קטגוריה: הגדה של פסח

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד'. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב"ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה', אבל אין זה קרבן "לד'", כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן "לד'".

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו', שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם "ואמרתם", לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא "לד'", דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד' כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ"ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

אלו הן השלשה שאלות שנלאו כל חכמי חדה לפותרן, ואמנם את אשר לא מצאו החוקרים בחקירתם והחכמים בחכמתם, מצאו ח"זל ברוח קדשם להביננו לדעת סוד הפתרון באלו השלשה דברים: פסח מצה ומרור.

דהנה על השאלה ראשונה איך אפשר לאחד שתי הקצוות ההפוכות, פתרונה כן הוא. הישראלי נכון הוא להקריב גופו ומאודו וכל אשר לו בעד קדושת דתו. ובאם אך ידע שבפעולה הזאת מאבד הוא את דתו, אז כל מחיר לא ישוה לו. ומה שנראה מצד אחר שמוכר הוא את כל התורה בעד הנאה קלה, ובריווח הנאה כל דהוא יתן כפר אחת מיסודי התורה, היינו משום שהוא אינו מאמין שבעבירה כזאת וכזאת יאבד את דתו ויצא מכלל הישראלי. וכסבור הוא שאינו מוכר כלום. דטבע הישראלי שאיננו מן הפתאים המאמינים לכל דבר. וגם על רבניו וחכמיו יעביר שבט הבקורת, ולבד שבכל מצוות דרבנן ימצא עילה ותואנה למה לא ישרון בעיניו, אלא שגם יעיז פניו לבקר את תורתינו הכתובה, פותח בחוקים ומסיים גם במשפטים ובמצוות השכליות. וסוף סוף לדעתו הוא יורה היתר בנפשו, שבהעברת מצוה או עבירה זו אינו עוקר את יסוד היהדות בזה, ולכן מהנקל לפניו לבטלה. אבל אילו ידע האמת, שבעשיית עבירה זאת הוא עוקר ומהרס יסוד כל התורה, ומומר הוא לכל התורה ואין לו עוד חלק ונחלה באמונת ישראל, לא היה עושה כזה בעד כל חללי דעלמא. וקורות דברי ימינו מלא מספורים ודוגמאות כאלו, שבכל תנועה דתית, שקמו לעבור על אחת מכל מצוות ה' לא היה זה בדרך להכעיס, לידע את רבונם ומתכוונים למרוד כנגדו, אלא משום שרוח שטות ואפיקורסות נכנס בהם, לחשוב תועה שאין זה עבירה. מתחלה באו בטרוניא על כל המצוות דרבנן, ואחר כך על מצוות החוקית שבתורה גופא. עד שנימא מצאו לפי דעתם הכוזבת גם במצוות השכליות.

ואם אספרה כמו כל המקרים הללו, לא יכילום הגליון, לכן בוא "עמדי" "ואחוך" טענת הרשע הראשון. הוא הרשע שבהגדה אבי אבות כל הטומאות והרשעות, ותמצא כי כדברי כן הוא. התמכר לכל תועבה רק משום שלדעתו האפיקורסית לא מצא בה שום תועבה, אבל בדבר שהכיר גם הוא שזהו יסוד היהדות ונקודה העיקרית, הקריב נפשו גם הוא על זה.

• דהנה בתשובת הרשע על שאלתו מה העבודה לכם, כתוב בתורה, ואמרתם זבח פסח הוא לד' אשר פסח על בתי בני ישראל ואת בתינו הציל. כפל לשון יש כאן "אשר פסח על בתי בני ישראל" והדר אמר שנית "ואת בתינו הציל".
• ועוד קשה, דמתחלה אמר אשר "פסח" דלשון זה משמע שהמשחית פסח לגמרי ולא נכנס כלל לתוך בתי ישראל, וכפשטות הכתוב וראה את הדם על המשקוף ופסח וגו' ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם. דמשמע להדיא שלא בא כלל לבית ישראל, ואילו בסוף אמר ואת בתינו "הציל", דבמקום שיש מצילין יש דרוסה, ולשון זה משמע דהמשחית נכנס גם לתוך בתי ישראל אלא שהקב"ה הצילם מידו.
• וגם עוד דייקו המפרשים, איזה צורך היה אז שיבואו שניהם גם ה' גם המשחית.

