קטגוריה: פרשת השבוע

והנה היה בדעתי להדפיס את ספרי "לב שמח" על בראשית ושמות, כי קודם שנסעתי לבית הדפוס היתי מגיה את הכתבים של ספרי "לב שמח" עד ויקרא שיהיה בלי שום טעות, ויהיה מוכן ומזומן להדפיסם. וחשבתי אפשר יעזור לי ה' יתברך שאוכל להדפיס על כל השני הספרים, בראשית ושמות. אך כאשר דברתי עם המדפיס וראיתי שהוא דבר שאי אפשר, כי אין בדעתו ליתן לי שום הקפה רק צריך אני לשלם לו תיכף אחר הדפסה את כל המעות, ואם אדפיס עתה עד ספר ויקרא יעלה הוצאות הדפסה על סכום גדול מאד, כי גם על השני ספרים לבד מחזיק יותר משלושים דרוק בויגען, ובעד כל דרוק בויגען הייתי צריך לשלם יותר ממאה זהובים, חוץ מהוצאות הנייר. וראיתי שצריך אני להוציא על זה עד ארבעה אלפים זהובים והקפה לא היה רוצה המדפוס ליתן לי. וחשבתי להדפיס רק על איזה פרשות, היינו עד פרשת וישב, אך דברתי אודות זה עם מוכרי ספרים וגם עם רבנים ודורשים וכולם אמרו לי בפה אחד אם כבודו יכול להדפיס על כל חמשה חומשי תורה או לכל הפחות עד סדר ויקרא אז יהיו לכם קונים על זה, אבל אם ידפיס כבודו רק על איזה פרשות לא יהיה לכם קונים על זה, כי העולם רוצים ספר שלם (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת):

על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה ספר שמירת שבת, שיש בו דרושים יקרים ונחמדים מענייני שבת וגם קונטרס אגרת השבת על שפת זאדגאן והספר הזה הוא ראוי ושווה לכל נפש והוא באמת עונג רוחני לשבת. וגם הדפסתי שם שני שו"ת מעניני שבת: (עיין מה שכתבתי שם בהקדמה). וגם נגמר בדעתי להדפיס ספר הזה "לב אריה" והוא מעט שו"ת ופלפול מספרי הגדול לב אריה מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות ש"ות על כל ד' חלקי שולחן ערוך. וגם הדפסתי כאן מעט דרושים יקרים. ועוד יותר עשיתי שהדפסתי כאן ספר "שערי ציון" ציונים על כל הסוגית מש"ס בבלי וירושלמי מאות א' עד אות ת'. והוא דבר יקר מאד לכל רב ומורה ולכל תלמיד חכם הן להבחורים והן להבעלי הבתים תלמידי חכמים. והנה אף שכבר נדפס ספר קהלת יעקב מרבינו האלגאזי, ספר יד מלאכי, ספר כסף נבחר, ספר מלא הרועים וכו' ודומיהם. הנה הספרים הנ"ל המה ספרים גדולים וצריכים עיון רב וחיפוש גדול, אך הספר שערי ציון אשר אני מדפיס כאן הוא כדי להקל לפניכם עול החיפוש על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה מעט מזעיר דרושים יקרים מספרי הגדול "לב שמח" מה שיש לי עוד בכתב יד על כל חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות וגם להדפיס מעט מזעיר איזה שו"ת מספרי הגדול מה שיש לי בכתב יד לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס, כי כן דרכי להדפיס בכל ספר שאני מוציא לאור אני מדפיס שם איזה שו"ת, כי מה אני יכול לעשות שאין בכוחי להדפיס את כל כפרי "לב שמח" וספרי "לב אריה" שו"ת בפעם אחת, כי אני חולה מאד ואני מונח על ערש דווי ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי על כן מוכרח אני להדפיס מעט מעט. ואני מבקש מכל אחד ואחד מאחנו בני ישראל, הן מהרבנים והלומדים והן מן הדרשנים שיסמכוני בימין צדקם וליקח ממני את הספרים שלי היינו ארבעה חלקים ספרי "לב אדם" וגם ספרי "שמירת שבת" וגם הספר הזה "לב שמח" "ולב אריה" וגם ליתן מעות קדימה פרעטמעראנט כדי שאוכל לגמור את כל ספרי "לב אדם" על כל חלק ראשון יורה דעה מה שאני מדפיס ואין לי מעות לגמור:

ובזה שתקנו את ספרי וגם תתנו לי מעות קדימה פרעטמעראנט על שאר חבורים, מקיים כל אחד כמו מצות כתיבת ספר תורה, כמו שכתב הטור ביורה דעה בהלכות ספר תורה וז"ל שם, מצוה עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה וכו'. ואחר כך כתב שם הטור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שזה נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספרי תורה ולומדים בם, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו'. עד כאן לשון הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. הרי חזינן מזה שאם אדם מדפיס ספרים שהמה יהיו תועלת לבני אדם ללמוד בהם הדינין הוא גם כן מצווה כמו כתיבת ספר תורה, כיון שבזמן הזה אין לומדים כלל מתוך הספר תורה רק מתוך ספרים הדינים וספרי שו"ת, על כן כל מי שיהיה מסייע לי כדי שאוכל להדפיס את כל הספרים בוודאי יהיה מצווה בידו כמו שמסייע לכתיבת ספר תורה, כי כל הספרים שלי הנ"ל בוודאי יהיו תועלת גדול לבני אדם ללמוד בהם, כי ספרי "לב אדם" הוא תועלת ללמוד בו הדינים של איסור והיתר, וספרי "לב אריה" שו"ת ופלפולים על ש"ס גם כן תועלת ללמוד בו כי יש בו כמה חדושי דינים ופלפולים יקרים. וגם ספרי "לב שמח" הוא ספר השווה לכל נפש ללומדים ובעלי בתים, דרשנים ופשטנים ימצאו עונג בכל סדרה וסדרה, מידי שבת בשבתו, דבר בעתו מה טוב. בשבתם אל השלחן אשר לפני ה' בטוב לב, מרוב כל, אז נרבה יראי ה' בספרי "לב שמח" ונחת ינחת וקראת לשבת עונג זהו עונג הרוחני:

והנה בספרי "לב שמח" על הסדרה של קרח אמרתי לפרש מה דאיתא שם בסוף הסדרה, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרתי לפרש שם כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כי אם מלוה ה' חונן דל, שה' יתברך נתן לעשיר את חלק העני, והיה יכול לתת לעני עצמו, רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרהו, וכמן שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו שאמר מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים, לא משל עצמכם הוא, כי אם אתם רק תרימו את תרומת ה', מה שה' יתברך כבר הרים והפריש לצורך העני. והטעם, מכל חלבו את מקדשו, כל מה שאתם מקדשים מהלב שלכם לא מכם הוא, כי אם ממנו מהקב"ה :

ועוד שם איתא בסוף הסדרה ואמרת עליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואה יקב. והנה באמת פלא היא שהלוים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכסופא, לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו. הלא טוב להם אם יגיעת כפם יאכלו מהשדה אשרבזעת אפם יעבדו ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו להנות משל אחרים.

אבל כבר פרשתי בספרי "לב שמח" (דרוש מיוחד בעניין חיזוק התורה) את המאמר חז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. מה שבענינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כל כך שהיא בעצמה היה יכולת בידה לתת חיים לעושיה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ה' יתברך עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעל ידי כך ותומכיה מאושר, שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מה מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הקדושה.

