קטגוריה: תורה ומצוות

ישתבח הבורא ויתהלל היוצר שבחר מכל אומות ישראל עמו, בשבילם נברא העולם לעבודתו, קרב אותם, תורת חיים ירשנו מאתו, וחיי עולם נטע בתוכנו.

והנה נודע מספה"ק שטוב לו לאדם שזיכה אותו השי"ת לחדש איזה חידוש, לחוקקו על ספר, ולהפיצו ע"פ תבל, שגם אחרים יהנו מתורתו, כמבואר בהגהות יעב"ץ סנהדרין צט ע"א. וזה לשונו: הלומ תורה וכו' והכותב ומבאר אותה למען המשכילין יבינו והתלמידים יעמדו על האמת ויוסיפו לקח טוב, אין לימוד גדול מזה, ואין כבוד לתורה גדול מזה. עכ"ל.

ובספר פלא יועץ אות ס' כתב וזה לשונו: והאיש אשר חננו ה' חכמה ודעת יסדר ספרו למען יפוצו מעינותיו חוצה ויהיו שפתותיו וכו' ובזה יקנה זכרון ויד ושם טוב מבנים ומבנות, וכל חכם יעשה בדעת ויבחר לעשות ספרים להועיל לרבים כגון לתרץ דברי הש"ס והראשונים שלא לשם ולתהלה רק לקשט את הכלה וכו' עכלה"ק, עיין שם.

ועיין בפרי מגדים או"ח באגרת. לכן רשמתי למזכרת, מה שהולידו רעיוני […] וגם הנני מקיים בהדפסת חיבור זה מצות כיבוד אב, כי כן ציוה עלי  אאמו"ר הרב החסיד זללה"ה שאדפיסו.

והנה אמרתי לפרש מה דמבואר במס' ברכות דף ח, ע"א. ואמר ר"ח בר אבא משמיא דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים וכו'. עיין שם. והקשו המפורשים ז"ל, ממה נפשך אם הנהנה מיגיעו הוא ירא שמים גם כן, אם כן פשיטא דהוא גדול, דאית ביה תרתי, ירא שמים ונהנה מיגיעו. ולמה הוצרך להביא ראיה על זה. ואם זה הנהנה אינו ירא שמים, אם כן מדוע הוא גדול מירא שמים. עכ"ק. והנה במקום אחר כתבתי לתרץ קושיא זו, על פי דכתב הגאון הקדוש החיד"א ז"ל, דהא דקיימא לן שכר מצות בהאי עלמא ליכא, זה דוקא בשכר המצוה גופא, אבל התוספות ודקדוקי המצוה ומילי דחסידי שאדם מוסיף בכל מצוה גם מה שלא נצטוה על פי הדין, נהנה הינדם משכרם גם בעולם הזה. עד כאן דבריו. והנה מי שאינו מקיים המצוה רק כצורתה ותוארה שנכתבה בתורה, זה לא מקרי נהנה בעשייתה, רק מוכרח לקיים מה דכתיב בתורה הקדושה. מה שאין כן מי שמוסיף בכל מצוה דקדוקי מצות וחומרות ומילי דחסידי, זה מיקרי נהנה בעשייתה, שכל כך חביבה המצוה עליו, עד שהוא מוסיף עליה מדעתו דקדוקים וחומרות, גם מה שלא נצטוה על פי הדין.

ולפי זה יש לומר דדבר זה משמיענו הכא ר"ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בכל מצוה, ומוסיף עליהם חומרות מדעתו (דזה מיקרי נהנה מיגיעו) איש כזה גדול יותר מירא שמים, שאין עושה המצוה רק כצורתה שנכתבה בתורה, מחמת ירא שמים. דאלו גבי ירא שמים כתיב אשרי איש וגו, רצונו לומר דאין לו שכר בעולם הזה דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך וגו' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, היינו דיש לו עולם הזה גם כן כנ"ל. ודו"ק.

וכעת נראה לעניות דעתי ליישב קושית המפורשים הנ"ל, דהנה יש שתי מיני דרכים בענייני לימוד התורה הקדושה. יש מי שלומד יומם ולילה ומחדש חידושים. ויש מי שאינו מחדש חידושים. והנה מי שמחדש בתורה הקדושה נהנה מלימודו יותר מזה שאינו מחדש רק שלומד מחמת שהוא ירא שמיםומקיים והגית בה יומם ולילה. ואף על גב שגם זה נהנה מאוד, כמאמר הכתוב פקודי ה' ישרים משמחי לב, מכל מקום בעל מחדש נהנה הרבה יותר, כנודע מה שכתב הרמב"ם ז"ל, שאין שמחה בעולם כטעם התרת הספיקות. וזה יש לפרש בדברי ר"ח בר אבא, גדול הנהנה מיגיעו, רצונו לומר, דמי שנהנה ממה שמייגע עצמו בתורה ומחדש חידושים, הוא גדול יותר מירא שמים, דזה יש לו גם עולם הזה שנהנה מחידושיו, מה שאין כן הירא שמים אין לו רק עולם הבא. והבן. 

(הקדמת הספר בית שמאי)

הרב שמאי הכהן פרידמן הי"ד, מלמדני קראקא, נולד בשנת תר"ס [1900] לערך לאביו הרב בן ציון דומ"צ דובצק. בשנת תר"ץ הוציא לאור את ספרו "בית שמאי" ובו חידושים פלפולים על מסכת מכות, בהסכמת הרב חיים גלרנטר מקיטוב והרב שמואל פירר מקראס. ככל הנראה נספה בשואה בשנת תש"ב [1942] לערך.

דברים חריפים נפלאים מהגאון הקדוש מאסטראווצי זצ"ל.

יש ליתן טעם למה ניתנה תורה במדבר, דהנה בעבודה זרה (דף ג) אמר רבי שמעון בן לקיש, מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו אני מחזיר אתכם לתהו ובוהו. והיינו דאמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה, ואם שקטה למה יראה. אלא בתחילה יראה ולבסוף שקטה. והקשו המפרשים למה דוקא ארץ "יראה" שמא לא יקבלו את התורה ולא שמי ושאר מעשי בראשית. ואמרתי בילדותי על פי מה שאמרו המפרשים, מה קאמר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, ממה נפשך, מתי התנה, אם קודם הבריאה לא היה עם מי להתנות, ולאחר הבריאה לא חל התנאי, דקיימא לן [בבא מציעא דף צ"ד] מעשה קודם לתנאי אינו תנאי. ותירץ הזרע אברהם דכיון דהארץ היתה מרחבת כל ששת ימי בראשית, חל התנאי על מנת שהתרחבה אחר התנאי. ולפי מה שאמרו בארשית רבה דנקראת ארץ שרצתה לעשות רצון קונה, משמע דשום בריאה לא התרחבה רק ארץ לבדה, אם כן אתי שפיר דלא חל התנאי אלא על הארץ לבדה, על מנת שהתרחבה, דהיה תנאי קודם למעשה, ולא שאר מעשה בראשית, משום הכי רק הארץ לבדה יראה ושקטה. וז"פ [א"ת].

