קטגוריה: פרשת כי תשא

יסוד המוסר לחפש ולחקור אחרי כל דבר אף הדברים שנראה לאדם שהוא מבין ויודע אותם. ומצינו באבות: איזהו חכם וכו' איזהו גבור וכו'. וזה גופא חידשו הוא, שהתנא חוקר בדבר פשוט כל כך כמו מושכל ראשון. ובכל זאת רואים אנו שאחר החקירה באים אנו למסקנה אחרת מהמושכל הראשון, וכמעט ההיפך. כי לפי מושכל ראשון החכם הוא מי שמלמד אחרים, והתנא אמר להיפך, כי החכם הוא הלומד מכל אדם. וכן גבור, לפי מושכל ראשון הוא זה שמתגבר על אחרים ולפי האמת הוא זה הכובש את יצרו, וכו'. נראה מזה כי יסוד בירור הדברים הוא רק הביקוש והחקירה ב"איזהו". לכן מתחיל התנא בסגנון של שאלה ותשובה שלכאורה הרי צריך לשנות בדרך קצרה, והיה לו לומר: חכם הוא כזה וגבור הוא כזה, אבל עורר לנו התנא הדרך להבנת והשגת הדבר, שזה בא רק לאחר השאלה והחקירה העצומה. וישמע חכם ויוסיף לקח בכל דבר להיות מבקש.

ועד כמה צריך האדם להיות מבקש ורוצה ללמוד, שזהו השלמת החכמה ולאו-דווקא ללמוד באמצעות ידיעה, אלא בכל עסק ובנין רוחני להכיר התועלת שתצא לו מכל אדם בעניין זה, ויתחבר עמו יחד לקדש שם שמים – אפשר ללמוד ממה שמצינו בתורה הקדושה: ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ואמרו על זה במדרש רבה, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל, שהרי בצלאל משבט יהודה חשוב שבשבטים, ואחיסמך משבט דן, בכל זאת לא יכול היה בצלאל לבדו לבנות המשכן אלא אם יהיה אתו אהליאב ושניהם ביחד יבנוהו. ולכאורה הדבר לפליאה יחשב: כי הרי גם תורה הקדושה מתחשבת בכמה מקומות בייחוס בסדר הדגלים מי לפני מי, וכל אחד ילך לפי מעלתו. ויותר יפלא, הרי יחוס הוא משום מעלה מסוימת: ראובן בכורי אתה – פחז כמים אל תותר, הרי איבד בכורתו ויחוסו בגלל הפחז. ואם כן למה לא יוכר השוע לפני דל?

ובמדרש רבה: ראה קראתי בשם בצלאל. ג' שמות לאדם, א. שקורין לה אביו ואמו. ב. מה שקורין לו בני אדם. ג. שהוא קורא לעצמו. ועל זה נאמר נבחר שם מהון רב טוב שם משמן טוב. ומובן שעניין "שם" הוא תוספת למעלת האדם. שם הראשון הוא מזה שנעשה יש מאין, גם הוא תופס מקום בבריאה, מפני שיש שכל נבדל שאין לו התגשמות, רק שכל בלי גוף, אבל הוא הנו גוף וממילא, תיכף בהיוולדו יש לו שם, זה שקורין לו אביו ואמו.

השם השני שקורין לו בני אדם, היינו התפתחות האדם בין בגוף ובין בשכל, שאנשים יכנוהו בשם "טוב". אילולא התפתח האדם בגופו, ויחסר לו כח הגידול – הריהו בעל-מום. וכן גם אי-התפתחות השכל – זהו מום. ומובן שאי התפתחות השכל אינה תלויה במה שיוכל להמציא בשכלו עניינים שהם לצורך גופו, כי אין לקרוא לזה שכל והתפתחות, הואיל וגם בעלי חיים מחוננים בשכל כזה ועוד יותר מאשר לאדם, כמאמר הכתוב: לך אל נמלה עצל וגו', וכי נאמר כי בעלי שכל הן, הוי אומר שאין זה שכל אלא כחות, וכל זמן שאין האדם חושב אודות שכלו אלא אודות מצבו בעולם הזה, עוד לא התפתח שכלו. ואף אם יפתח את שכלו לא לגופו אלא לשם אהבת הכבוד – גם זו איננה התפתחות, כי גם בחוקי המדינה יש ומכריחים ללמוד חכמה, וכי נאמר שיש להם אהבת חכמה? אין זה אלא שיש להיות איש בין האנשים, אולם הוא טרם חשב על שכלו – ומשום כך אין זה התפתחות השכל אלא פיתוח הגוף. ועל ידי פיתוח הגוף והשכל מושלם הסוג האנושי. וזהו השם שקורין לו בני אדם. וזהו שכתוב בקוהלת: סוף דבר הכל נשמע וגו'. היינו כל מה שיש תחת השמש, אף שיש בו תוספת השכל. "ופנותי אני" ונתתי לבי לדרוש שהיה בשכל, בכל זאת – הכל הבל, עדיין אין זה אדם, עוד לא נשתלמה אנושיותו. אך "את האלוקים ירא" יצא מכלל חשבון העולם, למעלה מן השמש, זה כל האדם.

אולם בכל זאת, האדם יראה לעיניים, מבין מהו טוב ורואה עליו טוב, אבל הוא עלול לטעות, כי אני ה' חוקר לב. והעיקר מה שהוא קורא לעצמו, והיינו אפילו כל העולם אומרים עליך כי צדיק אתה, היינו שעד כדי כך הגיע בשמו, עד שבני אדם קורים לו "צדיק", בכל זאת תהיה בעיניך כרשע, היינו שצריך אתה לראות לפניך רוחניות כזאת שתאמר שלפי רוחניותי הנני כרשע, עדיין לא השלמתי חוקי, בטח בני אדם טועים בי, ותכשיר עצמך להיות צדיק, זהו השם שקורא לעצמו. ועל זה נאמר: טוב שם משמן טוב – ראה קראתי בשם בצלאל, היינו שהגיע לשם העצמי והקב"ה הסכים לזה, ולא עוד אלא "וימלא אותו ברוח אלקים – בחכמה, בתבונה וגו'", אילו הזה אדם יודע על בוריה כל חכמת הברזל והעץ, היה אז חכם גדול, ובצלאל ידע הכל: בזהב, בכסף ובנחושת, בכל מלאכת מחשבת. אין חכם כמוהו. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. יודע היה לבנות היכלי מלכים וידע סוד בריאת שמים וארץ .אולם בהגיעו לבניין המשכן אמר לו הקב"ה: לא תוכל עשהו לבדך, תיקח שותף שיהא פחות ממך, דל הוא, משבט דן, ושניכם תעשוהו, למרות שאתה חכם בכל וגם יש בך רוח אלוקים להורות, יודע אתה האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בכל זאת עדיין לא גמרת בחינתך האחרונה, לא השלמת את שלך שכבר תוכל לעשות את המשכן לבדך, אלא ביחד עם אהליאב ולא יוכר שוע, ביחד תעבדו! זוהי הבחינה האחרונה, לדעת להסתדר עם השני, ואז כל החכמות והידיעות יבואו במקומן ויוכשרו בכל אשר תפנה. וזהו שאמרו: ואתו אהליאב בן אחיסמך לקיים מה שנאמר לא ניכר שוע לפני דל.

