שארי היקר המצויין חריף ובקי… נ״י

ראיתי את מכתבך, ואני אומר חזק ואמץ בתורה וסוף הכבוד לבוא והעיקר להצליח בתורה ולשקוד כפי הכח, ולא יותר מכפי הכח, וקובץ על יד ירבה, ומעולם לא היו בישיבות כלם בעלי כשרון רק מעט היו בעלי כשרון. ויש אשר אינם בעלי כשרון נשארו בלימודם וגדלו והצליחו, ומה שיעשה הזמן אי אפשר לחשוב מראש. כל דרכי הלימוד טובים וכן כל אופני הלימוד אם הוא רק על פי שכל וקרוב לאמת ובלא שגיאה בהפשט. ותשתדל להתקרב להגאון הר״מ, ותשמע מה שיעורר אותו בדברים ותתבונן אם יישר בעיניך, ואין כל הדעות שוות גם בתורה. חזק ואמץ והעליון יצליחו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה ולחזור על הלימוד ולאסוף ולזכור את כל לימודו

שמחה זליג

(העמק, תשרי תש"מ)

—

הרב שמחה זליג ריגר הי"ד

הרב שמחה ריגר נולד תרכ"ד, גאון מובהק, מגדולי חכמי דורו, בתרנ"ט מו"צ בבריסק. כאשר מינו את ר' חיים במקום אביו, הוא אמר שיש לו תנאי אחד. הוא מוכן להיות רב בבריסק, בלי לפסוק שאלות, ושיביאו את תלמידו הגאון ר' שמחה זליג ריגר שלמד אצלו בוולוז'ין, וכך עשו, והוא היה הדיין של הבריסק עד המלחמה.

גאון ההוראה הבריסקאי בדור האחרון, היה בעל לב טוב והיו לו כל המעלות שמנו חכמים באיש אשכולות. עמד בראש ישיבת תורת חסד, יחד עם הרב משה סוקולובסקי. לימד את הרב איסר יהודה אונטרמן בילדותו. עסק בהיתר עגונות מלחמת העולם הראשונה.

בימי השואה עת נפלו אלפי קדושים בעיר בריסק, לאחר שהגסטאפו מכלה זעמה בספרי התורה שבבית הכנסת הגדול ושורפת כל אשר בתוכו והקומיסאר הגרמני רוצח, סוחט, ומוציא כל דבר בעל ערך, בעת שהיהודים שבים עייפים ורצוצים מעבודת־הפרך, מוכים ומוצלפים במגלבים ובשוטים וכל עצמותיהם מתחננות למנוחה ולמרגוע, הרב שמחה זליג ריגר לא נכנע מהאסון ומארגן מטבח עממי לנצרכים. הוא מארגן עם חתנו ר׳ משה ראובן והרב קלפפיש בחשאי בערב־פסח אפיית מצות, שחולקו לנצרכים חנם. מתפללים במנינים דוויים וסחופים. והשאלה ״מאין יבוא עזרי?״ פולחת את הלב. קול־קורא הופיע: ״תבשיל חם לרעבים!״ הודיעו על כך הרב ר׳ שמחה זליג וחותנו הרב ר׳ אליעזר ליפא קלפפיש. נוסד ועד של בעלי־בתים, בתוכם: ר׳ יוקה רוזנבוים — חתן השוחט ר׳ בוצה זצ״ל, ר׳ נחום סיבוניק, ר׳ אברהם דוד פדר, והוחלט כי על כל בעלת־בית עצמאית לתרום מתבשילה לרעבים.

הרב ריגר נספה בשואה ד' חשון תש"ג.

(מקורות: אוצר הרבנים – תקופת הרבנות – הרב נתן צבי פרידמן, אור אלחנן א, אלה אזכרה ה, בית יעקב תשכ"ב מתוך ״דפים מיומן השואה״ לאשר זיסמן, בספר ״בריסק דליטא״  — הוצאת ״אנציקלופדיה של גלויות״ ירושלים, ברכת אשר – ויקרא, דמויות הוד, הרב מבריסק ח"א, ונהרות לא שישטפוה עמ' יא,ויקיפדיה, ועיין תולדותיו בהרחבה במורי האומה ח"ג).

לעיון נוסף:

מכתב על אודות השבת ביאפאן (תלפיות שנה ב תשה-תשו עמ' 177/ תנובות שדי / עטרת זקנים)

השתדלות בהדפסת ספר מים טהורים (ישורון יח)

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.

חוקי התולדה המנחים ומנהלים את מעשי בני האדם

יש חוקים קבועים בטבע אשר לפיהם יעשה האדם מעשיו, ואי אפשר לו לעבור עליהם ולצאת מהם החוצה. על דרך משל יש חוקים קבועים מדוע ירד הגשם וניתך המטר, מדוע יאיר הברק וירעש הרעם וכאלה ממחזות הטבע ופעולותיו. אולם השם יתברך, יוצר הטבע מהוללה הוא למעלה ממנו,
ובידו הכוה והעוז לשנות סדריו, להחליף גדריו ולהטותו לכל אשר יחפוץ, כי הוא אמר לטבע ויהי ומי יאמר לו מה תעשה. וכאשר יש חוקים קבועים בטבע כי יש גם חוקים קבועים בתולדה, המשפיעים ומכריעים על חיי העמים והילוכם בתבל, מראשית צמיחתם והוולדם עד הגיעם לקצה ומרום התפתחותם, אשר אז ילכו הלוך וחסור עד רדתם וכלותם מעל פני האדמה. כי לא דבר ריק הוא ולא יד המקרה עשתה זאת, מה שקרה פעמים רבות וכתוב לזכרון בספר התולדה, שעמים רבים גדולים ועצומים, אשר נתנו חתיתם בארץ החיים ומהדר גאונם יראה כל הארץ, בעתים קבועות ומזומנות התחילו לרדת מטה, ולאט לאט אבדו כוחם וחילם, עד כי באחרונה נגוזו ועברו, והיו כלא חיו. רק סיבות ידועות הניעו וגרמו זאת, אשר היו בעוכרם והביאו אותם לידי כליון וחרץ. והסיבות האלה הן הנה אמנם התולדה, אשר כל העמים משועבדים להם ונכונים תחת ממשלתם.

"ונשגב ה' לבדו" — ״ויותר יעקב לבדו"  — עם הדומה לאלקיו

רק עם אחד יש, העומד למעלה מחוקי התולדה ומתנשא עליהם למעלה ראש, והוא עמנו עם ישראל. כי לפי חוקי התולדה מהראוי היה שלא יהיו עוד שם ושארית לעם ממושך וממורט הזה, אחרי סבלו זה שנות אלפים המון צרות ותלאות לאין מספר, ואחרי היותו מטולטל ממקום למקום. גולה ומתגלגל מעם לעם, מגוי לגוי ומארץ לארץ באין מחסה ומנוח לכף רגלו, ועם כל זה אנו רואים, שבעוד אשר עמים רבים גדולים ועצומים ממנו חלפו במשך הזמן מעל שמי התולדה, ואבד כל זכר למו, העם הזה יחדש בכל פעם כנשר נעוריו, יחליף כוח לבקרים, ויתגבר על שונאיו ומנדיו בדרך נפלא הפלא ופלא. אין זאת רק כי נעלה העם הזה מחוקי התולדה וגבוה מהם, ולכן לא ישלטו בו שלטת. ובבחינה הזאת ידמה איפוא העם הזה ליוצרו, כי כאשר השם יתברך הוא למעלה מחוקי הטבע, כן העם הזה למעלה מחוקי התולדה. רעיון זה מבהיר לנו את דברי המדרש על הפסוק: ״ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר״ (בראשית לב, כה) אומר המדרש:  ״ ׳אין כא־ל ישורון׳ (דברים לג, כה). אין כא־ל. ומי כא־ל? ישורון, ישראל סבא, מה הקב״ה כתוב בו (ישעיה ב, יא) ׳ונשגב ה׳ לבדו׳ אף יעקב ׳ויותר יעקב לבדו׳ ״, כי בכל הטבע והבריאה כולה אין מי שידמה להשם יתברך ויתנשא למעלה מן הטבע וחוקיה, כי רק השם יתברך לבדו הוא המושל על הטבע ועושה בו כחפצו הבלתי־מוגבל. ומי כא־ל? אמנם מי ידמה לשם יתברך וישווה לו מאיזה צד? ״ישורון! — ישראל סבא״, כי עם ישראל יש לו גם כן מאיזה צד התכונה הזאת, שהוא מתנשא למעלה ראש על חוקים קבועים ועומדים, אשר
ישפכו ממשלתם על כל העמים, ורק עם ישראל לבדו נשגב מהם, והמה חוקי התולדה, אשר יפעלו פעולתם על חיי העמים וסדר התפתחותם. וביארו חז״ל דבריהם, כי אצל הש״י נאמר ׳ונשגב ד׳ לבדו׳, כי אך ד׳ לבדו נשגב ונעלה ומרומם מכל חוקי הטבע והגבלותיהם. וגם על עם ישראל יצדק להגיד כמו שנאמר על אבינו הזקן, אשר שמו בקרבנו ׳ויותר יעקב לבדו׳, כי עם ישראל נשאר לבדו מכל עמי קדם, אשר נגוזו עברו וחלפו בהגיע עת פקודתם, אשר שתה להם התולדה, ועם עולם זה יעמוד חי וקיים, לא פג טעמו ולא נמר ריחו, אשר זה לאות כי הוא נשגב ומרומם מחוקי התולדה וסדריה, אשר לא ישיגוהו ולא יגעו בו לרעה.

