הרב יהודה לייב אורליאן (כ"ב באדר א' תר"ס, 21/2/1900 – סוף תשרי תש"ד, סוף אוקטובר 1943) היה מחנך והוגה דעות, מנהל סמינר בית יעקב בקרקוב ונשיא פועלי אגודת ישראל בפולין.

נולד להוריו ר' יחזקאל ורחל. משפחתו הייתה מחסידי גור ובילדותו למד יהודה לייב בשטיבל של גור ונעשה לחסיד נאמן של ר' אברהם מרדכי אלתר זצ"ל בעל ״אמרי אמת״. לאחר נישואיו עסק במסחר, אך קבע עתים לתורה והרבה לעסוק בספרי המחשבה של הרמב"ם וספרי מנהיגי יהדות החרדית בגרמניה, הרש"ר הירש והרב ד"ר יצחק ברויאר.

במהרה התפרסם כנואם מעולה בכנסים של "שלומי אמוני ישראל" שהפכה בהמשך לאגודת ישראל. הוא גם פרסם חוברות ומאמרים ביידיש, ה"מצטיינים בהתלהבות דתית-מוסרית" (מתחת לקו, הצופה 4.4.1946), אשר חלקם הופיעו כקונטרסים בהוצאת "נצח".

היה ממייסדי "פועלי אגודת ישראל" וכיהן כנשיאה הראשון בשנים תרפ"ב-תרצ"ב. (1922-1932) בנוסף שימש זמן מה מנהל בית ספר בית יעקב בוורשה. הוא החליט להקדיש את כל זמנו לחינוך ובית הספר בניהולו שימש מופת לכל רשת "בית יעקב" בפולין. הסמינר חינך וגידל מורות עבור למעלה מ-250 בתי-הספר של תנועה זו בפולין, על 40 אלף התלמידות שבהם. בתרצ"ה (1935) מונה למנהל סמינר "בית יעקב" בקרקוב לאחר פטירת שרה שנירר, מייסדת רשת בתי הספר "בית יעקב". היה עבור תלמידותיו גם מורה דרך לחיים והן התייעצו עמו גם בענייניהן הפרטיים. הוא נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומידות טובות שבאו לידי ביטוי בעזרה לזולת ובמסירות נפשן בגטאות ובמחנות בימי השואה. תלמידותיו שימשו כמורות בכל רחבי פולין והשפעתן החינוכית הייתה גדולה בכל הקהילות שבהן חינכו ולימדו עד השואה.

רי״ל אורליאן, נועץ רבות ברבו האדמו״ר בעל ״אמרי אמת״ זצ"ל, עד שפעם העיר לו, כי בהיות ובעירו מתגורר האדמו״ר מבויאן, רבי משה'נו (הרב משה פרידמן), ומן הראוי כי ילך להתיישב עמו, ומאז היה יוצא-ונכנס אצל הרבי מבויאן ומביא בפניו את בעיותיו. לא פעם היה הרב אורליאן מביע את התפעלותו מן ההבנה של רבי משה'ניו והתפיסה המבריקה שלו והעצות המועילות שנתן לו לחינוך הבנות.  בו בזמן נוצר גם קשר הדוק בין רבנו לרבי יוסף ביגון הי״ד, מטובי ישיבת מיר, דמות מוסרית ואצילה, אשר שימש כאחד מגדולי המחנכים של ״בית יעקב״ בקראקא. הרב אורליאן התייחס אליו וישב לפניו כמו תלמיד לפני רבו, אף כי היה הרב אורליאן קשיש ממנו בשנים, ואף בעל עמדה ציבורית וחינוכית רבת ערך.

בפרוץ המלחמה היו שערי בית הספר נעולים בגלל חופשת הקיץ, והם לא נפתחו יותר. הרב אורליאן אבד את פרנסתו ואז נחלץ לעזרתו הרבי מבויאן, והקים קרן מיוחדת שסייעה לרב אורליאן להמשיך בפעילותו החינוכית. הוא המשיך ללמד תנ"ך ושאר מקצועות היהדות בסיוע הקרן ובסיוע הרב יוסף ביגון, וחידש את הקשר עם מורות "בית יעקב" בכל רחבי פולין. הרב אורליאן הדריך את תלמידותיו לשעבר ואף שלח להן שיעורים בכתב שסייעו להן בעבודתן.

בטבת ת"ש (ינואר 1940) בעת החיפושים, ניתפס בביתו ברח' ונסקה הרב אורליאן והוכה מכות קשות בידי הגרמנים תוך כדי חיפוש בביתו. בעקבות זאת החליט לברוח מקרקוב ועזב לוורשה כשרוב משפחתו עברה לעיירה ונגרוב במחוז לובלין.

במאמרו של ל. פיינגולד "מגיא ההריגה, מגילת השמד בגיטות ובמחנות המוות" נכתב שאגודת ישראל פתחה את חדרי "יסודי התורה" בגיטו וורשה, בהם למדו אלפיים תלמידים. החדרים היו מנוהלים בידי

אלכסנדר זושא פרידמן, יהודה-לייב אורליאן, הרב איידלברג, אליעזר-גרשון פרידזון ואברהם-מרדכי רוגובי. הם ניהלו אף את בתי-ספר "בית-יעקב". כלפי חוץ עסקו הבנות באריזת חבילות המזון של הג'וינט. יהודה-לייב אורליאן היה מרצה בכל יום ויום בפני מבוגרים הרצאות על נושאים שונים. הדבר היה מסוכן, שכן בעד הרצאות פומביות היו כולאים במחנות-ריכוז נאציים. (פורסם בעיתון הצופה, 24.02.1946). הרב אורליאן ארגן עם חבריו חמישה בתי ספר של "בית יעקב" כשהוא מפקח עליהם ומשמש כמנהל של שניים. כן ארגן שיעורים לתלמידותיו לשעבר שעבדו כמורות. הוא ענה לשאלות אמוניות ושאלות אחרות בענייני השעה שהופנו אליו על ידיהן, והיה בשבילן המעודד, היועץ והתומך.

בקיץ תש"ב (1942) התקיים כנס חירום של רבנים בגטו ורשה בביתו של הרב שמשון שטוקהמר בעקבות גירוש יהודי לובלין והשמדת היהודים בטרבלינקה ומיידנק. בכנס השתתפו בנוסף אליו ולרב שטוקהמר, גם הרב מנחם זמבה הרב שמחה טרייסטמן ועוד. (וראה ל. פיינגולד, סוכות תש"ג אצל הרב מנחם זמבה ז"ל, הצופה 09.10.1946).

גם בתקופה הקשה הזו למד תורה ודברי חסידות בנוסף לתרומתו לכלל. הוא המשיך למסור שעורים, ולא פסק מלעסוק בתורה ובתפילה. וכן המשיך לדבוק ברבי מגור, האמרי אמת שהעיד עליו: "יהודה לייב עולה ב'מדרגות' מיום ליום", והיה מקורב מאוד גם לרבי מבויאן-קראקא, ובגטו ורשה היה קשור גם לרב זמבה.

בגטו התגורר בחדר יחד עם הגאון מקולוביל, רבי אריה לייב לנדאו הי"ד.

עם התחלת האקציות, בחצי הראשון של חודש אב תש"ג (החצי השני של חודש יולי 1943) החלו הנאצים בגירוש יהודי וורשה להשמדה. לדירותיהם נכנסו יהודים שזלזלו בספרי הקודש, ואף זרקו ושרפו חלק מהם. יצחק גוטרמן, מאנשי הג'וינט, הזדעזע ממעשים אלו וביוזמתו ארגן היודנראט "חוליית אוספי הספרים"  שהורכבה מאנשי רוח שאספו את הספרים הזרוקים. בראשם עמד פרופ' מאיר בלבן. גם הרב אורליאן השתתף באיסוף הספרים.

עובדת היותו פקיד הארכיון של הקהילה עזרה לו להיות מאלו שבינתיים ניצלו מהשמדה, כשרעייתו וחמישה מששת ילדיו נרצחו בונגרוב. בת אחת הייתה אתו בוורשה.

בשמחת תורה תש"ג (3 באוקטובר 1942) התאספו מעט היהודים שנותרו בגטו ורשה לתפילות החג בביתו של הרב זמבה, כשהרב אורליאן בין המתפללים. בריקודים עם ספרי התורה הבחין הרב אורליאן בילד בן 12. הרב אורליאן התרגש מאוד לראות את הילד, כיוון שאז היה נדיר לראות ילדים בגטו, והוא קפץ וחיבק את הילד יחד עם ספר התורה שבזרועו, תפס בידי הילד לריקוד עם ספר התורה שבידו וקרא: "יהודי צעיר עם התורה הקדושה!"

באדר א' תש"ג (פברואר 1943) שלחה בעבורו תלמידה שלו לשעבר, שהתגוררה בשווייץ, אשרת הגירה של פרגוואי, בניסיון להצילו. בד' בסיוון תש"ג (7 ביוני 1943), אכן נשלח, יחד עם יהודים נוספים, כנתין חוץ לברגן בלזן. המשטר במחנה היה נוקשה, אבל לא היו בו מתקני השמדה. במשך הזמן נעשו התנאים קשים יותר ויותר, והוא הפך ממחנה שהייה למחנה ריכוז. הנאצים עינו את האסירים בעבודת פרך, במכות, ובהרעבה. גם במחנה זה המשיך ללמוד וללמד תנ"ך ויהדות, והביע חרטה על כך שלא פעל מספיק לעלייה לארץ ישראל. במשך זמן מה הייתה תקווה שהוא יינצל כנתין פראגוואי עם כל בעלי האשרות הנוספים, אך פרגוואי הודיעה כי היא אינה מכירה בבעלי הדרכונים כנתינים שלה. כתוצאה מכך נשלחו בעלי הדרכונים הזרים, ובכללם הרב אורליאן, בשמחת תורה תש"ד (21 באוקטובר 1943) למחנה ברגנוי, לאחר שהגרמנים הונו אותם בספרם להם כי הם יוצאים לשוויץ במסגרת חילופי שבויים. ומאז נעלמו עקבותיו. ויש אומרים שבמקום להישלח לברנוי, נשלחו לאושוויץ-ביקרנאו.

שמו של הרב אורליאן ייזכר כמחנך דגול אשר נטע בתלמידותיו אמונה איתנה ומדות טובות, מדות אשר באו לידי ביטוי מוחשי בעזרה ההדדית ובמסירות הנפש שלהן בגיטאות ובמחנות.

