ר' חנינא בן חכינאי אומר הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי ומפנא לבו לבטלה הרי זה מתחייב בנפשו (אבות פ"ג מ"ה).
יש לומר הכוונה, דהנה כת החדשים אשר יכחשו בד' ובתורתו ויאמרו לאל סור מני ודעת דרכיך לא חפצנו, זה דרכם כסל למו להפך הקערה על פיה ולשפוך בוז וקלון על תורת ד' התמימה ועל חכמיה לומדיה, לאמר: הנה העם ההולכים בתורת ד' לא נגה עליהם אור החכמה והמדע, רק הולכים חשכים ואין נוגה למו, ועל חוקיה ומשפטיה הישרים העומדים ברומו של עולם, יאמרו כי עלימו עבר כלח ואינם לרוח היום והזמן. על כן יגזרו לומר כי כל לומדיה מוכים בסנוורים, וענני הפאנאטיזמוס משנות עולמים רובץ עליהם, לכן מתאמצים להפיח רוח חיים בלבות נערי בני ישראל לחנכם ולגדלם לאור ההשכלה והציוויליזאטיאן.
אולם אני הגבר, אשר אספתי בחופני מעט מזעיר מחכמת התורה וגם שערי המדע לא נעלמו מעיני, תוקד אש בקרבי בהעלותי על לבי דברים בוטים כמדקרות חרב כאלה יוצאים מפי מהרסנו ומחריבנו, לכן נדרתי ואקיימה כי לא אשקוט ולא אניח עד אשר אוציא את צדקת תורתינו הקדושה לאור, להראות העמים והשרים את יופיה כי טובת מראה היא, ואדני הדרוש הזה אשר עליו יריתי אבן הפנה הוא, להביא ראיות ברורות אשר יתנו עדיהן ויצדקו, כי תורתנו הקדושה היא מקור החכמה והמדע וכל האידיאלים המרומים אשר הכו שורש בחברת בני אדם מקורם המה מתורתנו הקדושה הנתונה לנו מסיני, ואין כל חדש תחת השמש, ורק גנוב גנבו מארץ העברים וחותלו ועטפו אותם במחלצות זרות עד שאי אפשר להכיר מבטן מי יצאו. ואני אהיה ההולך רכיל ומגלה סוד להראות איה מקום כבודם בחורתנו. על כן טעות גדול לומר כי איש ההוגה בתורת ד' הולך חשכים ושבובי חכמה ומדע לא ישכנו בו, כי אדרבה, תורתנו הקדושה אשר היא מלאה חכמה ומוסר ודרכיה דרכי נועם, תעמידנו על דרך הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, ופריה ומימיה הנאמנים תבשל איש אשכולות, איש שהכל בו, ואין חכמה בעולם אשר לא ימצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, ורק אלה האנשים אשר לא טעמו טעם תורה ולא באו בסוד ד' לא ימצאו בה נופת.
ולבאר דברינו אציגה פה דברי הגאון מהר"י אייבענשיץ ז"ל, אשר הניף ידו בעים רוחו להראות לנו את מקורי החכמה איה מקום כבודם מונח, למען הקל מעלינו עבודה הקשה ואני אתנהלה לעטי לרגל המלאכה אשר לפני.
במסכת שבת ד' כ"ב ע"ב "מחוץ לפרוכת העדות יערוך", וכי לאורה הוא צריך? אלא עדות הוא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מה עדות, אמר רב זה נר מערבי, שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים.
ופירש הגאון הנ"ל כי השבעה נרות המה השבע חכמות. כי החכמה מכונה בשם "נר". ונר מערבי היא תורתנו הקדושה, כי שכינה במערב, וכל החכמות משתלשלים מתורתנו הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו, כי כלם נערות המשרתות את המלכה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל שהמה לטבחות ולרקחות וכולם צריכים לתורתנו.
א) חכמת התכונה והאצטגנונות הנקראת "אסטראלאגיע ואסטראנאמיע".