והנה הגבור הוא זה הכובש את יצרו, מכיר תרמית היצר וכזביו כי הכל הבל שלא נתעה, ואין כאן אלא דמיון מעלמא. ועד כמה שזוהי ממשלת הדמיון שכעבור רגע כל אחד מכירה, נוכל לראות ממעשה העגל. אשר תמוה הוא לכל, מה ראו על ככה ומה הגיע להם מהמעשה הזה. ואם נתבונן בפרטיות הדבר, תהיה זו פליאה שאין פותר אותה: שבתוך ארבעים היום של מתן-תורה, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, ומיד "הורד עדיך מעליך", שפשטו מעליהם את הכתרים אשר הלבישום במתן תורה, וכמאמר חז"ל: ששים רבוא מלאכי השרת ירדו והלבישו כל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד "נשמע", והרי מלאך אחד יכול היה להלביש לכולם את הכתרים? אלא מוכרחים אנו לומר שהיה בזה עניין נשגב עד שכל כתר היה שליחות בפני עצמו והיה צורך בשליח מיוחד לכל כתר. וכעת איבדו את המתנה הזאת. ומה גם שהימים הללו היו הימים הנבחרים שמשה רבינו עליו השלום נמצא בשמים לקבל הלוחות, וגם זה השליכו אחור. ולא עוד, אלא "ויבן מזבח", הבין מהזבוח שהרגו את חור והיה מתיירא שלא יקוים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", כל כך היה בוער בקרבם כיקוד אש, הם הרגל חור, ועמדו להרוג גם את אהרן, המובחר שבעם, "אוהב שלום", אם הוא לא יסכים אתם. הנה עד היכן הגיע הבולמוס!

וכל כך למה? מה הרוויחו בזה? "ויצא העגל הזה"! תופים ומחולות! השמחה הייתה במעונם שהשיגו את רצונם אשר בחרו בה. והרי פליאה גדולה היא איזו תאווה יש בזה? על מה ולמה אתם מחריבים עולמות והורגים נפשות? אין לנו על כך שום תירוץ. ואמנם נכון הדבר, כי לאחר שחז"ל בטלו יצר-הרע של עבודה זרה, ממילא רחוקים אנו מלהבין את הרצון המוזר הזה, אין כאן בית אחיזה שכלי אלא רצוני, וכשבטל הרצת לא נשאר מה להבין, ולכן נראה לנו הדבר כה מוזר, משום שכל רצונותיו של האדם אין להם מבוא בשכל אלא זה עניין של רצון בלבד.

ועתה נתבונן, אם כי מציאות היצר עדיין נמצאת בנו ובכל זאת על אותו חלק שבטל מאתנו מביטים אנו כעל שטות בעלמא. מעתה מה יהיה לעתיד לבוא, כשיבטל היצר הרע לגמרי, כמאמרם שהקב"ה יביא את יצר הרע וישחטו, איך אנו נביט על כל מהלך האדם אשר מקורו ברצון. ונשאל את עצמנו: למה תדאג ולשמחה מה זו עושה, אחרי מה תרדוף ותבלה ימיך, מה קרה כאן ובמה התעניינת כל ימיך? הרי יביט על כל זה כפי שאנו מביטים כעת על המחולות סביב העגל.

וזה כל האדם להכיר הדמיון ולעמוד חזק כסלע איתן בלב ים, לחיות רק חיי שכל.

(תורת המוסר, עמ' 151)

---

הרב אברהם זלמנס (זעלמאנס, ר' אברהם מירער), ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, הגאון בתורה ובמוסר, נולד בסביבות שנת תרמ"ב (1882) בעיירה מיר שבמחוז וילנה, בה כיהן אביו, הרב נפתלי הערץ, כדיין ומורה הוראה. מצעירותו ניכרו כישרונותיו ויראת ה' הטהורה שלו, ועוד בימי נערותו ראו שהו מבני עליה המועטים והיו שקראו לו "דער מירער צדיק". הוא למד בישיבת סלובודקה מרבותיו, הרב יצחק בלזר והרב נפתלי אמסטרדם, שלמד אתו בקביעות את "קצות החושן".

בשנת תרס"ה (1905) עבר ללמוד בנובהרודוק והקדיש את חייו לתורה ולמוסר, על פי שיטתו המוסרית של רבו המובהק ה"סבא מנובהרודוק"ר' יוסף יזול הורוביץ זצ"ל. ה"סבא" אמר עליו פעם "היה כדאי לי כל העמל והיגיעה של עשרות השנים, הסבל והדחק שסבלתי בימי חלדי, ואם רק הצלחתי לגדל תלמיד אחד כזה היה כדאי כל עמלי". הוא היה כולו קודש, למד בהתמדה יומם ולילה והתפרסם כאחד מגדולי התורה בדורו, המלא וגדוש בתורה וביראה. כל ימיו הקפיד ללמוד שעה מוסר תיכף אחר התפילה. הוא עזר ל"סבא" לייסד ישיבות ברוסיה, ונדד ברחבי רוסיה עמו תוך שהוא מתמיד ללמוד וללמד שיעורים בהלכה ובמוסר בישיבות הרבות. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אברהם יפהן והיה גיסו של הרב יצחק הלפנד, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפולטוסק, הרב זלמנס מונה לעמוד בראש הישיבה ברוסטוב ולא רצה לקבל משכורת מקופת הישיבה, עד שה"סבא" הכריחו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בקיץ תרפ"ב (1922), בשל התגברות הרדיפות נגד הדת מצד השלטון הרוסי  שעמד לסגור את הישיבות ולאסור את הרבנים ואת תלמידיהם, הוכרחו הישיבות לברוח מרוסיה, ולהבריח את הגבול, "אז בא הרה"ג מו"ר ר' אברהם זעלמאנס שליט"א (הי"ד) עם ישיבתו מעיר רוסטוב על נהר דן, שהוכרח לברוח משם מחמת המציק על דת קודשינו" (אור המוסר, י"א, עמ' פה). עם שובו לפולין, כיהן כראש ישיבת "בית יוסף" בוורשה, עד לחורבנה בימי השואה. גם כשסבל מעוני ומפגעי הזמן, המשיך בעבודתו ובדרכיו וקבל הכל באהבה.