ובזה יש לומר מה שכתוב בראשית רבה, דמשום הכי נתנה תורה על הר סיני ואל על שאר הרים, משום דאין לך הר שלא עבדו עבודה זרה, כמו שכתוב במסכת עבודה זרה (דף מה). והקשו המפרש מדוע לא ניתנה תורה על הר המוריה, דנבנה עליו בית המקדש, דבודאי לא נעבד עבודה זרה, דאם כן היה אסור לגבוה. ולפי מה שביארנו יש לומר (דבעבודה זרה דף ד,ב) איתא שכפה הקב"ה הר כגיגית על ישראל, ואמרו להם אם אתם מקבלין את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. וכתבו המפרשים, דהיינו משום התנאי שיחזיר העולם לתהו ובוהו. וכבר כתבתי דהתנאי לא הוי חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, ואיתא (ביומא דף נ"ד) "ושתיה" היתה נקראת, תנא שממנה הושתת העולם. מבואר דמקום המקדש היה תחילת בריאת הארץ שברא הקב"ה קודם שהתרחבה, אם כן הר המוריה, שהוא מקום המקדש לא היה יכול לכפות כגיגית בכח התנאי, דהא התנאי אחר המעשה ולא חל התנאי על הר המוריה, והוצרך הר אחר, ולא נמצא הר שלא נעבד, רק סיני.

ועל פי זה יש לומר מה שכתוב במדרש רבה ובילקוט פרשת וישלח דעל מקום המקדש אין אומות העולם יכולים לערער ולטעון ליסטים אתם כיון שקנה דודו מארונה עיי"ש. ואינו מובן דאכתי יערערו על שאר ארץ ישראל. ואם יש תירוץ אחר, גם על המקדש אין טענה. ולפי זה אתי שפיר, דבאמת כתבו המפרשים דאין טענה לאומות העולם כיון דמעשה בראשית היה תלוי בתנאי, אם יקבלו ישראל את התורה, הוי הכל של ישראל, דהוי כמציל מזוטו של ים. אך כבר כתבנו שהתנאי לא חל אלא על מנת שהתרחבה הארץ, אבל מה שהיה בתחילת הבריאה הוי מעשה קודם לתנאי ואינו חל, אם כן יש לאומות הבריאה טענה על מקום הבריאה מימלא, לפי מה שכתוב ביומא דמקום המקדש היה תחילת הבריאה, שפיר קאמר המדרש, דגם בזה יסתם טענתם, דמקום המקדש קנה דוד מארונה בדמים, ואם כן שוב אין שום טענה לאומות העולם, דמקום המקדש קנוי לישראל בדמים, ושארי העולם הצילו מזוטו של יום. ודברי פי חכם חן.

(זר זהב)

הרב דוד ציטרננבוים, נולד בזמיגרוד בשנת תר"ל (1870) לערך, להוריו, הרב זישא וליבא. הוציא לאור בבחרותו את ספרו "דברי דוד", בהיותו "בחור כהלכה חריף, ושנון ירא ושלם" (מתוך הסכמת הרב בנימין זאב גלר אב"ד בוברקא),  ואת ספרו "זר זהב" (תרצ"ג). הרב סיני הלברשטאם הי"ד היה בין הרבנים שכתבו הסכמות לספר "זר זהב".

חתן ר' חיים הערבאך מגריבוב, לשם עבר. הכין עוד שני כרכים לדפוס, אך לא הספיק להדפיסם.

ככל הנראה, נספה בשואה.

אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת ויש אחרית ותקותך לא תכרת (משלי כד,יג).

הכוונה נראה לי בסיעתא דשמיא, אם נשאל את איש המוני בשוק אשר לא ידע אורחות חיים אמתיים האם התורה מתוקה מדבש וטוב סחרה היא מכל סחורה, הלא ילעג לשואל ויאמר בודאי שברבורים אבוסים, אווזות פטומות שמנות, שליו ודגים טובים מהם. ולמה כן יענה, כי במאכלים אלו טעם טעמם הטוב. אבל את טעם התורה לא טעם עדיין, לכן בעיני בשרו אווזות פטומות טובות מדף גמרא.

ברם, האמת הרי הוא עד לעצמו כי דברי תורה מתוקים וטובים מהם. רק מכיון שלא קרב עדיין אל היכל הקודש אינו מרגיש מתיקות עריבות נעימות וחביבות התורה. אבל מי שיראת ה' כבר נגע ללבבו וטעם טעם התורה יגיל וישמח בשמחת התורה יותר מאשר ישמח במאכלים גשמיים ערבים ומתוקים לחיך.

בתהלים (יט,יא) פירשנו הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים. גם עבדך נזהר בהם וגו'. להרגיש את מתיקות התורה היא רק אם גם עבדך נזהר בהם. אם למד את התורה ונזהר בהתמדת לימודה וקיום מצותיה, אם טעם את טעם התורה רק אז ישכיל ויבין מתיקות התורה מהי.

בדרך זה יש לפרש אכל בני דבש כי טוב ונפת מתוק על חכך. כן דעה חכמה לנפשך אם מצאת וגו'. דע בני, אמר החכם מכל אדם, כמו שהנך יודע ומכיר את טיב ומתיקות הדבש משום שכבר היה על חכך וטעמת בהם, כן דעה חכמה לנפשך שמתוקה היא מדבש ונופת צופים, אם מצאת. אם מצאת וטעמת את טעם התורה, תדע להבחין את מתיקותה, כמו שידעת להבין את מתיקות הדבש רק אחרי שטעמת.

(דברי מרדכי: חלק ב על מועדים ודרשות. מאת הרב מרדכי פארהאנד)

הרב מרדכי פורהנד נולד בשנת תרמ"ו, לאביו הרב משה פורהנד אב"ד נייטרא מחבר ספר 'אהל משה'. גדל בתורה ובחסידות בבית אביו ובישיבתו הגדולה בנייטרא. עוד בילדותו לקחו אביו לכמה צדיקים, ראה שם את תפילתם והנהגתם, והתברך מהם.

עבר ללמוד אצל רבי אליעזר דייטש מחבר שו"ת פרי השדה, אצל רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגעט מחבר קדושת יו"ט, ואצל רבי משה גרינוולד אב"ד חוסט מחבר שו"ת ערוגת הבושם.

בשנת תרס"ח נשא לאשה את הרבנית ברכה בת רבי יהודה ליכטנשטיין האדמו"ר ואב"ד בעטלאן. לאחר חתונתו שימש כמו"צ בבעטלאן למשך שלוש שנים. בשנת תרס"ט, כשהיה כבן 23, הוציא לאור את הספר באר מרדכי ובו תשובותיו ההלכתיות לשאלות הלכה למעשה חמורות, שנכתבו מתוך בקיאות רחבה בכל הש"ס. בשנת תרע"ב ערך והוציא לאור את ספרו של סבו רבי מרדכי שנפלד ראב"ד נייטרא, דברי יושר עה"ת. באותה השנה עבר אביו למאקאווא, והרב מרדכי מילא את מקומו כראב"ד ור"מ בנייטרא. הרביץ תורה בתלמידיו הצעירים בישיבתו הגדולה בנייטרא, וכתב הרבה שו"ת בתכתובת עם גדולי דורו. בשנת תרפ"ג הדפיס את ספרו "קנין חדש", מכתב יד שחיבר בהיותו אברך בבעטלאן, ושמו יצא כפוסק ומושיב גדול. למד בהתמדה עצומה ובכל לימודיו ביקש לעמוד על מקורי הדין בספרות הראשונים. מחמת מחלותיו נסע בעצת הרופאים למקום המרפא במעראן שבאיטליה. הגיע לויציה וחיפש שם דפוסים קדומים של הש"ס, הרמב"ם והטור, והלך לרומא לחפש בווטיקן את הירושלמי על סדר קדשים. בשנת תרפ"ז הוציא את הספר באר מרדכי על שו"ע יו"ד, בעיקר על הלכות נדה וטבילה ושו"ת, והספר זכה הסכמות מפליגות של גדולי דורו, ומתוכו ניכרת גדולת המחבר ובקיאות גם בחכמת הקבלה. על ספר זה עמל במשך 7 שנים, מאז היותו בן 22. חיבר מהדורה נוספת של הספר, אך לא מהדורה זו לא הודפסה. בשו"ת מוזכר שחיבר חידושים על מסכתות תענית, הוריות, סוכה, מכות ורוב עבודה זרה, שו"ת גדול בארבע חלקי השולחן ערוך, ספר הלכות גדולות ששאל ושהשיב בתכתובת עם גדולי דורו, ספר פותח שערים על כללי השו"ס, זכרון שמואל על שניות לעריות והלכות מקוואות, ועוד ספרים נוספים.

