הספד על ה”חפץ חיים” – חלק א / הרב אלחנן וסרמן הי”ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה”חפץ חיים” כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.

הרמב”ם בהלכות תשובה פרק ה’ הלכה ב’ כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו’. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה’, בכל מעשיו היה עבד ה’, מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה’. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו’. במצווה יש ב’ חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה”חפץ חיים” זצ”ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה’ מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה’, אזי הוא עבד ה’ בתכלית. וזהו כוונת הרמב”ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’ כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה’, כמאמר חז”ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה”חפץ חיים” זצ”ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.

וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד’ שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו’ שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"לאמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו’ כמו שידענו. אמר ר’ חיים מוואלאזין יש ב’ חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו’ לעשות וכו’ כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה”חפץ חיים” זצ”ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז”ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.

ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה’ (תהלים ק”א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר’ חיים מוואלאזין. הנה חז”ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ”ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה’. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה’ במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה’ אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה’, ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.

להמשך ההספד – לחץ כאן.

(הספד על ה”חפץ חיים”, שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס”ד. ה”חפץ חיים” נפטר בכ”ד באלול תרצ”ג 1933)


בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):

רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל”ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ”ל ורבי שמעון שקאפ זצ”ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ”ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ”ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ”ל הגאב”ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ”ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.

בשנת תרס”ג [1903] נתמנה לר”מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.

בשנת תרס”ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה”חפץ חיים” זצ”ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.

בשנת תר”ע [1910] נתמנה לר”מ בעיר בריסק והרביץ תודה בה עד תרע”ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוסיץ. עד שנת תרפ”א [1921] היה הר”מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר”ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ”ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח”כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.

בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו “אוהל תורה” ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.

בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה”ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ”ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ”ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת “עקבתא דמשיחא“, המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.

בשנת תרצ”ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי”ד.

ובאתר דעת מובא:

בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת “אוהל תורה” בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.

ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.

עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי”א בתמוז תש”א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:

“כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי.” (הרב אפרים אשרי, “חורבן ליטע”, ניו יורק, תשי”ב).

כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי”ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ”ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ”ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ”א), קובץ שיעורים – חידושים על הש”ס (תשכ”ד-תשכ”ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש”ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ”ז).

ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי”ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי “אור אלחנן”.

מספר הצפיות במאמר: 23

עיקר בריאת העולם הוא שיתקן האדם את הסוכה התחתונה / האדמו”ר מבולחוב, רבי שלמה חיים פרלוב הי”ד

תמונת רבי שלמה חיים פרלוב הי"ד

וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן (תהלים ע”ו,ג).

להבין כוונת הפסוק נקדים מאמר המדרש רבה (וירא פרשה נ”ו)  ר’ ברכיה בשם ר’ חלבו אמר עד שהוא שלם עשה לו הקב”ה סוכה והיה מתפלל בתוכה, שנאמר ויהי בשלם סוכו ומעונתו הציון. ומה היה אומר, יהי רצון שאראה בבניין ביתי. עיין שם.
והמדרש הזה נפלא הוא.
ולהבין דברי המדרש הלז נקדים לבאר פסוקי קודש (בפרשת וישלח) ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית ולמקנהו עשה סכת על כן קרא שם המקום סוכות. ויבא יעקב שלם עיר שכם אשר בארץ כנען בבואו מפדן ארם ויחן את פני העיר ויקן את חלקת השדה אשר נטע שם אהלו וכו’ במאה קשיטה ויצב לו שם מזבח וירא לו אל אלקי ישראל. והדקדוקים רבו שמשמעות שכבר נקרא שם המקום סוכות.
ובמסורה איתא כל סוכת חסרים, תרין מלאים, על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל וכו’. וצריך להבין את ההתקשרות של שני אלו סוכות מלאים.
והנה בש”ס (שבת דף ל”ג.) איתא, ויבא יעקב שלם, אמר רב, שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו. ויחן את פני העיר, רב אמר מטבע תיקן להם ושמואל אמר שווקים תיקן להם, ור’ יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם. ויש להבין מאי שלם בגופו שלם בממונו שלם בתורתו – איזה שלימות היה נמצא בהם? וגם בפלוגתתם על התיקון של יעקב, לאיזו נפקא מינא? וקראי לא כמר דייקו ולא כמר דייקו…
ובמדרש רבה בזו הסדרה (פרשה ע”ט) איתא ויבא יעקב שלם, זה שנאמר (איוב ה) בְּשֵׁשׁ צָרוֹת יַצִּילֶךָּ וּבְשֶׁבַע לֹא יִגַּע בְּךָ רָע, אין שית אינון אנא ראין בהון, ואין שבע אינון אנא קאים בהון, ברעב פדאך וכו’, ויבא יעקב שלם. (תהלים קל”ג) שיר המעלות רבת צררוני מנעורי יאמר נא ישראל, אמר לו הקב”ה ויכלו לך, אמר לו גם לא יכלו לי. ויבא יעקב שלם. (תהלים ל”ד) רבות רעות צדיק וגו’. רבות רעות זה עשו ואלופיו, צדיק זה יעקב, ומכולם יצילנו ה’, ויבא יעקב שלם. ה’ ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם (תהלים ק”כ)  ישמר צאתך, ויצא יעקב, ובואך, ויבא יעקב שלם. ר’ ברכיה פתח (איוב כ”ב) ותגזור אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור וכו’, לפי שכתוב אם יהיה אלקי עמדי וגו’ והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך ושבתי בשלום אל בית אבי, וכתיב ויבא יעקב שלם, הזורעים בדמעה ברנה יקצורו, זה יעקב שזרע את הברכות בדמעה, אולי ימושני אבי וכו’, ברנה יקצורו, ויתן לך האלקים. הלוך ילך ובכה, וישא את קולו וכו’, נושא משך הזרע, שנמשך למקום שעתיד להזרע משם…