לאחר פטירת ה"סבא" היה הרב זלמנס ה"אורים ותומים" של תנועת נובהרדוק בגולה, שנודע כאיש קדוש וטהור, החי בפרישות מופלאה ושקוע בעבודת ה' בכל הוויתו. בהיותו ראש ישיבה בוורשה היה יוצא בקיץ לפרברי וורשה, לצורכי התבודדות ובריאות הגוף, והשתכן תמיד בדירה רעועה. מלבד שיחותיו הקבועות בישיבה, ברבים ובחבורות, לא היה מרבה כל כך בדברים עם יחידים, כי היה עסוק ביותר בשלימות ותיקון נפשו ובהתעלות בתורה ויראה.

הרב אברהם היה מתבודד הרבה תוך שהוא לומד מוסר בהתלהבות עצומה. הוא קרא למלחמת חורמה ביצר הרע באמצעות לימוד תורה תוך התעמקות בהלכותיה ובכוונת מצוותיה, ותוך ביטחון מוחלט בקב"ה. בשנת תרפ"ה (1925) חתם עם חבריו על תקנות החבורה בביאליסטוק בה נקבע "שאין נקרא חבר החבורה אלא רק מי שמקבל על עצמו בלי נדר שיהיה לו ב' שעות בדידות בכל יום במקום מיוחד שיעסוק אז בענייני השלמות שנוגע לעצמו, כמו לימוד המוסר והלכות ותפילה וכדומה, ומכל משמר ישמור התקנה הזאת שיחשב למקור לכל פעולותיו וענייניו".

הרב אברהם שאף לעלות לארץ ישראל והיו לו געגועים חזקים אליה. למרות שהצליח פעמיים להשיג רישיונות עליה, לא התאפשר בידו לעלות בשל עיכובים שונים ובשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא הסתתר עם בני משפחתו ובהם חתנו, הרב אברהם שאול סקלסקי הי"ד וכל משפחתם הגדולה, עד שנהרגו כולם בהפצצות מן האוויר בידי הנאצים ימ”ש.

מתורותיו נשתמרו כמה מאמרים, ובהם: קבלת עול מלכות שמים (אור המוסר, ב, עמ' קיט. אור המוסר, יד, עמ' כא. וכן באוהל יוסף, שנה ז חוברת ב, עמ' 44), שבירת המדות (אור המוסר, ח, עמ' כא), חקר תכלית היצירה (אור המוסר, י, עמ' כ), רחמנא ליבא בעי (אור המוסר, יא, עמ' כח), חיי החכם תפלה ארוכה (אור המוסר, יב, עמ' כ), "ההתלמדות" (אור המוסר, טו, עמ' ח), דרך הבטחון (חיי המוסר, א, עמ' ג), יום הזכרון (חיי המוסר א, עמ' לד), חדשו מעשיכם (אור המוסר, טז, עמ' יח), דרך החכמה (דרך המוסר, תשי"ט, עמ' 151), אזיהו גבור הכובש את יצרו (מתוך מכתבו המובא באור ישראל, עמ' תג), דברי חיזוק לאחר חג מתן תורה (בית חיינו: לימוד התורה והמוסר, עמ' פו), ניסיון השמיטה (בית חיינו: עבודת התפלה, עמ' עב).

מקורות: תורת המוסר (תשי"ט) עמ' 151, צהר ליוסף דף ד, גילת מאיר עמ' ריט, דברי בינה ומוסר עמ' 16, דבריהם זכרונם עמ' 3, ועוד.

מספר הצפיות במאמר: 186

באחד באדר משמיעין על השקלים ועל הכלאים (שקלים א,א).

אם נביט בעין חודרת על מהלך התפתחות חיי העמים נראה, שסדר התפתחותם שונה תכלית שנוי מסדר ואופני התפתחות חיי עם ישראל. כל העמים התפתחו בארצם הם: ממשפחה נעשו לשבט ומשבט לעם, חקקו להם חקים ומשפטים לפי אופי חייהם ולפי תנאי ארצם ומקומם, וכאשר החיים החברתיים הכו שורש בלבבם והחלו להרגיש, שחסרים להם רגשי דת ואמונה, בקשו להם דרך אמונה, שתתאים לדרכי חייהם ותרבותם. וכשאמונה זו או אחרת לא ישרה בעיניהם, החליפו אותה במשך הזמן באמונה כזו, שתתאים יותר לאפים ותרבותם, ובאופן כזה התפתחו עד שנעשו במרוצת הזמן לעם עם משטר מדיני, דתי וחברתי. לכן אין מן הפלא שהדתיות והלאומיות נחשבות אצל עמי התבל לשני עניינים נפרדים, שאין אחד נכנס לתחום חברו. צרפתי יכול להיות בן נאמן לעמו אם הוא מאמין באמונה זו או אחרת, ואחת היא אם הוא קטולי או פרוטסטנטי או אינו מאמין גם בשתיהן – ישאר לעולם צרפתי לאומי, יען כי הוא היה צרפתי עוד טרם קבל עליו דת זו או אחרת. לא כן עם ישראל: הוא לא התפתח בדרך טבעי ככל העמים. משפחתו אמנם, נתרבתה ונתגדלה עד שנהיו לקבוץ גדול, אולם לא בארצו, רק בארץ זרים תחת עול עריצים ולא היה להם אופי ותואר לאומי, רק קבוץ גדול של יחידים בודדים במינם. הם לא חקקו להם חקים ומשפטים מיוחדים לפי רוחם הם, אלא היו משועבדים לאדוניהם המצרים, לחקותיהם ומשפטיהם, אך כאשר יצאו בני ישראל ממצרים ונדדו במדבר וקרבו אל הר סיני, נעשו בפעם אחת לעם אחד ולחטיבה אחת, "ויחן שם ישראל נגד ההר", ופירש רש"י: כולם בלב אחד כאיש אחד. ואז קבלו את התורה מסיני. בני ישראל לא קבלו את התורה בעת שבתם בארצם שקט ושאנן, רק בעת שנדדו במדבר ולא היו להם עדיין חקים ומשפטים וסדרי מדינה. ובו ביום שקבלו את התורה, בו ביום נעשו גם לעם, "היום הזה נעשית לעם". ו"קב"ה ואורייתא וישראל חד", כלומר, האמונה באל יחיד ומיוחד, קבלת התורה ולאומיותו של עם ישראל באו להם כאחד בפעם אחת וביום אחד.

