קטגוריה: סיון טו

הקדמה מנכד המחבר.

זה ספר תולדות האדם הגדול בענקים, אור בהיר בשחקים, הכינו וגם חקרו כבוד קדושת אדוני אבי זקני הרב הגאון המובהק בנגלה ובנסתר הצדיק הקדוש מופת הדור כבוד קדושת מוהר הרב רבי דוד נתן זצוקלה"ה האבד"ק קרעטשניב והגליל בהרב הגאון האדיר שר התורה מאור הגדול המפורסם מורינו הרב רבי יוסף יואל זצוקל"ה אבד"ק חאדרוב בעל מחבר שו"ת יד יוסף (שנפטר ח' אלול מנוחתו כבוד בחאדרוב) הוא הגבר אשר הוקם עולה של תורה, את קסתו דרך למטרה, לגלות שפוני טמוני אורה, קולע אל השערה, לפרש בדרך פרד"ס ספר התורה, ברמזים דברי חכמים וחידותם, להראות כי ספיר גזרתם, בעומק ותוכן כוונתם, על פי הקדמות נפלאות ברירות ויקרות, בהירות ונעימות, בסברות אמיתיות וישרות, בנויות ברמות, על דרך הנגלות והנסתרות, אחת אל אחת משולבות, והיו למאורות, בשפה ברורה נדברים, במוסר השכל ומשרים, מפז ומפנינים יקרים, על כל פרשיות התורה נאמרים, להלהיב לבבות ישראל לאבינו שבשמים.

והנה מזקנים אתבונן כי כל הקרב הקרב ספר על מזבח הדפוס, בהקדמת מלין לצד עילאה ימלל, להודיע לבני אדם שבח המחבר ותהילתו דרכיו והנהגתו, והנה אם אמרתי אספרה כמו, את צדקת המחבר וקדושתו, תקצר המצע מהכיל הודו ופרישתו, והדומיה הוא תהילתו ולא אבא בגבורות, כי לא ידעתי ספורות, מי יוכל לספר מידותיו היקרות, חכמתו ויראתו הקודמת, הוא הגבר אשר שת נפשו כעפר לכל, ענוותן כהלל, שפל ברך אשר אין דומה לו. ודוד היה רועה נאמן לעדתו ק"ק קרעטשניב, נתן נפשו להרים את קרן התורה למעלה, בהשכל ודעה, והשריש בלבבם יראת ה' טהורה. ומה נהדר בקודש היה, בהתאסף ראשי עם לשמוע מלתא דאתיא מדרשא, עומד ודורש כמפי הגבורה, ונפקין מפיו זקוקין דנהורא, כל השומע קולו תצילנה אוזניו, ומראהו כמלאך אלקים נורא. עינו האירו כלפידי אש וברקים, ודרש דברים נעימים ומתוקים, יקרים מפנינים, ערבים לשומעיהם מנופת צופים. ודברים היוצאים מלב טהור ירדו חדרי בטן, גם אבנים שחקו מים לקול מוסריו, נמס לב אבן ברוח שפתיו, שפתי צדיק יביעון רצון וכל העם ענו אחריו מקודש. ואף כי היה איש חולי וידוע מכאובות, עם כל זה הקדש כל ימיו לתורה וגם לרבות הלילות, ומילא כריסו בש"ס ופוסקים ראשונים ואחרונים וגם למודי ה' הנסתרות, ספרי קבלה וכתבי האריז"ל  הנוראות, בסתר כנפיו היו סדורות וצרורות. ועסק בשו"ת ובפלפולים, עם הגאונים האדירים, בעלי מפורשי הים ועם הגאון מהרש"ק מבראד ועם הגאון מפאקש בעל המחבר שו"ת ריב"א ועם הגאון הקדוש בעל מנוחת אשר מטשענגער זצ"ל. ותפילתו ועבודתו היו במסירות נפש ממש והחמיר על עצמו בגדרים וסייגים פרטיהם ודקדוקיהם שהטבעו על אדני הפרישות בטהרות הקודש. ובכוח תורתו ותפילתו היה פועל ישועות גדולות ונוראות. ומספרים ממנו עניינים נוראים ונפלאים אשר עין בעין ראו את רוח קודשו. וכאשר גזר אומר כן היה, ונתקיים בו 'ותגזר אומר ויקם לך', צדיק גוזר והקב"ה מקיים.

והנה זה חמישים שנה מעת שעלתה נשמתו הטהורה השמימה (י"א שבט תרל"ט מנוחתו כבוד בקרעטשניב) והשאיר אחיו ברכה הרבה כתבי יד וגם חיבור הנוכחי על כל התורה והמועדים, אולם מסיבות שונות והעיקר מחסרון כיס על הוצאות הדפוס לא היה באפשרי להוציא לאור עד כה, והייתה תורה חתומה, מעין כל נעלמה, עד אשר זיכני ה' עתה להוציאו לאורה, ליהנות בם תלמידי חכמים לומדי תורה, כדי לעשות נחת רוח לאותו צדיק שיהיו שפתותיו דובבות, כמאמר חז"ל יבמות דף צ"ו ע"ב מאי דכתיב 'אגורה באהלך עולמים', וכי אפשר לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעום הזה ויהיו שפתותי דובבות בקבר. ועיין בספר חסידים סי' רכ"ד וזה לשונו: וכל האומר דבר שמועה מפיהם, הם מתפללים עליו שם ומליצים טובה עליו. ועיין שם הסי' תתקע"ט, ועיין בפלא יועץ ערך דובב שפתי ישנים, וזה לשונו: כל תלמיד חכם שאומרים דבר תורה משמו בעול הזה שפתותיו דובבות בקבר ויש לו הנאה ונחת רוח כשותה יין קונדיטון כמו שכתוב בירושלמי עיין שם. וכבר כתב הגאון מהרש"ק בהקדמתו לספר טטו"ד מהדורא תניינא דבהוצאת חידושי תורה לאור יש בזה התקרבות לגאולה, וזה לשונו: ולכן בצאת כל ספר וספר כדת הוא התקרבות הגאולה במהרה בימינו. עיין שם. ומפני הוצאות הדפוס כי רבה, לא היה בכוחי להוציא לאור כעת כי אם חלק אחד על התורה, ואקווה בעזרת ה' יתברך להוציא לאור גם את החלק שני על התורה בקרב הימים.

וקראתי שם הספר 'נפש דוד' על שם המחבר וכמו שכתוב בסנהדרין צ"ג ע"ב מאי 'שם עולם אתן לו', אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בציפורי: זה ספר דניאל שנקרא על שמו. וכן כתב בהקדמת הרוקח שצריך כל אדם לרשום שמו בספרו.

ועתה אברך על המוגמר ואומר ברוך ה' שהחיינו וקיימני והגיעני להוציא לאור חיבור זה, כן יזכני הקב"ה ברחמיו להוציא לאור יתר החידושים מאדוני אבי זקני המחבר ז"ל על כל התורה ועל המועדים בקרוב, וזכות אדוני אבי זקני ז"ל יעמוד לי שאזכה לעסוק בתורה הקדושה לשמה מתוך נחת והרחבה ויקויים בנו 'לא ימושו מפיך ומפי זרעך מעתה ועד עולם'.