ונראה ליישב על פי דברי הזהר הקדוש (וישלח קע”ב:) על הפסק ויעקב נסע סוכותה ויבן לו בית, איתא שם, תא חזי כתיב (תהלים קכ”ז) אם ה’ לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו  אם ה’ לא יבנה עיר שוא שקד שומר. אם ה’, דא מלכא עילאה, דהוא בונה להאי ביתא תדיר ואתקין ליה אימתי, כד סלקין ליה רעותין פולחנין מתתא כדקא יאות וכו’, עד זמנא דיעבור קב”ה ליה מעלמא, בגין כך, אם ה’ לא ישמור עיר שוא ודאי. תא חזי, ויעקב נסע סוכותה, אתנטיל לקבלא חלקא דמהמנותא עילאה, ויבן לו בית, כמה דאת אמרת, בית יעקב. עיין שם באריכות.
ולהבין הכל נראה, ידוע דעיקר עבודת האדם בהאי עלמא לבוא לבחינת הכנעה וביטול הישות שבו שבזה הוא מכניע את הלב, כי האדם בעולם הוא כמו גר, וכן כתיב והארץ לא תמכר לצמיתות וכו’ כי גרי ותושבים אתם עמדי, כגר מארץ רחוקה, כמו שכתוב ואתם ידעתם את נפש הגר, זו שורש נשמתו שבא ממקום עליון. והארץ הוא מלשון רצון, כמו שאמרו חז”ל, למה נקראת ארץ, שרצתה לעשות רצון קונה, שלא תמכרו את רצונכם לצמיתות, המה חלקי הרע, ובמה תנצחו, הוא על ידי כי גרים ותושבים אתם עמדי, קאי נגד עבודת הגוף ונגד עבודת הנשמה במחשבה.
וידוע מה שאמרו והוא ינהגנו עלמות, שיש שני עולמות, עולם העליון ועולם התחתון, וכן הוא אומר ברוך ה’ אלקי ישראל מהעולם ועד העולם. עולם עליון הוא בבחינת בינה, אמא עילאה, כאמא דמרחמת על בנה תחת כנפיה. ועולם התחתון הוא בבחינת מלכות קדישא. עולם הבינה הוא עולם המחשבה. וכן הוא אומר ולבבו יבין. ועולם התחתון זו בבחינת מלכות הוא בבחינת פה ותורה שבעל פה קרינן לה.
ועיקר בריאת העולם היה, כמו שכתוב בזהר הקדוש (אמור דף צ:) על הפסוק ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון, שלם בכולא, שלם לעילא שלם לתתא, הוא שיחבר האדם השני עולמות, תחתון לעליון. ועל זה נאמר יהיו לרצון אמרי פי והגיון לבי וכו’, כי הוא מייחד הלב עם הפה, המחשבה עם הפה, סוד המלכות, כדין שלם בכולא. וזהו ויהי בשלם סוכו, אם יעשה היחוד בסוכ”ה, הוא שני עולמות בשלימות, ואז ומעונתו בציון, הוא סוד נקודה פנימאה שמה שיבר רשפי קשת, על ידי זה בא הכנעת הדינים…
ואיתא בזהר הקדוש ויגש (דף ר”י.) על הפסוק והקל נשמע בית פרעה, דא ביתא דמינה אתפרען ואתגליין כל נהורין וכל בוצינין בגין לאנהרא האי ק”ל, דאיקרי ק”ל בלא וא”ו, כד יקים קב”ה האי ק”ל מעפרא ויתחבר וא”ו וכו’ יתהדר ויתדנון בנהורא עילאה אתוספן מגו עלמא עילאה, הרי העולם העליון הוא המשכת הוא”ו להאי ק”ל, הוא עולם התחתון, עולם הדבור. והנה איתא בספר עטרת צבי על הזהר הקדוש פרשת ויחי (דף ר”ב:) כי עיקר העבודה לתקן בבחינת חב”ד, דא המחשבה, ותיקון הקומה והמדות נמוכות, ועיין בלקוטי תורה וש”ס מהרי”א ז”ל שפירש שלם בממונו, אלו מדות נמוכות…, שלם בגופו זו כח הוקמה, שלם בתורתו הוא סוד חב”ד, אורייתא מחכמה נפקית…
וזהו שאמרו הקדושים העטרת צבי וליקוטי מהרי”א ז”ל, שלם בממונו ובגופו ובתורתו, שתיקן את הג’ מדרגות… וזה פירוש ויבא יעקב שלם שבא לעבודה השלימה. ויהי בשלם סוכו. וזהו ויעקב נסע סכותה, לתקן את בחינת סוכת שלם. ולכן ויבן לו בית, כמו שכתוב בזהר הקדוש, בנה ביתא לעילא דא סוד המחשבה, רצון עליון, בית יעקב לכו ונלכה באור ה’, הוא סוד אור דלעילא, ולמקנהו עשה סוכות, שתיקן גם בחינת המלכות, סכת חסר. על כן קרא שם המקום סוכות מלא על ידי בנין הבית ותיקן הסוכה דלתתא, משך את הוא”ו לבחינת הק”ל, כמו שכתוב בזהר הקדוש ויגש שהבאנו לעיל, ונעשה סוכות מלא.
וזה שאמרה המסורה על כן קרא שם המקום סוכות ותניינא למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל מלא, כי בריאת העולם והאדם הוא בכדי לעשות סוכות מלא, שלם בוא”ו, המשכה לעולם התחתון והוא תיקון שלם סוכו. וזה מחלוקת רב ושמואל ורבי יוחנן. רב אמר מטבע תיקן, סוד הקריאת שמע עם מדת אהבה כנ”ל, ושמואל אמר שווקים תיקן, שרב קאי על שלם בממונו תיקן מדות נמוכות גם כן, מכונה בשם מטבע, זו הטבעיות. ושמואל אמר שווקים תיקן, הוא הקומה שזה נקרא שוק, נגד שלם בגופו. ורבי יוחנן אמר מרחצאות תיקן להם, המה תיקוני המוחין חב”ד דקדושה, כמו שכתוב רחצו הזכו, להסיר מהם מחשבות זיכוך המוח…
וזה פירוש המדרשים בשש צרות אם תתקן השש מדות יצילך, ובשבע לא (יגע בך רע) כי בחינת המלכות יגן עליך… ה’ ישמור צאתך ובואך כמו שכתוב ויצא יעקב, אמרו שם במדרש רבה שזה קאי על הגלויות של ישראל, ובואך, שהשם יביאנו אל הר קדשו ואל ביתו, כי יעקב כבר תיקן הכל, ויקויים בו ותגזור אומר ויקם לך, ומפרש, ועל דרכיך, שתקנת השני דרכים, אשרי תמימי דרך בפועל וגם בכל דרכיך דעהו במחשבה. ולכן נגה אור, ושבתי בשלום אל בית אבי וגם ושבתי בבית ה’ לאורך ימים, בזה ובבא. וזהו, הזורעים בדמעה, קאי על כלל ישראל שזורעים בדמעה ברנה יקצורו. הלוך ילך ובכו, זה עשו, שהרע יתבטל והוא יקח אותו. נושא אלומותיו, עיין מה שכתב על זה במדרש עולמין ועולמיתא, היינו שתיקן את שני עולמות, התחתון וגם העליון, וזהו נושא אלומותיו… וזה נכנס עם דמדומי חמה ותיקן עירוב תחומין, סוד הצמצום, שלא יתפשט הקדושה רק בהכלים מאה קשיטה, והמשיך בהם רחמים וחסדים על ידי מאה קשיטה העולים במספר עשר פעמים הוי”ה ועשר פעמים אהי”ה…

