קטגוריה: מוסר

היסוד של מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, איננו דווקא להגר שבא להתגייר, אלא אף לכל אדם שצריך לשוב מדרכו הרעה, ולהעמיד את עצמו על דרך הישרה, על דרך הנצחי לבל ימוט לעולם, ושלא ישוב עוד לכסלה, כמו שה’ דורש ממנו. וצריך לזה לשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, ובינו לבין חברו, וצריך לשוב עד ה’ יתברך. ועל זה דרשו ז”ל עֵד ה’ אם תשובתו שלימה שלא ישוב לכסלה עוד.

וכשאדם מתבונן על כל זה הוא נופל בייאוש, כמה שגבה ממנו לבוא לדרך התשובה, וכמה רחוק ממנו היכולת לשבור את כל המחיצות, כמו שאמרו רז”ל “גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד”. כי יודע את מכאוביו, איך כמה פעמים הסכים בדעתו שלא ישוב עוד לכסלה, ויעזב הדרך הזה לעולם, ושבר כל המחיצות ועשה גדרים וסייגים, אבל הנחש המצוי תמיד בין הגדרות ופורץ גדרו של עולם, אף מה שיסדו אבירי הרועים. וכבר אמר לנפשו נואש, לבוא לדרך הראשונים, ולילך בעקבות שדרכו אבותינו, אף שאינו מועיל על זה שום ייאוש לעולם, כמו שאינו מועיל שום תנחומין של הבל מכל הבלי עולם הזה, אף להנפש, אשר לפי הנראה כבר מת מכל הרגש רוחני מפני שהיא בת־מלך, ואין בשום כוח בשום אופן שבעולם להמיתה, ואין מקבלים תנחומין על החי… ועד יום מותו תחכה לו, שמא ישוב מדרכו הרעה וחי… ואם הוא צעיר לימים, איננו מועיל הייאוש מפני שעדיין הוא ייאוש שלא מדעת. ואם הוא כבר בא בימים, הוא ייאוש ברשות, שהרשות ביד כל אדם להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. הנפילה ממדרגת השלימות ושבירת גדרי התשובה, והייאוש שנופל בנפשו, מלהיות מן הצדיקים אשר “שבע יפול צדיק וקם”, ובוחר יותר ב”עבר ושנה נעשה לו כהיתר” בשביל אלו שני דברים: אם הוא נמצא בעולם ויורד ונופל ממדרגתו, הוא תולה הסבה בהעולם אשר היא בוערת כאש ושורפת הנשמה בגוף קיים, ועד כמה נשמות נשרפות בגהינם העולמי, והוא בתוכם, ואין ביכולתו וברשותו להינצל מן הגהינם הזה, אשר מרגיש קושי גהינם עולם הזה מגהינם העתיד, מפני ששם נדונים הרשעים אלא י”ב חודש, ובגהינם הזה, כל שבעים שנה… וצועק בקול מר “למה את תבל תֵסיתנו להבל”?!…

וכשיראה זמן מן הזמנים שהשיגעון נתמעט, והדעת מתרבה, והניצוץ אשר בכל האדם נתעורר, ויצא מתוך ההפיכה, והציל את עצמו מעט מעומק הבכא… אז סובר ותועה שכל זה בא לו מעצמו, וגם תועה שיהיה כן לעולם, ומקבל רק שני גדרי התשובה, שינוי מעשה ושינוי השם, ואינו רוצה לשנות מקומו, מלרוץ מעומק הבכא ולישב בין החכמים, למצוא שם מרגוע לנפשו, וחומה בצורה לנשמתו. בעבור זה שוב הוא נופל ממדרגתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא…

בשביל הטעות אשר הוא משני הצדדין, מעכב אותו מן התשובה. ואם ישוב באותו מקום הוא מוכרח ליפול מתשובתו, ועל טעותיו האלו, הוכיח לנו הנביא הושע עליו השלום, ואמר, שובה ישראל עד ה’ אלהיך, שגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד, שמא תאמר איך אני יכול לעשות תשובה, אחר שכמה וכמה מפריעים נמצאים בעולם, על זה אומר לו הנביא “כי כשלת בעוונך“, ולא בעוונות אחרים… ואם נפלת? נפלת מעצמך, כי לא העולם והזמן גרמא, כי הבחירה והרשות נתונה ביד האדם, בכל מקום שהוא להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום, ובכל זמן שהוא: ובמקום שהבלתי בעל שכל אומר “מה שיעשה הזמן לא יעשה השכל, והזמן ישלח הזבוב, וייתן הנשר בכלוב…”, אומר הבעל שכל, “מה שיעשה השכל לא יעשה הזמן”, ובמקום שמדמה הבלתי דעתן את הזמן לאש, והמקרים לעצים, והוא השה לעולה, מדמה השכל להיפוך, הזמן לאור, והמקרה והניסיון לשני מנורת המאור, והאדם הנעלה, אוחז הנרות בידו להאיר לו הדרך, אשר הולך ואור עד נכון היום… כמו שאמר הכתוב “וזרח בחשך אורך ואפלתך כצהרים” (ישעיה נח,י). ובמקום לשאול את העולם, “למה את תבל להבל תסיתני?”, שואל את עצמו “למה אני אחרי ההבל רודף”. אם הכיר את העולם לגזלן-שוא, אשר נדמה מרחוק שיש בה ממש להתפחד ממנה, והכיר כי כל העולם הוא רק אחיזת עינים, לחושך אשר האור נעדר ממנו, והתחיל להרגיש בעצמו הניצוץ הטהור, אשר טמון עמוק בלב כל אחד ואחד, ונתעורר בקרבו הבת קול הקורא לתשובה “שובו בנים שובבים ארפא משובתיכם” וקורא ותובע אותו בכל שעה ושעה, והתשובה תלוי בידו וברשותו, כי ברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, זה היא התשובה הראשונה אחר אשר הכיר היטב את הו”כי כשלת בעוניך”. אבל אחר ההתעוררות ששב מדרכו הרעה בשביל הכרת עצמו והעולם, ואיך שהפתח חתורה לפניו, ושהכל בידו וברשותו, ומזה יכול לפול להחסרון של כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, ונופל בטעות שני שיכול בעצמו לעמוד בכל נסיונותיו, וללחום נגד כל זרמי החיים והזמן. ובשביל זה נופל שוב ממדרגתו, ונופל בייאוש, ואומר אף שיודע שרע ומר דרכו, אלא שקשה לו לפרוש. על זה הוכיח לו הנביא שנית, שלא די שאתה שב מן העולם, אלא שצריך אתה לשוב אל חבורת מבקשים את האמת. וזה גם כן בקל להשיג, ובידו וברשותו של אדם, וזה גומר “קחו עמכם דברים“, קחו עמכם, עם התשובה שלכם, מדברים ושובה שנית מן הטעות השני שנדמה לך שבכוחך תעמד, ושוב אל ה’. ועל זה יהיה עֵד ה’ שהתשובה היתה אליו, ולא ישוב עוד לכסלה בשביל שהכיר שאין התורה נקנית אלא בחבורה, ואין מתקיימת ביחידי…