ובאמת, תורת ישראל אינה רק ענייני אמונה בלבד, אלא גם ענייני דין ומשפט, דברי מדע וענייני מדינה מכל המינים; המדינה והדת – החיים האזרחיים והחיים הדתיים יתלכדו בה ולא יפרדו. והתורה חדרה אל כל פינות החיים והרסה את המחיצה שבין הדת והחיים, מה שאין כן בדתות שאר העמים. ולכן דת ישראל ולאומיותו אחוזות ודבוקות זו בזו, כשלהבת בנר ואין להפריד ביניהן. הדת היא הלאומיות, והלאומיות היא הדת.

על פי הנחה זו נבין את דברי הנביא ירמיה: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ד' אליו ויגידה: על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ד': על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיה ט' פסוק יא-יב). ובבא מציעא פ"ה ובנדרים פ"א אמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב מי האיש החכם וגו' דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פרשוהו עד שפירש הקב"ה בעצמו, שנאמר: ויאמר ד' על עזבם את תורתי אשד נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב: שלא ברכו בתורה תחלה.

חטא עם ישראל בימים ההם לא היה סוד כמוס, שהחכמים והנביאים לא  ידעו מזה. "וראשונים נתגלה עונם" אמרו חז"ל (יומא ט) וכולם ידעו שבני ישראל עברו תורות, הפרו חוק. ובגמרא סנהדרין ק"ד, "אמר רבה אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו ישראל באיכה? מפני שעברו על שלשים ושש כריתות שבתורה. אמר רבי יוחנן: מפני מה לקו באלף בית? מפני שעברו על התורה, שנתנה באלף בית".

ובמדרש (איכה רבתי) "דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה, כמנין איכה". ועוד בהרבה מקומות בש"ס ובמדרשים. ובכן ידעו החכמים והנביאים מראש שעם ישראל צפוי לעונש גדול, רק הם לא מצאו מענה בפיהם להצדיק את הדין, מדוע גלו ישראל מארצם וגעשו כצאן אובדות? מדוע נתפזרו לארבע רוחות השמים ואפסו מהיות עם? ואם בני ישראל חטאו, עוו ופשעו לאלוקים אבל ללאום לא חטאו, ושורת הדין היתה, שהקב"ה ישפוך עליהם את חמתו, בשבתם בארצם על אדמתם, אבל לא לפזר אותם בין העמים שיאפסו ויתבטלו מהיות עם? ואם כן "על מה אבדה הארץ"? כלומר, על מה "אבדה הארץ" את יושביה? והיה להקב"ה להענישם בעונשים הכי חמורים בתור עם יושב בארצו, ולמה נצתה כמדבר בלי עובר?

ועל זה באה התשובה מאת ד': "על עזבם את תורתי, אשר נתתי לפניהם". כלומר: לא את דת ישראל במובן הדתי של אומות העולם עזבו, אך את תורתי עזבו. ואם עזבו את תורת ד' הלא עזבו את הכל, גם את הדת, גם את הלאומיות, ואינם ראויים עוד להיות עם עומד ברשות עצמו ולהישאר על אדמתו, כי באין תורה, אין דת ואין לאומיות, אין חוקים ואין משפטים, אין סדר חברתי ואין משטר מדיני.

ורב יהודה אמר רב בא להודיענו את הנסבה, שעזבו את תורת ד', מפני שלא ברכו בתורה תחלה. בימים ההם, היו גם כן "חכמים בעיניהם", כמו שיש בימינו אלה, שאמרו נהיה ככל הגוים בית ישראל, הדת היא עניין פרטי, ואינה נכנסת בגבול הלאומיות והלאומיות היא ענין לחוד שאינה נכנסת בגבול הדת. אבל אלמלי חדרו אל תוכנה ואופיה של אומה זו, היו יודעים שהבדל גדול יש בין ישראל לעמים. עם ישראל לא התפתח באופן טבעי כשאר העמים ולא נעשה לעם טרם קבלו את התורה, ורק על ידי החורה נעשה לעם, לכן אם עוזבים הם את התורה, מתבטלים גם כן מהיות עם.

ברכת התורה לפניה היא: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו", ולו ברכו את ברכת התורה והגו בה, היו יודעים שעם ישראל לא נעשה לעם בדרך טבעי, רק הקב"ה בחר בנו מכל העמים, ונעשינו לעם רק על ידי זה שד' נתן לנו את תורתו. וכל זמן שעם ישראל מקיים את התורה, הרי הוא גם עם. ואם עוזב את תורת ד' אז הוא מתבטל גם מהיות עם עומד ברשות עצמו, כי התורה והעם דבוקים ואחוזים זה בזה ואין להפריד ביניהם.

ודבר שנעלם אף מן הנביאים והחכמים בעת החורבן, היה ניכר ובולט אחר כך, בבואם אל ארץ זרים, והכל הכירו לדעת, כי רוח העם לקוי, כולו. ולא ארכו הימים והחל ישראל להתרפס לפני שוביהם ולחקות מעשי תושבי הארץ, והיהדות ירדה כל כך פלאים, עד שביהדותם התחבאו בחוריהם, פן יתקלסו בהם ויראו עליהם באצבע, כי יהודים הם. ולאט לאט שכחו את תורתם ושפתם, התחתנו בבנות עם הארץ, ועל ידי זה נתחייבו כליה בימי מלכות אחשורוש.