(מקורות: אתר זכור ועוד)

חלק מכתביו:

בעיות החינוך זרמים ושיטות,  ספרים תורניים בע"מ, 1984 (הופיע גם בסדרה כתבי רבי יהודה לייב אורליאן הי"ד, מורשת ספרים, תש"ך)

דעת או השכלה, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

שירה חרדית, מתוך "מרבה ספרים מרבה חכמה", מכון לחינוך יהודי תורני אור המאיר, תשע"א

"לשבעים ולרעבים , ירושלים – תל-אביב : נצח יד

"גן העדן האבוד, "דער פארש וואונדענער גן עדן"

על סדר ומשטר

במותה ציותה לנו את החיים, אם הדרך, מכון בית יעקב למורות,תשס"ה

זמנה ומיקומה של שיטת רש"ר הירש, מבוא לספר במעגלי השנה, כתבי הרש"ר הירש

החינוך היהודי ויסודותיו בעבר ובהווה, מבוא לספר יסודות החינוך, כתבי הרש"ר הירש

מה זה מוסר, מרכז בית יעקב בארץ ישראל; מכון בית יעקב למורות (ירושלים);תשכ"ח

 

לקריאה נוספת

הרב יצחק לוין (עורך), אלה אזכרה : אוסף קדושי ת"ש-תש"ה א', ניו יורק תשט"ז (1957)

הלל זיידמן, אישים שהכרתי, מוסד הרב קוק, ירושלים תש"ל (1970)

אסתר פרבשטיין, בסתר רעם : הלכה, הגות, ומנהיגות בימי השואה (ע"פ מפתח שמות), מוסד הרב קוק, ירושלים תשס"ח (2008 – מהדורה שנייה)

על שירה חרדית

הרב יהודה לייב אוריאן, פורסם ב"מרבה ספרים מרבה חכמה", הוצאת בית יעקב, עמ' קפד

ערכה של שירה

כל נשמה שפוכה לפרקים באור ועטופה לפעמים בצללים. קטן הגוף מלהכיל את השפע הפתאומי. בין השמחה ובין הצער, ששפעת האור ופקעת הצללים מולידים באדם, מוכרחים לפעמים לעבור את גדות המסגרת הגופנית. צר, מאוד צר בעשה אז בתדרי לב. רוצים לפתוח את כל השערים, לפרוץ את כל המחיצות, ולפנות את הדרך בפני המעינות של הרגשת הלב. האדם אסור באזיקים והוא פורץ לחופש, ולגאולה.

במיצר זה, יכולה מלה אחת לשחרר את האדם. אם מוצאים את הבטוי ההולם לרגש הגדוש וללב המלא על גדותיו אזי מרגישים כבר הקלה ושחרור. המלה, הבטוי, הוא בנידון זה המלאך הגואל היחידי, ואם לא מצאת את הצורה לבטא בה את הויתך הפנימית, אינך עדיין אבוד. איבר יחידי ברגשותיך, ישנם עוד אנשים שזורחת להם שמשך וכואב להם כאבך, בין אלה תחפש את האמן. שיודע לתת שם לרגשותיך. השם והבטוי, בודאי שישמשו הרווחה לצערכם המשותף.

אם יבוא מישהו אליך ויתפאר כי אינו זקוק לאמן ולמלה גואלת, אל תאמין לו. כל אדם מוכרח שירגיש במיצר הזה, אם פחות או יותר, במשך ימי חייו. ואם הוא מרגיש בו כבר זקוק לאמן ולמשורר, שישיר את שירו אם אין השיר קולע ללבבו, אם אין הוא מזעזע את נשמתו, אזי לא מצא עדיין בו את אחיו לצער, והוא חייב עוד לחפשו. אבל אם ימצא אותו, בהכרח הוא שיקל על נשמתו, ומוכרח הוא לצעוק מופתע: הנה בא גואלי.

כלל אחד ישנו בשירה. במקור השירה, בנשמה, צריך שיהיה דבר משותף ביני ובין המשורר. אנחנו חייבים להיות נילושים מאותו החומר.  שמחתו וצערו חייבים להיות גם שלי. אני יכול להבין רק שיר כזה, שבעצמי הייתי צריך לשוררו. בינינו מפריד רק הכשרון הטכני למצוא את הבטוי, את המלה.

אין זה בכן פלא, שלנו היהודים, ובפרט ליהודים המאמינים, כה זר ומוזר השיר של גויים או של יהודים מתנכרים. אנו יכולים להתפעל מן הצורה, מן השפה, לשמוח על הסגנון אבל בכל אופן לא להזדעזע עד עומק הנפש,  בשום אופן לא להשליך את חיינו באש ובדם למען החזון המובע. אנו רק מסופחים להם ולא מרותקים ומחוברים. אנו בעצמנו לא היינו יכולים לשיר כך. במעין שירתנו אין דמעה שכזו. ושיר כזה מוכרח שישאר בשבילנו בלתי מובן. .

שירת הגויים

אם אתה תתבונן היטב לשירת האמן, הגאוני ביותר בין הגויים, אתה מרגיש סוף כל סוף איזה ריח בלתי נעים של תאוות בשרים. הוא שמח בטבע ככלב עם עצם. הוא אין לו כל קשר לעולמות העליונים, לאצילות של הבריאה, לנשמת העולם, לאין סוף, ממילא מאבד הוא גם את אחיזתו הקצוצה בחומר שבטבע. אין זה אלא רגע לפני מוות. ושירתו אינה אלא גניחתו של גוסס, ובשום אופן לא חבלי לידה של יצירה והתחדשות. אבל אחרת היתה צריכה להיות אצל המשורר המאמין, אם ישנו עוד כזה בתוכנו – דברו היה צריר לנחמנו. בשירו היינו צריכים למצוא את הראי של חויות נשמתנו. בבטוי שלו היה צריך להחשף בשבילנו הסוד העמוק של החיים. כי מה הדוי הנורא שלנו המכאיב לנו כל כך, אם לא הרז של קיומנו האישי, הלאומי והאנושי?

לרגע נדמה לך שכבר עמדת על סוד המשולש הזה, לרגע אתה חושב ששמים וארץ כבר נבקעו לפניך, והמסכה העבה נתפנתה בפניך, וברגע השני כבר פרשו שוב עליך, עננים כבדים ועוטפים את הכל בעשרות הסתרים. ברגע אחד אתה תושב שאתה הטוב והעדין ביותר, וברגע שלאחריו אתה מתבייש להסתכל בפניך עצמך מחמת קטנותך וחולשתך. אתה מתלבט ביסורים נוראים. נקלע משמים לארץ וחזרה. ובתעיה זו אתה מחפש את ידידך, גואלך, את המשורר. מי זה יכול להרגיש זאת יותר מאשר אחיך הנאמן, היהודי הדתי? מתחיל אתה לחפשו בין המשוררים הידועים לך – אבל קשה למוצאו.

היכן המלה היהודית החזקה?

ומנקרת בתוכי שאלה: למה לא נשמע מבני אדם שעומדים לגמרי בתוך תחומנו, את המלה היהודית החזקה, את הנעימה היהודית האמיתית, את המוטיב היהודי הברור?

שיר יהודי חייב לשובב נפש כמעין נובע. שירה יהודית חייבת להיות תשפוכת של דם, מח ודמעות של נשמה סובלת עד תהום. אמנות יהודית חייבת לשקף את הצער של שכינתא בגלותא, את הצער של התרפקות לדעת, לקדושה ועליה. המשורר היהודי הלא חייב להכריח את הקורא, לבכות כשהוא בוכה, לזמר כשהוא מזמר, ולהתפלל כשהוא מתפלל.

אבלי איך יכול משורר דתי להעלות רגשות של תרעומות על היצירה האלקית? איך הוא יכול להשאיר בשירו את הרושם של מתיאש? אצלו הלא צריך שתתנוצץ הבבואה של הנצח, של אין סוף. וכל כמה שלא יהיה מדוכא ורצוץ על האסון הכי נורא, צריך שישמע מדבריו את סוף דבר של אהבת השם, ובטחון בהשם.

בקיצור, שירה חייבת לנבוע ממקור הכי עמוק, מהנשמה האצילית, ואם אין כל תא של העמק הזה ממולא ברגשות יוצרים, לקוב״ה, תורה וישראל, אזי לא תזרום משם שירה יהודית.

יותר מתמיד, חסר לנוער שלנו, התחזקות באמונה, בטחון מוצק, ועקרונות קבועים. האם מקבלים הם את זה מהספרות האירופאית? האם רוכשים הם את זה אולי מהספרים החדשים, הבולעים אותם היום, נגיד אפילו מהטובים שבהם? המכיר את הספרות הזו הלא יודע, שהיא מלאה יאוש, ספקות, פסימיות, ושגעון של איבוד לדעת. כל השירה היהודית של היום מכלה כל רגש יהודי טוב, ומרקיבה את הנימה היהודית הכי עדינה.  למה להביא בזמן שכזה מן הנכר? למה לא יתקרבו המשוררים הצעירים למקור היהודי? למה לא להדבק ביהדות בלי תערובת של נכר?

ינסו את זה. יתחילו לכתוב ברוח יהודי, ושירתם תהיה רק אז לבבית,  קרובה, ושולטת בלב היהודי.

לרפאות הדסה רייזל בת שרל, בתוך שאר חולי ישראל

מזרעו למולך (ויקרא כ,ב), ידוע מאמרם מזרעו ולא כל זרעו והרבה טעמים נאמרו בזה, ואפשר לומר עוד שמי שפוקר כל כך שנותן כל זרעו למולך אין למדים בני אדם ממנו בחשבם אותו כמשתגע, לא כן מי שאינו נותן רק בן אחד אפשר הוא שיתעה גם אחרים, וזה הוא מוסר גם עבורנו שנדע שסכנה יותר גדולה נשקפת מאותם שמגדלים כל בניהם לתורה ובן אחד מגדלים ללא תורה, מן האיש שמגדל כל בניו ללא תורה כי מן הראשון ילמדו שאר העם לא כן מן השני לא ילמדו בחשבם אותו ליוצא מן כלל ישראל.

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד׳ מקדשכם (ויקרא כב,לב). מפני שנכתב מקודם ושמרתם מצוותי ואמרו חז״ל ושמרתם זו משנה, ועל ידי הלימוד יבואו למדרגת ת״ח לכן בא הציווי שבתור לומדים לא יחללו את שם קדשי שלא יאמרו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כי אם ונקדשתי שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה נעים מעשיו, וזה כי אני ד׳ מקדישכם, כלומר למען יאמרו שאני ד׳ מקדש את העוסקים בתורתי.