התשובה מקרבת את הגאולה: "ושבת ה' אלקיד את עד ה׳ אלקיך — ושב שבותך"

אחרי שגלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו, ונתפזרנו בגויים, עלינו לדעת, כי לא יד המקרה עשתה זאת, רק ד׳ אמר לנו רדו מגדולתכם, על אשר מרינו רצונו, ובדרכיו לא אבינו הלוך. וכמאמר הכתוב: ׳על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה׳ (ירמיה ט, יא־יב), ובהתחזק בלבנו הידיעה הזאת, נתאמץ להטיב דרכנו, ואז אמנם יאיר ד׳ אלינו פניו, ויחדש אותו כמקדם, וכאשר הבטיחה לנו תורתנו הקדושה: ׳בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו כי א־ל רחום ד׳ אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך׳ (דברים ד, ל־לא). בפרשת נצבים נאמר: ״והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך בכל הגוים, אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו וגו׳ ושב ד׳ אלקיך את שבותך, ורחמך ושב וקבצך מכל העמים, אשר הפיצך ד׳ אלקיך שמה׳, ולא נאמר מה נשיב אל לבבנו בכל הגוים אשר הדיחנו ד׳ אלקינו שמה!

אכן, יש לומר כי מלת ״אשר״ במקרא זה אינה סובבת על הגויים, וכאילו באה לבאר ולתאר מאיזה גויים הוא המדובר, מאלה אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה – רק היא התחלת מאמר בפני עצמו, והפירוש הוא : ׳והשבת אל לבבך בכל הגוים׳, ומה תשוב אל לבבך? ׳אשר הדיחך ד׳ אלקיך שמה׳! הכוונה שזה עצמו נשיב אל לבבנו, כי מה שנתפזרנו בגויים והננו נפוצים בארבע כנפות הארץ, לא במקרה ובהזדמן נעשה זאת, רק ד׳ אלקינו הדיחנו שמה, ומידו היתה זאת לנו. כי אם זאת נשיב אל לבנו — ׳ושבת עד ד׳ אלקיך ושמעת בקולו׳ — הלא נתאמץ ונשתדל לשוב אל ד׳ ולשמוע בקולו, ואז "ושב ד׳ אלקיך את שבותך וגו׳", כי גם ד׳ אלקינו ישיב את שבותנו, וירחמנו ויקבץ נפוצותינו, להביאנו אל המנוחה ואל הנחלה, כימי עולם וכשנים קדמוניות.

השם יתברך משכן את ישראל לאומות כדי שישובו בתשובה שלימה

על הפסוק: ״ויאמר לאברם ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם״ וגו׳ (בראשית טו, יג), אומר המדרש: ״ידוע שאני מפזרן, תדע שאני מכנסן, ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן, ידוע שאני משעבדן, תדע שאני גואלן״. ובהבנת המאמר נראה, כי אם נדע ונשים בכל עת לנגד עינינו, כי השם יתברך פזר אותנו, ולא המקרה, אז ״תדע שאני מכנסן, כי נוכל להיות בטוחים, שבבוא העת הנכונה, יקבץ נדחינו וישיב את שבותנו; ״ידוע שאני ממשכנן״ — אם נדע שהשם יתברך משכן אותנו בין העמים, ואך מידו היתה זאת לנו, ״תדע שאני פורקן״, נוכל להיות בטוחים, כי גם הוא יגאל אותנו ויפרקנו: ״ידוע שאני משעבדן״ — אם נדע כי השם יתברך מסר אותנו לשיעבוד, והוא נתן עול הברזל על צוארנו, ״תדע שאני גואלן״, כי אז נוכל בטוחים, שהוא יעלה גם עלה, אחרי אשר הידיעה וההכרה הזאת, תפעלנה עלינו לטובה להעיר אותנו ללכת בדרך הטוב והישר, ואז ייטב לנו וינעם גורלנו!

ומה שאמרו: ״ידוע שאני ממשכנן, תדע שאני פורקן״, יש לומר עוד כוונה נאותה, כי החילוק בין מי שנותן לחברו דבר במתנה ובין מי שלוה מעות אצל חברו ונותן לו משכון לבטחון הוא, שהנותן לחברו דבר במתנה, הנה נותן לו הדבר בהחלט ולצמיתות, אמנם הלוה שנותן משכון לבעל הרבו, מתנו רק לזמן ורשות בידו לשוב ולקחתו, בכל עת שיפרע לו חובו; כמו כן, עלינו לדעת, כי מה שהשם יתברך מסר אותנו להאומות לא עשה כן לחלוטין ולצמיתות, רק מסר אותנו במשכון, עד אשר נתקן דרכנו ונטיב את מעללנו, ואן ישוב ויגאלנו, וכמאמר הכתוב בנחמיה (א, ז—ט): ׳חבל חבלנו לך ולא שמרנו את המצוות ואת החקים ואת המשפטים, אשר צוית את משה עבדך, זכר נא את הדבר אשר צוית את משה עבדך לאמר. אתם תמעלו אני אפיץ אתכם בעמים, ושבתם אלי ושמרתם מצוותי, ועשיתם אותם. אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצכם וגו׳״ (ועיין בפירוש הגאון מלבי״ם שם דחבל הוא מלשון משכון). וזה שאמר השם יתברך לאברהם ״ידוע שאני ממשכנן״, כי עלינו לדעת שהשם יתברך רק משכן אותנו ולא מסר אותנו בהחלט, ועל כן ״תדע שאני פורקן״, כי השם יתברך גם יגאל אותנו בקרוב, ויחדש אורנו כבראשונה. אם נפרע את חובנו ונעשה את המוטל עלינו.

(מתוך ספרי דרשותיו על התורה, "הדרש והעיון", פורסם ב"בית יעקב" אייר תשל"ח)

—

הרב אהרן לוין הי"ד

הגאון רבי אהרן ב"ר נתן לוין (י"ד בחשון ה'תר"מ, 31 באוקטובר 1879, פשמישל, גליציה – ו' בתמוז ה'תש"א, 1 ביולי 1941, לבוב), היה ממנהיגי היהודים בפולין, ממיסדי אגודת ישראל בפולין, נמנה על ראשי אגודת ישראל העולמית ושימש כציר בסיים הפולני.

למד בגימנסיה וכן למד תורה אצל אביו ואצל סבו מצד אמו, ר' יצחק שמקליס. שלט ביידיש, גרמנית, פולנית ועברית. נישא ב-1901 והיה סמוך על שולחן חותנו בויאליצ'קה. בתרס"ד, 1904, נבחר כרבה של סמבֹור, שבגליציה המזרחית. הוא נחשב לנואם ולמנהיג, והשפעתו הציבורית חרגה הרבה מעבר לאגודת ישראל וקהילות החרדים שבפולין, שלהן השתייך באופן טבעי. ב-ה'תרע"ג, כשנה לפני מלחמת העולם הראשונה, הוכתר בידי קיסר אוסטריה פרנץ יוזף הראשון בתואר הכבוד של יועץ הקיסר. בימי המלחמה ניצל מעמד זה לשם עזרה לפליטים היהודים בווינה ובגליציה, ומונה על ידי ממשלת אוסטריה לטפל בפליטים היהודים ששהו בערי השדה ולפקח על מחנות הפליטים בניקולסבורג, בברוק, בפוהרליץ ובגייאה.