והנראה לי בזה, דהנה עיקר מצוות קרבן פסח, והכוונה וטעם העיקרי שבמצווה זאת הוא משום שכל ישראל היו אז עובדי עבודה זרה גם הם, וכמו שאמרו חז"ל על הפסוק גוי מקרב גוי, הללו עובדי עבודה זרה יהללו עובדי עבודה זרה. וכאשר רצה הקב"ה להכשירם לקבלת עול מלכות שמים וקבלת התורה, ואין קדושה חלה על מקום טומאה, בהכרח היה שמתחלה ימשכו את עצמם מן עבודה זרה, ויעקרו מלבבם כל העקמומיות שהיה בלבם שמץ עבודה זרה. לתכלית זה ציווה הקב"ה לשחוט את השה, סמל העבודה זרה שעבדו שם. זה היה הנקודה העיקרית בכוונת שחיטת הפסח, להראות לכל בגלוי בביטול דעבודה זרה, ובמשאת נפש על כבוד קדושתו יתברך. ועוד היה בזה מצוות פרטיות, כגון לזרוק הדם על המשקיף ועל המזוזות, ולא תאכלו ממנו נא וכדומה. והנה בני ישראל הכשרים שבהם, קיימו כל פרטי המצוות האמורים בקרבן פסח, הכל כאשר צוה משה, אכן הרשעים והאפיקורסים, אם כי בעיקר הכוונה של שחיטת קרבן פסח, היינו למסור נפשם על קדושת השם ולעקור העבודה זרה מלבם, נכונים היו לעשותם ולקיימם ביתרון הכשר, באשר זהו האידיאל העיקרי שלהם, לאחר שהכירו במציאות הבורא יתברך, אבל בפרטי המצוות לא האמינו וחשבו לומר, כי בשביל שיאכלו ממנו נא, או בשל מבושל, יבוטל המסירות נפש שעשה בשחיטת הפסח, או אם לא יזרוק את הדם על המזוזות, יובטל על ידי זה כל גדול המסירות נפש. היתכן?! ולכן הקילו לעצמם שלא לשמור את חוקי הפסח כהלכתם, ולא זרקו את הדם על המזוזות. ואחרי שהסימן היחידי הניתן להמשחית לידע ולהכיר איזה הוא בית ישראלי, היה זה ראית הדם על המשקוף ומזוזות, ממילא שלאותן הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, לא נשאר שום סימן, ולא הכיר המשחית שהוא ישראל ולכן נכנס המשחית גם לתוך בתיהם ורצה להרגם. רק שד' חמל עליהם והצילם מיד המשחית. נמצא לפי זה דאצל הישראלים הכשרים שקיימו מצוות הפסח בכל פרטיו וזרקו את הדם לא נכנס המשחית כלל, ואצל הרשעים והאפקורסים שלא זרקו את הדם, נכנס המשחית לבתיהם ועשה מלחמה עמהם, אלא שהקב"ה הצילם מידיו. וזהו שאמר הכתוב אשר "פסח" על בתי בני ישראל, שבשם זה מכונים תמיד הכשרים והמיוחסים, על בתיהם פסח לגמרי. ואת בתינו "הציל", היינו שמדבר כאן עם הבן הרשע. לזה אמר שגם בבתינו שנמצא רשע כמותו, אם כי המשחית נכנס, אבל בכח זאת הקב"ה הצילנו מידו.

והרי הראיתיך בזה תמונת הרשע הקדמון שאף על גב שהיה רשע ואפיקורס גדול כזה, שכפר במצות ראשונה האמורה מפי משה בעצמו, אפילו הכי מסר נפשו על קדושת השם באופן מבהיל כזה שהעמיד עצמו בסכנה לשחוט יראתן של מצרים לעיניהם. ומזה נראה בעליל שגם מה שכפר במצוות משה, אין זה משום שעקר וכפר בנקודה העיקרית, באלהותו ואדנותו יתברך. דאילו היה כן, לא היה מוסר נפשו על קדושת השם. אלא משום שחשב וטעה, שבהעברת מצוות הללו אין זה פגיעה בכבודו יתברך, ומצא הוראת היתר בנפשו, לומר שמשה מדעתו יצווה ככה.

וכן הוא נמי כל הרשעים ואפיקורסים שבכל דור ודור, מה שיכפרו בכל מצוות ה' אין זה משום שכופרים באלקותו, כי אם משום שימצאו תואנה על המצוות בהוראת היתר כזה או כזה, אשר יבדו מלבם. אבל אילו ידעו והכירו בשכלם כי על ידי זה יצאו מכלל ישראל ואין להם חלק באור התורה, לא היו עושים ככה, באשר שגם הם אינם חפצים ליצא מכלל ישראל, אלא שאינם מבינים שעל ידי זה יוצאים הם מכללו. ובזה תמצא פתרון השאלה, שאף בה בשעה שכופרים המה בכל המצוות – אפילו הכי ימסרו נפשם על שם ישראל, ואת שם ישראל לא ימכרו בעד כל מחיר, רק מורים היתר לנפשם לומר שבעבירות הללו אינם יוצאים עוד מכלל ישראל.

והנה הקשה שבמלחמות הוא עם העופות, דלעומת כל הגבורים אפשר למצוא כלי זיין כאלו שאפשר להכניע גבורתם, מה שאין כן עם העופות שאף שהם חלשים ביותר, בכל זאת בכח הפריחה שיש להם יעופו כרגע למעלה עד שאי אפשר לתופשם. ובכל זאת אחרי שלגבוה הרבה אין בכחו לעוף, יש האפשרות להורגו על ידי קנה רובה הזורק למרחוק. אבל היתכן להלחם עם הנשר אשר יעוף, גם עד שיא שמים. וברגע אשר הוא עומד למטה, יחשוב האדם שבידו הוא לתופשו, אבל כרגע, ישים דרכו עד רום שמיא, ואין שום אמצעי להורידו משם. וכן הוא דרך עם הישראלי, יש רגע שנופל הוא במדרגתו הרוחנית עד לעפר. "כשהם יורדים יורדים עד לעפר", וכל הרואים אותם במצב כזה ידמו כי כבר בידם הם לעשות עמהם כחפצם. אבל רק כשירגישו שהשונאים רוצים לתופשם, יעלו במדרגה גבוה עד לכוכבים. "וכשהם עולים עולים עד לכוכבים" שאין שום אמצעי שיהא ביכולתם להורידם משם. והראש וראשון לכל המקרים הרבים שעשו ככה עם הישראלי, בניסיון ובמעשה, הוא במעשה שחיטת הפסח הראשון. באותו רגע שהיו כה שפלים במצבם המוסרי עד שהיו עובדי עבודה זרה וכל תועבת מצרים, וכפרו בכל המצוות שנצטוו מפי משה בעצמו, בזו הרגע גופא מסרו נפשם על קדושת השם באופן מבהיל שלא נשמע דוגמתו, לשחוט תועבת מצרים לעיניהם.