וכששב מן העולם כמו שדרש ממנו ה’ וקנה תורה הרבה, מן החבורה, והיה הולך וגדול, וחי שנים הרבה, בהשקט ובמנוחה, בענווה ושמחה, שבנה עצמו מהחבורה, ובנה החבורה מעצמו, עד שנתרבה הדעת, ונתרבה הדעות, ועמהם חילוקי דעות, ונפל הפירוד בין הדבקים, מהכלל האמת אשר שאבו כולם ביחד, התחיל להעידר, עד שנעשה עדרים עדרים, ולכל אחד עדר לבדו, ומחלקו של כל אחד עשו לכלל, ומהכלל שיטה ובמקום התלמדות ובקשת האמת עלה השקר, ועל מקום התפתחות היושר והצדק, נתפתחו חמדות, ובמקום החבורה אשר פעל זה על זה, ונפעל זה מזה, עלה חבורה של הקדרין והזגגין… וכל אחד מרגיש שהצדק אתו, והחיסרון תלוי רק בזולתו. ואינו יודע כי יש צדיק לפעמים שהוא אובד בצדקו, ומאביד את אחרים בשביל צדקתו, אף שהתחיל להכיר, איך שכל הדרכים הולכים אחר הרצון הראשון, וזה היה הסיבה הראשונה להפריד בין הדבקים, וגם הוא אשם בזה, אבל עדיין איננו מכיר שבידו לתקנו, ובתיקונו תלוי גם תיקון הסביבה והוא עולה, והעולם עצמו מתעלה עמו, אם עשה מצווה אחת הכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות,  אלא הסביבה גרם כל זה וחושב שחברו צריך ומוכרח להחליף בתשובה…

על זה בא היסוד של כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, עם פירוש שלשה החשבונות, וזיל גמור. ועל זה בא הושע הנביא עליו השלום שנית ואמר, שצריך האדם לשוב עד ה’ ואין שום אדם שגורם בנפילתך ובמפלתך אלא אתה עם הנהגתך גרמת שחברך יהיה גורם בעווניך, ואין הדבר תלוי אלא בך, מתחילה שהיה אצלך עיקר הלקיחה ולא הנתינה, והיה אצלך עיקר התורה לקנות התורה, ואין התורה נקנית אלא בחבורה, ולא הרגשת את עצמך לעשות שיטה מחלקך, בעבור זה היה אצלך ההתלמדות וההתאגדות בכל תוקף ועוז… אבל אחר כך שנתהפכת מלוקח להיות מוכר, ועליך אמר הכתוב “אמת קנה ואל תמכור” (משלי כג,כג), בעבור זה עשית עדר לבדך ונכשלת בעוונך ובידך לתקן ולשוב עד ה’, אם אתה אומר שהחבורה אינה רוצה, או שיש הרבה חסרונות בחבורה ולכן אתה אינך רוצה, על הראשון אמר קחו, אין אתה צריך לחכות על נתינה, אלא אתה צריך בעצמך לגרום הלקיחה, ועל השני אמר קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים, וביחד שובו אל השם בתשובה שלימה­.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 48

הדרך להשיג ממצווה זו, יסוד לכל התורה כולה ותיקון המדות בשלימות, הוא על ידי הרחבת שלשה חשבונות הללו, שיצאו לנו מהם ג’ כללים אלו:

א. יסוד התביעה והרגשת המדות, הוא על ידי הרגשת עצמו מחברו, והכרת חברו מעצמו. הנה מה שאמרו חז”ל, אין אדם רואה חובה לעצמו, אבל לאחרים הוא רואה חובה, ועל זה אמר רבי אליעזר הגדול לבנו, אל תהיה כזבוב העומד על מקום פגום, היינו שלא תחקור אחרי מומי זולתך, כי כל הפוסל במומו פוסל, אמרו חז”ל. ויש לדבר הזה יסוד בשכל והבנה במילי דעלמא, כי אמרו חוקרי הטבע, שלפיכך אדם יודע להבחין בין צבע לצבע, מפני שבבבת עינו נמצאים שלל כל מראי הצבעים אשר מחוץ לעיניו, ולכן יודע להבחין בין צבע לצבע אשר מחוץ לעיניו. כן הוא בכוחות נפשו של אדם, שאם היה נקי לגמרי מן החסרון, לא ראה אותו בחברו. או אם לא הרגיש שחברו פגע מה בכבודו או שחשב לפגוע בו, בוודאי לא חקר אחר מומו וחסרונו, אלא מפני שבו בעצמו נמצא כל זאת. ועל זה אמר שלמה עליו השלום “עיניך לנכח יביטו, ועפעפיך יישירו לנגדך” (משלי ד,כה),אם עיניך הרעות רואות תמיד חסרוני זולתך, ותמיד נוצר אצלך טענות על חברך, ואין אתה ניצל מן התביעות אשר לא יכלו, ומן הדאגה והשנאה אשר לא יפסקו, כל זה בא מעיניך… וכל הצבעים הרעים אשר אתה רואה, הם נמצאים בעפעפיך, עם הגזלן המדומה אשר אתה לוחם שברא לך דמיונך, בשביל זה אם נפלת, הרי נפלת מעווניך. כמו שאמר הכתוב “מהרסיך ומחריביך ממך יצאו”, ולזה ציוה החכם מכל אדם, ונתן לנו עצה טובה ותרופה לחולי נפשינו, אשר לא די שלא תלקה הנפש בכפלים אלא עוד תתנחם בכפלים, וכל החסרונות שראו עיניך על זולתך יוכל תביעתך על בן גילך תתהפך עליך בעצמך, ולנכח יביטו עיניך, וכל התיקונים שהיה לך על חבריך יישירו הכל מעפעפיך אם יהיו נגדך! כיון שתדע כי כל הפוסל במומו פוסל, הרי תראה את עצמך כבמראה מלוטש על ידי חסרונות זולתו, ואז תבין ליישר מדותיך על ידי ההסתכלות בזולתך, ותייסרך רעתך לשוב ממשובתך, וזה עומק דברי הלל עליו השלום “כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”, היינו שתכיר את עצמך על ידי חברך, ויפתח לך פתח בתיקון מדותיך.

