על חשיבות הדפסת ספרי ת"ח צדיקים / האחים הרב חיים אהרן דוד והרב מנחם צבי דייטש הי"ד

ספר בן גרני

הקדמת בני המחבר לספר בן גרני

ירונו הזמירות ותשבחות הנעלות, אמרות דברי נעימות ישמיעו, אצולי הבריאה יצורי העשיה, עת הגלות נגלות גנזי נסתרות, ודברות קדושות מפורש יוצאות מפיות מפיקי מרגליות, גאוני עולם אדירי התורה, ה״ה כ״ק אאמו׳׳ר הרב הגאון הגדול צדיק יס״ע קדוש ישראל שר התורה, כקש״ת מו״ה יוסף ישראל דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה ק״ק באלאשאירמוט יצ״א וגרגרות פרי הלולים שנמצאו בכתובים מאת כ״ק אא״ז הרב הגאון הגדול צדיק וקדוש רכב ישראל ופרשו עמוד התורה לוחם מלחמות ה׳ כקש״ת מ"ה אהרן דוד דייטש זצוק״ל אב״ד ור״מ דפה, בעל ספר שו״ת גורן דוד, אשר היה הראש והראשון דמן חבריא קדישא של גאוני וגדולי מדינתנו, אשר הצילו את הנאמנים לה׳
ולתורתו, בהבדלתם בין הקודש לחול בשנת תרכ״ט.

יוצר האדם ומציל הנשמה, מה יפית ומה נעמת השעה הלז, אשר זכינו לזריחה השמש, הנץ החמה, הברקת נצוצי וזהרי המאורות הגדולים, אשר דברותם נהרו יצאו כבר מלפנים בישראל ומעתה יפוצו מעינותם גם להבא, אל הדרי יצורי הוד אלקינו, לעמא קדישא בני ישראל סבא, אשר מסילות בלבבם ונר"ן שלהם פתוחה, להתעורר אל מפעלות אלקים.

ישתבח הבורא ויתגדל העושה הנערץ ונקדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הנשגב הזה, עת מתן תורה הקדושה, ויום שנגמר מלאכת הקודש, הדפסת ספר ראשון מתורת אאמו״ר הגה״ק זי״ע, על חמשת חומשי תורת בדרך פרד״ס, וראינוהו לראוי לפתוח ההדפסה בדברי אגדה שהיא יראת שמים, ולבתריה ניזל ונעתיק לעמקי ההלכה לברר שמעתתא, דלהוי יראתו קודמת לחכמתה ובזה נחלה פני תלמידי אאמו״ר הגאון ז״ל, ושאר אוהבי תורה הנדיבים בעם, נא יקיימנו למען נוכל להפק רצונינו מכח אל הפועל, להדפיס גם המון הכתובים בשו׳׳ת ודברי חריפות מהני תרי צנתרי דדהבא בוציני קדישי, ובכן ישתתפו ויקחו חלק אלו הנדיבים בדברי תורה אלה אבות העולם ז״ל, כי מינהו ומינם יתבשם עלמא, וזהו שנרמז במסורה: מטה זבלון, מטה עוזך מציון ע״כ. והכונה כי מטה עוז של מטה זבלון, אשר המה הסוחרים ובעלי בתים בא מציון, היינו מתלמידי חכמים המצוינים בהלכה בהיותם הם גורמים ומסבבים ע״י שמזילים מכיסם נזילת מעיני החכמה.

אך אם יארע המאורע וישאול המתקשה, מה ראו על ככה בעת עשות ספרים אין קץ, לפזר עוד. יבין השואל וישכיל המתקשה כי לא מחכמת שאל זאת, הלא אריה שאג מי לא יירא המה אשר מנשרים קלו ומאריות גברו לעשות רצון קונם ולמלאות חפץ צורם, ויתנו בקולם קול עוז, מי ירהב בנפשו עוז לכבוש נבואתם. ועוד הלא מעיקרא קשיא, צור תעודה וחתום תורת אמר הכתוב, ואם כן מי הוא זה ואיזה הוא אשר יבא אחרי המלך ממ״ה במסבו ויחדש דבר, דבר חדש אשר לא נמסר לנו מכבר במעמד הר סיני, ע״י משה מפי הגבורה.

איברא יתבאר הדבר ויתפרש הענין, עפ״י מה דאיתא בריש פ״ב מפרקי דר״א, שאמר לו ריב״ז לחלמידו ר״א בן הורקינס. אמור לנו דבר אחד מן התורה, א״ל רבי אמשול לך משל למה הדבר דומה לבור הזה שאינו יכול להוציא מים יותר ממה שנתנו לתוכו, כך אני איני יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלתי ממך. א״ל אמשול לך משל למה הדבר דומה למעין זה שהוא נובע ומוציא מים ויש בכחו להוציא יותר ממה שהוא מכניס, כך אתה יכול לומר דברי תורת יותר ממה שקבלו מסיני עכ״ל.

ונראה בפשר דבר שר״א דימה בנפשו שאין באפשרות האדם לחדש דבר בתורה, וממילא אין מציאות להתלמיד לומר דבר חידוש מעצמה ורק את זאת היכולת בידו לומר, מה שרבו מסר לו ולמדה. וכן מצינו בפרקי אבות על ר׳׳א, ר״א בור סיד שאינו מאבד טיפה, כי הוא סבר שכלם בבחינת בור המה, אשר רק מה שמכניס יכול להוציא, ומעצמו אינו נובע כלום ומאומה, אבל ריב׳׳ז דעת אחרת עמו ואל מעין ישוהו, וזה דמות ערך לו אשר ממקורו מתברך מהעומק, וכל שמעמיק יותר עוד יוציא מים הרבה ומזוקק יותר, ולא רק מה שמכניס בלבד המצא ימצא בתוכו, אלא חילות יגבר מכיפיה, וכדברי חכז״ל עלי מי מעינות, שאין לך טיפה שיורד מלמעלה שאין שתים עולות כנגדה מלמטה וממקורו מתברך.

ולמען נבין מאין יושפע שפעת הדעת, הכח והאפשרות לחדש חידושי תורת אמיתיים ונאמנים מקל דעות, נציע הנה הכתוב בספר הקדוש חסד לאברהם מעין ב׳ נהר י׳׳ח וכו' וזה לשונו, התורה היא שורש הנשמות של ישראל, ולכן יש כנגדם ששים רבוא פירושים בתורה, כפי כל אחד מן הפירושים אשר משם נתהוה שורש נשמה אחת מישראל, ולכן כל נשמה ונשמה יש לה חלק בתורה, כי התורה ונשמתן של ישראל ענין אחד הוא, ובחינותיהן שוה, וכל נשמה ונשמה יש לה בחינה ידוע בתורה שאי אפשר שתתגלה ע״׳ זולתה אלא אותה הנשמה תגלה אותם הסודות, ובעוד שאותם הנשמות לא גילו אותם, אין הקב״ה מגלה אותם לצדיקים כלל, זולתו למשה רע״ה שאפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בתורה נאמר למשה, אלא שלא ניתן לו רשות לגלותו כלל עכ״ל. וזה שאנו מתפללים ותן חלקינו בתורתיך. אבל לא ימצא האדם חלקו בתורה רק אם יתיגע בה ומעמק לירד לעומקה של הלכה, כי בכך יגיע אל שורשו בתורה כפי בחינת נשמתה אחרי ששבר ובקע המסכים המבדילים בינו ובין שורשו, שאזי בלבד דעה אלקים ימצא, היותו יראה ויעיד ויגיד הכמוס במקום מחצבתו. וזה יש לכון בדברי רז״ל שאמרו שליח נעשה עד, דהיינו האדם אשר שלוחא דרחמנא הוא פה עלי ארץ, לעשות רצון קונו בתורה ומצוות, ולמען לפרק הרים ולטוחנם, ולבנות עולמות רוחניות בדברי תורתו, כאשר יביעו שפתותיו חידושים לא בדאי הוא ומפטפט בעלמא, חלילה לו, אלא השליח הזה נעשה עד אמונים, עד אשר מגלת ומעיד על בחינת תורתו, ואדרבה אם לא יגיד ונשא עונה כי יהיה ח׳׳ו כובש נביאתו, כי חכם עדיף מנביא. אכן כאמור לא יגיע לזה המדריגה, רק אחרי העבודה והיגיעה הקשה, עד שהגיע אל שורשו אל מבועי המים חיים, וכמה שנאמר אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה אז תבין יראה ה׳ ודעת אלקים תמצא, דהיינו אם כאלו המחפשים תעשה אשר למען למצוא הכסף ומטמון, חופרים ומעמיקים בעובי הקרקע, ותעמיק ותעסוק ככה גם בתורה, אז דעת אלקים תמצא, ולא רק הבלי עשתונות לב בשר תעלו בידך, אלא ממש דעת אלקים תמצא. וזולת זה גם אם יחדשו, רק פיטפוטי דברים יהיה אשר לית בהם מהימנא מפני שצור תעודת וחתום תורת כתוב, ומי יבא אחרי המלך במסיבו. ועל דרך זו יאירו לפנינו באופן נאה אמרי חכז"ל אם יאמר לך אדם יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, יגעתי ומצאתי תאמין. כי הנה כל אחד מישראל יש לו בחינתו בתורה, ואם יעמיק וייגע עצמו בלימודו על כרחו ימצאנה, אך מי שלא עמל בה בטח שלא מצאה, ואף אם אמור יאמר דבר, שקר יהגה חכו דברים אין אמון בם ובלי שום אמת, וזהו שהחליטו אם יאמר לך אדם ׳געתי ולא מצאתי אל תאמין כי אלו היה יגע בודאי היה מוצא, וכן לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, כי זה שלא יגע בבטח לא מצא דעת אלקים, אבל יגעתי ומצאתי תאמין, כי כך היא דרכה של תורה כדבריהם ז״ל זאת התורה אדם כי ימות באהל, וזה כונת נעים זמירות ישראל גם כן, האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד אני אמרתי בחפזי כל תאדם כוזב, דהיינו האמנתי כי אדבר דברי תורה שיש בהם מהימנא, אני עניתי מאד רצונו לומר אם הייתי מענה עצמי ועמלתי ויגעתי בתורה, אבל אני אמרתי בחפזי דהיינו בלי טרחא רק במהירות וכלאחר יד אזי כל האדם כוזב, ואין להאמין להדברים.