והיינו מה שאמר שלמה, שלשה נפלאו ממני (משלי ל,יח). והראשון הוא "דרך נשר בשמים", פירוש הכח הנפלא שמצינו בישראל שיעופו לפעמים עד רום שמיא כנשר הזה, ולכן אי אפשר להלחם אתם ולכלותם. והמדרש בא למלאת אחרי דברי שלמה ולהראות את הזמן אימתי הראו לכל את הכח הגדול והנפלא הזה במעשה. וציין "פסח" פירוש שבמצוות פסח הראו לכל את כחם הנפלא, שגם בשעה שיורדים עד לעפר ובאותה שעה גופא יש להם די כח וגבורה לעוף עד לכוכבים. ונפתר השאלה הראשונה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

חכם מה הוא אומר מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם כו' רשע מה אומר מה העבודה הזאת לכם, וצריך לתת טעם למה שלהראשון קורא חכם ולשני רשע בעת שכמעט אין הבדל בין שאלותיהם.

הנה עיר אחת עמדה בראש ההר ולא היה מים לבני העיר לשתות. והיו מוליכין מים מתחת ההר ובני העיר קנו מים בכסף מלא. ויהי היום ויסע אחד מבני העיר לרגלי מסחרו למקום רחוק ויתעכב זמן רב ובשובו לעירו ראה והנה לפני העיר נקבצו כל האנשים ומושכים בחבלים אבנים גדולות וקורות מתחת ההר על ההר. וכאשר ראו אותו אמרו אליו, קח נא גם אתה בקצה החבל ומשוך אתנו, כי גם אתה מבני עירנו. וימאן האיש, ויאמר לא אעזר לכם עד כי תגידו לי מקודם למה לכם העבודה הקשה הזאת. ויאמרו לו האנשים, באשר עירנו צמאה למים, וכבר קרה כמה פעמים כי ותצא אש ואין במה לכבות, לכן הבאנו בנאי חכם כי יעש לנו באר על ההר. ולזה צריך לכל אלה האבנים. כשמוע האיש את זאת החל תכף למשוך עמהם בעול. את האיש הזה אפשר להצדיק בדבר שלא רצה לעזור להם בטרם ידע מה העבודה הזאת אחרי אשר מלאכה כבדה היא למשוך אבנים גדולות.

אבל לו היה הדבר כן, כשבא האיש לפני העיר ומצא שכל נכבדי העיר יושבים סביב לשלחנות ערוכים בכל מיני מטעמים ומשקאות ומטיבים את לבם וכאשר ראו אוחו החזיקו בו שיטול ידיו וישב עמם לאכול ולשתות, והוא יסרב באסרו אם לא הגידו לי את סבת שמחתכם לא אשב עמכם לאכול. הוא לא יצדק בדבריו, כי מה לו להתעקש לדעת טעם שמחתם, הלא דבר נקל מבקשים ממך, מהר ועשה כיתר בני העיר.

וזהו גם בשאלות החכם והרשע.

החכם ישאל מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אתכם? כולל הוא בשאלתו כל התורה שמתחלקת לג' סוגי מצוות:  יש מצות בלי טעם והן נקראות חקים, ומצוות שמחייבן השכל והן משפטים, ועדות הן המצות שאין בשכל יסודן אך הן מעידות על מציאות הבורא עולם כמצוות ציצית, תפילין ועוד. ולמען קיים את כל התורה שכבדה במאד, יחפץ לדעת טעמה.

אבל שאלת הרשע סובבה על אכילה פסח ועשית פסח כדכתיב (בפרשת בא) כי תבוא אל הארץ וגו' ועשית פסח וגו' והיה כי יאמרו וגו' מה העבודה הזאת לכם. ואינו חפץ לאכול עד אשר יאמרו לו טעם הפסח, אות הוא כי רשע הוא ומתרחק מאחיו מכל וכל, עד כי לא יחפץ להשתתף עמהם אף באכילה ושתיה שהוא דבר טוב.

(אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל)

—

הרב שמואל יוסף וולר הי"ד נולד בתרמ"ה (או תרמ"ו) בקלצק לאביו הרב אייזיק יעקב מחבר שו"ת ברית עולם. הוא למד בישיבת וואלוז'ין והוסמך להוראה. התחתן בקלצק וישב שם שנים אחדות. זמן מה היה פקיד באחוזה ליד גרודנה, אותה הוכרח לעזוב בימי מלחמת העולם הראשונה. הוא עזב לווילנה ושם ישב מספר שנים, התקרב לגדולי העיר ורבניה ולמד את מלאכתת השחיטה והניקור. בשנת תרפ"א חזר לקלצק ונתמנה שם לשוחט הראשי. היה ממייסדי ה"מזרחי" בקלצק ובסביבתה, נאם ודרש לטובת הציונות הדתית

בשנת תרע"ד הוציא לאור את ספרו "אנציקלופדיה לדרוש – לקוטי שמואל" (חלק ראשון) ובו "מאמרים קצרים יפים ונחמדים שאסף בילקוטו מטוב ספרי הדרוש ששמע מגדולי הדור וגם הרבה משל עצמו". בדעתו היה להדפיס עוד חלקים מספרו זה, אך טרדות וצרות מלחמת העולם הראשונה מנעו זאת ממנו. בשנת תרפ"ט הוציא לאור את ספרו "זבחי שמואל" (חלק ראשון. יצא בהסכמת הרב אהרון וואלקין הי"ד אב"ד פינסק-קרלין מחבר זקן אהרן, חשן אהרן, מצח אהרן וספרים נוספים. הרב מנחם קרקובסקי זצ"ל רב ומגיד מישרים בוילנה מחבר ספר עבודת המלך, והרב ירחמיאל יצחק צבי בורגמן זצ"ל אב"ד בניעשוויז) המכיל לקוטי הלכות טריפות מכל הפוסקים. הספר נודע כספר חשוב ומעשי לשו"בים ורבנים, והיה נפוץ סמוך להוצאתו בחוגים אלה.

הרב נספה בשואה בקלצק. הי"ד.

(מקור: ספר יזכור לקהלת קלוצק, עמ' 36. וספרי הרב הי"ד)

במאמר זה תבואר דרשת הגמרא המבארת את המקור לבדיקת חמץ דווקא באור הנר, ומשלבת בדרשה את עניין חיפוש הגביע אצל אחי יוסף

בדיקת חמץ צריכה שתהיה לאור הנר, ילפינן בפסחים ז' ע"ב, מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר. מציאה ממציאה – כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא.

לא הסתפקו בביעור חמץ, והצריכו בדיקה בחורים ובסדקים, כפי שבתהליך תשובה על חטאים מעבר לעזיבת החטא בלב צריך לבער את שורש החטא מלבו

להבין שייכות בדיקת חמץ לחיפוש הגביע, נראה לי, דהנה ידוע מספרים הקדושים דחמץ רומז ליצר הרע ולעבודה זרה, וביעור חמץ רומז לתשובה על החטאים, וכמו דמצינו בתשובה שני עניינים, דעיקר תשובה הוא עזיבת החטא בלב ומכל מקום צריך תשובת המשקל להוציא שורש החטא, והוא ענין בדיקת חורין וסדקין, וכמו כן הוא בביעור החמץ, דמדאורייתא בביטול בלב בעלמא סגי ומכל מקום הצריכו חכמים בדיקת חמץ בחורין וסדקין, דעל ביטול בעלמא חיישינן שמא יחזור מהביטול, וכמו שכתב הברטנורה דיש פסחים.

על ידי חיפוש הגביע, יוסף הוביל את אחיו לתשובת המשקל ותיקון שורש הרע בליבם, אף שכבר הכירו בחטאם, בדומה לבדיקת חמץ, שנעשה באופן יסודי מבלי להסתפק בביטול החמץ בלב

וזה העניין בעצמו הוא בתשובה דצריך תשובת המשקל הוא בדיקת חורין וסדקין להוציא שורש הרע מלבו שלא יחזור להחטא. והנה הא דציער אותם יוסף כל כך בגביע, בוודאי היה כדי שיתכפרו על ידי זה חטא מכירת יוסף, אף דכבר אמרו "אבל אשמים אנחנו", והוא עיקר התשובה, מכל מקום, רצה בזה שיהיה תשובת המשקל לפי ערך החטא. ואם כן חיפוש הגביע הוא העניין בעצמו של בדיקת חמץ. והבן:…

ביאור הבעיתיות בשאלת הרשע, והסבר מחודש ל"הוציא את ע-צ-מ-ו מן הכלל" ככינוי לקב"ה

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי.

רבים תמהו בזה מאי נפקא מינא בין שאלת חכם לרשע, הא גם החכם אמר אתכם, דמשמע ולא לו.

ונראה, דהחכם מזכיר שהוא מצות השם, ורשע אינו אומר רק מה העבודה הזאת לכם. ואמרו בגיטין נ"ו גבי טיטוס שנכנס לבית קודש הקודשים וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו, דכינה את הקדוש ברוך הא וברוך שמו בכינוי עצמו. וזה ולפי שהוציא את עצמו, דהוא הקב"ה, מן הכלל, ואינו אומר ד' אלקינו, כפר בעיקר.

הרשע תמיה מדוע בודקים את החמץ ולא מסתפקים בביטולו

ובירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד', בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. ונראה דבריש פסחים אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. פרש רש"י, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. והקשו התוספות, דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולמה הצריכו חכמים בדיקה.