ולזיכרון עולם אזכיר פה גם אשת המחבר היא זקנתי הרבנית הצדיקת שינדך לאה ע"ה (שנפטרה א' דר"ח טבת תרמ"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש טבריא ת"ו) בת הרב הצדיק הקדוש מוה"ר יצחק אייזיק מסטריא זצוקלה"ה (שנפטר ט' שבט מנוחתו כבוד בסטריא) שהוא נכד רבותינו הט"ז והב"ח ורבי ר' העשיל רבו של הש"ך זיע"א והיה חתן הרבה הגאון הקדוש מוה"ר צבי יוסף זצוקלה"ה אב"ד רודניק גיסו של הרב הקדוש מוה"ר אלימלך מרודניק זצוקלה"ה. ושם עולם אתן פה לבני המחבר ז"ל הרי הם דודי הרב הצדיק מוה"ר יצחק אייזיק ז"ל (שנפטר כ' תשרי תרס"ט מנוחתו כבוד בעיר הקודש טבריא) ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת ברכה ע"ה (שנפטרה ח"י טבת מנוחתה כבוד במיקאליעוו) אשת הרב הגאון הצדיק מוה"ר יחיאל מיכל [רדליך] שליט"א אבד"ק מיקאליעוו, ואת דודתי הרבנית הצדיקת מרת אסתר ע"ה (שנפטרה ז' חשון מנוחתה כבוד בקרעטשניב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר אברהם רייך ז"ל מק"ק יאסין וגם דודתי הרבנית מרת נחמה ע"ה שנפטרה ט"ז אייר תרע"ו ומנוחתה כבוד בחרקוב) אשת הגאון הצדיק מוה"ר ישעיהו שלום רוקח שליט"א [הי"ד] אבד"ק ליטוויסק. תנצב"ה.

וטרם אכלה לדבר אזכיר לטוב ולברכה את אבותי היקרים שי"נ ה"ה אאמו"ר עטרת ראשי הגאון הצדיק מוה"ר משה שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר ז"ל ואת עטרת ראשי אמי מורתי הרבנית הצדיקת מרת שפרה לאה תי' בת הרב הגאון הקדוש מוה"ר אברהם יצחק העללער זצוקלה"ה (שנפטר כ"ג תמוז תרס"ט מנוחתו כבוד בעירה קודש צפת ת"ו) בנו של רב האי גאון העצום עמוד ההוראה מאור הגדול המורסים בעולם מרן שמואל העללער זצוקלה"ה אב"ד דעיר הקודש צפת ת"ו והגלילות (שנפטר כ"ב טבת תרמ"ד מנוחתו כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בהרב ר' ישראל נכד רבינו בעל תוספות יו"ט זיע"א. אם אמי היא זקנתי הרבנית הצדיקת מרת חנה יוטא ע"ה (שנפטרה כ"ד טבת תרע"ו מנוחתה כבוד בעיר הקודש צפת ת"ו) בת הרבנית מרת שפרה לאה ע"ה, בת הרבנית מרת מרים ע"ה, בת הרבנית הצדקת מרת חנה יוטא מגראניב ע"ה, אחות אדמו"ר הקדוש והטהור קדוש ישראל מרוזין זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן, בן הרב הקדוש הרב רבי שלום מפאריביטש בן המלאך הקודש שהוא בן המגיד הגדול והקדוש ממעזעריטש זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. והרב הקדוש הרב רבי שלום הנזכר היה חתן הקדוש והטהור מוה"ר יצחק מגראניב זי"ע, בהרב הקדוש והטהור מוה"ר מרדכי מקרעמיניץ זי"ע, בהרב הצדיק הקדוש והטהור מוה"ר יחיאל מיכל מזלאטשוב זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן. זאת ראיתי לחקוק בעט ברזל ועופרת, להיות למשמרת, לזיכרון לדורות, משפחות בית אבותי, כמו שכתב השל"ה הקדוש בספרו ווי העמודים בצוואתו שמהראוי שכל איש יעשה סדר יוחסין לזרעו ולזרע זרעו שיהיה לאות ולמשמרת, עיין שם טעמו. ובגלל אבות תושיע בנים וזכות אבות לבנים תזכור, זכותם יגן עלינו, ותחזינה עינינו בבניין עיר קדשינו, ע"י משיח צדקינו במהרה בימינו, אמן כן יהי רצון.

אלא דברי נכד המחבר כבנו הכותב בשנת בעזרת"י פה סיגעט יע"א,
הצעיר מרדכי דייטש, באאמו"ר הגאון הצדיק מהר"ם שליט"א בהרב הגאון הקדוש המחבר זצוקלה"ה.

וכדי שלא להוציא הנייר חלק אציגה נא פה גרגיר אחד שעלה על רעיוני לפרשת בפרשת לך בפסוק 'ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה' וכו'.

"הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את", ופירש רש"י מדרש אגדה עד עכשיו לא הכיר בה מתוך צניעות ועכשיו הכיר בה על ידי מעשה. והקשה המהרש"א במסתכ בבא בתרא בחידושי אגדה דף ט"ז בדיבור המתחיל עפרא, האיך לא היה מסתכל אברהם בשרה מעולם, והרי אמרו בקידושין מ"א אסור לאדם שיקדש אשה עד שיראנה, ואברהם אבינו קיים מילי דרבנן ואפיךו עירוב חצרות. ותירץ, שראה אותה כשקדה, אלא שחשב שעתה שכבר זקנה יותר מששים שנה לא תהיה יפה, וראה שאינו כן. עיין שם. ואני אוסיף להקשות דאי לא ראה אותה קודם הקידושין איך הועילו הקידושין לשיטת רבא בתמורה דף ד' ע"ב דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. ואין לומר דוקא באיסור תורה אמרינן כן, כמו שכתב בתשובת רבי עקיבא איגר סי' קכ:ט ומהר"ם שי"ק אורח חיים ססי' כ"ט הביא כן מהחתם סופר חלק יורה דעה סי' ו' דזה אינו דהא כמה פוסקים סוברים דאף באיסור דרבנן אי עביד לא מהני. עיין במנחת חינוך מצוה שס"א. וכן כתב הפרי מגדים אורח חיים סי' קכ"ח משבצות זהב סקל"ט דקיימא לן גם בדרבנן אי עביד לא מהני. וכעין קושיא זו הקשה במנחת חינוך הנזכר. עיין שם. והנה קושיא זו אמרתי ליישיב על פי מה שכתב הש"ך בחושן משפט סי' […]"ח סק"ב וסמ"ע שם ס"ק […] דהא דאמרינן כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני דווקא אם אי אפשר לעשות הדבר בהיתר, אבל באפשר לעשות הדבר בהיתר, אז אף על פי שנעשה באיסור גם לרבא מהני. וכן כתב בדגור מרבבה יורה דעה סי' י"א לענין שחיטה בשבת. ועיין בנודע ביהודה מהדורה תניינא יורה דעה סי' ט' בדיבור המתחיל וזה עיין שם. ואם כן הוא הדין בנידון דידן נמי כיון דהיה יכול לעשות הדבר בהיתר שיקדש הוא עצמו, ממילא אף שעשה באיסור על ידי שליח שפיר מהני, ודו"ק. ובעיקר קושיית המהרש"א הנזכרת נראה לי ליישר על פי מה שכתב הבית יוסף באורח חיים סי' ע"ה מרבינו יונה וזה לשונו וכן במגילה טפח באשה אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראיה בעלמא מותר. הרי דיש חילוק בין הסתכלות שהוא בעיון היטב ובין ראייה שהוא בהעברה בעלמא. וחילוק זה הוזכר גם במגן אברהם סי' קכ"ח ס"ק ל"ה ובסי' רכ"ה ס"ק י"ט ובסי' רכ"ט ס"ק ב' ובסימן ש"ז ס"ק כ"ג. ולפי זה יש לומר דאברהם אבינו ראה את שרה קודם הקידושין רק בהעברה בעלמא, ובאמת די בזה, כמו שכתב בקידושין מ"א 'אסור לקדש עד שיראנה', משמע שסגי בראייה בעלמא. וכן עשה אברהם אבינו קודם הקידושין. אך עתה בעת הילוכם למצרים הסתכל בה הרבה בעיון היטב ואמר 'עתה ידעתי כי אשה יפת מראה את'. ובזה מדוייק לשון רש"י שכתב מדרש אגדה עד עכשיו לא 'הכיר' בה, ולא כתב שלא ראה אותה, אלא וודאי כמו שכתבנו שבוודאי ראה אותה קודם הקידושין אולם רק בראייה בעלמא, רק עכשיו הכיר בה על ידי הסתכלות היטב על ידי מעשה. ואתי שפיר.

