קטגוריה: פרשת השבוע

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: "ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך". שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב"ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש"ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי' נד) "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה' לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה', וכמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה"אללאומיות" החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את "הדגלים" במדבר נחה עליו רוח ה'. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה' למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש "מרכז עליון", מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל", מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש"כעפר" הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

"יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים"! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך "מים רבים" אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כל זה עושה אותו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל "הגבעות" העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל "המרכז העליון" בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם "עוד אחד" כאשר יאמרו רבים מבעלי "האללאומיות" החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש "בשם ה' אלהינו נלך לעולם ועד!" להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה' בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

אצל "חשן ואפוד" בפרשת תצוה כתיב, "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכו', ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד, אבני זכרון לבני ישראל". אחר כך כתיב; "ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו וכו', ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, טור אדם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נפך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה משובצים זהב יהיו במלאותם. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, איש על שמו תהיינה". אחר כך העידה תורה שנית, "וירכסו את החשן על לבו, בבאו אל הקדש, לזכרון לפני ה' תמיד". עד כאן . והנה שתי מיני האבנים, אבני האפוד ואבני החשן צריכות בוודאי לביאור מפרט, בהארת תעודתן ומגמתן בקדש, למה היה אצל האפוד רק אבן השהם האחת אלא שנתחלפה לשני כתפת האפוד, וכאן אצל החשן היו אבנים הרבה? ובכלל שתי מיני אבנים הללו שהתורה הקדישה להן פרשה שלמה בציון כל פרטיהם אלה, למה? האומנם רק לכבוד ולתפארת בעלמא הגיעו כל האזהרות החמורות והמדויקות האלה?

שנית, יש להבין מה שאצל האפוד כתיב "אבני זכרון לבני ישראל", ואצל החשן כתיב "זכרון לפני ה' תמיד". ובכלל יש להבין את כל ענין הזיכרונות הללו. זיכרונות עושים למאורעות שכבד עברו, מצבות עושים למתים, אבל לאיזה "זכרון לבני ישראל" אנו מזדקקים בשעה שבני ישראל אלה חיים וקיימים באלפיהם ורבבותיהם?

שלישית הזהירו: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" הלא היה לו לומר, והשמות תהיינה על האבנים, ולא האבנים על השמות, האם לא כן? ועוד, וכי סלקא דעתך כי שמות אחרים נחקוק על האבנים האלה? כמו כן ענין האזהרה של "ולא יזח החשן מעל האפוד", יש להבין מאי האי? כל אלה הלא הם חוקי התורה הנאמנים שיש לראות בהם השכלה אלהית עמוקה, נפלאות דעת קדושים, בינת רזי עולם, ואתה הקורא הסכת ושמע בעזרת ה'.

גרסינן (בבא בתרא עה) אמר חנינא בן תרדיון, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר, בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכותיך, אדם, פטדה, ויהלום, תרשיש, שהם, וישפה, ספיר, נפך, וברקת וכו'. עד כאן. והנה עשר חופות אלה שהקב"ה עשה לאדם הראשון בגן עדן, מה טיבן? לחופה מכניסים חתן וכלה בשעה שהם מתקשרים בברית נשואים, אבל איזה חופה עשה הקב"ה לאדם הראשון? ולא עוד אלא שהחופות עשה מאבנים אבנים הללו מה טיבן? ועשר חופות עשה ליציר כפיו זה, עשר חופות מה מלמדות אותנו?

והנראה, כי צוף דובשה של תורה יוצק כאן. והוא על פי מה שאמרו ז"ל, התורה נקראת אבן, שנאמר שני לוחות אבנים. היצר הרע נקרא אבן, שנאמר והסירותי לב האבן מקרבכם, המלכות נקראת אבן שנאמר אבן מאסו הבונים וכו'. עד כאן. וכוונתם איפא להגיד בזה, כי כל דבר יסודי באיזו בחינה שהיא, בין בעולם התורה והרוח, בין בעולם הטבע והיצר הרע, בין בעולם המדינות והמלכות, נקראת תמיד אבן, בשמשה יסוד נאמן לכמה מעשים רבי העליליה בחיים. הנה מזה נשכיל, לדעת, כי גם אבני "אפוד וחשן", לא אבני תכשיט בעלמא היו האבנים האלה, כי אם חקקי תכונות עמוקות ציון הסגולות הנפלאות של השבטים, בטוי הבדלות של הכחות הרוחניים השונים, טיב איכותם הנצחית לדורות, עד אשר כל שבט היה מוסגר במסגרת מיוחדה ונבדלה בפני עצמה, על ידי האבן המיוחדה ששמשה לכל אחד יסוד נאמן בפני עצמו, לבטוי מיוחד של כחותיו המיוחדות שבהם חונן מאת האלהים. והנה זו היא הדגשת התורה שאמרה בדיוק נאמן, "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" השמות יהיו על האבנים, אין כתיב כאן, להדגיש בזה, להיות כל אבן בפני עצמה קובעת ברכה מיוחדת לתכונה יסודית קבועה וידועה, תכונה המציינת בטיבה את טיב טבע השבט המיוחד, ששמו חקוק על האבן. ולפיכך הקפידה תורה, כי יראו להתאים לכונן את טבע האבנים שתהיינה מכוונות עם שמות בני ישראל לתכונותיהם, כל אבן מיוחדת יהיה עליה שם השבט, אותו השבט, שתכונתו מתאימה עם תכונת האבן יחד, כל אחת לפי מה שהיא כמו שהוחקה מאת התורה.

והדבר הזה מפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה ב) הדא הוא דכתיב איש על דגלו באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה, וצבע כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של כהן גדול. ומהם למדו המלכויות להיות עושין מפה, וצבע לכל מפה ומפה. כל שבט ונשיא צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו, ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבוע אדום, ומצוייר עליו דודאים. והנח את טבע הדודאים הלא מצינו מפורש בתורה, שהוא מיוחד בסגולתו להפראת המין ולהרבאתו הטבעית, ולאה נתנה לרחל "דודאים" כדי שתפקד גם היא בברכת הבטן, ועל כן איפא נשא הכהן הגדול על לבו את אבן האדם לשמש יסוד נאמן לכל משכיל דורש אלהים, לראות ולהשתדל אחרי הריבוי הטבעי של העם, מה שלתכלית זה הגיעה עוד מאז הפקודה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ!". לא כאלה העקשנים החדשים המעקשים את דרכם, לשחת את זרעם ארצה, וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. וכשהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים והיה מסתכל על אבן האדם, היה מתפלל על ריבוי המין בישראל, ושתפקדנה כל העקרות להפראה ולהרבאה בזרע של קיימא.

אולם כשם שאבן האדם מראה בייחוד את חובת רבוי המין, הנה תשמש אבן הפטדה לטהרת המין, מה שאנו למדים מקביעת הפטדה כאבנו של שמעון, שעל מפתו הירוקה היה מצויר שכם. מה שמציין בייחוד את הפלגת אהבתו של השבט הזה, לחיי הטהרה והקדושה, עד כי בשביל "מעשה פוגמת" בחיי הטהרה, נכונים היו להרוג עיר שלמה לפי חרב. מה שמורה לכל אחד מישראל עד כמה גדולה החובה על כל אחד מישראל לראות להשגיח בעיניים פקוחות על אחיותינו ה"דינות" השונות, שלא תתחללנה בידי "השכמים הערלים" הקמים לנו בכל עת ועת. וכשנסתכל איפא בדגלו של שמעון שהיה ירוק, סמל הטבע הפורחת ברעננותה בימי האביב היפה, אז נזכר נא לעולם כי חיים רעננים וטובים לא יתכנו בלי חיי טהרה נמרצים, וכשם שאנו מחזירים אחרי היופי והרעננות של בנותינו בנות ישראל העדינות, כן עלינו ביותר להקפיד ביחוד שלא תפגשנה כלל עם "השכמים הערומים" האורבים להן בסתר. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל על ה"פטדה" היה מכוון את לבו להתפלל על טהרת המין בישראל. וכמו שאמרו ז"ל, גן געול אחותי כלה, גן געול מעין חתום, גן נעול אלו הבתולות, מעין חתום אלו הבחורים. גם הגן הצמא לפעמים למים, אינו מניח למעיינות זרים להשקות את ערוגותיו, והמעין גם הוא אינו רוצה לבזבז את מימיו על גנים זרים. הגן והמעין כאחד חתומים ונעולים הם אצל ישראל, מכל השקאה זרה שאינה מקודשת ורצויה לד' אלהי ישראל. והנה לזאת ריבוי המין וטהרת המין אלה הן הוראות תכונות אבני "האדם והפטדה"!

"לוי, ברקת, וכו' ומצוייר עליו אורים ותומים"- אבנו של לוי משמשת כבר תעודה לחייו הרוחניים של העם, ועל כן היה על דגלו מצוייר "אורים ותומים" על שם תעודתו להורות משפט ביעקב ותורה בישראל. ידע נא העם את מפרנסיו הרוחניים, את נושאי הארון שומרי משמרת ה' לעבודה ולמשא. ויזכרו נא כלם כי אין יקום לארץ בלי רוח ובלי חיי נשמה.

כי על כן איפא בא דגלו של לוי שהיה תמונה נאמנה, מחותם תכנית אבנו, להעיר תמיד לעם לפקח על כחות "האורים ותומים" שלו, בתור אנשים ובתור עם מיוחד לאלהים. וכשהיה הכהן הגדול מרגיש ב"ברקת" שעל לוח לבו, היה לבו הומה בתפלה על חייו הרוחניים של האדם שלא יהא כסום, כפרד, אין הבין, וכי העם ידע את חובתו, למדריכיו הרוחניים הנאמנים, להרים את תרומותיו ומעשרותיו קדש לד'!

"יהודא נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים. ומצוייר עליו אריה", המרמז על תכונת המלכות בישראל, שהיא צריכה להיות כלה שמימית. כל הכחות הפוליטיות צריכות להתבסם בייחוד על האלהים, וכמו שכתוב, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו. וכשהיה הכהן הגדול מעיף עין על הנפך שעל לבו, היה מתפלל על תפקידי המלכות בישראל, על גור אריה יהודא, שישכיל ויוכיח לגוים רבים.

"ישכר ספיר וכו' ועל מפה שלו מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים". והוא בהקדם מה שאמרו ז"ל (מדרש רבה תולדות) "ויעקב היה איש תם יושב אהלים, שני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר", עד כאן. והנה שני אהלים מיוחדים הללו למה? והנראה כי חכמנו ז"ל רצו להורות בזה, כי עוד מקדם קדמתה היו תמיד בישראל שני אהלים מיוחדים לשני מיני למוד והוריה. ראשונה לכל, היתה כמובן, חכמת התורה והדת, שלתכלית זה היה מוקדש ביחוד "אהלו של שם" כמו שכתוב, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, שהיה שם בן נח. ואולם השניה לחכמת התורה היא חכמת הטבע והמדעים הכלליים, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ע"ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני כל העמים, הוי אומר זהו חישוב תקופות ומזלות. ולתכלית זה היה מתוקן "מדרשו של עבר", שתעודתו היתה להתאים את גאון גבורת החול של צרכי הזמן הכלליים, עם הוד קדושת הנצח של התורה, ולהוסיף תמיד מחול על הקדש, ומתמצית המדעים הכלליים לשוות הוד והדר על חכמת היהדות הנאמנה, שלתכלית זה היה מיועד אחר כך בישראל "שבט ישכר", שעל דגלו היה מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה אף על פי שגם בהם היו הרבה ראשי סנהדראות שעסקו גם במקצועות שבתורה, הנה בייחוד היו בעלי בינה לעתים, חוקרים מדעים בשדה העבודה המדעית הכללית המשותפת לכל העמים. ובאופן כזה ראינו כי לוי וישכר, הברקת והספיר שניהם כאחד היו קבועים בחשן המשפט על לבו של כהן גדול, התורה וההשכלה, המדע וההוראה מאוחדים מצאו את המקום הנכון להם בקרב העם. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל באבן "הספיר" היה מתפלל, רבונו של עולם ! האר את עיני עמיך ועיני כל בני אדם בכל דבר חכמה והשכלה לטובה, שלא יכשלו באורות זרים המדיחים את האדם מדרך התורה וש"ההשכלה הנכריה" אמריה החליקה, לא תשטוף בזרמיה הכבירים את מקדש גאון היהדות הנאמנה. חכמת החול צריכה לשמש כהוספה לחכמת הקדש, ולא להיפך, כמו שעושים צעירנו היום, שהם מוסיפים מחכמת הקדש של היהדות והשפה הקדושה, על חכמת החול שלהם!