התחבא בימי השואה בנייטרא זמן רב, גורש לזקסנהויז ונפטר שם בראש חודש שבט תש"ד. אשתו הרבנית הורעלה בברגן בלזן בשנת תש"ד. בתם מרת לאה זיסל, מתה שם, מיד אחרי השחרור בשנת תש"ה.

הרב מרדכי השאיר אחריו 42 חיבורים בכל מקצועות התורה, בהם על 15 מסכתות דף על דף, ועל מדרש ואגדה ועוד. מהם הוציאו לאור את הספרים באר משה על חג הסוכות (תשמ"ט), דברי מרדכי על מועדים ודרשות (תשס"א) ועוד.

(המאור וזכרון בספר ח"ב)

גדולה היא מצות תלמוד תורה יותר מכל המצוות שבתורה, ולא כל הבא ללמוד מקיים בזה את המצוה כהלכתה. ישנם הרבה תנאים בגדרי המצוה, וזקוק הוא להכשרה נפשית ושכלית לפניה ולאחריה. אך ראשית כל צריך שידע האדם קודם הלמוד ובשעת הלמוד כי בתורת השם הוא עוסק. כי אין זה ספר של חכמה מסוג השכל האנושי, ואין מטרת הלמוד בספר התורה ללמוד חכמה לשם חכמה כדי להשיג סודות הבריאה ולהבין דרכי החכמה העליונה, אלא תורת השם היא. התורה מגלה לאיש הלומד אותה את רצון השם בכל תהלוכות החיים. האדם בשעה שלומד בה שואל באורים ותומים לגלות לו את רצון ה' בכל מעשה, דבור, מחשבה והרגשה שלו. איך לחשוב לדבר ולהתנהג על חלד. כי אין זו תורה של אפשרות מפשטה בהנהגת האדם, אלא תורת חיים המקיפה את כל ענייני החיים, ומורה לו את הדרך הנכונה בכל תסבוכת מעגלי החיים. אין שאלה שלא יוכל האדם למצוא בה את פתרונה, אם רק יעורר את חפצו להסתכל בה נכוחה, ולדרוש בה את המעשה אשר יעשה והדרך אשר ילך בה.

החובה על הלומד תורה להכיר בכל עומק הכרתו "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". התורה נתונה לעם ישראל בשביל שבחר בהם השם, והוא מברך לנותן התורה על הבחירה והנתינה כאחד. ברכה זו חיובה מן התורה, ובכל יום ויום הוא משנן לו אותה, ונותן הודאה על חלקו. ברכה זו מעמידה את האדם על מהותה של תורה, כי אין מי שראוי ללמוד בה ולהבין אותה רק אותו עם הנבחר מכל העמים. עם זה שנתעלה באמונה והגיע למדרגת נבואה "פנים בפנים דבר ה' עמכם" (דברים ה,ד). רק הוא ראוי לקבל תורה מאת השם, מאורסה היא לו, ונצטווה לעסוק בה ולהבין אותה.

ואחרי שנתבהרה ונתבררה לו ההכרה הזאת, טרם גשתו אל הקודש, יצרף ויזכך את נשמתו בכור השלמות והטהרה, טהרת הלב ושלמות המדות. כמו שמבאר הרבנו יונה אה המשנה (אבות פ"ג) אם אין דרך ארץ אין תורה, וזה לשונו: צריך תחילה לתקן את עצמו במדות, ובזה תשכון התורה עליו, שאיננה שוכנת לעולם בגוף שאינו בעל מדות טובות. לא שילמוד תורה ואחר כך ייקח לו מצוות, כי אי אפשר וכו'. וכן מבאר הוא את המשנה (שם) כל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת וכו', שלא יאמר אדם אשנה הלכה זו ואקיימנה, אשנה כל התלמוד ואקיימנו, אם כה יאמר לא תתקיים חכמתו, כי צריך תקון המדות תחלה ואחר כך תתקיים חכמתו. עיין שם. רואים אנו מזה שאף הלומד בלב נכון על מנת לעשות, אם לא הכשיר את עצמו קודם בשלמות המדות, אין חכמתו מתקיימת. וכל שכן אם חסרה לו יראת שמים, על זה כבר צווחו חז"ל (יומא ע"ב) אוי להם לשונאיהם של תלמידי חכמים שעוסקים בתורה ואין בהם יראת שמים. על זה נאמר "למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין". עיין שם.

ואז, כשהוברר לו כל זה, והכשיר עצמו לכך, הוא נכון לקיים המצוה "לעסוק בדברי תורה", ולבקש בתורת השם את מה שברור לו בכל מלא הכרתו. היינו שלמודו הוא ענין של דרישה, שהוא דורש וחוקר את רצון השם בכל מצוות שבתורה, כמו שאמרו (מכות כ"ד) "בא עמוס והעמידן על אחת שנאמר, כה אמר ה' לבית ישראל דרשוני וחיו. מתקיף לה רב נחמן בר יצחק ואימא דרשוני בכל התורה כולה". כי כל דברי הראשונים והאתרונים הלא הם התעמקות בהבנת הש"ס. וכל השקלא וטריא שבש"ס הלא הוא בהבנת התורה שבכתב וי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, כדי למצוא ע"י זה את הפרטים והאופן המתאים לרצון השם בדיני המצוות.

כי רצון השם, כפי שאפשר לאדם להשיג, מתגלה הוא בתורה. רצון השם הוא רצונו הכללי, המקיף את כל התורה כולה. הוא אינו מתחלק לפרטים, אלא מאחד אח הפרטים מכל מצוות התורה יחד נשלם רצון השם יתברך. ולא רק ממצוות אלא גם מתיבות שבתורה. האותיות שבתורה כולן יחד משלימות להביע את רצון השם. ובכן ספר תורה שחסרה בה אות אחת פסולה. אבותינו הקדושים הכירו את רצון השם וממנו הבינו את כל פרטי המצוות עד שלא ניתנו. כמו שאמרו "בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו, שנאמר עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמר משמרתי מצוותי חוקתי ותורתי". שמירת כל התורה כולה, אף תקנת חכמים כערוב תבשילין (יומא כ"ח) וכדומה, קראו אותה חז"ל הכיר את בוראו, כי ההכרה אחת היא.