ידוע ומפורסם שהיינו מצוינים בחכמה זו, ועליה אמרה התורה: "כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", ובא בקבלה זו חשבון תקופות ומזלות. ושמואל אמר על עצמו "נהירין לי שבילי דרקיע כשבילי דנהרדעי". וחכמה זו היתה נצרכת ביותר להבין ולדעת קדוש החדש בזמנו, ולהבין על ידה ענייני כישוף, כי כל עניני כשפים היו באים ע"י התקשרות עם שרי מעלה כמ"ש היערות דבש לפרש מאמרם ז"ל "למה נקרא שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה". והסבר הדבר, כי עבודת הכישוף היתה באופן זה: למשל החמה תצמיח הזהב כנודע לכל המחקרים, כי הזהב בא משפעת החמה. והחמה מקבלת שפע מבורא הכל להשפיע לכל ארצות תבל, למשל אלף ככר בשנה. והשמש תחלק השפעה ההיא לכל ארצות תבל כפקודת הבורא, והכל במידה ובמשפט כפי משטרו מנותן הצורות ובעלי כשפים המכירים במהלך השמש עושים צורות בשעווה או באבן מאגנעט, שיש בו כח מושך וכהנה לצורות השמים כפי המקובל בידם, וחושבים זמן ומהלך החמה על בוריה לכוון בשעה ידועה, ומקטרים לחמה ושוטחים לפני צורה ההיא מיני עשבים המסוגלים לזה, ולוחשים גם כן לחושות רבות שהם השבעות להחמה, וזה צריך חשבון ושקידה רבה לדעת מהלך החמה ומחזה שם לאורך ורוחב מדינה וכפי מהלך במזלות וגם קישור הכוכבים וטבעי ארץ ועשבים, ובזה יבא שפע רב מחמה למטה דרך צורה ההיא. ומה שהיתה צריכה השמש להוריק בארצות רבות היא מוריקה את השפעתה לשדהו. ויען כי אין כח בשמש להשפיע יותר ממה שקצב לה נותן הצורות, אם כן גוזל בזה שאר ארצות, ועל ידי זה הוא רזון במקום אחר. וכן הוא בכל מין ומין, אשר אין לך מין למטה שאין לו שר למעלה, מי שמכיר את הכוכב הממונה על המין ההוא ומכיר את העשבים והמאגנעטען אשר על ידם יכול לבוא בברית והתקשרות עם אותו כוכב, אזי יוכל להביא שפע אותו המין לתוך שדהו, ועל ידי כך יהיה חוסר בשאר מדינות. וכן הוא בנוי, בגבורה ואריכות ימים, המה לוקחים הנוי והגבורה אשר היתה צריכה להתחלק לכמה אנשים ולוקחים הכל לעצמם. וכל גבורה ההיא בא בקרבו, ועל ידי כך היו בדורות הקודמים ענקים, והכל בכח הכישוף. ולכך כאשר נשתכח חכמה זו לא נמצאו ענקים, ולכך אמרו הנשים הארורות לירמיהו: "מעת חדלנו לקטר למלכת שמים ולהסך לה נסכים חדלנו כל אלה", כי הכל היה באופן הנ"ל. כי כל עבודה זרה היה לה התקשרות עם איזהו שר או כוכב משרי מעלה, ועל ידו בא שפע רב. ועל כן טעו בו. ועל כן אמרו בגמרא, למה נקראו כשפים "שמכחישים פמליא של מעלה". אין הכוונה מלשון כחש וכזב, רק מלשון "רזון", שעל ידי שמשפיעים הכל לארצם על ידי זה נעשה רזון בעולם והוא גזל ממש, שגוזל מה שראוי לארצות אחרות.
ב) חכמת הטבע, אשר נכלל בה חכמת הרפואה.
צריכה מאד לחוכמת התורה הן לדעת ולהבחין בין דם לדם ובין נגע לנגע, ולהבחין כאשר יכה איש את רעהו אם יש בו כדי להמית, ואם מת אם בשבילו הוא, ועל איזהו חולה מחללים שבת. וכמו כן אנו רואים ידם החזקה בהלכות טריפות אשר ידעו טבע כל אבר ואבר ומאיזושהי מחלה יכולה לחיות ומאיזהו לא. ושמעתי כי חוקר אחד התווכח על הכלל שנתנו רז"ל במסכת חולין "כל בריה שאין בה עצם אינם חיה י"ב חודש", והביא סתירה לזו מעליקה שקורין "איגל" שחיה יותר מי"ב חודש. והגאון אשר התווכח עמו ביקש שייתן לו זמן ג' ימים וחיפש עד שמצא כי בירושלמי מקשה קושיא זו, ומתרץ ומראה מקום כי יש בעליקה עצם קטן מאד. ובדקו אחר זה ויצא כנוגה צדקת חז"ל. הרי כי הכירו כל מין ומין בעולם.
ג) טבע הצמחים ומחצבים.
אנו רואים חכמתם וידם החזקה בענייני כלאים, לדעת שיעור יניקה עד כמה הוא, ומה הוא טעם התערובות ואיזה מין מותר בהרכבה ואיזה אסור. ובזה נכלל טבעית בעלי חיים לדעת איזה מין יש בו הרכבה או לא איזה מין בהמה ואיזה חיה וכדומה.
ד) חכמת אלקימייא, בכל חלקי התכת המתכות ושינוי טבעי מחצבים וכדומה.
היה צריר להבין טעמי בנין משכן ומקדש, איזהו לכסף ואיזהו לזהב ולברזל, וטעם אבני חפץ באפוד וסגולתן וכהנה סתרי הטבע. מסתעפים בשרשי חכמת "סימפאטי ואנטי פאטי" שהצריכו לבית דין ישראל לדעת מה הוא מגדר סגולה וטבע העניין שלא יהיה בו מדרכי האמורי.
ה) חכמת הנימוס, הנקראת "יוריסטישעס וויסענשאפט" (שהוא משפט הכולל ושווה לכל נפש).
הכל צריכים הבית דין לידע ולהבחין בין משפט אלקים ומשסט בני אדם וכמה וכמה הראו ידם החזקה במסכת נזיקין. והרוצה להחכים יעסוק בדיני ממונות.
ו) חכמת המוזיק.
מחכמה זו אין לדבר כי היא חכמת השיר אשר על ידה נבין טעמי התורה ונועם מליצת לווים וכדומה בכל פרטי דברים והם ניגונים ישרים לשמח לבבות ולהסיר מרה שחורה ולקנות הנפש שמחה שיחול בה רוח אלקים כמעשה הנביאים. ומה רב כחה של חכמה זו אשר כל מלאכי מעלה וגלגלי שמים כולם ינגנו וישירו בשיר וניגון נועם כפי סדר קולות וחצי קולות, וכולם יש להם שורש בחוכמת אמת, וכל תנועה יש לה שרשים. וכמו כן ציוותה התורה "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם".
ז) חכמת הגימעטריע, שהיא חכמת המדידה (ונכלל בה חכמת המספר ותשבורת ואלגעברא).