והמן, שידע את תכונת נפש עם ישראל, מצא לו אז את שעת הכושר לבצע את זממו, ולהשמיד את כל היהודים, בדעתו, שאיש מהם לא יפצה את פיו נגד הגזרה הרעה הזאת, כי כבר פג מהם רוח החיים, רוח גאון לאומי והכרת ערך עצמם, ואין בהם שום דבר שיאחד אותם לעם אחד ולחטיבה אחת. את תורת ד' עזבו, את מצוותיו הפרו וכולם מפוזרים ומפורדים בדעותיהם, במעשיהם ובדרכי חייהם ומכף רגל ועד ראש אין בהם מתום.

ובהצעה זו בא לפני המלך אחשורוש ואמר: "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים", ובגמרא (מגילה י"ג): ישנו עם אחד, ישן הוא מן המצות, והמה מפורדים ומפוזרים למרות זה שהם נמצאים במצב איום ומתענים תחת יד זרים, והיתה שורת הדין שתשרה ביניהם אהבה וחבה, כי מונח בחיק הטבע, שצרת הכלל מרככת את הלבבות ומקרבת את הרחוקים זה לזה, כמו שאנו רואים בעינינו אם שני אנשים נתונים יחד כלוא במאסר, הם מתקרבים זה לזה ונעשים במשך הימים לאוהבים נאמנים אף שרחוקים הם במחשבותיהם ובמעשיהם. אבל בני ישראל אף שהם נמצאים במצר תחת עול זרים לא היטיבו את דרכם ושורר ביניהם פרוד עצום, וכל אחד שונא את חברו תכלית שנאה. ומזה שפט בדעתו, כי משחחם בהם, מום בם, וכל זיקי החיים של עם חי ושואף לחיים כבר עממו אצלם ובנקל יבצע את זממו הרע, כי אין לפחד מהם. ובצדק אמר רבא (מגילה י"ג ע"ב): "ליכא מאן דידע לישנא בישא כהמן". כי המן ירד לתוך אפיה של האומה ולמד לדעת את תכונתה ועל ידי זה ידע במה להלשין עליהם לפני אחשורוש.

ואך מרדכי היה היהודי היחידי, שידע מה שנעשה בעולם היהדות ומה שאורגים על היהודים בחצר המלך. ובכל זאת היה הוא היחידי, שלא התרפס ולא השתחווה לפני המן ויקדש שם שמים ברבים, ויהי למופת ברוחו הכביר – ברוח הדת והאמונה. ברוחו הגאוני הביט על ההולכים חשכים ולא נוגה להם, והוא הוא שעמד בפרץ להשיב את חמתו מהשחית. "מרדכי בדורו כמשה בדורו: מה משה עמד בפרץ אף מרדכי עמד בפרץ, שנאמר: "דורש טוב" (מדרש רבה אסתר).

כמשה בדורו, שמרדו בני ישראל את רוחו ועל כל דבר קטן התנפלו עליו ולא זכרו את טובתו, ובכל זאת עמד תמיד בפרץ להתפלל בעדם עד שלפעמים חלה מרוב הצער והיגון. "ויחל משה" רבי יהודה אומר: חלה משה (מדרש רבה שמות פרשה מ"ג). כמוהו היה גם מרדכי, כמה מררו את רוחו, כמה חרה לו שלא שמעו בקולו להטותם מחקות את מעשי הפרסיים והמה לעגו לו ולדבריו. בדמעות חמות הנובעות ממקור לב טהור, החפץ בטובת עמו אשר אהב, עמד מרדכי לפניהם על משתה המלך וישא מדברותיו על חלול הקודש, שהם מחללים לעין כל – ושומע אין לו מכל המסובים. אף על פי כן מחה מלבם את זדונם בעת שהגיעה הצרה ולא נח ולא שקט עד שהוציאם מאפלה לאורה – הארה חומרית שהוציאם ממות לחיים, והארה רוחנית שפקח את עיניהם הטרוטות להראותם, כי טועים הם בדרכם, דרך החיים ויראם את הדרך הנכונה, שילכו בה. הוא הדליק את נר התורה מחדש "מה משה למד תורה לישראל, אף מרדכי כן" (מדרש רבה שם).

מרדכי וכן אסתר ידעו, שהגורם העיקרי לגזרת המן – הוא הפרוד הנורא, שנתפרר העם לפרורים, לכן הצעד הראשון שעשו להצלת העם היה לאחד ולאגד את לבות כל העם להשוות את הדעות ולרכז כל הכחות למרכז אחד. ולמטרה זו שלחה אסתר למרדכי: "לך כנוס את כל היהודים, הנמצאים בשושן". כלומר, שיכנסם לעבודה אחת, לעבודה משותפת בעד הצלת העם. ומעתה על כל אחד לעזוב את דרכו הפרטי ואת עסקיו הפרטיים ולבא לעזרת העם. ואחר כך, וצומו עלי וגו', כלומר, שיכינו את עצמם לתשובה לתקן את מעשיהם, שבשבילם נגזרה הגזרה של להשמיד להרוג ולאבד.

וכשהושיעם ד' ויחלצם ממצר, קבלו עליהם את התורה מחדש. קימו וקבלו היהודים, קימו עתה מה שקבלו כבר (שבת פ"ח ע"א).

וכמו טרם שקבלו ישראל את התורה מסיני נעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, "ויחן שם ישראל נגד ההר", פירש רש"י: בלב אחד כאיש אחד. כן גם טרם שקבלו עליהם את התורה בימי אחשורוש, נעשתה אחדות גמורה ביניהם והתרכזו כולם למרכז כללי אחד, לעם אחד ולחטיבה אחת, כמו שמעיד הכתוב (מגילת אסתר ט',כ"ג): וקבל היהודים, ובמדרש (שם) "כאיש אחד" (פד"מ על מגילת אסתר).

ודבר זה היה כעין תשובת המשקל לעומת שהיו מקודם מפוזרים ומפורדים בינם לבין עצמם בדעותיהם, במחשבותיהם ובמעשיהם ועזבו את עמם ואת תורתם והזניחו את כל הדבר הקדוש בישראל וילכו בחקות הגוים.