ברוך הגבר אשר יבטח בד׳ והיה ד׳ מבטחו (ירמיה, יז,ז). כאשר אדם בוטח בד',  אף כי הדבר קשה עליו מאד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת ״מבטחו״…

יען מצאנו כמה דברים, שחושבים חז״ל, שעל ידם מתו נדב ואביהוא והוא: א) שהורו הלכה בפני משה רבם, ב) שתויי יין נכנסו, ג) שאמרו מתי ימותו זקנים אלו, ואנו ננהיג את הצבור, וכאן אמר הכתוב בפירוש, ובנים לא היה להם, לכן אפשר אשר הכל עולה בקנה אחד, כי כאשר מרגיש האב, איך רע ומר הוא, באם שהבנים לא יכבדוהו, אז מקבל מוסר, איך נצרך לכבד את האבות, ואת רבותיו, ומכ״ש את מלך מלכי המלכים, אבל המה, יען ובנים לא היה להם, לא הבינו, איך באיזה מדה, נצרך לכבד האבות, וכן את הרב, לכן נכשלו בחטאים הנזכרים, כבוד אב, מורא רבו, ועל כולם, לכנס למקדש שתויי יין, שנחשב חטא כנגדו יתברך. או יאמר בכונת חז״ל אלו, על פי מה שכתב בעל ח״ס ז״ל, לפרש והותירך ד׳ לטובה בפרי בטנך, רצה לומר, דאם נגזר על אדם עונש מיתה, ויש לו בנים, שצריד להדריכם בדרכי ד׳, מוסיפים לו ימים בשביל בניו, אבל נדב ואביהוא, יען ובנים לא היה להם, לכן לא היה מה להגן עליהם, נמצאו לא מתו בשביל ביטול מצוות עשה דפריה ורביה, רק אלו היה להם בנים, היה ד׳ מאריך ימיהם, בשביל בניהם.

(שיר מעון)

ב״ה יום ג׳ לסדר בראשית תרצ״ו.
הנה על מה שאיתא בשו״ע או״ה (סימן תרל״ט) דמצטער פטור מסוכה, והרמ״א שם דהפטור מן הסוכה ומחמיר על עצמו להיות בסוכה נקרא הדיוט, המצטער פטור מסוכה היינו אם בביתו ינצל מאותו הצער ואם לא חייב לישב בסוכה, והא דמצטער פטור היינו אם אירע לו במקרה שצער זה היינו שבא לו במקרה רוח קר, או איזה ריח רע, כדאיתא בגמרא סוכה (דף כ״ו עמוד א) ריחא דגרגישתא,

וטעמא דמצטער פטור דדרשינן תשבו כעין תדורו שאינו מחוייב להיות בסוכה כל היום רק כעין ישיבה בדירה כל השנה, לפ״ז אם מצטער בסוכה ואינו יוצא ממנה כדי להנצל מאותו צער אינו מקיים בזה כעין תדורו דאם היה אירע לו צער זה בדירתו בחדרו היה יוצא ממנה לחדר אחר ואדרבה במה שיוצא ממנה בזה מקיים כעין תדורו.

ועוד נראה לי המתקדשים והמטהרים והשמחים במצות השי״ת בכל לבבם וחביבה להם ישיבה בסוכה מכל תענוגי העוה״ז שאם אירע להם איזה צער, שינוצלו מהישיבה בסוכה, זה צער להם שאינם בסוכה, ואדרבה זה צערם שאינם יושבים בסוכה, הרי אנו רואים שהרבה היושבין בטרטיראות וכדומה, ובבתים בלילות ארוכות בחורף, אשר שם אויר מעופש ע״י רוב האנשים וקטורי העשנים, מכל מקום אינם יוצאים משם כי נוח להם בדיבוק חברים והאוהבים, ולאכול שם ולשחוק עמהם בכמה מיני שחוק, ואינם חוששין על ענינים אלה עשן וקיטור וכדומה לו, ואינם חוששין למיחושים הקלים משום רוב הנאתם, לפ״ז גם ישיבת סוכה שמחה להם ואין צריכין לצאת כמו שהם אינם יוצאים מביתם בשביל זה, ואדרבה חייבין בסוכה.

(ממרן רבינו שמעון סופר זצ״ל, אבדק״ק ערלוי, בעל התעוררות תשובה, בענין דמצטער פטור מן הסוכה, מתוך "האהל, קובץ תורני", אלול תש"ל)

---

בפתיחת ספרו "מוסרי הרמב"ם, הוראה לדרך החיים ותוכחת מוסר" הובאו תולדות רבינו שמעון סופר זי"ע, אב"ד ור"מ דק"ק ערלויא

רבינו שמעון הצדיק — כפי שכינוהו חכמי דורו — נולד בק"ק פרעשבורג, לאביו מרן בעל "כתב סופר" ז"ל, בן מרן בעל "חתם סופר" ז"ל, ביום כ"ח לחודש אייר שנת תר"י לפ"ק.

משחר נעוריו הצטיין בשקידתו הגדולה בתורה וביראתו הנפלאה לה' — ויהי לפלא. ממעיני אביו הקדוש שתה בצמא אשר ספי ליה כתורא בתורה וביראה, והכיר בו כי לגדולות נוצר, ואף הביע אמונתו זו פעמים רבות בפני אחרים. באביב שנת תר"ל, כשה
גיע לפרקו, השיא לו אביו לאשה את מרת אסתר ע"ה, בתו של הרבני הצדיק והגביר הנודע רבי יצחק פריעד ז"ל מקליינוורדיין, אשר שם הוחג חג נישואיו ברוב פאר והדר, בהשתתפות גדולי ישראל. מבית חותנו, אשר כל עתותיו שם היו קודש לה' ולתורתו — הרבה להתכתב עם אביו הגאון ז"ל ועם שאר גדולי דורו בהלכה למעשה ובפלפולא דאורייתא. ברם לא ארכה שם שלותו, היות שבשנתיים אחרי חתונתו מתה עליו אשת נעוריו אשר ילדה לו בת אחת, ונשא לאשה את מרת גליקל ע"ה בת הגאון הצדיק המפורסם מהו"ר חיים שמואל בירנבוים ז"ל מדובנא רבתי שהיה חתנו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. בימים ההם התיישב בעיר אומאן שברוסיא, ולאחריה בעיר קיוב, אשד גם שם יצאו טבעו ושמו כאחד הגדולים והוכר כאיש מורם מעם בתורתו וצדקתו. חכמי העיר, כיבדוהו מאוד על אף גילו הצעיר, וגם רצו להושיבו על כסא הרבנות של עיר זו הגדולה לאלקים — אך מרן ז"ל סירב בדבר. אשתו זו ילדה לו את הרב הגאון רבי עקיבא סופר ז"ל, שהתיישב אח"כ בק"ק לבוב.

סביבת שנות תרל"ו־ל"ז חזר לעיר מולדתו פרעשבורג, בעוד שבשנתיים הקודמות ישב בקראקא, בבית דודו אחי אביו, הגאון רבי שמעון סופר ז"ל בעל "מכתב סופר", האב"ד דשם. בעת ההיא נשא לו את אשתו השלישית, ה"ה מרת מלכה אסתר ע"ה, — בתו של הגאון רבי בנימין שלמה זלמן שפיצר ז"ל האב"ד דקה"י ויען, בעל ספר ,"תקון־שלמה", שהיה חתנו של מרן הגאון בעל "חתם־סופר" ז"ל. אשתו זו ילדה לו שלש עשרה בנים ובנות. בשבתו בפרעשבורג, החל להוציא לאור את ספריהם "של אבותיו הקדושים, הלא המה זקנו ה"חתם סופר" ז"ל ואביו ה"כתב סופר" ז"ל.

בשנת תרמ"א, נקרא לכהן פאר כאב"ד בק"ק ערלויא, במקום שנתקבל בכבוד גדול. מיד אחרי בואו שמה, התאספו אליו עשרות תלמידים מכל הסביבה, לשמוע תורה מפיו. גם שם המשיך בהוצאת ספרי אבותיו בהלכה ובאגדה, וכמו כן הוציא לאור את ספריו הוא. הלא המה: שו"ת "התעוררות־ תשובה" ארבעה חלקים, אשר בו מתגלה לפנינו שיטת לימודו המקורית, ועומק תפיסתו, וספר "שיר־מעון" על התורה, שספחו אל ספר "תורת משה" עה"ת, מזקנו החת"ס ז"ל, שיצא לאוד על ידו. בגלל ענותנותו הרבה, הדפיס ספריו אלה בעילום שמו. בספר ירושת פליטה סימן ל"ב מופיעה תשובה שכתב הרב הי"ד.

בשבתו בעירו ערלויא, הוכר מרן ז"ל כאחד מראשי מנהיגי המדינה, בכל הנוגע לדתה של תורה, ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלי להוועץ בדעתו. מעיר זו יצא שמו לכל תפוצות ישראל כשר התורה וקדוש עליון, וכן הרבה לעורר ולהתריע נגד פירצות שונות שראה, בפרסמו כרוזים בכל רחבי המדינה לחזק בדקי ישראל — בעניני כשרות, טהרת המשפחה, בדיקת כשרות התפילין וציצית וכו'. חכמי הדור, כמו המוני בית ישראל, ראו בו את זקן הגאונים משיירי הכנסת הגדולה, איש מופת ופועל ישועות, צדיק יסוד עולם אשר כל מעשיו לשם שמים, בלתי לה' לבדו. מרן ז"ל שזכה לאריכות ימים מופלגת, ישב על כסא הרבנות בערלויא משך ששים וארבע שנים רצופות, ולמרות שהציעו לו משרות רבנות בקהלות גדולות, כאונגוואר, סאטמאר, בודאפעסט — סירב לעזוב את מקום שבתו. בשנת תש"ד כשעלה הכורת על מדינת הונגריה, נתפס אף הוא בגזירה זו, ויחד עם אנשי קהלתו, תלמידיו ובני משפחתו — וביניהם בניו הרב הגאון מוה"ר שמואל חיים הי"ד ומרן הגאון הרב משה סופר הי"ד ראבד"ק ערלויא, בעל "יד סופר" — הובל לעיר השריפה אוישיויץ, וביום כ"א לחודש סיון הועלה על המוקד בקדושת שמו יתברך, בשנתו התשעים וחמש, הי"ד.

כתבה על רבי שמעון סופר מערלוי, התפרסמה בבית יעקב, גיליון 118-119 עמ' 10, תולדותיו הובאו בפירוט בספר רבי שמעון חסידא, מאת אהרן סורסקי, ירושלים תשנ"ט

(ו'-ו') והוצאתי אתכם מתחת סבלות מצרים וגו' והצלתי וגו' וגאלתי וגו' (ז')  ולקחתי אתכם וגו' (ח') והבאתי אתכם אל הארץ וגו'.

על מאמר חז"ל [פסחים צ"ט ב'] ולא יפחתו לו מארבעה כוסות, כתב רש"י ז"ל, והוא מהמדרש רבה דהארבעה כוסות נתקנו, כנגד הארבעה לשוני גאולה, האמורים בפרשת וארא פה: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי, ע"כ.