צריך מאד למדידת עגלה ערופה ומדידת ערי הלווים וערי מקלט ותחומי ערים. ואם תעיין במסכת ערובין ובמסכת בבא בתרא תמצא חשבונות שונות אשר להם מהלכים בבתי מדרשות הגבוהות.
וכמו כן באם נחפש אחר כל חכמה וחכמה נמצא לה שורש וענף בתורתנו הקדושה, וכל הז' חכמות היה להם למורשה, וכולם נצרכים לתורתנו הקדושה והמה נערות המשרתות את המלכה. ועל זה מרומז "נר מערבי", שהוא כנגד התורה, ממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי ממנה מקור החכמות ובה היה מסיים החכמות, כי הכל ישיבו למקורן, כמו הים אשר כל הנחלים הולכים אל הים וממנה ישיבו, וכן הדבר בכל החכמות. ממנה היה מדליק ובה מסיים, כולם טפלים לתורה.
ויש לפרש בדרך נכון יותר על פי מה שאמרו ז"ל גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות השם שנאמר "אל דעות ד'". והכוונה גם שאר חכמות המה חשובים להיות כי המה נצרכים לתורת ד'. ו"עבד מלך מלך". אבל אל תדרוש את החכמות האלה מבורות נשברים, רק מתורתנו בעצמה, כמו שהזהיר החכם "שתה מים מבורך". המי החכמה תשתה רק "מבורך" כי "ונוזלים מתוך בארך", מבאר שלך נוזלים כל החכמות. ועל זה אמרו ז"ל "גדולה דעה", אבל אותו הדעה "שנתנה בין שתי אותיות ד'" אשר תלמוד מתורתך. וזה הכונה "ממנה היה מתחיל", שתהיה ההתחלה בתורה, "ובה היה מסיים", שגם הסיום תהיה בתורה, והכל תשאב מבורך ואל תיתן לזרים חילך.
והנה ההפרש בין חכמת התורה לשאר חכמות הוא כך, כל חכמות אשר מקורם מבן אדם המה בנויות על הקדמות מושכלות, ראשונות יולידו שנויות, ושנויות שלישיות, וכן תמיד. והמושכלות הראשונות בנויות על החושים, ולכך יקרה בהם טעות, כי אבות חטאו שיני בנים תקהינה, כי החושים יטעו ולכן גם תולדותיהם טעות. והנך רואה כי עד החכם והחוקר קופערניקוס מעיר טהארין אשר בפרייסען חשבו כל העולם חשבונם וכל חכמת תכונות השמים ומהלך הירח וכוכבים וסדר הקפתם וחשבון העיתים לחגים ולזמנים ולימים ושנים על דעת חז"ל שאמרו שהעולם וכדור הארץ תשקוט על מקומה במנוחה שלמה והיא נקודת המרכז של גלגל המזלות, רק דעת נוקילוס וגריען היתה שהיא עומדת מטעם כוח הדוחה אשר בשמים שדוחין אותה מכל צד מסביב בכוח שווה. והחוקר אייזיקנייטען אמר להיפך שיש בשמים כוח המושך שימשוך את כדור הארץ מכל צד מסביב בכוח שווה. ועל פי זה היו חושבים כל חכמות תכונות השמים ותקופות הימים ושנים. ובשנת 1539 הרעיש החוקר קופערניקוס את העולם בשיטתו ונתן אומן להפיליסוף פיטאגאריס אשר היה הראשון בהמצאת שיטה זו, אך לא נתקבלה אז דעתו עד שנשכחה שיטה זו וחזר קופערניקוס ויסדה. והנך רואה כי על ידי החוקר קופערניקוס נפל שיטת הקדמונים כליל. ואין ספק כי שיטת הקדמונים שיטת אמת היא, כי הסכימו לזה חז"ל, וכן מוכחים הכתובים כאשר כל זה כתוב על ספר הישר ספר הברית לקיים דברי חז"ל הנאמרים ברוח הקודש, ומשם תדרשנו.