ובזה נפרש דברי המדרש שהתחלנו עד שהוא שלם עשה לו הקב”ה סוכה, והיה מתפלל בתוכה, דאמרו חז”ל (בסנהדרין צ”ז) לכן יחכה ה’ לחננכם. מאחר שהוא מחכה ואנו מחכים, מי מעכב?! מידת הדין מעכב, דבאם חס וחלילה כלל העולם אינם ראוים, נתעכב חס וחלילה הגאולה. אכן אם ייטיבו מעשיהם יגרמו התקרבות הגאולה. וזהו שרמז המדרש רבה עד שהוא שלם, עד שיבואו ישראל השלימות, שיהיו בבחינת שלם, כיעקב שלם בממונו שלם בגופו שלם בתורתו, כמו שפירשנו לעיל, הקב”ה עושה סוכה, דמסכך כביכול על עם ישראל בכנפי חמלתו, כדברי הזהר הקדוש, כאמא דמסככת על בנה בגדפאה, ומתפלל בתוכה יהי רצון שאראה בבניין ביתי, שישראל יחזרו בתשובה ועל ידי זה יתקרב בניין הבית, ביתו יתברך, שהוא מתאווה לשכון כבוד בארץ, כמו שכתוב לכן יחכה ה’ לחננכם. וזהו ויהי בשלם סוכו, זה בית ראשון. ומעונתו בציון, הוא בית שהיה כמו ציון, בית שני שחסר חמישה דברים. וה’ יתברך מתפלל יהי רצון שאראה בבניין בית השלישי, כיעקב שקראו בית, בניין עדי עד שיתקיים בית נכון ונשא.

(מקדש שלמה, בית שלמה, תהלים ע”ו,ג)


רבי קלונימוס קלמיש שפירא ורבי שלמה חיים פרלוב הי"דרבי שלמה חיים פרלוב מבולחוב הי”ד, נולד בשנת תר”מ (1880) בנובומינסק שע”י ורשה. הוא היה בנו השלישי של רבי יעקב פרלוב, האדמו”ר הראשון מנובומינסק. הוא התפרסם כגדול בתורה כבר בצעירותו, ועוד לפני בר המצווה כבר שלח מכתבים לגדולי דורו, ובהם רבה של לודז, רבי אליהו חיים מייזל. הם היו משיבים לו בתארים גדולים, ולא ידעו שהכותב הוא ילד צעיר. הוא נסמך להוראה מכמה מגדולי רוסיה וגאליציה. בהיותו בן שמונה עשרה נשא לאשה את מרת פייגה דבורה, בת דודו רבי יהושע השל פאדובה מבולחוב, שבגאליציה המזרחית. בתרס”ז (1907) נפטר חותנו-דודו, ורבי שלמה חיים התמנה כאדמו”ר ורב במקומו. באותה שנה הוציא לאור את הסדור קהלת שלמה ובו חמישה ספרים,  ובהם פירוש “מעשה אבות” על מסכת אבות. בתרצ”ז הוציא לאור את ספרו “מקדש שלמה” על ספר תהלים, ובהקדמתו הזכיר את ייחוסו. ספרו “תוספות חיים” הוכן על ידו לדפוס אך לא נדפס.

הקים ישיבה בעירו, והיה גם רבה של טלומטש הסמוכה. היו לו חסידים רבים בין יהודי גאליציה. הוא התפרסם בלמדנותו ובאהבת הבריות. טיפל הרבה בפשוטי העם, וביתו היה פתוח לכל הנצרכים. בנו, ר’ יעקב השיל, נפטר בגיל צעיר, בתרצ”ז. חמשת בנותיו של רבי שלמה חיים נישאו לרבנים ואדמו”רים. בתו הבכורה, אלטה בת-ציון היתה אשת האדמו”ר רבי דוד משה שפירא מגוואדז’יץ-סדיגורה. היא נפטרה בד’ בטבת תש”ט. הבת השניה, גיטל, היתה נשואה הרב אלימלך בן ציון שפירא בנו של האדמו”ר מפיאסצנא (ראה כאן תמונת שני האדמו”רים המחותנים, הי”ד). שניהם נהרגו בהפצצות ורשה ע”י הגרמנים בערב חג הסוכות ת”ש, תחילת מלחמת העולם השניה. הבת השלישית, רייזיל, אשת רבי משה אפרים מושקוביץ אב”ד סוקוליקי ויבורז’נה, ניספתה בבוליחוב ע”י הגרמנים, יחד עם אמה וסבתה, בח’ בתשרי תש”ב. בעלה נורה על ידי הגרמנים, בהיותו במיטתו בבית החולים בעיירה קאצימע. הבת הרביעית, רחל, אשת האדמו”ר רבי יצחק האגר נספתה בגטו סטאניסלאבוב, ובעלה נספה בחשון תש”ג בבלז’יץ (או בבונקר בסטאניסלאבוב באייר תש”ד). הבת החמישית, שרה, אשת הרב שבח מאלינר מלבוב, נספתה עם בעלה ושני ילדיה בסטרי בשנת תש”ב (1942).
חסידיו בארצות הברית בקשו שיבוא אליהם, אך הוא לא נענה לבקשותיהם. בימי מלחמת העולם השניה עודד את היהודים לברוח, אך הוא סרב להציל את עצמו ואמר שמקומו עם כל היהודים. הוא נשאר לעודד ולחזק את בני קהילתו. בכסלו תש”ג (1942) נכלא בגטו סטרי. בליל הסדר תש”ג הסבו בביתו שם מספר יהודים וכל אחד קיבל כחצי מצה. החסידים יצרו קשר עם גוי שהסכים להסתיר את הרבי בביתו, אך הוא סירב לעזור את אחיו, באשר הוא להם “אח לצרה” ורוצה לחלוק עמם את גורלם. ואמר “בימים אלו כולנו מיוחדים במידה שווה”. בי”א בתמוז תש”ג (07.1943) הקיפו הגרמנים את הגטו, והוציאו ממנו את הרבי כשהוא עטוף בטלית, ויחד עמו הוצאו מספר רב חסידים. הם הובאו לכיכר השוק ושם נרצחו  (לפי ספר בוליחוב, האדמו”ר נספה בבלז’ץ).

כל בני משפחתו נספו גם הם בשואה מלבד בתו הבכורה, חתנו, ובנם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 279-283, ויקיפדיה, הבלוג תולדות ושורשים – עצי משפחה.
לתולדות יהודי בולחוב ולתולדות היהודים בגטו סטרי – ראה אנציקלופידה של גלויות באתר יד ושם, וראה בספר הזכרון לקדושי בוליחוב.