עוד יש ליישב קושייתי הנזכרת על פי מה שתיר, בנודע ביהודה אבן העזר סי' ע"ז קושיית הגאון רבי יצחק מהאמבורג שהקשה על מה שכתוב בריש פרק ב' דקידושין האיש מקדש בו ובשלוחו, הא איכא איסורא לקדש על ידי שליח. ותירץ שם בדיבור המתחיל ומה שכתב על פי מה שכתב בבית יוסף סי' ל"ה דאם אי אפשר לקדש בעצמו, או אפילו שמחמת כבודה פנימה מותר לכתחילה לקדש על ידי שליח, ועוד שאיסור זה אינו מצד הקידושין רק שמא תתגנה בעיניו ואם גומר בדעתו שהוא מרוצה אפילו ימצא בה דבר מגונה אין כאן איסור. ואם כן איסור זה בדעתו תלוי, ולכך לא אמרינן בזה אין שליח לדבר עבירה. עד כאן לשונו. ולפי זה מתורץ שפיר ודו"ק.

מרדכי דייטש, נכד המחבר

---

הרב מרדכי דייטש אב"ד וועליאטין (מארמארוש שבצ'כוסלובקיה), ונודע בכינוי "וועליאטינער דיין", אביו, האדמו"ר רבי משה דייטש מקרעטשעניף-סיגט, שכנראה נספה בשואה, היה בנו של רבי דוד נתן דייטש בעל 'נפש דוד' על התורה. אמו של הרב מרדכי, שפרה לאה, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק הלר מצפת, בנו של אב"ד צפת רבי שמואל הלר.

הרב מרדכי התחתן עם רבקה רחל בתו של הרב יצחק מאיר לנדא רב חברת 'תפארת שבת' בחוסט. הרב מרדכי התגורר בחלק מהזמן בחוסט, שם כיהן כמו"צ והיה מומחה בהוראה בענייני גיטין וקידושין.

היה בין הכותבים בכתב העת "אור תורה" ובירחון 'האורה' (גיליון תמוז תרפ"ט סי' לו).

בין הרבנים שתשובתם הובאה גם תשובה מאת הרב מרדכי דייטש בספר "תיקון עירוב לשבת". הוא היה בין הרבנים שחתמו על כרוז "מחאה ואזהרה גדולה ואיסור חמור של תורה" כנגד בתי ספר ציונים-חילונים בקארפטים, המופיע בספר "תיקון עולם". בשנת תרפ"ט הוא הוציא לאור את ספרו של סבו 'נפש דוד', והוסיף לו הקדמה, וכן הוציא לאור מחדש את ספרו של סבו זקנו, הרב שמואל הלר אב"ד צפת 'דרך נשר', והוסיף לו הקדמה.

הרב התכתב עם גדולי דורו בהלכה. הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד השיב לו שתי תשובות, אחת בענייני חציצה בנשים מודרניות המגדלות ציפורנים ארוכות (שו"ת מהר"ם בריסק, ב, סימן צו) ואחת בעניין השכרת דיר לנכרי המתכוון לגדל שם חזירים (שם, ג, סימן כה). האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס מספינקא בספרו שו"ת 'חקל יצחק' (סי' נז) משיב לו בעניין סכסוך בין קהילת וועליאטין ובין רבה של קיראיהאזא הסמוכה להם.

בעניין הראשון השיב לרב מרדכי דייטש גם הרב מרדכי אליעזר עהרענגרובער אב"ד ווראנוב והובא בספרו 'נחלת יוסף' (סימן ו), ושם הובאו תשובות נוספות שכתב לרב מרדכי דייטש בסימנים יב ויג בענייני השגת גבול והיתר עגונה.

תשובה בעניין היתר קציצת אילן שזיפים שפירותיו אינם ראויים לגמרי למאכל אדם, הובא בספרו של רבי יהודה ליב צירלסון, 'מערכי לב', סימן לג. תשובת הרב יששכר שלמה טייכטל אל הרב מרדכי דייטש, בעניין איסור לתלמיד חכם לוי ליצוק מים על ידי כהן עם הארץ, הובא בספרו שו"ת 'משנה שכיר', א, סי' מה.

הרב מרדכי דייטש נודע גם כבעל תפילה מצויין. הוא ביקר לעיתים רבות בשבתות ביישובי הסביבה, עבר לפני התיבה ושילב את התלמידים שליוו אותו בשירת ניגוניו. לרוב היה מציג ניגון חדש ומעורר. הוא נודע גם כדרשן מוכשר. בתחילת דרשותיו שילב ביאורים פשוטים לפרשת השבוע עם פלפול למדני חריף, ובהמשך היה משמיע דברי אגדה ומוסר בקול מתנגן ומרטיט, שחדר ללב שומעיו והביא אותם לזעזוע נפשי עמוק ולבכי.

הרב מרדכי דייטש נהרג עקה"ש באושוויץ בט"ו בסיוון תש"ד, יחד עם אשתו וששת ילדיהם, הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 7

"כי תשא את ראש בני ישראל וגו' העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט" וגו'. ותנינא בשקלים (א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים, שליחי בית דין היו יוצאין ומכריזין שמי שהגיע לכ' שנה הזכר יתן מחצית השקל. ומהסכום הנקבץ קנו קרבן ציבור, עצי המערכה, לחם הפנים ומלח וכו'. ועכשיו בזמננו שאין לנו בעוונותינו הרבים לא כהן ולא פר תקנו חז"ל לקרות פרשת שקלים בא' באדר או בשבת הסמוך לו, מבואר הכל באר היטב בספר החינוך פרשת תשא (מצוה ק"ה).