והכרה זו לאין אונים עצמה ירבה, וכן נגשנו אל מכבש הדפוס, להביע חדות מני קדם, לקיים מילי דאבות לדורות הבאים. וכמו שאמרו רז״ל אין עושים נפשות לצדיקים דבריהם הם זכרונם, דהיינו דברים הקדושים שיצאו מפיהם, המה זכרונם המתקיים בין החיים, ותו כי נפשות עושים על גבי מתים, אבל הצדיקים אף במותם נקראים חיים, איברא אינו נכנס בגדר החי רק מי שעודנו פועל ומשפיע, וא״כ האיך יקראו הצדיקים דאיתפטרו חיים וזה שמיישבים לנו רז״ל, כי הני צדיקייא במה זכין הלא בדבריהם כי המה כלי מלחמתם, שעל ידם הם משפיעים תורה ויראה והדרכה לבני דורם, וממילא כל זמן שדבריהם, נשמעים בין החיים ובכן משפיעים שפעת קודש, הרי הם עודם באבם ולא יבש המעין ולא נקצץ האילן, ולא יתכן לעשות להם נפשות של מתים. וזהו שאמרו אין עושים נפשות לצדיקים מפני כי דבריהם הם זכרונם, ומלת זכר היינו המשפיע. ויש להעמיק גם הנה כי דבריהם הם השפעתם. ולפי זה מי הוא זה אשר ימלאנו לבו לעשות כזה להמית ח״ו את הארי החי, אשר כל מגמת הצדיק לפעול ולהפעיל בתורת אלקינו בקרב הארץ, כדי להטיב לאחרים להגביהם במעלתם ולקרבם אל השלמות, ולתקנם במדרגותם שיקויים בהם הכתוב אמרתי אלקים אתם אכן כאדם תמותון, אשר יתפרש לנו על ידי זה על דרך המליצה, מה שאמרו חכז״ל השוחט אחד בעוף ושנים בבהמה שחיטתו כשרה, דהנה איתא בספרי המדות כי כל עבודה האדם בעולם הזה להתגבר על מדותיו הפחותות, ולהסירם מעליו, עד שלא ישאר בו רק המזוקק והמזוכך, החלק אלוק ממעל, וזהו הבנת בחינת ״התפשטות הגשמיות״, ולזה נתכון גם ר׳ פנחס בן יאיר במה שאמר תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות וכו' עד מביאה לידי רוח הקודש, דמכיון שעל ידי כן יסיר מעליו כחתיו הגשמיות לאט לאט, לבסוף לא יתותר בו רק רוח הקודש, ופעולה הזאת נקראת שחיטה, ששוחט את גשמיותו, עד שיהיה כברואי מעלה, וזאת ידוע כי עמי הארץ בשם בהמה יכונו והת״ח בשם עוף, אבל מדריגה הבהמה מאד נמוכה ומסוכנת, כי על זו אמר קהלת ורוח הבהמה היורדת היא למטה, לכן צריכים הם להביא עצמם לידי תיקון, לצאת מבחינת הבהמה ולעלות למעלות רמות, כמאמר הכתוב אמרתי אלקים אתם, שישתדלו לבא למדרגת אלקים, ועל כל פנים כאדם תמותון, וזהו שאמר אכן כאדם תמותון. אך זה לא יספיק רק לקטני ערך העמי ארץ, שלכל הפחות יעלו ממדרגת בהמה למדרגת אדם, לא כן בת״ח עליהם מוטל החיוב שיגיעו למעלת אלקים כמו שדרש רבי עקיבא את ה' לרבות ת׳׳ח, ועליהם נאמר אלקים אתם, ואם שחטו אלו ב׳ המדרגות מדותיהם כ״כ שהגיעו למעלות אלו אזי שחיטתם כשרה ומתקבלת, וזהו שאמרו השוחט אחד בעוף היינו הת״ח ששחטו אחד, דהיינו אות אחד ר״ל אות הע משם עוף, עד שנשארו אותיות פ״ו שהם בגמטריא אלקים, ושנים בבהמה היינו שני אותיות משם בהמה, ר״ל אותיות בה שנשארו אותיות מ׳׳ה שהם בגמטריא אדם, אזי שחיטתם כשרה. ולסבב את זאת מגמתם של צדיקים לתקן בדבריהם את באי עולם, אשר ע״י משפיעים לזולתם, וכדי שלא נמנע טוב מבעליהם, לא ראינו על העמל והיגיעה, ולא על ההוצאה, אלא אזרנו מתנינו ועשינו כל ההתפעלות עד שזכינו לברך על המוגמר, ויהא רעוא שיהי נועם ה' אלקינו במעשה ידינו…

כ"ד בני אאדמו"ר הגה"ק המחבר זי"ע החותמים בלב נשבר ונדכה, בהגשת תודה לנותן התורה, וכאשר זכינו להדפיס ספר קדוש זה, ככה יזכינו ה' ויחיינו להדפיס גם שאר ספרי אבינו הגה"ק זי"ע ולהרביץ תורה ויראה.

יום ה' סיון תרצ"א לפ"ק פה ק"ק באלאשא יארמאט יע"א.

ה"ק חיים אהרן דוד דייטש, אב"ד דפה והגליל

ה"ק מנחם צבי דייטש, דומ"צ דפה


תמונת הרב חיים אהרן דוד דויטש הי"ד

הרב חיים אהרן דוד דויטש הי"ד

תמונת הרב מנחם צבי דויטש הי"ד

הרב מנחם צבי דויטש הי"ד


האחים הקדושים מו"ה חיים אהרן דוד דייטש אב"ד דק"ק בלאשא-דיארמוט, בעהמ"ח 'תבואות גורן' וחתן מוה"ר ישעיה זילברשטיין זצ"ל אב"ד וואיטצען בעל 'מעשי למלך', ומו"ה מנחם צבי דייטש אב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא) – היו תאומים. הם נולדו (13.10.1898, בלאשא-דיארמוט) לרב יוסף ישראל דייטש בעהמ"ח 'בן גרני', בן הגאון הרב אהרן דוד דייטש, מתלמידי החת"ס ובעהמ"ח 'גורן דוד', אב"ד באלשא יארמוט, בן הרב אברהם אהרן דייטש, בן הרב יוסף דייטש אב"ד רוידניץ בעהמ"ח דברי יוסף.

הרב חיים אהרן דוד מילא את מקום אביו כרבה של בלאשא-דיארמוט החל משנת תרפ"ז (1927) ועד להשמדת הקהילה. הוא שימש גם כראש ישיבה גדולה ומפוארת בקהלתו. "ישיבה גדולה בכמות ובאיכות. רבינו זצ"ל ניהל את הישיבה ביד רמה, ועמד גם נגד השלטונות בתבונה שלא יתנכלו ולא יפריעו להילוך התקין של הישיבה" (ליקוטי יושר, הרב שלמה ריינץ). היה חתנו של הרב ישעיהו זילברשטיין, רבה של וויאצן.

בפתיחת הספר "בן גרני" עם קונטרס "תבואות גורן" (בשנת תש"ך, 1959), כתב המוציא לאור, הרב פנחס קלמן, חתן מחבר "תבואת גורן", הקדמה בגודל מצות הדפסת ספרים קדושים, ובתוך דבריו מובא:

… לא חשכתי עמל ויגיעה – עד שבעזרת השי"ת עלה בידי להוציא לאור עולם מחדש את הספר בן-גרני ולהרחיב בתוספת קדושה ממקצת דברי תורתו של אדמו"ר זצ"ל, שרובם נכתבו עוד בימי בחרותו.