 

 

מספר הצפיות במאמר: 24

ההסבר לצורך במניין בברית מילה / הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד

תמונת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד

ב”ה יום כ”ט לחודש מנחם אב שנת תרצ”ט

קעשנוב

שלום רב לכבוד חביבי הרה”ג מו”ה מנחם נחום גוטמאן רב בקהילת יאס

לא טובה השמועה אשר המוהל הרשמי של עדתכם הכבודה מהריב בנפשו לבטל כפעם בפעם ענין הצרכת מנין עשרה במעמד ברית מילה, בחשבו כזאת למותר!

העברת הדרך היא זו מצד המוהל. ענין זה זה לא רק שהנהו מנהג עתיק יומין נעלה בערכו, אלא הוא גם דין קבוע באור זרוע (סוף הלכות מילה) ובשולחן ערוך (סימן רס”ה, סעיף ו).

אמנם “היכא דלא אפשר” מתיר השולחן ערוך גם בפחות מעשרה, אבל מדת “לא אפשר” הלא היא בכבר מוגבלת בסוגית “פסחים” (כו,א) דהיינו היכא שהגשמת הדבר איננה במציאות. והוא הדין נמי כאן בשולחן ערוך, באומרו: “היכא דלא אפשר”, היינו דוקא היכא שאין במציאות להשיג מנין עשרה, כגון בכפר או בשעת סכנה, רחמנא ליצלן.

הצרכתי עשרה לפי המבואר בחכמת אדם (כלל מ”ט, סעיף כ”א), היא משני טעמים:

א. “לפרסומי מצוה”

ב. “משום שהתינוק הוא כיוצא מבית האסורים (דהיינו כדברי רבינו תם בתוספות בבא קמא (דף פ’, סוף עמוד א)), שצריך להודות בפני עשרה“.

אולם טעם שלישי היותר מתקבל הוא המבואר באור זרוע (שם), דהיינו משום דאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק י”א): “כל עדות נאמנה לישראל – בעשרה כו'” עד “עדות ברית מילה — בעשרה” .

לפי ענ”ד יתכן להוסיף עוד טעם בזה:

הן נקטינן להלכה על פי הנוסח התלמודי (ב”שבת” קל”ז, ב. ובירושלמי “ברכות” פ”ט ה”ג), דאחר ברכת “להכניסו”, שאומר האב קודם הפריעה צריכים העומדים שם לומר: “כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים”. אולם, לכאורה, הלא אמירה כזו היתה יותר נאותה להמוהל עצמו, כיון שעבודת הכניסה לברית תעשה על ידו, כעין הא דקאמרינן בבבא מציעא (פ”ג, ב): “קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוקנא”, –  אלא יתכן, דהיינו משום שעדת ישראל צריכה להצהיר באותו מעמד שהיא מכנסת את היהודי החדש למחיצתה בשביל שיוכל “להכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים”. וכיון דנקטינן במתניתין דריש “סנהדרין”, שאין עדה פחותה מעשרה, לכן מצריכינן, שהמצהירים יהיו דוקא עשרה, דהיינו עדה שלמה.

כן, דין נטוע הוא זה: חלילה אפוא להמוהל דנדון דידן מלעקור נטוע! עליו הוא שמוטל תמיד להודיע מראש לבעלי הברית, שיזדרזו להכין בעוד מועד מנין עשרה, אפילו בהיות הדבר קשה לפי מצב הענינים.

המוהל צריך להיות במדרגת “טהור”, כדמפיק האור זרוע (שם, סימן ק”ז) מהא דקאמר במדרש “חזית” (פרשה ד’, פסוק ז’): “המול ימול”: “יבוא טהור ויטפל עם הטהור”, לכן חלילה לו מלפגל בקרבן, שהוא הרך הנימול, כמבואר בזוהר (פרשת “לך לך” דף צ”ה, ע”א).

אם אחז המוהל עד עתה דרך נלוזה –  בזה – עליו לשוב ממנה תיכף ורפא לו!

ידידו דורש שלום תורתו, יהודה לייב צירלסאהן

(תשובה זו נרכשה ע”י מכון אהלי שם ליובאוויטש, והודפסה על ידיהם לראשונה באהלי שם, כרך ו, עמ’ יט)


הרב יהודה לייב צירלסון הי”ד נולד בכ”ח בכסלו תר”כ (1859) לרב משה חיים, שהיה רבה של קוזלץ שבמחוז צ’רניגוב באוקראינה. הוריו, שהיו חסידי חב”ד אמידים, לקחו לו מורים גדולי תורה ויראה. כשרונותיו הגאוניים ושקידתו הרבה סייעו לו למלא כרסו בש”ס ופוסקים, ולהשתלם בידיעה מעמיקה בכל מקצועות התורה. בהיותו כבן 16 שנה הלך ללמוד במשך כמה שנים אצל האדמו”ר החב”די רבי ישראל נח שניאורסון מניעז’ין, בנו של הצמח צדק, והוסמך על-ידו לרבנות.  לאחר הסתלקות רבו, התקשר אל האדמו”ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט בעל “מגן אבות”, ומילא כל ימיו ולילותיו בעיסוק נמרץ בתורת הנגלה והחסידות. בשנת תר”מ בהגיעו

כבר בגיל עשרים נתמנה כרב ואב”ד פרילוקי שבמחוז פאלאטווא שבאוקראינה, שבה שימש כרב במשך כשלושים שנה ועמד שם בראש הישיבה והרביץ תורה לתלמידים הרבה. למרות גילו הצעיר תתבלט בכשרונותיו העילויים, בתפיסתו החדה והמהירה, בניתוחו המזהיר ובכוח פסיקה חותך וברור. עד מהרה הציפוהו מקרוב ומרחוק בשאלות סבוכות, והוא זצ”ל השיב לכל אחד בחכמה ובתבונה כיד ה’ הטובה עליו. חלק נכבד מאותם תשובות וביאורים בהלכה ובסוגיות הש”ס, נדפסו על ידו בספרי השו”ת שלו “גבול יהודה” ו”עצי הלבנון“. ספריו מעוטרים בהסכמות גדולי דורו. הרב כתב גם מאמרים שעסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים. המאמרים שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, ובהם: “הפלס”, “הצפירה”, “המליץ” ו”המודיע”. חלק מהמאמרים קובצו לספר “דרך סלולה” (תרס”ב).

הוא השתתף במשך שנים רבות באסיפות רבות שעסקו בענייני כלל ישראל. האסיפות נערכו בליובאוויטש, פטרבורג, חרקוב, ויטבסק, מוסקבה, וילנה ועוד.