והנה לא נתעכב עוד יותר על יתר האבנים לתכונותיהן בישראל, כי יארכו עלינו הדברים מאד, וקבענו להם מקומות אחרים בספרנו זה בע"ה, יעויין שם.

הוא שאמר המשורר "ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים", כי בבואו לתאר את יופיו של הדוד העליון הוא אומר, כי לבד מה שידיו הם "גלילי זהב" שהוא משפיע את הזהב והאבנים היקרות בעולם, לצרכי תכשיטיו של אדם, לפאר בהם את כל חמודותיו, הנה הן עוד "ממולאים בתרשיש" והוא על פי מה שאמרו בנידן הדגלים. "אשר תרשיש וכו' ומצוייר עליו אילן זית, על שם מאשר שמינה לחמו". הנה אנו יודעים כי זו היא סגולת התרשיש להעשיר את בעליו בעושר הטבע של ברכת הארץ, שצרכי האדם נזקקין כל כך אליו. הנה לזאת גם היופי מצד התכשיטין, גם היופי מצד הצורך, כשומנה ועושרה של הטבע, משפיעות הן הידים החביבות הללו. אולם אחר כך הוא מוסיף עוד: "מעיו עשת שן, מעולפת ספירים", שכשם שהמעיים של האדם הם משמשים את עצמותו היותר פנימית, העובדים בקרבו עבודת העיכול והיתוך המזון ליסודותיו ולתעודותיו, כן הם מעיו של הדוד שהם עצמות פנימיות קיום העולמות כלם, הלא הם המדות הראשיות והתכונות היסודיות של הדוד, שמהם יצר את האדם, בצלם דמות תבניתו, להאציל בקרבו שפע אורות וסגולות נפשיות לחייו הכוללים כל כך שמתייחדות ונאצרות בייחוד, בתואר ה"ספירים" והאבנים הטובות שמהם נעשה החופות לאדם הראשון.

כי הנה אחרי שהקב"ה עשאו לאדם הראשון גולם, חסר הכחות האנושיות הנבחרות, העמיק אחר כך לעטרהו כבוד עם החופות שעשו לו בגן עדן מכל האבנים היקרות, חותם תכנית הכחות הרוחניים הנעלים, שהיו נשואות אחר כך על לבו של כהן גדול בחשן המ שפט ולהטביע בו את מבחר הכחות האלה שיתנחלו ממנו לזרעו אחריו לדורות עולמים.

על ידי חופת הנפך למשל, נטע בו את כחות המלכות, שורש אבנו של יהודא, אליהם כונן את מבחר הכחות הפוליטיות לרדד עמים תחתיהם. על ידי חופת היהלום, שורש אבנו של זבולון, ירה את חצו לנטיעת הכחות המסחריות הנפלאות, שעל דגלו היה מצוייר "ספינה", על שם זבולון לחוף ימים ישכון, לסחור ארץ ומלואה. על ידי חופת התרשיש שורש אבנו של אשר, האיך לנצל את כחות האדמה שתתן את כחה לעובדיה, ועל ידי הברקת והספיר את הכחות המוסריות והמדעיות הנבחרות, שכל זה כללו האבנים שנשאן הכהן הגדול על לבו, "לזכרון לפני ה'", שיזכור איפא ברחמיו את יציר כפיו הראשון שהעטיר אותו בעשר חופותיו אלה, להטביעהו בשפע כחות חברתיים ורוחניים, ולהנחילם לכל באי עולם אחריו, דור אחרי דור.

הוא שאומר הכתוב (בפרשת האזינו) "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודוד וכו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שענין הגבולות בכאן אינו מכוון על גבולות הארצות והמדינות בלבד, כי אם בייחוד גבולות הכחות הרוחניות והסגולות הנפשיות שאנו רואים בהפרדת בני אדם לתולדותיהם, הוא הכל ממספר שתים עשרה האבנים הטפוסיות והתכונתיות שהיו נשואות על לבו של כהן גדול בחשן האפוד, שכלן התנחלו אליהן ממקור קדמונו של עולם, ממקור עשר חופותיו של אדם הראשון. והכל הוא למספר בני ישראל, כי הם "צנורות ההשפעה" הזוכים והמזכים אחריהם לכל העולם כלו. וכדגרסינן תמן, שתפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים היתה: יהי רצון שתהי השנה הזאת שנה שחונה, גשומה וטלולה, שנת זול, שנת משא ומתן וכו', שהתפלה ההיא כוללת איפא את כל העמים, להביא ישע וברכה לכל העולם כלו.

מעתה נשכיל לדעת, כי להחשן ולהאפוד היה לכל אחד, באמת, מקור מיוחד ומטרה מיוחדת. ואף על פי שהיו שניהם מרוכסים זה בזה, והחשן לא זח מעל האפוד, מכל זאת היה לכל אחד הוראות מיוחדות בפני עצמן. והוא, כי על האפוד היתה בייחוד אבן השהם האחת, שורש אבנו של יוסף, אלא שנתחלקה לשתי כתפת האפוד, ועל כרחך כל מקורה וצור חוצבה ממקור ישראל, הוא מיוסף הצדיק עליו השלום, מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל. ואחרי שעמד באותו נסיון של אשת פוטיפר כבר נתבשר אז, רצונך שיכתבו שמך על אבני אפוד וכו', ועל כרחך, הוראותיה ומטרותיה של האבן הזאת מיוחדות אך לישראל בלבד, ובגוים אחרים לא תתחשבנה.

אולם אבני החשן יש להן מקור אחד לגמרי, ממקור "קדמונו של עולם", מקור עשר חופותיו של אדם הראשון, הכוללות כבר את כל האנושית לתולדותיה, אולם לפי שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי הסגולות האנושיות תתעצמנה ותעברנה על ידי שבטי בני ישראל, שהתורה חלקה אותם כל שבט על אבן מיוחדת אשר ממנו פריו נמצא בכל הגוים. על כן נשא אותם הכהן הגדול על לבו, לעורר זכרון חופות חיתונים והתכתרות הכחות שעשה לאדם הראשון בגן עדן, להורות תעודת הבדלת הכחות בהפרדת בני אדם. על כן באו כל האבנים האלה לבדנה, להאציל את ברכת החופות הסגולות על כל הארץ.

הוא מה שהודיעה התורה "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"! כי אף על פי שהאבנים הולכות ממקור קדמונו של עולם, אם כן היו צריכות האבנים להיות על שמות האבות אברהם ויצחק שמהם יצאו גם עמים אחרים כישמעאל ועשו וכו', עם כל זה, הנה צנורות ההשפעה המרכזיים, שורש התפצלות הסגולות והפרדת הכחות התחילה בייחוד למספר בני ישראל, משבטי יה הדגולים, הוי "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"!

והוא אשר הדגישה התורה אצל האפוד, "אבני זכרון לבני ישראל"! כי למרות הריבוי המוכרח להתפתח בקרב העם על ידי אבני החשן השונות, הנה עליהם לזכור תמיד כי "אל יזח החשן מעל האפוד", כי סביב אבן השהם, אבנו של יוסף, יתרכזו איפא כל האבנים, כאשר התאחדו כל השבטים במצרים תחת חסותו של יוסף. ועתה גם עתה, לאחר הבדלת הכחות של השבטים, אינם צריכים להיות אלא כענפים המתפצלים מתוך האילן, מאוחדים כלם אל "האבן הראשה" הוא האפוד.

אולם אבני החשן משמשות ביחוד "זכרון לפני ה'!" שמקורו הולך ממקור קדומיה ש ל היצירה הראשונה, הכוללות כבר את כל האנושיות לתולדותיה. הנה לזאת "לזכרון לבני ישראל" משמשת אך אבן האפוד היחידה ו"לזכרון לפני ה'" משמש אך החשן. אבל החשן צריך להיות מרוכס תמיד אל האפוד, וגם ה"אורים ותומים" שמאירים את דבריהם, ומחממים דבריהם, יחדיו אתו יהיו תמים!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) מהיכן נתאוו ישראל לדגלים? בשעה שנגלה הקב"ה ירדו עמו כ"ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אליהם רבותים אלפי שנאן, והיו כלם עשוים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל כך, התחילו מתאווים דגלים וכו' אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך. עד כאן.

והנה הבן לא נוכל, הם ראו אצל המלאכים על כן התאוו, האין זו אזהרה מפורשת בתורה "לא תחמוד"?! השמעת? להתאוות מה שישנן אצל המלאכים, הן אצל המלאכים ישנם גם כנפים, אולי יתאוו גם לכנפים? האין זה מן הנמנעות? וכי כלום לבני-אדם קרוצי חמר לבקש להם גדולות כאלה כשל המלאכים.

אולם העניין הוא, כי טעמים ונימוקים נכונים יהיו לישראל על דבר דרשת הדגלים, מה שלפיכך נתקבלה בקשתם זו. והוא בהקדם מה שהעירו כבר המפרשים, על הא דאצל יצירת האדם כתיב, (בראשית ב') וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואצל שאר בעלי חיים כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו', ולא הזכיר עפר? ואמרו, כי האדם נוצר ביחוד מן העפר התיחוח לא מגוש אדמה אחד, כי אם ביחוד שנצבר עפר ממקומות שונים. מה שרצו להדגיש בזה כי יצירתו של האדם היתה מרוכבת כהעפר המקומח הזה, בהמון כחות ונטיות דקות מן הדקות, שבכל קטנותם וזעירותם, הם מספיקים די להבדיל תמיד איש מאת רעהו, לכמה מיני טיפוסים, לכמה מיני הבדלות ושינויים, עד שגם שני בני אדם בני אב אחד, אינם דומים זה לזה לדמותם ובצלמם, ושל על כן נקרא עפר בהיותו מפרד לפירורים אבקוקיים דקים, טחונים ומרוכבים שאינם דומים זה לזה. וכמו כן אצל בני אדם, לבד החילוקים הגלויים הנראים בין בני אדם, עוד ישנם המון כחות נסתרות שמבדילים את האחד מאת רעהו, ולשם כך נתייחס יצירת האדם אל העפר.

מה שאין כן בשאר בעלי חיים שעליהם כתיב סתם "מן האדמה" מגוש אחד, שאין בזה מקום עוד לרבוי תכונות, ועל כן במין הבהמה והחיה, מעטו מאד השינויים אשר ביניהם, כל האריות גיבורים, כל הנמרים עזים, כלם טבועים על פי רב במטבע אחת כטיב טבע מקור יצירתם הראשונה, שנוצרו מגוש אדמה אחד.

וזה אפשר לראות, גם במאמרו יתברך שמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי כשם שכל העולמות כלם נתרבו בריבוי עצום רבי השינויים, ממקור האחדות היחידה של אצילות קדשו יתברך שמו, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, מתגלה תמיד אותה האחדות האלהית היחידה שממנה נאצלו ונמצאו כל אלה, למרות המון השינויים המגיע בהם, מצד תכניותיהם והכנותיהם המיוחדות, כמו כן גם האדם ביצירתו, שאף על פי שיחידי נברא, ואחד הוא בעצם עצמותו הראשונה, הנה נטע בו הקב"ה מצלם דמות תכניתו להתפתח באפשרות עשירה, לכמה צורות ופרצופים משונים איש מאת רעהו. וכריבוי מתוך האחדות הבא ביצירה כלה, כן הגיע ריבוי נמרץ בהמון הבדלות מפותחות ומובדלות במין האדם, להבדיל תמיד בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה, מתוך אותה האחדות הראשונה של האדם היחידי הראשון. מה שכל זה הדגישה תורה במלת "עפר" ביצירת האדם.

והנה היות כי הדגלים אצל המלאכים משמשים הוראה, בייחוד, להבדלתם העצמית של המלאכים, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה ו) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם". ועל כן כל מחנה וכל גדוד בעולם המלאכים מתחלקים לפי בחינותיהם וענייניהם, ולפי תפקידם בעולם הם שונים גם לצורותיהם וליצירותיהם. ועל כן אמרו גם כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, בהיות כל אחד מיוחד אך ורק לשם תעודתו היחידה למענה נברא. ועל כן באים כל הדגלים השונים בין המלאכים, להעריך את כל הכחות, ולסדר את כל הכחות לקבוצותיהם, למעלותיהם, ולבחינותיהם, כל קבוצה עם דגלה, לפי מהותה ובחינתה.