החשבון השני, הוא מה שאמרו החכמים, אם תרצה לדעת מה שבלב חברך, דע מה שבלבבך, ואל תאמר אני אוהבו, רק הוא שונאי, כי כפי שמראה את עצמו לחברו כן חברו מראה את עצמו לו, כמאמר הכתוב “כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם” (משלי כז,יט). אם תעבור על מדותיך, אז מן ההכרח שגם הוא ישלים אתך, כמו שאמר הכתוב ברצות ה׳ דרכי איש, גם אויביו ישלים אתו (משלי טז,ז). ואין לך לתלות בחברך מה שאין ברשותך ויכלתך לתקנו. מוטב לתלות בעצמך, ולתקן את עצמך מה שביכולתך וברשותך. אין זאת כי אם רוע לב, לתלות הקלקול בחברך, כדי לפטור את עצמך מתיקון חסרונך, ואתה בא לחפות חסרונך בחסרון זולתך. ועל זה אמרו ז”ל “כל ישראל ערבים זה לזה”. מה שיש לדבריהם הקדושים יסוד במחקר כוחות הנפש, והוא שכל הנהגת האדם תלוי בידו ובבחירתו, ובידו להפך כל תנאי הנהגת חיי הסביבה לסיוע או למכשול לו, וברצונו החזק, אם בעל נפש הוא ובעל רוח חזק, לכפות הסביבה וכל המקרים החיצוניים למטרתו העליונה, כי זה חלק האדם מאלוקה, שהוא בעל בחירה חופשית, ובידו להטות כל זרמי החיים אל רצונו הכביר ורוחו החזק, להבליג על יגונותיו ולעבור על מדותיו, ולפנות לבבו מטרדות העולם וחמודותיו, ויחיה חיי מנוחה ושמחה, והכל יחפצו בחברתו, כמו שאמרו החכמים “מי שמרוצה במדותיו, רבו עליו הקופצים”. נמצא כי התייחסות החברה אל האדם תלוי כפי התייחסותו אל החברה, וביד האדם בבחירתו הטהורה לשנות הסביבה בהנהגתו כפי מה שירצה, כי כל ישראל ערבים זה לזה, וכל אחד ערב בעד הנהגת חברו, כי לא חברו הרע לו, אלא הוא גרם לחברו שירע לו, ואם יחסר לך, יחסר בך!… ולו התנהג באופן אחר עם חברו, אז גם חברו התנהג באופן אחר עמו, ואין הדבר תלוי אלא בו, ומאי דסני ליה לנפשיה, לחברו לא יעביד, ואז ממילא לא יעשה גם חברו רעה, ובזה קם הכלל השני, ליסוד תיקון מפריעי הסביבה על ידי תיקון עצמו…

והחשבון השלישי הוא שכל חסרון האדם שאינו יכול לקיים את התורה בבין אדם לחברו, הוא מפני שתמיד מלא טענות על זולתו, כי נדמה לו שמצד עצמו הוא עושה כל מה שמוטל עליו, והוא כבר תיקן את עצמו, רק חברו עדיין אינו רוצה להכניע את עצמו כנגדו, ועל כן ישיב יד תוכחתו לבקרים על חברו, מדוע אינו מתלמד ממנו, ומאחרים הוא מתלמד, ועל כן הוא נושא טינא בלבו עליו. והוא מפני שהחליט בדעתו שחברו צריך להתלמד ממנו, ולא הוא מחברו, אף שבמציאות יתכן הדבר להתהפך, שהוא צריך להתלמד מחבריו הטובים ממנו, ולהיכנע מפניהם, ולסור למשמעתם. וכמה פעמים אין אדם שומע מה שמוציא בפיו, בטענותיו שהוא טוען מדוע דנתיו לכף זכות, והוא דנני לכף חובה? שבזה גופא איננו דן את חברו לכף זכות, ולמה יחפוץ שחברו ידינהו במה שאין בידו? וכמה פעמים יארע לאדם שהוא מתווכח עם חברו, ורוצה דווקא שחברו יסכים לדעתו, ואינו מרגיש כי גם לחברו יש דעת ורצונו בכך, וכן בכמה עניינים. ועל זה אמר הלל עליו השלום, כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד, ובטל רצונך מפני רצון אחרים, כדי שיבטלו רצון אחרים מפני רצונך, וקם גם הכלל השלישי יסוד לתביעת שלימות זולתו, יראה שלא לעבור על שלימות עצמו, ובזה יעמוד על יסוד גדול בעבודת ה’  יתברך.

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 74

“כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”.

אמנם הגר המבקש את האמת, לא מצא עדיין מרגוע לנפשו, מפני חסרון הכרת רוממות האדם שזה יהיה המכריע לחייב על מעשהו הטוב, אבל מי יהיה המכריע להכיר תכלית ורוממות האדם בעת שעדיין איננו מכיר התרופה מיניה וביה, היינו להכיר האמת מעבודת העצמו, כי לזה צריך איש תבונות, כאמור. ועל כן לא מצא רפואה למדוי נפשו, כי איך יוכל לעשות פעולות ישרות באין פועל ישר ושלם? כי הדרך של “אמת הבנין” אינו אלא עבור אדם המעלה, ולכן לא נתקרב הגר מהיסוד הזה אלא נדחף. עד שבא לפני הלל הזקן ואמר לו “מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”.