וזאת למודעי, כיצד נמצא כתה"י של הספר הזה: כאשר חמל ה' על שרידי החרב שנשארו לפליטה מהשואה האיומה, חזרתי לעירנו באלאשא  ירמוט ומצאתי את כתבי היד של אדמו"ר זצ"ל מתגוללים בחוצות, מפוזרים וקרועים, רטובים ומרופשים, אספתים בחרדת קודש ושמרתי עליהם כמוצא שלל רב, כי ראיתי בנסיבות מציאתם את יד ההשגחה העליונה.

בעלותי לארץ הקודש, השתדלתי לפענח את הכתב שהיה מטושטש עקב המאורעות והצלחתי להעתיקו בעמל רב.

עם ההעתקה נוכחתי לדעת, כי הכתבים אשר מצאתי, ליקוטים על פרשיות השבוע, לנ"ך ולש"ס, הם עוד מתקופת הבחרות ונכתבו על-ידו בקיצור רב, מתוך כוונה ברורה לכתבם מחדש בפעם אחרת ובצורה עמוקה יותר. אולם בכל זאת אמרתי לא אמנע טוב מבעליו והבאתים לדפוס כמו שהם, כי לאסוננו הרב עלה האדמו"ר זצ"ל באש השמימה, יחד עם המוני בית ישראל, ולא הספיק לערוך מחדש את כתביו. והמעיינים אל יעריכו את גודל קדושתו וצדקותו של אדמו"ר זצ"ל רק לפי ערך הדברים המובאים בליקוטים אלה, כי גדולתו עלתה לאין שיעור על הנלקט בספר זה…

(עיין בהקדמת המסדר בספר חידושי מהר"י כ"ץ, המבאר שגם הספר הנ"ל יצא לאור מכתבי יד שנמצאו בין ספרי הקודש של בני הקהלה שקובצו לבית החברא קדישא בקהילת ב' יארמוט, שרובם ככולם הובלו לעיר השריפה אושוויץ).

הרב מנחם צבי (Manó) דייטש, נמנה על תלמידי אביו הרב יוסף ישראל דייטש זצ"ל, הוא היה הרב ה-101 במשפחתו והיה דיין בבלאשא-יארמוט. בעיתון  "Nógrádi Hírlap" בתאריך 15.7.1934 נמסר כיה הוא מונה לאב"ד ואמאש מיקלא (ואמושמיקולא). הוא עמד בראשות ישיבה בשנים 1934-1944

האחים הרבנים נהרגו עקה"ש באושוויץ יחד עם רוב בני קהילתם ומשפחתם הרחבה בחודש סיון תש"ד (1944).

לעיון נוסף:

קהילות הונגריה, הקהילות החרדיות בהונגריה – תש"ד, (פרופ' שלמה שפיצר, מפעל מורשת יהדות הונגריה,מכון ירושלים, תשס"ט)

ספר בן גרני, עם קונטרס תבואת גורן, פתח תקוה תש"ך – יצא לאור בצירוף תולדות רבינו הק' חיים אהרן דוד זצוקלל"ה"ה הי"ד ותולדות הקהלה של השלשלת.

קדשי יחזקאל על פרשת ויחי / האדמו"ר רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי"ד

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

ויחי יעקב (מז,כח). פירש״י ז״ל וז״ל למה פרשה זו סחומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם עכ״ל, ונראה לפרש בעזהשי״ת ענין הסתימה של עין ולב דהנה שיעור פתוחה שבספר מורה הוא שלש תיבות של שלש אותיות (עיין ביו״ד סימן ער״ה ס״ב) נגד ג׳ פעמים תיבת אשר דכתיב בפרשת ויכולו (בראשית ב,א־ג).
ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת מביא מדרש שבויכולו כתיב שלשה פעמים ״אשר״ ובפסוק זאת חוקת התורה וכו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וכו׳(במדבר יט,ב) ג״כ כתיב ג׳ פעמים "אשר" וזהו רמז כשם שפרה מכפרת כן האומר ויכולו שלשה פעמים הוא מתכפר, ואינו מובן השייכות של הג׳ .פעמים אשר שבפרשת ויכולו לשיעור הפתוחה שבתורה

אך נראה דהנה הפתוחות שבתורה הוא כמו שאיתא בתורת כהנים הובא ברש״י ריש פ' ויקרא להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ובאמת כשאדם בא לידי טהרה וקדושה אז זוכה להתבוננות, ופרשת ויכולו המדברת מקדושת שבת הוא המשכת הקדושה ופרשת פרה אדומה שהוא לטהר הטמאים מביא על האדם המשכת טהרה, ומשני פרשיות אלו נעשה הפתוחה היינו ההתבוננות בין פרשה לפרשה (ואומרים ג׳ פעמים קדוש דיש ג׳ קדושות הוא קדוש ונרתיקו קדוש והיכלו קדוש וגם יש ג׳ מיני טהרה טבילה והערב שמש והזאה לפרה אדומה), והנה כתיב ״וטהרו וקדשו״ (ויקרא טז,יט) ופירש״י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא, נמצא דכשיש טהרה וקדושה יש המשכה בעבר ובעתיד.

והנה נודע דברי כ"ק אאמו"ר זצ״ל ענין סתימת עין ולב, דסתימת עין הוא שנסתם האור דעבר מה שעינו ראה והסתימת לב הוא בעתיד כענין לבבו יגיד לו, דהלב הוא הנביא של העתיד, ולכן הפרשה הכא סתומה מפני שכיון שנחסר להם הטהרה והקדושה לא היה בידם ההתבוננות של העבר והעתיד, ולפי״ז מובן מה דאיתא בספרים דשירת הים היה הכל בפתיחת עינים כמו דאיתא בזוה״ק פ׳ בשלח (נה:) כל ישראל חמו על ימא מה דלא חמא יחזקאל נביאה, וזה הי׳ כנגד הב' סתימות שהי' להם בהיותם במצרים משום דבשעת שירה זכו לקדושה וטהרה בתפילה ובקדושה וטהרה בשירה ובזמרה, וכן איתא בקרא "היתה יהודה לקדשו וכו׳ הים ראה וינוס״ (תהלים קיד,ב־ג) דהיתה יהודה לקדשו זו המשכת הקדושה, הים ראה וינוס, ובמדרש תהלים שם איתא ראה ארונו של יוסף וזהו יסוד הטהרה, ולכן היה הכל פתוחות שנפתחו להם שערי טהרה וקדושה באמירת השירה.

והנה בשל"ה הקדוש איתא דאותיות התורה הם בנין העולם והפתוחות הם החלונות שבבנין, וענינו לפי דברינו דע״י הפתוחות שהם ע״י טהרה וקדושה ממשיכין ההשגחה העליונה כדכתיב "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים כ,ט) ואיתא בתיקוני זוהר משגיח מן התלונות של ביהכנ"ס וכו׳ עיי״ש, והוא מה שאנו אומרים בתפלת שבת הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דאיתא במס׳ ברכות (ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פחחים ואח״כ יתפלל דכתיב ״אשרי אדם וכו' לשקוד על דלתותי יום יום״ (משלי ח,לד) ופירשו הספה״ק דדלת אחת היא לצאת מעניני עוה״ז ודלת אחת ליכנס לקדושה לעוה״ב בבחינת עולמך תראה בחייך, ויציאה מן העוה״ז ע״י טהרה, טהור מכלל דאיכא טמא, והעוה״ז הוא תערובת טוב ורע וצריך להפריש הרע מן הטוב וזה ע״י טהרה, וכניסה לעוה״ב הוא ע״י קדושה, וזהו בחינת עין ולב טהרה דעבר וקדושה לעתיד, וזהו הפתיחת דלתות שערי מזרח כי דלתות בחינת טהרה וקדושה והוא ע״י כחו של אברהם אבינו כדכתיב ״מי העיר ממזרח צדק״ (ישעיה מא,ב), ובוקע חלוני רקיע הפירוש דהנה איתא במס׳ בבא כתרא (סה.) האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא תלונות זה על זה, וענינו דהנה בשמים יש י״ב חלונות, דכל שבט יש לו חלון מיוחד להמשיך ההשגחה עליו ואעפ״כ כשכל ישראל דבוקים בשרשם יחד ההשגחה הוי מכל הי״ב חלונות לכל הי״ב שבטים וזהו החלון הי״ג שורש החלונות כנגד יעקב אבינו וכדאיתא בכתבי האריז״ל שהוא המאחד לכל החלונות, וכן סולמות הוא המשכת השפע מלמעלה למטה והעלאת התורה והמצוות מלמטה למעלה וכדאיתא בהאבן עזרא פרשת ויצא בענין הסולם דיעקב אבינו, וזה היה בשעה שהיה יעקב אבינו חי היה להם חלונות  וסולמות. אבל כשמת יעקב אבינו והאחין נתחלקו אז לא הי' להם חלונות וסולמות זע״ז רק כל אחד הי' לו חלונו המיוחד לו מפני שלא הי' עוד כחו של יעקב המאחד החלונות והי׳ סתימת החלונות.