ולפיכך בהיות גם בני המין האנושי, מחוננים בהמון הבדלות אישיות וחברתיות כאלה, על כן ראוי גם להם לסדר את הכחות, לציין את התכונות, ולהעריך הכל בקבוצות ודגלים מיוחדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אולם לכשנעמיק יותר לתעודת הדגלים, הנה נראה כי הדבר הכרחי גם מנקודת מבט של "מקומות  מרכז" לעם. והוא ע"פ מאמרם ז"ל, בתשובת משה לקרח ועדתו (במדבר רבה טו) דבר אחר אמר להם משה גבולות חלק ה' בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור והחשך כך הבדיל את ישראל מאומות העולם,  שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל את אהרן להקדישו קדש הקדשים וכו' אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך וכו', עד כאן.

הנה שתי תשובות שהן אחת השיב לו משה הפעם. אתם אומרים: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?  אתם באים איפא בשם תורת השוויון, טוב מאד, כלם הם כלם בני אב אחד, כלם שווים הם בעיניך, כלם קדושים ואתם מבקשים איפא בשם תורת השוויון לבטל את כל הבדל המעמדים, ולהסיר את כל המחיצות החוצצות בין איש לרעהו. הנה ראשית עליך לדעת כי לא אנחנו יצרנו זאת, זו היא פעולת הטבע עצמה. היצירה עצמה הבדילה בכמה כחות מבדילות ומיוחדות את האחד מאת רעהו. וכמו שהבדילה בין אור לחשך, בין אביב לסתיו, בין קיץ לחורף, כך הבדילה בסוד נשמותיהם ומהותם של בני אדם. אי אפשר לעשות הכל לעיסה בלולה אחת, ולחתות הכל בחדא מחתא, לא אנחנו הבדלנו בין מראותיהם ופרצופיהם של בני אדם. אלה הם מעשי בראשית, מעשה הטבע עצמה, שאין לערבן ולבטלן בשום אופן שהוא. דא היא חדא. שנית מהו אתה טוען; מדוע "תתנשאו על קהל ה'"? לא אדני, לא התנשאות ולא השתררות אנו מבקשים כי אם התרכזות האוכלסין הרחבים של העם למרכזיהם ודגליהם. כי אצלנו הודות לסדר ההבדלות השורר בין העם, אפשר להמציא להם "נקודות מרכז" נבחרות ונדגלות להביא את האחדות הדרושה לתוך העם. הקטנים מתרכזים סביב לגדולים, והגדולים מתרכזים סביב לגדולים עליהם, וכן כסדר כלם הולכים ומתרכזים זה בזה, וזה אחר זה, עד המרכז העליון הכולל ומקיף אחת כלם. ולכן, בראש העם עומד אך כהן גדול אחד, אך תורה אחת ומשפט אחד. אבל אתם, שאתם באים בשם השוויון, בלי הערכת הכחות, בלי משקל התכונות, בלי סידור האורות לסגולותיהם, אם כן מי ייכנע תחת מי להתרכז ולהסתדר? האפשר לכלם להיות לכהנים גדולים? האפשר לכלם להיות למלכים בלי עמים? הלא באין לאחד יתרון על רעהו, בלי הבדלת הכחות המעולים שבקרב העם להבדילם ולהעריכם בפני עצמם, לשם הסתדרותו האורגנית של העם, לשם התרכזותו הדרושה, הרי יהיו כלם כעדרי צאן נפוצים, אשר האחת לא תשיג את חברתה, ובאין נקודות נבחרות ונבדלות לשם התרכזות, הרי הכל חוזר לתהו ובהו!

ובזה אמרתי לבאר את מאמרם ז"ל (מגלה כט) "עתידים כל בתי מדרשות ובתי כנסיות שבחוץ לארץ שיעמדו בארץ ישראל", שלכאורה למה לנו בארץ ישראל בתי מדרשות של חוץ לארץ, הלא בארץ ישראל נוכל לבנות בתים חדשים בנויים לתלפיות, ואלה שבחוץ לארץ יישארו להם בחוץ לארץ, אולי יצטרך מי שהוא מיהודי חו"ל לבא שעריהם?

אולם העניין הוא כי הנה לכשיתקבצו כל בני ישראל לארצותיהם בארץ ישראל, זה ממזרח וזה ממערב, זה מצפון וזה מים, זה מאמעריקא וזה מגאליציא, וזה מפולין וזה מאפריקה, ולכל אחד מנהגים שונים, כל אחד על פי מנהגי ארצו שיצא משם, ואם כן האיך יתאחדו כלם לאחדים? על זה אמרו ז"ל כי הסתדרות העם לעתיד תהי על פי בתי מדרשיהם ובתי כנסיותיהם שבחוץ לארץ. וכמו שבניו יורק הבירה יש שכל עיר ועיר בית מדרשה המיוחד לה, הנקרא על פי רב על שם העיר שיצאו אנשיה ממנה. כמו כן בארץ ישראל. בקבוץ כל הגליות מארצות שונות, תהי לכל עדה ועדה בית מדרשה המיוחד. על פי בית המדרש שבחוץ לארץ. איש איש על עדתו ואיש איש על בית מדרשו, איש על מחנהו ואיש על דגלו!

הנה זו היתה כוונת יעקב בהזכירו לפני מותו את עניין הדגלים, כדבר שאין לוותר עליו, וכי גם אחים בני אב אחד, הנה אי אפשר לעשותם עיסה בלולה אחת. ולמרות האחווה והאחדות המשפחתית האיתנה, הנאמנה לתעודתה הכללית, הנה עליהם לדעת תמיד את סדר ההבדלות, וכי אך המעשים הם המכריעים את גורל האדם וערכו. ועל פי המעשים יש להכין לכל אחד סדר עתידות מיוחד. ידעו נא האחים כלם, כי הטבע חותכת באזמל בין איש לאיש. ועל פי מזג כחותיו ואיכותו האישית והרוחנית היא מסדרת לו מקום בחברה. ואם לאחד יש לגזור ולאמר בלי רחם "פחז כמים אל תותר", ולשני יש לקרוא "אתה יודוך אחיך". הנה לא האב הגה את סדר ההבדלות האלה, כי אם מעשיהם של האחים, כח תכונותיהם היא שגרמה לכל אלה.

לבעל מעשים טובים נחשב איפא יהודא בחיר אחיו, ובשעה שרגשו והמו האחים כלם ואמרו: "לכו ונהרגהו ונשליכהו אל אחד הבורות", קפץ אז יהודא ואמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" ועליו אמר יעקב בצדק "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף ומטרפו של תמר.

הנה לוי, שמשה אמר עליו, "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" לא זכה כלל בעיני יעקב אביו, והוא אף זה היהודי הלמדן הנושא אורים ותומים, גם הוא היה בעצה אחת עם אלה שהתאמצו להוכיח כי מצוה היא בשם התורה להסיר את יוסף מן הדרך להרגו נפש, ובעזרת "החרם" שעשו בנים לבין עצמם לבלי לגלות את הסוד להסבא, אמרו כבר לבצע את זממם הנורא, ועל כן לא כבדו יעקב כלל באמרותיו האחרונות וגלוי אמר; "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"!

למלחמה היה תמיד יהודא תחלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה, ויאמר ה' יהודא יעלה!" וכשישראל עמדו נבוכים לפני הים, מי קפץ תחלה לתוך הים, נחשון בן עמינדב למטה יהודא! לאיש כביר כח המתפרץ תמיד לקראת מעשים כבירים נאה איפא המקום "בכותל המזרח" הוא צריך איפא להיות תחלה לנוסעים, שנאמר והחונים קדמה דגל מחנה יהודא ראשונה יסעו, הוא צריך להיות תחלה גם לקרבנות, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, וממנו איפא צריכה המלכות על ישראל לצאת, הלא הוא שורש ישי, נעים זמירות ישראל, עומד לנס עמים!

הנה כי כן, למרות המרירות העקצנית שבדבר, לבא בין הבנים האחים בסדרי הבדלות נמרצות כאלה למרות כל הטורח והקנאה הקשה כשאול הזאת, הנה הלא אין ללכת נגד חוקי הטבע היותר איתנים, המבדילים קשה ונאמנה ללא רחם בין איש ובין רעהו. "כל עוף למינו ישכון ובין אדם לדומה לו", זהו לא רק מימרא קלילא יפה, כי אם גם חק איתן בלב החיים שאין לזלזל בו כל עיקר. הן גם הבהמה והחיה לא יאכלו שניהם מאבוס אחד, והאיך אפשר לבני אדם להתהתך לחתיכה אחת, כי על כורחך יחד עם הבדלות כל מעשי בראשית, הוכנו לעד לעולם, גם תורת הבדלת הכחות לכל האישים הפרטיים ומה גם להבדלת העמים הכלליים!

אולם משהגיע הדבר לידי התגשמותו המעשית במדבר לפני משה, כי אז חרד משה חרדה, ואמר "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כן, סדרי הדגלים וסדרי ההבדלות הוא דבר נחוץ לתקומת האחדות בין העם, אבל הן העם כלו לא הסכין עדיין לכל זה, הן במצרים על יד החומות, על יד החמר והלבנים הלכו כלם כבושים תחת צבת אחת, כלם נלחצו מחבורת נוגשים אחת, כלם עונו בעבודה קשה וקצר רוח, ולכלם היה כמעט יחוסים שוים ו"ערכין" שוים, כלם דלים ורצוצי משפט, וגם בצאתם למרחב ברחמי שמים, הנה כיוצאי חפזון כלם, במשארות צרורות על שכמם, באין סדר ובאין משטר, לא היה ניכר בהם עדיין שום סדר. הבדלות, לכלם היה ערוך שולחן אחד וכלס דרו בדירה אחת, השולחן שערך להם ה' במדבר הוא המן, והדירה הלא הם ענני הכבוד שהקיפום. חיים שווים ומשווים, היה להם בכל דבר, כמו אין לאחד שום יתרון על רעהו, ופתאום הנה צו חדש! "עשה להם דגלים כאשר נתאוו!" הבה נא לעשות עתה הערכות מדוייקות של השבטים כלם, הבדלות מרובבות בין אחים, ציין איפא את כחותיהם ומהותיהם של כל אלה בחיי ההוה ובחיי הדורות כאחד. כל שבט ונשיאו לבד, כל בית אב לבד. התחילו איפא "הכבודים הידועים" ואתם יחד "החיכוכים הידועים", דגלים שונים, מעמדים שונים, מפלגות שונות, זה בכותל מזרח וזה בכותל מערב, ללוי דרוש לתת את "המעשרות", להכהן את "התרומות" ולתלמיד חכם עשה לו פרקמטיא- השמעת? כולנו אחים בני אב אחד אנחנו, למה לנו כל החשבונות הרבים האלה? ולמה לנו לשאת על שכמנו את הכהן ואת הלוי, ילך לו גם הוא להסיע אבנים כמונו?! ומה לנו כל הצרה להפריא בין אחים "קומוניים" בני אב אחד?

אולם על כל ההרהורים הקשים האלה מקבל משה תשובה מאת הקב"ה: "איני מחדש עליהם דבר אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים". יעקב בצוואתו הנפלאה על דבר הקפת המיטה לא התכוון כלל לצרכי השעה בלבד, כי אם ביחוד לשם צרכי הדורות. ולא לשם השתררות, חלילה, שהגדולים יגביהו שררה על הקטנים, לפסוע על ראשי עם קדש, כי הלא כלם הם בניו, ולמה לו להעריך את האחד גדול מרעהו, אם לא שטובת האומה והתבצרותה הכללית דורשת זאת.

וכך אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני ויחי) על הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, בירך אותם לא נאמר אלא ויברך, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודא גבורת ארי, וליוסף גבורת שור, ולנפתלי קלות איל, אל תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר איש כברכתו בירך אותם. עד כאן.  והנה לכאורה יש להעיר "אל תאמר שזה גדול מזה וכו'" הלא האמת היא כי כח הארי גדול משל השור, ומי יוכל להכחיש זאת? אולם העניין הוא כי חכמנו ז"ל רצו להדגיש כאן, בייחוד, כי לא לשם גדולה, ולא לשם כבוד, בא יעקב להבדיל בין אחים ולהגדיל את האחד בגבורת ארי על גבורת השור, כי אם לשם התרכזות העם לתוך המרכזים ידועים, ועל כן  איפא כללן באחרונה כאחד, לדעת כי למרות ההבדלות המרובבות, הנה הם צריכים לשמש זה את זה כל אחד בכחו המיוחד, או במליצת חכמנו ז"ל (במדבר רבה יג) "עשה אותם יונקים זה מזה, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעיתי". והיניקה המשותפת הזאת תביא איפא אותה ההתכללות הכללית האחת של כל האחים הצריכה להיות תמיד כגולת הכתרת לכל המעשים.