על פי הדברים האלה נבין את דברי המדרש (איכה רבתי): חטא חטאה ירושלים, אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב: חטא חטאה ירושלם, ולקו בכפלים דכתיב: כי לקחה מיד ד' כפלים בכל חטאותיה (ישעיה מ'), ומתנחמים בכפלים, דכתיב: נחמו נחמו עמי וגו' (ישעיה שם). כלומר, עם ישראל, בשבתו בארצו, חטא בכפלים, בעזבו את תורת ד'. חטא נגד הדת ונגד הלאום, כאשר הארכנו שבתורה נכללות גם הדתיות וגם הלאומיות, ואם ישראל עברו תורות, הפרו חוק עזבו את הכל וחטאם היה כפול, ולכן לקו גם כן בכפלים: לקה הפרט ולקה הכלל, לקה היחיד ולקה הגוי כולו. עם ישראל לא נענש כעם יושב על אדמתו, רק נתפזר לארבע רוחות השמים, ומלבד העונש הגופני, שהגיע לכל אחד מהם, חדל גם מהיות עם. וכאשר ישובו בני ישראל בכפלים – ישובו אל דתם וישובו אל עמם, הם יתאחדו ויתאגדו לעם אחד ולחטיבה אחת בתורה אחת, אז ימצאו להם גם את נחמתם בארצם ובתורתם.

וכשנכנס החודש אדר ואנו מרבים בשמחה לזכר הנס שהחודש הזה נהפך לנו מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב, מחויבים אנחנו לקיים מה שקבלנו עלינו ועל זרענו לשמחת התשועה הגדולה. ועלינו לאחד ולאגד את כל לבות בני ישראל, להתרכז למרכז אחד ולשום קץ לפרוד הנורא, השורר במחנה ישראל ולחזק את דת קדשנו ולקבל עלינו מחדש את התורה בשלמותה. ולמטרה זו מחויבים אנחנו להכריז בפומבי על השקלים ועל הכלאים. שקלים – הם סמל אחדות הלאום. שקל הוא סמן התרכזות הכחות לכח אחד כללי. על ידי השתתפות כל ישראל בשקל באין הבדל בין כהן לישראל, בין עני לעשיר, נבנה המשכן, המרכז הרוחני, של עם ישראל ונתגשמה אחדותה של האומה. ואחר כך בבית המקדש, נלקחו קרבנות צבור, קרבנות בעד כל ישראל מכסף השקלים (מנחות ס"ה). ועיין באלשיך שכתב, כי מחצית השקל מורה על אחדות ישראל. שקל הוא מס לאומי, לכן העכו"ם או כותי ששקלו אין מקבלים מהם (ירושלמי שקלים פ"א), מפני שבמס הזה צריכים להשתתף רק אלה השייכים לעם ישראל אף בלאומיותם, ולא אנשים השייכים לאומות אחרות.

ומשה רבנו שאל את הקב"ה במה תרום קרן ישראל, אמר לו "בכי תשא" (בבא בתרא י' ע"ב) כלומר, קרן ישראל תרום רק ע"י השתתפות כל כחות העם לכח אחד כללי, (דרשות נ"ב).

כלאים – הם סמל דת ישראל הטהורה שאין להרהר אחריה. כלאים, הם גזרת הקב'ה מה ששטן ואומות העולם מונין אותנו, היא חקה בלי טעם. "את חקותי תשמורו, בהמתך לא תרביע כלאים, שדך לא תזרע כלאים" (ויקרא י"ט). פרש"י: חוקים אלו גזרות מלך שאין טעם לדבר. ועיין בעיקרים (מאמר ג' פכ"ד) שכתב וזה לשונו: "ועל החלק השני גם כן שהיא ידיעת החקים והדברים הנרצים אצל ד' יתברך לא תוכל להקף בשום צד, כי אין לשכל האנושי מבוא לדעת פרטי הדברים הנרצים אצל ד' יתברך, אם לא מצד הנבואה". ודבר שאין יד שכל אדם מגעת לו, רק הוא רצון אלוקי מוחלט, היא באמת דת טהורה וקדושה. לכן כלאים שאין יד השכל מגעת לדעת את טעמו, היא סמל דת מורשה הטהורה. ולפיכך כשמגיע חדש אדר, ואנו מחויבים להשריש בלב עם ישראל את דת המורשה ולאחד את לבות עם ישראל אנו מכריזים על השקלים ועל הכלאים, סמל אחדות האומה וסמל דתנו הטהורה.

ועל דרך מליצה נוכל להעמיס בדברי הגמרא (ביצה ט"ו ע"ב): "הרוצה שיתקיימו נכסיו יטע בהם אדר". כלומר, הרוצה שיתקימו נכסיו הרוחניים, וקנייניו הלאומיים, יטע בהם את חודש אדר, יקשיב רב קשב לקול המשמיע על השקלים ועל הכלאים, ואז ישתמרו ויתקיימו נכסיו הכי יקרים לכל איש ישראלי בזה ובבא.

(כרם ישראל, בין ישראל לעמים, דרשה ט)

---

הרב ישראל הלוי בורנשטיין הי"ד נולד בשנת 1880 לערך, להוריו ר' מנחם יוסף וטשייטיל (כנראה) לבית אברבנאל, בעיירה ריקי (או בז'ליחוב) פלך לובלין. הוריו היו סוחרים צאצאים למשפחת אדמו"רים משושלת רבי אברהם בורנשטיין מסוכוצ'וב. הרב ישראל לד אצל הגאון מאוסטרובצה והוסמך על ידו לרבנות.

הרב נשא לאשה את מרת חיה פרל בת הרב ישראל משה לרנר. הרב ישראל כיהן כרב ואב"ד ברייביץ, אחר כך שימש בקמינקה פלך קיוב, שם ייסד גימנסייה ועמד בראש וועד ההורים שלה. לאחר הפרעות באוקריינה עבר לעיר ניקולייב פלך חרסון שם שימש כיו"ר הקהילה היהודית והפיץ תרבות עברית וציונית. נאומיו רבי הרושם שם משכו קהל רב. לאחר מלחמת העולם הראשונה חזר לכמה שנים לרייביץ ופעל שם רבות בכל תחומי החיים היהודיים.

ומשנת 1923 התחיל לשמש ברב ואב"ד בפלונצק פלך וורשה במקומו של הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד שנתקבל אז כאחד מרבני וורשה. היה היה נואם מלהיב ובעל כוח השפעה. הוא עסק בצורכי ציבור באהבת ישראל בכל לב ונפש, ולא חס על גופו ונפשו למען הצלת יהודי. הרב היה מפעילי תנועת המזרחי בפולין ובשנת 1925 השתתף בקונגרס הציוני כציר מטעם המזרחי. ארבעה מבניו ובת אחת עלו לארץ ישראל והשתרשו בה.