וקשה לי, מדוע לא תקנו חז"ל, גם כוס חמישי, כנגד הלשון: "והבאתי" אתכם, דהלא עיקר תכלית הגאולה, היה רק, כדי להביאנו אל ארץ אבותינו, ועתה אם חקנו חז"ל כוסות כנגד הגאולה, שהיתה רק הכנה לביאת הארץ, על אחת כמה וכמה שהיה להם לתקן כוס כנגד ההבאה לארץ בעצמה, שהיא העיקר, וכי יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא?

אכן נראה בס"ד, לתת טעם נכון לזה, דמשום הכי לא תקנו חז"ל כוס חמישי, כנגד הלשון: "והבאתי" אתכם, לפי שההבטחה הזאת באמת לא  נתקיימה ביוצאי מצרים, כי מתו כולם במדבר, ולא באו לארץ, ואף גם בניהם, שיירשו את הארץ, לא ארכה ישיבתם שם, כי נגעלו משם שתי פעמים, בגלות בבל ובגלות החל הזה בעוה"ר.

אבל גאולת מצרים, נתקיימה בדור המדבר, ונמשכת לעולם, כי על כל פנים למצרים לא נגלו עוד, ולא ישובו שמה לעולם, כדכתיב [שמות י"ד י"'ג] כי אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, לכן שפיר תקנו חז"ל כנגדם כוסות.

ואין להקשות, דהלא לפי מסקנת חז"ל [סנהדרין ק"י ב'], יעמדו אנשי דור המדבר בתחייה המתים, ואיתא במדרש, שמשה רבינו עליו השלום יביאם לארץ, וא"כ הדרא קושיתי לדוכתא, מדוע לא תקנו רז"ל כוס חמישי, כנגד הלשון "והבאתי" אתכם, דהא סוף סוף, תתקיים ההבטחה הזאת, ותמשך לעולם, ביוצאי מצרים עצמם, כאשר נתקיימה בהם הגאולה?

אולם באמת לא קשיא מידי, דמבואר בספר חק יעקב, בשו"ע הלכות פסח סי' ת"פ סק"ו, וזה לשונו: ונוהגין במדינות אלו, למזוג כוס אחד יותר מהמסובין, וקורין אותו כוס של אליהו הנביא ע"כ, ולא נתן למנהג זה שום טעם וסמך.

ועתה יש לומר, דזה באמת הוא הטעם, של מנהג הזה, שמוזגין כוס חמישי, לפי שהוא כנגד הלשון "והבאתי" אתכם, שיתקיים במהרה בימינו בדור המדבר. — ומה שלא תקנו ברכה על כוס זה, הוא, כי הברכות לא נתקנו, אלא על הארבעה לשונות של "גאולה", שכבר נתקיימה, אבל לא כנגד הלשון "והבאתי", שיתקיים לעתיד, ודו"ק כי נכון וברור בעזה"י.

(חסד לאברהם, לפרשת וארא)

—

הרב אברהם ב"ר דב שפירא (נילוב, 1876- אושוויץ, 1944) מצאצאי רבי פינחס מקוריץ. משנת תרס"ג ממלא מקום אביו ברבנות בנילוב שבחבל בוקובינה. בשנות מלחמת העולם הראשונה נדד במקומות שונים עד שקבע מושבו בעיר גאלאנטא, סלובקיה. בשנת תרצ"א התגורר בפרסבורג, ובתרצ"ט חזר לגאלאנטא. חיבר את הספרים דברי אברהם, חסד לאברהם, רשפי אש, ברכת אברהם עה"ת וברכת אברהם על הש"ס.

בהסכמות הנלהבות לספריו מרבנים אדירי תורה הוא זוכה לתארים: הרב הגדול בתורה ויראה טהורה, המאוה״ג בנש״ק חסיד ועניו גזע קודש מחצבהו, נצר מגדולי דור אנשי צורה, הגאון המפורסם לתפארת, חריף ובקי, סיני ועוקר הרים וכו'…

מעט מתולדותיו ניתן לדלות מהקדמתו לספר רשפי אש:

הקדמה.

יתברך הבורא וישתבח היוצר, שהחייני והגיעני לזמן הזה, להוציא לאור עולם, ספרי "רשפי אש" על תהלים, כי אך זה חלקי מכל עמלי, בעולם השפל, בעמק הבכא הזה. אם אמרתי אספרה כל הצרות והתלאות׳ שחלפו עלי עד היום הזה, תקצר היריעה מהכיל. כמה מחלות אנושות עברו עלי, ולא פעם אחת, כבר אמרו הרופאים נואש. ובימי המלחמה הנוראה, מלחמת העולם, כאשר הלכתי נדוד׳ עם הפלטים, מפני חמת המציק, חיל הרוסים, הרשעים הארורים, אשר רצחו ושדדו, אכלו את יעקב ואת נוהו השמו, אז רבת שבעה לה נפשי, צרות צרורות, צוקות ובהלות, עד אין מספר. גולה אחר גולה נגליתי, ונגרשתי מהוני ומביתי, ולא מצאתי מנוח, עד אשר באנו הנה, עירה גאלאנטא יע"א.

וגם פה לא שקטתי, לא שלותי ולא נחתי, ויבוא עלי צרת חוסר פרנסה, וצער גידול בנים, ואבדתי את בני הבחור המופלג בתו"י כמ' ישראל ע"ה, והאחרון הכביד, עוד עיני עיני יורדות מים, אזכרה ואשפכה עלי נפשי, כי לוקח ממני מחמד עיני, וביום כ"ד תשרי תרצ"ג, מתה עלי בתי הצדקת המפורסמת במעשיה הטובים, ובפרט בקיום מצות כיבוד אב ואם, בכל לבה ובכל נפשה, ממש לא קם כמוה, כמפורסם לכל, נפש יקרה, מרת חיה שרה נ"ע, תנצב"ה. צדיק אתה ה׳ וישר משפטיך. כל משבריך וגליך עלי עברו, וכל גל וגל שבא עלי, נענעתי לו ראשי.

ובכל זאת אודה ה׳ מאד בפי׳ ובתוך רבים אהללנו, כי גבר עלי חסדו, ובחמלתו עלי הערה עלי רוח ממרום, וזיכני לראות נפלאות מתורתו, ולחדש בס"ד חידושים קרובים אל האמת, וכבר מצאו ב"ה חן בעיני חכמי דורנו, ומקום הניחו לי אבותי להתגדר בו.

ואקוה לאל, מלך יוצר כל, המשלם מדה כנגד מדה, כי בזכות אשר תמיד שקדתי בזהירות יתירה, לאמור ולכתוב כל דבר בשם אומרו, וכאשר חדשתי איזה דבר. בינותי מהר בספרים, חיפוש אחר חיפוש, פן כבר קדמני אחר, בזכות זה, אגורה באהלך עולמים, וכדרשת חז"ל [יבמות צ"ו:] וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא יהי רצון מלפניך, רבונו של עולם, שיאמרו דבר שמועה מפי בעוה"ז, ועל ידי זה יתוקן גם נר"נ שלי בעוה"ב, ויהא רעוא דאימא מלתא דתתקבל.

אבי שבשמים! הלא לפניך גלוי וידוע, כי לטובה כוונתי בחיבורי זה כדי לקיים בזה המצוה הגדולה והיקרה, מצות ת"ת דרבים, דעדיפא מכל המצות, כמ"ש הרא"ש ז"ל בפרק היה קורא, דדוחה מצות עשה דק"ש בזמנה, וכדי לעורר ולהלהיב את לבות צעירי עמך בית ישראל לתורתנו הקדושה, ויגדיל חורה ויאדיר, לכן אליך ה' אקרא, אנא ה', רחם עלי, והסר מעלי נגעיך, חזקני ואמצני, וברכני בזקנה ושיבה ברוכה, והושיעני בחסדך, שאזכה להוציא לאורה עוד חבורים, וזאת התורה לא תמוש מפי ומפי זרעי וזרע זרעי מעתה ועד עולם.

ועיני נשואות השמים, שיברך את נות ביתי, אשתי הצנועה והתמימה, אשת חיל, מרת לאה מלכה תחיה, עם כל יוצאי חלצינו, דוב, סימא יוטא, לוי יצחק, שפרה יענטא, גיטל, דוד משה. אנא ה׳ ברכם, צדקתך תמיד גמלם, וגם זרעם לפניך יכון, וכבבת שמרם, אמן.

וקראתי שם הספר הזה, רשפי אש, כי שמי בקרבו, תיבת אש, היא ראשי תיבות אברהם שפירא. וגם בתיבה רשפי, עם אות א', מן אש, ישנם אותיות שפירא.

יזכור אלהים לטובה את נשמח אמי מורתי הרבנית הצדיקת, נפש עדינה ונדיבת לב, אין קץ לשבחה, מרה רעכל שפירא נ"ע תנצב"ה.

פה גאלאנטא, יום ה׳ ו׳ שבט תרצ"ג.

ה"ק אברהם שפירא

וכן כתב בהקדמת ספרו "דברי אברהם": אם אמרתי אספרה כל הגלויות, עם הפחדים והבהלות, שעברו עלי, מעודי עד היום הזה, תקצר היריעה מהכיל, וכמעט כל חיי הם שלשלת ארוכה של גולה אחר גולה, ממש יותר מגליות הסנהדרין, שהם לא גלו אלא עשר גליות (ר"ה ל"א), ואני נדדתי הרבה יותר, לולי העיר גאלאנטא, שהיתה לי אכסניא בשעת הדחק, כי עתה כבר נטיו רגלי ח"ו, ישלם ה' פעלם בעוה"ז, ותהא משכורתם שלמה מעם ה' בעוה"ב. אהה ה', שופט כל הארץ, כל משבריך וגליך עלי עברו, וחציך נחתו בי, אנא אבי שבשמים, רחם נא עלי וקבל תחנוני, ואל דמעתי אל תחרש, הסר מעלי נגעך, והרם קרן ישעי, ושמחני כימות עניתני, ומי שאמר לעולמו די, הוא יאמר לגלויותנו וצרותינו די, ויראו עינינו, וישמח לבנו, בביאת משיח צדקנו, ב"ב אמן".

.—

מקור נוסף לעיון: חכמי הונגריה, עמ' 460-461

ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ובמדרש רבה פ' ג' הה״ד 'ויאמר ד׳ ראה ראיתי', ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב״ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. וכזה מבואר בקוצר בתנחומא פ״כ. והקושיא מבוארת בשלמא מעמד הר סיני היא לטובתם, אבל מעשה העגל מהו ההזכרה עתה לטובת ההוצאה.