לכן חייב האדם לידע את כל התורה כולה, גם חלק התורה של ההלכות שאינן נוהגות בזמן הזה. לבד בשביל שאפשר שיבוא לידי מעשה לכשיבנה בית המקדש, אלא הלימוד עצמו תורה הוא, כי מכל התורה כולה, מכל המצוות יחד נשלם רצון השם. גם חיוב האב ללמד תורה לבנו הוא עד שידע הבן את כל התורה כולה (שו"ע של הרב הלכות תלמוד תורה) כי זהו הגדר האמיתי של מצות למוד התורה, שיהא האדם יודע את כל התורה כולה, ומזה ישיג את רצון השם, כי ידיעה אחת היא.

על למוד שכזה אנו מברכים "אשר קדשנו במצוותיו וצונו לעסוק בדברי תורה". אין הצווי רק ללמוד, אלא לעסוק, ליגע ולעמל בדברי תורה עד שיבין אותם הבנה שלמה מקיפה ועמוקה, ואז ירגיש את טעמם ומתק דבריהם המשמחים לבב ומשיבים נפש. לכן סמוכה היא תפלת "והערב נא" לברכת המצוה, וברכה אחת היא, שיהיו דברי תורה ערבים בפינו, ונרגיש את טעם יינה. גם השמחה של למוד התורה היא אחת מתנאי המצוה (כמבואר בשו"ע או"ח סימן תקנ"ד), ואין שמחה כהתרת הספקות, כל כמה שהוא משתדל להבין מה שהוא לומד, כל מה שהוא ממשמש ומוצא בה טעם, הרי הוא מתחזק בקיום המצוה של "לעסוק בדברי תורה".

למוד תורה שכזה, דרישת השם בכל עת, מה נעלה הוא אצל האדם! הוא כמו אותה המדרגה הכי עליונה שרק גדול הנביאים, משה רבנו, זכה לה. רק לו היתה נתונה הרשות לדרוש את השם בכל עת, ועל כל דבר ספק אמר "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם". מעלה זו שבדבר השייך לנבואה לא זכה לה כי אם משה רבנו, זכו לה כל ישראל בדברים השייכים לתורה. אין זכיה זו רק רשות, אלא חובה. חוב על כל אחד מישראל להגות בתורת השם תמיד בכדי לדעת "מה יצוה ה'". אם מסתפק הוא באיזו דבר הלכה, יהגה בה יותר ויותר, "עמדו ואשמעה", עד שתתגלה לו התשובה האמתית, וידע את האסור והמותר. זוהי תלמוד תורה, וזה נקרא גמרא (רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א). בטוח הוא האדם שאם רק יעמול בתורה אז ימצא מה שהוא מבקש, כמו שאמרו "יגעת ולא מצאת אל תאמין", על כגון זה אמרו המלאכים "אשרי לילוד אשה שכך מובטח".

למוד התורה שכזה מחייב את האדם לא רק לעמלות ויגיעה אלא להתפשטות הגשמיות. כי אם האדם רוצה להשיג את רצון השם כל ישותו מפריע לזה. כל עוד שיש בקרב לב האדם איזו הרגשה גשמית, אי אפשר לו להשיג רצון של חכמה עליונה. כל אשר ישיג – יגשם, יצמצם, והיה לעניין אחר. אם ברצותו שלא להקטין את התורה, שלא לגשם אותה במושגיו, עליו לבער את ההרגשה הגשמית מלבו. לזכך את שכלו, לטהר את מחשבתו, עד שידבק שכלו בשכל התורה. עד שיתאחד דעתו ממושגיו בדעה ומושגי התורה – אחדות שאין בה הפסקה של גשמיות וצמצום. כי להבין דעת השם ותורתו יוכל רק בהתאחד דעתו עם דעת התורה כנר עם האבוקה. אף שהנר כשלעצמו קטן הוא, אבל בהתאחדו עם האבוקה, אין ניכר קטנותו. הפסק היותר קטן מבדיל את הנר מהאבוקה ואז נשאר הוא בקטנותו. גם לתפלה נחוצה התפשטות הגשמיות, אבל רק הפשטת ה"אנכי" של האדם, כמבואר לעיל, שאת ענייני הגשמיות אדרבה צריך המתפלל להרגיש בין בבקשה בין בהודאה, אבל בלמוד תורה אין מקום להרגשה גשמית כלל. כי להשיג רצון השם הוא בא, וזה אי אפשר בלי הפשטה גמורה מהגשמיות לגמרי, לכן נקראת תורה – חיי עולם, ותפלה – חיי שעה.

מה נפלא הוא לראות שגם תפלה על גאולה עתידית, קבוץ גליות וביאת המשיח, בנין המקדש והחזרת מלכות בית דוד, גם אותם כינו בשם חיי שעה. וכן אמרו ז"ל (מגילה ט"ז): גדול תלמוד תורה יותר מבנין בית המקדש, שכל זמן שברוך בן נריה קיים, לא הניחו עזרא ועלה. עיין שם. פרידת עזרא מברוך בן נריה, לא היתה שאלה של בטול תורה, אלא המעטת גודל העליה שהיתה אפשרית לו בהיותו סמוך לרבו. והעדר עזרא לבנין בית המקדש היה דבר הניכר כמובן – לבד קיום המצוות התלויות בארץ, שאי אפשר היה לו לקיים בהיותו בבבל – בכל זאת דחתה עליה של תורה את עלית עזרא לארץ ישראל, כי תלמוד תורה כנגד כולם. כי היא חיי עולם.

ולא רק עניינים רוחניים כלליים אלה, שסוף סוף האדם מרגיש בחסרונם ומצטער עליהם – כי בלא זה הוי תפלת קבע – והרגשה שלו צער גשמי הוא, הם בסוג חיי שעה, אלא אפילו שלש הראשונות שהן שבחו של מקום – כי מנין היה יודע רבא באיזה חלק של תפלה מאריך רב המנונא, אולי בשבחו של מקום – כיוון שהן בסדר התפלה של חיי שעה שאחריהן, נכנסו גם הן תחת השם הכללי הזה, לעומת תורה שכולה רצונו ושבחו של מקום, לכן שמה חיי עולם.

ומה שהתורה מדברת בענייני החיים של עולם הזה, וכל המצוות המה בענייני גשמיות, וגם גדלותו של תלמוד הוא מה שהאדם בא על ידו לידי מעשה, אין זו סתירה לחיי עולם שבה, כי אף שהמעשים המה חי שעה ממש, יותר מתפלה, כי התפלה הלא היא מה שהאדם פונה מחשבתו ודבורו אל השם יתברך, רק שתוכן הדבור הוא בעניינים שהם חיי שעה, אבל מעשי האדם הלא הם בחיי שעה עצמם. אך דבר זה אינו ממעט את דמותה של תורה, אינו מקטין את ערכה, אלא מגדל את ערך המעשים. מעשים אשר יעשו לפי צווי התורה, יוצאים מסוג חיי שעה ונכנסים בענייני חי העולם. עניינים של חול נעשו עניינים של קדושה, כמו שאנו מברכים על המצוות "אשר קדשנו במצוותיו", כי בקדושת התורה מקדש האדם את כל הבריאה. מעורות של בהמה, אדם עושה תפילין ומזוזות וגם ספר תורה. זוהי גדלותה של תורה. כשאדם מתאחד עם שכל התורה נעשה שכלו שכל התורה, וכוחו גדול לעשות מדברים של חול דברים של קודש. גם חיי שעה נעשה על ידי התורה לחיי עולם, כי חיי עולם היא.