ועל כן מצינו בתפלת כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מתפלל, על אחינו שלא "יגביהו" שררה זה על זה, כי הנה בכל היות השררה עצמה במידה ידועה מוכרחת לפעמים, הנה יש להשגיח עליה שתהיה בלי הגבהה יתירה, שלא תתהפך לאותה היהירות האישית הידועה, המשנאת את עצמה בעיני כל, ואך לשררה המבקשת לפניה תמיד אך טובת הצבור והתאחדתו הכללית יש לקרוא "כלך יפה רעתי"! הוא שחכמינו ז"ל הדגישו: "כבר יש להם טכסיס מיעקב אביהם, כמו שטענו את מיטתו כן יקיפו את המשכן." בתוך סדרי הלוויה הגדולה הזאת, הניח הסבא אבני פינה ואבני יסוד בקרב העם לדורות עולמים. ולא רק בכל חייו השתדל להשריש את העיקרים האלה, מה שלפיכך שנה את יוסף בין אחיו, מבלי הבט על התוצאות שתוכלנה להיות בזה, כי אם גם לפני מותו ברגעי חייו האחרונים היותר יקרים, ראה איפא להבטיח את סדרי הבדלות אלה לעולמים. ובהזהירו בזה; "יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך", הניח בזה אבן פנה כללית בקרב העם לדורותיו, לכבד את המלכות בישראל, כי המלך אף על פי שהוא מקרב אחיך, הנהו צריך להיות תמיד מורם ומובדל מאת העם, ואיש כיוסף שהיה מלך במצרים הנה די לו להניח את כתרו על הארון לרמז בזה כי ארון המתים הזה נכון גם למלכים וכתריהם, ועל כן יראו לבלי להגביה שררות שאינה צריכה על הצבור.

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ואפרים ומנשה ישאו את המטה. הנה בזה אפשר לראות רמז, כי המלכות לא תימסר לזרעו של יוסף. "לוי אל יטען שהוא עתיד להיות מטועני הארון של חי העולמים", כאן התכוון לתת מקום חפשי בתוך העם לדגלי הכהונה והלוויה. הם צריכים לאכול משולחן גבוה, תרומות ומעשרות שלהם הוא. הם צריכים לשאת את חובת העבודה הרוחנית, את הארון של חי העולמים, ועל כן לא ישאו במשא העם.

אז הונחו אבני הבניין הראשיות לתורת ההבדלות והדגלים, דגלי הכהונה, דגלי המלכות, דגלי כל האגודות והמפלגות לתולדותיהם. כל אלה הם מסכים חוצצים אמנם, הבדלות חותכות ונמרצות בין איש בין רעהו, הערכות כבירות, שלפעמים הם לא נעימים כלל, על כן הקפיד אמנם דווקא, להזהיר ולהחמיר בכל עז על הסדרים הקבועים האלה, ולגשמם תכף בסדרי הקפת מיטתו. ובה בשעה שבניו היקרים יקיפו את מיטתו לשאת אותו במערת המכפלה בקברות אבותיו, כי אז יזכרו נא היטב את תעודת הקדש והמקדש, שיש בזה, אשר חק עולם הוא לכל העם לדורותיו אחריו. וכשהזהירם יעקב ואמר; "כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי!" לא התכוון בזה כנגד כבוד מיטתו, שאולי, הבינו האחים לכבדה, גם בלי כל אזהרה מיוחדת, אולם עיקר אזהרתו היה מכוון בייחוד כלפי כל סדרי הלוויה בהקפת מיטתו, יראה וכבוד להכהונה והמלכות בישראל, יראה וכבוד להאחים הגדולים והדגולים, יראה וכבוד לכל תעודת הדגלים בישראל, בני יהודא ישכר זבולון יטענו את מיטתי מן המזרח, ראובן שמעון גד יטענו את מיטתי מן הדרום וכו', הוי, אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק, שלא צום לחנות דגלים אלא במצות אביהם, שלא לתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כענין שהקיפו את מיטת אביהם, כן יחנו, הוי, לבית אבותם יחנו בני ישראל! הנה דייתיקאות עתיקות, רבותי, עתיקות מיעקב אבינו עליו השלום, עתיקות מני קדם, מששת ימי בראשית!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).

ב"ה טארני

בפרשת ויצא (בראשית לא,ל) בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, הנה צריך לבאר דאיזה שייכות יש מזה לזה דמשמע מן הכתוב דזה בזה תלוי, דאם הלך מעמו לבית אביו למה גנבת וגו'. ולכאו' אינו מובן איזה שייכות יש לו. ועיין בפנים יפות כאן מה שכתב על זה דברים נחמדים.

ולפי עניות דעתי דהנה בתשובת שבות יעקב חלק ג סימן ל"ח הוכיח דמותר לגזול עבודה זרה מעכו"ם, אפילו למאן דאמר גזל נכרי אסור מהתורה, מרחל אמנו שגנבה התרפים מלבן, עיין שם. ובספר "חמדת ישראל" ח"א בקונטרס נר מצווה העיר על דבריו דמהכי תיתי יהיה מותר לגזול עבודה זרה מבן נח, דכיון דלהעכו"ם מותר ליהנות מעבודה זרה, אם כן הוא ככל ממונו, ואם כן למה יהיה מותר לגזול ממנו, הא אינו מצווה שיבער העבודה זרה של עכו"ם, עיין שם.

והנה מה שאמר דמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה שלו, הדין עמו, שכן כתבו גם המנחת חינוך סוף מצוה תכ"ח, והבי"צ יו"ד ח"ב סימן קס"ו, עיין שם. ואם כן תוקשי מרחל אמנו דלמה גנבה התרפים. אך יש לומר דכיון דבני נח נצטוו על הדינין, כמבואר בסנהדרין דף נ'"ו ע"ב, והיינו להושיב בית דין לכוף על ז' מצות בני נח לקיימם. ועיין ברמב"ם סוף פרק ט מהלכות מלכים. ואפילו יחיד מבני נח מוזהר על זה, כמו שכתב בספר "זכותא דאברהם" מהגה"ק מטשעשכינאווי ז"ל, אם כן יש לומר דבכלל זה יש מצוה לבער עבודה זרה מבן נח חבירו, כדי שלא יכשל בה ושפיר גנבה התרפים מאביה, שמותר מכח מצות דינין כנ"ל.

[הערת עורך "הירדן": לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין כ"ז וברמב"ם סוף פרק ט הלכות מלכים, דאשה לא תדין להם, אם כן אינן מצוות על הדינין, אם כן שוב הדרה קושיא לדוחתא, למה גנבה רחל את התרפים].

אך מצאתי ד"ח בחידושי התוספות לכתובות דף י"א ע"א, שכתב דדווקה בבני נח עצמם, מאחד לחבירו, איכא מצות דינין, אבל מישראל לבן נח ליכא מצוות דינין שהישראל ידונו אותם, עיין שם. ואחרי עלות כל זה, יש לפרש הכתוב המובא בראש דברינו, דהשאלה היתה דכיון דהלך הלכת כי נכסף ניספת לבית אביך, והיינו דאתה רוצה לקיים מצוות כיבוד אב, ועל כרחך שיש לך דין ישראל, דבן נח אינו מוזהר על כיבוד אב דאינו מז' מצות, ואם כן למה גנבת את אלהי, דכיוון דישראל אתה הרי אינך מוזהר על דינין לדון בני נח ולכופם על ז' מצוותם, אם כן אין לך היתר לגנוב העבודה הזרה שלי, דגזל היא, כיוון דמותר בהנאה לבני נח, וקשה ממה נפשך, וכיסוד דברי החמדת ישראל והחתם סופר הנ"ל ודו"ק.

(ההמשך יבוא אי"ה)

יחיאל מיכל הכהן האללנדער

(הירדן, תר"ץ, סימן ח)

הרב יחיאל מיכל ב"ר שלמה הכהן הולנדר הי"ד נולד בתרס"ח (1908). מנעוריו היה ילד פלא בכישרונותיו ובשקדתו על תורתו. למד אצל הרב רפאל צימטבוים מבריגל בישיבת טורנא (היא טרנוב, בגליציה המערבית), והיה מתלמידיו החביבים של הגאון הרב מאיר אריק זצ״ל מחבר ספרי שו"ת אמרי יושר, מנחת פתים ועוד. נסע עם אביו לבלז וקיבל מהאדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל הנחיה לעיין בחידושיו היטב ולשרוף בשעת ביעור חמץ את החידושים שאינן מכוונים להלכה. בשנת תרפ"ח נשא לאשה את מרת מעכא הדס בת ר' בנימין וולף וקסלר. בשנת תרצ"ג כבר היה דומ"ץ ור"מ בטרנוב ונודע כאחד מגדולי רבני גליציה, בעל מוח חריף והגיון חודר. נהג ללמד שיעורים קבועים בקלויז של בלז. דרש מידי שבת בסעודה שלישית בבית הכנסת הגדול.

בתרצ"ג נכתב אל הרב יחיאל מיכל מכתב מהרב נחום ויידנפלד הי"ד (המופיע בשו"ת חזון נחום סימן יג). בשנת תרפ"ד יצא לאור שו"ת באר חיים מרדכי מאת הרב חיים מרדכי רולר ובו תשובה לרב הולנדר (שם סימן כג). בשנת תרפ"ט כותב לו תשובה הרב אברהם יעקב הורביץ הי"ד אב"ד פרבוזא ( המכתב מופיע בצור יעקב סימן קא), וכן כתב לו הרב דוב בריש ווינדנפלד זצ"ל בדובב מישרים חלק ג (סימן קטו).

בשנת תרצ"ז (1937) פרסם את ספרו שו"ת אמרי כהן. תשובה ממנו מופיע בקובץ עץ חיים (תשס"ט)  ספר זה קיבל הסכמות נלהבות של גדולי דורו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו משפחתו, הוריו ואחיו ומשפחותיהם. הי"ד.

לקריאה נוספת על חורבן קהילת טרנוב בשואה ראה בדף הקהילה באתר יד ושם.

ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.

יש לדקדק הוראות המלות ויאסוף רגליו אל המטה. מה מאתנו יהלוך אם בעת אשר נצחו עליונים את התחתונים ונלקח ארון אלקים היה יעקב ראשו ורובו במטה והדום לרגליו.

אמרתי בזה דבר נכון ומתקבל על פי דברים החמודים ששמעתי מפי כבוד גיסי הרב הצדיק שליט"א. עניין צוואת דוד המלך לשלמה בנו (מלכים א,יב) ויקרבו ימי דור למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' וגו'. אשר יש לדקדק הוראות המלות "אנכי הולך בדרך כל הארץ" שצרף בהצוואה, הלא עיקר צוואת דוד המלך היה רק כי ישמור בנו אתי משמרת ה', היה לו להתחיל וחזקת והיית לאיש. והדברים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" הלא אינם שייכים לעניין הצוואה. אבל כבוד גיסי הרה"ג שליט"א דבר גבוה גבוה, והוא עניין נפלא הסכת ושמע.

הנה דבר ידוע ומפורסם כי מלאך אלקים הוא בבחינת עומד. ואדם היהודי נוצר תורה ושומר מצווה הוא בבחינת הולך, יען כי הולך ממדרגה למדרגה. לעומת זה המלאך במדרגת הקדושה שנברא כן הוא עומד לעולם בלי שום שינוי, כמאמר הכתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. אשר המלאכים נקראים עומדים עיין שם. והנה בבחינת הולך נקרא האדם אך כל זמן שהוא חי ומקיים את מצות ה', אבל מעת שימות האדם, במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, נקרא האדם עומד וממה שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואלה המה דברי רב לרב שמואל בר שילת, אחים לי בהספידאי דהתם קאימנא. היינו, אחר המיתה התם קאימנא. התם הלא אהיה בבחינת עומד. אבל יש עוד תרופה ועניין אשר גם לאחר מיתתו של אדם יהיה בבחינת הולך. היינו בעת אשר בניו ישמרו דרך ה', וברא מזכי אבא שיהיה בבחינת הולך גם אתר מיתתו. וחכמינו ז"ל הקדושים הביעו והלבישו במחלצות המליצה ברא כרעיה דאבוהו. היינו, כי הבנים המה הרגלים של אביהם, שיהיה תמיד בבחינת הולך. אלה הדברים ציווה דוד המלך את שלמה בנו, אנכי הולך בדרך כל הארץ. אם תרצה כי אהיה בבחינת הולך גם בעת אשר אגיע בדרך כל הארץ, אזי וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' . הדברים מאירים כספירים וראוים למי שאמרם:

ועל פי דברים הנחמדים האלה נוכל להעמיס הוראות המלות ויאסוף יעקב את רגליו אל המטה, היינו, כידוע כל עבודתו של יעקב הייתה שתהיה מיטתו שלימה. יוצאי חלציו שבטי יה יהיו במרום המעלה שלא יהיה פסול במיטתו. לזאת כאשר כלה יעקב לצווה את בניו והרגיש כי נפשו יוצאת בדברו אתם ולמען יהיה בבחינת הולך גם אחר כך אסף את רגליו אל המטה, שיהיה הולך על ידי בניו, שכינם בשם מטה.