והנה סתימת חלונות היא ע״י אבנים וטיט, ובמצרים היה השעבוד בטיט ולבנים ועי״ז נסתמו החלונות, וכנגד זה הכח של הטיט נתן להם מצות ציצית חותם הטיט של קדושה כמש״כ במ״א, וכשיצאו ממצרים נסתלקו האבנים והטיט ונפתחו החלונות והיא ראיית עינים כמו שכתוב בפרשת ציצית ״וראיתם אותו" (במדבר טו,לט) והטיט של מצרים היה סתימת הראיה, והאבנים היה סתימת הלב, כמו שכתוב גבי נבל ״וימת לבו בקרב והוא היה לאבן״ (שמואל א כה,לז) וכן כתיב ״והסירותי את לב האבן מבשרכם״ (יחזקאל לו,כו) וזה היה סתימת עין ולב, סתימת החלונות שהם סתימת הפרשיות, וכשיצאו ממצרים נפתחו העינים וניתך האבן שבלב ונעשה לב בשר, וזה הפתיחת דלתות שערי מזרח בחינת טהרה וקדושה והבן.

(פרשת ויחי, קדשי יחזקאל מהדורא תניינא)


רבי יחזקאל הולשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצא, נולד בסקרנבייץ בשנת תרמ"ז (1887), ונספה בסנדומיר בעשרה בטבת תש"ג.

בילדותו למד אצל אביו, האדמ"ר הראשון של אוסטרובצא, רבי מאיר יחיאל, ואח"כ היה תלמידו של הרבי מצ'ורטקוב. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים. בשנת ,תרע"א (1911) היה רב של העיירה אינוולודז. אח"כ היה הרב של נאשלסן הסמוכה לוורשה. שמעו יצא כצדיק המעורר בתפילותיו המרגשות לחשיבה ולמעשים טובים. לאחר פטירת אביו מילא את מקומו כאב"ד וכאדמו"ר לאלפי חסידים באוסטרובצה ועמד בראש ישיבת "בית מאיר".

עם כיבוש פולין ע"י הנאצים שהה הרבי בוורשה, ולאחר מספר חודשים הצליח לשוב לאוסטרובצא, שם גנז בחשאי את כל ספרי התורה בבור. הנאצים התעללו ברבי וגילחו חצי זקנו. בעזרת חסידיו הועבר הרבי לעיירה סנדומיירז', שם הוסזסתר בבונקר.הרבי סירב לנטוש את בני הקהילה ולעבור למסתור בבית הבישוף. בטבת תש"ג דרש הגסטפו להסגיר את הרבי, אחרת יישרפו 200 מיהודי העיירה וחייהם של אלפים נוספים יהיו בסכנה. בתגובה אמר: "מוטב אהיה אני קורבן הקהל ולא להפך". הוא טבל במקווה ובעלות השחר אמר סליחות ווידוי והתכונן למות על קידוש השם. בבוקר עשרה בטבת באו הנאצים להוציאו להורג וירו בו למוות סמוך לקיר בית הכנסת, כשהוא קורא שמע ישראל. עשרים יהודים שהציעו עצמם למיתה במקומו, אולצו לחפור קבר אחים לעצמם, ונורו לתוכו. הרבי מאוסטרובצה הובא לקבר ישראל וכחודש אחריו נרצחו גם שבעת ילדיו.

הרבי התכוון להוציא את חידושיו תחת השם "מראה יחזקאל", אך מרבית כתביו אבדו. המעט ששרד יצא לאור בשם "קדשי יחזקאל", ו"קדשי יחזקאל תניינא", בהוצאת הרב יחיאל ראובן מנדלבוים ובנו הרב ירחמיאל.

בתוך הקינה עליו, המובאת כאן למעלה, שכתב תלמידו ר' חיים יצחק וולגלרנטר הי"ד:

 התווה לנו רבינו דרכו של אביו הקדוש בשיטת הפלפול, לחדור לתוך תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, שנן וחידד, עקר הרים וטחנן זו בזו בסברא, תלי תלים של הלכות וחידושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר. ואכן העידו בו תלמידיו – שלא איקלע מעולם, קושיא שהציעו לפניו – שלא יעמידה על תוריה על אתר.

קינה

(מקורות באתר זכור- אמונה בימי השואה, ובויקיפדיה)

תשובה בהיתר נישואין לבעל ששלח גט לאשתו ברוסיה ולא הודיעו לו האם הגט התקבל / הרב ישעיה רייכר הי"ד

תמונת הרב ישעיהו רייכר הי"ד

לאחר המשך דרישה וחקירה הגעתי למידע נוסף על הרב רייכער הי"ד, שעליו כתבתי לפני כשבוע.

מובא באלה אזכרה ז', 167-171

הרב ישעיה רייכר הי"ד

נולד לאביו רבי ראובן, רבה של עיירה קטנה איזמאיל בבסארביה. איש אשכולות, גאון וחכם. העדיף את המנוחה והשלווה בעיירה קטנה למען יוכל להקדיש את עיתותיו לתורה. בנו בכורו, ישעיהו, היה אף הוא משחר ילדותו צמא לתורה ולדעת. שקדן וצנוע היה. בן 29 היה כשנפטר עליו אביו בדמי ימיו, ואז נקרא למלא את מקומו כרב העיירה. יותר משלושים שנה ישב על כיסא הרבנות בעיירה, עד ימי השואה שירדה על יהדות אירופה.

שמעו של רבי ישעיהו הגיע למרחקים. בקי היה בכל ענפי התורה. הרבה לכתוב ולפרסם את דבריו. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בהגיגיו בעיתונות שלה. הוגה דעות היה, בעל נטיה טבעית לפילוסופיה, אך נאמן ללא גבול לתורת ישראל. כל רעיון שלא התאים לדעת תורה או לההלכה, היה פסול בעיניו מיסודו. בשנת תרפ"ו יצא בוארשה חלק ראשון של ספרו הגדול והחשוב "תורת הראשונים", והחלק האחרון הופיע בתרצ"ט.

בשנות מלחמת העולם השניה, כאשר חלק מבני קהילתו ברח לבוקארשט, ולערים אחרות, סרב רבי ישעיה להיפרד מספרייתו הגדולה ומכתבי-היד המרובים שלו. הוא ישב בביתו עד שגורש בפקודת הגרמנים לטרנסדניסטריה יחד עם משפחתו.

בתנאים האכזריים והמחרידים במחנה, נשבר גופו החלש של הרב לחלוטין, הוא לא היה מסוגל לעבוד עבודת פרך, וביום חרפי אחד, בשנת תש"ג, הוצא להורג אחרי עינויים קשים.

להלן תשובת הרב ישעיה רייכער, שהופיעה בספר דברי הילל, ח"ב, קונטרס אבני מילואים, ו (מאת הרב הילל פוסק, תרצ"ג):

תשובת הרה״ג וכו׳ מו״ה ישעיה נ״י רייכער רב באיזמאיל

על דבר הגט ששלח פלוני בן פלוני הכהן מטטרבונר לאשתו שבעיר פישטשאנקא ברוסיה המועצית ולא הגיעה תשובתו של הרב דמתא שהאשה קבלה הגט פיטורין אם יש להתיר להאיש הנ״ל לישא אשה אחרת? הנה הרב הגאון ר' אליהו פוסק ז״ל, שעל ידו נשלח אותו הגט להרב ההוא באחריות, כותב במכתבו: ״ויותר נראה שהאשה קבלה הגט פיטורין", ואמנם אף שלא הודיענו הרב על מה הטביע שקול דעתו, נאמן הוא עלינו בשודא דדייני, שהוא דיינא דנחית לעומקא דדינא ואומדנותו היא אומדנא דמוכח.

נחזי אנן. נמוס מקובל הוא שהשליח מודיע למשלחו אם עלה בידו שליחותו או לא עלה. וכמו שכתוב במכילתא יתרו פ״ב למדך תורה דרך ארץ שישיב אדם תשובה לשולחו, ועיין ש״ס יומא ע״א. אישי כהן גדול עשינו שליחותך. אבל הרי ידועים תעלולי הממשלה המועצתית והיעווסעקים מפירי ברית ורודפי הדת, והמצב דומה למה ששנינו: מן הסכנה ואילך אשה גובה כתובתה שלא בגט (כתובות פ״ט ע״א) על פי זה בנידון דידן מסתבר שאם היתה האשה מסרבת לקבל הגט היה הרב מקיים מדת דרך ארץ זו והיה מודיע להמשלח שהאשה מסרבת, שהרי אין חשש של עונש על אי-מעשה. – ודשתק זה עצמו מכריע שעשה מעשה והוא מתירא להודיע על זה בכתב מחשש הנ״ל, או שהאשה נתרצתה לקבל הגט רק אחר שהבטיח לה הרב שהדבר ישאר בסוד.