מה נפלאים הם דברי הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל בזה (אור ישראל כט,ל), זה רצונו: ובכלל בקשת תורת האמת ב' יסודית לה: היכולת בטבעי, והטהרה במחשבתו. הטהרה – הוא אשר יכנוה החכמים בשם הכרה מדעית. וחכמי המוסר בשם התפשטות הגשמיות. היינו שיהיה השכל בודד בלי הרכבתו עם יתר כוחות הנפש אשר באדם. כי זולת זאת, נטית כוחות הנפש מסכים מבדילים בינו לבין הכרת האמת אשר גם השיקול הדעת הישר בעזורה. והנטיה תעקמנה לצעוד בדרך עקלקלות וכו'. גדר של תורה הוא בשכל המופשט מכל רצון והתפעלות הנפש, אבל התפלה יסודה התפעלות הנפש לשעתה. כמאמר רז"ל (תענית ב) ולעבדו בכל לבבכם, איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפלה. לזאת התפלה היא חיי שעה והתורה חיי עולם.

בדבריו אלו הקצרים כולל מרן הגאון רבי ישראל סלאנט זצ"ל את כל דברינו הנ"ל, ועוד יותר מזה. כי שכל בודד זה, נבדל לא רק מכל כוחות הנפש ונטיות ופניות שבמדות האדם, אלא אף מהתפעלות הנפש הנחוצה בעבודה שבלב של תפלה, והוא שכל מופשט מכל הרכבה וחבור עם עניינים של חיי שעה אפילו של תפלה – היא המדרגה הכי עליונה בהתפשטות הגשמיות ההכרחית בהשגת רצון השם בלמוד התורה. זוהי גדלותה של תורה על התפלה. וכן אמרו במשנה (פאה פרק א) תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד עיון תפלה וכו' (כמבואר בשבת קכ"ז) כי תורה חיי עולם ותפלה חיי שעה.

(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי הי"ד, כנסת ישראל, תרצ"ח)

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ"ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ"ט ע"ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד' יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש"י ז"ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש"י ז"ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל' ע"א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש"י ז"ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש"י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו' תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר' יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד' אל' בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי"ף ז"ל הביא מימרא דר' יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו' והוא לא כתב רק על בנו.

ב' – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג' – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש"י ז"ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ"ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו' וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש"י ז"ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל"ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו'…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו', יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו', על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ"ך כנ"ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי"ף ז"ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ"ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ"א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד' בעצמו, דכתיב ויאמר ד' על עזבם את תורתי וכו', שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון "תורה לשמה" מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו' שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל"ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד' למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר"ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד' אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו' ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד' לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו'.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב"ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב"ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד' יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש"י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

הקדמה

יתברך היוצר וישתבח הבורא אשר שם חלקי מיושבי בית המדרש שזה תכלית בריאת העולם בשביל התורה שנקראת ראשית, כמאמר חכמינו ז"ל על תיבת בראשית. הכוונה שהתורה הקדושה תמיד נקראת ראשית, כי מי יאמר שהגיע לכוונת תכלית שבה, וכן בכל המצות ועבודת ד' יתברך, מי יאמר שירד לעומקה. וזה תכלית בריאת אדם שתמיד יהיה במחשבתו בעוסקו בתורה ובמצות שהיא רק ראשית והתחלה לענודה. ובזה נוכל לפרש הכתוב ראשית חכמה יראת ד' וגו', היינו אם החכמה נקרא אצלו ראשית, אז הוא יראת ד', הם רק ביושבי בית המדרש, שהם יודעים שהוא רק ראשית ולא ירדו לתכליתה. וזה כוונת רבי נחוניה בן הקנה שתיקן הודאה ששם חלקו מיושבי בית המדרש.

חסדי ד' אזכיר על אשר גמלנו, אשר הביאנו עד הלום להקריב ספרי ראשית בכורים, מנחתי מנחת עני, מה דרכו של עני להקריב את נפשו כך הקרבתי פרי מעללי ושכלי בדבר ד' זו הלכה, בכל נפשי וכחי בשאלות ותשובות בארבעה חלקי שולחן ערוך בהספיקות אשר היו לי, וברוך ד' בררתי אותם להלכה כיד ד' הטובה עלי.

רבות יגעתי ומעט מצאתי, ראשית תרומתי אשר חנני ד' בתורתו להבין בגמרא וברמב"ם ובשולחן ערוך ולבוא עד גמר הלכה. וידעתי אני מך ערכי שלא הגעתי למדה זו להורות לרבים לקבל אחריות דעלמא עלי, כי אף לקטני המחברים לא דמיתי וקטנם עבה ממתני, טעל כן זחלתי ואירא לקרבה למלאכה זו אולי, חס וחלילה, שגיתי בהוראה וימצא איש יסמוך על הוראתי להורות להלכה למעשה ויהיה החטא תלוי בי, חס וחלילה. מיד חזרתי אמרתי כי ספרי יגיע גם לדייני ישראל אשר יש להם יד להורות, ובוודאי ישקלו הדבר בשכלם אם יוכלו לסמוך על זה למעשה. ואף על פי כן לא רציתי להדפיס רק מתחילה להציע לפני גדולי וגאוני זמנינו. ונחנו הסכמתם שראוי הדבר להוציא לאור ייהנו רבים בו. על כן נתתי לבית הדפוס. ואבקש כל מי שיעיין בספרי זה, שלא יסמוך עלי עד אשר ישקול הדבר בשכלו איזה פעמים, אז יכול לסמוך, כי לא באתי בחיבורי זה רק לעורר על המעיין.

ברוך ד' אשר בחר בני מכל עם ונתן לנו תורת אמת והבדילנו מכל העמים והראה לנו אהבה וחיבה, שהרשה לנו לחדש בתורתו, כפי שכל האנושי כן יקים. ועל זה מברכין אשר נתן לנו תורת אמת, הכוונה שנתן לנו במתנה שהתורה תתנהג כפי שכל האנושי, כי לא בשמים הוא, כמאמר הגמרא בבא מציעא במתיבתא דרקיע, ולא נתנה תורה למלאכי השרת, אפילו באמת הדין להיפך ברקיע, אף על פי כן, הפסק הלכה רק כפי אשר יפסקו הבית דין שלמטה. יעויין בדרשות הר"ן ז"ל.