וזה היא העניין יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, כל זמן שזרעו המה צדיקים בבחינת חיים, אף הוא בבחינת חיים, בבחינת הולך. כי ברא מזכי אבא. הגדתי זאת לפני כבוד גיסי הרה"ג שליט"א וקלסיה, ואמר כי יש אתו בכתובים כעניין הזה אשר פסח מצרים קשרו בכרעי מטותיהן:

בזה פרשתי מאמר חז"ל בגמרא ברכות דף ג' כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דור וכיון שהגיע חצות הלילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. המאמר הזה אומר דרשוני. ונוכל לומר בזה כי השי"ת הבטיח את דוד המלך כי לעולם ישמור לו חסדו ובריתו נאמנת לו וכסא דוד יהיה נכון עד עולם, ומלכות בית דוד וזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדו, ומשיח אלהי יעקב אשר במהרה יבא ויגל לבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. על כן מצא דוד עבדו להתפלל ולבו ככנור יהמה מיתרי לבו ועורקיו היה ככנור תלוי למעלה ממיטתו של דוד להתפלל על זרעו אחריו. וכיון שהגיע חצות הלילה. הלילה מורה על עת הגלות שדומה ללילה, וכיון שהגיע חצות הלילה, היינו עת תוקף הגלות, עת אשר גלינו מארצינו וחרבה עירינו ושמם בית מקדשינו, ואין לנו לא כהן ולא נביא ולא מלך. רוח צפונית, רוח ה' ושביב הקודש הצפון והטמיר בקרבו. בחצות הלילה בתוקף הגלות היה מתעורר דוד המלך לקול דודו הדופק בחדרי לבבו ורוח ה' היה מנשבת בו, והיה מהגבר כארי, היינו על פי דברי הגמרא יומא ס"ט נפק אתא כגוריא מבית קודש הקדשים, ולזה התגבר דור המלך כארי. והיה דוד יושב ועוסק בתורה, כי בכח התורה עלתה בידו להחליש ולבטל את היצר הרע הוא השטן ושר של עשו עד שהגיע עמוד השחר, עד אשר יזרח ויאיר אור הגאולה שנמשלה לשחר במהרה בימינו אמן:

(נופך משלי, פרשת ויחי)

—

הרב משה ב"ר אברהם האלטר הי"ד היה אחד האישים הבולטים בתנועה הדתית-לאומית בצ'נסטוחוב, תלמידו של הגאון רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל רבה של אוסטרוביץ ושל הגאון רבי שאול משה זצ"ל רבה של ווירושוב אב"ד בלודז' ואח"כ בתל-אביב.

בהוראת גיסו רבינו ר' נחום אש זצ"ל, החל לדרוש וללמד בקביעות בבית המדרש ו"מחזיקי הדת" בשבתות ובימים טובים, בבוקר ובערב לעת מנחה, החל משנת תרס"ה-תרס"ו, והיה מטובי הנואמים העממים ופרשן טוב טעם בהלכה ואגדה. נאה דורש ונאה מקיים. מכובד על הבריות ודעתו נשמעת עליהן בהקשבה יתירה. להרצאותיו ושיעוריו בתורה היו שומעים רבים, כי ידע להסביר ולהנעים את דבריו בדרכו המיוחדת. סגנון הרצאותיו במסיבת "עונג שבת" ב"מחזיקי הדת" ובחוגי "המזרחי", היה שקול ומדוד ובנוי על יסודות מוצקים.

נתכבד על ידי תושבי עירו כלמדן גדול וירא שמים. ביקר בארץ על מנת להשתקע ולא זככה לכך, וכל ימיו הצטער על כך ורגיל היה בכל נאומיו והופעותיו לציין, שמחובתו של כל יהודי, חובב ציון באמת, לבקר, לכל הפחות, פעם בחייו בארץ ישראל, ולחזות במו עיניו את הדרה ותפארתה ולחונן את עפרה.

בשנת תר"פ פורסם ספרו הראשון "נופך משלי", הכולל דרשותיו, שדרש בכל שבתות השבוע ובמועדים בצ'נסטחוב. את ההסכמות לספר כתבו גיסו הרב נחום אש זצ"ל, ורבותיו האדמו"ר מאוסטרובצה הגאון ר' מאיר יחיאל הלוי זצ"ל והרב שאול משה מווירושוב זצ"ל.

בשנת תרפ"ט פרסם הספד על רבו האדמו"ר מאוסטרובצה, בשם "עמודי שש", שכלל גם שני דרושים משלו.

בשנת תרצ"ו פרסם חוברת "אראלים ומצוקים", הספד על גיסו הרב אש ז"ל. ובשנת תרצ"ח פרסם "ציון לציוני מוהר"ן", ההספד שנשא על גיסו ביום הקמת המצבה על קברו.

הניח הרבה חידושי תורה בכתב יד, אבל גורלם היה כגורלו המר. הצר הצורר שם קץ לחייו רבי התפארת והתהילה.

(ספר צ'נסטוחוב, ירושלים 1967, עמודים 648-649).

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)

וזהו שאמרו שאכלו מפרכסת או בהמה הנבראה על ידי ספר יצירה בלא שחיטה דוגמת האיסור של אבר מן החי, כי כבר אמרו ז"ל סבורים היו שתחיית המתים מגעת בימיהם, ורצו להתחיל להכניע הכל תחת הקדושה. אמנם ידוע כי להוציא בלע הקדושה לפני זמנו צריכין מקודם להיות איש גבור חיל שיוכל לגרות ביצרו להיות גירא בעיניה דשטנא, כמו שאמרו לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, ובמה שמתאבק עם יצרו ומתחזק בד' שלא יפול ברשתו, ומי לנו גדול מיעקב שישר אל מלאך ויוכל לו ואף על פי כן עדיין לא הכניעו לגמרי כמו שכתבנו לעיל, לכן התחיל יוסף לסלסל בשערו לגרות יצר הרע אנפשיה לצאת למלחמה נגדו. וכאמור כי תצא למלחמה על אויבך ודרשו בספרי נגד אויבך ובאיש כזה יוכל להתקיים ושבית שביו. והשבטים אם שהיו קדושי עליון, גבוה הערך, לא התרגלו בעבודה כזו ולא ניסו באלה, לכן נקרא זאת "רוגזו של יוסף", שהוא התחיל חידוש עבודה להיות מרגיז יצר טוב על יצר הרע. ובמקום אחר ביארתי שכל מה שעשו השבטים בשלשה דברים הנ"ל עשה יוסף שלשה דברים כנגדם, מסלסל בשערו, ממשמש בעיניו, ומתלא בעקבו, והראה להם בזה שעדיין לא בא העת לזה וצריכים מתחילה להתפזר בגולה. ואבינו יעקב, אף שאמרו במדרש שסבור שתגיע תחיית המתים בימיו וראה עבודת בניו הקדושים שמכינים עצמם לזה, אך על פי כן שמר בלבו גם דעת יוסף, וזה היה שנאת השבטים אל יוסף, שסברו שאלמלא הוא, תיכף מתקיים גזרת בין הבתרים בארצם ולא היו צריכים לירד לגלות עוד והיה התיקון הגמור, ועל כן כתיב ולא יכלו דברו לשלום, כי לעת תיקון הגמור נאמר ונתתי שלום בארץ, כידוע.

וזהו כוונת המדרש שם, למה וישנאו אותי כדי שיקרע הים לפניהם. קשה להבין מה זו שאלה למה וישנאו אותו, הלא מפורש בקרא על חלומותיו ועל דבריו, ומהו תשובתם. אבל הפירוש בזה הוא, שהיה קשה להם בעניין נשגב כזה שכל עליות העולמות תלויות בו, היו צריכים להיות נדברים יראי ד' עמודי העולם האלה, ולהתיישב גם עם אביהם יעקב ומלפניהם יחד יצא דבר ד' ולמה שנאוהו ולא דברו ביניהם בעניין זה. אבל נסבה מאת ד' היתה, שצפוי לפניו שעתידים לצאת לפני זמנם ממצרים, ושר של ים יטען כי עדיין לא שלמו ארבע מאות שנה. וטענה זו היא רק נגד יוסף שהמשיך בני ישראל לארץ לא להם, אבל נגד השבטים אין זו טענה כי על זה התקוטטו ואמרו מראש כי אפשר להישאר בארץ ישראל ושם לשלם השטר. ולזה אמרו ז"ל הים ראה וינוס ארונו של יוסף ראה, כי ידוע שכל שבט היה לו שביל מיוחד בים סוף, והיה קשה להם למה נקרע בשביל מיוחד ודרך בים ליוסף שהוא פסק שצריכים להיות בגלות ארבע מאות שנה. ועל זה אמרו שבאמת קריעת שביל יוסף לא היה ברצון שר הים, אבל ראה ארונו וינוס בעל כורחו, והארכתי במקום אחר.

וזהו העניין דכתיב וילכו אחיו לרעות את צאן אביהם בשכם, ופירש רש"י לרעות את עצמם. כי ביעוד העתיד כתיב ויטו שכם אחד לעבדו כאמת. ואמרו שכם הוא מקום פורעניות, שם עינה את דינה, שם מכרו את יוסף, שם נתחלקה מלכות בית דוד. כי בכל זמן ועת שהייתה קרובה הישועה לאחד את העולם כלו להקדושה, כמו תחילת ביאת יעקב לגור בארץ ישראל וכינוס שבטי ישורון יחד, או בעת מלכות שלמה שהיתה הלבנה במילואה קרוב לישועה האמתית, ולא הגיעה עדיין השעה, נתגבר אז כח הסיטרא אחרא ובא בשביל והירוס בזה.

וזו הייתה כוונת האחים בשכם להטות שכם אחד לעבדו, וכתיב לעתיד וגר זאב עם כבש וגו' ונמר עם גדי ירבצו ילדיהן וגו' ולא ירעו ולא ישחיתו זה את זה כי יסור מהם כח נחש הקדמוני כידוע, וסר קנאת אפרים וגו' ומלאה הארץ דעת ד'. וזה השלום הגמור העתיד להיות כמו שכתב הרמב"ן בפרשת בחקותי. לכן בשעה שהלכו השבטים ולהטות שכם אחד עם הצאן. אמר יעקב ליוסף,  הלא אחיך רועים בשכם לכוונה זו, לך נא וראה את השלום הגמור. ואת שלום הצאן אם יחדו ירעו וירבצו עם החיות הטורפות. ואז גם הוא יכין עצמו לזה. ויוסף השיב הנני, אני מוכן להתקרב לזה. ופגע בו איש זה גבריאל המלאך הממונה על הגלות קץ הימין (דניאל ט) וגילה לו שנסעו מן האחווה, ולא הגיע עדיין להשלום המיועד, שלא ידעו שיוסף הבטיח ליעקב שהוא מוכן לקבל דעתם. והם בטרם יקרב אליהם לקבל דעתם, התנכלו להמיתו שלא יעכב עליהם הגאולה. והתחילו להראות לו פנים של זעף לומר בעל החלומות הלזה בא. ומזה הכיר יוסף שלא הגיעה עדיין השעה, ולכן ציווה ראובן להשליכו לבור שבו נחשים ועקרבים. כי לדעתם הגיע העת שישתעשע היונק על חור פתן וישבות חיה רעה מן הארץ. ואם ינצל יוסף, אז יודה על האמת, וישוב לדעת אביו להישאר בארץ ישראל. וזהו "להשיבו אל אביו". אבל נורא עלילות, הבורא יתברך, סיבב כרצונו. וישלחהו מאותו עצה עמוקה של הצדיק הקבור בחברון, שיתגלה על ידו שישראל ניצולים בדרך נס וההנהגה שעל ידה יתנהגו בעולם הזה לא תהיה הנהגה טבעית רק ניסית. וישראל למעלה מן המזל והטבע. ואין ראיה מזה שינצל מהנחשים והעקרבים.

וזהו מאמר המדרש המוצג בראש דברנו, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן. כי הדודאים שהתחיל ראובן לגלות על ידם ההנהגה הניסית בנותנו אותם לאמו ולא לרחל. נתנו ריח גם בהשלכתו את יוסף לבור של נחשים. ואף שהיה יכול להצילו בדרך הטבע על ידי האחים, אבל לא היה בזה בירור ההנהגה הניסית של ד' יתברך בעולמו, רק ההלכה בעניין מחלקותם הרמה הנ"ל.

ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה, שמצוותה להניח על פתח הבית מבחוץ, שאף דהוא זכר על נס המנורה שהיתה לפנים בהיכל, אף על פי כן תקנו להניחם מבחוץ. והעניין בזה כי היוונים החשיכו עיניהם של ישראל ואמרו כתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל, שיכפרו בהנהגה ניסית אשר חלק ד' עמו והוא בדד ינחנו למעלה מהנהגה הטבעית המסודרת לעולם הזה. ורצונם היה שגם ישראל יפול תחת מערכת המזלות. ומפני זה טמאו כל השמנים שבהיכל, שלא ידליקו את המנורה בת שבעה נרות. שהם מול פני שבעת כוכבי לכת המשפיעים במערכות, להרות כי ישראל מושפעים בשבעת קני המנורה על פי התורה למעלה מהמזל והזמן. וזהו שאמר להעלות אתכם בפני האומות. והיונים רצו להשכיחם תורתו ולהעבירם ממצוותיו, והכל לכוונה זו. וכשראו שד' יתברך לא עזבם ליפול תחת מערכת עולם הזה, והמנורה דלקה בנס, הכירו כי נרם לא יכבה לעולם, וההנהגה הניסית לעולם תקום בישראל. ולכן התקינו שיפורסם זאת לרשות הרבים, לבין אומות העולם המושפעים בעולם הזה מטבעיות המסודר לרבים. אבל ישראל המה תמיד כרשות היחיד העולה עד לרקיע, ונרם בוקעת מפתחיהם גם לרשות הרבים, ומושגחים מאתו יתברך בהנהגת ניסית ולא יעזבום ולעולם נשמרו, עד בא עת תיקון הגדול להפנות אליו כל רשעי ארץ ויקבלו כולם את עול מלכות עליהם במהרה בימינו, אמן.

 יצחק זעליג מקאצק אבד"ק סאקלוב

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו)

והנה אמרו חז"ל על הכתוב וישב יעקב, ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף. וצריך בירור למה נקרא הרוגז על שם יוסף, הלא יוסף הלך לראות את שלום אחיו, ואדרבה הם הרגיזהו ולא יכלו דברו לשלום, והוא אמר להם גם לבסוף אל תרגזו. ומהו העניין שרצה יעקב לישב בשלוה.

ומקודם נבאר עניין הגירות שנגזר על זרע אברהם, גר יהיה זרעך בארץ לא להם וגו' ארבע מאות שנה, וראינו כי הזמן נחשב מלידת יצחק אף שמעולם לא יצא יצחק לחו"ל. והענין כי בעת שבאה זמן שיצא מאברהם העם הנבחר, שעמהם ינהג הקב"ה עולמו והם יהיו חבל נחלתו, כתיב, ויוצא אותו החוצה וגו' וספור הכוכבים וגו' כה יהיה זרעך, ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה. ואחרי זה הבטיחו שיתן לזרעו ארץ זבת חלב ודבש, ועל הבטחה זו אמר אברהם במה אדע, ושאל אות מאת ד' וגם זה צריך מובן.

והביאור בזה, הנה ידוע שהעולם מתנהג על פי מזלות וכוכבי לכת, גרמי השמים, ואין לך עשב מלמטה שאין לו מזל למעלה שמכה אותו ואומר לו גדל, ואין שום בריאה בעולם שאין שורשו בשמים, וטבעו מתנהג על פי מזלו השופע עליו מלמעלה, כידוע. אבל ישראל המה למעלה מן המזל, רק ה' בדד ינחנו, וגלותם וגאולתם הכל בהנהגה מיוחדת מאת ד' יתברך, לא על ידי מלאך ומזל, רק על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו. וכן ארץ ישראל לא נמסרה תחת שום מערכת השמים, רק עיני ד' בה מראשית השנה עד אחריתה. וזה הראה ד' יתברך מתחלה לאברהם, שהוא שרשן של ישראל, הוציאו החוצה, ופירש רש"י שהגביה אותו למעלה מכל גרמי השמים. ויאמר הבט השמימה מלמעלה למטה וספור הכוכבים, שיראה איך כל דבר ודבר למינהו מושפע מכוכב שלו, ורק הוא לבדו אינו נמסר להם, והוא למעלה מהם. ואמר לו ד' יתברך כן יהיה זרעך, כל ישראל כולו יהיה כמוך למעלה מכל מזל וגרמי שמים. ועל זה כתיב והאמין בד' ויחשבה לו צדקה, מה שד' יתברך עושה עמו ועם זרעו לנהלם בכבודו ובעצמו יתברך לא על פי הנהגה טבעית וסדרי עולם הזה. ואחרי זה הבטיחו על הארץ הזאת, ארץ ישראל דווקא, לרשתה, כי גם ארץ ישראל מושגחת מד' יתברך לבדו, ואף שהיא ארץ זבת חלב ודבש מסודרה בסדר שטחי ככל העולם, אבל כל הנהגותיה היא הנהגה ניסית בכל דבר, כאמור כי לי הארץ, מיוחדת בכל מצוותיה המיוחדות לה, מתאימות להנהגתן של ישראל, וארץ צבי כתיב בה, כשישראל עליה מחזקת ארבע מאות פרסה וכשאין ישראל עליה גם שטחיות קרקעה נאבדה, וכן כל יבול אדמתה וברכת פירותיה הכל תלוי בקיום התורה ומצות, שהיא הנהגה ניסית כמו שכתב הרמב"ן (ריש פרשת וארא) כי לא תבוא על האדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עברה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבע או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו, אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים, והם נסתרים, יחשב בהם להרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר האמת. עד כאן לשונו הקדוש. והיא הנהגה נסיית רק לישראל ובארץ הקדושה, מה שאין כן שאר חלקי העולם הזה וכל סדרי בראשית לא שנו תפקידם בשביל מעשי אנוש. ואמרו ז"ל (ברכות לה:) אפשר אדם חורש בשעת חדישה וגו' תורה מה תהא עליה. אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם, ואפילו ר' ישמעאל שאומר הנהג בהם מנהג דרך ארץ, אמרו שם חסידים הראשונים שעשו תורתן קבע ומלאכתם ארעי, היתה מלאכתם מתברכת וזה וזה נתקיים בידם.

לכן בשעה שהבטיח ד' יתברך לאברהם אבינו עליו השלום על ירושת הארץ, שאל במה אדע כי יתנהג עמהם אפילו בעסקם בצרכי עולם הזה בהנהגה ניסית, ופן ירום לבם וישכחו וישובו ליפול תחת טבעיות העולם, כדכתיב ונושנתם בארץ, כי נתיירא אברהם אבינו עליו השלום פן כשיתיישבו בארץ נושבת ויעסקו בחרישה וזריעה בסדר המסודר לכל העולם, ישכחו כי הארץ הזאת לד' לבדו היא. ושאל אות כי כל  אשרם והצלחתם יהיה על פי תורה, למעלה מן הטבע, ומי שירצה לעשות כרבי שמעון בר יוחאי, יתקיים בו ועמדו זרים ורעו צאנו ומלאכתו תתברך. ועל זה באה התשובה מד' יתברך ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, פירוש, שגם ישיבתם בארצם יהיה בארץ לא להם, כי לא יקרא הארץ להם רק לשמו יתברך. וגם בעת ישיבתם בארצם יחשבו בעיני עצמם כגרים בארץ לא להם, ולמדרגה זו יבואו שבתחלה יהיו בארץ אשר ממש לא להם, ויהיו מסוגרים בגופם ונפשותם בידי זרים, כאומרם ז"ל שמעולם לא היה יכול עבד לברוח ממצרים, ויוגאלו משם ביד חזקה למעלה מהזמן והטבע, ולא עוד אלא שאחר כך יצאו ברכוש גדול שלא ביגיעה ולא בעמל, רק ד' נתן חנם בעיני המצרים וישאילום בעל כרחם, וזה אות כי כל ההנהגה אתם תהיה ניסית ויעמדו זרים ויעשירום אפילו שלא לרצונם.

וזהו ביאור אמרם ז"ל (ברכות ט:) דבר נא וגו' וישאלו כו' כדי שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וגו' קיים בהם, ואחר כך יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם. כי היה קשה להם, אם צידה לדרך וחיי הנפש לא הכינו להם, למה ציווה להם לעשות עושר. וביותר קשה שמלות למה להם, מאחר ששמלתם לא בלתה מעליהם כל ארבעים שנה. אבל הכל מפני אותו צדיק ששאל אות על ישיבת זרעו בארץ ישראל בהנהגה ניסית, ולכן גם אם יצאו ממצרים לפני הזמן בהנהגה ניסית, לא יתברר עוד  מזה שלא יפנו לבם אחרי זה בבואם לארץ להבלי עולם הזה ולא ירום לבם ויגרמו שיפלו תחת מערכת השמים. לכן ציווה ד' יתברך למשה בקשה ממך כו', בבקשה מכם שאלו ממצרים, להורות כי אפילו כסף וזהב ושטרות שנפשו של אדם מחמדתם, ההכרח לבקש אותם בבקשה מאת ד' לקחת, ואלולי זאת לא היו נוטלים, וד' יתברך נתן חנם בעיני מצרים וישאילום בעל כורחם, והמצרים בעצמם באו ונתנו להם ויבואו זרים ויעשירום. ומפני זה נקראה ביזת מצרים, שביזו חמדת עולם הזה  ובא להם שלא ביגיעה ועמל, ויהיה לאות כי יתנהגו בהנהגה ניסית וכשימאסו בחמדת עולם הזה, יקויים בהם ועמדו זרים ורעו צאנם.

ומעתה מובן איך נחשב ישיבת יצחק בארץ הכנעני לנידות. כי הגם שהכנעני אז בארץ, הם הז' עממין, שהם הקוצים הסובבים את השושנה העליונה, והיה בארץ מושפלת אז תחת הסתר הטבע, אף על פי כן יצחק, שהיה עולה תמימה היה מעלה הכל לד' יתברך, וחסן ברכה באשר זרע בהנהגה ניסית מיוחדת בעדו, וישב יצחק בארץ לא לו, ומדידתו הותחל ההבטחה, שנאמרה לאברהם במאמר ויוצא אותו החוצה, כן יהיה זרעך, להתקיים, והארץ היתה לא לו.

לכן גם יעקב בשובו מבית לבן ביקש גם הוא לקיים הגירות בארץ כיצחק אביו, ולשבת שם עד תשלום הארבע מאות שנה, ואחרי כן יצאו בניו מזוככים לגאולה שלימה, כי ידוע שכל הגלויות הם להשלים הקץ שנה שחסרו במצרים, ומפני זה גאולה העתידה נקראת קץ, כדאיתא בתיקוני זהר. וכשהיה יעקב משלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ישראל והיו בניו משתלמין בכל השלימות היו זוכים לגאולה העתידה ולתיקון הגמור והיה מתקיים ועלו מושיעים לשפוט את הר עשו והיתה לד' המלוכה.  מה שאין כן עתה עדיין הרע נאחז בהטוב, וראשיה דעשו בעיטפיה דיצחק, כידוע. וזהו כוונתם ברבה שם.

תנא כינוסו וכינוס בניו הצילם מיד עשו, ואת כולם ישא רוח יקח הבל, זה עשו ואלופיו. עיין שם. כוונתם ליישב מה שביקש יעקב לישב בארץ ישראל להשלים הגירות, ואמרו כי אף שיעקב התאבק עם שרו של עשו ויוכל לו, ובא שלם מעשו ומלבן ומשכם, אף על פי כן ראה שעדיין לא העביר גילולים מן הארץ לתקן עולם בתיקון הגמור, והצלתו מעשו היתה רק בכינוס כחותיו וכחות בניו נגדו, וזאת הצילם רק בדרך הצלה מיד עשו שלא יוכל לו, אבל לנצחו להעבירו מן העולם להוציא בלע הקודש ממנו, וכל הרשעה כעשן תבלה, וכולם, עשו ואלופיו, ישא הרוח ויקח הבל, עדיין לא בא הזמן, על כן רצה עתה לישב בארץ מגורי אביו לתקן כל זאת. וזה שסיימו שם במדרש, אם שוט ימית פתאום למסת נקיים ילעג, פירוש שהיה יעקב מתיירא אם יתקן זאת על ידי סבל גלות וטרדות בארצות אחרות עד שיוציא בלעו מפיו, פן לא יוכלו חס וחלילה לעמוד בתוכחה כזו, ואז פן למסת נקיים ילעג, אבל בארץ ישראל ומכל שכן יחד עם אביו יצחק יאירו ויושלמו להיות נושעים תשועת עולמים.