כמו כן הוא אצל הלוים. לא שהלוים צריכים להחזקת הישראלים, אדרבה הלוים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעל ידי כך יהיה גם לישראל, אשר לא יגעו לשרת בקודש, חלק ונחלה בקודש, חלק ונחלה בקדושת הלוים. והמופת על זה אם הישראל היו נותנים ללוים רק בתורת צדקה כאשר רגילים לתת מלחמם לדל, אז מה דרכו של עני בפרוסה, היו רשאים לייתן להם הפחות והדל מותרות משלחנם. אבל ה' יתברך לא כן ציוה, כי אם בהרימכם את חלבו ממנו, כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי, בשביל שבאמת הכל של הלויים והישראל ניזון בזכותם. על כן כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אחר כך זהו מנות חלקו, כמו כן לא יהיה על ידי כך ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר ואז יראה בעיניו כי לא מתנת חנם הוא נוטל, כי אם בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאילו גדל בשדהו וכרמו. וזהו שאמר ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים. רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלוים כי אם נחשב להם כאלו היה תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' על ידי עמלם טרחם ויגיעם:

והארכתי בזה הרבה בספרי "לב שמח" וכאן אמרתי לקצר בזה:

והנה גם אני דוב אריה הלוי, באתי לבקש מאחינו בית ישראל לרחם עלי ועל ארבעה ילדים הקטנים שלי (עשה למען תינוקות של בית רבן) כי אני חולה וזוגתי חולה ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי ולקיים מה שכתבו בתורה והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, ולקנות ממני החבורים בסבר פנים יפות, כי אין אני יכול לתאר לפניכם כמה עמל ויגיעות היו לי לחבר את כל הספרים הנ"ל, עד שנחלתי מחמת זה. וגם בעת המלחמה נשרף כל הוני ורכושי, רחמנא ליצלן, ואין אני יכול לתאר לפניכם את גודל הדחק מה שאני ובני ביתי סובלים, כי הוא ממש פיקוח נפשות ששה נפשות, ה' יתברך ירחם על הילדים שלי וישלח לי ולזוגתי רפואה שלימה בקרוב.

והנה קראתי את ספרי מה שיש לי על דרוש בשם "לב שמח" מפני שני טעמים. א' מפני ששמי ושם אבי ואמי ז"ל נמצא בשם "לב שמח", כי אות ב' הוא ר"ת של שמי בערל. ואות ל' הוא ראשי תיבות של שמי ליב. ואות ש' הוא ראשי תיבות של אבי שמעון. ואות ח' הוא ראשי תיבות של אמי חיה. ואות מ' הוא ראשי תיבות של מלכה, כי שם אמי חיה מלכה ז"ל. וטעם ב' קראתי את הספר בשם "לב שמח" מפני שנמצא בספר הזה דרושים יקרים אשר המה משמחי לב של כל אדם אשר יביט בהם, ויהיה להם למשיב נפש זה עיני רוחנו. והספר השו"ת קראתי בשם "לב אריה", הוא גם כן מטעם ששמי נמצא בשם לב אריה:

והנה אני באתי להודיע שהקדמה הזה עד סוף דף ט"ו הדפסתי עוד בשנת תר"צ בעת שהדפסתי ספרי "שמירת שבת", וחשבתי אז להדפיס מעט מספרי "לב אריה", וגם חשבתי אז להדפיס ספר בשם שערי ציון ציונים על כל סוגיות הש"ס ועל ארבעה שולחן ערוך, אך נחליתי אז והייתי מונח בבית החולים איזה חדשים ולא הדפסתי אז יותר. ועתה חשבתי בלבבי שאדפיס עתה מעט מן ספרי "לב שמח" ומעט שו״ת מן ספרי לב אריה, ולא אדפיס את ספרי שער ציון על ש"ס וכל ארבעה שולחן ערוך, כי על זה צריך אני להוציא ממון רב וזה אין בכוחי בשום אופן:

ועתה טרם אני אכלה לדבר אשא עיני וכפי בתפלה אל אל שבשמים שבזכות כל אבותי הגאונים והצדיקים ובזכות הגאונים הצדיקים אבות של זוגתי ובזכות התורה הקדושה שעמלתי בה, ובזכות בני הקטנים יעזור ה' יתברך לי ולזוגתי ברפואה שלימה, ונזכה לגדל את בנינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים עם רוב נחת, ואזכה עוד להדפיס את כל החבורים שלי מה שיש לי עוד בכתב יד:

נאום דוב אריה בהר׳ שמעון הלוי קליג ז״ל מלפנים הייתי רב ואב״ד, ועתה אני חונה פה ק״ק לבוב, בעהמ״ח ספר ״לב אדם" על החכמת אדם, וספר ״לב אריה״ שו״ת וספר ״לב שמח״ על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות, וספר ״שמירת שבת".

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה' שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". והכוונה כזה על פי הנ"ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו "שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין". והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה", ודרשו חז"ל "ידכה, יד כהה" ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה' תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב"ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה' יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ'):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה' הגדולה וכו', כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה' יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה' יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב' מצות הנ"ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי"ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב' אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ"ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב"ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי"ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב"ה מבקש מאתך ב' דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה' אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם "עשות משפט ואהבת חסד", זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. "והצנע לכת עם אלקיך", זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה' בין אדם למקום ב"ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר "למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא". כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה"ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו', ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ"ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא' שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב' שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא' להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז"ל בגיטין (ד' ס"ב) "מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו". הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם "ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך". כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה' חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה' ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה' תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה', כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

—

הרב אברהם נפתלי הרשקא הי"ד נולד בקלאבוצק לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. הוא התגורר בוויעלון, עסק בתורה הרבה, בשקידה רבה, הרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה והיה ראש ישיבה בוורשה. בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. כמו כן היו לו חיבורים בכתב יד על מסככת קידושין וסוגיות הש"ס.

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה, הי"ד.

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

וקשה הא נחשבו גם המסעות שהיו אחר מיתת אהרן.

הרב מקשה כאן מדוע נאמר כאן שמסעי בני ישראל היו "ביד משה ואהרן", והרי מחלק ממסעות אלו היו לאחר פטירת אהרן?

ויש לאמר כיון שרוב מסעות היו ע״י שניהם אמר על כלם ביד משה ואהרן.

בהסבר הראשון הוא מסביר שהיות ורוב המסעות היו בהנהגת שניהם, ניתן לאמר שהמסעות היו על ידם, אף שחלקם היו לאחר פטירת אהרן. 

עוד יש לאמר על פי מה שפירש באור החיים הקדוש, טעם ששיתף אהרן מפני שהוא היה התוקע בחצוצרות למסעיהם. וקשה הא כתיב ובני אהרן יתקעו, על כרחך מפני שכל הכהנים נקראו על שם אהרן. אם כן, יש לאמר שגם אחר מיתת אהרן נקראו על שמו כאלו הוא חי…

בתירוץ השני, הרב מציע, על פי פירוש אור החיים הקדוש, שאף בני אהרן קרויים "אהרן", והיות וכל המסעות היו בידי משה, אהרון או בניו, נקרא הדבר שכולם היו "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר על פי מה שכתב בתרגום יונתן לפרש ביד משה ואהרן, היינו הנסים הנעשה על ידיהם. וזה היה במסעות דבחיי אהרן, שגם מלחמת הכנעני שאחר מיתת אהרן אינו נס חדש שהרי היו עמלקים וכבר גבר ישראל עליהם והחלישן במלחמה ראשונה.

בתירוץ השלישי, הוא מביא את ביאור התרגום יונתן, שכוונת "מסעי בני ישראל" היא לניסים שהיו במסעות, והיות וכל הניסים הללו היו בחיי אהרן, הרי שהם כולם היו "בידי משה ואהרן". ולמרות שהיו גם נס לאחר מיתת אהרן, בניצחון המלחמה עם העמלקים שהתחזו לכנענים, אין זה אלא המשך לנס שהיה בחיי אהרן ולא סוג חדש של נס, ולכן גם נס זה כלול במה שהיה "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר מה שכתב "ביד משה ואהרן", רצונו לאמר, ההוצאה ממצרים לצבאותם, זה היה ביד משה ואהרן.

בהסבר הרביעי, מציע הרב ש"ביד משה ואהרן", אינו מתייחס כלל למסעות, שהרי חלקם לא היו ביד אהרן, אלא ליציאת מצרים. כלומר, "אלא מסעי בני ישראל", ובני ישראל הם "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרן".

לסיכום, על הקושיה איך ניתן לאמר שהמסעות היו "ביד משה ואהרן", והרי חלקם היו לאחר מיתת אהרן, יש ארבע תירוצים במספר מישורים.

"מסעי בני ישראל" יכול להיות רוב המסעות ולא כולן, או ש"מסעי בני ישראל" הניסים של המסעות ולא המסעות עצמן. "אהרן" יכול להיות גם בניו, ולא רק הוא עצמו. ויתכן שאין כלל מקום לשאלה, כי הנחת היסוד שעל המסעות נאמר שהיו "ביד משה ואהרן", מוטעית, וזה לא נאמר אלא על "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם".

(תורת משה, פרשת מסעי, מאת הרב משה יהודה ברמן הי"ד)

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

—

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדים בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן חותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

(מקור התמונה בדף זה: עוסקים בתלמוד תורה, פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

 

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי' יח)

—

הרב יצחק זונדל ריף (ד' בתשרי תרס"ד, 1903-ט' בתשרי תש"ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז'ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב"ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח"כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ"ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ"ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש"עם השקידה והעמס כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולבו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ"א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר "נר יצחק".

בהקדמת הספר "נר יצחק" כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר' יצחק, ומוסיף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות."

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילת ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

—

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)

 

דרשה לפרשת פרה

הנה ידוע שפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים והוא באופן שהטמא שנזרק עליו נטהר מטמאתו והזורק עליו הוא טמא, ובאמת הוא פלא אם בכח אפר הפרה כל כך לטהר את הטמא למה הזורק עליו הוא טמא. ואם הזורק הוא טמא מחמת שיש בכחו לטמא למה נטהר הטמא הזורקים עליו. עד שביאר אחד מהמגידים דברי המדרש על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, הדא הוא דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דהכוונה היא שהחכם מכל אדם גם כן תמה על זה. ואם בא על הבחינה, לאחר חקירה בחכמתו למה נטהר הטמא היה מתמה למה נטמא הזורק עליו, וכאשר אזיל לאידך גיסא למה נטמא הזורק עליו והמציא בחכמתו טעם לדבר, שוב היה פלא בעיניו למה נטהר הטמא שזורקין עליו. וזהו שאמר אמרתי אחכמה, בעניין אחד דלמה מטהר, והיא רחוקה ממני, דלמה הזורק הוא טמא. וכאשר בחכמתו מצא פתרון דלמה נטמא שוב היה במבוכה דלמה נטהר הטמא.

ולי נראה בעזרת ה' לבאר דבא לרמז בזה מוסר השכל. והוא בהקדם הכתוב בפרשת חוקת ויקחו אליך פרה אדומה כו'. ובמדרש, הובא ברש"י ז"ל, לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר אפרת לא כלה. ולכאורה יש להעיר דאיזה התפארות יש בזה למשה הלא כל התורה כולה נתנה ע"י משה רבנו עליו השלום ואין לך קונה שם גדול יותר כזה. והנראה לי בזה, בעזרת ה', לתת ביאור על פי מאמר חז"ל בפרקי אבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבירך יקימוה בידך  ואל בינתך אל תשען.

והנה כבר הבאתי על זה ביאור נכון בעזרת ה' בפרשת תבא, וכעת אכפיל דברי לצורך העניין, דהנה מיום גלינו מארצנו מצב הפרנסה שה מאוד, וכל אחד משתדל ע"י תחבולות שונות להחיות נפשות ביתו. גם נתנו לנו חז"ל עצה טובה מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל במתא אחריתי, כי אולי ישתנה מזלו לטוב במקום אחר. אך היצר הרע מרקד בכל פסיעה ופסיעה להסית את האדם ולהסירו מדרכי ה'. ומי שהוא מוכרח לבקש איזה מקום אחר ותשוקתו לילך אל איזה מקהלות הקדש שיש שם כל צרכי הנפש, אז מייעצו למה לך לילך במקום שהרבה יהודים דרים שם, הלא המה ישיגו גבולך בכל פסיעה ופסיעה ולא תוכל להרוויח, וגם מה שתרוויח יהיה ע"י יגיעה רבה כאשר הוא הדרך במקום מושב הרבה יהודים. הלא יותר טוב אם תלך ותבחור מקום אשר דרים שם רק מעט יהודים וגם המה אנשים פשוטים. והגם שהם קלים, אבל תוכם כברם, ולא ילכו עמך בערמומת ויקיימו וחי אחיך עמך. ומה גם שבכל זאת תשאר כבתחלה ירא שמים, ואדרבה, תהא גרמא שהקלים ילמדו ממך ליראה את ה'.

והנה בנקל יכול ליפול ברשת היצר הרע. אבל מי חכם כבעל הניסיון, דהניסיון יעיד דמי שהוא קבע מקומו בין ריקים ופוחזים, ובפרט במקום שאין מקוה ואין שוחט ירא שמים, לא די שלא תיקן כלום אצל הריקים, אדרבה גם הוא נלכד ברשתם. ובפרט מעשה שטן הוא שנצטרך לאיזה עשיר קל ופוחז, למען ימצא חן בעיניו חונף ומראה לו כי היוא גם כן מכת דיליה, מהמחוכמים ומתחדשים. לכן שומר נפשו לא יעשו כלוט שבחר לו סדום, כי שם אוה למושב לו, רק יבחר לו בים אנשים יראי השם ויבטח בה' שיזמין לו שם גם כן פרנסה. ואפילו אם יהיה בטוח שמצב פרנסתו שם לא יהיה כל כך כמו בין ריקים ופוחזים, ובקושי גדול יחפש פרנסתו, כדרך הרוכלין המחזרין בעיירות שהם נוודים ממקום למקום לבקש פרנסתם, הלא טוב לו יותר מעט פרנסה וגם זה ע"י טרחא ויגיעה, מפרנסהה בשפע גדול אצל קלים, למען יציל עצמו מבאר שחת. וזהו כוונת התנא הוי גולה למקום תורה, פירוש אפילו אם תהיה שם בדוחק להיות נע ונד אל הלחם. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך, פירוש שאפילו אם תלך במקום ריקים תקיים התורה, ואדרבה, גם חבירך יקיימו התורה על ידך, שתתקן אותם, על זה אמר ואל בינתך אל תשען, אל תסמוך על חכמתך שתתקן אותם, אדרבה, יקלקלו אותך. עד כאן דברי שם.

והנה אין למדין מן הכללות, כי יזדמן לפעמים שמי שהעתיק מושבו בין קלים עלתה בידו לתקן אותם קצת, אבל הוא מעט מזעיר והקלקל בנפש הוא יותר מהתיקון אשר פועל אצלם, כי מן הנמנע שלא יפגום נפשו, כי המחובר לטמא טמא, כאשר שמעתי ממורי וחמי ז"ל הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש בילקע ז"ל שבעת שהיה עוד צעיר לימים נסע עם אנשים שהיו ממקום אלבערט אירשא, וגם אז היה נתפרסם למקום קלים וריקנים מן המצות. ובתוך הדיבור אמר אחד לחבירו האסט דיא נייעס גאשי איז אחסיד געווארען ער וואשט זיך שבת צו ברויד, אך כענבים במדבר היה שם תלמיד חכם וצדיק מפורסם מו"ה יחיאל ז"ל שהיה נקרא בפי כל ר' יחיאל אירשער. ועתה פקח עיניך וראה איזה תיקון פעל הצדיק אצלם, אשר כמעט רוח ישאם, אך מזלו גרם שנשאר בצדקתו,. ועל דרך זה שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש ב' דיארמאטה ז"ל בן להגאון גורן דוד ז"ל, על הכתוב לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, לפעמים בונה האדם במה לעצמו לחתור לו היתר לקבוע מקומו בין ריקים ופוחזים ומענה בפיו שיתקן אותם, אבל הוא משאת שוא ומדוחים, כי הוא בוודאי ילמוד ממעשיהם ואין לו רשות לפגום את עצמו בשביל תיקון אחרים, וכמאמר חז"ל אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזהו כוונת הכתבו לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, פירוש שאין רשאי לטמא עצמו בשביל שיתקן אחרים.

והנה ראיה חזקה על זה דמי שהוא מתחבר עם רשעים, הגם שמתקן אותם קצת, לא ימלט שלא ישחת דרכו דרך ה', ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת תשא על הכתוב לך רד כי שחת עמך, העם לא נאמר, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו. והנה אי אפשר להכחיש שמשה רבנו עליו השלום עשה תיקון בהערב רב, כי עשה אותם גרים, ובוודאי קיימו קצת מצות, אבל הקלקול היה יותר על התיקון, כי היו הגורמים שישרל עם קדוש השחיתו דרכם ועשו את העגל.

והנה ידוע שתכלית פרה אדומה היה כדי לכפר על עוון העגל, וכמו שכתב רש"י ז"ל על ויקחו אליך פרה אדומה, משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב להעגל משלהם, כך יביאו לו כפרה משלהם. והנה אם משה רבנו עליו השלום לא היה מקבל גרים מהערב רב, אז לא היו עושין ישראל את העגל, כי כי הערב רב שנתחברו להם פעלו זאת, ואז לא היה נצרך להביא פרה אדומה שבא לכפר על עוון העגל. ומעתה יובן היטב דברי רש"י ז"ל על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, דזה שאמר לו הקב"ה למשה לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר, ייען שאתה היית הגורם שהוצרכו להביא פרה אדומה כנ"ל.

ולאחר קוטב זה יתבאר היטב ההשתנות בפרה אומה שבא לכפר על עוון העגל, והגורם לעשיית העגל היה שהתחברו להערב רב, ומחמת זה הוא שני הפכים בנושא אחד, שמטה הטמא ומטמא המתעסק עם הטמא, דבא לרמז דהמתחבר עם רשעים שהם טמאי נפש, אם גם שמטהר טמאים שעושים תיקון קצת, אבל ומטמא טהורים, שהמתחברים עמהם הם מטמאים נפשם ושומר נפשו ירחק מהם.

(חזון ישעיה, דרשות)

במאמר הבא תובא בע"ה בקשת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד בהקדמתו לספר "חזון ישעיה דרשות" (תש"ב) – לאמר בשמו מתורתו ברבים.

---

הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, היה גאון בתורה, וצדיק תמים, חסיד ועניו, דרשן מפואר, ובעל מדות נשגבות.

נולד בט"ו בחשוון תר"ל (1869) לאביו הגאון הרב אברהם הלוי בעל קונטרס ״בית אברהם״ (על מר״מ בנעט), שהיה בנו של הצדיק הידוע הרב אשר אנשיל, רבה של צ'נגר ומחבר הספר "מנוחת אשר". הרב אברהם "מלא את מקום אביו זי״ע ויעבוד עבודת אב״ד בטשענגער שלשים שנה. בקדושה ובטהרה נוראה ואיומה עבד את ה׳ ויהי למופת בישראל" (מתוך הקדמת "באר יצחק" גיטין ח"א). אמו של הרב ישעיה, הרבנית אסתר, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק ראב"ד טאלטשווא ומחבר שו"ת "יד יצחק״ וספרי "באר יצחק". ושל הרבנית שרה חוה רייצא בת הרב ישעיה בנעט בן הגאון האדיר הרב מרדכי בענט זצוק"ל.

חותנו, הרב מאיר איזראל אב"ד בילקע, עלה לישראל ונפטר בירושלים.

בראשית המאה נבחר כרב של קהילת זערינד, כפר ליד גרוסווארדיין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר לגרוסווארדין והיה רב בית הכנסת "בית גרשון", תוך שהוא ממשיך להיות רבה של זערינד.

מחבר: "משנה התלמוד" על סוגיות הש"ס בשני כרכים (תרע"ג, תרע"ה), "שני ספרים נפתחים, חזון ישעיה על התורה: בראשית שמות וליקוטים, וספר ברוך מבנים אשר" (תרפ"ד, תרצ"ט), "שני ספרים נפתחים – תקון אליעזר אגדה על נישואין וברית מילה – משנה התלמוד" (תרפ"ח), "חזון ישעיה על התורה: ויקרא, במדבר, דברים, ליקוטים" (תרצ"א), "נפלאות אשר" (תרצ"ה), "חזון ישעיה על פרקי אבות" (תרצ"ו), "חזון ישעיה על דרשות" (תש"ב). דברים הובאו בשו"ת של חכמי דורו ובכתבי עת תורניים.

ידידו, הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד מביא את דבריו בספר "משנה שכיר" עה"ת, לפרשת וירא.

מתוך הקדמת ספר הדרשות שלו משנת תש"ב, המובא כאן להלן, עולים הדים למצוקות הנוראיות של תקופתו. נספה בשואה על קידוש השם באושוויץ בשנת תש"ד (1944). כן נספו אחיו הגה"צ מו״ה אשר אנשל יונגרייז אבד"ק צ'נגר ומו"ה ישראל יונגרייז הי"ד אבד"ק העלישויא, הרב שמאי הי"ד, הרב שמואל הי"ד, בן דודם הרב שמואל אנשל הי"ד ב"ר משה נתן,  ועוד רבים רבים מבני משפחותיהם, הי"ד. ברישומי הגרמנים רשומים יותר משבעים רבנים ממשפחת יונגרייז שנרצחו באושוויץ. הי"ד.

(מקורות: חכמי הונגריה, חכמי טרנסלבניה, אנציקלופדיה ליהדות רומניה, עלים לתרופה, ועוד).

ואגב אעלה לפני מר ידידי רגש לבבי ברואי תבערת האש של מחלוקת אשר הוא כמכה מהלכת בדורנו, ומה גם במדינתנו שלהב המחלוקת יצאה בכמה מקומות, וכמעט אין קהלה שלא יהיה בה מחלוקת, וכמעט נחרבה המדינה וכבוד התורה הושפלה ארצה, וכבר הביא הרמ"א בתשובה סוף סימן נ"ח בשם כתבי מהר"י ווייל שכתב בזה הלשון, וכבר ראינו קהלות שנהפכו מתוך מחלוקת, עד כאן לשונו. וכן הרב ר' משה בר חסדאי הנ"ל פתח את תשובתו שהבאתי לעיל בזה הלשון, גדול השלום שהוא כלי המחזיק כל הברכות, וגנאי הוא המחלוקת שהוא מחריב את הגופים והממונות ומסלק את השכינה, ואם אין שכינתו עליהם אין עליהם שומר עכ"ל.

ובעוונותינו הרבים אנו רואים בעוונינו כן, שכמעט נהפך כל המדינה וכל מטה לחם נשבר מישראל וישראל שרוי בצער ואין עלינו שומר בעוונותינו הרבים, והדרך ארץ נגד התורה פסקה לגמרי, וכל זאת גרמנו בעצמינו ע"י המחלוקת שיש בינינו.

ודרכי לפרש מה שנאמר ב"והוא רחום" (בשחרית ב' וה') הביטה דל כבודנו בגוים ושקצנו כטומאת הנדה, דלמה נקט דוקא טומאת הנדה הלא יש הרבה מיני טומאות, דידוע דשאר הטומאות באות מבחוץ וטומאת הנדה באה מעצמה, וזה נמי הכוונה יען כי שקצנו כטומאת הנדה שאנחנו מעצמנו משקצים זה את זה ע"י המחלוקת, והוא כטומאת הנדה שבא מעצמה, וזה גורם להשפיל כבודנו גם אצל הגוים ודי לחכימא. וכן מצאתי בספר הקדוש תולדות פרשת בהעלותך כי כשנפלה קטגוריא בין האנשים שמבזין זה את זה או היו מבוזין ושפלין החכמים כל בעיני המונים לימען עצות רעות איך יוכלו לבטל אותו מהתורה והעבודה ואז כשנפלה אלו המבזים בתורת אמת א…. אז עשתה והצליחה שגוזרים האומות על ישראל. עיין שם. (וכן מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה סוף סימן ס"א).

ויש תחת ידי תשובה כתב יד מהגאון לבן של ישראל מהר"מ שיק ז"ל שכחב לתלמידו ר' דוד לאנגער ז"ל לסאבאטיש וז"ל, שמעתי שיש מחלוקה בקהלתינו, כאשר שמעתי זאת היה תימא בעיני על כך, הלא ידוע לך כי גדול השלום ושנוא המחלוקת, ואפילו מחלוקת שהוא לשם שמים בתחלתה לבסוף בא הדבר לידי נצחון ולידי שלא לשם שמים, ומרן הגאון בעל חתם סופר ז"ל אמר שלכך ביארה המשנה באבות (פ"ה מי"ז) איזהו מחלוקת שהוא לשם שמים, שגם סופה להתקיים לשם שמים, הוא מחלוקת הלל ושמאי, אבל מלבד זאת אין הבטחה שסופה נשאר לשם לשמים, ולזאת צריך להרחיק מזה, ואם באמת דעות חלוקות בעניני הקהלה טוב להביא הדבר לפני רבנים או שאר מבינים ומבקשי שלום בישראל ואין מחזיקין במחלוקת, ואם מוכרח הדבר להביא לפני בית דין, יקוב הדין את ההר או יבצעו ויפשרו, ואיש על מקומו יבא בשלום, וזרזין מקדימין, ויהי' ה' עמכם וחפץ ה' יצליח בידכם. ואחתום בברכה משולשת דברי רבך הד"ש הקדוש משה שיק מברעזאווע עכ"ל.

וכדברי רבינו המהר"ם שיק הנ"ל כתב גם הגאון המובהק מהר"י ענזיל ז"ל בתוכחתו אל הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל שם, וזה לשונו ואמנם ידעתי כי תחלת כוונתו של כבוד תורתו לשם שמים, מכל מקום אחר כך מתקלקלת הכוונה, ובהתגלע הריב והיה לשטף מים רבים, המה מי מריבה שלא לשם שמים, ובאמת כולנו נכשלין בעוונותינו הרבים בדבר הזה, וכבר עמלו על נקודה זאת רבותינו בעלי התוספות פסחים דף קי"ג (עמוד ב')  ד"ה שראה בו, שהקשו אהא דאמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, והרי מצוה לשנאותו, ותירצו דתחלתו מצוה ואחר כך כיון דגם חברו שונא לו, כדכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים כן לב האדם אל האדם, ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה שלא לשם שמים עכ"ל.

ובעונותינו הרבים כבר הגיע המחלוקת לגדל שלא לשם שמים והקהלות יורדין מטה מטה, על כן אולי היה מן הראוי שיבחרו במדינה שלשה רבנים נשואי פנים אשר צדקתם מכרזת עליהם, ייסעו לכל המקומות שנעשה פירוד לבבות ומחלוקת, להעמיד השלום על מקומה, כי רק בזה האופן ינצל כבוד התורה וממונם של ישראל שלא תלך לאיבוד, כי כל הקהלות שנעשה שם חלוקה בשנים האחרונות רק ממדת הנצחון נצמח ואין דורש ואין מבקש, ולציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה.

וכותב אני זאת להדרת גאון ישראל יען כי הנהו עסקן בעניני הכלל, ואני הגבר יודע ועד שעד כמה נופלים אשיות ויסודי הקהלה ע"י המחלוקת, ומי יודע שעד כמה תהיה מחרבת ומכה מהלכת אם לא יבקשו השלום ולרדוף אחריה, ורק באופן זה שיבואו שלשה רבנים חשובים בלי שום קריאה רק מעצמם אל העיר ויתהו על קנקנה ולהכריח שתי המפלגות להשוות השלום ביניהם, ואז על ידי זה ישבתו המחלוקת ויתרומם קרן התורה ותחזור העטרה ליושנה, והדרך ארץ לפני הרבנים והתלמידי חכמים יתחזק כמקדם, כן דעתי הענייה בזה ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. (ובתשובת שערי דעה חלק ב' כתב וז"ל רוב המחלוקת בנוי יותר על יסוד נטית הרצון והחפץ מצד פניות שונות ולא על השכל והאמת עכ"ל, עיין שם).

עיין תנא דבי אלי' פרק י"ח וזה לשונו, דבר אחר לא תלך רכיל בעמך ארבע מדות יש באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים, שתי מדות של צדיקים כיצד, צא ולמד ממשה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל תלמידי חכמים לעמי הארץ ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכו', שתי מדות של רשעים כיצד, צא ולמד מן דתן ואבירם הרשעים שהתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל עמי הארץ לתלמידי חכמים ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עיין שם, הרי דהחוב לעשות שלום בין כל הכתות אפילו בין תלמידי חכמים לעם הארץ וזה ממדת צדיקים, ודו"ק.

ומצאתי עוד בספר הקדוש ישמח משה הנדפס מחדש בליקוטים, בטעם דמריבה נקראת מצה, דבכל מריבה נראה לכל אשר מבעלי ריב שמצוה הוא עושה רק שבאמת אין כונתו לשמו יתברך רק משום איזה טינא והוא"ו הוא שם שמים, ואם כן כשנחסר שם שמים מן מצוה, היינו שנחסר הוא"ו, נשאר מצה עכ"ל.

ואחתום בברכה משולשת והנני דורש שלומו ושלום תורתו באהבה ובלב ונפש חפצה,

ידידו עוז הק' ישכר שלמה טייכטהאל

(הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, תשובה שנכתבה לרב אשר לעמיל שפיצער הי"ד, המובאת בשו"ת שכר שכיר, חושן משפט, סוף סי' יב)

מה שאמרתי בסעודת הח"ק גו"ח פ"פ יצ"ו ביום א׳ דר"ח תמוז תרצ"ב לפ"ק

ויקח קרח וכו' ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ויקומו וכו׳ ויקהלו וכו׳ הלא כל העדה כלם קדושים וכוי רב לכם בני לוי. ואיתא במדרש פליאה קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, פרשת פרה אדומה ראה. הנה איתא במס׳ אבות כל מחלוקה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזה הוא מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל, ואיזה מחלוקת שאינו לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו.

ויש לדייק אמרו מחלוקת קרח וכל עדתו, הלא היה די לומר מחלוקת קרח, כמו שאומר מחלוקת שמאי ואינו אומר בית שמאי. גם אמרו סופו להתקיים קשה להבין. ועוד יש לשאול איזה הוכחה יש לנו על זה שמחלוקת קרח הוא מחלוקה שלא לשם שמים. ואין לומר דאנו דנין על המעשה ולא על המחשבה והכוונה וצריך שיהיה המעשה ממש לשם שמים, דהיינו שיהיה הצדק והישר אתו, אם כן איך משכחת מחלוקת לשם שמים כיון דעל כרחך בכל מחלוקת רק עם צד אחד הצדק. אלא על כרחך דאין דנין בזה אחר גוף המעשה אם היא לשם שמים או לא, אלא דנין בזה אחר הכוונה והמחשבה אם טובה היא אם רעה, דאם שני הצדדים מכוונים לטובה ואין בלבם שמץ דופי אעפ"י שרק עם צד אחד הצדק מכל מקום יתכן להראות באצבע על המחלוקה ההוא שהוא לשם שמים משני הצדדים כנ"ל. ועיין בש"ס שבועות דף כ"ו רב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליי אידך ואנא בשיקרא אשתבעי. א"ל לבך אנסך. הרי דאין דנין על גוף המעשה אלא על המחשבה והכוונה אם טוב וישר הוא או רעה ומרמה הוא. אם כן מנא ילפינן שכוונת קרח היה שלא לשם שמים.

אמנם הנה אנו רואים לפעמים באיזה קהלה עומדים כת אנשים להרהר אחרי הרב או אחרי הדומ"ץ או אחרי הראש הקהל לאמור האיש הלזה אינו ראוי להיות מנהיג ושורר עלנו כי הוא בלתי ירא וחרד לדבר ה׳ כדת וכדומה הטחת דברים הרבה. ואם גם אין הצדק אתם עם כל זה יש לדונם לכף זכות ולומר שכוונתם לשם שמים. וכן להיפך כשיעמוד כת כאנשים נגד הרב או הדומ"ץ או כראש הקהל לאמור שהוא מתחסד ביותר ואין דעתו מעורבת עם הבריות לרוח היום וכדומה הטחת דברים הרבה אם כי בודאי אין הצדק אתם, עם כל זה אין להחליט עליהם שכוונתם הוא שלא לשם שמים, כי אפשר שלשם שמים מתכוונים לפי הבנתם והשגת שכלם. אמנם כאשר נראה ששני כתות אלה, כת שהרב נראה להם בלתי ירא וחרד כדת וכת שהרב נראה להם מתחסד ביותר, מתחברים ביחד לערוך מערכה נגד הרב, דומ"צ או ראש הקהל ההוא, ולהחליש כמו אז, בודאי נוכל להראות באצבע על מחלוקה ההוא שהיא אינה לשם שמים כלל, אפילו בכוונה ומחשבה. כי אלמלי היה כוונת כת אחד מהם כוונתם רצויה לשם שמים לא היו מתחברים עם כת השני להיות משונים בדיעות שיטתם במרחק רב והתאחדות והתחברות זה מורה באצבע שמרמה ושמץ דופי יש בלבם ואין כוונתם לשם שמים. וזה כלל גדול גם בכיוצא בזה כמובן (עיין ברש"י פ׳ בלק הלא עמון ומואב שנאים זה את זה וכו').

והנה מחלוקת ב"ש וב"ה היה בחילוקי דעות ונתיבי שיטות זה בכה וזה בכה. ותלמידי שמאי היה דעת כלם שווה ותלמידי הלל היה גם כן דעת כלם שוה. אע"ג שברוב המקומות הלכה כב"ה ולא כב"ש מ"מ כוונת ב"ש היתה גם כן לחוות דעתם לשם שמים לפי נתיב שיטתם כמובן. ועתה נראה נא נתיב שיטת פרטי עדת קרח הלא דתן ואבירם מפורסמים הם בתורה לאנשי ריב ומצה בלי שום יסוד וטעם דבר ויתכן לקרותם בשם רעוואלאציאנערע ואמרו חז"ל כל מקום שנאמר נצים היינו דתן ואבירם. ונתיב שיטת קרח היה שאין צורך במלך כאמרו הלא כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ויתכן לקראו בשם רעפובליקאנער. וחמישם ומאתים איש מנשיאי העדה נתיב שיטתם היה שצורך יש במלך וכהן, אבל המלך והכהן יהיה אחד מהם, היינו שכל אחד מהם התאווה לגדולה, כמ"ש הכלי יקר ז"ל בפרשתן שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לב אוהבי יותרת הכבוד והשררה, עיין נועם דבריו ז"ל. והנה אם היה  קרח לבדו עומד נגד משה בטענתו ונתיב שיטתו שאין צורך במלך וכהן, היה אפשר לדונו לכף זכות ולומר שכוונתו הוא לשם שמים לפי השגתו ונתיב שיטתו. וכן דתן ואבירם אלו עמדו נגד משה לבדם גם כן היה אולי אפשר לחפש קצת בזכותם שלפי נתיב שפתם וקוצר השגתם לשם שמים מתכוונים. אמנם מאחר שנתחברו אלה ביחד נגד משה ואהרן, גם להיותם חלוקים בדעה במרחק רב, התחברות זה מורה באצבע שאין כוונתם לשם שמים, כי אלמלי היתה כוונת קרח לשם שמים, איך היה רשאי לו אפילו לפי שיטתו להתחבר אל דתן ואבירם. וזהו שאמרו חז"ל איזה מחלוקה שהוא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל כנ"ל, ואיזה מחלוקה שאינה לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו, מה שנתחבר קרח אל עדת דתן ואבירם זה מורה באצבע שאין כוונתו לשם שמים כנ"ל. והבן כי בעוונותינו הרבים התחברות כתות בדעות שונות משונות וסותרות זה לזה בקשר בוגדים נגד תלמיד חכם רב מנהיג חוזרים חלילה כמעט מעשים בכל יום בכל אתר ואתר וה' ירחם… וזה לך האות על תרמית כוונתם שלא לשם שמים. והנה כנהוג כל כת משתדל להצטדק בעיני ההמון בריות העולם וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה להתחבר עם אלה, וכי לא ידע שיהיה הדבר מלתא דתמוה בעיני העולם ובמה יצטדק ויטהר עצמו, ועל זה בא תשובת המדרש פרשת  פרה אדומה ראה שיש בענינו גם כן מילי דסתראי שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים וחישב שבאם יזרקו נגד עיניו עולתה שעשה בהתחברות אנשים סותרים יענה שטעם כמוס יש לו בדבר שהוא בצדק ובמישרים רק אינו רוצה לגלותו כמו שהוא בפרה האדומה שהוא חק ואין רשות להרהר, והוא על פי סוד.

ברש"י פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, לפע"ד רוצה רש"י בזה להגיד מוסר להאדם בלמדו פרשה זו שלא ילמד ממעשה קרח לעשות מחלוקת, ואדרבה, צריך ללמוד ממנו להרחיק כמטחוי קשת מכל נדנוד מחלוקה, וז"ש פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, היינו יפה הוא רק ללמדו במדרש אבל לא לעשות כמוהו ח׳׳ו כי מחלוקה גורמת היזקות והפסידות רבות בכל ענינים דוחה כמה פרנסות ומשבית המנוחה ומפריע הדת וכבר אמרו חז"ל אם אין שלום אין כלום ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

הנה דוד המלך עליו השלום בספר תהלים שלו מצינו שהתפלל הרבה על השלום ולפי דעתי היו הרבה אנשים ממתנגדיו שהיו אומרים שאין כוונתו באמת על השלום רק לטובתו הוא דורש שיודע הוא שאם יהיה שלום יהיה לו מנוחה וישב השקט ובטח על כסא מלכותו. וכדי להוציא את עצמו מחשד זה התנצל דהמע"ה ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום, דהיינו אין כוונתי בהתפללי על השלום למען טובתי דוקא אלא למען אחי ורעי אדברה נא שלום, היינו בשביל טובת אחי ורעי בני ישראל, כי כשיש מחלוקה מעמד כלל ישראל ומצב קיום פרנסתם סובלת דחי תחת רעש המחלוקה. וביותר כוונת תפלתי על השלום למען בית ה' אלקינו, כי כשיש מחלוקה ח"ו אז בית מדרשות ובתי כנסיות מקדשי מעט  שוממים ואין מתפלל בכוונה וכל עמודי הדת וקרן התורה סובלת דחי בסיבת המחלוקה. וה' יתן שיקוים בנו אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו אמן.

 (כפי אהרן)

—

רבי אהרן ב"ר אפרים פישל סגל עפשטיין הי"ד – נולד בסאטמר בסביבות שנת 1903. אביו, שהיה תלמיד חכם מופלג בתורה וביראה ומרבה צדקה וחסד, נהרג ונעדר במלחמת העולם הראשונה, בלא שנודע מקום קבורתו. תלמיד ה"קרן לדוד" רבי אליעזר דוד גרינוואלד מסאטמר ו"המנחת אלעזר" רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש.

לאחר שנשא לאשה את בתו של רבי אהרן צבי קעסטענבוים דומ"ץ קהילת טיסא אוילאק,  היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים ועמל בתורה.

רבי אהרן כיהן כרב רב בגליל רעז-באניא, כראש ישיבה קטנה בעיר בעלעניעש ואחר כך מורה הוראה שם. למשך מספר שנים התגורר בטאפלטשאן שבסלובקיה. משנת תרצ"א (1930) כיהן כרב בקהילה החרדית של פראג.

מחבר קונטרס חידושי אגדות "שארית אפרים" (תרפ"ח), "מנחת שבת" עם "חלת אהרן" (תרפ"ט), ספר ההספד והדרשות "אהבת דוד" (תרצ"ב) המכיל דברי הספד והערכה למו"ה מיכאל דוד ליעבען ז"ל שהיה ראש החברה קדישא בפראג במשך ארבעים שנה, שו"ת "כפי אהרן" (תרצ"ג) וספר "בסימא דפוריא" על מגילת אסתר " ביאורי מקראותיה ומאמרי חז"ל, בהבטה והשקפה סקירית על גלגל החוזר, העולמי בכלל, והיהודי בפרט, גם בהוה" (תרצ"ח) שיצא לאור כשכפול מכתב מכונת-כתיבה . בעת ישיבתו בפראג, הביע הערכה רבה לנשיאי קהל עדת ישורון שהעסיקו אותו בעבודת הקודש, וציין כי הוא יושב "בישיבת כרך קשה, ה' יהיה לי בעוזרי לתקן דברים הצריכים תיקון ולזכות הרבים, ואבנה גם אנכי בס"ד ולא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לעולם".

את הספר "שארית אפרים", הוציא לאור בהיותו מכהן ראש ישיבה בקהילת בעלעניעש. את כל הרווחים ממכירת הספר הוא ייעד לסיוע בהוצאות חתונת אחותו היתומה. הוא הויסף וכתב שם שבשל הוצאות הדפוס מודפס רק חלק ראשון מהחידושים שהוכנו לדפוס.

ספרו "כפי אהרן", חלק א, יצא לאור עם הסכמות נלהבות מאת חותנו רבי אהרן צבי קסטנבוים הי"ד, אב"ד אונגוואר רבי יוסף אלימלך כהנא הי"ד. חלק ב של שו"ת "כפי אהרן", שמעולם לא נדפס, קיבל את הסכמת רבי יהודה ליב צירלסון הי"ד אב"ד קישינב ורבה של בסרביה.

הרב נספה בטרזינשטאט, וכן נספו אשתו וילדיהם. הי"ד.

ועשו להם ציצית, במדרש זהו שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. נראה לי דהנה כלל גדול וסימן מובהק יש לידע מי עובד את ה' בתמימות, והאות הוא אם גם בניו הולכים בתורת ה' ומתנהגים כדת, אז בטח אביהם ירא ה' באמת, וכמו שפירש האוהל יעקב פרשת תולדות הפסוק מתהלך בתומו צדיק אז אשרי בניו אחריו עיי"ש.

[וזה לשונו האוהל יעקב שם: דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד כצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו. וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו, איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד תרבותו בכיבוסיו בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר:

 וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות, כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו, יצמיח צמח טוב ושלם, כעדות החכם מכל אדם (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו, והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטיות לעבר את פי ה' ח"ו ואל מה שמתנגד לרצונו אך היא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה' יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם, ואין בידם מאומה מטובו החיצונית:

 והוא שהפליג המשורר האלקי ע"ה בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באוות נפשם אל מצות ה' יתברך, ואמר (תהלים קי"ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, והעלה בזה, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:]

ואחר כך, ועשו להם ציצית. וציצית לשון ראיה, כפירש"י, ר"ל בני ישראל יראו ויביטו על כנפי בגדים, הם הבנים, כמו שכתוב בזכריה הסירו את הבגדים הצואים, וכפירוש רש"י ומצודות – וראיתם אותו – ומתוך התנהגת הבנים תראו ותכירו את האב ותדעו מה טיבו.

והנה תוספות בבא בתרא קי"ט כתב מקושש לשם שמים נתכוין, וראיה מבנותיו שקבלו אחוזת נחלה, וכפירוש הגר"א ז"ל, הבאתי לעיל על הפסוק מי זה האיש וכו', ושם יראה. ויש להבין בזה המשך מקושש לפרשת ציצית.

אבל לפי זה יקשה אם מקושש לשם שמים מתכוין, למה סקלו אותו. ובחידושי מהרש"א ב"ב, כתב כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה וכו' הווה ליה מלאכה שאין צריך לגופה וכו', ומי הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, עיין שם.. ואם כן נהרג מקושש משום שהסתיר דבריו בלבו ולא גילה אותו לשום איש.

ויש לומר דלהמדרש היה קשה קושיה הנ"ל, לכן מביא הפירוש אור זרוע וכו', דמצינו תורה נקראת אור ותורה אור, וזריעה היא מונחת בקרקע טמורה ונעלמה, ורבי יהודה בן בתירא מכנה בב"ב קי"ט את צלפחד לצדיק, כמו שאמרו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק – וזהו שאמר אור זרוע לצדיק. הצדיק הוא צלפחד, זה מקושש, זרע והטמין האור הוא תורתו מה שמתכוין בחילול שבת, ולישרי לב שמחה, והוא גנוז מחשבתו בלבו ולא גילה הדבר לשום איש, והוא שמח בזה כי אם לא יגלה הטעם יוסקל ולא יחללו אנשי מדבר עוד שבת, ויתקדש שם שמים ברבים עבורו, והוא באמת צדיק היה הניכר ע"י כנפי בגדיו, הם בנותיו, כנ"ל.

(זכור ושמור)

—

 

הרב אשר אנשיל יונגרייז, הרב דקהל יראים דיאנדיאש, בן הרב משה נתן הלוי זצ"ל אב"ד דק"ק טיסא פירעד מחבר הספרים מנוחת משה, תורת משה נתן וקונטרס נייח נפשיה, בן הרב אשר אנשיל אב"ד ק"ק טשענגער, מחבר ספר מנוחת אשר. חיבר את ספרי זכור ושמור חלק א, זכור ושמור חלק ב, המיוסדים כולם על מצוות השבת, והוציא עם אחיו את ספרי אביהם.

בהקדמה מנוחת אשר ח"ב (ברוקלין תשע"ד) כותב הרב אלעזר אריה הלוי יונגרייז: גיסי הגאבדק"ק טיסא פירעד הלך בעקבותיו (של אביו), וכל רואיו הכירו כי בן גדולים הוא. בן לאביו מורי וחמי זצ"ל, נכד הגאון מופת הדור מו"ה מאיר אלמאש זצ"ל, ונכד הגה"ק ר' שמואל פאפא הלוי יונגרייז, ונכד האי רב גאון מו"ה אשר ווינער זצ"ל, ולמעלה בקודש זי"ע. הכרת פניו ענתה בו צדקתו ובר לבבו, ובחוליו היה בעיר המלוכה וויען, ולא רצה להיות בבית החולם קליניק, על כי אשה משמשת שם את החולים, והוציא על זה הוצאה רבה קרוב לאלף זהובים, שיבוא הפרעפעסער לביתו, ושימשו איש ולא אשה. ובמסתורים תבכה נפשי בזכרי כי עוד בימי עלומיו נשל נעלי הילדות מעל רגליו. וראינו בו פרישות וקדושה אשר לא אוכל להעלות על הכתב מטעם הכמוס. עכ"ל.

בספר תולדות אנשי מופת מובא:

הרב הגאון מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז אבדק"ק דיאנדאש, חיבר ספר זכור ושמור עה"ת ליקוט גדול מעניין שמירת שבת קודש, והיתה לו מסירת נפש גדול בענין הזה. היה תלמידו של הגה"ק בעל מח"ס נטע שורק זצ"ל אבדק"ק טשאטה, נפטר ו' שבט תש"ב לפ"ק. עכ"ל. (24/01/1942).

העתק נוסח מצבתו:

הרב הגאון הצדיק המפורסם הדרשן המפואר שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ"ל בעהמ"ס זכור ושמור ב"ח שהיה רב אב"ד ורועה נאמן מ"ב שנים פה קהל יראים, נפטר בן ס״ז שנים ש"ק ו׳ שבט שב"ת לפ"ק בעיר הבירה, בן הגה"צ בעל מנוחת משה ותורת משה נתן אבדק״ק ט׳ טירעד, ונכד להגה"ק בעל מנוחת אשר אבדק"ק טשענגער זצוק"ל, — שם אמו חיה פערל מגזע תוס׳ יו"ט זי"ע

אבן מקיר תזעק פה טמון רבינו

שבת משוש לבינו אדונינו מורינו

ראש קהלתינו לזאת תרמע עינינו

אשריך קהלה זכית לדגול מרבבה

נודע בשערים המצוינים בהלכה ואגדה

שבת הקודש היה אוצרו ובבת עינים

יסד חברות ועמד על משמרתו בלי עצלתים

למד עם תלמידים ואל שמים פרש הכפים

הלכת חיש מהר למצוא מנוחת עולמים

לנו עזבת חשך יגון אנחה ומרורים

וי להא׳ שופרא שעזבת בתחתונים

ידיך שא ורחמים תעורר במרומים.

הערת העורך:

אתר זה מתמקד בדברי תורתם של הנספים בשואה.

לכאורה, הדבר מצריך להגדיר מה נכלל בכלל דברי תורה ומי נכלל בקבוצת ה'נספים בשואה'. יש המעלים שאלות וחקירות, כגון האם מי שנפטר בגיל שיבה על מיטתו בזמן הכיבוש הגרמני הוא בכלל הנספים? האם בצוק העתים נמנעו ממנו מזון ותרופות שקרבו את מותו? והאם מי נפטר מהתקף לב בהיותו חשוף לצרות ולזוועות, גם הוא בכלל הנספים? ומה אם לבו לקה בשל כך בהיותו מחוץ לשטח כיבושם של הרוצחים הנאצים ימ"ש? ומה לגבי מי שברח לאזורי כיבוש של הרוסים וסבל מהם שם לפני מותו, ועוד ועוד.

לי אין מספיק משאבי זמן ואנרגיות להיכנס לחקירות מעין אלו, ואני לא מרגיש צורך לדקדק בכך. כי לעניות דעתי אין פסול בלמידת תורת חיים ועריכת הכרות עם מוסר התורה, גם אם הדברים אינם עומדים תמיד בהגדרות המחמירות של 'תורת מי שנספה בשואה'. לכן ראיתי לנכון לכתוב על הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל, אף שנפטר בהוגריה, אומנם בזמן היותה בת בריתה של גרמניה הנאצית וצוררת יהודים, אך עוד לפני כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים. רבים מאנשי קהילתו ומשפחתו נספו בשואה, ויהיו הדברים הנלמדים שם לעילוי נשמתם ונשמת רבם הגדול ונשמות כל קדושי ישראל.