ועל פי זה יש לבאר מאמר הגמרא נדרים (דף פ"א ע"א) אמר רב יהודא אמר רב, מאי דכתיב מי האיש ויבן זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו, עד שפרשה הקב"ה בעצמו וכו', שאין מברכין בתורה תחילה. עד כאן לשונו. וכבר הקשו בהבנת דברי הגמרא שעל ג' עבירות החמורות שהיו, לא נאבדה הארץ, רק מחמת ברכת התורה תחילה. יעוין בר"ן שם. ולפי הנ"ל ניחא דהנה איתא בספר אמרי שפר על התורה מהרב הגאון מרש"ק ז"ל בספר תרומה מה שמאריך שם על המדרש, ומפרש גם כן שם דברי הגמרא שבת דהמלאכים טענו בשעת מתן תורה מה אנוש כי תזכרנו וגו' תנה הודך על השמים. והקשה הלא אפשר ששניהם יחד יודעין את התורה, וכי מי שיכול ללמוד פסוק אחד עם חבירו, הכי בזה גוזל השני את הפרק ההוא מן הראשון, הא הראשון יודע הפרק כמו שלמד מקודם. ואם כן הכי נמי אצל המלאכים, הגם שנתנה תורה לישראל, מכל מקום גם הם יכולין לידע וללמוד. אך לפי הנ"ל ניחא, דהנה הקב"ה נתן לנו התורה כפי אשר יורה שכלם האנושי כן יקום, אף שהשכל אלקי מורה להיפך, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת ראש השנה, אתם אפילו שוגגין, אתם אפילו מזידין, והביא דכרי הר"ן ז"ל בדרשותיו דמבאר הגמרא, בבא מציעא דנחלקו במתיכתא דרקיע, אמרו מאן נוכח רבה בר נחמני, דמאי טעמא הוצרכו לשאול מרבה בר נחמני. וכתב, דהנה שכל אלקית ושכל אנושי אינן שוות כלל, רק המה הפכיים לגמרי, והנה הקב"ה נתן לנו התורה וכתב בה אחרי רבים להטות, הרי התורה נתנה לבני אדם שיתנהגו בה כפי דעתם ושכלם, על כן שאלו לרבה בר נחמני שהוא מכריע מה שהשכל אנושי מכריע, אף שהקב"ה אומר טהור. לכן שפיר טענו מלאכי השרת מה אנוש כי תזכרנו, שתתן התורה להתנהג על פי שכל האנושי, אדרבא תנה הודך על השמים, שיהיה התורה מתנהג על פי שכל אלקות כן יהיה וכן יקום, לא על פי שכל האנושי. יעוין שם. ודברי פי חכם חן. עד כאן.

וכל זה הוא מחמת שנתן לנו התורה במחנה, על כן כפי שמורה שכל האנושי כן יקום. ועל זה אנו מברכין אשר נתן לנו כמתנה. נמצא לפי זה ניחא דברי הגמרא שלא ברכו בתורה תחילה, היינו שלא ברכו הברכה אשר נתן לנו במחנה כפי אשר יפסקו הבית דין של מטה, רק כפי שכל עליון כן יש לנו לפסוק. ואם כן יוכל להיות מזה כל הריסת התורה והמצווה ויוכל להיות היפך כל המצוות אם אין אנו משגיחין כפי שכל האנושי. וזה גרע מג' עבירות החמורות רחמנא ליצלן, כי לא יכול לבוא מזה הריסת כל התורה דיודעין שזה עבירה, אבל אם לא ברכו בתורה תחילה לשיטתם הדין כך, ועל פי שכל האנושי אינו כן, וזה ברור בכוונת הגמרא.

ובזה נוכל לומר כוונת המגיד, אלו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו. וקשה מה זו מעלה קרבת הר סיני בלי תורה. אכל לפי הנ"ל ניחא דהכוונה דלא נתן לנו התורה במתנה. וכך הפירוש אלו קרבנו לפני הר סיני לקבל את התורה, וקבלנו רק שלא נתן לנו במתנה, דיינו. על אחת כמה וכמה שיש להודות ולשבח להקב"ה שנתן לנו התורה כמתנה, ויש לנו רשות לחדש חידושי תורה כל אחד ואחד כפי שכלו. נמצא לפי זה שיש לנו חיוב גדול לחדש בתורה כל אחד כפי שכלו כיון שנתקן ברכה על זה.

ומאוד הפליגו חכמינו ז"ל בשבחן של מחדשי חידושי תורה. עיין בתנא דבי אליהו פרק י' וכו', וכן בשו"ת מן השמים לרבנו יעקב מקורביל סימן ל"ב מה שהשיבו לו מן השמים. ויעוין בספר חסידים סימן תק"צ, וזה לשונו, מי תיכן רוח ד', כי הקב"ה גוזר מי יהיה חכם ומה חכמתו וכמה שנים וכמה ספרים יעשה. יש שגוזר עליו שיעשה ספר אחד או שנים או שלשה, וכל מי שגלה לו הקב"ה דבר ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גלה לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפוצו מעינותיך חוצה. וזה שכתב יביא במשפט על כל נעלם, שגורם שנעלם וכו'. עד כאן לשונו. על כן קמתי מחשכת הבלי זמן, אמרתי במה אקדם לד', אולי כיוונתי באיזה מקום להלכה ולא אכתבנה. וידעתי כי ילעיגו עלי אנשים ויאמרו הגם זה במחברים יקרא. אבל אמרתי מה לך להשגיח על זולתך, ואין כוונתי בזה חס וחלילה להתגדר בה או בשביל קרדום לחפר בה.

וקראתי ספרי "מנחת ש"י". תיבת ש"י ראשי תיבות שלמה ירמיה, ותיבת מנחת לרמז שם אבי מורי נ"י, אותיות מנח שם נחם כשם אבי נ"י, ואות תיו גם כן חשבון כשם אבי נ"י ר' נחם צבי חשבון ארבעה מאות. וגם לרמז שם אמי מורתי לאה תחיה, על מספר קטן במנחת שי. וממעמקי לבבי אפרוש ידי לד' ואתפלל לפניו שיברך את אבי מורי נ"י ואת אמי מורתי תחיה בעושר ובאושר ובכבוד ובאריכות ימים שמעולם גדלונו על דרכי התורה והיראה וכל חייהם ומגמתם רק לגדל בניהם לתורה. אנא ד' ישלם להם פעלם ומשכורתם כפולה, ויבלו ימיהם בנחת, מתוך הרחבת הלב. אמן.

ויהי רצון שלא ימוש התורה מאתנו וצאצאינו וצאצאי צאצאינו, כולנו יודעי שמך ולומדי תורתך לשמה עד עמוד הכהן לאורים ותומים במהרה בימינו אמן.

 המחבר

הקדמת מנחת ש"י

הרב שלמה ירמיה בן הרב נחום צבי גרינברג, נולד בפרושיניץ סביבות שנת תר"ל (1870).

הוא היה חסידו של האדמו"ר מאמשינוב, רבי מנחם קאליש. כבר בתרנ"ה (1895) היה מו"צ באסטראלענקא שבמחוז ביאליסטוק שבפולין, והמשיך בתפקיד זה במשך עשרות שנים. שמו התפרסם בעולם התורה לאחר שהוציא לאור את ספרו "מנחת ש"י" (פיטרקוב, תרע"ב), ובו שו"ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ודרושים על דרך הפלפול. רבנים גדולים כתבו את הסכמת לספר, ובהם רבי מנחם [קאליש] מאמשינוב, רבי מאיר יחיאל הלוי [העלשטאק] מאסטראווצא, רבי מלכיאל צבי הלוי [טענענבוים], רבי אליהו קלאצקין לובלין, רבי יוסף [קאליש] מאסטרוב, רבי יצחק בורשטין אב"ד אסטראלענקא, ועוד.

הרב שלמה ירמיה ורעייתו שפינצע, נספו בשואה בסביבות שנת תש"א. הי"ד.