הצורך בבדיקה הוא בשל מצות חינוך, שכן הקטנים לא יכולים לבטל את החמץ שלהם ויש לבערו כדי לחנכם במצוות ולהפרישם מעבירה. ולדעת הרשע, שאינו מאמין במצוות חינוך הקטנים, הבדיקה היא טורח מיותר.

ותירץ בספר אבן העוזר דהבדיקה משום חמצו של קטנים, דקטן אקנויי קני ולהפקיר אינו יכול, כמו דאין יכול להקנות לאחרים, ואם כן לחמצו של קטנים לא מהני ביטול לשיטת התוספת דהפקר מטעם ביטול, ואביו מצווה לחנכו במצוות ולהפרישו מעבירה, כמו דמבואר באורח חיים סימן שמ"ג. על כן הוצרך הבדיקה.

וזה הבן הרשע אינו מאמין במצות חינוך, וזהו דשואל מה הטורח שאתם מטריחין עלינו, פירוש בשבילנו, דכל הטרחא הוא מחמת בדיקת חמץ דהוא מחמת הקטנים, דמדאורייתא כיון דבביטול בעלמא סגי אין כאן שום טרחא. והוא, שאין מודה במצות חינוך, אם כן הבדיקה הוא ללא צורך לפי דעתו.

גם פרעה לא האמין במצוות חינוך ולכן סירב לשלח את הקטנים. הרשע, שבדומה לפרעה אינו מאמין במצוות חינוך, מצדיק את אי שילוח הקטנים, ולכן לא היה נגאל

וזה דמשיבין לו, אלו היה שם לא היה נגאל, דהא פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', ולא הסכים לשלוח הטף כאשר אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. וגם כן לא האמין במצות חינוך והיה סובר דהמצוות שייכים רק לגדולים בני דעת, כמו שאמר בקשתם עד הנה נזבחה לאלקינו, ואין דרך הטף לזבוח, כמו שפרש רש"י בפרשת בא. ולפי דעת הרשע דאין מאמין במצות חינוך הבנים, היה פרעה צודק בזה דלא רצה לשלוח הטף, על כן אלו היה שם לא היה נגאל. ודו"ק:

(מנחת אברהם, פתיחה, בתוספת כותרות שאינן בספר)

 

—

הרב אברהם ב"ר ישראל ריינהלד מקרקא, נולד בסביבות תר"מ (1880). היה תלמיד הרב יהודה מאיר הלוי לוין דומ"ץ קרקא, והאדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד רדומסק.

נשא לאשה את מרת אלטא בת הנגיד החסיד המופלג הרב משה יעקב אנגלשטיין ז"ל.

כיהן כדומ"ץ בקרקא וחיבר את הספר שו"ת מנחת אברהם חלק א (תרצ"ה).

על הספר נתנו הסכמותיהם של האדמו"רים ורבנים: האדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ מראדומסק הי"ד, האדמו"ר רבי אברהם שלום הלברשטאם מסטראפקוב זצ"ל והאדמו"ר הרב משה'ניו פדידמן מבאיאן הי"ד, הרב שמואל ענגעל אב"ד ראדמישלא, הרב דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל אב"ד טשעבין והרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד סלונים וסגן נשיא אגודת הרבנים במדינת פולין. כן נתנו הסכמות דייני קראקא הרב אברהם משה הכהן רפפורט, הרב משה שמואל בלייכר והרב יהודה מאיר הלוי לווין.

נותני ההסכמות מעריכים מאוד את המחבר "הרב הגאון חריף ובקי עצום זך השכל יקר הערך החסיד המפואר". וכך וכותב לו הרב צבי הירש מייזליש בשו"ת בנין צבי: "ידידי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה סיני ועוקר הרים".

בהקדמת הספר מבקש המחבר שלא יורו מספרו הלכה למעשה "כי זה נאה רק לגאוני וגדולי ישראל ולא לאדם רך בחכמה ובשנים ומוקף בחבילי טרדין כמוני. רק כוונתי להעיר אוזן בלימודים ולדון בהלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו וחבריו. וה' יתברך יתן שיתקבלו דברי הטובים שבהם בעולם, וברוב רחמיו יסיר ממני כל המניעות והטירדות ויזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך רוב הרחבה ונחת ובביאת גואל צדק במהרה אמן". המחבר מוסיף שם להודות להוריו שגדלו אותו ואת אחיו על דרכי התורה והיראה, ומודה לאשתו שהיתה לו לעזר שיוכל להגות בתורה הקדושה.

בשנת תשמ"א יצא הספר לאור במהדורה חדשה ע"י הרב מרדכי אברמציק, בן גיסו של המחבר. למהדורה זו נלווה הספר "דברי מרדכי" מאת המו"ל. עם יציאת הספר במהדורה המחודשת נכתב עליו ב"המאור":