ועלינו להבין איך נכלל בזה כל התורה כולה, ואיך יש בזה רפואה אף למתחילים? וראשית צריך להבין מדוע לא אמר לו כלשון הכתוב, בלשון חיובי “ואהבת לרעך כמוך”, ובחר לו בלשון שלילה? והוא, שלא יתכן חיוב האמת בלי שלילת השקר, ולא יתכן הרגשת הטוב בלי הרגשת הרע, כמו שאמר הכתוב “ויתרון החכמה מן הסכלות, כיתרון האור מן החושך”. ואמרו ז”ל אם אין חושך אין אור, וכו’ ואין הטוב ניכר אלא בהעדרו. הכרת החכמה מן הסכלות, הכרת הטוב מן העדר, שהוא לא מצד המעלה, אלא מצד ההכרח והחסרון. ובשביל זה לא יתכן הרגשת הטבת חברו, מהרגשת הטבת עצמו, עד שיהיה שווה בעיניו רעהו כמותו ממש, בלי חילוקים, מפני שהאדם איננו מרגיש בהטבתו שעושה לעצמו עבור שני דברים: מפני שהוא שקוע כל כך באהבת עצמו, מעת שיצא מבטן אמו, עד שאין באפשרי להרגיש העצמו מאהבתו אותו, כי על שוחד אמרו חז”ל שהוא נעשה חד, עד שאינו מרגיש השוחד, על אחת כמה וכמה על הכלל כולו, של אהבת-עצמו איך יכול להרגיש שהוא אוהב את עצמו? וגם להרגיש כבידות הפעולות שעושה עבור עצמו, עד שכל הכבידות כאין כנגדו, ואין דבר העומד בפני רצונו, עד שאינו מרגיש שעושה מה עבור עצמו, שהדבר והעצמו והאהבה נעשו חד.

ושנית מפני ריבוי התמדתם, שעושה תמיד רק עבור עצמו, יום ולילה בלי הפסק. כמו שאינו מרגיש בטובות הבורא עליו מפני רוב התמדתם,  עד שכל הטרחות והיגיעות שמתייגע עבור עצמו, הם אצלו בבחינת פעולות כהות בלי מספר. כמו שקרה מעשה שאחד ביקש מחברו, שיעשה דבר מה לטובת חברו, וקשה היה לו לעשות דבר זה. ושאל לו אם גם עבור עצמו לא היה עושה זה. והשיב בתמימות כי גם לעצמו לא הטריח כל כך בטרחה גדולה, ומעולם לא עשה כזאת עבור עצמו מפני שיש לו בזה הסתפקות. והוכיח לו השני כי הוא מוטעה בזה, כי הרי לא נסה לרחוץ פניו ידיו ורגליו של זולתו כמו שעושה לעצמו פעמים אין מספר… וכן כל הפעולות שאדם עושה עבור עצמו יום יום, ובעבור זה לא יתכן מי שהוא שקוע באהבת עצמו להטיב לזולתו, כמו שהוא מטיב לעצמו ממש. ואינו יכול לקיים החיוב של “ואהבת לרעך כמוך” אלא מי שיש לו מדרגה של התפשטות הגשמיות, כמו הלל עליו השלום שהיה אומר הפסוק “גומל נפשו איש חסד” בשעת מאכל, והוא מרגיש כל דבר דק שעושה לעצמו, ומכיר גם כן את ה”כמוך”, זה יכול להטיב לזולתו, כמו שמטיב לעצמו. וכן מי שרחוק מאהבת עצמו גם מה שנוגע למדת הגאווה, זה יכול להרגיש מה שחברו עושה עמו, שבכל דבר ודבר חברו מטיב עמו, ויכול להרגיש ה”כמוך” מ”רעך”, ובזה יכול לקיים את ה”ואהבת”. אבל מי שרחוק מכל זה אינו יכול להרגיש מה שמטיב לעצמו, ומה שחברו מטיב לו, אבל הרעות שעושה לו חברו הוא מרגישם היטב, ומקפיד מאוד על שחברו מצער אותו, ויחר אפו עליו מאד, אפילו עד כדי נפילת פנים ושנאה וקטטה. וכל פי שבא לתקן כל זה, שלא יסבול ולא יקפיד כל כך, והתחיל להרגיש ששנאה על חברו הוא שנאה על עצמו, שהשנאה נמצא בלבבו ולא בזולתו, ובא לבקש התרופה למחלתו, הוא גם כן מיניה וביה, ובנקל יהיה לו להתלמד מהרגשתו העצמיות, כאשר ירע לחברו יחר אפו עליו, כמו כן לא ירע לחברו שעמד בניסיון, והוא מרגיש טעם הרע שעושה לו חברו, וידע להיזהר מזה שלא להרע לחברו. ולכן אמר לו בלשון שלילה “כל מאי דעלך סני לחברך לא תעביד”. והמדרגה הזאת יכולה להיות אף למתחילים, כי זה הכלל יכול להיות אצלו התובע היותר חזק לתקן מדות נפשו, מפני שיש לו גוער בנפשו על חברו, וצריך להפוך הגוער הזה על עצמו, ונקל לו לקיים הכלל של “מאי דעלך סני, לחברן לא תעביד”…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 209

שובה ישראל עד ה’ אלהיך, כי כשלת בעונך, קחו עמכם דברים ושובו אל ה’ וגו’ (הושע יד), ואמרו חז”ל על הפסוק קחו עמכם דברים, קחו עמכם מדברים.

ולכאורה למה צריכים למדברים, למבררים ומחזקים, כדי שיהיה יכלתו לשוב אל ה’, הרי עיקר התשובה במחשבה היא? וברגע קטן יצא מאפלה לאור גדול, כמו שנראה ממה שמצינן בקדושין, הרי את מקודשת לי על מנת שאני צדיק גמור, חוששין לקדושין, שמא הרהר תשובת בלבו, אפילו היה רשע גמור, הרי שיכול להיות בעל תשובה, בתוך כדי דיבור, של הרי­ את מקודשת לי? וכבר שואלים בעולם למה צריכין להרבות כל כך במוסר בהתפעלות, ולהרבות כל כך בעבודה, בדיבור ובבירור על ידי דיבוק חברים, הלא לא ברעש ה’ כי אם בקול דממה דקה? ואם כן למדברים למה צריכים? ומה המה שני מיני התשובה, מה שאמר, שובה ישראל עד ה’, ואחר כך הוסיף לאמר, קחו עמכם דברים ושובו אל ה’? גם ראוי להבין מה שאמר כי כשלתי בעונך. מאי נפקא מינה, מאיזה סיבה באו לו המכשולים, אם מעוונותיו או מעוונות חבריו, או מן העולם, הלוא סוף כל סוף מכשולים המה, וצריך לשוב מהם?