מקורות: ספר קהילת אוסטרולנקה, מנחת ש"י, ועוד.

הרב זלמן אסבסקי אב"ד דוויליאמפאלע, ליטה
משיחותיו של הסבא, אדמו"ר מרן נתן צבי פינקעל זצ"ל

דרך ארץ קדמה לתורה.

ישנה תורה שלמה בשלמות האדם הקודמת לכל התורה כולה. היא לא ניתנה לאדם ע"י צווי ואזהרה אלא נובעת מתוך עצמיותו של האדם והכרח המציאות שלו. מהי התורה הזאת, ומהי דורשת מהאדם?

דרך־ארץ, וכל הטוב שבאדם, הוא מציאות השלמות של האדם שלפני החטא, מה שהיה אז בהכרח מציאותו, תורה היא לנו. אנו מחויבימ ליגע ולעמל בה להשתדל לרוכשה ולהשתלם בה לפני שאנו נכנסים לטרקלין של תורה.

האדם בחטאו נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ידידה אחד ירידה, נפילה אחר נפילה, ושקע למעמקי הקלקלה. אין זהו האדם זה שלפנינו כיום. תכונתו אחרת, טבעתו אחרת, וכל עצמיותו נתגשמה ונתקלקלה והיה לאשר לא היה מקודם. לא רק הוא אלא כל הבריאה כולה ירדה אתו ושקעה למעמקי הקללה. שינתה צביונה ונשתנה טבעה ואינה זו שהיתה קודם החטא.

תכונתו הטבעית של האדם, הבריאה כפי מה שהיא, חבויה בעונש החטא. המאור שבה נגנז ועתיד להגלות לעתיד לבא. אז נראה אותה בצביונה ובצורתה האמיתית, כפי הטבע שטבע אותה הבורא בתחילת בריאתה. ומה טבעה ותכונתה אז? נשקיף נא מהמאוחר אל המוקדם, מאחרית הימים, שאז תשוב הבריאה לאיתנה ותתגלה לנו בצורתה האמיתית, כפי שהבטיחו לנו נביאינו. ואז, – וגר זאב עם כבש, ונמר עם גדי ירבץ, ועגל וכפיר ומריא יחדו, ונער קטן נוהג בם. ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן, וארי כבקר יאכל תבן. ושעשע יונק על חוד פתן, ועל מארת צפעוני גמול ידו הדה. ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה… כמים לים מכסים (ישעיה י"א).

הוי אומר שאין הרע טבעתם ההחלטית ועצם עצמיותם של הזאב, הנמר, הפתן והצבעוני. אין זה הטבע והצורה הנכונה שטבע בם היוצר בתחילת ברייתם. אין תחילת עשייתן לנזק, אלא מרעין בישין נדבק בהם בעקב החטא וקללת הבריאה. וכמו שנשתנתה צורתם הגופנית והנחש נעשה גוחן על בטן, כן נשתנה טבעם ותכונתם הרוחנית מהטוב לרע. כי הלא כתיב "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד". כולם טובים  היו, כולם נאים היו, וממקור הטוב נקרו, אלא הוא הוא, האדם, קלקל את עצמו והחריב את עולמו, והביא עליו את המזיקין. לכשיכופר החטא, יתוקן המעות, ותסולק הקללה מהבריאה, ושבה לאיתנה ולטבעה הראשון. היא תתגלה לפנינו בצורתה האמיתית, והיתה לגן־עדן של קודם החטא. רק הטוב והשלום ישכון בה ולא תשמע קול צוחה בארץ (עיין רמב"ן ריש בחוקותי).

גם אחר הירידה הגדולה, ישנן מדות טובות שנשתמרו בצביונן ובתכונתן המקורית גם אצל הבעלי-חיים, ואילו לא ניתנה התורה יכולנו ללמוד צניעות מחתול, גזל מנמלה, עריות מיונה וכו' (עירובין ק'). המדות הטובות האלו טבעיות הן אצלם. תכונתם הן, כפי שטבע בהם היוצר בתחילת ברייתם, ואין בהם כח הבחירה לעשות אחרת. כן היה טבע כל המון אלפי רבבות בעלי־חיים שבעולמנו כיום, כן היתה תכונת ומהות האדם שלפני החטא – טוב, אך טוב, מוכתר בכל המדות הטובות, אלא שממקור השכל נבעו, ממעמקי הנשמה האלקית שנופחה בו, ובה כח הבחירה לבחור גם ברע. אבל טבעו ועצמיותו היו – כל המדות הטובות.

נמצא שהאדם שלאחר החטא יצא ממציאותו, ועליו מוטלת עבודה רבה בקניית שלמותו ולשוב אל מציאותו – לאדם דקרא. אבל קודם החטא, זו היתה כל מציאות האדם וזו כל תכונתו הטבעית. שלם בתכלית השלמות, מוכתר בכל המדות הטובות, ולא היה זקיק לשום עמלות בהשגתן, אלא שבידו היתה הבחירה לצאת מכלל האדם ולהיות אף פחות מהעלי חיים שהטוב הוא הכרח המציאות שלהם. אך זה נחשב כבר למעין אבוד עצמו לדעת והפסדת כל מציאותו. ואין שייך לזה כל צווי ואזהרה שיהא אדם בכל היקף מציאותו, מוכתר בכל המדות הטובות, כמו שאין שייך לצוותו לא להיות בעל חי או שום בריה אחרת. אם האדם לא משתלם במדותיו בהכרח המציאות הוא מעניש את עצמו בענשו של נבוכדנאצר שנעשה בעל־חי לשבע שנים (דניאל ד'). מרצונו הטוב ובחירתו העצמית הוא יוצא מכלל האדם.

לאדם ניתנה התורה, באדם מישתעי קרא, וכל כמה שחסר בו ממציאותו נגרע מכלל מקבלי התורה. אם חסר בו מה"נעשה אדם" וכו' – חסר בו מה"נעשה ונשמע". עליו להשתלם קודם במדותיו ובתכונות האדם ששם אדם יהא נקרא גם עליו, שגם הוא ממקבלי התורה, וגם בו אישתעי קרא.

"אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". בלעדי התורה הזאת היתה לנו תורה שלמה רחבה ומקיפה של תורת האדם, זו שקדמה לכל התורה כולה. כי רק אחרי "שפסקו זוהמתם" (שבת קמ"ו), עברו את כל ההכנה הטהרה והזיכוך והיו לקדושי עליון, קיימו וקבלו עליהם את כל התורה שקדמה לקבלת התורה, אז קרבו להר סיני. הקריבה ההיא כשלעצמה "דיינו" – תורה שלמה בתורת האדם. להרבה יגיעה זקוק האדם בכדי להגיע למדרגה שלפני קבלת התורה; לרכוש לעצמו את אותה השלמות שבתורה ש"קדמה לתורה",

דרך ארץ אמנם קדמה לתורה כי זה כל האדם.

(מתוך כנסת ישראל, סיון תרצ"ח)

הרב זלמן שלמה אסבסקי (אסאווסקי) נולד בסביבות שנת תרמ"ה (1885) בפינסק. רב גאון מפורסם, מגדולי רבני ליטא. על אף גילו הצעיר היה רב בעיירה החשובה קופיאנסק שברוסיה ואח"כ למד בכולל קובנה והיה רבה האחרון של ווילאמפול סלובודקה.