וכמו כן הוא בהרבת חכמות אשר מבטן בני אדם יצאו באו חכמים אחרים ודחו את דבריהם, וכיון שנפל היסוד נפל כל הבניין אשר בנו עליו, וכל זה מה שמושג על ידי מחקר. אבל מה שמושג על ידי רוח הקודש אין צריך הקדמות ומושכל ראשון והצעה וסדר לימוד, רק מושג הכל מעצמו ולכך לא יפול בו הטעות. דרך משל מי שלא ראה עאראפלאן מימיו, והוא שומע כי יש אניה אשר תעוף באוויר כצפור שמים. הנה להיות כי לא ראה כלי זה מימיו ורק יציירנו בחושיו נקל מאד שיטעה בזה, ואם יבוא חברו ויאמר לו שמעת שקר כזה כי יש אניה כזה ואתה מאמין בזה הנך פתי המאמין לכל דבר ותדע כי שקר ענו בך, בנקל יוכל להתפתות לזה וישמע לקול האחרון. לא כן מי שראה מכונה הנ"ל, אז לא יוכלו לפתותו לומר לא היו דברים מעולם, כי אינו דומה ראיה לשמועה. כמו כן הוא בחכמת התורה אשר נאמרו מפ' ד' ובעינינו ראינו כי נגלה ד' על הר סיני, כמו שכתבה התורה "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו". אין בו שום טעות, דברי התורה קיימים לעולם ועד, כי קושטא קאי. אבל אמרו אין רוח הקודש שורה אלא על מי שכבר קנה חכמה ומושכלות בחכמות ובחקירות והשחיז את שכלו במשחזת השכלי ועשה לשכלו הבנה טבעית לחול עליו שכל הקודש ורוח אלקים. ולכך אמרו "אין השכינה שורה אלא על חכם" וכו', כדכתיב "יהב חכמה לחכימין". וזה מרומז הכל במנורה ונרות, כי הנרות מרומזים אל שבע החכמות, ונר מערבי על חכמת התורה. וכולן צריכין הקדמות לקניין החכמות ומושכלות ראשונות כנ"ל, ולכן צריך ליתן בו שמן, שהוא כמו מושכל ראשון והכנה לקניין החכמות. וכן אפילו על נר מערבי צריך שמן, כמידת חברותיה, כי גם התורה צריכה מתחלה הבנה טבעית במושכלות וחכמות כראוי, והיא שמן כמידת חברותיה חל עליו רוח הקודש ושפע אלקי הקודש להאיר חשכים בלי הבנה ומושכלות כלל, ואין צריך אחר כך למופת ולחקירה כלל, כי רוח הקודש נוססה בה ואין צריך להבנה ומושכל עוד. ולכך כאשר כלה השמן בכל הנרות, ולא הספיק הבנה טבעית ומושכלות ראשונות להשיג עוד, וקצרה יד המושכלות להשיגו, היה נר מערבי דולק מעצמו בלי שמן, והוא רוח שמים ממעל המאיר דבר בלי שמן. ומה שקצר יד המושכל להשיגו, השיג בעל רוח הקודש. וזה ענין נר מערבי שדלק כל היום בלי שמן כלל.
ולכך השיגו בעלי רוח הקודש מה שלא השיגו חכמי מחקר למצא לו מופת כי רוח הקודש למעלה ממושכל, וזה כוונת הגמרא "עדות הוא שהשכינה שורה בישראל", כי זה מורה על רוח הקודש, וזה תכלית עניין נר מערבי, ולכך עדות ששכינה שורה וחל עליהם רוח הקודש להאיר להם חשכת השכל.
ולפי עניות דעתי נראה אחרי שנדקדק במה שאמר עדות הוא "לבאי עולם" מה היתה בזה כוונת חז"ל? ויש לומר דהנה אנו רואים הפלא הגדול בין ספרי הקודש ושאר ספרי חכמה, חכמת התורה אין לה גבול וקצבה, ועליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים", וכל מה שאדם מוסיף להגות בה תמיד ימצא חדשות מה שלא שערו רבבות ישראל שלמדו עד הנה, כי כל תלמיד ותיק יש לו חלק בתורה. והאדם בעצמו אם יחזור על דף גמרא ימצא בה חדשות מה שלא מצא אתמול, על כן אמרו "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כי באמת הוא כן, באם הוא בעצמו רואה דברים חדשים מה שלא ראה עד עתה שום אדם. לא כן באם ניקח ספרי חכמות ונהגה בהם ב' או ג' פעמים השגנו הכל, ולא נשאר בה מאומה. על כן כאשר למד פעם או שלש ספרי החכמות, לא יחזרנו עוד, כי אין לו בהם עוד חפץ. ועל כן בבתי ספר של האומות כאשר יעלה התלמיד ממדרגה למדרגה הוא משליך את הספרים הראשונים מעל פניו ולא יראם עוד. לא כן אצלנו, הילר מתחיל ללמוד תנ"ך בילדותו, ובתנ"ך זה יהגה כל ימי חייו, כי כל מה שיזקין ימצא בו טעם יותר. וכמו כן באם נתבונן נראה עין בעין כי כל הסגולה הנ"ל נמצא בה רק כאשר היא נכתבת בלשון הקודש, לא כן באם ספרי תנ"ך נכתבים בשאר לשונות אבדו סגולתן, ומעולם לא ימצא האדם בה שום חדשות, כי חפץ ד' שתורתנו הקדושה תהיה נכתבת בלשון הקודש אשר גם בהלשון יש קדושה.