בשנת תרפ"ג נבחר על ידי צירי הכנסייה הגדולה הראשונה של אגודת ישראל שהתקיימה בווינה, כ"נשיא המועצה המרכזית העולמית של אגודת ישראל". בתרפ"ז, 1926, נתמנה לרבה של ריישא שבגליציה המערבית כממלא מקום אביו, והיה חבר במועצת העיר. מאוחר יותר צורף גם כחבר בנשיאות "אגודת הרבנים של ורשה", אשר שימשה גוף מחליף לרב הראשי של ורשה, אשר לא מונה שנים רבות בשל בעיות חוקתיות.
מחבר קונטרס מטה אהרן, ספרי ספרי הדרש והעיון עה"ת (ו"כ),  שו"ת אבני חפץ וברכת אהרן על מסכת ברכות. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט לגליציה המזרחית, ומשם ניסה לעבור לרומניה. נרצח בלבוב ב-1 ביולי 1941, ו' בתמוז תש"א.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמות ספרי הרב הי"ד, אידישע וועלט, בית יעקב)

ב"ה פאביעניץ.

ב"הבאר" כרך רביעי, הלק שני, סימן ק"צ. כותב הרב וכו' אבד"ק קיטב זצ"ל, בתשובה לכבוד הרה"ג המפורסם מוה"ר צבי יחזקאל מיכאלזאהן שליט"א. על קושיתו על הראב"ע ז"ל, בדברים שהמה נוגעים לאי כבוד להרב אב"ע ז"ל: ויסוד דבריו התשב"ץ ז"ל . הלוא הרב התשב"ץ ז"ל לו רשות לאמר מה שאומר. אך לא הרב אבד"ק דקיטב זצ"ל . שמי לא ראה מ"ש הרב הגאון הגדול והקדוש והמפורסם בכל ת"י לשבח ולתהלה ולכל בית ישראל נאמן הוא, הרב החיד"א ז"ל, בשם הגדולים ועד לחכמים, אות א' סימן פ"ט בתוך דברי שבח ותהלה להראב"ע ז"ל, שהתוס' מביאו, והרמב"ם ז"ל משבחו לבנו. וגם ר"ת ז"ל שר שיר להראב"ע ז"ל בכבוד גדול. וגם לרבות שהי' רב בקהלות היותר חשיבות מספרד וכו' וכל לשון שימצא בפי' על תנ"ך שהוא מנגד לחכז"ל: איננו מהראב"ע ז"ל עצמו, ורק תלמידיו בלי ידיעתו אחרי מותו שלחו יד. והראב"ע ז"ל וכסאו נקי יעש"ה. כי קצרתי, שהש"ג מהרב חיד"א ז"ל נמצא בבל בית ישראל. ומוכרחים ומחויבים אנו בכל כחנו להציל הראשונים הגדולים והקדושים מאי כבוד חלילה, יען שזה כבור התורה שדבריהם הן הן גופי תורה וטובה צפרנן של ראשונים וכו'. ואם ראשונים וכו'.  ונודע מפי סופרים הרבה ומפי ספרים קדושים שהראב"ע ז"ל חוץ מה שהי' חכם בחכמות רבות. וחוץ מה שהי' גאון גדול עוד הי' קדוש עליון זי"ע. ודי בהערה זו לפני קוראי הבאר .

חנוך העניך בארנשטיין מפראשקא. וכעת פה הנ"ל בעהמח"ס סימנא מילתא. הנדפס כמה פעמים. עם הסכמות מגדולי פולין שליט"א. ומקוה ישראל, ונעוץ סופו בתחילתו, בכתובים :

(מתוך הבאר, ב,ג,סימן עה)

Habe'er volume two, part three, chapter 74

Blessed is God. Pavinitz.

In Habe'er volume four, part two, chapter 190, writes Rabbi… the president of rabbinic court in the holy community of Kitev, the memory of the righteous is blessed, as an answer to our pride, the famous teacher and Rabbi, Tzvi Yechezkel Michelson may he live many good, long days, regarding his query about RabbiAvraham Ibn-Ezra, of blessed memory. The writing deal with un-honoring Rabbi Ibn-Ezra, of blessed memory, and his words are  based upon the words of Rabbi Tashbatz, of blessed memory. Tough Rabbi Tashbatz is privileged to say what he says, it isn't so for the Rabbi president of rabbinic court in the holy community of Kitev, the memory of the righteous is blessed. And who didn't see what was written by the great and holy pride <of Israel>, he that was well known in all the Jewish world as a source of praise and glory, he that is trusted in all the house of Israel, the Rabbi Hida, in <his book> Shem-HaGedolim Vaad LaCha'amim Letter Aleph chapter 89. In his praise and glory to Rabbi Avraham Ibn-Ezra, of blessed memory, he writes that the Tosafotquote him, and the Rambam, of blessed memory,  glorifies him in front of  his son, and also Rabbeinu Tam, of blessed memory,  wrote a poem with great respect. And also I should add that he served as a Rabbi in the most important communities in Spain etc. And any writing one might find that contradicts our sages wasn't written by Rabbi Avraham Ibn-Ezra himself, but by unauthorized followers after his death. And Rabbi Avraham Ibn-Ezra and his throne are guiltless. One should look this up <in the Hida's book> since I have brought only a short summary, knowing the <the book> Shem Hagedolim  written by the Rabbi Hida can be found in all of the Jewish world. We are obligated, and we must spare the holy great Rishonim, with all our might, from any unrespectable attitude. Heaven forbid! Since that is the Torah's honor, having that their sayings are indeed an intrinsic part of the Torah And 'the finger nail of the first is grater than' etc., And 'if the first' etc. And we know from many authors and many holy books that Rabbi Avraham Ibn-Ezra, besides being highly educated in many wisdoms and besides being a great genius, was even-more a supreme holy man, may his memory serve to protect us. And this remark should be enough for the 'HaBe'er' readers.

Chanoch Henich Borinstein from Praszka, and now
I inhabit here in the aforementioned, author of Simana Milta, that was reprinted several times with endorsements of great Rabbis form Poland, may they live many good long days, and <author of> the manuscripts Mikveh Yisraeland Nautz Sofo Betechilato.

הרב החסיד ר' חנוך העניך בן ר' מרדכי ויהודית בארנשטיין, נולד בזדונסקה-וואלה בסביבות שנת תר"ל (1870), והתגורר בווילאהן, שם כונה "ר' העניך וואליער". בספר הזיכרון לקהילת וילון (עמ' 322) נכתב עליו: "דרשן גדול, דרשותיו ריתקו ממש את שומעיהן, כששמעת אותו שכחת עולם ומלואו, כל כך היה כוחו בדרוש". בהסכמה לספרו "סימנא מילתא" (יצא לאור בשנת תר"ע) בו מבוארים ענייני הסימנים המוזכרים בגמרא על דרך הדרש והסוד, כותב עליו רבה של ווילאהן, הרב מנחם מנדיל גרינברג זצ"ל "ידידי איש נכבד שבעירינו, מפורסם בפי כל יודעיו ומכיריו לשוקד מעודו על דלתי התורה, וידו רב לו בחריפות ובקיאות, בהלכה, באגדה… וכאשר ראיתי גודל יגיעתו, אף שכל ימיו הוא בדחקות, והוא תמיד שוקד על לימודו לקבץ ידיעות בתורה הקדושה, ויש לו לב רחב להבין בספרים ולומד תורה מתוך דחקות וצער". ובדומה לכך כותב האדמו"ר מאוסטרובווצה, רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל: "גדלה הרחמנות על הרב החריף הנ"ל שהוא תלמיד חכם וצר לו הרבה ומצוה להחזיקו ולסעדו בקניית הספרים ההם אצל הרב החריף". במכתבו בירחון "הבאר" (המובא כאן למעלה) מזכיר הרב חנוך העניך – שיש לו כתבי יד נוספים של ספרים בשם "מקוה ישראל" ו"נעוץ סופו בתחילתו", אך ככל הנראה ספרים אלו לא הודפסו, ואבדו. אחייניתו, מילאה עליו דף עד ב"יד ושם", ומציינת שהיו לו ששה ילדים.