בשנת תרס”ח (1908) נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב, שם הקים ישיבה מפורסמת וחיזק את הקהילה הגדולה. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים בולטים נוספים. באותה שנה זכה הרב צירלסון באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את התנועה החרדית “אגודת ישראל”, ואף היה חבר ב”מועצת גדולי התורה” של התנועה. הוא השתתף בועידת היסוד בקטוביץ, ונבחר כיושב ראש לשלש הכניסיות הגדולות שהתקיימו לפני השואה.

בשנת תרע”ח (1918), לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו”רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית “מגן דוד”, פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.

בשנת תר”פ (1920), לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת. הוא התריע בפני חברי הפרלמנט כנגד האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, אך בעקבות התנגדות הצירים האנטישמיים נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, וכתוצאה מכך התפטר הרב צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט.

באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.

לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי. למרות זאת לא נטש הרב צירלסון את תפקידו.

בשנותיו המאוחרות חיבר עוד שני ספרים “מערכי לב” ו”לב יהודה“. מתוך הספרים ניכר שהרב היה עמוד ההוראה, שמאות רבנים מפורסמים מכל הגליל, ואף מארצות אחרות, היו פונים אליו.

הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י”א בתמוז תש”א (6/7/1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת תשי”א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב.

הרב צירלסון הדפיס מספר ספרים תורניים בחייו והותיר אחריו מאמרים וכתבים רבים. חלק מהם פורסמו לאחר מותו על ידי תלמידיו בישראל ובארצות הברית.

מקורות: אהלי שם, חב”ד און ליין, חב”דפדיה.

לקריאה נוספת על פעלו של הרב צירלסון ראה:

ספר הגאון רבי יהודה לייב צירלסון, חייו ופעולתו

הישיבות ברומניה

אנציקלופדיה יהודית – דעת: יהודה ליב צירלסון

 

ראה גם, מאמרים קודמים באתר זה: התורה שעיצבה את הטבע הישראלי. מדוע לא יראתם לדבר – בהגנה על כבודו של הרב יהודה ליב צירלסון הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 57

איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה, האין די בהכאות המצרים?! / הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד

תיעוד פרעוני

… והנה ג’ דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.

א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד’ ואין השאול בית מנוס.

ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה “ואהבת לרעך כמוך” ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.

ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד’ הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד’ כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.

… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, “ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר”.

ופירש הב”ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי “ויהי בימים ההם”, אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי “ויגדל משה”, עלה ונתגדל, עם כל זה “ויצא אל אחיו”. רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד’ ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב”ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.

ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה “איש מצרי מכה איש עברי מאחיו” בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, “מאחיו” בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב “ויפן כה וכה” סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל “וירא כי אין איש”, אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…

ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש “ושקצונו כטמאת הנדה”, דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר “ושקצונו כטמאת הנדה”, כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע “למה תכה רעך”, אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.

גיא חזיון – דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם בעולם הזה, דרוש ג – יציאת מצרים

דיין ומו"ץ נייפעסטהרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד נולד בשנת תרנ”ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ”ל. בט”ו באב תרע”ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.

הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930), אנטוורפן (בלגיה) והיה דיין בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש”ס ופוסקים (תרפ”ח), גיא חזיון 3 חלקים, ובהם: חלק ראשון (תרפ”ח) וחלק שני (תר”צ) – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.

 

וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ”ח, תרצ”ט)  ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז”ל ומהווה “ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה”. המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה, שהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, “למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד’ יתברך נתקבל ברצון”. בירחון לקט ששנ”ה שנה ה גליון א (תרצ”ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו”ת מקדשי השם.

בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי”ד, אב”ד אוהעלי, הוא מתאר את “הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו”ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ”י רב דקהילת קדש הנ”ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים”. הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב”ד לאבאווא לספר “הנותן בים דרך” הוא מתאר את הרב כך: “האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה”. 

ידיעה מתוך פני הנשרהרב נהרג על קידוש ד’, באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי”ד בי”א תמוז תש”ד.

באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע”י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.

חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר “כי בא מועד” מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב”יד ושם”, מורשת רבני הונגריה עמ’ 18-19, ספרי הרב הי”ד.

ראה גם: חכמי הונגריה, עמ’ 523-524.

וראה תולדותיו בספרו של בנו ר’ חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ”ך (ירושלים תשל”ו). זכרון הרב וקסמן הי”ד הובא גם ע”י ר’ שלום יוסף ואקסמאן, בספר “גבעת שאול” עם “כהיום תמצאון”, מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ”ג, בהוצאת ר’ נפתלי צבי ברודי.

 

מספר הצפיות במאמר: 42

תחושת המחר / הרב ישראל יעקב לובצ’אנסקי

תמונת הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי הי"ד

הרב ישראל יעקב לובצ’אנסקי נולד בתרל”ב ,1872, בכפר מוש, לרב חיים לייב הרב של הישוב היהודי המתחדש בברנוביץ שבוואלין. הרב חיים לייב היה גאון, צדיק ואוהב ישראל אמיתי . ביתו המלא תורה, היה אכסניה לכל עובר אורח.

משחר נעוריו הצטיין ישראל יעקב בכישרונות נעלים ובמידות טובות. כשגדל ישראל יעקב נשלח ללמוד בישיבת נובהרדוק, שם עשה חיל בתורה והתעלה במדרגות היראה. ר’ יוסף יוזל הורוביץ, ה”סבא” מנובהרדוק, בחר בו כחתן לבתו מרת פייגא מלכה. הוא עזר ל”סבא” לנהל את הישיבה בחרקוב שבאוקראינה והתמסר כולו לחינוך בני הנעורים.

אחרי פטירת אביו, בשנת תרס”ו, מילא את מקום אביו ברבנות ברנוביץ. בתקופה זו נהג רבי ישראל יעקב להשכים בכל בוקר ולחטוב עצים, להסיק בהצנע את התנור בבית המדרש, ולשאוב מים עבור המתפללים, בכדי להקל על מלאכת השמש.

לבקשת חותנו עזב את תפקידו ברבנות ברנוביץ ומסרו לגיסו הרב דוד וייצל. הוא חזר לישיבה בנובהרדוק ועלה בהשתלמות ביראת ד’.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה עם חמו-רבו לרוסיה שם עזר לו הרבה בהפצת תורת המוסר וביסוד ישיבות נובהרדוקיאות בערים חרקוב, צאריצין ועוד.