ושוב מסתברא שאותו הרב סבר שמסתמא כמי שניתן דמי על פי החזקה שאין בית דין מתעצלין וחזקה שליח עושה שליחותו דמהני מדרבנן לכולי עלמא (עירובין ל״ב) והמשלח בהבינו את מצב השעה יסתפק בזה כאלו נאמר לו בהדיא, אבל אם איתא דסירבה, היה הרב מודיע, כדי שלא יחשוב הבעל שכבר הותר לישא אשה. ומה שאמר: אין משיבין על הקלקלה (מגילה ט״ו ע״א) אין ענין לכאן כמובן. כמו כן מצד האשה, אף שנודע סודה הרע שי״ד שנה עזבה את בעלה ונשתקעה בקומיניזם ולא תבעה גט מבעלה לפי שהיא עשתה צרכיה ממקום אחר, אבל בכל אופן אם עוד איזה רגש של יושר אנושי נשאר אצלה, כשנודע לה שהבעל שלח לה גט דתי כדי שתתיר את זיקתה לו, אי אפשר לאמר שלא תחשוב: הרי בעלי לא חטא כנגדי; חימה אין לי עליו; הרי עולמו חשך בעדו זה י״ד שנה מה שזיקתי אליו אסרתו לישא אשה על פי דין ישראל שהוא מאמין בו, אף אם לדידי כל אפין שוין, אבל איך אתאכזר על אדם שהשקפתו שונה מהשקפתי ושוה להשקפת בני מדינתו, בשעה שאוכל להושיעו על ידי טורחא קלה! ואם לא חשבה כך, אלא שחוצפתה, אכזריותה ורשעתה הגיעו למדה שכזו, עד שאפס ממנה כל רגש אנושי להשתתף במדת מה בגורל מי שהיה בעלה, הרי לכולי עלמא לא עשה רבנו גרשום תקנתא לרשיעא שכיוצא בזאת, ואף החתם סופר שמחמיר גם במזנה להצריך היתר מאה רבנים משום לא פלוג, יודה בנדון דידן דלא צריך, ובר מן דין פשטה ההוראה להתיר במומרת ומזנה גם על ידי בית דין של שלשה כמבואר בהרבה משו״ת האחרונים. וחלילה חולין הוא לחשוד את הרב מקבל הגט פיטורין, שהניחו מיראה כאבן שאין לה הופכין ולא עשה שום מעשה להגשים את קבלתו ליד האשה, הרבנים, שארית פלטתנו בארץ הדמים, העומדים חזק כצור נגד כל גל שעובר עליהם ומחזיקים במעוז היהדות מקיימים בנפשם מה שאמרו רז״ל תקנתא דרבנן מקמי גזרה לא מבטלינן (כתובות ג' ע״א) ובודאי שעלתה לו ענין מסירת הג״פ,

וראיתי במכתב הגאון מראגאווא הי״ו בענין זה שהעיר מדברי ר׳ אחא: גמל האוחר וכו׳ שהולכין אחר אומדנא (בבא בתרא צ"ג). והקשה מדרב אחא אדרב אחא בירושלמי פ״ד דתענית ה״א מכאן שלא יהא אדם דן אומדות. והביא בשם רב אחד לחלק בין דיני נפשות לדיני ממונות דקיל, הנה מדברי הש״ס שבועות ל״ד, משמע שלרב אחא אין חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות וכ״כ התוס׳ ש ם ובסנהדרין ל״ז ד״ה כמאן, אבל בלאו הכי לא קשיא מידי דרב אחא דבבא בתרא הוא תנא דברייתא ובהרבה ברייתות נזכרו דבריו כמו בשבת קי״ט ע״א וב' ובבא בתרא ל״ו ועד מקומות. ובירושלמי ברכות פ״ב ה״ד נקרא ר' אחא רובה ובמד״ר במדבר פט״ז ר' אחא הגדול, אבל ר' אחא דהירושלמי היה אמורא מאוחר מדור ד' של האמוראים חברו של ר׳ ירמיהו (ירושלמי סנהדרין פ״א ה״ב) והרבה מצוין שמועותיו בירושלמי, אבל בבבלי לא נמצא זכרו, ומה שהעיר עוד בש״ס סוף נדרים דלא אמרינן מים גנובים ימתקו – הנה יש סתירה לזה מש״ס סנהדרין כ״ו: בחשוד על העריות וכבר עמד בזה הב״ש בסי׳ מ״ב ס״ק כ״א ובדג״מ שם, אבל כל האמור בזה אינו דומה להמצב השורר אצל השותפנים, שכלם הפך לבן וכל העריות, הגלוים כהנסתרים, הקלים כחמורים, דומין לפניהם כמישור.

סוף דבר, אחר שקיימא לן ״סברא דאורייתא״ הנני מצטרף להתיר בבית דין של שלשה לפלוני בן פלוני הכהן לישא אשה אחרת, כשישיג רשיון חוקי מהטריבונל.

ישעיה רייכער

רב באיזמאיל

עוד על הרב ישעיה רייכר הי"ד וכתביו

תמונת הרב ישעיהו רייכר הי"ד

 הרב רייכר והראי"ה קוק

בהמשך למאמר הקודם – נביא עוד כמה וכמה מקורות מעניינים על הרב רייכר הי"ד.

במכתב לרב יונתן בנימין הלוי איש הורווויץ, בתאריך כ"א אדר ב תרע"ג, כותב הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, את לשון הפנייה שיש לשלוח לרבנים סופרים, שהם הרב רייכר ושני רבנים נוספים, "שהם מסוגלים להמנות בין משפיעים רוחניים לחוג אורד' נכבד".  מטרת הפנייה אליהם היא לקרוא להם לכתוב לגליונות "המוריה". וזוהי לשון הפניה:

אמלא בזה את דברי כ' ידי"נ הרב המאוה"ג, אוצר נחמד וגדול פעלים מו"ה יונתן בנימין הלוי איש הורוויץ שליט"א, רב המנהל לכולל פקיוא"מ אה"ק מעי"ת אמסטרדם יצ"ו. והנני מוצא, שחוב קדוש הוא להחזיק במעוז המכה"ע ה"מורי'", ולהשלימו השלמה רוחנית ע"י שפעת מאמרים חיים, מלאים רגש ודעת, ומלושדים בלשד טל חיים של תו"י. בתקווה שימלא כת"ר את הבקשה ויבוא לעזרתנו הרוחנית במקצוע נכבד זה, הנני חותם בברכה ואה"ר, כנה"ר ונפש ידי"ע דוש"ת באה"ר, הק' אברהם יצחק ה"ק

דברי הרב רייכר בוועידת אגודת ישראל במריאנבד

בעיתון הצופה 25.08.1937, שמצאתי באדיבות אתר הספרייה הלאומית, נמצאת כתבה המציגה את הדעות השונות שעלו בוועידה ביחס לרעיון של הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל.

הרב ריכר נמנה על המתייחסים בחיוב להצעת המדינה. הוא ציין המשגה שלהם בעניין הזנחת בניין הארץ, הדורש תיקון. לאור ביקורו בארץ ישראל, הוא יכול להעיד על ליקויים, אך גם על מגמות השתפרות. הוא הביע עמדה של תקווה ביכולת החרדים להעשות רוב במדינה היהודית מתוך אחדות ואמונה בנצח ישראל.

לקט מתוך כתבות הרב רייכר בעיתונותהדי מארינבד

בעיתון הפלס שנה שלישית מופיע מאמרו "עט שקר סופרים", בעיתון הפלס (שנה חמישית, ברלין תרס"ה) מצאתי לו מספר כתבות: "בתי אכזיב לאכזב", "הוי זהיר בתלמוד" (המשך סדרת כתבות מהפלס שנה רביעית).

.מאמרו "ככתבם וכלשונם" הופיע בתוך הפסגה, חוברת א, וילנה תרנ"ט

בספר "תולדות תנאים ואמוראים" (אהרן היימאן, לונדון, תר"ע)  מובא שהרב החכם ר' ישעיהו רייכער הקהה במאמריו המחוכמים שיני אוייבי חז"ל, ו"כל מקום שאתה מוצא דבריו של ישעיהו, עשה אזנך כאפרקסת".

בעיתון המודיע מיום 4.6.1910, עומד הרב רייכר במאמרו "דעת ויראת ה'", על החובה "לטפח את דמות דיוקנם האמיתי של כל האשכולות שעמדו לישראל, להראות לעם את צורתם הרוחנית ע"י דבריהם שהם זכרונם", בהמשך הדברים הוא מיד עובד לתאר את דמותו של "חכם הדורות, שכולנו חייבים בכבודו הגדול… איש מופתנו בישראל ובעמים, מרנא ורבנא, רבנו משה בר מיימון הספרדי, שזה לא כבר נתמלאו שבע מאות שנה להסתלקותו". בשל חוסר יכולת לתת תיאור מקיף לדמותו הרוחנית הכבירה של הרמב"ם, הוא מסתפק בנתינת תיאור של "צד אחד מפרצופו המוסרי, רק את הפנים ל אימה שלו, עד כמה היה חרד לדבר ה', ערום ביראה וזהיר גם במצוה קלה, ועד כמה היה מסור לאמונת אומן קדש, שראוי להשתוממות והתפעלות… ענק היראה והחסידות, בו אנו מוצאים אישית גאונית, מוכתר בכתר תורה ודעת, כזקן שקנה הרבה חכמה ומלא תום כעולל שלא טעם טעם פקפוק בכל קשט ודת וכל פליאות קדש". מאמר המשך מופיע בעיתון זה בתאריך 2.9.1910.