פתיחה למס' ברכות ולקשר תחלת הש"ס עם סיום הש"ס, אשר דרשתי במקהלות בין צעירי שלומי אמוני ישראל על סיום הש"ס וזה החלי בעז"ה. בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל נתן טעם למה פתח רבנו הקדוש במסכת ברכות והתחיל בק"ש עיי"ש ועי' במפרשים ג"כ שנתנו טעמים בזה,

ולי הדל נראה ג"כ לתת טעם לזה דהנה איתא בגמ' ב"מ פ"ה ע"א אמר ר"י אמר רב, מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליי ויגידה על מה אבדה הארץ. דבר זה אמרו חכמים ולא פרשוהו, אמרו נביאים ולא פרשוהו, עד שהקב"ה בעצמו פירשו, שנאמר ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, אר"י שלא ברכו בתורה תחלה. ע"כ.

מבואר מזה דעיקר חורבן ביהמ"ק שיבנה במהרה בימינו היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. והנה הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה כתב וזה לשונו: וכן הי' הדבר תמיד עד רבנו הקדוש והוא קיבץ כל השמועות וכל הדינים והפירושים וכו' וחיבר מהכל ספר המשנה ושננו לחכמים ברבים ונגלה לכל ישראל וכתבוהו כולם ורבצו בכל מקום כדי שלא תשתכח תורה שבע"פ מישראל. ולמה עשה רבינו הקדוש כך ולא הניח הדבר כמות שהיה, לפי שראה שתלמידים מתמעטין והולכין והצרות מתחדשות ובאות ומלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת וישראל מתגלגלין והולכין לקצוות, חיבר חיבור אחד להיות ביד כולם כדי שילמדוהו במהרה ולא נשכח עכ"ל, ומקורו מגיטין דף ס' עי"ש, מפורש ויוצא אשר הוכרח לרבנו הקדוש לכתוב תורה שבע"פ מפני שלאחר החורבן, שמלכות רומי פושטת בעולם ומתגברת, וירא פן ח"ו תשתכח התורה מישראל, והותר לכתוב משום עת לעשות כו'. ולכן הקדים רבנו הקדוש במסכת ברכות לרמז לנו כי מה שגרם לו לכתוב המשניות מפני שנחרב הבית ונתגברו הצרות בעולם, ר"ל, וזה היה מפני שלא ברכו בתורה תחלה. ולתקן זה החטא שיתקרב הגאולה ושיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו, הקדים בברכות שנהיה נזהרין בברכת התורה. ולכן הקדים בברכות שהוא הקדמה להתורה.

והנה באבודרהם כתב וזה לשונו: והטעם שאין מברכין בא"י אמ"ה אקב"ו על קריאת שמע כמו בשאר מצות מפני שענין הברכות כולם הוא לקבל עול מלכות שמים עלינו, כדאמרינן בפרק כיצד מברכין, שכל ברכה שאין בה הזכרת השם ומלכות אינה ברכה, ופסוק שמע יש בו הזכרת השם ומלכות. וגם כן הוא נחשב כמו מלכות, כדאיתא בראש השנה, והרי הוא חשיב כברכה. עכ"ל. מוכח מזה דברכות המצות הוא כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים ואחר כך יקבל עליו עול מצות, וק"ש עצמה חשיבה ברכה משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים, ולכן אתי שפיר שהקדים בק"ש מפני שרמז בזה הטעם של כל ברכות המצות שהוא קבלת עול מלכות שמים.  ומאחר שנחרב הבית מפני שלא ברכו בתורה תחלה, היינו שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים תחלה, ולתקן זאת הקדים בברכות ובק"ש שהוא קבלת עול מלכות שמים.

ועי' בתוי"ט בהקדמה שהביא מן הבה"ג שהקדים בתחילת הלכותיו נכתב ברכת התורה מלה מלה מכח הגמרא הנ"ל, שלא ברכו בתורה תחילה, עיין שם. והוא הוא הטעם של רבנו הקדוש שהקדים ברכות תחלה, לרמז ברכות התורה לפני כל הלכותיו. והטעם של הברכות הוא כמו ק"ש, שהוא קבלת עול מלכות שמים תחלה. (ועפ"י האבודרהם הנ"ל נראה לתרץ מה דמבואר בשו"ע אה"ע סי' ל"ד סעיף א', כל המקדש אשה בין על ידי עצמו כו' מברך, הגה ויש אומרים דאחר מברך ע"כ, ועי' בב"ש ס"ק ב' הטעם שאין החתן מברך שלא לבייש מי שאינו יודע לברך, עיין שם. ועפ"י הנ"ל נראה לי הטעם שאין החתן מברך דהא איתא במשנה ברכות דחתן פטור מקריאת שמע לילה הראשונה משום דאין יכול לקבל עליו עול מלכות שמים דטרוד, וכיון דברכת המצוה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים, ולכן אין החתן רשאי לברך, ואף דבזה"ז חייב בק"ש, משום דבלאו הכי אינו יכול לכוין כל כך, היינו רק בק"ש דאין יכול להוציא אחרים, כמבואר באבודרהם הנ"ל ופרמ"ג באו"ח סי' ס"ב בא"א ס"ק ב', ולכן אם לא יאמר בעצמו ק"ש יבטל לגמרי, ולכן תקנו היום בזה"ז שיאמר ק"ש, מה שאין כן בברכת אירוסין שיכולין להוציאו, מוטב שיברך אחר ולא החתן, שטרוד כנ"ל, והשתא אתי שפיר שהטור כתב שהחתן בעצמו מברך, והרמ"א כ' שמנהג היום שהמסדר מברך, מפני דבימים קדמונים דהאירוסין היו לפני הנישואין זמן הרבה, ולכן בשעת האירוסין לא היה טרוד ושפיר מברך החתן בעצמו, מה שאין כן בזה"ז דהאירוסין והנישואין בזמן אחד ביחד לכן אין החתן מברך, ואתי שפיר),

ובזה נראה לחבר תחלת המסכתא עם סוף המסכתא שסיים אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא ת"ח מרבים שלום בעולם כו' ומסיים ה' יברך את עמו בשלום. כי מפני שני טעמים נחרב הבית, מפני שלא ברכו בתורה תחלה ומפני שנאת חנם, ומה שהקדים בברכות לקרב הגאולה, ומפני שזה לבד אינו מספיק ועוד צריך לתקן החטא של שנאת חנם, ולכן מסיים בשלום. ועפ"י הקדמה זו יש לקשר עם סוף הש"ס שמסיים בסוף מסכת נדה תני דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. ע"כ.

ובנתיבות עולם ממהר"ל מפראג ז"ל כתב לפרש זה המאמר בנתיב התורה בפ"א, וז"ל: בארו בזה המעלה העליונה שיש להתורה, ובפרט מי ששונה הלכות, כי מי שמחשב כי עיקר הלימוד לאדם בחכמה שישיג בנמצאים ובגלגלים ובמלאכים, ולא נתנה מדרגה זאת לתורה לנזיקין ולטומאה ולטהרות, דבר זה הוא מכשלה גדולה. עכ"ל, עיי"ש.

וביאור דבריו נראה כי אם לומד התורה ואינו לומד הלכות, מראה כי אינו לומד התורה לשמה, רק או לעשות עטרה להתגדל בה או קרדום לחפור, ולא משום שהקב"ה נתן לנו את תורתו וצוה אותנו ללמוד וללמד ולעסוק בה לשמה, רק כוונתו לדעת חכמות הגלגלים ותכונה ולהשתמש בשמות המלאכים וכדומה, כמו שלומד שאר חכמות חיצונות כך לומד התורה להיות בקי בחכמות הטבע וכדומה, ודבר זה באמת מכשלה גדולה. אך אם לומד הלכות התורה, מורה שלומד לשמה לשמור ולעשות ולמען ידע מה יעשה ומה לא יעשה, ולכן הוא בן עוה"ב.