והנראה בטעם מצוה זו. כתיב "וברכך ד' בכל אשר תעשה", האדם עובד ועומל בכל כוחו ונפשו להחיות עצמו ובני ביתו, אבל הברכה במלאכתו וביגיע כפו מהקב"ה הוא. הוא הנותן כח לאבריו ומעטרו בשכלו עד שאינו נמשל לבהמה, ונעשה על ידי טובתו של הקב"ה מבחר היצורים המדבר וחושב מחשבות. והנובע מזה שאל יתגאה בעשרו, כי הוא שומר לבד כמו שהאריכו בספרים בזה, וכל הונו ורכושו לחצי ייחשב. הוא עמל ויגע וטרח בעדו, והקב"ה עזר לו שיוכל לעמול ולטרוח ושימצא ברכה בעמלו וטרחו, "כי יברכך ד' בכל אשר תעשה", על כן מי שמנדב מרכושו אפילו אלפים הוא נותן אינו רק חצי, ולא יוכל ליתן בתכלית השלימות.

ורמז במצוה זו מחצית השקל, כי כל מה שיתן מחצית הוא, כי הכל בידי שמים ואין נפקותא בין עני לעשיר. "העשיר לא ירבה" לא יוכל להרבות, "והדל לא ימעיט" אינו רשאי להמעיט. ואם הכל בידי שמים הוא ואנו רק כשומרים הנפקדים אצלינו רכושינו, מובן מעצמו ש"לא ירע לבבך בתתך לו", ובשמחה ובחדוה צריכין אנו למלאות מצות נתינת צדקה, כמו שחיינו מקבלים הוננו ורכושנו מהקב"ה עצמו בלי אמצעותינו וטרחתינו.

תנן (שקלים א,א) באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים. נראה בדרך מליצה בעזרת ה' יתברך, דמשקלים הקריבו קרבנות ציבור וכל אחד ואחד נתן חצי שקל לצורך זה. ולמען שלא יתערב מחשבה זרה דעה נפסדה בלב הנותנים בתכלית נתינת ממונם לצרכי גבוה, הכריזו על השקלים ועל הכלאים, על תערובת המינים, שלא יאמרו הנותנים על חילם ועשרם "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" ואנו מקריבין משלנו, אלא תוכן הדבר להיפך, שיודיעו על ידי שיקמו מצות ה' לתת ממונם לחפצי גבוה, שכל מה שברשותם הכל מיד ה' נתן להם, ועל כן מחוייבים המה לקיים ציווי שלו כאשר ידרוש ליתנו בחזרה. על כן העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, כי להורות נתן שלא יתגאו בתוקף עשרם שאחד יכול ליתן יותר מחברו, כי הוא בעצמו העשיר משלו אין לו כלום והכל מאת ה' יתברך. ועל כן "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט". וזהו כוונת מחצית השקל, כי "מי הקדימני ואשלם", ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה" ועל כן בוודאי מחצית לה', כי מי נתן לו בינה ושכל לעמול, כח וכשרון לאסוף הון, הלא ה', ועל כן בכל מה שיש לו מחצית לה' לצורכי גבוה. וכן בשנותן צדקה יתן בלב שלם ובנפש חפיצה, ברעיון טהור ובמחשבה זכה, ולא יתפאר על העני ולא יעלה על דעת הנותן כי משלו יתן לו, אלא כי הוא הנפקד על הפקדון.

וזהו דאמרינן במדרש רבה (הובא בילקוט אליעזר ערך צדקה אות י"ז) "אשרי משכיל אל דל", רבנן אמרי זה שמבריח עצמו מן המלכות, היינו שמבריח עצמו מן הממשלה על הממון אשר הוא נותן לדל. ואם כן עושה אשרי לו שהוא "משכיל אל דל", שעומד בבינת שכלו הישר נגד הדל. וזה כוונת המסורה שם אות ע"א "חסד ואמת נפגשו", היינו אם יפגש בחסד האמת, בעת גמילות חסד, יתנו כבוד לאמת, אזי תמיד רק "רש ואיש תככים נפגשו", היינו הנותן הוא לעצמו רש, כי משלו אין לו כלום והכל מיד ה', אלא החילוק בינו ובין המקבל הוא, שהוא הנותן לה' והמקבל גם "איש תככים", אבל באמת לא העשיר עושה חסד, כי מה שנראה ש"עשיר ורש נפגשו, עושה שניהם ה'", ואם כן לא עשיר הוא אלא לעצמו רש הוא, והשני איש תככים.

והנה מה שמעלה על לב האדם שכחו ועוצם ידו עושה לו חילו, הוא היות כי בעמלו יקבוץ הון ובנפשו יביא לחמו. אכן אם היה מקבל כל מה שיש לו בלי אמצעות עמלו מיד הקב"ה, בוודאי היה מכיר האמת, כי הכל מידו הגדולה של קונה שמים וארץ הוא לו. וזה שאמר (בתנחומא כי תשא ט') אמר רבי מאיר כמין מטבע של אש נטל הקב"ה מתחת כסא כבודו והראה לו למשה, ואמר לו "זה יתנו", כזה יתנו, שאם היו נותנים זה מה שאני בעצמי נטלתי מתחת כסא כבוד שלי, בוודאי לא היו חושבים שמשלהם נתנו, ועל כן "כזה יתנו", הכל מה שיתנו אף אם עמלו בקנייתו, כי "מי הקדימני" ו"יברכך ה' [אלקיך] בכל אשר תעשה". והנה עיקר רעיון דמצוות כלאים הוא כמו שכתבו המפרשים לומר כי ה' אדון הכל ולו נתכנו כישרונות ותוארי כל מין ומין, ועל כן הוא יודע שאין המין מתאים לזווגו עם המין השני. ועל כל הכריזו בא' באדר על השקלים ועל הכלאים, שלא תתערב מחשבה זרה בעשיית המצווה של צדקה.

ובדרך זה נראה עוד לתת טעם מדוע נתנו דווקא מחצית השקל ולא כולו, כי הגוף מחובר עם הנפש, ומה שמביא את האדם לפסול למחשבה זרה הוא הגוף, אבל הנשמה היא חלק אלוק ממעל וטהורה היא, ועל כן רמזה התורה שהנשמה היא שתתן במחשבה טהורה שלא להתפאר, ולא הגוף.