בשנת תר”פ עבר מרוסיה לפולין יחד עם התלמידים הגדולים של ה”סבא”. הוא התקבל להיות ה”משגיח” בישיבת “אהל תורה” בברנוביץ,  לצידו של הרב אלחנן וסרמן, והתמסר כולו לתפקידו. בכל ערב שבת היה הולך אל לשוק ומזכיר לחנונים על השבת הממשמשת ובאה. הוא אהב כל תלמיד אהבה עזה, התעניין במצבם ודאג לכל מחסורם. היתה לו השפעה אדירה על התלמידים. הוא נודע כפדגוג אומן, מלהיב לבבות לתורה ויראת שמים, בעל מידות נשגבות וענוותן הבורח מן הכבוד, ונחשב כאחד מהדמויות המרכזיות בכל עולם הישיבות בדור שלפני החורבן.

הוא היה אישיות נפלאה. קיצוני ביראת השם וותרן לכל אשר נגע לו עצמו. היה תמיד מהלך עמוס מחשבות, מדקדק בכל דבר כחוט הערה . הוא לא היה מצליף בשיחותיו, אלא מרטית את הלב, מלטף ומזכיר כי כל רגע בחיי האדם הוא יקר מפז. כהולך בדרך רבו, ראה בלימוד המוסר את הדרך היחידה לשלימות הדם. בשיחותיו בפני תלמידי הישיבה הרבה מאוד לדבר על הכח הטמון בלימוד המוסר יום יום. בלומדו מוסר בניגון עצוב הוא היה שוכח הכל ומתלהב. הוא היה עובד ד’ בכל נימי נפשו ודרש זאת גם מתלמידיו.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלוש מאות תלמידים. התלמידים הצעירים חזרו ברובם לביתם, והמבוגרים בחלקם התפזרו למקומות שונים. ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב ברחו יחד עם קבוצת תלמידים , והגיעו לאחר תלאות רבות לעיר קובנה שבליטא, באמצע חודש סיון תש”א. כעבור כשבועיים, כשנכנסו הגרמנים לעיר. הם הוכנסו לגיטו סלובודקה, שם סבלו קשות מהתעללויות אכזריות. בתקופה זו הרבה הרב ישראל יעקב לדבר על אמונה וביטחון בד’, תוך שהוא מחזק ומעודד את האנשים סביבו. הוא קידש וטיהר עצמו לקראת קידוש השם. הרב ותלמידיו נספו על קידוש השם במבצר קובנה ונקברו בקבר אחים. השם יקום דמם.

יום הזיכרון שלו –ע”פ ספר מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם – הוא בי”א תמוז תש”א (בספר המוסר והדעת, עמ’ 115, מופיע תאריך אחר. וראה בויקיפדיה שם מופיע ה’ במרחשוון תש”ב).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, מורה האומה ח”ג 154-158, אור אלחנן ח”א קנה-קס. מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם עמ’ 335, תורת המוסר עמ’ 185, הנאמן ניסן תש”ט עמ’ 22).

תחושת המחר / הגה”צ ר’ ישראל יעקב לובצאנסקי זצ”ל הי”ד

נרשם בידי הרב בן ציון ברוק ופורסם בביטאון הנאמן, תל אביב ניסן תש"ט, עמ' 22-23.

עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחפש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו’ (בראשית מא, לג).

לכל התכניות שהציע יוסף לפרעה שיקציב את כל אוכל השנים הטובות ויהיו לפקדון לשבע שני הרעב היו דבר הגיוני מאוד, לכאורה כל אחד שיידע כבר את הסוד שיבואו שבע שני רעב מבין שיש להכין משנות השובע לשנות הרעב. מה צריך לכן, באיש חכם ונבון דוקא שיפקד פקידים על הארץ?

אבל כאן לפנינו דבר מיוחד במינו, והוא ההכנה הנפשית לקראת המחר השונה מן היום תכלית שנוי. בטבע העני והדל שידאג גם לפירורים משלו, מפני שהמחסור עומד על מפתנים והוא מדגיש בו בחוש. לא כן המושפע בטובה, שקשה לו לחסוך. יש מדינות עשירות שזורקות אלפי של מיני מזון, משום שאין זה נחשב בעיניהם, ואף כי יש לחשוש שמא יחסר להם בשנים הבאות. כך היה המצב במצרים. יוסף צפה  שבשבע שנות השבע כאשר שנה אחרי שנה תהיה הארץ משופעת בכל טוב ואין אוכל נחשב למאומה, הרי אף שידוע להם כי בעוד שנים אחדות יופסק השבע ויבוא רעב גדול, בכל זאת, כל עוד לא רואים בחוש את הרעב — יתכן שאנשים יתרשלו מלעבוד את האדמה וגם יהיו פזרנים בתבואה.

הלכך היה צורך באיש חכם ונבון שידע לעורר את העם על סכנת הרעב. “וחמש” פירש”י כתרגומו “ויזרזון” שיזרז את האנשים שיזרעו בכל יכלתם, שלא ישאירו שטח אדמה פנוי מזריעה ויאחסנו בצורה מתאימה את התבואה שיאספו. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ היינו שגם הנולד בעתיד יהיה לפניו כדבר מוחשי, כדבר המתרחש עתה, שיראה בשנות השובע את הרעב ממש פוקד אותו ואת בני ביתו, שיראו את המחר כאלו הוא כבר בא היום

וכזו ממש צריכה להיות הרגשת האדם ביחס לעניניו הרוחניים. ימי חיי האדם ספורים עלי אדמות, אחר כך יבואו ימי החושך, מה שלא הכין האדם לעצמו – יחסר לי ולא יושלם משום מקום, כמ”ש חז״ל “העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שלא טרח בערב שבת -מה יאכל בשבת” העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים מי שלא הכין ביבשה מה יאכל בים, (ע׳׳ז ג׳). והנה בעוה״ז התורה והמצוות נתונים לאדם ממש בחנם, מתגלגלים ברגלי אדם על כל פסיעה ופסיעה, ובכל זאת פעמים רבות אדם דש מצוות בעקביו נדמה לו כי עוד יספיק כי יש עוד זמן לאסוף מצוות ומעשים טובים. אבל האיש החכם והנבון יודע שלא לבטל מימיו ושעותיו ומזרז את עצמו שלא להתעצל להכין צידה לדרך, לשנות הרעב הבאות אחרי ימי חייו, כפי שמשלו חז״ל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו’­ אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאין שנא׳ כה אמר ד’ הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מרוב טוב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ”ג) אשרי מי שיש לו בהוה תחושת המחר, כהגר״א זצ״ל מוילנא שבכה לפני פטירתו ואמר כמה יקר הוא העולם הזה שבעד פרוטות אחדות אפשר לקיים מצוות ציצית שזוכים על ידה לקבל פני השכינה. הוא הוא החכם הרואה את הנולד!