ועל פי זה יש לפרש על עזבם את תורתי ולא הלכו בה, היינו שלא למדו הלכות, רק חכמות התורה לדעת חכמות הטבע ולהשתמש בה, ולא לשמה. וזה הפירוש על עזבם את תורתי, ולא כתוב על עזבם התורה, אך הפירוש כי באמת למדו התורה, אך לא לשמי, מפני שהוא תורתי וציויתי אותם ללמוד, רק לדעת חכמות הטבע ודומיהן. וזה הפירוש על שעזבו תורתי, הלשמה עזבו. וזה מרומז במה שפירש הקב"ה שלא ברכו בתורה תחילה. בהקדם מה ששמעתי בשם החת"ס ז"ל לפרש הגמרא בברכות י"ג ע"ב אמר ליה רב לרבי חייא לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, אמר ליה בר פחתי בשעה שמעביר ידיו על פניו מקבל עליו עול מלכות שמים. ע"כ. והמאמר הלז תמוה לומר על רבי שלא אמר ק"ש רק בדרך אגב בעת שהעביר ידיו על עיניו אז היה אומר ק"ש. ואמר על זה, דהנה איתא מצות בטלות לעתיד לבוא, וקשה שהתורה נצחיות ולא יתבטל ולא יתחלף זאת התורה בשום דבר, וביאר בזה בשם הרמב״ן ז"ל כי הנה תיבת מצוה יורה שאין מובן לו הטעם ולולא הציוי לא היינו עושין הדבר, כמו דאיתא מצות לאו ליהנות נתנו, וכתב רש"י ז"ל לעול על צואריהן נתנו, ומדוע מצוה הוא עול. אך המשל בזה כי מי שהוא רעב או צמא למים, ואוכל ושותה, אין נחשב אצלו לעול, כי מבין שאין לו תרופה להפיק רעבונו וצמאונו רק ע"י אכילה ושתיה. ואולם אם עושה דבר בלי ידיעת טעם הדבר, רק מפני גזירה המלך, נחשב לו לעול, ולכן כיון שהוא מצוה מוכח כי לולא הציוי לא היה עושה הדבר, אם כן בעל כורחו אין מובן אליו טעם הדבר שיכריחו לעשות בלי הציוי, ולכן צריך הצווי, ואיתא במדרש דלעתיד יתגלו טעמי התורה, ויעשה כל אחד המצות בהכרח, כמו שמבין שאם הוא רעב צריך לאכול כך ישכילו כולם ויבינו שאין שום אפשרות וחיות כעולם מבלי עשיות המצות. וזה הפירוש מצות בטלות לעתיד, שהציוי תתבטל, שיעשו המצות בהבנת הטעם בלי שום עול. והנה הצדיקים הגדולים כמו רבי להם נתגלו טעמי התורה כמו שיהי׳ לעתיד,  וזה הקשה רב לרבי חייא כאשר יש מצות עשה לקבל עול מלכות שמים בכל יום, ורבי יודע טעמי המצות ולא נחשב אצלו לעול ואיך יקיים המצוה הלז, וזה הפירוש בגמ׳ לא חזינא ליה לרבי דמקבל עול מלכות שמים, היינו לא חזינא ליה לרבי דמקבל עליו עול מלכות שמים, היינו שיוכל לקיים מצוה הזו, ועל  זה אמר לו רבי חייא, בשעה שמעביר ידיו על פניו, היינו מסתיר עיניו שלא להביט כל כך במראות הגדולים, כעניין ויסתר משה פניו, ויורד ממדרגותיו, ואז יוכל לקבל עליו עול מלכות שמים, וחוזר ע"י קבלת עול מלכות שמים למדרגותיו. ע"כ דפח"ח.

היוצא לנו מזה דמה שמברכין על המצות אשר קדשנו במצותיו וציונו, היינו רק אם עושה המצוה בלי שום טעם רק בדרך ציוי שהש"י ציוה לנו לעשות המצות, שייך לברך וציונו, שאין עושה המצוה רק בדרך ציוי ולא זולתו.  לא כן אם לומד התורה לא מצד הציוי רק מפני שרוצה ללמוד חכמות הטבע, אין שייך לומר וציונו שאין לומד בשביל הציוי, ולכך לא ברכו בתורה תחלה שלא קבלו עליהם עול מלכות שמים בדרך ציוי כנ"ל. ולא למדו התורה רק עפ"י הבנתם בעצמם, שהיו רוצים להיות חכמים בחכמות הטבע.

ושוב ראיתי כי הן הן הדברים הנאמרים בר"ן נדרים ד' פ"א ע"א וז"ל ומצאתי במגילת סתרים של הר' יונה ז"ל דקרא הכא דיקי דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשוטה, משמע שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי וקל היה וקל לפרש, אלא ודאי עוסקים היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפרשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה, כלומר שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהיה ראוי לברך עליה, שלא היו עוסקים בה לשמה ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו לא הלכו בה, כלומר בכונתה ולשמה. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוין למי שאמרם. עכ"ל.

ותודה לה' יתברך שהנחני בדרך אמת ואנכי הרחבתי הביאור, ומעתה היטב נקשר תחלת הש"ס עם סוף הש"ס, כי רבינו הקדוש התחיל להזהיר אותנו ללמוד התורה לשמה ולברך עליה מקודם ולקבל עליו עול מלכות שמים, ועל זה מסיים גם כן שישנה הלכות בכל יום, שזה יהיה מורה כי לומד התורה לשמה ויברך עליה, ובזה תתקרב הגאולה ויבנה ביהמ"ק בב"א.

(מתוך הספר תורת אהרן)

—-

הרב מרדכי ניסן קרול הי"ד היה מפורסם בעולם הרבני, כלמדן גדול ופיקח, כמתמיד עצום, ומעל הכל כבעל נפש אצילה.

אביו, ר' אהרן, היה דיין בלודז' וחסיד גור. הרב מרדכי ניסן הוסמך להוראה על ידי הרב אליהו חיים מייזל, רבה של לודז'. הוא שהה תקופה ברוסיה כדי ללמוד את השפה הרוסית, על מנת שיוכל להיות רב מוכר מטעם השלטונות. ובשנת תרע"ה (1915) נבחר כחבר בוועד הרבנים בלודז' והיה מורה הוראה בעיר. נספה במהלך השואה בגטו לודז'.

תולדותיו הובאו בספרים:

אלה אזכרה, חלק חמישי. בעריכת יצחק לוין, תשכ"ג.

מעבר למילים (במקור בצרפתית), אוטוביוגרפיה משפחתית על ידי נכדתו תרז מלאכי-קרול.

בגיא צלמוות, פינגולד, חלק א' עמוד יח

אבות פרק ב'

כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי מעשי ידי להתפאר.

כבר דקדק בעל העקדה איך יחליט התנא, שכל איש ישראל בלי הבדל כלל אם הוא צדיק או רשע יש לו חלק לעולם הבא? ואם האמת כן, א"כ איפא מה יעורר את האדם להשתדל בעבודת ה' אחרי שכבר נכון ובטוח שיהיה לו עוה"ב גם בלי יגיעה, ומה בין עובד אלקים לאשר לא עבדו?

ביארנו כמ"פ על פי ההקדמה הידועה: בכל דרכיך דעהו, שצריך האדם לכון בכל פעולותיו לש"ש ואז הוא מעלה גם מעשיו הגשמיים למדרגה רוחנית.

ואמרו חז"ל: (פסחים ס"ח) ר"א אומר אין לו לאדם ביום טוב אלא או אוכל ושותה או יושב ושונה, ר"י אומר חלקהו חציו לאכילת ושתיה וחציו לבית המדרש, ואמר ר"י שניהם מקרא אחד דרשו וכו'. אר"א הכל מודים בעצרת דבעינן נמי לכם, מ"ט יום שניתנה בו תורה. ומאמר זה יפלא שהלא אדרבה הסברא נותנת שיום שניתנה בו תורה ראוי להתעסק בו רק בלמודים רוחניים. אמנם ידוע כי מדרגות מדרגות יש במעלות הנבראים, הדומם משועבד להצומח והצומח מזון לבע"ח והבע"ח נעשה למזונו של המדבר. והנה מה שגכנע הצומח להחי שיש לו נפש מרגשת ומעולה הוא במדרגה, אתי שפיר, אבל מה שמזין החי את המדבר, דהיינו חלק הגשמי של המדבר, כי החלק הרוחני אין לו צורך באכילת ושתיה, הוא נגד היושר השכלי, אמנם זה טעות כי הלא הנפש השכלית מקושרה בנפש החיונית וע"י האכילה יתחזק האדם ויוכל לעבוד את בוראו. אם כן מתעלה גם האכילה הגשמית.