מצינן בגמרא (שבת פ”ב) מעשה בעכו”ם אחד שבא לפני שמאי הזקן, אמר לו גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבנין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא זיל גמור, עיין שם. והדברים צריכים ביאור, כי הלא ידוע ומפורסם כי בשאלת ובקשת הגר ללמדהו כל התורה כולה על רגל אחת, היתה כוונתו לשאול מה מהות התורה? וביקש יסוד להתורה, שיוכל לעמוד עליו, ומדוע דחפו שמאי באמת הבנין שבידו? ובמה הסתפק הגר עם היסוד של אהבת הבריות שהורהו הלל, האם נכלל ב”דעלך סני לחברך לא תעביד” אף המצוות של בין אדם למקום, כמו לימוד התורה לשמה, ולעמוד על גדרי הפרישות, ולזכות הרבים, וכל המצוות המעשיות שבתורה? אמנם יתכן לפרש קצת שתי הדרכים של שמאי והלל עליהם השלום, למה שנוגע לעבודתנו ולתיקון עצמינו, איך שנשוב בתשובה שלימה, עד ה’, כמו שדרשו חז”ל, עֵד ה’! שלא ישוב עוד לכסלה, ולא ייפול עוד במצודת עוונותיו, ולא יסתבך עוד בתהום טעותיו וחשבונותיו המוטעים, של המבוכה הכוללת אשר רבים חללים הפילה; כי הגר שבא להתגייר, היה מבקש דרך ויסוד לתיקון מידות נפשו, ושיהיה לו תובע וגוער פנימי לשוב מהחטאים שחטא, כמו שאמר החכם, “ואיך ישובו החוטאים הפתאים מן החטא, אם לא יהיה בנפשם גוער”?

ומי יהיה המברר האמיתי על טעותי שכלו בעוד שהישרות שלו צולל בים חשבונותיו הרבים. והנה זה דבר ידוע ומפורסם, שהאדם צריך תמיד לברוא את עצמו, כי זה מציאות האדם בעולמו, לראות תמיד את עצמו כמו שאינו, כי כל הוויות שבעולם התחלתם מהעדר, כמו שכתב הרמב”ם ז”ל על כל הבריאה, שתמיד דבוק העדר בחומר ובצורה, אשר זה סוד התפתחותם, כן הוא אצל האדם, “שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון” כי צריך האדם, לדעת חסרונותיו ולתקנם, ולבנות מעצמו בנין מפואר, לפי שהוא בחיר של כל הנבראים אשר בראו אלהים לעשות, היינו שיעשה אחר כך וישתדל להשלים הבריאה שנברא בעבורה. ועל זה השיב לו שמאי הזקן בתשובה של “אמת הבנין”, שאם האדם יודע ומכיר איך שצריך להיות, ואיך שהוא נמצא עכשיו, כמו שאמר החכם מכל אדם “על שדה איש עצל עברתי ועל כרם אדם חסר לב, והנה עלה כולו קמשונים, כסו פניו חרלים, וגדר אבניו נהרסה”, והוא משל על נפש האדם, שצריך האדם לשקוד במלאכת הקודש, לגדור נפשו מן הרע, ולהצילה מהמדות הרעות, על ידי ההשתדלות והמעשה. והאדם מתעצל בעבודתו, ונלקה בכפלים, מפני שהכל נברא בעבור האדם, והאדם נברא לברוא את עצמו, ולבנות ביתו הנצחי, כמו שאמר החכם “חכמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה” (משלי ט,א), שהכל עמודים עבור ביתו של אדם, כדי שיהיה ביכלתו ובחכמתו לבנות ביתו. ועל זה דרשו חז”ל, זכה הוא נוחל שבע ארצות, לא זכה הוא מתחלק לשבע ארצות, וביכלתו של אדם לזכות ולנחל בשבע ארצות, והוא עשה את עצמו בהיפוך, שאיננו בונה ואיננו נוחל. וזה יכול להיות התביעה היותר גדולה על האדם כדי שיהיה תמיד “אמת הבנין” בידו…

ועל ענין דרך ויסוד לתיקון המדות, כיון שבמדות האדם ישנם דבר והפוכו, והאדם צריך לסדר כחותיו בזמנם ובמקומם הראוי להם, ועל זה השיב לו גם כן שמאי הזקן “באמת הבנין”, היינו כמו בבנין בונים על ידי קני-המדה, להעמיד הכותל כשורה, ומהכותל גופא יתלמד איך להניח הלבנים זו על זו ביושר, כן הוא בשלימות האדם, אחר הכרת היושר והצדק, ומשתדל לעשות על פי היושר התוריי כל פעולותיו, והמה גופא יורוהו איך להיישיר מעשיו הלאה. הכרת הנגיעות תלמדהו, הרגשת הפעולות תדריכהו, ושניהם יחד יבררוהו, ואז הרצון והנטיות הטבעיות יעקרו, ובין טוב שברע, ורע שבטוב יבקר, כמו שאמרו חז”ל על אברהם אבינו עליו השלום, שנעשה לו שתי כליותיו, כשתי מעיינות נובעות חכמה. ויתכן לאמר שמעין אחד להכיר התלמיד חכם שבעכו”ם, ומעין שני להכיר העכו”ם שבתלמיד חכם, כמו שאמר הכתוב “מים עמוקים עצה בלב איש, ואיש תבונות ידלנה” (משלי כ,ה), ובזה הורה שמאי הזקן את הגר שבא להתגייר, שצריך לצאת כקטן שנולד, ולאחוז תמיד בידו המשקל השווה, לשקול מעשיו על פי התורה, בלי נטות ימין ושמאל. ולזה הראה לו “אמת הבנין”. וכן כל בעל תשובה שצריך לצאת כקטן שנולד, לתקון מעשיו ומדותיו בגדר שאין לו זכות ולא חובה, ואם האדם פוסל את הזכות ממילא יתבטל החוב, כי לא יתכן חוב בלי זכות, ואימתי יוכל האדם לחדש לבו ורוחו כך? בשעה שהתבונה שלו תהיה מקורה ברוך, מן המים העמוקים אשר בלבו, אז יאמר לו אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו…

(אור המוסר, כרך י, הרב דוד בודניק הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 90

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו’ כי יהיה בן סורר ומורה וגו’ (דברים כא,טו-כא).