הוא הוציא לאור את הספר "חוות יאיר" (תרע"ב) ואת ספרו "כרם ישראל" (תרפ"ט). בפתיחת הספר הוא כותב מסמך היסטורי מרתק בקונטרס "מקורות ישראל – בו יסופר מה שקרה לי ולאחי בני עמי בשנות הבלהות שאחרי המלחמה". הוא הגיע ללונדון וערך מחקר על תקופת האמוראים, אך ככל הנראה כתב היד של הספר שתכנן להוציא לאור בנושא אבד בשואה. הרב ורעייתו ביקרו אצל בניהם בארץ בשנת 1932.

בתקופת המלחמה היה הרב בגטו ורשה. לפי עדויות שהגיעו לבנו שלמה, נספה הרב ביום שני של ראש השנה בשנת תש"ג (1942) בטרבלינקה.

בתקופת מלחמת העצמאות (18.3.1948) נהרג בנו יהושע הי"ד, בהיותו בן 40, עם שלשה מחבריו בצוות חברת החשמל שנסע בטנדר משוריין מחיפה לכיוון צפון לתיקון תקלות, מאש אנשי הכנופיות.

מקורות: אתר יזכור, אתר יד ושם, ספר פלונצק עמ' 241-243, ועוד. ראה גם אנציקלופדיה של הציונות הדתית א עמ' 256-266.

מספר הצפיות במאמר: 221

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו"ה נפתלי מראפשיטץ זי"ע בעהמח"ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי"ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר"מ את מהר"נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו"ר למצולת ים. ופירש אדמו"ר זצ"ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה"ק מהר"מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ"ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב"ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ"ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו'. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ"ג) ,שכתב שמעתי ממו"ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ"ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב"ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה' ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה' עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו', היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ"ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ"ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו"ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי"ע הנ"ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס"ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)

---

הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב יוסף שוורץ מגורס ווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את "תולדות גאוני הגר", בתרצ"ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר "נחלת אבות", משנת תרצ"ד (1934) ערך את הירחון "לקט ששנ"ה", והוציא לאור בתרצ"ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב נספה באושוויץ, הי"ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

מספר הצפיות במאמר: 57

ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת.

ויש לדקדק דמשמע דזה יגרום לזה שאם הקב"ה לא ישא חטאתם יחוייב שימחה שמו, חס וחלילה, מספרו, מדוע ולמה הלא הוא לא חטא.

ונראה דהנה באמת קשה להבין ענין שבירת הלוחות, והקב"ה הודה לו על זה, כמו שדרשו חז"ל מאשר שברת- ישר כח ששברת, והלא אמרו חז"ל השובר כלים בחמתו כאלו עובד עבודה זרה, ומדוע הגיע לו ישר כח למשה רבינו עליו השלום שחרה אפו וישלך את הלוחות וישברם.

אמנם יש לומר על פי מה שאמרו בכמה מקומות שמשה רבינו עליו השלום רעיא מהימנא מסר נפשו על כלל ישראל, היינו למסור גופו עבור ישראל זה אינו עוד כל כך רבותא, אבל למסור נפשו ונשמתו על כלל ישראל זה היה יכול רק משה רעיא מהימנא זכותו יגן עלינו.

וזה היה גם בזה כאשר אמר לו הקב"ה הניחה לי ואכלם ואעשה אותך לגוי גדול, הנה משה רבינו עליו השלום חשש לזה שלא יעשה הקב"ה כליה חס וחלילה בבני ישראל ורק את זרעו ירבה. לכן כדי לבטל זאת עשה דבר זה לשתף עצמו בענין חטא של ישראל והוא חטא רבים נשא אביזרא דעבודת גילולים כדי להציל את ישראל. לכן אתי שפיר שאמר, ועתה אם תישא חטאתם ואם אין הלא גם אנכי אינני מנוקה מעון ואיך תעשה אותי לגוי גדול ואותם תכלה חס וחלילה. (וענין מספרך אשר כתבת, יש לומר על פי דאיתא בתנא דבי אליהו פרק א גלמי ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, עתיד הקב"ה לישב בבית המדרש הגדול וצדיקים יושבים לפניו, ואמר דור פלוני כך עשה תורה וכך עשיתי עמו צדקה אבל איני זוכר עונותיו ואין עולים על לב כו', יעויין שם).

והנה ראיתי שמה שכתבנו יש להעמיס בפשיטות בכוונת המדרש רבה כאן פרק מ"ו וארא והנה חטאתם לה' אלקיכם, ראה שאין לישראל עמידה וחבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות. ואמר להקב"ה הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא מחני נא מספרך אשר כתבת. וזה על פי מה שכתבנו שגם זה היה דמיון חטא עבודה זרה.

ועל דרך יש לומר המדרש רבה קרח פרשה יח, פתח משה ואמר לפני הקב"ה אם מתים אלו על מטותם כדרך שבני אדם מתים, והרופאין עולין והן מבקרין אותם כדרך שכל החולין מתבקרין, אף אני כופר ואומר, לא ה' שלחני, ומלבי אמרתי זה. והוא מאד מקושי הבנה שמשה רבינו עליו השלום ינסה חס וחלילה את הקב"ה ויאמר כדברים האלו.

אך הוא גם כן על דרך הנ"ל שכאשר משה רבינו עליו השלום ראה שעל כל ישראל יצא הקצף, כמו שכתוב הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע, לכן השליך את נפשו מנגד ואמר שהקב"ה יעיר כל חמתו על קרח ואנשיו לבד ועל ידי זה יוסר הקצף מעל כל בני ישראל, ועל כן אמר גם אני כופר וכו', היינו שאם לא יעשה הקב"ה כן ועל כל העדה יקצף גם הוא יכלול את עצמו עמהם בחטא, ועל כן יוסר הקצף מעל כל בני ישראל.

וזה יש לומר גם כן בכוונת המדרש רבה דברים פרק א, אמר רבי יצחק, בשעה שעשו ישראל את העגל בקש הקב"ה לכלות שונאיהן של ישראל. אמר לו משה, רבונו של עולם, העגל הזה הוא טוב לסייע לך. וכו'. אמר לו

הקב"ה, אף אתה טועה בעגל. אמר לפניו, רבונו של עולם, אלא למה ה' יחרה אפך בעמך כו'.