רק מעטים מכתביו של הרב זלמן שלמה השתמר. חיבורו "כרם שלמה", שהיה בשלבי עריכה, אבד. נותרו בידנו רק מעט הכתבים שהדפיס. בשנת תרפ"ג פרסם הרב בקובץ "בית ישראל" (הוצאת כולל קובנה בסלובודקה) מספר מערכות גדולות מחידושיו. בנוסף לכך ב"כנסת ישראל" מובאים מאמרים שכתב: בדין כוחו כגופו (שבט תרצ"ח), משיחותיו של הסבא (סיון תרצ"ח) ו"עומק הלב" ניסן–אייר–סיוון תרצ"ט.

ביום כ"ח בסיון תש"א למד הרב גמרא יחד עם בנו, ר' יהודה. הרוצחים הליטאים, שותפי הנאצים, פרצו לביתו ורצחו אותו באכזריות נוראית כשהוא רכון מעל דפי הגמרא. (מי שמעוניין בתיאור זוועות הרוצחים יכול לחפש במקורות המצוינים מטה).

מקורות: ליטע עמ' 1681, חכמי ליטא עמ' 12, אוצר הרבנים 5694, לימודי דעת זכרון בנימין עמ' ו.

מכתב קודש

מכבוד קדושת אדומו"ר רשכבה"ג מרן הקדוש מבאבוב יע"א

ב"ה ה' לסדר המללמ"ה תרצ"ט באבוב יע"א.

לידידי שאר בשרי האברך המופלג בתורה ויראה תלמיד ותיק בבית מדרשנו כש"מ שמואל יעקלי יחי' (יכונה) בערגער מבעטש.

מכתבך קבלתי ויותר ממה שכתבת קריתי מבין שורותך, וראיתי כי דלפה נפשך מתוגה והנך מלא דאגות על העתיד מהיכן ירק זה חי, ולמותר להבינך עד כמה ירדו דבריך אלה אלי לחדרי בטני דכתיבין ודקריין, כי זאת בין תבין ותדגיש מעצמך. אמנם בכל זאת לא אעצור כוח לעבור על דבריך בשתיקה ואוכיחך בתוכחה מגולה מאהבה מסתרת. שלא יבהלוך רעיונך כלל רק תשים בטחונך בד' יתברך הזן ומפרנס לכל ומכין מזון לכל בריותיו אשר ברא. הגם כי ניתן עול ברזל על האדם להביא טרף לביתו, ככתוב וברכתיך בכל אשר תעשה, אבל זאת אומרת רק לענין עשיה והשתדלות, ולא להאנח ולדאוג שהוא ללא יועיל. ואם ידאג אדם כל היום וכל הלילה לא יברא אפילו פרוסה קטנה, אדרבא הוא מבלבל את מחשבתו ומטמטם את לבו מבלי ידע אנה לפנות ומה לעשות. ואלמלי לא ניתן רשות ממעל לעסוק במסחר או במלאכה, הלא היה חטא ועון פלילי להרהר אחר מדותיו של הקב"ה ולחשוב מחשבת פגול על המחיה ועל הכלכלה, כי אם לישא עין לשמים ולא להושיט אצבע למים קרים. אך כאשר עלה ברצונו הפשוט לשום עול הפרנסה על האדם, צריכין משרתיו עשו רצונו לעסוק במסחר וקנין בחריצות והרי הוא ככל עבודת הקודש עליהם, וצריך האדם לעשותה בזריזות ובלב שלם להשלים רצון קונו. אבל הדאגה והיגון מי התיר לך. ואשר כתבת כי בני גילך שהיו חבריך בימי נעוריך להבלים ולמעשים תעתועים הם השגו חיל ושוכבים אדינרי, אל יקנא לבך בחטאים. וחוץ ממה שיש לך ברוך ד' להתהלל עם נחלתך בעמלך בתורה הקדושה ובספרי מוסר, אשר רק בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי, ויפה שעה אחת מבאר מים חיים ומשאר ספרי צדיקים מכל הונם ורכושם, אשר בוודאי לבם ודעתם רחוק מזה, אלא אפילו במילי דעלמא אל יעלה עליך רוח הקנאה, כי האדם יראה לעינים ואינו יודע מטמנותיו של חבירו, ומי יודע אם הם אינם מתקנאים בך, האתה יודע רזי עולם כמה דאגות ואנחות הסובבים אותם מכל צד ואם היו מגלים לפניך מסתורם לא תחפוץ להחליף אותך עמהם גם אם יתנו לך מלא ביתם כסף וזהב. ומלבד זה לא עולה על לב אדם להתקנא בנחש אשר עפר יאכל ופרנסתו מצויה לו בניקל ובכל מקום שהוא לא יחסר לחמו. אך דנתי אותך לכף זכות, כי לעורר רחמים כתבת זאת, כאמור לדוד למה יאמרו וכו', ואני מסיים סיפא דקרא, כל אשר חפץ ד' עשה, וכן יהי רצון מלפני אבינו שבשמים להשביע נפש שוקקה ונפש רעבה ימלא טוב ותושע בקרוב בכלל כל המחכים לישועות ד'. כנפש שאר בשרו הדורש שלומו באהבה רבה,

ה"ק בן ציון הלברשטאם

האותיות בראש האגרת הם ראשי תבות הנני ממטיר לכם לחם מן השמים, ישר והפוך, והרמז כי עבודת האדם להעלות כל דבר גשמי לשורשו על דרך ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, וזה הראשי תבות ממעלה למטה והפוך בה ממטה למעלה יען גם זאת הוא בסיוע דלעילא. והבן ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

(חיי עולם, תש"ג)

מכתב חשוב זה, בענייני ביטחון בה' והסרת הדאגה והקנאה, נכתב ונשלח בשנת תרצ"ט (1939), מאת האדמו"ר מבאבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, לתלמידו היקר ר' שמואל יעקב ברגר הי"ד.

על האדמו"ר הי"ד כתבנו במאמר הקודם.

דף עד על שם התלמיד, ר' שמואל יעקב ב"ר אברהם יצחק ברגר, נמצא באתר "יד ושם". דף זה נכתב על ידי חברו בישיבת "עץ חיים" בבאבוב.

כאן המקום להודות ל"יד ושם" על מפעל הנגשת דפי העד ברשת האינטרנט, באופן שמאפשר לגשת בקלות למידע ולהוסיף לחקור בעניין.

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז"ל אמר לי אאמו"ר עטרת ראשי  זצלה"ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי"ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר"ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה' כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה' ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע"ה (תהלים קי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע"י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה' יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה' יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה' חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר"י הקדוש זי"ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב"ה לישראל, כמאמר חז"ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה "אחת היא לאמה" אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז"ל (ברכות דף ה' ע"א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו', עיין שם. ונודע דלשון "שבתי" מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש"י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע"י יסורין כנ"ל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין "לחזות בנועם ה'" היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, "ולבקר בהיכלו" היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה' יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו"ר מוה"ר יקותיאל יודא ז"ל שהיה אבד"ק יארע תע"א

בן הגה"ק המחבר ז"ל "בעל ערוגת הבושם"

ראקושפאלויטא, ה' קדושים, ט"ז למנין בני ישראל, תש"ג לפ"ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי"ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)