החיבור היקר הזה שו"ת מנחת אברהם, מאחד מגאוני הדור הקודם בעיר תפארת קראקא, ה"ה הגאון החסיד ר' אברהם ריינהאלד זצ"ל, אשר גם בדורו נתקבל חיבורו בחבה יתרה בחוגי הלומדים, בהיות החיבור כשלעצמו חיבור יקר הערך מלא וגדוש בקיאות וחריפות, חכמה ודעת בכמה סוגיות חמורות ובשאלות שונות להלכה ולמעשה. גם בדור הקודם כלפני חמשים שנה, אשר מחברים וחיבורים היו זרועים ככוכבי אור בשמי התורה, בכל זאת יש להפליג בשבח חיבור אשר בעלי ההסכמות עליו, הנם גאונים אדירים עמודי ההוראה מדור הקודם… התשובות להלכה אינן ענינים של בירורי הלכות בלבד, אבל כל פרק ופרק בין אם הוא ענין להלכה או איזו סוגיא בש"ס, הרי היא דיון בפרטיות רבה,  באותו ענין ומענין לענין ולכמה ענינים הקשורים בקשר אמיץ זה לזה, וזה תלוי בזה, וזה לעומת זה, עד שאם המחבר מסיים פרקו או תשובתו הרי עבר עם הקורא על תלי תלים של הלכות ודינים וכללים בש"ס ופוסקים, והמעיין כבר יש לו ציור רחב וכולל מכל השאלה והתשובה. עכ"ל.

מספר מאמרים מאת הרב מופיע גם בירחון כתר תורה (תר"צ, סימנים ט, נא, קכו ועוד).

הרב אברהם הי"ד נספה בשואה בסביבות תש"ג (1943). כן נספו אחיו:

הרב הגאון הרב חיים ריינהלד הי"ד, נולד בקרקא, בשנת תרס"ה. בשנות השואה גורש ונהרג על קידוש ה' בשנת תש"ג בעיר באבאוו. חותנו הנגיד הרב אברהם הערבסט מקרעניץ, אלמנתו וילדיו נלקחו לרוסיה ושרדו.

אחיו הגאון הרב משה ריינהלד הי"ד תלמיד של הגאון האדיר מראדימשלא ז"ל וחתן הרבני המופלג בתורה הנגיד הרב יוסף פרענקיל הי"ד מקאשוי. נהרג עם כל בני ביתו בקרקא.

מקורות: חכמי גליציה ד, 948. הכוכב כסליו תשי"ב, ועוד.

 

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו' והקב"ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד'.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז"ל (ב"ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד' הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב"ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג' ע"ב) שאמר שבת לפני הקב"ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א"ל הקב"ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים" שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" ודרשו חז"ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה') לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת "נגד ההר", היינו שראו שהשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז"ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ"ח ע"ב) אך אם כן יקשה א"כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב"ק ל"ח ע"א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב"ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י"ז ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב"ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ"ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ"ל :

יד) אך י"ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג' ע"א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז"ל (ב"ב קנ"ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז"ל (חנחומא בלק וש"ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ"ל:

טו) אך י"ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג') ד"ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ"ג)

הרב לוי יצחק ב"ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ"ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע"ד התארס עם בתו של ר' דוד קליינהנדלר אב"ד זבורוב. בשנים תרפ"ד-תרפ"ו אבד"ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ"ז אבד"ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו "אלון בכות". הרב לוי יצחק הי"ד נספה בגיטו ברודי בתש"ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי"ד, מופיעה בשו"ת ציון לנפש חיה סי' קט"ז, וכן באהל משה ח"א, אמרי דוד סי' כה, חבצלת השרון ח"א עח, ותלמידו ר' אליעזר ברויער זצ"ל הביא דבריו בספרו "שיח אליעזר".

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ב, דף עד ב"יד ושם")

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

הגדה של פסח נאות דשא, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והיא שעמדה לאבותנו ולנו שלא אחד בלבד וכו'. י"ל כי בודאי טוב ונאה הוא אם האדם עומד בנסיון העושר, ותוספת טובה מחייבת אצלו שבח והודאה לבורא עולם ומוסיף תורה ויראת שמים לעומת רוב טובותיו של הקנב"ה עמו. ואז הרכוש הגדול הוא לו לטובה ולברכה.. אבל כמה פעמים נמצא אשר אדם אינו יכול לעמוד ברוב טונה, ונותן לב וכליות יודע כי לפי מהותו וטבעו הוא מסוגל יותר לעמוד בנסיון העוני ולהיות ירא שמים חשיעמוד בנסיון העושר,. וכמאמר הכתוב שמנת עבית וכו' וכמאמר חכז"ל יאה עניותא לישראל. והכל לפי האדם ולפי הדור, כמו שרואה ומבין יודע תעלומות הצופה נסתרות אשר בלב. ואם ישראל חכמו והשכילו את זאת ומרבים תורה ויראת שמים מחמת רבוי עושר והצלחה אז הקב"ה מקיים אצלם את הרכוש הגדול, ועוד מגדיל את נכסיהם מרב כל, כי היא הנותנת להם כח לעבודת ה'. אבל אם ח"ו אינם עומדים בנסיון העושר, ואדרבה עושר שמור לבעליו לרעתו להתבולל בעמים ולהיות ככל הגוים בית ישראל, אז הקב"ה נצרך להיות בבחינת הוא, כלומר בבחינת נסתר,  ולהסתיר מהם הרכוש והקנינים ולכסותם ח"ו בנסיון העוני, וההסתרה הזאת מועלת שאין בכח האויבים לכלותכו. והקב"ה ממעון קדשו מתגלגל עם כל דור ודור לפי מה שהוא, ולפי הזכות אשר בידם פעם בנסיון העושר ופעם בנסיון העוני, מה שמועיל יותר לקיום התורה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, בין שהאדם בבחינה של כוס ישועות ובין שהוא ח"ו בבחינה של צרה ויגון, העיקר שיבא עי"ז למדרגה של שם ה' אקרא,  והיינו דאמר ואחרי כן יצאו נרכוש גדול, שהוא נסיון העושר, והיא, וגם בחינה של הוא, דהיינו הסתר פנים של נסיון העוני, עמדו לאבותנו ולנו שלא כלינו. פעם עמד לנו נסיון העושר ופעם נסיון העוני. והוא ברחמיו יזכנו לעבדו מתוך נחת ושמחה.