והנה נפלא מאד תשובת משה רבינו עליו השלום, וגם תשובה השניה, אלא למה יחרה אפך בעמך, משולל הבנה.

ועל דרך הנ"ל יש לומר בזה גם כן שמשה רבינו עליו השלום מסר נפשו ורצה לשתף את עצמו כביכול עם ישראל בחטאם, למען לא יכלם חס וחלילה. ואתי שפיר גם כן תשובה השניה ואלא למה יחרה אפך בעמך שעשיתי ודברתי זאת בעל כורחי למען לא יחרה אפך בעמך דוקא. והכל למען כבוד ה' יתברך וכלל ישראל כי קוב"ה וישראל חד.

ועל דרך זה אתי שפיר בסיום התורה, ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו' ולכל היד החזקה כו', ופירש רש"י ששיבר הלוחות. וקשה כשבא הכתוב לסיים התורה בשבחו של משה רבינו עליו השלום לא היה לו לסיים בשבח גדול מזה ששיבר הלוחות ומה מעליותא.

אך על פי מה שכתבנו לעיל אתי שפיר דאחר פרשת הברכות שבירך אח בני ישראל אנו מזכירין מסירות נפש הגדול בעד כלל ישראל זכותם יגן עלינו. וכמו שכתבו בפרשת חקת בשם הרב הקדוש מווארקא זצ"ל על מה שאומרים בתפלת גשם על הסלע הך ויצאו מים, שמסר נפשם עבורם שלא יהיה קטרוג.

עוד יש לומר בקושיא הנ"ל משבירת הלוחות, דהא הווא ליה שובר כלים בחמתו כו'. דהנה אמרו חז"ל בשבת שם דלמרמי אימתא אאינשי ביתיה שרי. וזה יש לומר גם כן הפירוש של ואשברם לעיניכם, שהם יראו זאת וישובו לה'. וזה יש לומר הפירוש ולכל היד החזקה ששיבר הלוחות, כפרש"י , ואם תאמר מה מעליותא, ולזה

אמר ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, שעשה זאת לייראם למען יעשו תשובה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

(אהב שלום, כי תשא)

—

הרב שלום הי"ד מלודז נולד בגרבולין פולין לאביו האדמו"ר מקוזניץ-ורשה רבי אלימלך שפירא הי"ד, בסביבות שנת תרמ"ו (1886).

בשנת תר"צ הוציא לאור את ברכת אברהם עם קונטרס תפארת אברהם. בתרצ"ב הוציא לאור את הספר גדולת יוסף. בשנת תרצ"ג השתתף בכתב העת "הבאר" וכתב על דין המקדש על סתם יינן האם יחזור ויקדש.

כתב את החיבורים אהב שלום על התורה והמועדים, רדף שלום ובו פלפול ודרוש, וכן את שו"ת שאילת שלום. בשל הוצאות הדפוס פרסם בשנת תרצ"ט רק את אהב שלום על ספר בראשית וקונטרס מספר שאילת שלום, ובהמשך פרסם כרך שני של אהב שלום על ספר שמות. וחבל על דאבדין, שלא זכינו לפרסום שאר דברי תורתו.

ספריו מעוטרים בהסכמות נלהבות רבות של גדולי האדמו"רים והרבנים. בחלק הראשון כותב המחבר שאת שאר הסכמות לא פרסם בשל צורך לצמצם בהוצאות הדפוס, והוא מתכוון לפרסם אותם בספרים שיוציא אחר כך.

בכרך הראשון הופיעה הסכמתם של הרבים הבאים: אביו האדמו"ר מקוזניץ רבי אלימלך שפירא זצ"ל, חותנו האדמו"ר ואב"ד קאלשין רבי חיים נפתלי צבי שפירא הי"ד, האדמו"ר מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, האדמו"ר מסוכוטשוב רבי דוד בורנשטיין הי"ד, גיסו האדמו"ר ואב"ד קאצק רבי יוסף מורגנשטרן זצ"ל ואחיו האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, האדמורים מאוסטרובצא רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל ובנו רבי יחזקאל הלוי הי"ד, האדמו"ר מבואן רבי משה פרידמן הי"ד, האדמו"ר ואב"ד גרודזיסק רבי ישראל שפירא הי"ד, האדמו"ר מסקרנביץ רבי ישראל יצחק קאליש הי"ד, האדמו"ר מאמשינוב רבי שמעון שלום קאליש זצ"ל, האדמו"ר מסטריקוב רבי יעקב יצחק דן לנדא הי"ד, אדמו"ר מראדזין רבי שמואל שלמה ליינר הי"ד, רב מאיר שפירא אב"ד ור"מ מלובלין זצ"ל, הרב מנחם זמבה הי"ד, הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הרב שלמה דוד כהנא זצ"ל, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד, הרב יצחק מאיר קאנאל הי"ד.

בכרך השני הופיעה הסכמתם וברכתם של: הרב משה בצלאל אלטר מגור הי"ד, האדמו"ר מפיאסטשנא רבי קלונימוס קלמן שפירא הי"ד, האדמו"ר ממודזיץ רבי שלום ידידיה אליעזר טאב זצ"ל, בני התפארת שמואל מאלכסנדר הרב יעקב שמחה בונם דנציגר הי"ד והרב אברהם חיים דנציגר הי"ד, האדמו"ר מלובלין רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני ורשה: הרב יעקב זילברשטיין הי"ד, הרב נח רוגוזניצקי הי"ד, הרב נתן שפיגלגלס הי"ד והרב אברהם וינברג הי"ד. וכן רבנים מוועד רבני לודז: הרב משה מנחם יוסף הלוי סג"ל הי"ד והרב לייבוש רוזנברג זצ"ל.

בהקדמת "אהב שלום" כותב המחבר על מעלת המחדש חידושים בתורה מתוך עמל ויגיעה בלימוד לשמה, ועל הצורך בכתיבת החידושים.

הרב שלום שפירא הי"ד נספה בטרבלינקה בסביבות תשרי תש"ב (1941).

ראה עוד: דף עד ביד ושם, החסידות מדור לדור א עמוד 215.

מספר הצפיות במאמר: 251