שתי פרשיות בתורה הסמוכות זו לזו, נראות לכאורה כסותרות זו את זו. בפרשה הראשונה מתירה התורה אשת יפת תואר כשהוא נמצא במלחמה, שאם לא יתירו לו, ישאנה באיסור, הרי שהתורה התחשבה ביצרו הרע של האדם ופתחה לו פתח כדי שלא יאבד בחטאו. ואילו בפרשה הסמוכה, מדובר בבן סורר ומורה הנדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ולא לא ניתנה גם לבן הצעיר הזה הזדמנות להצילו מן החטא?

אבל הפרשה הראשונה מדברת באיש מבוגר, לפחות בן עשרים, כי הרי לפני הגיל הזה לא יוצאים לצבא, והוא קיבל חינוך מעולה, הוא לא יתקלקל אם יתירו לו משהו בעת מלחמה. אבל הפרשה השניה מדברת על נער שהוא לכל היותר בן שלש עשרה שנה ועדיין לא קבל את מנת החינוך שכל אדם זקוק לה, ואם לא יקבל את החינוך הטוב אלא יפתחו לו כבר פתח לחטא, ללא בסיס של חינוך טוב, הוא יסטה מן הדרך הטוב וילך ללסטם את הבריות, לפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, כי אם יפתחו לו את פתח החטא הוא בוודאי ימות.

(גוילי אש)

—

הרב דוד בודניק הי”ד, נולד בקנישין, אשר בליטא הפולנית. בצעירותו עמל בתורה בישיבת “חפץ חיים” ברדין ולמד מראש הישיבה, דודו הגאון המפורסם רבי משה לנדינסקי זצ”ל. עם בואו לישיבת נובהרודוק, הכיר ה”סבא”, רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ”ל, מיד את כישרונותיו, קירבו והדריך אותו באופן מיוחד להתמסרות ללא סייג לדרכי התורה והמוסר. ר’ דוד נודע בתור “פילוסוף”, “משורר”, “בעל רוח”, “בעל כוח הדיבור ובעל השפעה”, “מעין של רגש וים של מחשבות”. למרות שהרב דוד התייסר כל חייו בייסורים וצער, הוא תמיד היה שמח ומשמח אחרים. הוא החליט להקדיש את כל חייו לתורה ולמוסר בלא למוש מאוהלה של תורה. שיחותיו היו רבות השפעה, ונשמעו בנשימה עצורה. רבים מתלמידיו הצעירים התמסרו בעקבות דבריו לתורה והפכו במשך הזמן לגדולי מוסר. בשנת תרע”ה-תרע”ו עברה הישיבה מנובהרודוק לעיר גומל ברוסיה, והרב דוד נשלח עם קבוצת בחורים לייסד ישיבה בניזני-נובוגורד. אחר כך עמד בראש ישיבה במוהילוב וזיטומיר. בשנת תרפ”ב, בעקבות גזירות הדת והרדיפות, עבר במסירות נפש את הגבול לפולין יחד עם קבוצות של בחורי ישיבה, והקים ישיבה מרכזית בוורשה, בה השמיע שיעורי תורה ושיחות מוסר. בהמשך חזר לנובהרודוק והקים שוב את הישיבה במשכנה הקודם. ביוזמתו עברו עשרות בחורים מפולין לדווינסק שבלטביה להקים שם ישיבה, שבעקבותיה נוספו במדינה עוד כמה ישיבות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הג’וינט באירופה, בדבר נחיצותה של ישיבה זו בלטביה, וקיבל את תמיכתם בבניין הישיבה. בסך הכל למדו בשש הישיבות של “בית יוסף” בלטביה, בתחילת שנת 1939, 280 תלמיד, בגיל 13 עד 28 שנה. לרב בודניק, שניהל את מרכז הישיבות “בית יוסף” בדווינסק, היו תכניות נרחבות לחיזוק התורה בלטביה, אך לדאבון הלב הקדימהו חורבן יהדות אירופה. עם כיבושה של לטביה בידי הצוררים ימח שמם, נספה הרב דוד על קידוש ה’ עם כל בני הישיבה, בתמוז תש”א, 1941. הי”ד.

לרב דוד היו כתבי יד של חידושיו בתורה והגיוני מוסר. חלק ממאמריו פורסמו בקבצים “אור המוסר” וב”חיי המוסר”.

(מקורות: גוילי אש, ישיבות נוברדוק, רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ’ 373, ועוד)

את תחילת מאמרו של הרב דוד בודניק הי”ד, “דרך לתשובה במדות ודעות”, נפרסם בע”ה בסדרת הרשומות הבאות.

מספר הצפיות במאמר: 347

מה שאמרתי בסעודת הח”ק גו”ח פ”פ יצ”ו ביום א׳ דר”ח תמוז תרצ”ב לפ”ק

ויקח קרח וכו’ ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ויקומו וכו׳ ויקהלו וכו׳ הלא כל העדה כלם קדושים וכוי רב לכם בני לוי. ואיתא במדרש פליאה קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, פרשת פרה אדומה ראה. הנה איתא במס׳ אבות כל מחלוקה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזה הוא מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל, ואיזה מחלוקת שאינו לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו.

