בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה / הרב מאיר ליב פרייא הי”ד

אופני הביטחון בה'

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי”ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ”ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד’ יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז”ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך (תהלים נ”ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י”ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז”ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב’ אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד’ שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד’ יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד’ יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד’. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ”ל ושפתים ישק.
ב’ אופני בטחון הנ”ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד’ ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב’ שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד’ מבטחו, זה יוסף שבטח בד’ כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות “אשרי הגבר אשר” נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד’ שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב’ שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא”ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט”ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד’ למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש”י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד’, שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד’ לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז”ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י”ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד’ להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ”ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז”ל במה שאמרו (יבמות ס”ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה’) דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד’ נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ”ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד’ אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד’ ואופניה, הרב מאיר ליב פרי הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 13

אין בעל הנס מכיר בנסו – על אמונה וביטחון / הרב פנחס רבינוביץ הי”ד

ספר בית פנחס

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ”ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו’ וימי הפורים האלה לא יעברו וגו’. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו’, דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו’. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ”ל הנ”ל יש לומר דזהו הכונה ד”הימים הלה” רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה “נזכרים” תמיד לפני ה’ יתברך ונעשים הנסים האל תמיד “בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר”. וכמו שאמר דודי זקני זצ”ל הנ”ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה’ יתברך ככה. בכל דור ודור וגו’. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה’ יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה’ יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה’ יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק “הרי הוא יהיב לך חילא” וכו’. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה “אלקים” כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק”ל מסקווירא זי”ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, “עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד’ אלקינו ואל תטשנו ד’ אלקינו לנצח”. והקשה ז”ל דלמה ליה לומר עוד המלות “ד’ אלקינו” אצל “ואל תטשנו”, ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד’ אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו’. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק “רחמיך”, כי אנחנו בנים לו יתברך, “כרחם אב על בנים”. ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק “חסדיך”, מפני שהוא “ה’ אלקינו”, והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק “חסדיך” שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו “ד’ אלקינו” לנצח. כי הלא אתה הוא ה’ אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז”ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז”ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר “ניכר” ולא לשון “מכיר”, דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב”ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב”ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז”ל “אין בעל הנס”, רצונם לומר, הקב”ה, דהוא בעל הנס, “מכיר”, אינו מכיר לבאי עולם (מלשון “יכיר לאחרים” שאמרו רז”ל) “בניסו” שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, “עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר”, ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח”ו ולהאמין ולבטוח בד’ אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח”ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח”ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה’ יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח”ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק”ל מקאמינקא זי”ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל הנ”ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום “ולא אשקר באמונתי”. ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו “באמונתי”, אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר “ולא אשקר באמונתי”. אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה’ יתברך “ולא אשקר באמונתי”, רצונו לומר שה’ יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה’ יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה’ יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה’. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)


רבי פנחס ב”ר משה רבינוביץ, האדמו”ר מלוצק, מחבר הספר “בית פנחס” (תרפ”ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר’ מיכל’ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ’רנוביל. הרב פנחס’ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע”י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו”ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור’ חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל’ בסיון תש”א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז’ץ בתאריכים ו’-י’ באלול תש”ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי”ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 33

צריך שידע אנוש שקצרה שכלו הדל לחקור בכבשי דרחמנא / הרב יהודה ווטיץ הי”ד

חתונת משפחת ווטיץ הי"ד

שמחה גדולה שמחתי למצוא דבר תורה מהרב יהודה ווטיץ הי”ד, בכתבי הרב ישכר שלמה טייכלטאהל הי”ד, כפי שהובאו באחת הרשומות הקודמות. בעקבות הדברים הפנו אותי להסבר נוסף בשם ר’ יהודה וואטיץ הי”ד, שמביא הרב טייכטאהל הי”ד בספרו משנה שכיר (מועדים א, עמ’ 95):

וכדברי מרן רבינו מצאנז שכתב, דאנחנו שקיבלנו תורה הקדושה נוכל לילך לבטח בדרך האמת כי היא מאירת עינים, ולא לשפוט כפי רוח ושכל האנושי והגיון הפילוסופית, – שמעתי מידידי, הרבני הירא השלם וחד מנטורי קרתא דקהל פרעסבורג יצ”ו, מחותני מו”ה יודא וואטיץ יצ”ו, ב”שיר המעולות לדוד, ה’ לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני אם לא שיויתי נפשי, יחל ישראל אל ה’ מעתה ועד עולם” (תהלים קלא, ג).
ואמר  הנ”ל, דהנה הרבה פילוסופים דימו בנפשם לעלות על רום שמים ולחקור בדבר שהוא הרבה גבוה מעל גבוה מרוח שכלם, ועל ידי זה נפלו מכל וכל, וירדו ממדריגת אדם המעלה, כי צריך שידע אנוש שקצרה שכלו הדל לחקור בכבשי דרחמנא, רק צריך לעשות עצמו תמים ולהישען על ה’ אלקיו.  וזה שאמר דוד, אם כי היה ידו בכל השבע חכמות, אף על פי כן לא גבה לבו ולא רמו עיניו לחשוב כי יחקור הכל, ורק עשה עצמו כגמול עלי אמו, היינו כגמור הזה אשר לא יוכל לעשות לעצמו מאומה רק ממתין ומחכה על אמו שמאכילתו ומשקה אותו. ומה דכפול “כגמול עלי נפשי”, רצה לומר הגמול הזה שבוכה ומיילל ואינו יודע בעצמו מה חסר לו עד שבאה אמו ובודקת אותו ומוצאת אותו, פעם הוא מושכב בטחב ופעם הוא צריך לאכול, אבל הוא בעצמו אינו יודע מה צריך לו. וכמו כן אמר דוד המלך עליו השלום, שהוא כגמול עלי נפשי שאינו יודע בעצמו מה חסר לו והכל מובטח עלי אמו, כמו כן אנו עם הבורא כל עולמים, כמו כן “יחל ישראל אל ה’ מעתה ועד עולם”, היינו שעל אופן זה צריך להיות בטחונינו על השם, עד כאן לשונו. ונכון הוא.

ר’ יהודה (יוסף) נולד בניסן תרכ”ח,1868, לר’ ישראל ווטיץ.  והתגורר בפרסבורג. בי”א כסלו תש”ג, 20/11/1942, הוא גורש למחנה הריכוז טרזינשטאט, ומשם גורש לאושוויץ בתאריך כ”ב אייר תש”ד, 15/5/1944. הי”ד.

בתחתית עמודי אתר “תורתך לא שכחתי”, מוצגות תמונות בנו, ר’ משה אריה ווטיץ, רעייתו מרת שרה זנטה לבית זקבך (דודה של אבי שיחי’), ותשעת ילדיהם שנספו גם הם באושוויץ בי”ח בתשרי תש”ה, 5/10/1944, הי”ד.

פרטים על משפחת הרב יהודה ווטיץ ניתן למצוא באתר בזך לבונה.
בתמונה למעלה: בתמונה נראה הרב יהודה ווטיץ הי”ד עומד מאחורי בנו, החתן, ר’ משה אריה ווטיץ הי”ד, ווירצבורג 1931.

מספר הצפיות במאמר: 54