אולם טעם כל זה הוא, כי תורתנו הקדושה היא מד' ולכן כמו שאין סוף להקב"ה, כמו כן אין סוף לתורתו. לא כן שאר חכמות שהמה מבני אדם, כמו שיש לו סוף כמו כן הוא לחכמתו. והיטב פירש הבעש"ט הקדוש זצ"ל "שש אנכי על אמרתיך כמוצא שלל רב", כי ההולך בדרך וימצא מציאה גדולה אזי ישמח מאד כי נתעשר בפעם אחד, לא כן באם ילך בדרך וימצא חמשה ככר מטבעות של זהב, אז הגם כי מאד ישמח במה שמצא, אבל מאד יצר לו כי לא יוכל להביא משא כבדה כזו לביתו. כמו כן הוא אצל התורה הקדושה, אשר עליה אמר איוב "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים". האדם ההוגה בה ימצא פנינים יקרים, ומאד ישמח בכל דבר חכמה אשר ימצא בתורה הקדושה, אבל אין שמחתו שלמה כי מוכרח הוא להשאיר אחריו הרבה, והוא ממש כדוגמת המוצא שלל רב שאין שמחתו שלמה. ועל כן אמר המשורר "שש אנכי על אמרתיך", אבל "כמוצא שלל רב", שאין שמחתו שלמה. ואם כן מתורתנו הקדושה אשר אנו רואים כי אין לה גבול וסוף, אנו דנין על השראת שכינה אשר בתורה, מאחר שאנו רואים כי כל תלמיד מחדש חידושים אשר לא שערו ראשונים וכל אחד יש לו חלק בתורה, ועל זה מרומז "אל מול פני המנורה", הוא נר מערבי המרומז לתורה "יאירו שבעת הנרות", כי הז' חכמות מאירים רק לתורה. ובזה נבין הגמרא "לפני פרוכת העדות יערוך" דהיה אפשר לומר יען כי הז' חכמות נצרכים לתורה אם כן ישלים האדם את עצמו בהם בטרם גישתו אל הקודש, על כן פריך הש"ס "וכי לאורה הוא צריך", וכי התורה הקדושה צריכה לשאר חכמות, הלא כל החכמות ילינו בקרבה והיא ארץ אשר לא תחסר כל בה. ותירץ, אלא עדות הוא לבאי עולם, רצה לומר לאותם החוקרים השוטטים בעולם בכל מקום גם המה יתנו עדיהם כי שכינה שורה רק בתורת ישראל. ואמר "מה עדות" מאיזהו דבר יש עדות זה, ומשני "זה נר מערבי" היא תורתנו הקדושה "שנותן בה שמן כמדת חברותיה", רצה לומר באם נשים עין על חכמות אומות העולם ונשימם על קו המשקולות, נראה כי גם חכמיהם חברו ספרים הרבה ובכמות אולי יכבידו על המשקל, אבל ההפרש שהם דולקים רק מערב עד בקר, ואחר כך כבים והולכים. כי באם קרא בהם האדם ב' או ג' פעמים השיג כל מבוקשו ומשליכם מעל פניו, לא כן נר מערבי, הוא נר התורה, הוא נר תמיד לא תכבה, מעולם לא ישיג אדם מבוקשו, אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים למאה פעמים ואחד "ממנה היה מתחיל ובה היה מסיים". כאשר מסיים יתחיל עוד הפעם, כי בכל יום יהיו בעיניו כחדשים, כי ימצא בהם דברים אשר לא מצא בהם אמש, הרי אתם רואים רבותי, כי תורתנו היא כרכא דכולא ביה.
ועתה נדבר מהציוויליזאטיאן והאידיאלים המרומים אשר ילינו בקרבה כי באם נתבונן קצת בדתי התורה ובמשפטיה הישרים, נראה עין בעין כי היא בנויה על אדני החרות והדרור, וכל נתיבותיה שלום, היא תבקש מאתנו לתת חוקה אחת לגר ולאזרח באין הבדל (במדבר ט') "חוקה אחת יהיה לכם ולגר ולאזרח הארץ", ןל"ו פעמים ציוותה "ואהבתם את הגר", "חי אחיך עמך", "ואהבת לרעך כמוך". ופה הוא מקור שיטת הסאציאליס אשר תבקש גם כן לתת שווי זכיות וחוקים ומשפטים אשר יחיו בהנה לכל איש ואיש בשווה ולא יהיה ניכר שוע לפני דל, ולא איש אשר זרוע לו, לו הארץ. ואם נשוטט בדברי הימים נראה עין בעין כי מלחמות רבות לחמו העמים הנאורים בעד שיטה זו, וראשונה היתה ארץ צרפת אשר הקדישה מלחמה על מלכיה אשר רדו בהם בחזקת היד. ובדמי רבבות אזרחיה קנו שיטה זו ונתנו לה מהלכים בארץ ואין קץ לכל התלאות הגדולות אשר סבלו עד שתקעה יתדה שם, וכמו כן לחמו אנשי אמעריקא אודות מלחמות הדרור בדבר עבדות הכושים אשר רדו בהם בפרך ועל ידה התגעשה מלחמת האזרחים בכל ארצות הברית, וחללי רצח היה כדומן על פני האדמה ונהרי נחלי דמים נהרו בלי הפוגה בשנת 1861, עד אשר עלה בידם להוציא את הכושים אשר בכל רחבי ארצות הברית לחרות עולם. ואחרי ככלות הכל אחר אשר שיטה זו הלכה מממלכה אל עם אחר, ואור ההשכלה עלה מעלה מעלה, מכל מקום אנו רואים כי דלתי המדינות מסוגרים המה בפני שארי ארצות, וחפשה לא נתן עוד לבוא ממדינה למדינה בלתי רישיון ומכתבים, ומי יודע כמה ימים ושנים יעברו ער אשר יסירו גבולות עמים.