הענין כי כבר ביארתי במקום אחד שעם ד׳ בטוב שלימות כוונתם וחפצם לדעת ד׳ וללכת בדרכיו, רק כמה סיבות ומניעות המונעים אותם מלהחזיק בדרכיו כמו שאמרה כנס"י (שיר השירים) אל תראוני שאני שחרחורת דהיינו אל תראו שחרורית לבי כי זה ששזפתני השמש, מב' טעמים הוא בי בלי שיהיה ברצוני הטוב ובחפצי. אחת – ששזפתני השמש, הוא השמש הצלחה והאושר, שהביאני עד הלום. ב' – בני אמי נהרו בי היא העול הגליות שמוני נוטרה את הכרמים, וע״כ כרמי שלי לא נטרתי, וגם בהעגל מציגו בספרי שהקב״ה מקטין החטא, לך רד כי שחת עמך, ומשה מגדיל החטא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ופירשתי במקום אחר כי החטא בפני עצמו גדול היה, אכן הקב"ה רואה ללבב שאין בהם משפט מות יען כי טעו בדבר ע׳״כ הקב״ה מקטין החטא. וע״כ י״ל ראה הקב״ה שתי ראיות מעמד הר סיני, איך בכל לבב נתנו את עצמם ואמרו נעשה ונשמע, זה מורה איך כשמביאים את עם ד׳ אל התורה איך נפשם וחפצם אתם לגמרי, לכן היה באפשרות לכופן (שבת פי"ח) וכאשר ביארתי במקום אחד. ועוד זאת אפילו העבירות וחטאות איך עושים כי היא רק באונס שמוכנסים בה, וע׳׳כ מועיל הכפייה ומה שמביא הקב״ה את עם ד׳ לתורתו ולעבודתו, כי רק מסירין המניעות ואז כבר עושים מחפצם הטוב. כי חפצם ורצונם היה לזה.

ובזה יש להבין את הפסוקים 'ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', ונודע הקושיא איך שייך אות מדבר העתיד לאמת שום דבר בהוה.

אך הענין שמשה הבין שחפץ לא לבד לעשות עם ד׳ חרות מעבודת מצרים ולעשותם חפשי, כי עבור כן לא היה שוה כל זאת. ויידע נאמנה שבא ד׳ להחליף עבודתם שעד עתה היו עבדי מצרים ומעתה יהיו עבדי ד'. אולם זה אינו דבר נקל כל כך. על כן שאל 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', דהיינו אם אלך לא יהיה רק אל פרעה, ולא שיהיה הליכתו אל בני ישראל לעשות מפעלים בהם לעבודתך. ועל זה השיב לו ד׳ 'בהוציאך את העם וגו׳ תעבדון את הא׳ על ההר הזה', דהיינו שבהוצאה נכלל גם החלק הרוחני של קבלת התורה כנ״ל.

או יש לפרש על דרך זה אמרו' מי אנכי כי אלך וכו', על דרך מה שפירש הא"ע פ' בשלח על פסוק 'כי קרוב הוא', בלשון "אע״פ", ועל דרך זה יש לפרש גם כאן שטען משה רבע״ה 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', אף אם אלך אל פרעה ואף אם אוציא את בני ישראל ממצרים עדיין עיקר התכלית חסר כי מי אנכי לנהל ולהדריך את העם לעבודתך. על זה אמר לו הקב״ה 'אנכי אהיה עמך', אם אינך מאמין בך עדיין על כעת, אבל אין זה מדרכי העבודות שלא תחשוב שאפשר לך עצמך להיות אחר כך במדרגה גדולה כזו ובאופן כי אהיה עמך, וזאת לך האות כי תעבדון את האלקים על העתיד,  וכן מדרגתך על העתיד. וזה שהשיב לו הקב״ה שאנכי אהיה עמך, דהיינו שתשיג מדרגה נפלאה ע״ד שפנים אל פנים ידבר ד׳ אליך כאיש אל רעהו, וע״י מדרגה זו תוכל לנהל עם ד׳ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, דהיינו שאתה תהיה שלוחי שזה מורה שתהיה עומד בכחי ממש. וכמו שהביאו המפרשים פה בשם האר״י הקדוש, שבמקום שנאמר שליחות מאת ד׳ נקרא שם ד׳ על זה, כי שלוחו של אדם כמותו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו כשיצאו ממצרים לא תהיה העבודה בדרך פשוט מאתם, רק שד׳ יביאם לזה דהיינו ע״י כפיית ההר, והיינו ״על ההר״ עבור ההר באופן שמזה תשפוט צדק שד׳ הוא העושה את האיש להביאו למדרגתו יען בראותו בו הכנה לכך, ועל ידי כך תוכל לחשוב בדין שאהיה עמך. והסיבה לזה כבר כתבתי במקום אחר שבזה נעשה דרך משור לדורות האחרונים אם ח״ו ישכחו מעללי אל ומצותיו לא ינצורו ח״ו, יביאם ד׳ לידי תורתו ולעבודתו כחפץ גבוה (ועיין מה שכתבתי בסמיכות התורה).

ובזה יש לפרש הפסוקים 'ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדוד דור', הרצון שמשה רבנו שאל להקב״ה באיזה בחינה יהיה טיבותא לעם ד׳, וזה 'מה שמו',כי לפי טובותיו של הקב׳׳ה ככה בשם יכונה, במבואר במדרש, ע״כ שאל שמו. כי נפקותא בדבר כי יש חילוק האם תהלוכות הקב״ה עם עם ד׳ יהיה לפי חסד ורחמים או בדין. כי יש הפרש רב, כי האם לעולם יזכו לרחמים, או שיהיה בבחינת אלקים בדרך הטבע.  והשיב לו הקב״ה אהיה כי הקב"ה, בבחינת 'אהיה' שרואה ללבב עם ד׳ שמוכנים ומוכשרים המה להיות אחר כך עמו ונחלתו, ע״כ בדין הוא שיטלו שכרם מאתו, וזה 'אהיה אשר אהיה', כי אף בהיות האיש על התורה ועל העבודה היא לראיה רק שיהיה כי אינו עדיין לפי גודל טובותיו של הקב״ה. אולם 'ויאמר כה תאמר לבני ישראל', להם לא יגלה דבר ד׳, דהיינו 'אשר אהיה', שגם אחר שיקבלו תורתו ויהיו עמו לא יהיו רק בבחינת 'יהי' שיהיה אח״כ, ובכל עת ידאו עצמם כאינם עדיין כי בשמעם גודל העול והסבל של התורה, ימירו אחרי, על כן 'כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם', דהיינו שהקב״ה נותן לכם הטובות בבחינת 'אהיה' עבור שרואה בכם המעלות שאתם ראוים להיות עמו ונחלתו, היא עבור ששרשכם שורש פורה פרי טוב ענבי גפן הוא, אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולא אמרם יחד, יובן עם המשל של הישמח משה על פסוק 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד׳ מקרש ד׳ כוננו ידיך', שהיה מלך גדול נטע כל נטיעות שבעולם תוך גינת מלכותו. ואמרו לו שעוד ישנם במרחקים נטיעות יקרות מאוד מאוד. והביאם ונטעם. אך יבש שרשם, כי לא יכלו לעמוד באדמה כזו היותה לקוחה ממקום יקר. ויעצו אותו לבחון עוד הפעם, ויבש עוד. ויעצו אותו לבחון עוד, ונתנו הסיבה לזה כי העפר הלזה עוד איננו מוכן לנטע שעשועים כזה אך אחרי שכבר נטע בו פעמיים התרגל הארץ לקבל את זאת ותעמוד בו. ככה השראת השכינה עלי ארץ. הוא ענין נכבד וגדול ואינו כדאי העוה״ז לענין כזה. אך אחרי שתביאמו פעם ותטעמו עוד פעם, לכן מכון לשבתך פעלת ד׳ וכו׳, לעולמים יהיה המקדש שתפעיל פעם שלישי. ככה יראת ה׳ ותורתו והשראת השכינה גבן היה פעם א׳ באברהם ולא הוחזק עדיין להיות קשור בזרעו ויצא ממנו ישמעאל, פעם ב׳ היה ביצחק ועדיין לא היה מוחזק וקשור בזרעו אחריו ויצא ממנו עשו, ואח״כ בא יעקב, וזה נטיעה השלישי ונשאר בו ובזרעו. וזה 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', דהיינו בהיותו פעם השלישי אלוקי יעקב ע׳ל כן  'זה שמי לעלם', אוכל להיות בטוח ששמי זה 'אהיה' יהיה לעולם, שלעולם אוכל לחשוב בדין עליכם שאתם מוכנים להיות עמי ונחלתי ישראל וזה זכרי לדר דר.

(אמרי יהודה על התורה, שמות, עמו' קנט-קנב)

---

הגאון הרב יהודה סג"ל רוזנר הי״ד נולד בשנת תרמ"ד בסרעדנא (צ'כוסלובקיה) לאביו ר' מאיר דוב , שהיה גביר גדול בתורה. הרב יהודה היה תלמידם של ה'שבט סופר' ושל בעל 'ערוגת הבושם'. הרב התחתן עם מרת שרה, בת הרב הגאון משה יונגרייז אב"ד קאשוי. הרב יהודה כיהן כדומ"ץ בטשאף, ובהמשך מונה לרב ואב"ד קהילת סעקעלהיד ועמד שם בראש ישיבה גדולה ומפורסמת. הוא היה מגדולי רבני טרנסלבניה, וחיבר חידושי תורה רבים בהלכה ובאגדה. הוא הוציא לאור בשנת תרפ"ח את ספרו 'אמרי יהודה' על סוגיות הש"ס, חלק מכתביו אבדו בשואה וחלקם ניצל ויצא לאור לאחר שנים.

הרב עלה באש השמיימה בו' בסיון תש"ד, היום הראשון של חג השבועות, באושוויץ, יחד עם רבים מבני קהילתו, ועם רעייתו ועם בנם הרב שמואל חיים סג"ל רוזנר הי"ד ובני ביתו. הי"ד.

תולדותיו הובאו בהקדמת האדמו"ר מתולדות אהרן לספר אמרי יהודה ובירחון הכוכב.

הקדמת בני המחבר לספר בן גרני

ירונו הזמירות ותשבחות הנעלות, אמרות דברי נעימות ישמיעו, אצולי הבריאה יצורי העשיה, עת הגלות נגלות גנזי נסתרות, ודברות קדושות מפורש יוצאות מפיות מפיקי מרגליות, גאוני עולם אדירי התורה, ה״ה כ״ק אאמו׳׳ר הרב הגאון הגדול צדיק יס״ע קדוש ישראל שר התורה, כקש״ת מו״ה יוסף ישראל דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה ק״ק באלאשאירמוט יצ״א וגרגרות פרי הלולים שנמצאו בכתובים מאת כ״ק אא״ז הרב הגאון הגדול צדיק וקדוש רכב ישראל ופרשו עמוד התורה לוחם מלחמות ה׳ כקש״ת מ"ה אהרן דוד דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה, בעל ספר שו״ת גורן דוד, אשר היה הראש והראשון דמן חבריא קדישא של גאוני וגדולי מדינתנו, אשר הצילו את הנאמנים לה׳
ולתורתו, בהבדלתם בין הקודש לחול בשנת תרכ״ט.