עוד נראה לי בעזרת ה' יתברך על פי מה שכתבו המפורשים לבאר הפסוק (תהלים נה,כד) "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם ואני אבטח בך". כי באמת הרבה עשו כרבי שמעון בן יוחאי ולא עלתה בידם, כי "ואספת דגנך" כתיב, הנהג בהם מנהג דרך ארץ, ו"לא לתוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ועל כן בוודאי מותר וגם חיוב הוא לעסוק ולהשגיח גם על ענייני וצרכי העולם הזה, אלא צריך שנשגיח כי על כל פנים יהיה חציו לה' וחציו לכם, שלא לבלות עתנו רק בדרכי עולם הזה והנאת הגוף, אלא אחוז בזה העיקר בתורת ה' וצרכי הנפש, ו"גם מזה אל תנח ידיך". אבל "אנשי דמים ומרמה לא יחצו ימיהם", כי מקדישים ימיהם רק לצורכי גופם, אבל "אני אבטח בך", יש לי בטחון דמאן דיהיב חיי יהיב מזוני, ואחצה ימי לה' ולי. וידוע פירוש הפלאה ז"ל, "כי רוב מעשיהם תוהו", כי מה שיש לבני אדם מעשיהם לצרכם אינו תוהו, אלא מן הנכון הוא, אלא "רוב מעשיהם", ריבוי של מעשיהם יותר מן הראוי, הוא תוהו.

ובזה אמרתי להמתיק בלשון המשנה אבות (ה,יט) מה בין תלמידי אברהם אבינו לתלמידי בלעם הרשע וכו', אבל תלמידי אברהם אבינו אוכלין בעולם הזה ונוחלין לעולם הבא. וקשה בעולם הבא הווא ליה למימר. אלא היא הכוונה כי גם בעולם הזה הם משגיחים על עולם הבא, וכאן בעולם הזה נוחלין לעולם הבא, שאוכלין בעולם הזה, אבל נוחלין גם לעולם הבא דייקא כאן בעולם הזה. וזה כוונת מחצית השקל, כי החצי ישאר לצרכי הגוף, אבל על כל פנים חצי האחר יתקדש ויעלה לצרכי גבוה.

ובשבת שקלים דשנת תרפ"ד לפ"ק הוספתי ליישב בזה מה שמובא בדברי שאול לפרשת תשא להקשות, דבפייט דפרשת שקלים נאמר "ושקל אשא בבית נכון ונשא", דמשמע שקל שלם. ואמרתי על פי הפלא"ה ותלמידו בעל חתם סופר ז"ל בלולב הגזול במאמר אתרוג הכושי וכו' (סוכה דף לו ע"א ד"ה דומה לכושי), דבזמן הזה ליכא מצווה ביישוב העולם, אולם לכשיבנה בית המקדש מצות יישוב ארץ ישראל היא מצוה כשאר מצות, וכשם שאין אומרים שלא להניח תפילין חס ושלום מחמת לימוד תורה הקדושה, כן אין מניחין ישוב הארץ בשבילה, והכל גם העסק בצרכי האדמה מצוה היא. ושפיר אמר "ושקל" שלם "אשא בבית נכון ונשא", והבן.

ומה מאוד נכון על פי זה מאמר בירושלמי הובא בילקוט אליעזר (ערך שקלים אות כ"ב) "זה יתנו", חד אמר לפי שחטאו במחצית היום יתנו מחצית השקל, כי לא חצו ימיהם ועוסקים היו כל ימיהם בצרכי גופם, וצריכים כפרה לחצי ימיהם. ומבואר המדרש בפרשת כי תשא וגו', זה שאמר הכתוב "ה' שופט זה ישפיל וזה ירים" וגו'. "זה" בגימטריא י"ב שעות, מחצית היום בשעות, והוא על דרך הנ"ל.

ועל כן באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאיים. עיין בביאורו של הגאון הצדיק ר' שמשון רפאל הירש זצ"ל לפרשת בראשית, בכל מה שכתב על הקרא "למינהו", ותמצא כי מיד ה' היתה זאת לייסד הטבע וכל תכונת כל מין ומין לעצמו לקיומו ותועלתו, ועל כן לא תערב זה עם זה, למען לא יהיו שני הפכים בנושא אחד. ואם כן גם זה נכלל תחת חוב הגדול אשר עליו כל העולם כולו מיוסד "למינהו". כי מין האנושי ומין האלוקות, צרכי הגוף והנפש, ענייני עולם הבא וענייני עולם הזה, יחדיו יהיו תואמים לפקוח עליהם, להשגיח עליהם בעין פקיחא לאחוז בשניהם, שלא ישיג האחד גבול רעהו יותר מן הראוי, כי "לא תוהו בראה" אלא "לשבת יצרה", ו"אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי", אלא נאחוז בזה וגם מזה אל יניחו ידינו, "ויהי נועם ה' עלינו" ומעשה ידינו יכונן, אמן כן יהי רצון.

(דרוש לפרשת משפטים שבת שקלים, תרפ"ז, קונטרס "שארית ישראל", בתוך "אלפי יהודה" עמו' יז-יח)

מה שאנו אומרים "ישראל נושע בה' תשועת עולמים וכו', על פי מה שפירש רבינו שר שלום מבעלזא זי"ע על הפסוק "הס קטגור וקח סנגור מקומו". וקשה להבין. אולם הכוונה היא אשר אף אם חטאי האדם הם מחצה על מחצה, אז הקב"ה בטובך הגדול תהיה למשען אל הסנגורים, וממילא יהיה סנגור אחד יותר, ויהי ד' למשען לו למען נאמו שלחתי. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ישראל נושע בה' תשועת עולמים", תמיד הוא עומד לצד הסנגור, "גם היום יוושעו מפיך שוכן מרומים, כי אתה רב סליחות ובעל הרחמים". ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "הושענא" גם היום להסנגור "למען טובך" מעולמי עד. ויש לומר שזהו כוונת הכתוב "ולכל היד החזקה" להסנגור "אשר עשה משה לעיני כל ישראל" שבכל הדורות.

(בית אולפנא, א, עמ' קמד, בשם רבי ישראל פריינד הי"ד)

וכבר פירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן, דברי הפייטן, "סלח לגוי קדוש", שהוא כולו קדוש, על כל פנים ביום קדוש, והגם שבמשך כל השנה לא מתנהג כשורה, אבל היום בצדק מגיע לו הסליחה, שאין כמוהו בכל הארץ. בשעות אלו של תפלת מוסף חולשה כללית יורדת לעולם, הפנים מתחוורים, האברים רועדים, ובעליל אפשר לראות איך שכל אחד מהעם הקדוש והטהור, מזה את דמו, מקטיר את חלבו, ומקריב את כחו ואונו על מזבח האמונה בעילאית בבורא עולם, שנתן לנו את היום האדיר הזה, ומכה על חטא ומתחרט על פשעיו וחטאיו, ומתחנן לה' יתברך שישוב וירחם עלינו ויחזיר עבודת המקדש על מכונה.