בעיתון המודיע 26.4.1912 – הוא כותב מאמר "לא זכה – מנגדתו", בו הוא עומד "על הנחיצות בהיסתוריא עברית נאמנה להמסורה ודנה בכובד ראש בקדשי ישראל… צורך ציבורי הוא לפשט הכרה זו בין כל שדרות הקוראים, כי בכל מה שכתבו כתביא, מלבד נסיונות אחדים, עדיין אין היסתורי' לישראל . וכל המאמרים שכתבו בענין זה, כל ההוכחות, האותות והמופתים איך שכבשו עלינו חכמי אשכנז את הדרכים והכחישו הכחשה עצמית במקוריות האומה – מובילים למטרה זו, להגביר את ההרגשה בנחיצות היסתוריא ברוח החרדות לעורר את הצבור המנמנם ולהפיג שינתם של החרדים שלנו; והעיקר: להכשיר את הקרקע בשביל היסתוריון ראוי לשמו, שיבא ויתן, מה שאפשר עוד ליתן".

בעיתון המודיע 21.6.1912 מופיע מאמר המשך, המתפלמס כנגד מאמר שטען שיש לבטל את גזרת מים שאין להם סוף.

בעיתון המודיע 2.5.1913 נתפתח צוהר לראות את הצרות שעברו על המחבר מתוך מאמרו "שני חרבנות" – בו הוא כותב: "בתור אתחלתא דפרענותא, צריכין אנו לציין חרבון ראשון של קעשנוב, מחרבן זה מתחלה תקופה חדשה של "רעמים" שנבראו לפשט את העקמומית המדינית שבלב; מזבח זה הוא הראשון לכל מזבחות כפרה על הרהרים הרעים שבמדינה; … התזת ראשים והזית דמים של אלפי בחורי ישראל שטעמו ושלא טעמו טעם חטא… כל יתר החורבנות אייתנהו בחורבן זה והוא כבניין אב להם… לפיכך הדין נותן, שביום שידובר בה, כלומר: במלאות עשר שנים מהפוגרום הקישינובי הראשון, צריכין לעשות לה הידור, בשביל הרפתקאות דעדו עלה, ולספר הימנה בקהל ולעשות זכר לחורבנה, שלא ישתכח מן הלב. ומעתה צא ולמד: מי ראוי לאותה איצטלא של מספר יותר ממני? הרי אני בעל זכיה גדול, שבעצמי הייתי בפתקא של קעשנוב, בניקוף ראשון ובניקוף שני; הרי אני מיוחס גדול, שנכללתי בכלל אנשי העיר, שהיו מנסרים ברקיע ועולים על שולחן מלכים יותר מי"ב חודש; הרי אני מלומד בניסים, שיצאתי, שבח לבורא עולם, מכל הפגעים הללו בשלום, וכבעל הנס, אני יכול לספר לכם את כל הנוראות ואת כל הנפלאות, אשר עיני ראו ולא זר… הניחו לי ואספר… מהני מילי מעלייתא,

שאינם משתכחים ואינם כדאי להשתכח מן הלב".

הרב רייכער השתתף בכתיבה בירחון "דגלנו" (תרפ"א-תרצ"ב) בעריכת הרב אלכסנדר זושא פרידמן.

  בתרפ"ה-תרפ"ו התפרסמה סדרת מאמריו "כהן וסופר", ב"אוצר החיים", מאסף בעריכת הרב חיים יהודה עהרענרייך.

את המאמר "יבנה וחכמיה" פרסם הרב רייכער בסיני, ספר השנה של החברה לחכמת ישראל ברומניה, כרך א (תרפ"ח), ע' 3-10

בתרצ"ג הודפס מאמרו "ציון לנפש חיה" בתוך "קונטרס אלון בכות" לזכר הרב אליהו פוסק.

ה"הכרם" תרצ"ג, (סימן מד וסימן נא) מופיע סדרת מאמריו "לשון חכמים".

בידיעה בעיתון הצופה 21.01.1938 כתוב שבעיתונם של פועלי אגודת ישראל בלאדז, "יודישע ארבייטער שטימע", פרסם הרב ישעיה רייכער שורת מאמרים על הנושא :עבדות לפי התורה", ותחיל להדפיס שם מחקר על "הפועל לפי התורה".

 באייר תשכ"ב מופיע בעיתון "אידישע ווארט"  ידיעה כי כבר יצא לאור הספר "לאור הנצח – בעיות היהדות בזמננו באספקלרית המחשבה הדתית", ובו מאמר של הרב ישעיה רייכר: בין תורת אמת לבין "חכמת ישראל" המודרנית".

בירחון הפוסק, מובא מאמרו "הערות והארות על הספר פסקי אליהו". תשובותיו מופיעות גם בספר "פסקי אליהו"(כרכים א ו-ד) וכן ב"קול תורה" (אייר סיוון תרצ"ה).

וראה מאמרו של חנוך העניך שפרן "חקריה בספרי הגאון ר' ישעיהו רייכער", מנורה, ה, 13, תשכ"ג 1963, עמ' 47-48.

תיאור עקידתו של הרב רייכר הי"דמפנקסו של פליט

הרב ד"ר בוריס רייכר מהר ציון, כותב מאמר בשם "מפנקסו של פליט" ומפרסם אותו בעיתון הצופה, בתאריך 18.7.1952. במאמר הוא מציין עד כמה היו חשובים לרב הדגול, העניו, שלא יצא מתוך ד' אמות של הלכה, ר' ישעיהו רייכר הי"ד, כתביו, עד שגם בשעה שביקשוהו הזדים להריגה, עסק בהסתרת כתביו מתוך כאב עצום. אביא צילום של המאמר כאן, באדיבות מאגר הספריה הלאומית, שאפשרו לי למצוא מאמרים אלו.

ד"ר ב. ריכר שב ומפרסם בעיתון הצופה בתאריך 10.5.1953 קריאה למי שמחזיק בידיו את ספרי הרב ישעיה רייכר, שיצור איתו קשר. ניתן לראות שהכתבים שנותרו לפליטה וראו אור דפוס, היו נדירים, והושקעו מאמצים לאתרם.

יהי רצון שנזכה להמשיך את פעלו הגדול של הרב רייכר, להאיר את דמותם של גדולי ישראל וקדושיו, להוביל מהלכים להופעת ההיסטוריון האמוני ולביסוס המדינה היהודית המאמינה, להזכרת ימי פרוע פרעות שאסור שישתכחו, ולהפיץ את הכתבים החשובים שהיו יקרים עד מאוד לבעליהם.

ציון המצוינת / הרב ישעיהו רייכר הי"ד

תמונת הרב ישעיהו רייכר הי"ד

הרב ישעיהו רייכר, בעל "תורת ראשונים" ח"א וח"ב, "מקרא ומסורת" ו"כתב בית ישראל" ועוד, נולד .בשנת תר"מ, 1880, ונשא לאשה את מרת רייזל לבית טרעגער (נפטרה בתרפ"ח או תחילת תרפ"ט). הרב ישעיהו, נתמנה לרבה של איסמאיל, רומניה, למלא מקום אביו הרב ראובן ששמש ברבנות בעיר עשרים ושלוש שנים, ומקום אבי אביו הרב דב יצחק שהיה שם הרב במשך ארבע עשרה שנים.

בגיליון היובל של "דרכנו- מבטאה המרכזי של אגודת ישראל העולמית" (תשרי תרצ"ד), אנו מוצאים התייחסות לפעולתו הספרותית של הרב רייכר:

…כאן נייחד את הדבור על אחד מגדולי דורנו הבלתי מפורסם עדיין ההולך בעקבותיהם ואמת בניין חזקה בידו להישיר הקמטים ולפשט את העקמומיות בגוף "חכמת ישראל" הראויה לשם זה העזובה בהרבה מקצועות וטעונה ברור ולבון רב. כוונתנו כאן לרבי ישעיהו ריכר שליט"א העובד את עבודת הקודש שלו בכובד ראש אחראי ביותר ובטהרת המוח והרגש כאחד הגדולים בישראל בשכבר הימים, אם גם לא רבים יודעים על אודותיו.

במערכת נאמני המסורת אין הרב ריכר פנים חדשות כל עיקר. זה עשרות בשנים עוסק הוא בשקידה רבה בחקירת תורת הפה ויחסה לתורת הכתב והתגלמות שניהן בחיים בזמנים קדומים, שאת תוצאותיה פרסם במאספים ובכתבי עת שונים. אולם בעת האחרונה הוציא שלשה ספרים "מקרא ומסורת", "כתב בית ישראל" ו"תורת הראשונים" שהחלק הראשון שיצא לאור משלשתם משמש התחלה לעבודה משולשת המתאחדת לתכלית אחת: חבור תורת הפה עם תורת הכתב וגלוין החיוני בחיי עם ישראל… אולם צריך להצטער הרבה על זה שמכל ספריו העצומים הספיק להוציא רק חלק ראשון ואין תומכים היום בדרכי חכמה של תורה, כמו שהיה נהוג בשכבר הימים, בשעה שהחיים הרוחניים שלנו הלכו בדרכם הסלולה ולא סרו מיני דרך לתעות בארחות העקלקלות.