ויש לדייק אמרו מחלוקת קרח וכל עדתו, הלא היה די לומר מחלוקת קרח, כמו שאומר מחלוקת שמאי ואינו אומר בית שמאי. גם אמרו סופו להתקיים קשה להבין. ועוד יש לשאול איזה הוכחה יש לנו על זה שמחלוקת קרח הוא מחלוקה שלא לשם שמים. ואין לומר דאנו דנין על המעשה ולא על המחשבה והכוונה וצריך שיהיה המעשה ממש לשם שמים, דהיינו שיהיה הצדק והישר אתו, אם כן איך משכחת מחלוקת לשם שמים כיון דעל כרחך בכל מחלוקת רק עם צד אחד הצדק. אלא על כרחך דאין דנין בזה אחר גוף המעשה אם היא לשם שמים או לא, אלא דנין בזה אחר הכוונה והמחשבה אם טובה היא אם רעה, דאם שני הצדדים מכוונים לטובה ואין בלבם שמץ דופי אעפ”י שרק עם צד אחד הצדק מכל מקום יתכן להראות באצבע על המחלוקה ההוא שהוא לשם שמים משני הצדדים כנ”ל. ועיין בש”ס שבועות דף כ”ו רב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליי אידך ואנא בשיקרא אשתבעי. א”ל לבך אנסך. הרי דאין דנין על גוף המעשה אלא על המחשבה והכוונה אם טוב וישר הוא או רעה ומרמה הוא. אם כן מנא ילפינן שכוונת קרח היה שלא לשם שמים.

אמנם הנה אנו רואים לפעמים באיזה קהלה עומדים כת אנשים להרהר אחרי הרב או אחרי הדומ”ץ או אחרי הראש הקהל לאמור האיש הלזה אינו ראוי להיות מנהיג ושורר עלנו כי הוא בלתי ירא וחרד לדבר ה׳ כדת וכדומה הטחת דברים הרבה. ואם גם אין הצדק אתם עם כל זה יש לדונם לכף זכות ולומר שכוונתם לשם שמים. וכן להיפך כשיעמוד כת כאנשים נגד הרב או הדומ”ץ או כראש הקהל לאמור שהוא מתחסד ביותר ואין דעתו מעורבת עם הבריות לרוח היום וכדומה הטחת דברים הרבה אם כי בודאי אין הצדק אתם, עם כל זה אין להחליט עליהם שכוונתם הוא שלא לשם שמים, כי אפשר שלשם שמים מתכוונים לפי הבנתם והשגת שכלם. אמנם כאשר נראה ששני כתות אלה, כת שהרב נראה להם בלתי ירא וחרד כדת וכת שהרב נראה להם מתחסד ביותר, מתחברים ביחד לערוך מערכה נגד הרב, דומ”צ או ראש הקהל ההוא, ולהחליש כמו אז, בודאי נוכל להראות באצבע על מחלוקה ההוא שהיא אינה לשם שמים כלל, אפילו בכוונה ומחשבה. כי אלמלי היה כוונת כת אחד מהם כוונתם רצויה לשם שמים לא היו מתחברים עם כת השני להיות משונים בדיעות שיטתם במרחק רב והתאחדות והתחברות זה מורה באצבע שמרמה ושמץ דופי יש בלבם ואין כוונתם לשם שמים. וזה כלל גדול גם בכיוצא בזה כמובן (עיין ברש”י פ׳ בלק הלא עמון ומואב שנאים זה את זה וכו’).

והנה מחלוקת ב”ש וב”ה היה בחילוקי דעות ונתיבי שיטות זה בכה וזה בכה. ותלמידי שמאי היה דעת כלם שווה ותלמידי הלל היה גם כן דעת כלם שוה. אע”ג שברוב המקומות הלכה כב”ה ולא כב”ש מ”מ כוונת ב”ש היתה גם כן לחוות דעתם לשם שמים לפי נתיב שיטתם כמובן. ועתה נראה נא נתיב שיטת פרטי עדת קרח הלא דתן ואבירם מפורסמים הם בתורה לאנשי ריב ומצה בלי שום יסוד וטעם דבר ויתכן לקרותם בשם רעוואלאציאנערע ואמרו חז”ל כל מקום שנאמר נצים היינו דתן ואבירם. ונתיב שיטת קרח היה שאין צורך במלך כאמרו הלא כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה’. ויתכן לקראו בשם רעפובליקאנער. וחמישם ומאתים איש מנשיאי העדה נתיב שיטתם היה שצורך יש במלך וכהן, אבל המלך והכהן יהיה אחד מהם, היינו שכל אחד מהם התאווה לגדולה, כמ”ש הכלי יקר ז”ל בפרשתן שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לב אוהבי יותרת הכבוד והשררה, עיין נועם דבריו ז”ל. והנה אם היה  קרח לבדו עומד נגד משה בטענתו ונתיב שיטתו שאין צורך במלך וכהן, היה אפשר לדונו לכף זכות ולומר שכוונתו הוא לשם שמים לפי השגתו ונתיב שיטתו. וכן דתן ואבירם אלו עמדו נגד משה לבדם גם כן היה אולי אפשר לחפש קצת בזכותם שלפי נתיב שפתם וקוצר השגתם לשם שמים מתכוונים. אמנם מאחר שנתחברו אלה ביחד נגד משה ואהרן, גם להיותם חלוקים בדעה במרחק רב, התחברות זה מורה באצבע שאין כוונתם לשם שמים, כי אלמלי היתה כוונת קרח לשם שמים, איך היה רשאי לו אפילו לפי שיטתו להתחבר אל דתן ואבירם. וזהו שאמרו חז”ל איזה מחלוקה שהוא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל כנ”ל, ואיזה מחלוקה שאינה לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו, מה שנתחבר קרח אל עדת דתן ואבירם זה מורה באצבע שאין כוונתו לשם שמים כנ”ל. והבן כי בעוונותינו הרבים התחברות כתות בדעות שונות משונות וסותרות זה לזה בקשר בוגדים נגד תלמיד חכם רב מנהיג חוזרים חלילה כמעט מעשים בכל יום בכל אתר ואתר וה’ ירחם… וזה לך האות על תרמית כוונתם שלא לשם שמים. והנה כנהוג כל כת משתדל להצטדק בעיני ההמון בריות העולם וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה להתחבר עם אלה, וכי לא ידע שיהיה הדבר מלתא דתמוה בעיני העולם ובמה יצטדק ויטהר עצמו, ועל זה בא תשובת המדרש פרשת  פרה אדומה ראה שיש בענינו גם כן מילי דסתראי שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים וחישב שבאם יזרקו נגד עיניו עולתה שעשה בהתחברות אנשים סותרים יענה שטעם כמוס יש לו בדבר שהוא בצדק ובמישרים רק אינו רוצה לגלותו כמו שהוא בפרה האדומה שהוא חק ואין רשות להרהר, והוא על פי סוד.