מאמרים נוספים מהרב הי”ד:

אוצר בלום

שבת אחים

הדרך הגבוה

לקט מתורותיו הובא בספר המאורות הגדולים

מספר הצפיות במאמר: 38

התורה שעיצבה את הטבע הישראלי/ הרב יהודה לייב צירלסון הי”ד

תמונת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד
פורסם בגיליון 61 של בית יעקב (סיון תשכ"ד)

א. “עם הספר” הלכה למעשה

במלוא העולם יכונה עמנו בשם “עם הספר”. אצלנו יש לתואר הזה גם תוקף ההלכה, הדורשת כי המלך, בתור סמל האומה בכללה, ישא תמיד ספר־תורה קטן מצומד על זרועו (סנהדרין כא, ב) לאות על התאחדות האומה עם הספר; וכי יש לקרוע למראה מיתת יהודי פרטי, מטעם החשבה כשרפת ספר־תורה (מועד־קטן כב, א). הלכות כאלה הנם איפוא חותם תבנית עם-הספר. ועם ישראל זכה לתואר נשגב אשר כזה בצדק וביושר. עוד בהיותו במצרים, כבר היו לו, לפי מה שהשמיעונו חז”ל במדרש “שוחר טוב”, “ספרים, שהיה משתעשע בהם” ברגעי הנופש מעבודתו הקשה. והנה, התחולל מעמד הר סיני ואחדו לנצח העם עם ספר הספרים, שהוא התורה. ההתאחדות כלולה בזה, שאיך שיהיה יחס היהודי אל דתו, הנהו מושפע, פחות או יותר, ברצון או שלא ברצון, מספר הספרים מיום הוולדו עד יום מותו. השפעה מתמדת כזו היא לא רק ביחס הדתיות, כי אם גם ביחס החברתיות לכל ענפיה השונים. נקח נא בתור ציור את התקופה, שחיו בה הפילוסופים חגדולים אפלטון ואריסטו, שהיא אחת התקופות החשובות, שלפני יותר מאלפים שנה. לעינינו הנה מופיעים העמים, שהם משכילים ותרבותיים ביותר, לפי טעם העת ההיא: מצד אחד היוונים והרומאים, ולהבדיל מצד שני, היהודים. אבל עד כמה עמוקה התהום שביניהם, יוכיחו למדי שלושת הפרטים האלה: עינוי העבדים באופן היותר אכזרי היה בתור מושכל ראשון אצל היוונים והרומיים. בהתיירא האדון, לבל יגלה העבד סודו, היה חותך בקור רוח את לשון האחרון. אם לא מצא העבד חן בעיני מטרונא, היתה מסמרתו אל העץ והיתה מתענגת ביחד עם רעותיה, המזומנות למראה תנועת הפרכוס, השבץ והגסיסה של האומלל. העבדים הזקנים, שאינם ראויים עוד לעבודה, היו מושלכים אל כלובי התנינים, האריות והנמרים, אשר בקירקסאות, במעמד ההמון הרב, שהיה מוחא כף למראה חריצות החיות הפראיות, שהיו דורסות ואוכלות את הנדכאים. כך היה מוסר העולם התרבותי ומנהגיו המקובלים. לפי טבע הדברים, היו גם היהודים צריכים להימשך אחרי חיי “תרבות” זו, ואיך קרה הדבר, שהם יכלו לעמוד בפני ההשפעה הזאת? גרם לכך רק הספר. זה הספר, החוצב להבות, לאמר: “וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם” (שמות כא,ד). “נקם ינקם” – דהיינו על ידי חרב נוקמת, כהחלטת חז”ל (סנהדרין נב, ב) ולא עוד, אלא ש”לא תעבוד בו עבודת עבד” (ויקרא כה,לט), דהיינו ש”לא יטול אחריך בלונטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ” (תורת כהנים, שם). יתר על כך, שאם אין לאדון אלא כר אחד, עליו למוסרו לעבדו, והוא ישן בלא כר (תוספות קידושין כ,א, ד”ה “כל הקונה” בשם הירושלמי). את בעלי המלאכה היו היוונים וה רומיים מדכאים בשער, היו מעמיסים עלי הם מסים כבדים וגם היו שואפים לשלול מהם זכות אזרח. בזרם כזה נסחף אפילו הפילוסוף אפלטון, באמרו בספרו המצוין “רפובליקה”, ש”הפועלים הנם המזוהמים והשפלים אשר בחברה האנושית”. השקפה לרעה בזו היתה עלולה להשפיע גם על התיחסות היהודים אל הפועלים, אלמלא דרישת הספר, המרים על נס את ערך הפועל, לאמר: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך” (תהלים קכח, ב), וכי “גדולה, מלאכה שמכבדת בעליה” (נדרים מט, ב). הוא הנהו מרחיק כל כך ללכת, עד היותו מרחיב גם את זכות-הפועל המשפטית, בתתו לו את הרשות לחזור בו אפילו בחצי היום ממלאכתו, שנשכר אליה (בבא קמא קטז, ב) היוונים והרומיים היו חוקקים חוקים מעיקים בתור אמצעים לשרש את העניים. בולמוס השאיפה הכללית הזאת אחז אפילו את אפלטון, המחליט בספרו הנזכר, “כי יש לבער את החיות האלה מקרב הארץ, וכי בחלית מי מהעניים, נכון למנוע ממנו רפואה, כדי שימות”. אם היהודים עמדו אז כסלע מוצק, לבלתי הסחף בגלי רעות־רוח אשר כזו – הוא יען כי הספר דורש מכל אחד מהם: “פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך” (דברים טו, יא); ולא עוד, אלא ש”יהיו עניים בני ביתך” (אבות א,ה). וכה, האם אין זה טבע שני, שחולל הספר בקרב ישראל?

ב. השנאה, שהיא נגד הטבע האנושי

המקונן ב”שאלי שרופה באש”, שהוא הגאון מהר”ם מרוטנברג ז”ל, זועק מרה: “אתמה מאוד על מאור היום, אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך!” הגאון הזה חי באמצע המאה השלש עשרה, דהיינו בתקופת ימי־הבינים, העולה כבר הרבה בהשכלתה על התקופה העתיקה. בתוצאות ההשכלה היה אור במושבות האנושיות, כי הוקל והוטב מצבה בנוגע לענפי החיים השונים: הוצאה מכלל האנושיות רק האומה הישראלית: בשבילה לא רק שלא זרח “מאור היום” הזה, אלא שהוא הגדיל לה עוד את החושך. הוא שהביא לה שערורית מסע־הצלב, את מפלצת האינקויזיציה, את האויטא־דאפע ועוד ועוד. לכן הוא שיתמה מאוד המקונן על זריחת ה”מאור” הזה של ימי הבינים. אכן, אם כך גדלה תמיהתו אז בראשית ההשכלה, עד כמה תגדל תמיהתנו אנו במאה העשרים. בזאת התקופה, שהספרות העתונאית התרחבה והתפשטה במידה ענקית מלאה חן ויופי; בתקופה שמרכבות האוירון מעופפות ישר בסדרים נכונים מתחנה לתחנה במלוא העולם ושמכונת הראדיו משמעת את הקולות השונים מסוף העולם ועד סופו, – והנה “מאור היום” הזה, שהוא השכלת תקופתנו, “אשר יזרח אל כל”, הוא שמרבה להחשיך לנו, עם ישראל. טבע כל ברואי היבשה לאהוב לפי חושם את בני מינם; כל שכן איפוא, שהאדם, בחיר היצורים, איננו נופל מהם בזה מצד תכונתו הטבעית. אם בפועל אין הדבר כך, אין זה אלא מצד גרם בלתי־טבעי. הוא שאמר החכם מכל האדם: …עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז,כט(, כלומר, האדם מצד תולדתו הנהו ישר (נורמלי), שלפיכך יטהו טבעו לאהוב את בני מינו באין הבדל כלל בין עם לעם. אולם השתנות המושגים הרבים היא שהולידה את האיבה שביניהם. מזויפת היא הנחת הספרות האנטישמית, אשר תורתנו תאלפנו לשנוא את כל בן עם אחר; אדרבה, היא בכללותה דורשת מאתנו אהבת כל הבריות, אשר על כן תשים אמריה בפי התלמוד: “מפרנסין עניי עכו”ם עם עניי ישראל ומבקרין חולי עם עם חולי ישראל כו׳ ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום (דהיינו הדרך הטבעי, שהנהו סמל השלום)”. התבוננו! הן אין אנו שונאים אפילו את הרשעים עצמם. הננו שונאים רק את רשעתם, את הרעל שלהם. הלא הוא הדבר שהורונו רז”ל במסכת ברכות (י,א): “יתמו חטאים” – מי כתיב חוטאים ?”חטאים” כתיב. למה הדבר דומה? להתחוללות שטף מים כבירים, אשר בכל זאת איננו שונאים את המים עצמם, אלא שאנו שונאים רק את שטף מרוצתם. כך היא דרכנו – דרך התורה, אשר על ידה הננו מתאימים בזה חיינו אל הדרישה הטבעית.

ג. האמת הנצחית מול נסיונות הזמן

אכן, למען ברר את הקשר בל־ינתק בין דת ישראל ועם ישראל, די לנו להראות רק על שתי התקופות האחרונות בתולדות האנושיות. התקופה הראשונה החלה לאחרי המהפ­כה הצרפתית. בהיות האויר מלא מהרעיון של האזרחיות העולמית (קוסמופוליטיזם), מנה אז נפוליון הראשון, בשנת 1807, “סנהדרין” של שבעים ואחד איש מרבנים מתקדמים ומאנשי־שם, אשר עליהם הוטל לברר ולהחליט את התיחסותה של היהדות אל השאיפה החדשה ששררה אז בארץ. ה”סנהדרין” המדומה הזה פרסם אחר כן את החלטתו, שישראל כבר חדל מהיות גוי, אלא הנהו רק חלק מאותה האומה, שזיכתה אותו באזרחיותה; אשר על כן מציאותם של היהודים במדינה היא רק בתור חבורה דתית”. מושג כזה התפשט אחרי כן גם באשכנז, באמצעות תלמידי מנדלסון. הבסיס של כל אלה המתחדשים היה: “למה יאמרו הגויים, שנשתנינו מכל האומות?”. הם הרימו אז על נס את הסיסמה: “היה אדם בצאתך ויהודי באהלך”, זאת אומרת: ברחוב היה סתם אדם, בלי משהו יהדות; אולם בביתך, במקום שיתכן לתת מקום לרגשותיך הדתיים שם היה יהודי בעל יהדות מגוהצה. והנה, סיסמה מסוכנת כזו עשתה, לפי טבע הענינים, את שלה, בהביאה להתבוללות גמורה בקרב המחזיקים בה. התקופה השניה מתחלת לאחר המלחמה האשכנזית־צרפתית, בשנת 1871. אחרי מלחמה הזו חולל הגרף ביסרמק את הרעיון של לאומיות־נפרזה (כלומר – השוביני­זם) כזו, שאיננה קשורה עם הדת. ההתקשרות ביניהן לא היתה באפשרות אצל האשכנזים של ביסרמק, לסיבת התחלקותם לבעלי אמונות נפרדות. והנה, הבסיס של “למה יאמרו הגויים” מתחדש עוד הפעם. “היתכן”, טענו המתקדמים, “כי כל האומות תתרברבנה בלאומיות מזוקקת, מכל תערובת דתית, ואנחנו נשכבה בבשתנו?” הגו – עשו: הם נפלו על המציאה הזאת, בהשתמשם בסיסמה חדשה: “היה יהודי בצאתך, ואדם באהלך”; כלומר, ברחוב תרעש, התגאה בשם “יהודי”, בתור לאומי נלהב, אבל בביתך, במקום חייך הפרטיים, שם היה סתם אדם, בלי יהדות, בלי דת. הסיסמה הזאת נראית אמנם יותר חשובה מהראשונה, בגלל היותה, למצעד, נגד ההתבוללות. אולם עם כל זה איננה ממשית, יען כי האמת ההיסטורית בת הנטיה הטבעית מוכיחה ברור, אשר הלאומיות של עם ישראל, כל כמה שאינה מאוחדת עם הדת, עלולה היא להתנדף בנקל איו אין לנו, איפוא, אלא מה שמחלטת התורה: “היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך” (דברים כז, ט).


מקורות לקריאה על הרב צירלסון:

אתר דעת הישיבות ברומניה – אתר דעתויקיפדיה

אתר משפחת יורב

חכמי ישראל: רבי יהודה ליב צירלזון (תגים לדמות פרצופו) /דגלנו, המשך: ר’ יהודה ליב צירלזון – תגים לדמות פרצופו המשך נוסף – ר’ יהודה לייב צירלזון

הגאון ר’ יהודה ליב צירלזאן זצ”ל –מאמר באידישע ווארט

הרב רבי יהודה לייב צירלסון – האיש ופעולו – לדמותו/ הקדמת הספר “לב יהודה”, ירושלים תשכ”א

מספר הצפיות במאמר: 45