(זיו המנהגים, עמו' רא. הובא בספר הזכרון לקהילת ססרגן, עמו' 18)

בקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור, זכור אזכור מה שפירש כבוד קדושת אדמו"ר הרב הגאון רבי ישראל פריינד הי"ד אב"ד ססרגן בדרך מליצה פלוגתת חז"ל עם הצדוקים, שכידוע, הצדוקים אמרו שהכהן הגדול נותן את הקטורת על המחתה בטרם שנכנס לקודש הקודשים, כי בענן הקטורת יכנס, וחז"ל ברוח קדשם שקבלו מסיני דרשו, שנותן הקטורת לאחר שנכנס כבר לפנים. הקטורת מסמלת את ההתעשרות, כמו שכתוב "ישימו קטורה באפיך וכו' ברך ה' חילו", כדרשת חז"ל, ולזה כוונו הצדוקים, לומר, שמתחלה תהיה מטרת האדם להתבסס באופן חומרי, ולעבוד בכל מרץ ועוז ולהתמסר כל כולו להתעשר, ואחר כך לעת פנאי להיכנס גם לעבודה הרוחנית. אבל לא כן למדו חז"ל, מתחילה תכנס בכל ישותך לפנים, לעבודת הקודש, לעבודה הרוחנית, בלתי לה' לבדו, ואחר כך תשים הקטורת, סוף הכבוד והעושר שיבואו. ודברי פי חכם חן (שם, עמו' רג). והנה עלינו, לבני ישראל, לדעת לפני כל עסק או מלאכה שאנו רוצים לגשת ולעסוק בזה, לחקור ולדרוש מקודם אם ע"י עסק זה או פרנסה זו לא יהיה מכשולים וניגודים לדרך התורה והמצות, למשל אם ח"ו לא יהיה העסק כרוך בחילול שבת – או הרבה ביטול תורה שלא יהיה לו זמן לקבוע עתים לתורה – ושיהיה קצת זמן לחינוך ביתו ולהשגחת שאר עניני דת, ושלא יהיה לו זמן לילך לתפלת צבור אשר כל כך גדול שכרו וגדול עונשו ח"ו מי שיש בידו להתפלל בצבור וממונע את עצמו. ואחר כך אחרי התבוננות בכל זה שיהא יכול להיות יהודי בכל ענייניו ולא יפריע לו בדרך החיים של תורה, אז יקבל עליו המשרה או פרנסה ועסק. על כן אנו דורשים מקודם יש לכנס לפנים לקודש פנימה, הרמז שיהיה בטוח שיהיה דרכי קודש מכל הבחינות, ואחר כך אם הוא מובטח שלא יהא התנגדות לשמירת מצות והוא בפנים מוקף בקדושה יש ליתן קטרת הרומז עשירות פרנסה וצרכי חיים הנחוצים. לא כן הצדוקים דורשים להיפך מקודם יש לדאוג על צרכי הגשמיים וההצטרכות החיים ואחר כך אם יעלה בידו יכנס לקודש ואם ח"ו לא גם כן יסתפק בזה אבל העיקר שיהיה בטוח בקורת עשירות. ומזה יש להתרחק בכל כוחו רק לשום עינא פקיחא על כל דרכיו ומעשיו שיהיו על פי תורה. וזה נכון. ודברי פי חכם חן.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18-17)

במשנה יומא פ"א מ"ג ערב יום הכפורים מעבירין לפניו [לפני כהן גדול] פרים ואילים וכו' כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה. וברש"י שם מתבונן בבהמות העוברות לפניו לתת אל לבו בהלכות סדר היום. והסביר כבוד קדושת אבא מאר"י ז"ל דהכהן הגדול היה שליח נאמן ורחמן לעורר טובות וחסדים מן השמים לכלל ישראל בעבודתנו הקודש ביום הכיפורים, ואם יהיה ח"ו בקטרוג למעלה שאינם כדאי לטוב כי הם חוטאים והתורה והמצות אינן כדבעי – הלוא כבר אמרו חז"ל בברכות רצונינו לעשות רצונך ומי מעכבך שאור שבעיסה ושיעבוד גלויות. הצרות והרדיפות הנוראות והגזרות בכל דור ודור הם גרמו הרבה. והנה דוד המלך עליו השלום כינה (בתהלים כב,יג) שונאי ישראל בשם "סבבי פרים רבים אבירי בשן כתרוני" – ולזה העבירו לפניו אלו הבהמות כדי שיתבונן בהם ללמד מהם ועל ידם סנגוריא על כלל ישראל, כי הם הפרים השונאי ישראלים הגורמים כל מיעוט עבודתינו. וכן היה רגיל מרן ז"ל להמליץ בדרך מליצה עם ישראל עשירים לא במעות אלא בדמעות, כמה וכמה דמעות נשתפכו ושופכין בני ישראל בכל עת וזמן ובפרט בימים הנוראים.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 18)

בנו הרב יעקב שלום מזכיר את חידוש התורה האחרון שאמר אביו בעת נסיעתם לאושוויץ: "ותכתב זאת לדור אחרון ומני' יראה הרואה מדרגת אדם גדול בענקים הי"ד – כשנסענו בדרך האחרונה לאושוויץ ואין לתאר ולשער גודל הדחק והצפיפות ושפלות אנשים ונשים זקנים חלשים יונקים וילדים כולם דחוקים בקרון הרכבת – מלווים עם רוצחים הונגרים וגרמנים ימח שמם – והנה באמצע נסיעה בראות הנשים בחוץ דרך חלון קטן החיים העליזים בימי קיץ איך נשים מטיילים עם ילדיהם ואנו והם נשים צדקניות נוסעים בצורה כזו לדרך ים סוף – פרצו בכי גדול ונורא, מה נשתנה אלו מאלו בעוןנותינו הרבים? אז שמעתי פירוש כבוד אאמו"ר דברי תורה האחרונים שזכינו לשמוע מפיו וזה המשנה באבות אומר "ההולך בדרך ומפסיק ממשנתו ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה מתחייב בנפשו". פירש רבינו באותו מעמד מעניינא "ההולך בדרך", הכוונה בדרך כל הארץ וסוף כל אדם, הלוא אנו רואים ויודעים ומרגישים שהולכים ונוסעים בדרך כל אדם למות – ואז גם כן בוכים ומתאוננים על נוי חיי הגוף וכאבים צער הגוף העובר וכלה. ואם גם ברגע זה לא נותנים לב להתבונן על תכלית החיים של ישראל וצריך להפסיק ממשנתו, ועל זה יש בוודאי לבכות, "הרי זה מתחייב בנפשו" ונשמתו.

(ספר הזיכרון לקהלת ססרגן עמ' 19-18).

---

הרב ישראל פריינד הי"ד, מגדולי הרבנים בהונגריה, נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) לאביו הרב משה. היה תלמידו המובהק של אב"ד גרוסוואדיין הרב משה (צבי) הערש פוקס מחבר ספר "יד רמה", וכן תלמידם של אב"ד פרנקפורט דמיין הרב שלמה זלמן ברייער ושל הרב שמחה בונם סופר ה"שבט סופר" מפרשבורג. הרב היה גאון בתורה, איש אשכולות ובעל שאר רוח, למדן חריף ומעמיק, דרשן מפורסם ובעל מידות תרומיות, מנהיג קהילתו ומראשי ועד הרבנים בלשכה המרכזית של היראים בזימברגן. בשנת תרע"א (1911) נשא לאשה את מרת אסתר לאה בת המנוח הרב משה דוד סופר אב"ד סאסרגן שבטרנסילבניה (כעת רומניה, בעבר הונגריה) ונכדת רבי חיים סופר בעל ה"מחנה חיים". לאחר נישואין מילא את מקום חותנו כאב"ד סאסרגן, החזיק שם ישיבה, בה העביר שיעורים מידי יום והרביץ תורה ברבים במשך עשרות שנים. זמן קצר לאחר נישואיו נפטרה אשתו והרב נשא לאשה את אחותה מרת מרים רחל.