הגדה של פסח נחלת אבות, הרב נתן צבי בריסק הי"ד

והוא שעמדה וכו'. וקשה מה ענין זה להבטחה הקודמת לאמר שלא .אחד בלבד וכו'. ונראה דהנה כתב בספר אפ"ת עה"ת, (פ' לך) על הפסוק כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וקשה מה הוא הבטחה טובה בזה. אמנם י"ל דהנה,  ידוע שכל זמן שישראל עוסקין בתורה ובמצות, אף בגלות, אין שום רע מגיע להם, כמו שמצינו שכל זמן שהיה א' מן השבעים קיים אף במצרים היה להם כל טוב, רק אם ישראל חפצים לדבק עצמם בעוה"ז שהוא ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך. ולכן בעל כורחם יחזרו לקדושתו. וזה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ובאלו דברים הנאמרים יתבאר מה שהקשה בספר מטה אהרן על הגדה, דאמר אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצלינו מידם, לא נכתב לא יעמדו עלינו ולא יצטרך להצילנו. ולפי האמור, טובה הוא לנו שבשבילו אנו נכנסין לקדושה. וזה הוא דאמר המגיד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", היינו אותו הבטחה של ברית בין הבתרים שאם ירצו להטות לעניני עוה"ז שהוא, ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך ויחזור אותם לקדושתה זה הבטחה עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו קיים בקיום התורה והמצות, שאם לא כן הם גרים. ודעו וראו כי כן הוא "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו": וזה הוא החוזר אותנו לעבודת השי"ת "והקב"ה מצלינו מידם", היינו מידם ממש תתגלגל לנו הישועה שנשארים בעבדות השי"ת ,וכן בכל דור ודור מהם ומידם, כמו שמצינו במעשה דהמן, וכמארז"ל הסרת טבעת חזרו בתשובה, וכמה פעמים מצינו גדולת מרדה אחת וכו' ועל ידם אנו חוזרים בתשובה וא"ש.