גאולת "חכמת ישראל", שתהיה מיוסדת ונזונה מעמקי תורת ישראל עדיין מחכה לעזרתנו. הבה נחזק על כל פנים את ידי הבנאים היחידים המצוינים במקצוע זה לכבוד התורה והצלת התועים מני דרך. וד' יצליח דרכנו.

ביום ראשון, ח' באלול תרצ"ז, אנו מוצאים את הרב רייכר בין משתתפי מושב אחר הצהרים של ישיבת מועצת גדולי התורה במריבנד, הדנה על יחסה של אגודת ישראל למדינה היהודית העתידית (מקטוביץ עד ירושלים עמ' 81).

בשנת תרצ"ו יוצא לאור בסאטמאר רומניה ח"ב של ספרו "תורת הראשונים", ובהקדמתו מזכיר הרב רייכר את הקשיים בהוצאת ספריו ואת התמיכה לה הוא זוכה:

בשנת תרפ"ו יצא לאור, בהוצאת "ישורון" בווארשא, החלק הראשון מספר "תורת הראשונים". באותה השנה שעשעתני התקוה, שאחריו יצאו תכופות זה אחר זה גם החלק השני והשלישי מספרי זה וגם הביאור המסורתי הגדול שלי למקראי קודש "מקרא ומסורת" וכן חלקי הספר "ניבים" ו"כתב בית ישראל" ועוד, ימצאו את הדרך לפרסום והחקירה התנכית המקורית תחוג את חג נצחונה על המון השערות הפורחות שבדו להם המינים שבישראל ושבעמים. ברם, תקותי זו לא נתקיימה. שנים רעות הגיעו להספר העברי בכלל ולספר מדעי-חרדי בפרט. ההוצאה כשלה ונפלה. הוצאה אחרת לא נזדמנה לי וכל התאמצותי להחל בעצמי בהדפסתם עלו בתהו וכמעט שרפו ידי ואמרתי נואש.

השנה זכיתי לבקר את ארצנו הקדושה ולראות בטובת בחיריה. ראיתי שהברודים שבעם,  גדולי ישראל חכמים וסופרים, נוהגים בי חביבות יתרה בשביל אותו המעט בחקירות התורה שבע״פ שפרסמתי, מכירים ומוקירים הם את עבודתי הספרותית ומחליטים שהדור זקוק לה. ראש רבני אה״ק, מרן ראי״ה קוק, שליט״א, פרסם בעתוני הארץ מאמר-הערכה נמרץ בשם ״דברי ספר״ על טיב ספרי שבדפוס ושבכתב ועורר אדותם את דעת הקהל וכן עשו עוד חכמים וסופרים והסופר והעסקן הותיק מר דניאל סירקיס, יו"ר בקהלת תל אביב, זיכני גם בפרס חשוב מטעם הקהלה לטובת הדפסת ספרי, חברים משכילים חרדים נתאספו לדון בדבר, נמנו וגמרו, שעד שנזכה לחברות בעלי הון ומרץ להדפיס ולהפיץ את הספרות החרדית, מחויב אני בעצמי לטפל בהוצאת ספרי לאור, כי אני הגואל היותר קרוב ועלי לשקוד על תקנת ספרותי ולהתחיל בהדפסה.

בגשתי היום למלאות רצון ידידי ה׳, בני ציון היקרים, ולהתחיל בהדפסת החלק השני מספרי תורת הראשונים, הריני מגיש תודה וברכה לאלה שעזרוני עזרה כספית ולאלה שבדברי העידוד והחיזוק שלהם הביאו אותי להתאזרות מחודשת זו, לגמור את אשר החילותי.

 וכשיעזרני ה׳ ומהתחלה קטנה זו יהיה מקור נפתח להתבדרות דרכי חקירתי בכתבי הקודש. לבצר את יסודות הקבלה ולהצדיק קודש קדשים וגם לפרסם יתר החבורים, המחכים לגאולה, אדע כי אהני לי זכות ארץ ישראל, כי "זהב הארץ ההוא טוב״ ומשם צוה ה׳ את הברכה!

 המחבר.

עדות על נסיבות מותו של הרב רייכר, אנו מוצאים בתוך מאמרו של ד"ר יעקב גלר: הנספים על קידוש ה' בארבע ארצות "רומניה הגדולה" (בסרביה, בוקובינה, טרנסילבניה ו"רומניה הישנה"), לרגל עשרה בטבת תש"ע, הדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן, גיליון 841:

בפרעות שאירעו בבוקובינה ובבסרביה, שראשיתן בסוף יוני ובתחילת יולי 1941, כשאזורים אלה נכבשו על ידי צבאות רומניה וגרמניה, נרצחו יותר מ-150,000 יהודים (ולפי דעות אחרות כ-200,000), ביניהם מאות רבנים, "כלי קודש" ותלמידים מישיבות קישינב, צ'רנוביץ, ויז'ניץ, סירט ובאנילה. בין הרבנים הללו יש לציין את הרב הראשי של קישינב ובסרביה, ר' יהודה ליב צירלסון, הפוסק המפורסם, נשיא ישיבת קישינב ומנהל בית הספר העברי "מגן דוד"; ד"ר יעקב א' מארק, רבה הראשי של צ'רנוביץ, מנהל "ביה"מ למורים ולגננות" ונשיא "המזרחי". לפני הירצחו הועלה על גג בניין גבוה כדי שיצפה בהצתת בית-הכנסת הגדול שבו התפלל. עוד נרצחו הרבנים יצחק טברסקי מבלצי, בנימין ליבנדמן מחוטין, יהושע פרנקל מסלטין (שקודם הירצחו תלשו הצוררים את שערות פיאותיו וזקנו ושרפום), האדמו"ר מרדכי מוטולה טברסקי מבויאן, בנו אהרון, הרב ישעיהו רייכר מאיסמאיל, בעל "תורת ראשונים", ואחרים.

בספר "אהלי שם" (מאת שמואל נח גוטליב, פינקס, תרע"ב, 1912) מוזכר שיש בידו כתב יד של חיבור שלו על כל חלקי היד החזקה לרמב"ם. ובמדור הספרותי של גליון ההד (ירושלים תרצ"ב) – מופיע פרק מתוך ספרו של הרב רייכר שעמד  לצאת לאור "ניבים":

מידע נוסף אודותיו יובא במאמרים הבאים: עוד על הרב ישעיהו רייכר וכתביו, ותשובה להיתר נישואין לבעל ששלח גט לאשתו ברוסיה ולא הודיעו לו האם הגט התקבל.

ציון המצוינת

לחלק העליון של ירושלם ניתן שם "ציון" אחר שהוכנס לרשות גבלה ונעשה אכסניה לקדושה. מתחלה כשהיתה העיר ברשות עכו"ם, עיר נכרי' נקראה "יבוס" (יהושע ט"ו, ח; י"ח,כ"ח; דהי"א י"א,ד-ה; זכריה י"ב). כשכבשה דוד קרא את שמה עליה; עיר דוד. כשהשקיע בעיר מושבו החדש כחות מוסריים נשגבים ושפע טהרה ואצילות, שנבע ממקור נפשו, התחיל לזרום בתוכה, הטביעו הללו את חותמם עליה ונעשתה  מצוינת כחטיבה סגולית בישראל, קבלה שם "מצדת ציון", בעוד שהמצודה היתה קימת; אח"כ כשנהרסה המצודה ועיר זו חוברה לה יחד לירושלם – בטל שם לואי הראשון ונקראה בשם "ציון" גרידא, ע"ש שנעשה בה משכן לארון העדות וע"ש הצטיינותה במוסר וברוח.

זרם המוסרי הכביר הזה היה כמעיין היוצא מבית קדשי קדשים, הלך הלוך והתרחב, הלוך והתפשט, עד שנעשה כמעיין המתגבר. בסגנונים וגוונים שונים חזרה האגדה על אותו הרעיון המוסרי העמוק והבריא, שציון היתה אבן השתיה למשתיתו של עולם. תחילת יצירתה היתה כרישון ושלחה שרשים לכאן ולכאן עד שנרקעה הארץ כלה. לומר לך, שהמוסריות העליונה יצאה מתוך רכוזה אל נקודת-השרפה שלה, צמצומה הראשון שבציון. ברם מנקודת אורה זו בקעו כל אלפי הרשפים ורבבות להבות-שלהבות, ממנו נתפשטו כל האורות המקיפים והמקיפים דמקיפים במרחבי אין קץ ומכאן זרמו כל ערכי הרוח וההעלאה לגובה מוסרי נשגב – ציון עיר אלקים קדוש משכני עליון!

בהקבלה לזה אנו מוצאים גם בעצם השם "ציון" התפשטות התפתחותית. מושג זה התפשט יותר ויותר, עד שקיפל בעצמו את כל הנשגב, החיל והחוסן של נחלת ישראל.