ברש”י פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, לפע”ד רוצה רש”י בזה להגיד מוסר להאדם בלמדו פרשה זו שלא ילמד ממעשה קרח לעשות מחלוקת, ואדרבה, צריך ללמוד ממנו להרחיק כמטחוי קשת מכל נדנוד מחלוקה, וז”ש פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, היינו יפה הוא רק ללמדו במדרש אבל לא לעשות כמוהו ח׳׳ו כי מחלוקה גורמת היזקות והפסידות רבות בכל ענינים דוחה כמה פרנסות ומשבית המנוחה ומפריע הדת וכבר אמרו חז”ל אם אין שלום אין כלום ולא מצא הקב”ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

הנה דוד המלך עליו השלום בספר תהלים שלו מצינו שהתפלל הרבה על השלום ולפי דעתי היו הרבה אנשים ממתנגדיו שהיו אומרים שאין כוונתו באמת על השלום רק לטובתו הוא דורש שיודע הוא שאם יהיה שלום יהיה לו מנוחה וישב השקט ובטח על כסא מלכותו. וכדי להוציא את עצמו מחשד זה התנצל דהמע”ה ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום, דהיינו אין כוונתי בהתפללי על השלום למען טובתי דוקא אלא למען אחי ורעי אדברה נא שלום, היינו בשביל טובת אחי ורעי בני ישראל, כי כשיש מחלוקה מעמד כלל ישראל ומצב קיום פרנסתם סובלת דחי תחת רעש המחלוקה. וביותר כוונת תפלתי על השלום למען בית ה’ אלקינו, כי כשיש מחלוקה ח”ו אז בית מדרשות ובתי כנסיות מקדשי מעט  שוממים ואין מתפלל בכוונה וכל עמודי הדת וקרן התורה סובלת דחי בסיבת המחלוקה. וה’ יתן שיקוים בנו אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו אמן.

 (כפי אהרן)

—

רבי אהרן ב”ר אפרים פישל סגל עפשטיין הי”ד – נולד בסאטמר בסביבות שנת 1903. אביו, שהיה תלמיד חכם מופלג בתורה וביראה ומרבה צדקה וחסד, נהרג ונעדר במלחמת העולם הראשונה, בלא שנודע מקום קבורתו. תלמיד ה”קרן לדוד” רבי אליעזר דוד גרינוואלד מסאטמר ו”המנחת אלעזר” רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש.

לאחר שנשא לאשה את בתו של רבי אהרן צבי קעסטענבוים דומ”ץ קהילת טיסא אוילאק,  היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים ועמל בתורה.

רבי אהרן כיהן כרב רב בגליל רעז-באניא, כראש ישיבה קטנה בעיר בעלעניעש ואחר כך מורה הוראה שם. למשך מספר שנים התגורר בטאפלטשאן שבסלובקיה. משנת תרצ”א (1930) כיהן כרב בקהילה החרדית של פראג.

מחבר קונטרס חידושי אגדות “שארית אפרים” (תרפ”ח), “מנחת שבת” עם “חלת אהרן” (תרפ”ט), ספר ההספד והדרשות “אהבת דוד” (תרצ”ב) המכיל דברי הספד והערכה למו”ה מיכאל דוד ליעבען ז”ל שהיה ראש החברה קדישא בפראג במשך ארבעים שנה, שו”ת “כפי אהרן” (תרצ”ג) וספר “בסימא דפוריא” על מגילת אסתר ” ביאורי מקראותיה ומאמרי חז”ל, בהבטה והשקפה סקירית על גלגל החוזר, העולמי בכלל, והיהודי בפרט, גם בהוה” (תרצ”ח) שיצא לאור כשכפול מכתב מכונת-כתיבה . בעת ישיבתו בפראג, הביע הערכה רבה לנשיאי קהל עדת ישורון שהעסיקו אותו בעבודת הקודש, וציין כי הוא יושב “בישיבת כרך קשה, ה’ יהיה לי בעוזרי לתקן דברים הצריכים תיקון ולזכות הרבים, ואבנה גם אנכי בס”ד ולא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לעולם”.

את הספר “שארית אפרים”, הוציא לאור בהיותו מכהן ראש ישיבה בקהילת בעלעניעש. את כל הרווחים ממכירת הספר הוא ייעד לסיוע בהוצאות חתונת אחותו היתומה. הוא הויסף וכתב שם שבשל הוצאות הדפוס מודפס רק חלק ראשון מהחידושים שהוכנו לדפוס.

ספרו “כפי אהרן”, חלק א, יצא לאור עם הסכמות נלהבות מאת חותנו רבי אהרן צבי קסטנבוים הי”ד, אב”ד אונגוואר רבי יוסף אלימלך כהנא הי”ד. חלק ב של שו”ת “כפי אהרן”, שמעולם לא נדפס, קיבל את הסכמת רבי יהודה ליב צירלסון הי”ד אב”ד קישינב ורבה של בסרביה.

הרב נספה בטרזינשטאט, וכן נספו אשתו וילדיהם. הי”ד.

יהודים שגורשו מפראג, עם מטלטלהם ברחובות.

מספר הצפיות במאמר: 262

רבי זלמן אוסובסקי הי”ד אב”ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) “רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…”, שהאזהרה “השמר לך פן תשכח”, נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר “לך”. לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת “נר למאור”, שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: “אנציקלופידיה של גלויות”, “אנציקלופדיה שמע ישראל”, “בקדושה ובגבורה” עמ’ 28, “חורבן ליטע” עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, “תבונות” חלק ה – תש”ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

—

הרב שלמה זלמן הי”ד ב”ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ”ג , 1883- תש”א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר”מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר’ איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש”ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע”י ישיבת “בית ישראל”. החל בהדפסת ספרו “כרם שלמה”, אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א’ בתמוז תש”א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. “אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של ‘שמע ישראל’…” (חורבן ליטע). “כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה’ויליה’, התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…” (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר’ שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי”ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי”ד.

מספר הצפיות במאמר: 254