היה רועה נאמן לעדתו ולכל עשרות הכפרים והישובים שבסביבתה. הרב הופיע מספר פעמים לפני המלך והשרים, בייחוד בימי מצוק וצער, בכדי להמליץ טוב על אחינו בית ישראל. הוא פעל אצל ראש העיר לביטול גזירת העירייה שעל כל החנויות להיות פתוחות אף בשבת.

בהנהגת הרב פריינד ובהנהגת האדמו"ר מסוליצא רבי יעקב ישראל וישורון רובין הי"ד, הייתה ססרגן לעיר של תלמידי חכמים, חסידים ואנשי מעשה. בכל שנה שרו את הניגון "וכל מאמינים
 בבית הרב פריינד בשמחת תורה לעת המנחה, מתוך דבקות ורטט של קדושה. בשבת שובה ובשבת הגדול היה הרב דורש בבית הכנסת המרכזי והאדמו"ר היה מגיע לשמוע את דרשותיו, שנאמרו במתיקות מיוחדת ונשמעו בקשב רב. בשבתות הקיץ היה הרב מעביר שיעור קבוע בפרקי אבות. הרב נסע כמעט מידי שנה למקום מעיינו לריפוי מחלות קיבה ומעיים בכפר "סנט ג'ורג'", ושם היה מספר סיפורים על גדולי תורה ומוסר שיחות חסידיות על צדיקים (ראה סיפוריו ב"עולמו של אבא", עמ' שכ-שכא).

הרב והרבנית פריינד גורשו לאושוויץ, שם נספו בט"ו בסיון תש"ד.

חלק ממשפחתם נספה גם כן:

• בתו הרבנית רחל, אשת הרב חיים סופר (חתנו של הגאון רבי הלל פאלק), נספתה בי"ז בתמוז תש"ד עם ילדיה אסתר לאה, רבקה, יעקב שלום ובריינדל פעסיל.
• בנו הרב משה צבי פריינד הי"ד, משנת 1937 היה אב"ד סנט מיקלויש (געארגהעני). היה עמקן ושקדן עצום ובקי בכל חדרי התורה. בשנת תש"ב גויס בכפייה למחנה עבודה ונשלח לאוקראינה. בדרך חזרתו בשנת תש"ד היה עם קבוצת יהודים כאשר חיילים הונגרים פתחו לעברם באש ורצחו כמעט את כולם. הרב משה צבי זרק את עצמו על הארץ והעמיד פני מת, אחר כך קם, נמלט והגיע הביתה. אך זמן קצר אחר כך, למחרת חג הפסח, הוא גורש לגטו יחד עם זוגתו הרבנית חיה הדסה וילדיהם ישעיה והלל, משם הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ ונרצחו שם. הי"ד.
• בתו הרבנית שרה לאה, בעלה הרב יעקב הלל ליכטנשטיין הרב מבטלען, ובתם פעסיל.
• כלתם הרבנית חוה טילא (אשת בנם הרב דוד יהודה) ובתה אסתר לאה.
• בנו, הבחור המופלג חיים הי"ד, תלמיד מהר"ם בריסק הי"ד, נשאר במחנה עבענזע.

בניו הבכור הרב דוד יהודה והרב יעקב שלום שרדו את השואה ועלו לארץ ישראל. הרב דוד יהודה נבחר עוד בחייו כרב הצעיר של ססרגן, וכיהן בארץ כרב במספר קהילות בנתניה ובירושלים. הרב יעקב שלום כיהן כר"ב בישיבת מהרי"ט בבני ברק.

הרב הדפיס מאמרים בכתבי עת תורניים (כגון "ילקוט יוסף", "תל תלפיות") והשאיר אחריו הרבה כתבי יד עם חידושי תורה: תשובות, דרשות ופלפול שחיבר במשך ארבעים שנה. "וחבל כי כמעט הכל נשאר בגעטאו ורק מעט מן המעט הנשאר מקוים לאסוף ולהדפיס אי"ה כאשר היו בקשתו האחרונה באוישוויץ לפני פרידתנו שנשתדל להוציא לאור משהו מכתב יד קודשו שיישאר" (מדברי בנו הרב יעקב שלום, ספר הזיכרון לקהלת ססרגן, עמ' 19).

ביאורו לפירוש רבינו בחיי הובא בספר "קונטרס הוספות לספר רבינו בחיי", שיצא לאור בסוף ספר "תורת חיים" לר' חיים כהן, מהדורת ירושלים תשי"ט, עמ' 3).

שרידים מחידושיו של הרב ישראל פריינד יצאו לאור בקונטרס "שארית ישראל" (הודפס בסוף הספר "אלופי יהודה", מאת בנו רבי דוד יהודה פריינד, חלק ב, עמ' ט"ז, ירושלים תשמ"ט, וכן הודפס קוטרס בשם זה בסוף ספר "פרדס דוד", ירושלים תשמ"ו).

בספר אודים מאש ובספר ירושת פליטה – הובאו שני מאמרים מאת הרב פריינד ("בגדים הנעשים מקונסטפאזער (מהרכב בלאי בגדים) לעניין שעטנז, ודין מכירת בגדי שעטנז בכלל". "בדבר האם שרי לכהן ליסע במרכבת ברזל המוביל בר-מינן ר"ל, ובענין לנסוע באוירון ממעל לבית החיים").

בספר דורות ישרים, א, עמ' יג, מובא חידוש נוסף לפרשת נח שהועתק משולי ספר "ישמח משה" שהיה שייך לרב ישראל ולבנו הרבה משה צבי – ולא ברור מי מהם כתבה.

מספר הצפיות במאמר: 146

במדרש האדם שעבר עברה ועשה תשובה מוחלין לו על כל עוונותיו לפיכך נקרא שבת הגדול. וצ"ב.  ונראה לי פירושו, דהנה איתא בייטב פנים (לשבת הגדול אות ב') ותורף דבריו טעם על תוספות שבת,  והוא דכמו שהוצאנו השם יתברך ממצרים מעבדות לחירות ומשעבוד למנוחה קודם זמנו, שלכן הוצרך לכח גדול ויד החזקה, כמבואר כמפורשים,  כמו כן מחוייבים אנחנו להוציא את עצמינו מעבדות של ששת ימי המעשה למנוחה מבעוד יום קודם זמנו של שבת בעצמותו. והנה במצרים היו שומרים את השבת הגם שלא נצטוו, והיינו מטעם שבו שבת השם יתברך, אלא דמטעם זה לבד לא הוצרכו להוסיף מחול על הקודש, דמידי הוא טעמא על תוספת שבת מחמת שיצאנו ממצרים קודם זמנו, וזה יתכן אחר יציאת ממצרים, ולא בעוד היותנו במצרים, ואמנם עמה שנצטוו ליקח השה בעשור לחודש שהיה בשבת ולקשור בכרעי המטה לעיני המצרים, ומזה הבינו כי הוא אתחלתא דגאולה, הגם שהוא קודם זמנו, לכן עשו מדה כנגד מדה להוסיף מבעוד יום מחול על הקודש, והיה אותו שבת גדול בכמותו מכל שבתות הקודמים ולכן נקרא שבת הגדול, וזה נכון עכת"ד.