וזה כוונת המדרש מגורי אביו, אברהם מגייר גרים, יעקב מגייר גרים, ביצחק לא שמענו, והיכן שמענו, תני רבי יצחק בשם רבי הושעיא רבה בשם רבי יהודה בר סימון מן הדא דכתיב וישב יעקב בארץ מגורי, מאי  מגורי אביו, מגיורי אבי. ותמוה מה ענין גרים לכאן. אבל לדרכנו יובן היטב, כי ידוע שלא נתפזרו ישראל בגלויות, אלא כדי שיתווסף עליהם גרים (פסחים פז:), פירוש שיש ניצוצי קדושה שנפלו ונתפזרו בין הגויים וישראל צריכים להוציאם משם ולהוציא בלע הקודש מן הסיטרא אחרא, ואז יהיה תיקון הגמור, ואם כן לכאורה יוקשה איך רצה יעקב להשלים הארבע מאות שנה בארץ ישראל שיהיה תיקון השלם ומי יוציא כל האבודים האלה, הנמצאים בשאר הארצות, כי על תושבי ארץ הכנעני נאמר לא תחיה כל נשמה, כי אין דבר קדוש נמצא בתוכם, ולכן לא שמענו ביצחק שיגייר גרים בארצו, כי לא נמצא שם ניצוצי קדושא. (ואל תשיבני משכם שיצא משם על ידי ביאת דינה נשמת רבי חנינה בן תרדיון, כידוע, כי יש הרבה סוגים בהעלאת הניצוצין, יש שיוצאים על ידי ראיה לבד ויש על ידי ביאה, כעניין לקיחת יפת תואר שמקיים בה ושבית שביו, ויש שמושרש כל כך עד שצריך גירות, כידוע ליודעי חן. וגירות לא היתה בתושבי ארץ כנען. וזהו לא שמענו גירות ביצחק. והבן).

אבל ידוע כי גם בזה יש אופנים שונים, יש שצריך לרדת למקום שם נמצאת הקדושה להוציאה, ויש שדבר הנצרך להתעלות בא מעצמו להמעלה אותו, על כן ביצחק שאמר לו הקב"ה שכון בארץ הזאת, ולא הרשה לו לצאת לחו"ל, משמענו הכתוב כאן שבאמת גם הוא הוציא ניצוצי קדושה מארבע כנפות הארץ, רק שבאו אליו מעצמם. ומפגי זה לא שמענו, כי כבוד אלקים הסתר דבר, כידוע. ובאופן זה שעשה יצחק, ביקש גם יעקב לשבת בארצו ללקט האורות מקצווי ארץ. והבן.

וזה העניין שקפץ עליו רוגזו של יוסף, ומה שאמרו ז"ל על הכתוב ויבא יוסף דבתם רעה אל אביהם, שאוכלים אבר מן החי, ותולין עיניהם בבנות הארץ וקורין לבני השפחות עבדים, אשר לכאורה קשה מאוד, דגם אם נימא כפירוש המזרחי שהיו אוכלים מפרקסת שמותר לישראל, או שהיו בוראים בהמות על ידי ספר יצירה שאינו טעון שחיטה, על כל פנים מי דחקם לעשות זר מעשיהם נגד חוקי בני נח בפרהסיא ולעיני בני בלהה וזלפה ויוסף, והלא אסור לתלמיד חכם לעשות דבר התמוה לרבים. ולומר שעשו כן להורות הלכה שיצאו מדין בני נח אפילו לקולא, יוקשה על יוסף שהיה לו לשאול הלכה זו מאביו אם מותר או לא, ומדוע הביא דבתם רעה אל אביהם, שמא גם אביהם יסכים עמהם, ולפי דרכינו נאמר אחרי כי יעקב ביקש להשלים הגירות של ארבע מאות שנה בארץ ולהשיב השביה מעמק עכור, שיבואו אליו, כמו שעשה יצחק, גילה הסוד לבניו עמו, והמה רצו לסייע להוציא כוונת וחפץ אביהם לפועל, התחילו לתלות עיניהם בבנות הארץ, לראות איזה מרגליות טובה שיש עוד ביניהן להוציאן על ידי ראייתם והבטתם, כי תושבי הארץ לא היו צריכים גירות כמו שכתבנו לעיל. וכשראו שבני השפחות לא הגיעו למדרגה זו היו קוראים אותם עבדים, בידוע שיש צדיק שנקרא שר לפני המלך יש שנקרא עבד, כמו שאמר רבי יוחנן בן זכאי על  רבי חנינא בן דוסא (ברכות) וכן בכלל ישראל בגולה נאמר עליהם, כעיני עבדים אל יד אדוניהם וגו' כן עינינו אל ד' אלקינו עד שיחננו. ולעתיד נאמר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, כשר לפני המלך. ולכן קראו אותם בשם עבדים, לומר שמרגישים עצמם עדיין כעבדים לפני המלך.

והנה ידוע מה שכתב רש"י (בריש פרשת כי תצא.) ושבית שביו, במלחמת הרשות הכתוב מדבר, דבמלחמת מצווה לא שייך לומר ושבית שביו, דהרי כתיב לא תחיה כל נשמה. והקשו המפרשים הלא הרבה איסורים הותרו ביפת תואר (עיין מנחת חינוך מצווה תקל"ב). אבל העניין הוא שמצוות יפת תואר כבר ביאר באור החיים שהוא נשמות קדושות שנשארו בשביה מחטא אדם הראשון בין אומות העולם ומוכרחים לעלות משם בעת שישיב ד' שבות עמו, והמה ניכרים ונמצאים רק לאיש קדוש, שבכחו להעלותם מעמק עכור לפתח תקווה ולהשיב שבותם לד'. ודבר נשגב כזה אין הקב"ה מוסר אלא למי שכבר קיים כל המצוות שבתורה, וכל עבודתו היא לקדש עצמו במותר לו, לעשות מכל דבר רשות מצוה. וכמו שיש בכל התורה איסור, מצוה, ורשות, כדאיתא בחובת הלבבות, והלוחם ביצרו לקיים מצות ד' או לפרוש מאיסורים, נקרא לוחם מלחמת מצווה, שכן מצווה ועומד. אבל הלוחם ביצרו לקדש כל דבר לרצונו ית' ולמצוא בדבר הרשות לעשות רצון העליון יתברך, נקרא לוחם מלחמת הרשות העולה על הכל. וכן ממש במלחמות וכיבוש ישראל בארצות מושבותיהם, מתחלה נכנסו לקדש את ארץ ישראל כמצווה עליהם ולהברית השבעה עממים המעיקים לשכינתו כביכול, ואחר כך כשרוצים להרחיב שכינת הקדושה ולתקן כל העולם במלכות שמים, אז נמצאים להם כל הניצוצי קדושה להשיבן אל מקור קדושתן. ולמי נראה ניצוץ כזה, למי שכבר נזדכך בקיום כל מצות ד', ועבודתו היא רק לעשות ולהעלות כל דבר רשות לשורש קדושתו. וזה נתקיים בדד המלך עליו השלום שהרג יצרו ולבו חלל בקרבו בלי נטויה של רע, מה שאין כן מי שיש בו עוד שמץ רע, אין בכחו לעמוד על תשוקת וחמדת לבו לדעת שכוונתו לשם שמים לבד, בלי שום פניה, ואין בכחו להעלות שביה כזו לקדושתה ולשרשה. וזהו העניין שאמרו ז"ל כל מה דאסיר לן רחמנא שרי לן כותיה, להורות אף שכל הדברים שאסרה תורה המה וטעמיהם אסורים וטעם כעיקר דאורייתא, אבל רק בצביונם ותוארם שאמרה תורה, אבל טעם כזה ממש בדמות וצביון אחר מותר. והענין הוא, שכל נברא בעולם נשתלשל מלמעלה בשרשו ממקום קדושה עד למטה בבריאה פשוטה, ועומד להתעלות על ידי ישראל. ואותן הבריאות שאין עומדות להתעלות אסורות לישראל, ועוד מטמאות את אוכליהן כאמור ונטמתם בם. ולכן הקדושים אשר בארץ אכלו גם חולין על טהרת הקודש להעלות לריח ניחוח לד', כמו קדשים הכלילים לאישים ומתעלים באש שלמעלה, כידוע. ועל ידי שמעלים בההיתר לריח ניחוח לד' אותו הטעם שיש דוגמתו באיסור, בכחם להפנות גם הרע אל הקדושה מתחלה באתכפיא ואחר כך באתהפכא חשוכא לנהורא, כידוע, עד שלעתיד רוח הטומאה יעבור מן הארץ והכל ישוב לטהרתו האמתי, כאמרם ז"ל לא ניתנה תורה אלא לצרף בה את הבריות. תורה חדשה מאתי תצא חידוש תורה, וכל מי שאינו אוכל נבלות וטרפות בעולם הזה זוכה ואוכל לעולם הבא (מדרש רבה פרשת שמיני). ואין כאן מקום להאריך.

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, אלול תרפ"ד, דרוש ו, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)

סאקלוב

לחנוכה

בילקוט שיר השירים, הדודאים נתנו ריח זהו ראובן שהלך להציל את יוסף, ועל פתחנו כל מגדים זהו נר חנוכה. וצריך בירור.

א. נראה דהנה יש שתי הנהגות בעולם, אחת הנהגה טבעית, מה שהקב"ה סידר משטר עולמו ושם בטבע כל הנבראים לעשות מה שהופקד עליו וכולם עושים את שעליהם ולא ישנו את תפקידם. ויש עוד הנהגה ניסית אשר בעת הצורך הקב"ה משנה את הטבע ומשד מערכי שמים ועושה נפלאות שלא כסדר הטבע ובה מכלה עושי רשעה. ובוטח בד' ישוגב בהן, כידוע. וכמה חשו חז"ל שלא להטריח ליוצרם לעשות ניסים זולת במקום ובעת הצורך לכל העולם כדי שיתגדל ויתקדש שמו. ואפילו אותו חסיד שצמחו לו דדים להניק את בנו (שבת נ"ג:) אמר אביי שם כמה גרוע אדם זה שנשתנו לו סדרי בראשית. וכן במעשה דרבי יוסי בן יוקרת שהעניש את בנו על שהטריח את קונו להוציא תאנה שלא בעונתה (תענית כ"ד.) ובמעשה דרבא (שם בעמוד ב) ועוד ועוד. ובזה יתפרש מה שאמרו חז"ל (ברכות דף ז:) מזמור לדוד, קינה לדוד מבעי ליה, אלא בשעה שאמר הקב"ה לדוד הנני מקים עליך רעה מתוך ביתך היה עצב דלמא עבד או ממזר דלא חייס עלי, כיון שחזי דאבשלום בנו הוא שמח, אמר סתם ברא רחים על אבא. וקשה הא חזינן דלא רחים עליו ובכל העת היה מטרד ממלכותו והיה מתכפר בשעיר כהדיוט. ואיך היה שמח שיוחזר לו המלוכה, ואם היה עולה על דעתו שיוחזר לו המלוכה לא היה עליו דין הדיוט (ולא אזכור כעת אם יש כח ביד מלך להסיר מלכותו מעליו בלא דעת העם, ולכאורה הרי זה בכלל מלך שמחל על כבודו שאין כבודו מחול). ואם לומר שחשב שעל כל פנים ייחוס עליו ולא יהרגהו ובזה היה שמח, אין זה נכון כי מאה מיתות ולא קנאה אחת, שאפילו משה רבנו עליו השלום שהיה עניו מכל אדם קיבל עליו למות מקנאה זו, כדרך אומרם ז"ל (ברבה סוף פרשת האזינו) כי הצדיקים שררתם לה' היא חיותם. אבל הפירוש הוא מפני שקשה היה לדוד להתפלל לד' שיעשה עמו עתה ניסים בלתי טבעיים אחר שנגזר עליו להקים לו רעה, ואם היה קם עליו עבד או ממזר שאין בטבעו לחוס היה צריך לניסים בלתי טבעיים ומפני זה היה עצוב מאוד, וכשראה שהקים עליו בנו, ובטבע הבן באמת לרחם על אביו ויש לו עתה מקום להתפלל שלא ישונה עליו סדרי בראשית שהבן לא יחוס על אביו, אך יהיה העולם מנהגו נוהג וממילא יוחזר לו גם המלוכה, כי אין בטבע העולם להמליך בן בחיי אביו על לא דבר (וכבר המפרשים כתבו כעין זה).

