"תמחה את עמלק" על ידי ענווה ועל ידי ש"לא תשכח" שאתה יהודי / הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד
עצה נכונה שלא תופסד המצוה מחמת גאוה וכדומה, באם יחשוב שאי אפשר לו לבוא לשום מצוה ומדרגה רק על ידי הצטרפות עם חברו, וכידוע בזה בספרים הקדושים, זאת יביאהו לידי זה שלא יתגאה, כיון שלא יוכל לעשות מאומה יחידי רק על ידי הצטרפות עם חברו, ואם כן במה נחשב הוא, ולא רק על ידי הצטרפות עם אנשים וגדולי ערך אפשר שעבודתו ותורתו יתקבלו, אדרבה גם לפחותי ערך יצטרך. וכמו שאומרים בשם הגאון הקדוש הרבי רבי אלימלך זי"ע, שאמר תשעה ר' ר' מלך עדיין אין מניין, ועשרה ריקים ופוחזים הם עדה, ואפשר לומר קדושה וברכו. ודברי פי חכם חן…
והוספתי עוד בשבת קדש פרשת תרומה, הפסקה בין שקלים לזכור, דהנה ההפסקות [הן הפסקות ממש בין] פרשה לפרשה, דהנה שקלים מרמז לשפלות, מחצית השקל מרמז שכל אחד ואחד הוא רק חצי [ויש בכך כדי] למחות גאות וגבהות. עמלק גימטריה ר"ם. מחה תמחה זכר עמלק, על ידי שלא תשכח, שלא [תשכח מאין] באת ולא תתגאה, בזה תמחה עמלק.
וראיתי בסידור ישועות ישראל דבר נחמד מהגאון הקדוש מאיסטראווצא [זצ"ל, במשל] בעל התל ובעל החריץ, ידעו שכל זמן שמרדכי נכנע ואינו מתגאה הוא מבטל [את הגזירה, ובא היצר הרע] לייעץ להמן שהגאות אשר יש בלבו יכניס במרדכי היהודי [קח] את הלבוש ואת הסוס [ועשה] כן למרדכי, דהיינו כמו שאתה מתגאה, הכנס בו גאווה, ואל תפל דבר מכל אשר דב[רת לקיים] חס ושלום עצתך מה שייעצת על ישראל, כיוון שמרדכי יפול חס ושלום ממדרגתו. אבל מרדכי לא [נפל בפח אלא שב לשקו ולתעניתו, ולא בא לידי גאווה, ואדרבה. ועל ידי זה נתרומם קרן ישראל. מצ[וות] שקלים וזכור הכל חד, לעורר בלבבנו מדת ענווה ושפלות, ופרשה זו הפסקה, עניין המשכן המרמז לזה תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, בא לרמז לזה לתקן מעשינו לפני אדון הכל יתברך שמו. הרחמן יזכנו לשוב בתשובה שלמה מתוך נחת רוח דקדושה וטהרה וכל טוב סלה אמן כן יהי רצון.
(שמן למנחה, פרשת תרומה)
והיה בהניח ה' א' לך מכל אויביך וגו' תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים לא תשכח. הנה ענין עמלק היה צריך לעורר את אות היהודים אשר שוכחים לגמרי שהם יהודים, ורוצים להתבולל בין האומות, וכדי להזכירם שהם יהודים מעמיד להם מלך קשה כהמן, כאשר הניסיון הוכיח. ועל ידי זה באים האובדים מארץ אשור והנדחים, לבל ידח ממנו נדח. וזהו מלחמה לה' בעמלק מדור דור. ולכאורה לדור דור הוה ליה למימר. אבל העניין הוא שמדור דור עד עתה היו בעוונותינו הרבים תמיד מתבוללים כאלה אשר על ידיהם הוצרך לעמלק. אבל כאשר יעביר ה' רוח טומאה מן הארץ ויניח לך מכל אויביך, אז תמחה את זכר עמלק, כיון שלא תשכח, שאתה יהודי, וממילא לא יהיה צורך למלך קשה כהמן, אשר יזכירך על ידי עמלקים. ועיין חתם סופר על התורה פרשת תצוה דף ס"ד ע"א מדפי הספר ד"ה ואתה תצוה, זה שאמר הכתוב ואתה תאיר נרי, ה' א' יגיה חשכי, דכל זמן שיש קצת נר אין צריך להסרת הטבעת, כי הנביאים יחזירום למוטב, וזה דאל תשכח לגמרי וממילא לא יהיה צורך בעמלק, על כן תמחה את זכר עמלק, והבן.