יוצר האדם ומציל הנשמה, מה יפית ומה נעמת השעה הלז, אשר זכינו לזריחה השמש, הנץ החמה, הברקת נצוצי וזהרי המאורות הגדולים, אשר דברותם נהרו יצאו כבר מלפנים בישראל ומעתה יפוצו מעינותם גם להבא, אל הדרי יצורי הוד אלקינו, לעמא קדישא בני ישראל סבא, אשר מסילות בלבבם ונר"ן שלהם פתוחה, להתעורר אל מפעלות אלקים.

ישתבח הבורא ויתגדל העושה הנערץ ונקדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב הזה, עת מתן תורה הקדושה, ויום שנגמר מלאכת הקודש, הדפסת ספר ראשון מתורת אאמו״ר הגה״ק זי״ע, על חמשת חומשי תורת בדרך פרד״ס, וראינוהו לראוי לפתוח ההדפסה בדברי אגדה שהיא יראת שמים, ולבתריה ניזל ונעתיק לעמקי ההלכה לברר שמעתתא, דלהוי יראתו קודמת לחכמתה ובזה נחלה פני תלמידי אאמו״ר הגאון ז״ל, ושאר אוהבי תורה הנדיבים בעם, נא יקיימנו למען נוכל להפק רצונינו מכח אל הפועל, להדפיס גם המון הכתובים בשו׳׳ת ודברי חריפות מהני תרי צנתרי דדהבא בוציני קדישי, ובכן ישתתפו ויקחו חלק אלו הנדיבים בדברי תורה אלה אבות העולם ז״ל, כי מינהו ומינם יתבשם עלמא, וזהו שנרמז במסורה: מטה זבלון, מטה עוזך מציון ע״כ. והכונה כי מטה עוז של מטה זבלון, אשר המה הסוחרים ובעלי בתים בא מציון, היינו מתלמידי חכמים המצוינים בהלכה בהיותם הם גורמים ומסבבים ע״י שמזילים מכיסם נזילת מעיני החכמה.

אך אם יארע המאורע וישאול המתקשה, מה ראו על ככה בעת עשות ספרים אין קץ, לפזר עוד. יבין השואל וישכיל המתקשה כי לא מחכמת שאל זאת, הלא אריה שאג מי לא יירא המה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם ולמלאות חפץ צורם, ויתנו בקולם קול עוז, מי ירהב בנפשו עוז לכבוש נבואתם. ועוד הלא מעיקרא קשיא, צור תעודה וחתום תורת אמר הכתוב, ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר יבא אחרי המלך ממ״ה במסבו ויחדש דבר, דבר חדש אשר לא נמסר לנו מכבר במעמד הר סיני, ע״י משה מפי הגבורה.

איברא יתבאר הדבר ויתפרש הענין, עפ״י מה דאיתא בריש פ״ב מפרקי דר״א, שאמר לו ריב״ז לחלמידו ר״א בן הורקינס. אמור לנו דבר אחד מן התורה, א״ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנתנו לתוכו, כך אני איני יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלתי ממך. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למעין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלו מסיני עכ״ל.

ונראה בפשר דבר שר״א דימה בנפשו שאין באפשרות האדם לחדש דבר בתורה, וממילא אין מציאות להתלמיד לומר דבר חידוש מעצמה ורק את זאת היכולת בידו לומר, מה שרבו מסר לו ולמדה. וכן מצינו בפרקי אבות על ר׳׳א, ר״א בור סיד שאינו מאבד טיפה, כי הוא סבר שכלם בבחינת בור המה, אשר רק מה שמכניס יכול להוציא, ומעצמו אינו נובע כלום ומאומה, אבל ריב׳׳ז דעת אחרת עמו ואל מעין ישוהו, וזה דמות ערך לו אשר ממקורו מתברך מהעומק, וכל שמעמיק יותר עוד יוציא מים הרבה ומזוקק יותר, ולא רק מה שמכניס בלבד המצא ימצא בתוכו, אלא חילות יגבר מכיפיה, וכדברי חכז״ל עלי מי מעינות, שאין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין שתים עולות כנגדה מלמטה וממקורו מתברך.

ולמען נבין מאין יושפע שפעת הדעת, הכח והאפשרות לחדש חידושי תורת אמיתיים ונאמנים מקל דעות, נציע הנה הכתוב בספר הקדוש חסד לאברהם מעין ב׳ נהר י׳׳ח וכו' וזה לשונו, התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מן הפירושים אשר משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולכן כל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה, כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא, ובחינותיהן שוה, וכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה ע״׳ זולתה אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו אותם, אין הקב״ה מגלה אותם לצדיקים כלל, זולתו למשה רע״ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל עכ״ל. וזה שאנו מתפללים ותן חלקינו בתורתיך. אבל לא ימצא האדם חלקו בתורה רק אם יתיגע בה ומעמק לירד לעומקה של הלכה, כי בכך יגיע אל שורשו בתורה כפי בחינת נשמתה אחרי ששבר ובקע המסכים המבדילים בינו ובין שורשו, שאזי בלבד דעה אלקים ימצא, היותו יראה ויעיד ויגיד הכמוס במקום מחצבתו. וזה יש לכון בדברי רז״ל שאמרו שליח נעשה עד, דהיינו האדם אשר שלוחא דרחמנא הוא פה עלי ארץ, לעשות רצון קונו בתורה ומצוות, ולמען לפרק הרים ולטוחנם, ולבנות עולמות רוחניות בדברי תורתו, כאשר יביעו שפתותיו חידושים לא בדאי הוא ומפטפט בעלמא, חלילה לו, אלא השליח הזה נעשה עד אמונים, עד אשר מגלת ומעיד על בחינת תורתו, ואדרבה אם לא יגיד ונשא עונה כי יהיה ח׳׳ו כובש נביאתו, כי חכם עדיף מנביא. אכן כאמור לא יגיע לזה המדריגה, רק אחרי העבודה והיגיעה הקשה, עד שהגיע אל שורשו אל מבועי המים חיים, וכמה שנאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראה ה׳ ודעת אלקים תמצא, דהיינו אם כאלו המחפשים תעשה אשר למען למצוא הכסף ומטמון, חופרים ומעמיקים בעובי הקרקע, ותעמיק ותעסוק ככה גם בתורה, אז דעת אלקים תמצא, ולא רק הבלי עשתונות לב בשר תעלו בידך, אלא ממש דעת אלקים תמצא. וזולת זה גם אם יחדשו, רק פיטפוטי דברים יהיה אשר לית בהם מהימנא מפני שצור תעודת וחתום תורת כתוב, ומי יבא אחרי המלך במסיבו. ועל דרך זו יאירו לפנינו באופן נאה אמרי חכז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. כי הנה כל אחד מישראל יש לו בחינתו בתורה, ואם יעמיק וייגע עצמו בלימודו על כרחו ימצאנה, אך מי שלא עמל בה בטח שלא מצאה, ואף אם אמור יאמר דבר, שקר יהגה חכו דברים אין אמון בם ובלי שום אמת, וזהו שהחליטו אם יאמר לך אדם ׳געתי ולא מצאתי אל תאמין כי אלו היה יגע בודאי היה מוצא, וכן לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי זה שלא יגע בבטח לא מצא דעת אלקים, אבל יגעתי ומצאתי תאמין, כי כך היא דרכה של תורה כדבריהם ז״ל זאת התורה אדם כי ימות באהל, וזה כונת נעים זמירות ישראל גם כן, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל תאדם כוזב, דהיינו האמנתי כי אדבר דברי תורה שיש בהם מהימנא, אני עניתי מאד רצונו לומר אם הייתי מענה עצמי ועמלתי ויגעתי בתורה, אבל אני אמרתי בחפזי דהיינו בלי טרחא רק במהירות וכלאחר יד אזי כל האדם כוזב, ואין להאמין להדברים.

והכרה זו לאין אונים עצמה ירבה, וכן נגשנו אל מכבש הדפוס, להביע חדות מני קדם, לקיים מילי דאבות לדורות הבאים. וכמו שאמרו רז״ל אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, דהיינו דברים הקדושים שיצאו מפיהם, המה זכרונם המתקיים בין החיים, ותו כי נפשות עושים על גבי מתים, אבל הצדיקים אף במותם נקראים חיים, איברא אינו נכנס בגדר החי רק מי שעודנו פועל ומשפיע, וא״כ האיך יקראו הצדיקים דאיתפטרו חיים וזה שמיישבים לנו רז״ל, כי הני צדיקייא במה זכין הלא בדבריהם כי המה כלי מלחמתם, שעל ידם הם משפיעים תורה ויראה והדרכה לבני דורם, וממילא כל זמן שדבריהם, נשמעים בין החיים ובכן משפיעים שפעת קודש, הרי הם עודם באבם ולא יבש המעין ולא נקצץ האילן, ולא יתכן לעשות להם נפשות של מתים. וזהו שאמרו אין עושים נפשות לצדיקים מפני כי דבריהם הם זכרונם, ומלת זכר היינו המשפיע. ויש להעמיק גם הנה כי דבריהם הם השפעתם. ולפי זה מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות כזה להמית ח״ו את הארי החי, אשר כל מגמת הצדיק לפעול ולהפעיל בתורת אלקינו בקרב הארץ, כדי להטיב לאחרים להגביהם במעלתם ולקרבם אל השלמות, ולתקנם במדרגותם שיקויים בהם הכתוב אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, אשר יתפרש לנו על ידי זה על דרך המליצה, מה שאמרו חכז״ל השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, דהנה איתא בספרי המדות כי כל עבודה האדם בעולם הזה להתגבר על מדותיו הפחותות, ולהסירם מעליו, עד שלא ישאר בו רק המזוקק והמזוכך, החלק אלוק ממעל, וזהו הבנת בחינת ״התפשטות הגשמיות״, ולזה נתכון גם ר׳ פנחס בן יאיר במה שאמר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו' עד מביאה לידי רוח הקודש, דמכיון שעל ידי כן יסיר מעליו כחתיו הגשמיות לאט לאט, לבסוף לא יתותר בו רק רוח הקודש, ופעולה הזאת נקראת שחיטה, ששוחט את גשמיותו, עד שיהיה כברואי מעלה, וזאת ידוע כי עמי הארץ בשם בהמה יכונו והת״ח בשם עוף, אבל מדריגה הבהמה מאד נמוכה ומסוכנת, כי על זו אמר קהלת ורוח הבהמה היורדת היא למטה, לכן צריכים הם להביא עצמם לידי תיקון, לצאת מבחינת הבהמה ולעלות למעלות רמות, כמאמר הכתוב אמרתי אלקים אתם, שישתדלו לבא למדרגת אלקים, ועל כל פנים כאדם תמותון, וזהו שאמר אכן כאדם תמותון. אך זה לא יספיק רק לקטני ערך העמי ארץ, שלכל הפחות יעלו ממדרגת בהמה למדרגת אדם, לא כן בת״ח עליהם מוטל החיוב שיגיעו למעלת אלקים כמו שדרש רבי עקיבא את ה' לרבות ת׳׳ח, ועליהם נאמר אלקים אתם, ואם שחטו אלו ב׳ המדרגות מדותיהם כ״כ שהגיעו למעלות אלו אזי שחיטתם כשרה ומתקבלת, וזהו שאמרו השוחט אחד בעוף היינו הת״ח ששחטו אחד, דהיינו אות אחד ר״ל אות הע משם עוף, עד שנשארו אותיות פ״ו שהם בגמטריא אלקים, ושנים בבהמה היינו שני אותיות משם בהמה, ר״ל אותיות בה שנשארו אותיות מ׳׳ה שהם בגמטריא אדם, אזי שחיטתם כשרה. ולסבב את זאת מגמתם של צדיקים לתקן בדבריהם את באי עולם, אשר ע״י משפיעים לזולתם, וכדי שלא נמנע טוב מבעליהם, לא ראינו על העמל והיגיעה, ולא על ההוצאה, אלא אזרנו מתנינו ועשינו כל ההתפעלות עד שזכינו לברך על המוגמר, ויהא רעוא שיהי נועם ה' אלקינו במעשה ידינו…

כ"ד בני אאדמו"ר הגה"ק המחבר זי"ע החותמים בלב נשבר ונדכה, בהגשת תודה לנותן התורה, וכאשר זכינו להדפיס ספר קדוש זה, ככה יזכינו ה' ויחיינו להדפיס גם שאר ספרי אבינו הגה"ק זי"ע ולהרביץ תורה ויראה.

יום ה' סיון תרצ"א לפ"ק פה ק"ק באלאשא יארמאט יע"א.

ה"ק חיים אהרן דוד דייטש, אב"ד דפה והגליל

ה"ק מנחם צבי דייטש, דומ"צ דפה

---

---

האחים הקדושים מו"ה חיים אהרן דוד דייטש אב"ד דק"ק בלאשא-דיארמוט, בעהמ"ח 'תבואות גורן' וחתן מוה"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וואיטצען בעל 'מעשי למלך', ומו"ה מנחם צבי דייטש אב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא) – היו תאומים. הם נולדו (13.10.1898, בלאשא-דיארמוט) לרב יוסף ישראל דייטש בעהמ"ח 'בן גרני', בן הגאון הרב אהרן דוד דייטש, מתלמידי החת"ס ובעהמ"ח 'גורן דוד', אב"ד באלשא יארמוט, בן הרב אברהם אהרן דייטש, בן הרב יוסף דייטש אב"ד רוידניץ בעהמ"ח דברי יוסף.

הרב חיים אהרן דוד מילא את מקום אביו כרבה של בלאשא-דיארמוט החל משנת תרפ"ז (1927) ועד להשמדת הקהילה. הוא שימש גם כראש ישיבה גדולה ומפוארת בקהלתו. "ישיבה גדולה בכמות ובאיכות. רבינו זצ"ל ניהל את הישיבה ביד רמה, ועמד גם נגד השלטונות בתבונה שלא יתנכלו ולא יפריעו להילוך התקין של הישיבה" (ליקוטי יושר, הרב שלמה ריינץ). היה חתנו של הרב ישעיהו זילברשטיין, רבה של וויאצן.

בפתיחת הספר "בן גרני" עם קונטרס "תבואות גורן" (בשנת תש"ך, 1959), כתב המוציא לאור, הרב פנחס קלמן, חתן מחבר "תבואת גורן", הקדמה בגודל מצות הדפסת ספרים קדושים, ובתוך דבריו מובא:

… לא חשכתי עמל ויגיעה – עד שבעזרת השי"ת עלה בידי להוציא לאור עולם מחדש את הספר בן-גרני ולהרחיב בתוספת קדושה ממקצת דברי תורתו של אדמו"ר זצ"ל, שרובם נכתבו עוד בימי בחרותו.

וזאת למודעי, כיצד נמצא כתה"י של הספר הזה: כאשר חמל ה' על שרידי החרב שנשארו לפליטה מהשואה האיומה, חזרתי לעירנו באלאשא  ירמוט ומצאתי את כתבי היד של אדמו"ר זצ"ל מתגוללים בחוצות, מפוזרים וקרועים, רטובים ומרופשים, אספתים בחרדת קודש ושמרתי עליהם כמוצא שלל רב, כי ראיתי בנסיבות מציאתם את יד ההשגחה העליונה.

בעלותי לארץ הקודש, השתדלתי לפענח את הכתב שהיה מטושטש עקב המאורעות והצלחתי להעתיקו בעמל רב.

עם ההעתקה נוכחתי לדעת, כי הכתבים אשר מצאתי, ליקוטים על פרשיות השבוע, לנ"ך ולש"ס, הם עוד מתקופת הבחרות ונכתבו על-ידו בקיצור רב, מתוך כוונה ברורה לכתבם מחדש בפעם אחרת ובצורה עמוקה יותר. אולם בכל זאת אמרתי לא אמנע טוב מבעליו והבאתים לדפוס כמו שהם, כי לאסוננו הרב עלה האדמו"ר זצ"ל באש השמימה, יחד עם המוני בית ישראל, ולא הספיק לערוך מחדש את כתביו. והמעיינים אל יעריכו את גודל קדושתו וצדקותו של אדמו"ר זצ"ל רק לפי ערך הדברים המובאים בליקוטים אלה, כי גדולתו עלתה לאין שיעור על הנלקט בספר זה…

(עיין בהקדמת המסדר בספר חידושי מהר"י כ"ץ, המבאר שגם הספר הנ"ל יצא לאור מכתבי יד שנמצאו בין ספרי הקודש של בני הקהלה שקובצו לבית החברא קדישא בקהילת ב' יארמוט, שרובם ככולם הובלו לעיר השריפה אושוויץ).

הרב מנחם צבי (Manó) דייטש, נמנה על תלמידי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, הוא היה הרב ה-101 במשפחתו והיה דיין בבלאשא-יארמוט. בעיתון  "Nógrádi Hírlap" בתאריך 15.7.1934 נמסר כיה הוא מונה לאב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא). הוא עמד בראשות ישיבה בשנים 1934-1944

האחים הרבנים נהרגו עקה"ש באושוויץ יחד עם רוב בני קהילתם ומשפחתם הרחבה בחודש סיון תש"ד (1944).

לעיון נוסף:

קהילות הונגריה, הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, (פרופ' שלמה שפיצר, מפעל מורשת יהדות הונגריה,מכון ירושלים, תשס"ט)

ספר בן גרני, עם קונטרס תבואת גורן, פתח תקוה תש"ך – יצא לאור בצירוף תולדות רבינו הק' חיים אהרן דוד זצוקלל"ה"ה הי"ד ותולדות הקהלה של השלשלת.

ר' משה בוכנר הי"ד

(משה אברהם העשל'ס)

כמו סבו, רבה הראשון של כשאנוב, גם הוא היה בחזקת נסתר, נחבא אל הכלים שמעולם לא חיפש פירסום, ונחשב לאיש תם יושב אוהלים. אפילו בקרב אחיו יהודי כשאנוב  לא היה פופולרי במיוחד , כי הציבור הרחב לא הכיר אותו, ולא ידע על חריפותו ובקיאותו הרבה בים התלמוד ובספרות הרבנית. אך הוא נודע כלמדן גדול בציבור הלומדים בכשאנוב וגם בקראקוב, ששם התגורר במשך שנים רבות.

ר' משה נתגלה בציבור, ובעיקר בקרב חכמי היהדות בשנת 1926, בהיותו בן 60, הודות ל"ספר מחשבות משה" שלו. בו הוא מגלה בקיאות עצומה וחריפות-שכל יוצאת מהכלל, שרק יחיד סגולה זוכים לכך. בכשאנוב הוא היה התלמיד החכם היחיד שהוציא לאור חיבור משלו, שחשיבותו רבה ומוכרת בעולם כולו.

בשנותיו האחרונות כתב ר' משה והביא לידי גמר ספר שני. היה זה מעין ילקוט של חידושי תורה ודברי פרשנות לקטעים בלתי ברורים בתלמוד. למרבה הצער כתב היד הושמד על ידי הגרמנים. בין תלמידי החכמים בכשאנוב, תפס ר' משה מקום בראש למרות צניעותו והענווה שלו ולמרות בריחתו מן הכבוד. דווקא בפשטותו היוצאת דופן שימש דוגמה, וסביבתו ידעה להעריך את מעלותיו ואת אישיותו הטהורה. הוא חי בסביבה חסידית, אך לא היה חסיד, והאמין מעט מאוד ב"רביים" וה"חצרות" שלהם.

ר' משה חזה על בשרו את חורבן עירו על כל מוראותיו. כישיש בן 79, ובנוסף לכך גם סגי-נהור, מלווה בידי ביתו הצעירה טייבל, שלא רצתה להשאירו לבדו בין המרצחים, אף שהיא בעצמה יכלה להינצל – נילקח במאי 1942 לאושוויץ הסמוכה, שם נפח את נשמתו הטהורה יחד עם יהודי כשאנוב רבים. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

(ספר כשאנוב לזכרם של בני העיר שנספו בשואה, 1992, עמ' 41)

פרשת מקץ

במדרש איתא שם בזה הלשון: "אשרי האיש אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – זה מצרים שנקראו רהב, שע״י שאמר לשר המשקים כ׳ אם הזכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים". והקשו המפורשים דהמדרש סותר את עצמו, דמתחיל "אשרי האיש – זה יוסף", משמע דיוסף בטח בד׳. וסיים "ולא פנה אל רהבים וכו׳ שעל ידי שאמר לשר המשקים נתוספו לו שתי שנים", משמע דלא בטח בד׳ רק בשר המשקים. והנראה לעניות דעתי בהקדם ליישב מה שיש לדקדק בפרשת וישב שאמר יוסף "כי אם הזכרתני", "והזכרתני", שכפל דבריו. והיה די באומר "והזכרתני" לבד. ועוד קשה מה שאמר "כי אם הזכרתני", משמע דהוא לשון תנאי. ואיזה תנאי התנה עמו, הלוא לא ביקש ממנו רק שיזכרנו אל פרעה. ואמאי אמר "כי אם" משמע שהוא תנאי.

על כן נראה לי דיוסף היה יודע דטבע של אדם אם עושין לו טובה אז רוצה להחזיר לאדם .שעשה לו הטובה גם כן טובה, הגם שלא ביקש ממנו. ובפרט שראה כי יוסף הוא איש אשר רוח אלקים בו והיה יושב בבית הסוהר, אם כן בודאי כשיצא מבית הסוהר השר המשקים ילך אל שר הטבחים ויאמר לו שיוצא את יוסף מן בית הסוהר, כי הוא שם אותו בבית הסוהר.

ולפי זה יהיה מתורץ הקושיה מה שקשה על הא דאמר "והזכרתני אל פרעה", דהיה לו לומר "והזכרתני אל שר הטבחים", כי הוא נתן אותו שם ולא פרעה. גם לפני המלך אי אפשר להזכיר כי אם בעת הכושר, כמו שהיה באמת שלא הזכיר אוהו רק כשחלם פרעה, והיה נצרך אליו. וזה דבר רחוק ועל כן אם דעת להזכירו, היה לבקש שיזכר אותו לפני שר הטבחים.

על כן אני אומר דאמת לא רצה יוקף שיזכיר אותו כלל, מפני שבטח על ד׳, רק אדרבא שיוסף אמר לו שלא להזכיר אותו כלל. רק חשש כיון שטבע האדם שירצה להחזיר לו טובה, על זה אמר לו בלשון תנאי שאם תרצה להזכיר אותי, לא תזכיר אותי כי אם לפני פרעה. והא דנתן לו רשות להזכירו לפני פרעת הוא על פי שמצינו במשלי כ״א "פלגי מים לב מלך ביד ד׳ לכל אשר יחפוץ יטנו". ע״כ. ופירוש הרלב״ג שם למלך אין לו בחירה רק לבו ביד ד׳. על כן נתן רשות להזכירו לפני פרעה, דזה גופה הוי בוטח בד׳, כיון דמלך אין לו בחירה. אם כן מתורץ שפיר הלשון "כי אם" דבאמת הוא תנאי. וזה ידע יוסף דזה דבר רחוק שיזכירו תיכף לפני פרעה, רק צריך זמן רב, כמו שהיה באמת בעוד שתי שנים. ואין רחוק לומר דיוסף ידע מזה שצריך להיות בבית הסוהר עוד שתי שנים עד שיחלום פרעה כיון דיוסף "איש אשר רוח אלקים בו". ולפי דרכנו יתפרש המדרש באופן שלא נענש יוסף כלל, רק הפירוש הגם שידע יוסף שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם הזכרתני… והזכרתני", היינו שלא להזכירו כי אם לפני פרעה נתוספו לו שתי שנים. מכל מקום לא רצה להזכירו לפני שר הטבחים כי אם לפני פרעה מפני שלבו ביד ד׳, כנזכר למעלה.

ומעתה יש לומר פירוש הכתוב "ולא זכר שר המשקים את יוסף" שעשה כמו אמר לו יוסף, והגם שאמר לו להזכיר אותו לפני פרעה זה שכח, ובזה מתורץ מה שהקשו המפורשים שהלשון כפל ולא זכר וישכחהו ולפי הנ״ל הכל יבוא על נכון ודו״ק:

במדרש "הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח"…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב"ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'". וכל מצות ומע"ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע"ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס"א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז"ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל"א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש"י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע"ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וחז"ל דרשו "בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'". ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת' א' ם'. ונראה עפ"י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של "בראשית ברא אלקים" הוא מספר "יראת שמים" להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג"ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: "אם בחקותי תלכו וגו'", דרש"י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז"ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א'ת'ם' מספרו "יראת שמים", והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי' בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ"ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס"א ח"ו כנ"ל ע"כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן "על פתחינו כל מגדים" מצות נר חנוכה על הפתח וכנ"ל.

(אבן שלמה, בראשית)

---

על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר' שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ"ג.
נספה: י"א סיון תש"ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ"ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר' חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל "קול אריה". הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל "קול אריה". ראה את עצמו כתלמיד החת"ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת"ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ"ד התמנה לרב אב"ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ"ט התמנה לרב ואב"ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת"ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש"ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי"ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו "קול אריה". בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב"ן בתוספת ביאור משלו בשם "אבן שלמה". כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר"ל מפראג "אגרת הטיול", והוסיף לו את ביאורו "טיול בפרדס".
חלק מספרו "שאלות ותשובות לחם שלמה" פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן "אבני המקום" ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ"א ותרצ"ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר "אגרת הטיול": "אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב"ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו".
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: "דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י"ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!". הדברים נכתבו בפ' וישב תש"ד, בסוף 1943.
בקיץ תש"ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: "גמרתי קונטרס זה ביום ה' לסדר מצורע, שנת תש"ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…". כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ"ו במסגרת "ספר המאור" עם פירוש "מאורות שלמה" להרש"ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה', על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו "אם לבינה" על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש"ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ'נגרי: "ר' חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך". בי"א בסיוון תש"ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי"ב)

בשבוע הקרוב יחול יום הזכרון לר' יוסף מנחם בן ר' נחום הלוי היימליך, המכונה ר' מנדל'ה קאראדר, אשר נספה במחנות בי"ג בכסלו תש"ד.

ההוא (הרה"ק רבי מאיר פרעמישלאן זי"ע) היי אומר על דברי רש״י פרשת לך לך: "ואגדלה שמך – זה שאומרים אלקי אברהם וכו', יכול יהיו חותמין בכולן? תלמוד לומר "והיה ברכה" – בך חותמין ולא בהן. ואמר הקדוש הנ״ל, דידוע אברהם מדת חסד שהיה עיקר עוסק בגמילות חסדים וצדקה. ויצחק היה עבודתו פחד ויראה,  לירא מלפניו יתברך שמו, ויעקב – תפארת תורה לדבק בשרשי תורה, שהיא כלול מכל המדות, כמו שכתוב "ויעקב איש תם יושב אוהלים". והנה הם היו מרכבה קדושה  לשלשה מדות הקדושות, וזה אלוקי אברהם. והנה הבורא עולמים קיים עולמו על שלושה עמודים שהם תורה ועבורה גמילות חסדים, כעצם הג' מדות חג"ת (=חסד, גבורה ותפארת) שהם מדות השלשה השלשה אבות אברהם יצחק ויעקב.

אמנם הצופה ומביט עד סוף כל הדורות לפניו נגלו תעלומות בדור האחרון בעוקבא דמשיחא ששני עמודי עולם ירופפו, היינו תורה ועבודה. יום יום ממעט והולך ואין העולם מתקיים אלא על עמוד של גמ״ח שזה קל ביותר. אפילו אס טרוד בעסקיו יוכל לקיים מצות צדקה אפילו באמצע עסקיו. וזה שאמר "יכול בכולן יהיו חותמין" – פירוש חתימות הדורות יהיו בכולן חותמין, היינו תורה ועבודה גמילות חסדים, על זה אמר "בך חותמין, ולא בהם". והמשורר בתהלים מביט גם כן לסוף הדורות ואמר "להגיד בבקר חסדך ואמונתך בלילות", והלילה הוא זמן גלות דהעולם חשך בעד כל אחד ואחד, וצריך לחזק ביותר באמונה…

וצריך זהירות יתירה שלא יכשול ח"ו בדבר עבירה, כמו אחד שעמד ובידו חרב חדה, בוודאי זהיר בעצמו מאד מאוד. כן צריך לזהור שלא יסיח דעתו מציווי ואזהרות אשר מוטל עליו להיזהר מהם. וממילא אם מחזיק עצמו בזה היסוד, הוא האמונה, אז בא יבא ברנה לגמילת חסדים, שהוא האחרון החביב בשלשה עמודי העולם ויגמול חסד עם נפשו האומללה אשר היא בגוף העכור כגר בארץ נכריה, ותעה כשה אובד וכל תשוקתה וחפצה שתשיב בזמן המוקדם.

ויש לרמז בקרא "לא תונו את הגר", היא חלק אלוקי ממעל, אשר היא כגר בארץ נכריה, לא תונו אותה. אם אתה פונה עצמך רק לגוף, בזה אתה תונה הנשמה. רק תגמול חסד עמה ותרחם עליה, ואל תתייאש ממנה. ותתפלל אל ד׳ שייתן לך כוח ושכל איך תגמול חסד עמה אז "והיה… אשמע צעקתו כי חנון אני", כי גם הוא, יתברך, רוצה בזה לגמול חסד עם בריותיו.

ואמשול לך משל איש אחד רוצה ללמוד איזה אומנות וכדומה אשר הוא צריך לעמוד לניסיון לזמן קרוב, בוודאי יחוס וימהר בלימודו, וכל עת ורגע יקר אצלו וחס עליהם שלא יגעו חס וחלילה. וכל מחשבותיו ועסקיו רק על לימודו יהלוך שלא ייבוש ויכלם בעת עמדו על נס, כי נחוץ לו מאד, כי החיות שלו תלוי באומנות זו שלמד.

כן הדבר הזה צריך מאד מאוד לחוס על הזמן אשר נתן לו הבורא, "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות", לאיזה זמן צריך לבא לעמוד לניסיון ולתן דין חשבון למלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, על כך חוס ורחם עליך ועל נשמתך, היא אוצר חביב מכל, ואל תבהל זמנך בהבל וריק בדברים של מה בכך. וכבר אמר החכם יקר מציאות הזמן.

מתוך הקדמת החיבור "ראשית אמונה" מאת הרב מנחם יוסף היימליך ממשקולץ, המובא בספר "שלשה ספרים נפתחים"

מאמר על תולדותיו – פורסם במאור וזכרון בספר, שם מובא גם איך הצילו במסירות נפש, הצלה פורתא, הרב מוויצן, הרב צבי הירש מייזליש, ופדאו בממון רב מבין אלו שנחרץ דינן להשמדה באושוויץ וסידר לו שישלח משם למחנות עבודה.

וראה: הגה"ק מרן מנחם יוסף הלוי היימליך זצוק"ל הי"ד, ספר תולדות האדם הגדול בענקים הקדוש רבי מענדיל'ע קאָראַדער זי"ע

הרב יוסף שמעון פולק הי"ד, רב ומחבר ספרי הלכה, מחשובי חסידי בלעז בעיר סאטמאר, נספה באושוויץ בט' סיון תש"ד (21.5.1944). תולדותיו נכתבו במדור "אנשי שם" בתוך מאמרו של הרב שלמה מאיר גראס בקובץ "אור הצפון". סקירה על כתב העת "בית ועד לחכמים", מובאת במאמרו של הרב איתם הנקין, המעין תשע"ד.

ראיתי בהקדמה שנוספה בראש ספרו "ראשי בשמים", דברים המבהירים עד כמה ראויים דברים יקרים אלו, אוצרות דעת ויראת ה', שנכתבו בידי צדיקי עליון בעמל רב ונצלו במאמצים מרובים, להיות נחלת כלל ישראל ולא להיות מונחים בקרן זווית.

את הספר "ראשי בשמים" ניתן למצוא באתר היברובוקס: http://www.hebrewbooks.org/6013