ב. מעתה הפיל קושיא על ראובן, אמת שרצונו היה להציל את יוסף מיד השבטים שלא יהיה ביד בעלי בחירה כדאיתא בזוהר הקדוש (ועיין באור החיים על התורה). אבל איך השליך את יוסף לבור נחשים ועקרבים דאגב איצצא מזקי (ברכות דף ל"ג.) ואפילו לרבנן הסברי נחש מעצמו מקיא ופטור המכיש (סנהדרין ע"ז:) מודי היכי דזרקו לבור נחשים דאגב דוחקא מזקי דחייב, דהווי כזרקו על חודו של חרב, והיה צריך ניסים שלא כדרך הטבע שינצל. מה שאין כן אם היה ביד אחיו הצדיקים, שהטבע אח לרחם על אחיו והסכנה היתה שלא בדרך הטבע, הרי ודאי כל למעט בנסים עדיף טפי. על זה אמר המדרש הדודאים נתנו ריח: זה ראובן, כי מן הדודאים לקח ראובן ראיה להציל את יוסף בדרך הזה, וכמו שיבואר.

ג. והנה האמהות היו עקרות והפצירו הרבה בתפלה להוליד בנים, על כן כשמצא ראובן דודאים בשדה, שהם מסוגלים להריון, כמ"ש הרמב"ן (פרשת ויצא) לקחם ראובן להביאם לאמו כדי למעט בניסא. ובזה פירשתי מאמרם ז"ל (ברבה שם) על הכתוב "וילך ראובן" הדא הוא דכתיב "חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה". "יותן את הארץ לעבדך". עיין במפרשים שנדחקו לפרש לגנאי שיצא לחמוד ממון לפני אחיו וכן עשה בביאתו לארץ. ואני אומר שדרשו לשבח אותו צדיק. כי ידוע שהתפלה הוא ענין נשגב מאוד ואינו רק לצרכו של אדם לבד, וכן הוא במדרש ואתחנן, יכול יהיה תובע צרכיו ויוצא לו, תלמוד לומר לשמוע אל הרנה ואל התפלה. רנה זה קלוסו של הקב"ה ותפלה לצרכו של אדם, אבא שאול אומר זה סימן לתפלה, אם כיון אדם לבו לתפלה יהיה מובטח שתפלתו נשמעת. ומאוד צריך אדם להתאמץ לכוון בתפלה רק לד' לבדו. וזהו כוונתם צרכיו של אדם באמצע התפלה תקנוה, פירוש שיכוון בתפלתו על צרכיו שהם רק אמצעי שע"י שיהיו לו צרכיו יהיה לבו פנוי לתורה ועבודה, אבל עיקר התפלה לייחד שמא דקוב"ה ושכינתיה והעלאת עולמות כידוע .באמת דבר קשה הוא שלא יתערב בעמדו בתפלה לפני ד' יתברך הנאת ונגיעת עצמו, לכן ראובן בראותו איך שהאמהות מתאמצות בתפלה על הריון רצה לזכות להם הריון על פי טבע, כדי שתפלתם תהיה רק לשם ד' לבדו, וכוונה זו גם כי­ יזקין לא סר ממנו, כי ידוע שמלחמת ארץ ישראל היא מלחמת מצווה ודוחה שבת, והכל יוצאין למלחמה זו אפילו חתן מחופתו, והיא להכרית ז' עממין הקוצים הסובבים את השושנה העליונה. ומובן כי למלחמת מצווה כזו צריכים טהרת הלב לכווין בה לשם מצווה לבדה, ולא ללכת לכבוש ארצם לשבת ליהנות שמה בנשיהם בניהם ומקניהם. וחש שלא יתערב במלחמה זו הנאת עצמו שלי עולם הזה, על כן ביקש שבט ראובן שיינתן לו בעד מקנהו נשיו ובניו ארץ סחון ועוג בעבר הירדן, ואחר כך יעברו חלוצים מכל חמדה גופניות לפני ד' להכרית הז' עממין ויהיה רק כוונת מצווה לבדה בלי התערבות הנאת עצמם, וזה רעיון נכבד. ואף על פי כן אמרו במדרש (סוף פרשת מטות) על הפסוק נחלה מבוהלת ואחריתה לא תבורך, כי ישוב ארץ ישראל אפילו לצורך פרנסתם היא המצווה כמו מצוות מצה שהיא דווקא לאכול לתיאבון להשקיט רעבון גופו. ואין כאן מקום להאריך.

אך לפי זה יפול הקושיא הראשונה על ראובן מדוע נתנם ללאה אמו אשר כבר היו לה בנים ולא לרחל העקרה כדי שלא תצטרך לנס, וגם על אמו לאה קשה בהתחנן אליה רחל שתתן לה מדודאי בנה מדוע השיבה לה קשות המעט קחתך את אישי וגו', איך תרע עינה באחותה שמסרה לה סימנים ונהגה בה טובת עין. אכן יש בזה כוונה מיוחדת. כי כבר בארתי מאמר הכתוב:

ד. ותקנה רחל באחותה וגו' הבא לי בנים ואם אין מתה אנכי וגו' התחת אלקים אנכי וגו'. דיש להבין מדוע חרה אף יעקב על עקרת ביתו הלא אין אדם נתפס על צערו, וגם איך הבליטה רחל דברים כאלו, וכי לא ידעה כי נחלת בנים מאת ד' הוא. אך העניין הוא, כי כבר נאמרו הרבה תירוצים על נשואי יעקב ב' אחיות:

• א – שאסור אחות אשה נתבאר טעמו בתורה, לא תיקח לצרור, שלא יהיו צרות זו לזו. וכיוון שרחל עשתה דבר גדול כזה, למסור הסימנים לאחותה, לא יצוייר בה סוג של לצרור ומותרת לו (ואם כי אי אפשר להקל בשום איסור תורה מפני טעם, וחכם מכל אדם נכשל מפני שהלך אחר הטעם, אולם קודם מתן תורה שהאבות קיימו רק מהשגתם טרם שנצטוו היו יכולים להקל היכי דלא היה שייך הטעם).
• ב – כתב הרמב"ן (פרשת תולדות) כי האבות שמרו את התורה רק בארץ ישראל, ויעקב נשא ב' אחיות בחו"ל, כי המצוות המשפט לאלקי הארץ הוא. עיין שם.
• ג – תירץ בזוהר הקדוש כי העריות הם מדות גבוהות ואיסור אחיות היא ממדת החסד, וקין נשא אחותו, כי עולם חסד יבנה, ועל כן אסורים לכל אדם, כי אסור להשתמש בשרביטו של מלך. והאבות הן הם המרכבה וסמל המדות. עיין שם.

ואמרו ז"ל (בעבודה זרה דף נד:) הרי שבא על אשת חברו, בדין הוא שלא תלד, אלא העולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין. וכן בכל ביאת איסור כמו שכתבו המפרשים. ואפשר שמפני זה היו האמהות עקרות, מפני שצפוי לפניו יתברך שיהיה עליהן לעז חס וחלילה, בשרה אמרו מאבימלך נתעברה, ברבקה חשדו את אליעזר מפני שהיתה מוכת עץ ולא היה לה בתולים, רחל ולאה היו ב' אחיות, ויש מחלוקת בדבר מי מהן נשואה היתה באיסור, יש אומרים שקידושי רחל היו קידושין ולאה נשאה באיסור, ויש אומרים כי שכר עבודה אינה קידושין שאין משתלמת אלא בסוף ונישואי רחל היו באיסור. ולכן היו עקרות ונפקדו על ידי נס, להורות שביאתן היתר גמור, דאם היו ביאת איסור, בדין היה שלא תלדנה. ואין לומר עולם כמנהגו נוהג, דהרי במנהג העולם לא היו ראויין להוליד, שהרי היו עקרות. וזהו שאמר הכתוב  "וירא ד' כי שנואה לאה", שראה צערה שסוברת שהיא השנואה בנישואין באיסור, לכן ויפתח את רחמה בדרך נס, ונתברר שרחל האחרונה, כי היא היתה מותרת גם באחרונה, דלמה שכתבנו אזלה הטעם של לצרור, כמו שכתבנו למעלה. וזהו שאמר הכתוב ותרא רחל כי לא ילדה וגו' ותקנה וגו'. ואחרי ראותה כי נכנס קנאה בלבה על אחותה והבינה כי גם היא בכלל לצרור, חששה כי מעתה היא אסורה ליעקב על כן אמרה ליעקב שיתפלל עליה שתלד ותסור קנאתה, ואין אין, הרי אסורה עליו ותמות מאותו הצער.

ואמנם דלא יוקשה דסוף סוף קנאתה רחל באחותה ונתעורר הטעם דלצרור, אם כן מתחלה באיסור נשאה ומה יועיל הלידה שתלד עתה. אמרו ז"ל במדרש רבה שקנאתה במעשיה הטובים שאלולי היתה צדיקת לא זכתה לבנים. כלומר שבאמת לא שנתה רחל טעמה לצרור את אחותה, וקנאה זו היתה רק במעשים טובים כעין קנאת סופרים להרבות חכמה. ואולם מפני שהצדיקים מדקדקים במעשיהם ומחמירים על עצמם, וגם הקב"ה מדקדק עמהם כחוט השערה, חששה רחל אולי גם בקנאה זו יש מטעם לצרור, ועל ידי זה יש קטרוג עליה שלא תלד, על כן הפצירה ביעקב שיחגור מתניו להתפלל בעדה שיהיו לה בנים ולא ימתין על תפלתה, כי תפלתה אינה רצויה מפני קנאתה בלאה. ועל זה נאמר ויחר אף יעקב ברחל על הוציאה דברים כאלה שיהיה חס וחלילה שום קטרוג, חשד ומגרעת במשכבו בעניין שתי אחיות, וגילה לה בלשון עיקר ההיתר של שתי אחיות למו, ואמר התחת אלקים אנכי, פירוש, כי ידוע שכל העולם נמסר לשרים של מעלה המנהיגים כל אחד חלקו, לבד ארץ ישראל שלא נמסרה לשום שר רק עיני ד' בה והיא תחת הנהנת ד' יתברך לבדו. ואמר לה וכי בארץ אשר תחת אלקים אנכי עתה שיהיה קטרוג של שתי אחיות (וכתירוץ הרמב"ן). ארץ ישראל בניחותא (וכיוון לתירוץ הזוהר הקדוש) שהוא תחת א' מרגלי המרכבה ומותר לו להשתמש בשרביטו של מלך:

ה. ואחר שהרגיע רוחה שנישואיה היו בהיתר גמור כשראתה הדודאים המסוגלים להריון ביקשה מאחותה שתתן גם לה. כי מעתה רק ממנה נמנע פרי בטן ולמה תבקש על נס, וכל למעט בניסא טפי עדיף. אבל לאה שידעה מחליפות דברים שהיו בינה ובין יעקב, סברה שעדיין רחל בשיטתה עומדת ורצונה בדודאים כדי שיהיה העולם כמנהגו נוהג ואפילו באיסור גמור אין הקב"ה משנה טבע העולם, מכל שכן על קטרוג קל. אמרה המעט (לך לראיה) קחתך את אישי שמייחד כל דירתו אצלך, שאין בזה שום שמץ איסור ולמה תחריד עוד, הלא חרדת אדם ייתן מוקש ולמה לך הדודאים שיהיה נראה שהעולם כמנהגו נוהג, והשיבה רחל שרצונה בדודאים רק כדי למעט הנס. ובעת דברה עם יעקב חזרה לבחינתה הראשונה שאין לה שום קנאה שיהיה בה חשש לצרור, וגם על מחשבתה של קנאת מעשים טובים שבה בתשובת המשקל אמרה לכן ישכב עמך הלילה, ונהגה עמה טובת עין ממש כבתחלה ואין חשש לצרור, ורק רצונה בהדודאים למעט בניסא, ולכן נתנה לאה לרחל הדודאים. ומה שאמרו ז"ל שבשביל שזלזלה במשכב הצדיק לא זכתה להקבר עמו, אין הכוונה שלא עשתה כהוגן, רק הכוונה כי השנות הדבור עתה עם לאה ובירור מעשיה שנתנה הלילה לה כדי לדעת שאין בלבה חשש לצרור היה זלזול במשכב הצדיק עד עתה לחשוש שהיה בו חשש איסור שתי אחיות, והקב"ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה, לכן לא זכתה להקבר עמו:

ונמצא לפי זה, ראובן שלא רצה ליתן הדודאים לרחל כדין עשה, כי אחרי כל התירוצים הוא רק על פי משפט התורה. אבל העולם לא ידע מזה, על כן חשב כי רחל מוכרחת להיפקד בדרך נס, כדי שיתפרסם שאין בנשואיה חשש איסור וידע כל העולם שכל תהלוכות האבות ותולדותיהם על פי חוקי התורה הם, ומעתה נבין כי הדודאים נתנו ריח להציל את יוסף גם כן בדרך נס כאשר יבואר:

(קובץ דרושים חלק א כרך ב, תרפ"ד, דרוש ל, מאת האדמו"ר רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד)