קטגוריה: אישים הי"ד

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז,ב).

וצריכין להבין מדוע אמר המלך שלמה עליו השלום "מלכת", כפי הפשיט היה צריך לכתוב "מללכת". וגם מה הוא שאומר, באשר הוא סוף "כל" האדם, והיה די באומרו סוף האדם, ומדוע שינה לשונו "והחי" יתן אל לבו, ולא האדם יתן אל לבו.

התועים בעולם טועים ואומרים, כי פטירתו של אדם לעת זקנתו באה מחמת חולשא והתייבשות ליחותו, ומיתתו של ילד הוא מסיבת טרם בא לכחותיו ועדיין לא נבלע הליחות בעצמותיו. טח עיניהם מלראות יד ההשגחה העליונה ותולים כל מקרה בטבע. אבל ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים. אנו מאמינים ויודעים, כי יד ד' פעל כל זאת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אמנם הסתלקותו של אדם במבחר שנותיו מלא בכחותיו, מוכרח להניע גם לב אבן, לשוב אל ד' להאמין בההשגחה אלקית, כי הקב"ה הוא הממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

והנה עיקר הספידא והליכה לבית האבל הוא שהאדם יתן אל לבו ויראה כי אין אדם יודע יום מותו, וישוב אל ד' ירחמהו, וכשהולכים אל בית אבל המתאבל על נפטר שהיה ראוי לילך לחופה לבית המשתה, ונסתלק בימי עלומיו, אז הכל מודים שהוא מה' יתברך בעצמו וחוזרים בתשובה.

ולזאת אמר שלמה המלך עליו השלום טוב ללכת לבית אבל, בכדי להתעורר בתשובה, וקמפרש איזה אבל "מלכת לבית המשתה", מנפטר כזה אשר היה מוכן באותו הזמן ללכת לבית המשתה ונעדר בכל כחותיו בימי בחרותו, שאי אפשר עוד לתלות בטבע ובסיבות שונות, רק כל אחד רואה כי הכל הוא מה' יתברך ואז לבבו יבין באשר הוא סוף כל האדם, כי אין שום איש יודע יום מותו, והחי, היינו בעת שהאיש הוא חי, מלא בכל כחותיו, יתן אל לבו ושב ורפא לו.

כן גם אנחנו מחויבים לעורר בכי ומספד רב על הנפטר היקר באנשים, הבחור המופלג ושנון ירא אלקים בר חכים בן גדולים וקדושים, בן זקונים לאביו כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, כמר יעקב פנחס שרגא ז"ל, אשר נפטר בשנת הי"ח לימי חיו, בזמן שהיה ראוי לילך לבית המשתה ולחופה, מה גדול השבר והיגון, מה גדול האסון הנורא, כמו שמצינו בגמרא (מ"ק כה) אשר אמר האי ספדנא עליה דרב חנין חתניה דבי נשיאה שמחה לתוגה נהפכה. 

ובזה נוכל לפרש דברי הנביא ירמיה (איכה ה,טו) אבד משוש לבינו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, או נא לנו כי חטאנו, היינו כנ"ל, כי בזמן שהיה מוכן לעשות עמו מחול ולשמוח עמו, נהפך לאבל, או נא לנו כי חטאנו. אנחנו גרמנו זאת אשר נפש יקר כזה נאבד מאתנו בימי עלומיו.

לזאת מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה, כי זה עיקר תכלית ההספד לעורר בכי ותשובה, כמו שמפרשים על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", כי לפעמים שמחה לצדיק במותו, בזמן שמכפר על הדור (כמו שהובא בהקדמה לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה בשם הרמב"ם ז"ל מה שכתב לבנו ר' אברהם ז"ל, וזה לשונו, ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל, אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. עד כאן לשונו). אך מתי מכפר, בזמן שהעולם מתעוררים בתשובה על ידי מותו על ידי הספד ובוכין עליו ויודעים מה שגרמו במעשיהם, אז מיתת הצדיק מכפרת, ובאם לאו אין מיתתו מכפרת, לזה אמר "הצדיק אבד", אימתי נקרא מיתתו אבדה, בזמן ש"אין איש שם על לב", כי אם מתעוררים לבם לתשובה, אין מיתתו נקראת אבדה.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד' ונעורר בכי והספד על פטירת נפש יקר וקדוש הזה, ואז הנפטר יהיה מליץ יושר בעדינו כי נוושע בישועה שלימה, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובגבול בית כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, ובגבול כל בית ישראל, ושיתקיים דברי הנביא בלע המות לנצח, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, ויהיה רק ששון ושמחה בקרב בית ישראל. אמן כן יהי רצון.

(נהור שרגא, עמ' נו-נז)

רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד, נולד בלודז' בערך בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב אליהו זינגר, שהיה בצעירותו רב אשיוקוב, ברזניצה, פשיסחא ובשלושים שנותיו האחרונות היה ראב"ד קאליש.
בנו, יצחק מאיר, למד בשקידה עצומה והיה בעל תפיסה גאונית, עד שזכה ללמוד את הש"ס כולו עוד לפני בר המצוה שלו. כבר בילדותו השתתף בשיעורי אביו שנתנו לאברכים ובחורים מופלגים. האדמו"ר מאלכסנדר, בעל ה"תפארת שמואל", בחר בו, בגיל 11, להיות חתן בתו הבכורה מלכה פרל. כאברך כישרוני ושקדן, התעלה בתורה והעבודה, במידות ובחסידות. הוא נודע כבעל הוראה נפלא, גאוני, היודע את כל מכמני התלמוד והפוסקים.
בשנת תר"ע (1910) מונה רבי יצחק מאיר לרב ואב"ד העיר אלכסנדר. הוא הצטיין כדרשן המשמיע דברי חסידות ומוסר עם חריפות עצומה, והיה אהוב על כל שכבות החברה בעיר. כאחד מגדולי רבני פולין, היתה השפעתו על פני אזורים נרחבים, והתחשבו בחוות דעתו בוועידות הרבנים.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך לא רצה לפרסמם, וכן הרבה לכתוב הגהות על רבים מספריו, אך כתביו וספריו אבדו בשואה. עם פלישת הנאצים, הם באו לחפש אחריו ולכן ברח ללודז, ומשם ברח והסתתר עם משפחתו בעיר טומשוב – מאזובייצק. כשגילו הצוררים את מחבואם רצחו אותם שם ביריות. הם הובאו לקבר ישראל בטומשוב, כשאלפי יהודים ליוו אותם, בתנאים קשים.

היו לרב יצחק מאיר בן ובת. 

בתו, הרבנית רויזא מינדל הי"ד, נשאה לאחיו של הרב יצחק מאיר, הרב חיים אלעזר הי"ד, רב ומו"ץ בלודז'. הם נספו עם חמשת ילדיהם עקה"ש.

בנו, הרב יעקב שרגא פייבל זינגר הי"ד, נולד בתרנ"ט, שימש כרבה של אוסטרובה, והיה חתנו של האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. הוא נכלא בגטו סלונים. עם הכיבוש בנאצי, סבל הרב התעללויות ועינויים וזקנו נגזז בהוראת הגסטפו. באישון לילה הצליחו הרב ומשפחתו לעבור לסלונים, שהיתה אז תחת כיבוש סובייטי. הם רצו להמשי לוילנה, אך רק בנו יחיאל מנחם, תלמיד ישיבת חכמי לובלין, הצליח להגיע לשם, והמשפחה לא ידעה מה אירע לו. לאחר שסבלו כשנה מעול הכובשים הסובייטים בסלונים, נכבש המקום ע"י הנאצים, והיהודים רוכזו בגטו. כעבור כשנה של סבל בתנאים איומים, הוצאה המשפחה לפנות בוקר באחד משלושת ה"אקציות", בהם נלקחו יהודי הגטו לשדות פטרלוביץ. הרב ומשפחתו נכלאו בבית המעצר ברנדינסקי ליום ולילה ונרצחו ביריות בשדרות צ'מפלובה, בט"ו בתמוז תש"ב.

הבן יחיאל מנחם, שהגיע לוילנא, הצליח להימלט מליטא בשנת 1942 ברכבת הטרנס סיבירית והגיע ליפן, באמצעות ויזות שהנפיק חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, שפעל בניגוד להוראות הממונים עליו. הם עברו את סיביר ואת סין, ולבסוף הגיעו לגטו יהודי בשנגחאי ולמדו שם בישיבה עד לשנת 1945. בסיום המלחמה הוא עבר דרך מוסקבה והגיע לארה"ב בשנת 1946.

שנים רבות סבר רבי יחיאל מנחם כי כל שבעת אחיו נרצחו ביחד עם הוריו, ושהוא השריד היחיד ממשפחת אביו הרב יעקב שרגא פייבל, ממשפחת אבי אביו – הרב יצחק מאיר זינגר, וממשפחתו הענפה של אבי אמו – האדמו"ר מאלכסנדר רבי שמואל צבי דנציגר מחבר ה"תפארת שמואל", שמנתה יותר ממאה וארבעים צאצאים, הי"ד. העדויות ששמע הובילו אותו למסקנה שכל משפחתו נורתה יחדיו ונקברה בקבר אחים. הוא הנציח הוריו ואת כל אחיו בהגדה של פסח "ישמח ישראל – תפארת שמואל", ובמשך עשרות שנים הופיע בספרים רבים הסיפור של הבן היחיד שנותר שריד אחרון לכל משפחתו (ראה: תולדות אנשי שם, תפארת זקנים, אמרי קודש – תשס"ב, "אלה אזכרה" ח"ז עמ' 97,  מגילת פולין – אוסטרו מיזובייצק עמ' 61, ידי דוד – דברי ירמיהו, אהל יוסף עמ' רלז).

לימים מונה רבי יחיאל מנחם לכהן כאדמו"ר מאלכסנדר בארה"ב, ונפטר שם בשנת תשמ"ט (1988).

אבל, שנים רבות אחר כך, בשנת 2009 כותבת גברת מנתניה, מרת שפרה דבורה בוימגן בת הרב יעקב שרגא פייבל זינגר, דפי עד להנצחת הוריה וכל אחיה[!]. היא כותבת שאחיה אברהם אלעזר, נלקח עוד בסלקציה באוגוסט 1941 ונרצח ליד סלונים, בגיל 17. ועל אחיה אפרים, כתבה, שהסתתר בעליית גג של נגריה בשנת 1942 עד שנאלץ לקפוץ מהקומה שנייה בעקבות שריפה ואז נורה, בהיותו בן 19. היא כתבה על אחותה הגדולה רבקה חיה, שברחה יחד אתה לשורות הפרטיזנים בעת חיסול הגיטו, ונהרגה בקרב בינואר 1944, בהיותה בת 17. שפרה דבורה מילאה דף עד גם על אחיה חיליק, הרב יחיאל (חיליק) מנחם, שידעה שהגיע לגטו וילנה בגיל 23, ונעלם.

ככל הנראה שפרה דבורה, שברחה עם אחותה לפרטיזנים בהיותה בת 8, נמסרה לאחר המלחמה למנזר קתולי ושהתה שם שנים רבות, עד שיצאה שם, נשאה ליהודי, עלתה לארץ והתגוררה בנתניה. עד אחרון ימיו לא ידע אחיה שהיא שרדה. גם אם חשב לחפש אותה, ספק אם היה מוצא אותה בהיותה במנזר. גם היא לא ידעה עד אחרון ימיה שאחיה ניצל והקים משפחה. שרדי המשפחה לא זכו לשוב ולהיפגש בחייהם.

מקורות: אלה אזכרה, אלכסנדר האחים הקדושים עמ' 234-235, דפי עד באתר "יד ושם"  ועוד. 

מה שנוהגין להעמיד אילנות בבתי הכנסת ובבתים בחג השבועות, כדהובא במג"א סימן תצ"ד סעיף קטן ה', נראה לעורר שיהיו נזהרים שלא לקצוץ ענפים מאילן עושה פירות, כי ראיתי מהרבה שנוהגין כן ומדקדקים ענפים מאילן אגוז. ולפי עניות דעתי יש לפקפק על זה. ועיין בהגהות מהרש"ם על ספר חרדים אות נ"ג, אף דאין איסור אלא לקצוץ האילן משורשו, אבל בלא צורך גם בזה איסור לקצוץ ענשים אם לא לצורך, אפילו דליכא צורך גדול. עד כאן. ולעניות דעתי אין צורך כלל לקיים המנהג דווקא בענפים מאילן העושה פירות, אפילו לפי טעם המג"א שם כדי שיזכירו שבעצרת נידונין על פירות האילן ויתפללו עליהם. עד כאן. ולפי זה שפיר עבדו להדר אחר אילנות עושי פירות, ויהא לפי זה צורך קצת וצורך מצוה. וגם שומר מצוה לא ידע דבר רע.

אבל לעניות דעתי שטוב אפילו הכי לקיים המנהג גם לפי טעם המג"א הנ"ל בענפים מאילני סרק. ואדרבא, על ידי זה לעורר יותר ביום מתן תורה ולהתפלל עליהם שיעשו פירות, כדכתיב ועץ השדה יתן פריו, שפירש רש"י ז"ל, הן אילני סרק. ולכאורה, האיך שייך לאמר על אילן סרק, פריו, דהיינו פירות שלו, הא אין לאילן סרק פירות. אבל מובן לפי המקובל בידינו שקודם החטא היו מוציאין פירות כל האילנות, אפילו אילן שהן עתה אילני סרק. ומהאי טעמא שייך גם כן איסור הרכבה בעץ סרק על אילן מאכל. עיין יו"ד סימן רצ"ה, פתחי תשובה סעיף קטן ב', דאולי היו מוציאין מין אחר והוי כלאים עם כל המינים. ממילא לפי זה, מתחילת הבריאה היה בכח עץ הסרק גם כן פירות, רק משנתקללה האדמה על ידי החטא, אין בכח הצמיחה להוציא הפירות שבכח האילן. אבל אם בחקותי תלכו, שיהיו עמלים בתורה, נזכה ועץ השדה ייתן פריו ועתידין לעשות פירות שבכחם, והיה פריו. והבין.

ויש לומר לפי הנ"ל מה שהובא בתשובת חתם סופר סימן ק"ב חלק יו"ד ק"ב בשם מורו חמיו, דרמב"ם לטעמיה דסבירא ליה סוף פרק י' מכלאים כל ספיקא דאורייתא לקולא, ואם כן מאי טעמא החמיר קרא דבעי אשר תדע, הא בכל האיסור ספיקא נמי שרי. עד כאן. ולעניות דעתי לפי הנ"ל אתי שפיר דלפי הנ"ל בכל אילנות אתחזק איסורא מתחילת היצירה שהם מתחילת היצירה עץ עושי פרי ממילא שפיר צריך, כדי להוציא מהחזקה, אשר תדע כי לא אמרינין ספיקא דאורייתא להקל. ודו"ק. ממילא שפיר יש לקיים המנהג בענפי אילן סרק שלא להכניס את עצמו בהאיסור קציצה בענפים מאילן עושי פירות, ואדרבא לפי הנ"ל יתעורר יותר להתפלל ביום מתן התורה שבזכות קבלת התורה יתקיים ועץ השדה יתן פריו במהרה בימינו אמן.

(בית ועד לחכמים, חוברת א, עמוד ה)

הרב הגאון אברהם חנוך פרידמאן הי"ד, היה דיין ומו"ץ בק"ק סטמאר.
הוא נולד בשנת תר"ל, לאביו הרב צבי יהודה פרידמן מטאפולטשאן, ולאמו מרת רעכעלע, בתו של הגאון החתם סופר זצ"ל. בגיל שבע התייתם מאביו ומאמו, ואומץ על ידי דודו, אחי אמו, הרב יוסף יוזפא. לאחר פטירת דודו, אימצו רבי יהודה גרינוולד. בגיל צעיר החל את לימודיו בישיבת מטרסדורף, אחר כך היה תלמיד ה"שבט סופר" ומתלמידיו המובהקים של אביו המאמץ, הרב יהודה גרינוואלד, אב"ד סטמאר. לימים נשא לאשה את מרת חייטשע, בת הרב יוסף צבי גרינוולד, אחיו של רבו. לאחר חתונתו עבר עם רבו מבוניהד לשוראני ומשם לסטמאר. משנת תרנ"ט היה לדומ"ץ בסטמאר, וכיהן כאחד ממנהלי ישיבתו של חותנו. נודע כחריף ובקי מאד, גדול בתורה וביראת שמים, נואם בחסד עליון, בעל כישרונות ומורה הוראה מובהק. הוציא לאור כמה ספרי סבו החתם־סופר, והכין לדפוס את רוב ספרי רבי יהודה גרינוולד. היה רב ומגיד שיעור בבית המדרש של "מחזיקי תורה", לימד שם כמה שיעורים ביום, ודרש בענייני היום מדי שבת בשבתו ובלילי שבתות, עד שהיו כל שומעיו יהודים יראים ושלמים, כשרים ויודעי ספר. הרב ורוב ילדיו נספו בשואה. 

הוא נשלח מגטו סטמאר למחנה ההשמדה אושוויץ, ועלה שם על המוקד עקה"ש בי"ב בסיון תש"ד, יחד עם רבים מבני קהילתו. 

הרב אברהם חנוך הי"ד נמנה בין החותמים על תעודת בית דין צדק דקהל יראים סאטמאר, המופיע בהסכמות חבת ירושלים ח"א. בנוסף הוא כתב הסכמה לספר עוללות יהודה ומספר מכתבים ממנו הודפסו ב"זכרון למשה". מהוראותיו הובאו ב"מרא דשמעתתא – עטרת יהושע", בפני הנשר שנה ב, ובספרים נוספים.

מקורות: שאול בחיר ה', דברי ימי קאשוי, עמ' טו, קהילות הונגריה, ספר יזכור לקהילת סטמאר, ועוד. 

זה ספר תולדות אדם וגו' (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו' (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו"ם, והוא, כי אמונת העכו"ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה' יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו"ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ"ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. "זה ספר תולדות אדם", זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב"ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' לא תעשו כן לד' אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד', לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד' אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד' עוז לעמו יתן, ד' נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע"א).

(מתוך קונטרס "נפש לאברהם", הודפס בסוף הספר "נפש רב", עמ' רי"ז)

הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס"ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב"ד צ'נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת "שבת אחים". בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ"ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב"ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי"ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב"ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי"ב בסיון תש"ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי"ד.

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי"ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר"צ-תרצ"ה, התגלו בשנת תשכ"ט בעזבונו של אחיו הרופא ד"ר מרדכי מאיר. בשנת תשס"ב הוא יצאו לאור בשם "קונטרס לנפש אברהם", בכרך אחד עם הספר של חותנו, "לחם רב". הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת "נפש לאברהם", דפי עד ב"יד ושם", ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח"כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס"ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי"ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

אחר קריאת התורה כיבדוני ראשי הקהל לשאת דברים לרגל חנוכת המקוה. והנני רושם את שאמרתי.

בספרי הקודש איתא שכאשר נעשה לאדם נס, דהיינו דבר אשר על פי השכל האנושי לא היה קורה כדבר הזה ורק וכך באופן של חוץ לדרך הטבע נעשה לו הדבר, אזי צריך לגלותו ולפרסמו.

מורי ורבותי!

ענין שלפנינו המקוה שנבנתה בעזר שמו יתברך וברוב חסדיו הגדולים בשנה זו, שנת ת"ש, שלדאבוננו תש כעת כוחם של ישראל בכל העניינים, הרי זה בוודאי בחינת נס שהוא חוץ לדרך הטבע, באשר הקהל, רובו ככולו, לא האמין שנזכה לגמור הבניין. ועל אף כל זאת עזר לנו ה' יתברך לגמרו ולחנכו, הרי זה ממש נס גדול חוץ לדרך הטבע. ועל אחת כמה וכמה מחוייבים אנו להודות לד' בתוך רבים, ולהודיע לכל פעולת גודל האמונה והביטחון בחי עולמים, כי לולא ה' בעזרנו לא היה באפשרותנו לעשות כל זאת, על אף היותו דבר טוב ומועיל, כי גם על כך זקוקים לסייעתא דשמיא רבה. כמאמר דור המלך עליו השלום, "רחש לבי דבר טוב אומר אני מעשי למלך", אשר בעת שרוחש לבי לדבר טוב, אומר אני בפירוש "מעשי למלך", שזה גופא שנתעוררנו אל הדבר הטוב, הרי הוא גם כן ממעשה המלך (כן פירש בשבט מיהודא).

ואל יהא זר בעיניכם מה זה ועל מה זה הנאום והדרשה הזאת שהנני דורש עתה, בטענה מי ביקש זאת מידך להטריח את הציבור בדברים. ואם כדי להודות ולהלל אתה בא, הלא כבר כתיב, לך דומיה תהלה, שהרי אין קץ לדברים אלו ומי ימלל גבורות ד', מי ישמיע כל תהלתו?!

אמנם, צאו וראו, ושפיל לסיפיה דקרא, "לך ישולם נדר". ובנדר הרי אמרה תורה וידור יעקב נדר לאמור, ודרשו חז"ל לאמור לדורות שיהיו נודרים בעת צרה. ובכן עתה אנו בני הדור הזה העומדים כהיום בעת צרה, הרי מחובתנו לאמור למען ידעו כי אין מעצור לד' מלהושיע! כי הלא גם בעת בנין בית הכנסת בשנת תרפ"ד היו כאלו שאמרו, "עתה בזמן שלאחר מלחמת העולם אין ראוי לדבר מזה". והן הם שאמרו גם בבנין המקוה הלזה, "הלא אנו עומדים קודם מלחמה גדולה!" רחמנא ליצלן.  אמנם זכות האחדות השוררת, תודה לה' יתברך, בתוך קהילתנו היא שעמדה לנו בזאת, וסר השטן מלפנינו ומאחרנו, מלפנינו קודם המלחמה, ומאחרנו אחר המלחמה (בבנין בית הכנסת כאמור), וה' יתברך עזר לנו גם בזה.

ואפשר לומר עוד במה שזכינו לסייעתא דשמיא, כי זכות האבות עמדה לנו. וכמאמר דוד המלך עליו השלום (תהילים טז,ב-ג) טובתי בל עליך… לקדושים אשר בארץ המה", ופירש בזה אדמו"ר זצוק"ל בעל "שבט יהודא", שאדם הזוכה לפעמים לעשות דבר טוב, אל יחשוב שזה בעבור טובתו וגבורתו, כי אם לקדושים אשר בארץ המה, כי זכות אבותיו הקדושים עמדה לו.

ומעתה יהיה איך שיהיה, על כל פנים ראינו בעליל שקהילתנו הקדושה דפה התנדבו ונתנו וחזרו ונתנו, בלב אחד ובנפש אחד, לבנות מקוה, וזאת באהבתם את כבוד שמו יתברך, כי אין לך ראיה יותר חזקה לאהבת ד' מזה שרואים שמפזרים ונותנים ממון שאהבה נפשם, וכעניין תרומת ד' במלאכה המשכן.

ואם כן עיננו לד' נשואות הבט וראה בי היינו לעג וקלס בגויים נחשבנו כצאן לטבח, וכו' (כידוע מה שהיה בשנת ת"ש ברומניה תחת ממשלת הגארדיסטען), ובכל זאת שמך לא שכחנו, ראשי תיבות וסופי תיבות שנת ת"ש, כלומר שאפילו בשנת ת"ש בעת צרה וצוקה, לא שכחנו שמך.

והנה בנוגע לחלקי, מה שזכיתי בסייעתא דשמיא בכוח וזכות אבותי הקדושים, הריני צריך להכיר על כך טובה לאדוני אבי זי"ע, כי אתם הדבקים בד' אלוקיכם חיים כולכם היום, הרי יודעים אתם היטב כמה מסר אדוני אבי ז"לאת נפשו (וגם בצוואתו כתב לבניו על כך), לפעול ולהשגיח שלא ישוחו שיחות חולין בבית הכנסת. אי לזאת, בדין וביושר יש לי לבקש את בני קהילתנו הקדושה דפה, לעשות תקנות וגדרים שלא יחללו את קדושת בית הכנסת.

בפרשתנו פרשת ראה כתיב, "לא מרובכם מכל העמים חשק ד' בכם ויבחר בכם כי אתם המעט מכל העמים כי מאהבת ד' אתכם". וכתב הכתב סופר זצ"ל, שהפסוק אומר לא מרובכם במעלה מכל העמים, כי אתם המעט במעלה! וכמאמר המדרש, אומות העולם חוטאים ולא כלום, וישראל חוטאים ולוקין. ובפרט בעניין שיחות חולין בבית הכנסת, שאנו מעוטים במעלה בעניין זה, שהרי כידוע אומות העולם חוששין לדבר זה מאוד, אשר על כן מחובתנו להשגיח אחד על רעהו וכו'.

ואחרי כל הנאמר לעיל וכדרכו של עולם, מחויב הנני להודות לכל בעלי הבתים דפה שהיו בעוזרי, וכמו כן לכל בני הגליל. לפרטם כל אחד במעלותיו אי אפשר, כי כולם כאחד לקחו זה למעלה מזה, אך באופן פרטי הנני מוסר כאן תורתי לרבי אלימלך כץ שחיזקני מאד באמונתו ובטחונו, וכמו כן להעוסקים בטרחה וטלטולים לקבץ ממון לצורך הבנין הרי הם רבי משה אריה גליק, רבי חיים עזרא איצקוביץ, רבי זאב לעווינגער, רבי מרדכי לעווינגער הצעיר, רבי יצחק קארפץ שו"ב. כולם יעמדו על הברכה ויישר כוחם וחילם לאורייתא. ד' יעזרנו ויקבץ נדחנו, ובא לציון גואל אמן ואמן.

(ספר הזכרונות, מתוך אור ישראל)

רבי הלל ורטהיימר הי"ד נולד בגלץ' בשנת 1890, להוריו ר' מרדכי ומרים לאה. הוא היה נשוי למרת שינדל לבית באום, ועסק במסחר מצבות וצינורות בטון. הוא פעל רבות לריבוי קדושה וטהרה בעירו מעדיעש, מחוז סטמאר שבטרנסילבניה, על ידי השתדלותו בבנין בית הכנסת, מקוה טהרה, יסוד חברה משניות ועוד. בכתב העת "אור ישראל" הופיעו קטעים מתוך ספר זכרונותיו.

גטו סאטמר הוקם כחודש לאחר הכיבוש הגרמני של הונגריה. בנוסף למחלות ולצפיפות הנוראה בגטו, היו שם מקרים רבים של עינויים ורציחת יהודים. בין כ"ז באייר תש"ד (20.5.1944) , לי"ב בסיוון תש"ד (3.6.1944) נשלחו יהודי הגטו לאושוויץ, מידי יומיים-שלושה.

משפחת ורטהיימר נשלחה להשמדה באושוויץ. ר' הלל נספה שם ביום ז' בסיון תש"ד. רעייתו נספתה שם ביום י' בסיון תש"ד. מתוך שמות ילדיהם, נספו באושוויץ חיים צבי (בן 16), משה (בן 14) ומנחם מנדל (בן 10). הי"ד.

נכדו ייסד את מכון "טהרת ישראל" בבני ברק.

מקורות: יסוד הטהרה, דפי עד ביד ושם, אתר זכור, ועוד.

ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם. ד' עוז לעמו יתן ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,י-יא).

מורי בעל ילקוט אליעזר זצ"ל פירש דברי חבקוק הנביא (ג,ו) והוא בהפטרה ביום ב' של שבועות, ויתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם הליכות עולם לו, שתכלית הניסים והנפלאות שעשה הוא יתברך לשדד מערכת הטבע ולשנות טבעם שנברא עמהם מששת ימי בראשית הוא למען שלא נטעה בטעות אותם המינים האומרים שטבע העולם מתהלכת כדרכה מעצמה ומטבעה שנבראת עמה, ולהכחיש ולעקר את דעות הכוזבות האלה מראה השם יתברך את כבודו שהוא אדון העולם הוא בראה עשאה ויכוננה וברצונו הטוב משנה אותה. וזה הוא המוכיח והעד הנאמן שהבורא יתברך ברא הכל ומשגיח על פעלו ואין כל דבר נעלם ממנו שגם הילוך הטבע התמידית בזריחת השמש ובואה הוא הכל על ידי  הנהגתו יתברך.

וזה שאמר הנביא מה שאנו רואים לפעמים יתפוצצו הררי עד שחו גבעות עולם, שנעשים דברים שהם שינוי הטבע, הוא לאות שגם הליכות עולם שהעולם מתנהג והולך בטבעו, הוא לו, הכל בהשגחת והנהגת בורא עולם יתברך. ומורי הנ"ל פירש עוד מקרא שכתוב (במדבר כג,כב-כג) אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו כו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל, דבעוד שלא בחר אותנו לו לעם אם רצה הוא יתברך להודיע לבני אדם שהוא הבורא שברא את הכל, היה צריך לעשות נסים ונפלאות חוץ מדרך הטבע, כמו שעשה במצרים להודיע שהוא האדון, כמה שנאמר (שמות ח,יח) למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.

אבל אחרי שבחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו הקדושה ועל ידי זה גברה שנאת האומות עלינו, כמו שאמר במדרש (שמות רבה ה,ד) שנקרא שמו הר סיני, שממנו ירדה שנאה לעובדי כוכבים, והשם הטוב מקיים אותנו ביניהם שה אחת בין שבעים זאבים, זה הוא הנס והפלא הגדול מכל האותות והמופתים אשר עשה במצרים, כמו שאמרו אנשי הכנסת הגדולה (יומא סט,ב) הם הם נוראותיו הם הם גבורותיו, שמקיים שה אחת בין שבעים זאבים.

וזה שאמר אל מוציאם ממצרים כתועפות רעם לו, היינו השם היה מראה כוחו וגבורתו כתועפות ראם, על ידי הנפלאות והיד החזקה אשר עשה במצרים, אבל כעת אחרי שבחר בישראל לו לעם, יאמר בכל העולם מה פעל אל, על ידי זה שמקיים אותנו בין שונאינו שבכל דור ודור העומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצילנו מידם. ועל כוונה זו אמר דוד המלך עליו השלום בראשונה, ד' למבול ישב וישב ד' מלך לעולם, למען ידעו שד' יושב למלך לעולם היה צריך להראות המבול, אבל אחרי שעוז זו התורה לעמו יתן, אין צורך לנס אחר רק זה בלבד, ד' יברך את עמו בשלום, שאחרי כל הרדיפות שרדפו אותנו אויבינו המה אבדו ושמם מחית, ואנחנו חיים וקיימים לעולמים בעזרתו יתברך ויתעלה.

(תורת יצחק, לבוש יצחק, עמ' רמ"ב)

הרב יצחק אויש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרכ"ב (1862) לאביו הרב יחיאל מיכאל אויש בעיירה פאקש שבהונגריה. הרב יחיאל מיכאל היה תלמיד הכתב סופר בפרסבורג, ועלה לארץ ישראל בשנת תר"ס (1900) בהיותו בן 69. הרב יצחק למד אצל הרב זוסמן אליעזר סופר והיה מגדולי תלמידי הרב שמואל ארנפלד ה"חתן סופר".

לאחר נישואי הרב יצחק עם מרת רחל ליבא לבית קרויס, עבר לבאניהאד ועסק שם במסחר. על אף הצלחתו בעסקים, לא התפאר בעושרו, חי בצניעות והיתה תורתו עיקר אומנותו. הרבנית רחל ליבא ע"ה נפטרה בצעירותה, בשנת תרס"ז (1907). בנם היחיד ר' שמואל הי"ד, נספה בשואה.

אשתו השניה, מרת פייגא הי"ד לבית וובר, סייעה לו לעשות בתורה וצדקה במשך כארבעים שנה. הוא נודע תלמיד חכם חריף ובקי בכל חדרי הש"ס והפוסקים, שעשה תורתו עיקר ומלאכתו עראי, שקדן ומתמיד, וצדיק מפורסם מבאניהאד. שנים רבות שימש כראש הקהל בעירו ועמד בראש חברת מחזיקי הדת באיחוד הקהילות שמעבר לנהר דונא.

כשאיבד את מאור עיניו, החזיק שני בחורים וקראו לו מתוך הש"ס והפוסקים בשני משמרות, ובכל ליל שבת היה מגיע לביתו אברך לקרוא לו את דברי הזוהר על הפרשה, כך שיוכל להמשיך ללמוד בהתמדה ובעמקות. גם בערוב ימיו בשנות השמונים לחייו, עסק בש"ס ופוסקים בצלילות ובשנינות על אף יסוריו. עד שגרשוהו הגרמנים ימ"ש להריגה באושוויץ, בי"ח בתמוז תש"ד. הי"ד.

כתביו נצלו והובאו לירושלים ע"י חתן בנו לאחר השואה, ויצאו לאור ע"י נכד אחיו בשנת תשמ"א בספר "תורת יצחק".

מקורות: הקדמת המו"ל לספר תורת יצחק, אתר יד ושם.

אגב אציע מה ששמעתי מגיסי הגאון הרב אהרן פרעסבורגער אב"ד באניהאד זצוק"ל, לפרש את המסורה: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד,ז), ונשמע קולו בבאו אל הקודש (שם כח,לה), ונשמע פתגם המלך (אסתר א,כ).

דהנה התוספות כתבו על הא דאיתא בשבת (דף פח ע"א): כפה עליהן הר כגיגית. ואף על פי שכבר הקדימו נעשה לנשמע, שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה מיצאתה נשמתן. והא דאמר בפרק קמא דמסכת עבודה זרה (דף ב ע"ב): כלום כפית עלינו הר כגיגית, דמשמע דאם היה כופה עליהן לא היה להן תשובה, והכא אמר דמודעא רבא לאורייתא, היינו על מה שלא קבלוה, אבל מה שלא קיימוה איכא תשובה.

והרשב"א מתרץ באופן אחר. דלכאורה קשה, וכי לא שייך דינא דמלכותא דינא, אם הקב"ה מצוה, כמו במלך בשר ודם לכל הפחות? אלא שזהו רק כשהמלך אינו מחלק בין עבדיו, אבל אם הוא גוזר על מקצתם ולא על כולם, לא שייך דינא דמלכותא דינא. ולכן גבי בני ישראל שייך מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שרק עליהם כפה הקב"ה ולא על כל ברואיו. אבל אם היה כופה על כל אומות העולם, אין כאן מודעא רבה לאורייתא, מכיוון שיש כאן דינא דמלכותא דינא.

זוהי כוונת המסורה: כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. וקשה אם כן למה כפה עליהם את ההר? אלא שמא יהיו חוזרים כשיראו האש הגדולה וישמעו הקולות והברקים. ונשמע קולו בבאו אל הקדש, אם כן יש לנו מודעא רבה לאורייתא. ושוב קשה קושיית התוספות ממסכת עבודה זרה, דמשמע דאם היה כופה על האומות לא היה להן תשובה? ויש לתרץ כרשב"א, שאז: ונשמע פתגם המלך בכל מדינות מלכותו, ואם כן שייך דינא דמלכותא דינא, ואין כאן טענת מודעא רבה לאורייתא.

(בית ישראל השלם, כרך ו, עמ' פו-פז).

הרב אהרן פרסבורגר אב"ד באניהאד הי"ד, מגדולי רבני הונגריה בדור שלפני השואה, נולד לאביו הגדול בעל "תפארת יוסף" אב"ד מטרסדורף. למד בצעירותו בישיבות רבי ישעיהו זילברשטין בעל "מעשי למלך" בויצן, ושל הרב שמחה בונם סופר בעל ה"שבט סופר" בפרסבורג. מסופר כי בעל "שבט סופר" אמר עליו כי הוא פאר תלמידיו, ולא קם תלמיד כמותו.

נודע בחריפותו ובתפיסתו המהירה, והיה דרשן מוכשר ומנהיג. הוא ייצג את אזור מגוריו בכנסיה הגדולה בווינה בשנת תרפ"ג (1923). בשנת תרפ"ד מונה לרבה של באניהד, שימש ראש ישיבה שם ונתן לתלמידיו שיעורים חריפים ועמוקים, כל יום במשך כמה שעות בעניינים שונים. הוא התפרסם כפוסק משיב הלכה וכדיין היורד לעומקה של ההלכה, והיה לכתובת מרכזית לשאלות הלכתיות בענייני ציבור ולענייני הפרט. על עומס עבודתו כמשיב לשאלות בהלכה כתב "…שהקפוני חבילי טרדין עד שכמעט לבלוע את רוקי אין לי פנאי לפי ערך בריאות גופי, כי הדיין [הרב אברהם פולק הי"ד] איננו לעת עתה פה עירנו, וכל השאלות באים אלי, ולא יאומן כמה שאלות איסור והיתר המה פה, ואף אם הוא בביתו ובאים חצי אלי וחצי אליו אזו גם כן מגיע על חלקי די והותר, מכל שכן עתה שכולם עלי ועל צווארי".

כתבי תשובותיו הרבות אבדו בשואה, ורק מיעוטם קובצו ויצאו לאור בספר "פאר אהרן" (תשס"ג). נותרו לפליטה גם חלק מחידושיו לש"ס ומדרשותיו.

בין הסכמותיו נמצאת הסכמתו לספר "אמונת אומן " כתב: "אמנם אהובי ידידי נ"י מאד תמהתי עליך הלא אנשים אחים אנחנו ואתה מכיר היטב את מעוט ערכי שלא זכיתי עוד להיות מן המסכימים…", והסכמתו לספר כתר תורה מאת רבי יהושע וייס הי"ד, שהדפסתו התחילה בתש"ג, אך הופסקה בשל המלחמה.

גיסו האדמו"ר ממטרסדורף רבי ישראל טויסיג מביא תורות ממנו בסדרת ספריו בית ישראל. נספה בשואה עם רבים מבני קהילתו באושוויץ בי"ח בתמוז תש"ד.

מקורות: יתד נאמן – מוסף שבת קודש – גליון 15, מוריה תשס"ד גליון יא-יב עמ' קנז, שושנת יעקב (נדפס עם פרי אליעזר) עמ' תר"ס, ועוד. על תולדות יהודי באניהאד בשנות הזעם ראה בשושנת יעקב שבסוף ספר פרי אליעזר, עמ' תרס"ט-תרע"א.

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד' להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ"ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא "ראש" ו"לי", הם כשומרים לפרי הל' והי' הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם "לי", ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל"ראש". ונמצא התיבת "לי" הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א' צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב"ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב"לי", בתיבת "לי". וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד' פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה"לי" השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת"ר ל"י בגימטריה ת"ש, תרום קרנינו, ה"לי", הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י' ע"ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ"ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס"ז ע"ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י"ז י"ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע"א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב"ב (י ע"ב) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו' ע"א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת "ישראל" נעשה מתיבה הזאת ראש, רא"ש רק כח הפנימי. אבל לא ח"ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק"ג ע"ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר"ם ואם תשפיל הר"ם אז נשאר יש"ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק"ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו"ה דוד הערשקאוויטש הי"ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס"ו)

הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי"ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי"ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי"ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש"ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב"ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי"ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב"ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס"ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג' בסיון תש"ד.

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב"ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה' יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו' ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה' יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ"ה, סימן כא)

הרב דב בעריש איינהורן הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו"ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה"שפתי צדיק" בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו"ר בעל "שפת אמת". הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה"אמת ליעקב", בנו של האדמו"ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת "הפרדס", ב"ברכת שלמה" וב"שארית אפרים דב").    

בשנת תרס"א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח"כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב"ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת "נחלת אפרים" כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ"ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם "דב נוהם", אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה'. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש"ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר' שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי"ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ' רנ"ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר' אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ' רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה' וידיד ישראל באהבה וחיבה מו"ה יצחק ליפשיץ שליט"א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ"ל לביתי וקיים דברי הס"ח סימן תתרל"ו (ועיין ספרי זה אות ל"ב ואות ל"ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד' כ"ה וד' פ"ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א', בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ"ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש"י ע"ז דיבור המתחיל "צדיק" ותראה שהמה בעצמם נקראים "כלי משחית" כהנ"ל ו"כלי חמס", חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ"ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד' כ"ד וד' ס"ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע זה דור דורשיו, "דור שוא", מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. "יעקב סלה", ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו'. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט"א הנ"ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט"א הנ"ל, אמר לפרש הפסוק "ההופכי הצור אגם מים", עם המדרש בראשית רבה פרשה י"א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. "יפה תאר" גימטריה "שבת", שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ"ה, אמר ר' יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר' יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ"ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ"ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט"א הנ"ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ"ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ"ב)

האדמו"ר רבי יצחק ליפשיץ הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר' נטע'לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה"ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ"ל) בן רבי אריה ליב ה"אריה דבי עילאי".

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי"ד. האדמו"ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר "אשת חיל", עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר"ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ"ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע"ה מילא את מקומו כאדמו"ר ואב"ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר"ף (1920), עבר לבריגל-בז'סקו והיה לאדמו"ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג' באלול תש"ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז'סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח"ב עמ' שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ' 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק' מבאבוב עמ' קעג.

מאת הרב הגאון מ' חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד"ק סלאטפינא שליט"א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס"ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה"יש אומרים" שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה"יש אומרים " דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז"ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז"ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ"ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ"ה ע"ב בדיבור המתחיל "הדלקת נר בשבת חובה", שכתבו פירוש במקום סעודה וכו', אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו'. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש"ס במסכת שבת דף ל"א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ"י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ"ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו"ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו'בות חתן סופר ס"ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב"א סימן י"ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב"א הנ"ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב"א הנ"ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח' דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס"ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב"א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק"כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)

הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה"דברי חיים". את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב"ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ"ה אב"ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו.

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו"ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר "עצי החיים" על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי"ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו"ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ"ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה"מנחת יצחק".

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה"עצי חיים" הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת "שמיני" תרפ"ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש"ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע"י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא' (או בב') בסיוון תש"ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו "בואו ונקדם את ה' מתוך דברי תורה", ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו.

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי"ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו"רים בארה"ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו"ר מרודניק בלוס אנג'לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו"ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו"ת מנחת יצחק ב' ובשו"ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י"ז וכ"ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ"א-תרצ"ו יצאו לאור בתשס"א בספר "אורות חיים, דרושים לחנוכה", ובהקדמת הספר כותב המו"ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי"ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ' פח, ושם חלק ג עמ' תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ' עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ' קמד, נחלת צבי ט עמ' צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ' 173, קהילות הונגריה עמ' 42-43, נרות לקדושי עליון עמ' 179.

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו' קדושים יהיו לאלקיהם וגו'.

פירש רש"י "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים", וכן מדקדק רש"י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק "יומא דהילולא", משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה "יומא דהלולא". ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט "עלייה לנשמה". אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא", ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו'. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת "הכהנים" הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו' שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש"י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש"קדושים יהיו לאלקיהם", הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי"ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)

הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב"ד של קהילת התאחדות היראים ור"מ בישיבת "בית הלל", הוציא לאור את ספרו של אביו "זכרון שלמה על התורה", בשנת תשט"ו ובשנת תש"ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם "כיבוד אב". בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת "אלה מזבחות זכור!".

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, "וכי לאנשים בגילי לחבר ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה "מה ראית על ככה?", אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע"ו ע"א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד' עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי "אין בודקין מן המזבח ולמעלה". שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ"ב הוסיף והוציא לאור את הספר "קרית ארבע חברון", עם "זכרון שלמה" חלק שני ו"כיבוד אב" חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ' 213-214, דפי עד באתר "יד ושם".

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ"ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו וגו'. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו', דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו'. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ"ל הנ"ל יש לומר דזהו הכונה ד"הימים הלה" רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה "נזכרים" תמיד לפני ה' יתברך ונעשים הנסים האל תמיד "בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר". וכמו שאמר דודי זקני זצ"ל הנ"ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה' יתברך ככה. בכל דור ודור וגו'. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה' יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה' יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה' יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק "הרי הוא יהיב לך חילא" וכו'. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה "אלקים" כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק"ל מסקווירא זי"ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד' אלקינו ואל תטשנו ד' אלקינו לנצח". והקשה ז"ל דלמה ליה לומר עוד המלות "ד' אלקינו" אצל "ואל תטשנו", ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד' אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק "רחמיך", כי אנחנו בנים לו יתברך, "כרחם אב על בנים". ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק "חסדיך", מפני שהוא "ה' אלקינו", והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק "חסדיך" שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו "ד' אלקינו" לנצח. כי הלא אתה הוא ה' אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז"ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר "ניכר" ולא לשון "מכיר", דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב"ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב"ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז"ל "אין בעל הנס", רצונם לומר, הקב"ה, דהוא בעל הנס, "מכיר", אינו מכיר לבאי עולם (מלשון "יכיר לאחרים" שאמרו רז"ל) "בניסו" שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, "עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר", ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח"ו ולהאמין ולבטוח בד' אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח"ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח"ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה' יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח"ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק"ל מקאמינקא זי"ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל הנ"ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום "ולא אשקר באמונתי". ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו "באמונתי", אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר "ולא אשקר באמונתי". אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה' יתברך "ולא אשקר באמונתי", רצונו לומר שה' יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה' יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה' יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה'. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)

רבי פנחס ב"ר משה רבינוביץ, האדמו"ר מלוצק, מחבר הספר "בית פנחס" (תרפ"ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר' מיכל'ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ'רנוביל. הרב פנחס'ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע"י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו"ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור' חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל' בסיון תש"א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז'ץ בתאריכים ו'-י' באלול תש"ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי"ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.