ועתה התבוננו נא בתורתנו הקדושה הנתונה לנו לפני אלפי שנים בסיני, אם לא תצווינו ככה כמו שהבאתי לעיל. וכמו כן ההתחייבות שחייבה התורה למי שקונה עבר עברי, אסור לו לשכב על ב' כרים ולעבד ייתן אחת, או שהוא יאכל פת נקיה ולהעבד יצווה לאכול פת קיבור. והפליגו כל כך עד שאמרו כל הקונה עבד עברי לעצמו קונה אדון לעצמו. ואחרי צאתו ציוותה התורה הקדושה "הענק תעניק לו מגרנך ומיקבך" ומכל אשר ברכך ד'. ואם נתבונן בדיני אמה העבריה אשר ציוותה התורה הקדושה "אם רעה בעיני אדוניה אשר לא יערה והפדה", כי הקפידה התורה הקדושה שבאם לא ישרה בעיניו לקחתה לו לאשה ולהחזיקה בדרך כבוד, אז ייתן לה מקום לפדות עצמה למען לא תהיה קלה בעיניו. אז נראה כי הרגשה גדולה שוכן במשפט הזה אשר לא שערום עד הנה חכמים מחכמי האומות. התבוננו נא בדיני משכן ותשפטו על האידיאל הגדולה אשר בה התורה הקדושה אסרה לנו לחבול רחים ורכב כי נפש הוא חובל, וכמו כן לא תבא אל ביתו לעבוט עבוטו ואם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו. כסות יום היה מוכרח להחזיר ביום, וכסות לילה בלילה. עד שאמרו, וכי מאחר שמחזירין למה ממשכנין, ולא מצאו תירוץ אחר רק שלא תהא שמיטה משמטתו, ושלא יעשה מטלטלין אצל בניו. התורה הקדושה תצוינו ליתן תרומה ומעשר, מעשר ראשון ומעשר עני, חלה ובכורים, ראשית הגז ומתנות כהונה, אשר אין ספק כי מההתחייבות האלה אשר הרגלנו נשאר בנו מידת הנדיבות והכתה שורש עמוק בלב ישראל, עד אשר גם הגלות הארוך הזה, הגם כי שדד מאתנו הרבה מדות טובות, עם כל זה נשאר בנו שיור ממדה זו אשר לא נמצא כזה בשום אומה ולשון. וגם כעת תצווינו התורה הקדושה "פתוח תפתח את ידך והעבט תעביטנו די מחסורו אשר יחסר לו". ואם נתבונן עוד נראה כי שערי ארצנו היו פתוחים תמיד לכל ארצות באין מפריע ומכלים, וקבלו נדרים ונדבות מנכרים. וכאשר חינך שלמה המלך עליו השלום את בית המקדש היתה אחת מתפילותיו "וגם אל הגוי אשר לא מעמך ישראל הוא ובא מארץ רחוקה למען שמך… אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי למען ידעון כל עמי הארץ את שמך", ומעולם לא היה אצלינו להכריח שום נכרי הבא לגור אצלנו לגייר ולהשליך אמונתו בחזקת היד, ואדרבה, אין מקבלים גרים בימי שלמה רק אחר השתדלות רבות.
אבל לא כאלה חלק יעקב בארצות הגוים, כי רדפו אותנו בחרב מלאה דם ועפרות ארצות רבות שמנים ודשנים מדם בני ישראל אשר צועקים מן האדמה, אין מספר לחללי בני ישראל אשר נהרגו בימי מסעי הצלב בשנת תתנ"ו (1096) והשנה ההוא היה עת צרה ליעקב מאין כמוהו, כל האלות הכתובות בתורת משה מצאו אז את אחינו בני ישראל היושבים בארץ אשכנז על נהר רהיין ומאזעל כי נוסעי הצלב מדי עברם בארץ ההוא, התיקים כצאן לטבחה והקדישים ליום ההרגה. השנה ההיא כתובה בדם על כל לב איש יהודי, ובכל שנה ושנה אשר תחגור בת יעקב שק ותתפלש באפר לתנות על הריסת ארצה ושממות מקדשה, בכה תבכה גם על הריסת הקהילות ההן, ועל דמי אחיה אשר נשפכו אז כמים בתגרת נוסעי הצלב. וכאשר הגיעי לעיר טריער והשתערו על היהודים היושבים בה, קדמו היהודים ושחטו בידיהם את נשיהם ובניהם ובנותיהם לראשונה, ואת נפשם טרפו לאחרונה. ידי נשים רחמניות טבחו את מחמדי פרי בטנם, ואחרי כן השיבו את צור המאכלת בחדרי לבבם. וכמו כן עשו בכמה קהילות קדושות, ד' ינקום נקמתם. ואם הייתי מעריך לפני רבותי את דמות ימי הביניים ונאקת בת יהודה בארץ ספרד העקבה מדם, אז לב השומע יתר ויקפוץ ממקומו כמו נשכו נחש, וישאג מנהמות לבו, היתכן כי לפנים הלכו בארץ יצורים אשר דמות אדם דמותם וחמת פרוצי חיות למו, היתכן כי יושבי ספרד, ראשיה, כהניה וכל עם הארץ לבשו אכזריות נמרים ויטרפו שה פזורה ישראל. אבל האמת אהוב מן הכל, כי כן עוללו לנו פרוצי חיות ההמה, ורשומה היא בדם בספרי הזיכרונות וזכרם לא יאסף מבני ישראל, ובנפש דולפת מתוגה ועיניים כלות בדמעות אנו מדברים את הדברים האלה, וזאת היתה הגמול ושלום הטובה אשר קרבנו אותם בעת אשר היינו בארצנו ונתנו אצלנו שווי זכיות לכל גר אשר בא לדור אצלנו.
ואנחנו נברך את ד' אשר נתן רחמנות בלב מלכים ושרים בדורות האחרונים, לטהר את ענני זעם, ולהסיר את מסך המבדיל עם מעם ולטהר את חשכת הפאנאטיזמוס אשר רבצה על פני תבל, ונתנו לנו חרות הדת אשר ילך איש בשם אלהיו, ודברים אשר המה בין אדם למקום ביד האדם לבחור כטוב בעיניו. ומאז תודה לד' יתברך חדלו מלחמות רבות אשר היו תמיד בין עם לעם אורות הדת, וכמעט נכרתה כליל ממלכת האליל וכלה בעשן. ואין ספק כאשר ידין ד' עמים וינקום דם עבדיו השפוך באחרית הימים, אז ישאו ממלכות אלו את ידם אל כס יה בשמים, ובפה מלא יקראו: "ידינו לא שפכה את הדם הזה". ואם אבותינו חטאו ואכלו בוסר אז שיני בנים לא תקהינה ואיש בחטאו יומת.