אמנם כל זה ניחא אי אמרינן דתוספות שבת דרבנן, אכל למ"ד דהוי דאורייתא, בודאי שמרו במצרים גם תוספות שבת, ודין תוספות שבת ילפינן מדכתיב ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש בערב, וקשה וכי בט' מתענין, והלא בעשירי מתענין, וילפינן מיניה דצריך להוסיף מחול ביום ט'.

אמנם ביערות דבש (ח"א דרוש י"א) כתב ליישב פירכת הש"ס (ר"ה ט.) וכי תשיעי הוא, והלא עשירי הוא, עפ"י מאי דאמרינן מדרש תהלים (שוח"ט צ"ב) מפני מה בשאר הימים כתיב ויהי ערב ויהי בקר, ובשבת לא כתיב. א"ר לוי מלמד שלא שקעה שמש אותו שבת ויום הששי ושבת כיומא חדא הוי. עד כאן.

ולפי זה יום הכיפורים הראשון היה למנין ימות החמה רק בתשעה לחודש, ושפיר קאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש, ר"ל לפי מספר ימות החמה של יום הכיפורים הראשון של שנת הבריאה עד כאן דבריו, ודברי פי חכם חן.

ובשמנה לחמו (דף ח') כתב הטעם דלא שקעה השמש בשבת בראשית, דהקב"ה אמר לאדם כי ביום אכלך ממנו מות תמות (בראשית ב'), אך אחר כך ע"י שפגע קין בשבת וראה שעשה תשובה עשה אדם הראשון גם כן תשובה, כמבואר (בבראשית רבה כ"ב), ואם היה אז לילה היה מוכרח למות בע"ש מגזרת הקב"ה ביום אכלך, ויען כי לא חפץ הקב"ה במות המת כי אם בשובו מדרכו וחיה, לכן לא שמשה אפילה באותו לילה והיה יום אחד עד אחר שבת, ובין כך עשה תשובה והועילה לו דיחשב ליומו של הקב"ה שהוא אלף שנים ולא יומו של אדם. עד כאן. דברי פי חכן חן.

וזה פירוש המדרש אדם שעבר עבירה, קאי על אדם הראשון שעבר עבירה ועשה תשובה ומחל לו הקב"ה. והטעם דלא שקעה שמש בשבת בראשית ואז עשה תשובה ועל ידי זה נמחל החטא, ואם כן שוב יש לומר דלכן כתיב בתשעה לחדש, שהיה יום ט' לימי החמה, ולא נשמע משם דתוספות שבת דאורייתא. ולפיכך נקרא שבת הגדול, דרק באותו שבת התחילו לשמור תוספות שבת כדברי הייטב לב, ודו"ק כי נחמד הוא ב"ה.

(בניין דוד)

מדרש רבה: מתחלת הספר ועד כאן כתיב (ויקרא א) וערכו בני אהרן (שם) וזרקו בני אהרן (שם) ונתנו בני אהרן אמר משה לפני הקב"ה הבור שנואה ומימיה חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהן דתנינן תמן כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ושל גפן ולאהרן אין אתה חולק לו כבוד בשביל בניו אמר לו הקדוש ברוך הוא חייך שבשבילך אני מקרבו ולא עוד אלא שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים (שם ו) צו את אהרן ואת בניו לאמר.

הא דהתחיל לקרבו בפרק זה בשביל תפילתו ולא מקודם, דאי דמשה לא התפלל עד עתה קשה למה באמת המתין מלהתפלל, הא היה צריך תכף להתפלל מששמע בפעם הראשון שאמר "בני אהרן", ולא "אהרן".

נ"ל דהא דחטא אהרן בעגל, לא חטא רק במעשה ולא במחשבה, דמחשבתו היה רק לדחות אותם, דאמר "חג לה' מחר" (שמות לב) וגם מחשבתו היה לה'. ואיתא בתו"י על הא "היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה", הא דעולה נשרפת דוקא בלילה הוא משום דאיתא במ"ר שעולה בא על הרהור עבירה, ורוב הרהורי עבירה חושה אדם בלילה, שנאמר "און יחשוב על משכבו" (תהלים לו), והנביא גם כן אומר "החושבים רע על משכבותם" (מיכה ב), לכן כשאדם מביא קרבן עולה לכפר על הרהורי עבירה שחשב על פי רוב הלילה, ציוה השם יתברך שהעולה תשרף גם כן בלילה, שיהא התיקון מעין החטא, עיין שם. אם כן ניחא בכל הסדר עד עתה לא היה מועיל תפילתו, אבל מצא מקום לחול תפילתו של משה, שהא אמר "על המזבח כל הלילה" ולמה נשרפת בלילה הוא משום דבא על הרהורי עבירה דהוי מחשבה, אם כן, הא אהרן לא חטא במחשבה, אזי יכול להזכיר כאן גם את אהרן.

(בניין דוד)

—

הרב דוד דוב מייזליש הי"ד בן הרב מרדכי זאב נולד בשנת תרל"ה (1875) בלאסק שבאזור לודז', למד בטרנוב, שבגליציה המערבית אצל ר' יוסף ענגל. ועבר לאויהל, שבהונגריה.

בתרנ"ח (1898), התמנה להיות דיין בקהילה החסידית שהיתה שם, ובה כיהן למעלה מארבעים שנה. עם פטירת חותנו משה יוסף טייטלבוים התמנה בתרע"ג (1913), להיות אב"ד שם, והיתה לו גם ישיבה חסידית. הרב דוד דוב חיבר את ספרי "בנין דוד" (עה"ת, שו"ת, חידושי סוגיות, הגדה של פסח ועוד). בימי מלחמת העולם הראשונה הכניס לביתו רבנים פליטים שנמלטו מגליציה. בימי מלחמת העולם השניה שכנה אויהל סמוך לגבול של סלובקיה, והרב מייזליש ותלמידי הישיבה שלו עזרו גם אז לפליטים מפולין שעברו את הגבול בדרכם לבודפשט. הוא נספה באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד,1944.

אחד מבניו, צבי הירש, שהיה רבה של וייצן שבהונגריה, שרד מן השואה, היגר לארצות הברית, ושם כתב את הספר "שו"ת מקדשי השם" וספרים רבים נוספים.

(מבוסס בעיקר על רבנים שנספו בשואה)

מקורות על תולדותיו: הקדמת בנו לספר "בנין דוד על התורה"

 

מספר הצפיות במאמר: 180