אבן שלמה עה"ת, שמות, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

ויקח ספר הברית וגו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. במסכת שבת פ"ח א"ר חמא מה דכתיב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ותמהו שם בתוס' שמביא קרא כתפוח כו', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים, וקרא דריח אפך כתפוחים הווא ליה לאתויי טפי יע"ש. ונראה בס"ד דגוף הקרא צ"ב כיון דכתיב כתפוח כשושנה בכף הדמיון, אם כן מלת כן מיותר, והיה די שיאמר כשושנה בין החוחים רעיתי בין הבנות וכו'. ונראה על פי מה שפרשתי דברי דוד המלך עליו השלום (תהליס קכ"ד) לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו וכו' דאיתא בשבת דף פ"ט למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. וכתב בעיון יעקב דהכוונה מה שאומות העולם שונאים אותנו, הוא מעת קבלת התורה יע"ש. וצ"ב דלמה נקרא שם ההר על דבר אשר לא טוב, הלא מהראוי שיקרא בשם על איזה מעלה ודבר טוב. אך באמת צריכין להבין מדוע גדלה כל כך שנאת האומות העולם על ישראל בכל דור ודור, אף שאנחנו היינו תמיד מעת גלינו מארצינו נכנעים תחת המלך והשרים כאשר אנו מצוים על  פי תורתנו הקדושה, אבל ברור שזה מגודל חסדיו יתברך שמו ואהבתו אלינו. כי לולא שנאתם כבר היינו מתערבים ח"ו ביניהם ונטמעים בתוכם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ולא היה נשאר ח"ו שריד ופליט, כאשר אנו רואים בעינינו מעת שנעשה ונתן החירות נשחתו ונהרסו כמה קהלות ישראל, והסירו הרבה תפלות מענין ציון וירושלים, ומתנהגים ממש כאומות העולם. על כן ראתה חכמתו יתברך לקבוע שנאה בלב אומות העולם אלינו שירדפו אותנו ובכל דור ודור יקומו עלינו רשעים זה בכה וזה בכה, והוא למען נזכור ונדע כי יהודים אנחנו, צריכין אנו לילך בדרך התורה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קי"ט) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. וזהו גם כן מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כ"ג) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. רצונו לאמר שזה גופא טוב וחסד מה שרודפין אותי שעל ידי זה אשב בבית ה' לאורך ימים. וכמדומה לי ששמעתי דזה כוונת בעל הגדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' פי' דזאת גופא עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו יהודים עובדי השם מה שלא א' בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו, דעל ידי מה שעומדין עלינו תמיד בכל דור ודור לכלותינו זה שעמדה לנו שנשארנו יהודים ולא נטמענו בין האומות ח"ו. וענין זה מבואר במדרש תנחומא פ' נצבים וז"ל אבל ישראל כשיסורים באים עליהם הן נכנעים ומתפללים שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו', לפיכך אמר להם הקב"ה אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם. וכך אמר להם משה לישראל אעפ"י שהיסורין באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כלכם ע"ש והכוונה שע"י הצרות ישובו א"כ הצרות מעמידות אותנו, ואח"כ אל ה, ראיתי הובא בשם מדרש תמורה פרק ג' וז"ל הודיה גדולה צריכין ישראל להודות להקב"ה שהטיל שנאה ותחרות ביניהם ובין העמים, שאלמלא כן היו מתערבין ולומדין ממעשיהם כמו שנאמר ויתערבו בגוים וכו'. הרי מפורש כמו שכתבנו. וזה כוונת חז"ל דלכן נקרא סיני שמשם יצאה שנאה לאומות העולם, כלומר שבשעת קבלת התורה ראה הקב"ה שעתידין אנחנו להיות בגלות בין אומות העולם, ולמען שלא נטמע ח"ו ביניהם, הטביע אז הקב"ה שנאה בתוכם שישנאו אותנו, ועל ידי זה לא נתערב בתוכם, והוא טובה גדולה מהשם יתברך. ועל שם טובה זו נקרא הר סיני, ואתי שפיר. וזה כוונת מ"ק בפרשת בחקותי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' -כי -אני ה' אלקיהם. הכוונה לא בשביל זה מאסתים וגעלתים בעיני אומות העולם למען לכלותם ולהפר בריתי אתם כי (רק) אני ה' אלקיהם, רק למען שאשאר אלקיהם, שלא ישכחו את ה' ואת תורתו. והבן, ויבואר עוד אי"ה בספרי אבני המקום באבן חפץ, ע"ש. והנה בעת ששונאי ישראל יקומו עלינו לכלותינו, כמו בימי המן הרשע, והשם יתברך מצילינו מידם, אז אנחנו משבחים ומהללים אותו יתברך על גאולתינו ופדות נפשינו, ואנו מכירין שלולא ה' שהיה לנו היו מאבדין אותנו ח"ו מן העולם. אך הודיה זו מודה ומשבח רק איש פשוט. אבל איש הנלבב אשר הוא בר דעה ושכל מודה ומשבח להקב"ה בבחינה יותר גדולה, דהיינו שעל זה גופא משבח ומהלל את ה' על שהקים עלינו רשעים לכלותינו, אשר על ידי זה פקחנו עינינו והכרנו כי חטאנו לה' וזכינו לעשות תשובה ונשארנו עם ה' דבקים בו ובתורתו. ולולא שקמו הרשעים עלינו לכלותינו, לא היה עולה על דעתינו לשוב לה'. לכן קטני הדעת בעת שעזרם השם יתברך בימי המן, הודו לה' והיו אומרים לולא ה' שהיה לנו והציל אותנו מידי המן לא היה לנו תקומה, אבל השרידים בעלי דעה היו משבחים ואומרים לולא ה' שהיה לנו בזה, במה שקם עלינו המן, כמעט היינו ח"ו לעם אחר והיינו עוזבים ח"ו דרך התורה והיראה לגמרי, ועל ידי שהקים ה' עלינו מלך רשע כהמן על כורחינו נתעוררנו ועשינו תשובה ונשארנו עבדי ה'. וזה שהורה לנו דוד המלך עליו השלום ומלמד אותנו, לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, בדרך הזה אשר אגיד, דהיינו לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, בזה גופא שקם עלינו אדם רשע אזי חיים בלעונו, כלומר אז היינו מוטמעים ח"ו ביניהם וזה נקרא בלעונו חיים, והבן. ושוב אמר בחרות אפם בנו זה גם כן קאי על לולא ה' שהיה לנו בחרות אפם, בזה גופא מה שחרון אפם בנו ורצו לכלותינו אזי המים שטפונו לגמרי כי לא היה ח"ו זכר מישראל, והבן.

—————–

הגדות של פסח של רבותינו הי"ד, מלבד פירושם עה"ת והמועדים:

ארץ צבי על הגדה של פסח (בני ברק תשס"ט) – הרב אריה צבי פרומר הי"ד

בנין דוד, הגדה של פסח – הרב דוד דב מייזליש הי"ד

הגדה של פסח גדולי טלז ( "המכון לחקר תורני ברית התורה", ירושלים תשנ"ה) – הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הגדה של פסח נאות דשא – הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

הגדה של פסח עם פירוש נחלת אבות – הרב נתן צבי בריסק הי"ד

הגדה לפסח עם פירוש שם משמואל בהוספת ליקוטי אמרים בעניני פסח מבן המחבר – הרב דוד בורנשטיין הי"ד

ילקוט שמעוני – הרב שמעון בצלאל ניימאן הי"ד

מצמיח ישועה על הגדה של פסח, מצורף בחלקו לספר עטרת ישועה – הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד

הגדת ברנוביץ – הרב אלחנן וסרמן ורבני ישיבת ברנוביץ

הגדה של פסח – בתוך "נפש לאברהם" שהודפס בסוף הספר "לחם רב" – הרב אברהם מאיר הי"ד אב"ד מנדוק.