הנה הראתי אתכם רבותי הנכבדים, כי כללי החכמות והאידיאלען המרומים אצל חברת בני אדם, מקורם ושרשם הם בתורתנו הקדושה, ואין כל חדש תחת השמש, אבל מאפס הפנאי לא הבאתי כולם, ואם ירצה ד' יבאו בדרשות הבאים. ואם כן חטאו האנשים החדשים אשר יאמרו כי תורתנו הקדושה אינה לרוח הזמן והיא מלאה פאנאטיזמוס. כי מי ייתן ויבאו ימים אשר ימודו לנו חרות ודרור בעין יפה כאשר תיתן לנו תורתנו הקדושה. מי ייתן אשר פקודת תורתנו הקדושה אשר ציוותה ל"ו פעמים בתורה "ואהבתם את הגר" תכה שורש בלב חברת בני אדם ויסורו גבולות עמים, ולא תביט ממלכה בממלכה ועם בעם בעין מלאה קנאה וחשד, כי אז בלתי ספק יקויים דברי הנביא "וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
אבל ימים אלה יבאו רק בקץ הימין כאשר יערה עלינו רוח ממרום ועל עבדיו יתנחם וימלא הארץ "דעה את ד'". כי רק בדעת התורה מד' יבוא כל הנ"ל, ורק אז לא ירעו ולא ישחיתו, אבל עד אשר לא נשמע קול שופר וישועות בל נעשו בארץ עלינו לדעת כי עוד לא נגאלנו, והחיוב עלינו להוקיר את ימי חפץ האלה אשר נתנו לנו חרות ולהכיר כי מד' היתה זאת למען הרים קרן התורה כאשר דברנו בדרוש הקודם ומשם תדרשנו. ועד אשר לא נראה עין בעין יעוד הנביא "אז אהפוך כל העמים שפה ברורה לקרא כלם בשם ד'", עד אז נדע כי לא נגאלנו.
ועל כוונה זו אמרה המשנה "הנעור בלילה" כי רבים מבני עמנו אומרים כבר צפרא נהר, והגאולה כבר באה מעת אשר נתנו לנו חרות ושווי זכיות, והגלות היתה רק עד זמן הדרור ההוא, כי היינו משפלים עד שאול תחתיה, אבל עתה כאשר נתנו לנו שווי זכיות ככל גויי הארצות כבר תם הגלות. אבל זה טעות גמור, כי הכי על הלחם לבדו יחיה האדם. והעיקר חסר מן הספר, ארץ אשר ד' אלקיך דורש אותה וחיי נשמות, ובפרט אנו רואים אלפי רבבות מבני ישראל אשר שחה עד לארץ נפשם מעוני ומחוסר כל, וכי כה היו יעודי נביאינו? ולכן כל זמן שלא נשמע קול שופר ולא נראה את ייעודי הנביאים אשר נאמנים אצלינו, נדע נאמנה כי בגלות אנחנו.
והיטב פירש בספר בינה לעיתים הכתוב: "זכרה ירושלים ימי עניה ומרודה כל מחמדיה אשר היו לה מימי קדם בנפול עמה ביד צר, ראוה צרים שחקו על משבתיה". ופירש שירושלים היא זוכרת ומשימה על לבה הימים אשר היא בעוני ושפלות, ובם היא מלאה מרדים ופשעים נגד יוצרה יתברך. ופירש מה הוא תוקף המרדים והפשעים שיש לה בימי עניה, והוא הלא המחמדים, כל מה שהיתה חומדת ומתאווה בימי קדם, בזמן אשר עמדה על רום ההצלחה, הנה הנם גם עתה בידה גם "בנפול עמה יד צר" ואין עוזר לה, כי עם היותה מסורה ומשועבדת בגלות תחת יד אחר מבלי שום עזר אינה עוזבת אותם החמודות והתפנוקים במנוחות שאננות. וכשראוה צרים שוחקים ומלעיגים על משבתיה, על מה שהיא שובתת בשובה ונחת כאילו היא בת חורין, כי איך יתכן השובה והמנוחה מהתענג ומרוך לעבד שפל. ומה גם שברצונו יתברך היה שנרגיש הגלות, ואנו בורחים מזה ועושים ההיפך, בלי ספק לכך הגאולה מתעכבת, כי למה זה תבוא גאולה כשאין שם קבלות גלות. וכל שכן כשאין אנו מרגישים גלות השכינה, אשר בצרתם לו צר, וראוי להתאונן על זה ולהגדיל הצער מאד. עד כאן דבריו.
ולזאת הכוונה אמרה המשנה: "הנעור בלילה", הגלות מכונה בשם לילה, "שומר מה מלילה", מה יהיה מגלות הזה הדומה ללילה? ועל זה אמר "הנעור בלילה", מי שהוא רוצה להיות נעור ולהשליך ממנו הגלות המכונה בשם "לילה", אז "הרי זה מתחייב בנפשו", כי הגם כי אולי ימצא לו מנוחת הגוף, עם כל זה הכי ימצא פה חיי נפשות כאשר תדרוש הנפש, כי אין ספק כי הנפש לא תמצא לה מנוח פה.
ולתת התקשרות על "והמהלך בדרך יחידי", יש לומר דהנה כבר אמרנו כי כל בני ישראל יחדיו המה כגוף אחד וכאיש אחד (עיין דרוש ה') ולא רק בענייני גשמיות כי גם בענייני רוחניות "כל ישראל ערבים זה לזה" ואין די במה שאדם הולך בדרכי ד' ועוסק בתורה לבדו רק החיוב להשלים גם זולתו. ואם חברו חסר, גם הוא אינו שלם. "התם ומתמם עם תמימים". הכוונה גם מי שהוא איש תם, עם כל זה הוא רק בהיותו "עם תמימים", אם גם אחרים תמימים. ועל זה אמרה המשנה: "וכשאני לעצמי מה אני", כי הכי יכול האדם לקיים כל התרי"ג מצות לבדו. ועל "תורת ד' תמימה משיבת נפש" כתב השבט מוסר תורת ד' החיוב על כל אדם לקיימה בתמימות ולא יחסר אחד מצוותיה, ובאם ישייר חוק אחד אז "משיבת נפש", תשוב את הנפש בגלגול להשלים מה שחסר. ועל כן לא מצאו חז"ל דרך ישרה שיבור לו האדם רק לעבוד את ד' בהצטרפות, דהיינו לעשות אגודה אחת לעשות רצונו יתברך בלב שלם, ואז יש לכל אחר חלק במצות חברו ובצירוף נקל מאד לקיים הכל. לא כן באם לא ישתתף עם חברו ורוצה לצאת בדרכי התורה יחידי, אז לא ישלם הכל ויצטרך לגלגל, ואז תחסר נפשו מטובה כל ימי הגלגול. ועל כן אמרו "המהלך בדרך יחידי" גם כן "מתחייב בנפשו" כמו הנעור בלילה.
"והמפנה לבו לבטלה", דננה שמעתי מדרשן אחד שאמר בדרך הלצה על מה שאנו רואים כי בכל יום כיפור מתאספים בבתי כנסיות ובתי מדרשות גם רשעים אשר מלאים עוונות מכף רגל ועד ראש ומכים עצמם על החזה באגרוף, ותיכף אחר יום הכיפורים חוזרים לסורם. ואמר על זה משל כשממלאים איזה שק בקש או בתבן והשק נתמלא על כל גדותיו ואין באפשר ליתן בו יותר, אז מכים שמה ביד ובאגרוף עד שיתכווץ המשא ויכנס בו יותר, כך הוא ברשעים שמלאים עבירות ואין בכוח הלב להכיל יותר, מכין באגרוף וביד להסיר מהם מעט למען יהיה מקים להכניס עבירות חדשות. ופירש בזה הפסוק "על מה תכו", כל הכאה שאתם מכים עצמכם היא הכנה למען "עוד תוסיפו סרה", שיהיה מקום לחטא עוד. וכן פירש היערות דבש החרוז "אדיר איום ונורא, צאנך מיד גוזזים", וזה לשונו: פעמים אנו רואים אדם רשע שחוזר בתשובה, יושב בצום ובכי ומתפלש בעפר וכהנה דברים טובים, וכאשר יעברו ימים אחדים הוא חוזר לסורו במעשים מקולקלים. וסבה זו היא כמו צאן שמבקשים לגוזזם ובצמרם יעשו כל חפץ, תנו להם לאכול מלח וכדומה, דברים המגדלים צמר למאד, וכאשר יגדיל הצמר יגוזו אותם, וכן יעשו תמיד. כמו כן הוא הסיטרא אחרא יונקים מן ישראל העובר שפעת קדושה אשר בו, והוא להם למחיה, ולכך סביב רשעים יתהלכון. אך כאשר ינקו ממנו הכל, ונפשו יבשה מטוב ואין בו לחלוחית קדושה, מה הם עושים, נותנים בליבו שישיב אל ד' ולעשות טוב עד אשר ידושן נפשו מטוב כפי עבודתו במצות ד', ויהיה מלא טוב, וכאשר רואים כי וישמן ישרון מטוב, אז ימנעו אותו מלילך במצוות כפעם בפעם, ויונקים ממנו כל שפעת קדושה. ועל כן אנו מבקשים מד' "צאנך מי ד גוזזים" שלא יקרה לנו כנ"ל. עד כאן לשונו.
ואולי זה כוונת הגמרא "רבי בכה על יש קונה עולמו בשעה אחת". וקשה למה? ובהנ"ל יובן, דאם קונה עולמו בשעה אחת ואחר כך חוזר לסורו הוא האות כי היא נמסר ביד הסיטרא אחרא.
ונמצא דיש מי שמפנה את לבו ועושה תשובה וממנו משם העבירות, אבל הוא למען תת מקום לעבירות חדשות ולדברים בטלים, ואיש כזה חבר הוא לאנשי משחית הנ"ל. וזה הכוונה "והמפנה לבו" אבל "לבטלה", לדברים בטלים, "הרי זה מתחייב בנפשו" כשני דברים שחשוב לעין. על כן יהיו דברי לנגד עיניכם, כי תורתנו היא מקור כל החכמות ושתו מים מבארכם, ועל ידי כך נזכה לגאולה שלימה, אמן.
(תחילת דרוש ו, תורה ומדע, גיא חזיון, ח”א מאת הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי”ד)
מספר הצפיות במאמר: 134
אמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו' כמו שידענו. אמר ר' חיים מוואלאזין יש ב' חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו' לעשות וכו' כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה"חפץ חיים" זצ"ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז"ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.
רבי שלמה חיים פרלוב מ
הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב 
הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.