(שמן למנחה פרשת כי תצא)
הרב הגאון הצדיק המפורסם אשר אנשיל ווייס הי"ד ב"ר משה שלמה, היה תלמידו של בעל ערוגת הבושם, ושימש כאב"ד קהילת ס' נאדיפאלו והגליל בטרנסילבניה. שני התלמודים, בבלי וירושלמי, וארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו בלשונם ממש. בעודו צעיר היה ריש מתיבתא באוהעל, שם הרביץ תורה, שקד עם תלמידים הגונים וחידש חידושים בפלפול ובסברא. כל ימיו המשיך לעסוק בענווה בהרבצת תורה בכתב ובעל פה, בדרשות ומוסר, בהוראת תלמידים ובתשובות לגדולי ישראל. חידושיו מימי זקנותו אבדו בימי השואה. שארית חידושיו התפרסו מתוך קונטרסים כרוכים בכריכה קשה ושמורים היטב, מתוך העתקי מכתבים ומתוך קרעי כתבי יד בלואים בספרים "שמן למנחה על סוגיות הש"ס" (תשכ"ט) ו"שמן למנחה – שרידי דרוש ורמזים על התורה" (תשמ"ט). בהסכמות לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך זצ"ל כי "הם פלפולים נחמדים האמורים בטוב טעם ודעת ומאוד נהניתי מהם". והרב חיים אלעזר פרידמן כתב בהסכמתו על מעלת פרסום תורות אלו: "בפרסמו ספרו זה שיש בהם דרושים ודברי מוסר, מובנים לכל ת"ח, וניתנים לאמירה ולמסירה, על ידי כך יתעורר זכרו הקדוש, ויהא בוודאי, לזכות גדולה, כמו שאמרו חז"ל כל האומר שמועה מפיו שפתותיו מדובבות בקבר, כמבואר ביבמות דף צ"ו. ועיין בהקדמת שו"ת העמק שאלה שכתב, הטובה הגדולה אם לומדים בספר של רבו שנפטר, שעל ידי זה נחשב הרב כאילו חי ממש…ועיין בבני יששכר כסלו מאמר ג'… ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה, רצונו לומר שאז שבח על הנפטרים אם ישנם בחיים שלומדים את תורתם, וזה מן החיים אשר המה חייים עדנה… ואפשר שאם לומדים תורתם אז שפתותיהם דובבות, רצונו לומר שעל ידי זה שאומרים שמועה מפי צדיק נחשב שיש הדיבור המשפיע מהתלמיד חכם".
בהקדמת הספר כותב בנו:
"והנה באו אותם רשעים ארורים והשמידו את כל אוצרו יחד עם אנשי ביתו. אותו את בני ביתו ואת אנשי קהילתו, גדולים וקטנים, אנשים נשים וטף רצחו, ואת ספריו השחיתו. ואם כי אין להשוות את ערכה של יצירה ספרותית ותהיה חשובה ביותר, לערכן של נפשות זכות וטהורות, שנרצחו בתכנון מדויק, הרי מקור הרשע אחד הוא. האם יש מילים לתאר את עצמת הזוועה ואת גודלה של הרשעות? או האם יש מקום לניחומים? ברם על אלה ששרדו מן הגהינום ההוא, לקיים את אשר נותר ולהקים בהם מצבה במקום מצבת אבן, לזכר הקדושים, ולקיים עד כמה שאפשר את השרידים ששרדו מדבריהם, שנאמרו מתוך לב אוהב ורחום ומתוך שכנוע פנימי רב…
אינני יכול שלא להזכיר את תפילותיו האחרונות שהתפלל בדמעות שליש בדרכו האחרונה, למן הדרשה האחרונה לפני הגירוש עד שעתו האחרונה ממש, וביקש רחמים על הבנים והבנות והנכדים ועל בני עדתו שהיו באותה רכבת, ועל כל אלה שהיו מפוזרים ברומניה הסמוכה ובמחנות העבודה בתוך הונגריה, שיחוס ה' עליהם ויציל אותם מצפורני הרשעים, ואז לא ימחה גם שמו ושם זכרו מישראל. וגם כי ננעלו שערי שמים מעבור תפילה באותן שעות קשות ואכזריות, שמא עשתה תפילתו רושם לשליש ולרביע ובזכותה ניצלו אלה מאתנו שזכו להינצל".
בי' באייר תש"ד (03/05/1944) גורשו יהודי שאמלוי לגטו, ובהמשך גורשו לשם עוד ועוד מיהודי המחוז, ובהם יהודי נאדיפאלו, שם סבלו כ-8500 היהודים מתנאים חיים קשים וסדיסטיים. בערב חג השבועות תש"ד החל גירושם של יהודי הגטו ברכבות אל מחנה ההשמדה אושוויץ. בהמשך החודש בוצעו עוד שני משלוחי מוות, והגטו חוסל. בין הנספים היה הרב אשר אנשיל הי"ד עם רבים מבני משפחתו ומבני קהילתו. הי"ד.
ראה "מבוא לתולדות המחבר הי"ד" בספר שמן למנחה על סוגיות הש"ס.
נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן אבנר יהודה ב"ר אברהם יהושע אפרתי הי"ד, בוגר ישיבת הדרום, קצין שהשתחרר משירות סדיר בנחל המוצנח והחל את לימודיו בפקולטה למשפטים באוניברסיטת בר אילן, היה מפקד מעוז "מפרקת" בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. הוא לחם בגבורה, במשך מספר שעות, לעצירת הסתערות המצרים ולמניעת כניסתם למוצב, תוך שהוא מחפה על חייליו. גם לאחר שנפצע קשה, הוא המשיך להילחם באומץ לב ובמסירות, וסירב לפינוי, עד שנהרג. על מעשה גבורתו ואומץ ליבו זכה ב"עיטור העוז". אבנר השאיר אחריו אישה, הורים, אח ושתי אחיות. בעת נפילתו הייתה אשתו בהריון, ולאחר ארבעה חודשים נולדה בתו אביגיל.
לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).
ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:
הגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.