ועד"ז: (דברים י"ב) "כי ירחיב ד' את גבולך וכו' ואמרת אוכלה בשר כי תאוה נפשך לאכול בשר, בכל אות נפשך תאכל בשר" – ר"ל: שהבשר מן החי אסור לאדם המדבר בתור תאוה גופנית, רק אם מתאוה להועיל להנפש המשכלת, – וז"ש בכל אות נפשך – אז – תאכל בשר.

וביארו המדרש: יודע ה' ימי תמימים, כמו שהם תמימים, כך שנותיהם תמימות. הכונה שצריך האדם להקדיש כל יום מימי חייו לעבודת ה', למען לא יחסר אף אחד מהם, בשובו אל אדמתו. אמנם כאשר אמרנו מכבר, לא יבאו בחשבון רק אלה שהיו מוקדשים לעבודת השם, ועד"ז: (משלי ט') כי בי ירבו ימיך ויוסיפו לך שנות חיים  – שע"י עסק התורה יתרבו הימים הנרצים לה'. אכן ישאל האדם איך יוקדשו לד' גם אלה הימים שכלינו בהבלי הזמן? ואמרו חז"ל: (שבת פ"ט) אמר הקב"ה ליצחק בניך חטאו והשיב כמה ימי שנותיו של אדם שבעים שנה דל מינייהו עשרים שנה דלא ענשית, ופלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי, לא נשאר רק חלק רביעי לעונש. וממילא גם אפשרות קיום המצוה היא רק בחלק רביעי מחיי האדם.

אמנם אם מעשיו הגשמיים מיוחדים לה', כשמרבה בהענוגים בשבת ויום טוב כונתו לש"ש בשינה מכון  מן לנוח כדי שיוכל אח"כ לעסוק בתורה, במסחרו מכון שלא יצטרך ללסטם את הבריות ולהטיל עול על אחרים, ואם כן אין לנכות לו משכר מצותיו פלגא דלילות ופלגא דמיכל ומשתי והוי כאלו חי שבעים שנת בשלמות.

וז"ש: יודע ד' ימי תמימים, כמו שהם תמימים כך שנותיהם תמימות, שלצדיק לא ינוכה כלל נם לא מה שהשתמש בו לצרכי נופו.

ויבואר בזה: ויחלום והנה סולם מוצב ארצה וכו' ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש אלקים במקום הזה, ואנכי ל א יידעתי. יעקב כל י"ד שנה שהיה במדרשו של שם ועבר לא שם תנומה לעפעפי, רק עסק בתורה יומם ולילה, והיה ירא שבבית לבן, בעסקו בצרכי העולם ימעט בעסק שמים. ע"כ הראה לו הקמה בחלומו באישון לילה, כי האדם הוא סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – השקיע הקב"ה שמש של א בעונתה שיהיה מוכרח לישון במקום הזה – ולכן כתיב: ויקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ד' במקום הזה, – ר"ל שגם בשינה יש מקום לעבודה ואנכי לא ידעתי – דרך עבודה כזה.

והנה ישנם אנשים שלא לבד שאינם מקדשים את פעולותיהם הגשמיות לשמים, אלא גם כשעושים פעולה רוחנית, נ"כ מחשבתם לכבוד עצמם. ומבארים עד"ז הפסוקים:  כי ירחיב ה ' אלקיך את גבולך ואמרה אוכלה בשר בכל אות נפשך תאכל בשר וכו' רק קדשיך אשר יהיו לך ונדרך אשר תשא ובאת אל המקום אשר יבחר ד'. ופירש בעוללות אפרים, אם תשמע להסתת יצרך הרע שתעשה גם חפצי שמים בשביל יוהרא או הנאת ממון, לא טוב אתה עושה, כי קדשי שמים עכ"פ צריך אתה להעלות למדרגה רוחנית. וזה שאמר: כי ירחיב ה' את גבולך ואמרת אוכלה בשר – והסבה שירדת כל כך במדרגתך היא – כי ירחק ממך המקום – ששכחת ד' מרוב טובה, וממילא יש לחוש שתקלקל גם בחפצי שמים, לכן אני מזהירך – בכל אות נפשך תאכל בשר – שאם גם אכילתך תהיה למלאות תאות נפשך מ"מ – קדשיך אשר יהיו  לך – צרכי הנשמה עכ"פ – תשא ובאה אל המקום אשר יבחר ה'.

אמנם העובד את ד' באמת ובתמים צריך לקדש כל מעשיו לד', לא לבד הרוחניים רק גם הגשמיים.

וישנם בני אדם שחושבים להוליך את ד' כביכול שולל. הס מכלים כל ימיהם בהבלי עולם הזה, באכילה ושתיה ובמסחר ואומרים שכונתם לש"ש, כי מצוה גדולה היא לפרנס אשה ובנים, או שמאמינים לצאת ידי הכל במצות צדקה, ועל סמך זה מזלזלים ביתר מצות ד' – ועוד יאמרו שע"י יגיעת כפיהם הם מקיימים נם מצות אחרות, כגון לא תגזול וכו' שאינם זקוקים לגזול מאחרים וכו'.

והנה פירש באוהל יעקב הפסוק: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא. ראוי להתעורר שמתחלה כמו מצדד בזכות העשיר לאמר – קרבה שנת השבע שנת השמטה – והיא לכאורה טענת אמת, ואח"כ אמר: והיה בך חטא – בלא טעם – אמנם: ורעה עינך באחיך האביון היא קושיה גדולה על העשיר: משל לעשיר שעשה מסחרו באורחות ימים והיה מהלך בספינה טעונה סחורות למכביר, אבל כדרך יהודי הוליך עמו גם טלית ותפילין וספרים יהודיים שונים, פעם התחולל רוח סערה וראו שהספינה קרובה להיטבע. ויקרא רב החובל ויאמר: מהר והקל משא הספינה ואל תחום עיניך על סחורותיך, כי לולא כן גוענו אבדנו. ויחרד הסוחר מאד וימהר ויקח את הטלית והתפילין והטילם לים, ואמר אליו משרתו למה תעשה כן וחטאת לאלקים? הלא אלה הם מקור חיינו הרוחני – טוב יותר שתטיל איזו חבילות סחורה כבדות לים ואז יקל המשא וננצל. הנמשל, כי צרכי האדם מרובים. וכשרואה שאין השעה משחקת לו, תחת אשר היה לו לקמץ בהוצאות בני ביתו המרובות, הוא מקמץ בפרוטת העני – "ורעה עיניך באחיך האביון" ולא כן אמרו חז"ל "יהי ביתך פתוה לרוחה", ואם גם ימעט הבית, גם אז – ויהיו עניים בני ביתך – וזהו: השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. שאף שהאמת אתך שהשעה דחוקה, אבל למה דוקא – ורעה עינך באחיך האביון – לכן – וקרא עליך א ל ד' והיה בך חטא.

המעלה השלמה היא שהאדם יקדיש לה', לא לבד את עבודתו הרוחנית, כי אם גם את עבודתו הגשמית. ואל יאמין שמפקיע את עצמו במה שמתיגע בהבלי עולם הזה למען פרנס אשתו ובניו. ויכול להבטל מעתה מכל שאר מצות מעשיות כגון נתינת צדקה, כי הלא עושה צדקה בכל עת, זה המפרנס אשתו ובניו.

והנה המשנה באה להורותנו שלא יטעה האדם שאי אפשר להשתלם במעשי הגוף כי איך אפשר שיהיה החי משמש להמדבר כיון שמזין בו רק את הנפש החיונית, אבל כבר ביארנו שהכל יתגדל ויתקדש אם מכון במעשיו הגשמיים לעבודת ה'.

וז"ש: כל ישראל – בלי הבדל במה הם עוסקים – יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ועמך כלם צדיקים, ועל ידי זה הוא אפשר כן, כי – לעולם, ר"ל, לעולם שכולו טוב ונצחי, שהלא מעוה"ב קמיירי כאן – ירשו ארץ – הם מכניעים ומשעבדים את הארציות (דאם אירדישע).

אבל אם תתקשה איך אפשר שהחלק הארצי יוקדש לשמים, ידמה התנא הדבר "לנצר" שהאדם יזרע זרע בארץ והזרע נפסד, ואחרי שנפסד וכלה יצא ממנו הנצר הקטן וממנו יוגדל האילן ששיאו עולה למעלה, כן המעשה הגשמי שיסודו כלה ונפסד יתעלה למדרגה רוחנית גדולה. והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

וע"ז יאמר, ישראל שהם מעשה ידי להתפאר הם  – נצר מטעי  – כמו שהנצר יוגדל מזרע נפסד, כן בני ישראל לוקחים את החלק הנפסד של הארץ ומפיחים בו נשמת רוח חיים של קדושה וטהרה.

הרב חיים אלטר גינז (שלזינגר) נולד לרב משה גינז, נינו של רבי בונם גינז, אחיו של רבי עקיבא איגר, הרב חיים אלטר היה תלמיד של ה"שבט סופר". הוא נשא את מרת רבקה בת הרב זאב וולף ציטרון זצ"ל אב"ד ק"ק האידא דאראג, מחבר ספר אגדות מהרז"צ עה"ת. לאחר פטירת אביו, מילא הרב חיים אלטר את מקומו ברבנות בעיר ב' קערעסטור בשנים 1928-1944. הוא היה תלמיד חכם ומשכיל בעל כישרונות והוציא לאור את הספר "חוט המשולש" על פרקי אבות, בו מובאים פירושיו, ופירושי אביו וסבו. בנוסף כתב בכתבי העת "תל תלפיות", "הנשר" ו"נטעי בחורים".

בחוברת "הבחור" (תרפ"ט, חוברת ה), ישנה הערכה רבה לכותבי "נטעי בחורים": ה"נטעי בחורים" יצר חבל נביאים שזכו לבשורה והם מנבאים עד היום, חיים אלתיר גינז, יודא ליב פליישער, חיים יהודה עהרנרייך, שמעון חיים מיללער, יקותיאל יהודה גרינוואלד, שמואל מיללער, לוי שלום פירסט, יעקב טעסלר, מרדכי דוד גראס, ועוד בני אדם מצויינים. 

בספר "ישיבות בהונגריה" מובא שלא הצליח ברבנותו, כי עמי הארץ שבקהלתו חשדוהו במה שאין בו וכל שנות חייו שטמוהו ורדפוהו.

הד לרדיפה זו ניתן לראות בתוך הקדמתו לספר "חוט המשולש" בו הוא כותב על הקשיים שמנעו ממנו להוציא לאור את הספר עד אז: "אני בנך יחידך הממלא מקומך – גם בחיי צער – הרגשתי כי החובה המוסרית להעמיס על שכמי המלאכה הכבדה ומכבדה הזו, כי אם אין אני לי מי לי! אבל פגעה בי מדת הדין הקשה וידי היו אסורות זה כמה שנים – שנות עמל וחמס ממש – בסבת ההרפתקאות השונות דעדו עלי…  אבל לא היה ביכולתי לבטל המעצורים ולהסיר המסטינים מעל דרכי".

בספר "עדות לישראל", מופיע מדור "עדות לקדושים", המכיל שמות של רבנים שנספו בשואה. מופיע גם שמו של הרב חיים אלטיר גנז שלזינגר ברשימת הרבנים מהונגריה שנספו בשואה. וכן הובא בספר "קהילות הונגריה" שהרב חיים אלטר גינז נספה בשואה.

לקראת שבת ויקרא-ראש חודש-החודש, הבאנו את דברי האחים הרבנים ר' משה צבי ור' דוד יהודה זילברשטיין הי"ד.

כעת מצאתי גם מאמרים מאחיהם הרב ישראל הי"ד מוויצן, שפורסמו בקבצי "הנשר". אחד ממאמריו נוגע בדין, שחל בימים אלו, לשאול ולדרוש קודם לפסח שלושים יום. עיקרי הדברים באים לבאר את מאמר הגמרא ש"מבטלין תלמוד תורה ובאים לשמוע קריאת מגילה":

איתא במסכת מגילה "מבטלין תלמוד תורה לקריאת מגילה".

מקשין העולם, מה רבותא היא הא קריאת המגילה נמי תורה היא.

• ונלע״ד ליישב דאיתא בגמ׳ (מגילה ׳״ח) דפריך האיך אמרינן "הלועז ששמע אשורית יצא", הלא לא ידעו מאי קאמרו. ומשני מידי דהוה מעמי הארצים, ומתקיף אטו אנן "האחשחרנים בני הרמכים" מי ידעינן, אלא משום פרסומי ניסא, ע״ש. אם כן, לפי זה איכא נפק׳׳מ לענין הלועז שלומד תורה בלשונו דוקא והמגילה שומע בלשון הקודש, היינו באשורית, שאינו מבין, ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד התורה לקריאת מגילה דאינו מבין. ואם כן שפיר הוה רבותא.
• דיש נפקא מינא אפילו למי שמבין בלשון הקודש ולמד תורה בלשון הקודש, כיון דעל כל פנים איכא פסוקי במגילה אשר אינן מבינין כנ׳׳ל. ואף על פי כן צריך לבטל מלימוד תורה שמבין, לפסוקי מגילה דאינו מבין.אם כן מזה מוכח רבותא דקריאת מגילה. אם כן שפיר אמרינן דמבטלין תלמוד תורה אפילו מה שמבין לקריאת מגילה, היינו אפילו לפסוקי מגילה שאינו יודע פירושה.
• עי׳ (פסחים ו׳) שואלין ודורשין שלושים יום קודם פסח. ואיתא (בסנהדרין י״ב) דבפוריא צריך לדרוש בהלכות פסח, אם כן הוה אמינא, כיון דהוא עוסק בהלכות  פסח היא עדיפא, משום דתקנה זו היתה עוד קודם הנס של מרדכי ואסתר ואין צריך לבטל  מלימוד תורה, אף על פי כן צריך לבטל לקריאת מגילה, אם כן שפיר הוה רבותא.

ישראל זילברשטיין וואיצן.

הנשר התשיעי (תש"א) כנף שישי, סימן מ"ה  

על אביו הרב ישעיהו זצ"ל, ניתן לקרוא בעלון "שבת בשבתו", כ"ד בתמוז תשע"ב, באתר mytzadik, באתר ויקישיבה ועוד.

בתמונה למעלה: הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל ומלוויו.

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו' מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו', והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז"ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו "הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו "להעם הנצחי" אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים, בשכר "מהביט אל האלקים״ זכה ל"תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" – מלמד שהגביהו הקב"ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש "מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו "ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר"ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק "וידום אהרן"  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), "מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן" היינו שנעשה ״כאבן דומם", מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע"כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז"ל חמשה חטאות המתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, "הן היום הקריבו את חטאתם", והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, "ותקראנה אותי כאלה", מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם", הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא "גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה",  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע"ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג"כ ע"י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח"כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח"כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק "וחובל עול מפני שמן", וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז"ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי"ד רבה של נובידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר,, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו"צ דק״ק ווארשא, ואח"כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז"ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד"ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו"ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא" על אגדה ומאמרי חז"ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד' אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה' ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. למאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי "אגודת הרבנים" בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ"י ציווי רבו ה"תפארת צבי" מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע"ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבנים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב"מבצר מאדלין", המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי"ד.

מקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ"ו, כרמנו כה, אלול תשנ"ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ' 119.

הרב יוסף פיינר הי"ד היה חביב ונערץ גם על היהודים וגם על התושבים הפולנים, שדמותו האצילה עוררה בהם כבוד והערצה. צדיק תמים וחסיד נלהב, גאון נפלא ומתמיד גדול, גומל חסדים בגופו ובממונו במסירות נפש עילאית, בעל נימוסין מעודן ששלט בכמה שפות, אשר נכנס ויצא בחוגי הממשל והצבא, כשזקנו המכסיף הארוך יורד על פני תלבושותו הרבנית המצוחצחת.

"ר' יוסל'ה", נולד בפיוטרקוב בשנת תרכ"ז (1867) כבכור למשפחה שהתפרנסה מעמל כפיה. ילדותו עברה עליו בעיירה אופוצ'נו הסמוכה לעיר מולדתו ובה היה ישוב יהודי ניכר. בילדותו למד תורה בשקידה ובחשק רב, גם בתנאים הקשים. את תורתו למד בפיוטרקוב, שבאזור לודז'. הוא הצטיין בלימודיו, דן עם למדני העיר ושימש את רב העיר ממנו שאב תורה ותכינה. בגיל צעיר הוסמך על ידו לרבנות. הוא למד לימודי חול במהירות ועמד בבחינות הבגרות. אחרי נישואיו לבת ר' משה חיים בוצ'יאן מלודז' המשיך את לימודי הקודש בבית חותנו, ובייחוד השתלם בהוראת איסור והיתר ובדיני חושן משפט. הוא זכה ונעשה מבאי ביתו של הרב הראשי, הרב אליהו חיים מייזל, ממנו קיבל את חינוכו הרבני. הגאון הבחין כי אברך זה נועד לגדולות, טיפח אותו וקירבו מאוד, עד שנעשה רבי יוסל'ה ליד ימינו בהוראה ובהנהגת הציבור.

שנה לאחר נישואיו כיהן כ"רב מטעם" באלכסנדר , הסמוכה ונמנה על חסידי אלכסנדר. לאחר שנה וחצי עזב ונעשה לעוזרו הראשי של הרב מייזל בלודז', בענייני דיני תורה, בהופעות בבתי משפט ממשלתיים ובקשר עם השלטונות. הוא השתדל רבות למען הכלל. בכל נסיעותיו הרבות בענייני ציבור, לקח עמו כרך קטן של חושן משפט וחזר על תלמודו פעמים אין ספור.

בשל הליכותיו המעודנות, פקחותו ואצילותו, שליטתו בשפה הפולנית ובעוד שפות, אותם למד בכוחות עצמו, היתה לו השפעה רבה בחוגי השלטון, עד שמינו אותו לאחראי על הצבא במחוז לודז' כרב צבאי בדרגת אלוף משנה. הרב קיבל על עצמו תפקיד זה כדי לדאוג רבות לחיילים היהודיים, ואף הציל חיילים יהודים מעונשים קשים וממיתה. בימי הפוגרום בקישינוב ובימי מלחמת יפן והמהפכה פעל להבטחת חייהם ורכושם של יהודי לודז' ולקח חלק בהתארגנויות יהודי לודז' להגן על עצמם בכלי נשק.

אחרי פטירת רבי אליהו חיים, נותרה לודז' תקופה ארוכה ללא רב. הרבנות המקומית ייסדה וועד רבנים חשובים, ורבי יוסף היה מן הבולטים שבהם.

בימי מלחמת העולם הראשונה טיפל בפליטים היהודים שהגיעו לעיר בעקבות הקרבות שהתחוללו באזור ועזר גם לפולנים שפנו אליו. הוא פנה אל שלטונות הכיבוש הגרמני, ומתוך כבוד ואמון, הצליח להציל נפשות רבות מישראל.

הוא היה איש חסד, והיה מוכן למסור נפשו עבור כל אחד ואחד. יהודי לודז' ידעו כי תמיד אפשר להיכנס לרבי יוסל'ה, ואף בליל הסדר היו באים אליו בעשרות שאלות בענייני הפסח.

מיד עם כיבושה של לודז', פתחו הגרמנים בהשפלת היהודים ובדיכויים. אנשי הממשלה הגולה, שברחו מזרחה כשפרצה המלחמה, רצו להבריח את הרב והעמידו לרשותו מכונית, אך הוא סרב לקבל את הצעתם, כי לא רצה לעזוב את בני קהילתו, אותם שירת למעלה מארבעים שנה. הוא הועבר לגיטו יחד עם 160 אלף יהודי לודז' וסבל עמם יסוריי גיהנם.

משעה שהרב ד"ר שמחה טרייסטמן עבר מלודז' לוורשה, בכ"ו בשבט תש"א (27/2/1941), ועד הגירוש הגדול שהיה שם בתש"ב (9/1942), עמד הרב פיינר בראש הוועד של הרבנים בגיטו לודז שפעל בתיאום עם היודנראט, ובו היו כ- 15 רבנים. הוועד נכלל במחלקת המירשם; בענייני אירוסין, גירושין, לידות ופטירות פעל הוועד בקשר אירגוני הדוק עם המחלקה לענייני אישות. הרבנים חברי-הוועד קיבלו שכר כשאר פקידי המינהל. היו"ר וראשי המינהל פרשו את חסותם על הרבנים ושאר אנשי-דת בגיטו, רשמו אותם באורח פיקטיבי כעובדי- מינהל או "רסורטיס". חברי הוועד פרסמו את ה החלטה המתירה ליולדות ולאנשים המרגישים שכוחותיהם אוזלים, לאכול בשר טריפה, אחרי שיתייעצו עם רופא ועם רב.

כאשר החמיר המצב בגיטו לודז' והנאצים חיפשו את הרבנים, הסתתר רבי יוסף בבית העלמין הישן. בחודש אלול תש"ד, 1944, נתפס והוצא להורג על קידוש השם. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר קהילת פיוטרקוב, כרמנו י', ועוד

מלחמת מצוה בעד טהרת המשפחה בישראל.

הרב יוסף פיינר חתום על מכתב, יחד עם עוד כאלף רבני פולין, כדי למחות ולהפר את היוזמה של רבנים קונסרבטיבים להקל על עגונות על ידי יצירת נוהל בו מיד אחר החתונה ימנה הבעל שליח לגירושין בתנאי שלא יבוא לזמן מוגדר וכיוצא בזה. מכתב זה נכתב ביום א׳ לסדר ויגש, ג׳ טבת תרצ״ו, וחתומים עליו נשיא האגודה רבי מנחם מנדעל אלטר אבד"ק פאביניץ, סגן הנשיא רבי יצחק מאיר קאנאל, הגזבר רבי שלמה דוד כהנא, והמזכיר רבי ראובן יהודה נייפעלד. ואחריהם מופיעים שמות של כאלף מרבני פולין.

וזה לשון המכתב:

בתשובה על יקרת כת״ה הננו בזה להשיב דברים ברורים מיוסדים על אדני דת תורתנו הקדושה. לדאבון לבנו נשתוממנו מאוד ולמשמע אוזן עגמה נפשנו, איך נהיה כזאת בישראל! תורתנו הקדושה צוחת לא בי הם היתרים כאלו, שבדו מלבם המופקרים במדינתכם, הרוצים להפקיר ח״ו בנות ישראל בסידור קדושין ונשואין, שיהא מנוי שליחות לגירושין, אם יעזוב אותה ג׳ שנים, או אם תשיג פטורים בערכאות וכדומה. ומה גדול הכאב, כי מצאו האנשים האלה, הפורצים ומחריבים יסודי היהדות, עוד עוז בנפשם לטהר את השרץ וינסו להביאו אל המקדש הדתי פנימה ח״ו.

אי לזאת, בשם קרוב לאלף מורים ורבנים שליט״א היושבים על מדין, חברי אגודת הרבנים בפוילין, ובתוכם גאונים גדולים מאורי עיני הגולה, אנו מכריזים בשער בת רבים בקול גדול לא יסף, מחאה נמרצת וחריפה בכח תורתנו הקדושה, נגד אנשים החוטאים ומחטיאים שאין בתקנתם קלקלתם שום ממש על פי הדין, ומטרתם להתיר אשת־איש לעלמא בלא גט, ומכיון שאינם יודעים בטיב גיטין וקדושין אל יהא להם עסק עמהן ובכלל אין להם הרשות להתערב בעניני הוראה איסור והיתר, כי אין עטרה זו הולמתם!

ואל אחינו בני ישראל הכשרים במדינתכם אנו פונים בקול חוצב להבות אש דת! הבדלו מהעדה הרעה הזאת, ובעזהשי״ת הם כלים מאליהם! כמו אלה הכתות שעמדו במשך הדורות ונקרעו מגוף הישראלי קרע שאינו מתאחה! זאת מצאנו לחוב קדוש להשיב לכת״ה.

חזקו בעד עמנו ותורתנו הקדושה ואנחנו עמכם, לכו נא גבורי החיל בכחכם זה ויהיה ד׳ עמכם, בעתירת ידידי כת״ה, המוקיריכם ומחבביכם מרחוק וחותמים בברכת התורה הקדושה.

מכתב זה, עם מכתבם של ועד רבני וורשא, בית דין צדק של הרב צירלסון בק"ק קעשנוב, הרבנות הראשית לארץ ישראל, הרבנות הראשית הספרדית, הרבנות הראשית לפתח תקוה ו"הרבנות הראשית בממשלת תורקיה הלאומית", עם כתבי הרב יוסף קאנוויץ, שניהל מערכה זו, יצאו לאור בשנת תרצ"ז בספר "לדור אחרון".