מצד צמצום ההוראה , כשהתפיסו בעיקר המשמעות נקרא רק המקדש ציון (סוכה מ"א, ע"א. ילקוט תהלים רמז תשי"ג). בהוראה מתפשטת יותר נתראה עיר דוד ציון, בשביל ההצטיינות הרוחנית היתרה ששלה וכאמור,. זה היה כל ימי דוד.מימי שלמה ואילך, כשבנה בית עולמית בתוככי ירושלים, שהקימה וסכמה בה כל הרכוש הרוחני שרכשה עיר דוד, קפץ לו השם ציון על ירושלים ונקראה כך בכל ספרות הנביאים… אח"כ התפשט מושג ציון על כל ארץ יהודה, שממנה יצא תורה  והיתה למופת בישראל. חז"ל ידעו לכלכל רוח הכתוב: "כי מציון תצא תורה" על כל מקום שיש בארץ יהודה (עתו"ס ר"ה כה, ע"א, ד"ה זיל, בשם הפסיקתא). אח"כ בשעת חלוקת מלכות בית-דוד, כשנתחבר בנימין ליהודה והיו לממלכה אחת הדוגלת בשם אלדים אמת, נקראו שניהם בשם ציון, בניגוד לשאר השבטים…כשהורוה גם הגליל העליון, ממימי התורה והדעת ונעשה מכון לכל קדושת קודש, נקרא גם הוא בשם "ציון"… אח"כ מתוך בחינה זו ובהיקף יותר רחב, נקראה כנסת ישראל כלה בשם ציון: רני ושמחי בת ציון (זכריה ב,יד), ועוררתי בניך ציון על בניך יון (שם ט,יג), ושונאי כלל ישראל נקראו: שונאי ציון (תהלים קל"ב)…

כל אלו המקיפים והמקיפים דמקיפים, לבושים הם וכלי-מילות הם לנקודת התוך, צמצום שבתוך צמצום ופנים בדפנים: מקום הארון, וכלם חוזרים למטעתם ושבים ונכללים בה: אבן היתה שם מימות הנביאים הראשונים גבוה מן הארץ ששה אצבעות ושתיה היתה נקראת, שממנה הושתת העולם: מציון מכלל יופי – מציון מכלל יופיו של העולם (יומא נ"ד, ע"ב)…

תיקון הנפש וכבישת היצר / הרב דוד רפפורט הי"ד

תמונת הרב דוד רפפורט הי"ד

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו' אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ"ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג"כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק"מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא"כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז"ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז"ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ"י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ"מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע"י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר"ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע"י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר"ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק"ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי"ד

נולד בתר"ן או תרנ"א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר"א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר' דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' והביא עמו את חיבורו המוכן לדפוס "צמח דוד" על כל הש"ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל "בית ישראל" בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ"ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את "מקדש דוד" חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ"ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר' דוד כאחד מגדולי הרמי"ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של "מקדש דוד" הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ"ב, ובתרצ"ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של "המקדש דוד", העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת"ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר' דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיון תש"א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש"ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו "יד ושם".

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

פרשת ויגש / מתוך "קול דודי" לרב דויד ארי הי"ד

קול דודי ויקונן דוד

והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים ואת כל אשר ראיתם ומהרתם והורדתם את אבי הנה.

הנה יש לתת לב להבין אומרו ואת "כל" אשר ראיתם – מה בא לרבות, הלא אין בכלל אלא מה שבפרט, שאם היה כתיב מקודם בפרוטרוט כל מיני כבודו, שייך לומר איר זה כלל ואת כל אשר ראיתם מבלעדי אלה – אבל אם גם בתחלה סתם כדרך כלל באמרו "את  כל כבודי", אם כן מהבא הכלל השני אחריו, ולמצער היה לו לומר "את כל אשר ראיתם" בלא וי״ו המחלקת והיה הכל אחד.

 אכן נודע לי הדבר בסיעתא דשמיא דכל כוונת יוסף הצדיק היה לא להתפאר בכבודו, חס וחלילה, כי אין זה מדרך הכשרים, כמאמרם ז"ל (ילקוט שמואל א') כל הרודף אחר השררה, השררה בורחת ממנו וכו'. וכן (בעירובין י"ג:) כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו. וידוע כי גם אביו יעקב אבינו עליו השלום כאין וכאפס בעיניו הכבוד המדומה. אמנם התכוין להוציא היראה מלב אביו שיאמר בלבו מי יודע אם בני יוסף עומד בצדקו אחרי אשר גדלו המלך ונשאו מעל כל השרים ככתוב "ורם לבבך ושכחת את ה׳ אלקיך". על כן ציוה לאחיו לאמר ליעקב כי יוסף הוא כמאז כן עתה לא שינה את טעמו וריח צדקתו לא פג. וזה הוא שאמר: "והגדתם לאבי את כל כבודי במצרים" – ובכל זאת – "ואת כל אשר ראיתם" כי מתנהג אני בכשרות בדרכי אבי הצדיק, כפי שאמרו חז"ל על הכתוב "וטבוח טבח והכן" – טול גיד הנשה בפניהם (חולין פרק גיד הנשה). אם כן ראיתם בעיניכם שאני נזהר בשחיטה ובניקור. ובזה "ומהרתם והורדתם את אבי הנה" שלא ירא לבבו עוד לבוא אלי:

ויתן את קולו בבכי ולא יכלו אחיו לענות אותו

במדרש (פצ"ג) אבא כהן ברדלא אמר אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה. יוסף קטנן של שבטים היה ולא יכלו לעמוד בתוכחתו, הדא הוא דכתיב ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. לכשיבוא הקב"ה ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא, שנאמר (תלים ני) אוכיחך ואערכה לעיניך, על אחת כמה וכמה.

וראיתי למפרשים שעמדו על כפל הלשון "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה". גם ראוי לדקדק באומרו "ויוכיח כל אחד ואחד לפי מה שהוא", אל מה ירמזו המילים הללו "לפי מה שהוא".

 והנלע״ד בהקדם מה שראיתי בספרים פירוש על הכתוב "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום", על פי הגמרא (יומא ל"ה) רבי אליעזר בן חסמא מחייב העשירים. הלל מחייב העניים. ׳וסף הצדיק מחייב הרשעים. וזהו רבות מחשבות בלב איש לפטור את עצמו מן הדין עשיר בעושרו, עני בעוניו, וזה הבעל תאוה ביופיו.

אבל הקב"ה מפר מחשבותם ומעריך לנגדם אלו השלשה הנזכרים ונסתתמו טענותם. וזהו: "ועצת ה' הי"א הלל יוסף אליעזר תקום" שמקים לנגדם אלה השלשה והופרה עצתם ויצאו חייבים. ועל פי זה יש לפרש הכתוב אוכיחך ואערכה לעיניך, בכפל מילים, דה' יתברך אומר אוכיחך בתוכחת מוסר על חטאיך ועוונותיך – ואם הכין לך טענות שונות להצטדק לפני על ידי עושרך, או עניך, או יפיך, אז ואערכה לננדך אלה השלשה הנ"ל ויתבטלו כל אלה הטענות כנ"ל. ובזה יובנו כפל הלשונות במדרש "אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה". כלומר בתחלה כשיבוא הקב"ה לדון אותנו על מעשינו אוי לנו. ואם נדמה בנפשינו לפטור עצמינו מן הדין ושערי תירוצים לא ננעלו. על זה אמר "אוי לנו מיום התוכחה" כשיאמר הקב"ה אליעזר בן חרסום יוכיח, או הלל ויוסף יוכיחו ויסתתמו טענותינו ולא נמצא פתחון פה לפניו יתברך שמו.

ובזה יבואר גם כן מה שאמרו במדרש ויוכיח כל אחד ואחד "לפי מה שהוא" – רצונו לומר לפי הטענה של כל איש כפי מה שהכין לו בבחינתו תשובה ומענה לשון לפטור עצמו – כפי ערכו ובחינתו כן תהא התוכחה לנגדו לסתור טענתו:

הרב דוד ארי הי"ד, נולד בתרל"ו לרב פינחס אריה, שו"ב בעיר דינאב, בן רבי אברהם יהושע העשיל שו"ב בבערטש, בן רבי יעקב אב"ד טורקא חתן  ה"בני יששכר".

הרב דוד, היה מתלמידי ר' משה מייזליש מפרימשל ולימד שם גפ"ת כמלמד בתלמוד תורה, שם פרסם את ספרו "ויקונן דוד" (תרנ"ו, 1896). היה מחנכם של הרבים ד"ר שמואל הירשפלד (לימים רבה של ביאלה גליציה), של ר' אליעזר ב"ר יהושע מיזס  (לימים רבה של סמבור) ומחנכו של המרצה הידוע והמלומד ד"ר הרצל לנדאו (לימים בתל אביב).

  בתחילת תרע"ב,1911, נתמנה כרבה של קריפטש שעל נהר סאן וסביבתה, בגליציה המזרחית. ופרסם את ספרו "קול דודי" (תרצ"ה,1935) המעוטר בהסכמות רבות ונלהבות, בנוסף כתב את "מגדל דוד", ופירושי "פותח שערים", "שערי אורה" ו"מעשים טובים" על שער הציון, וההדיר ספרים רבים.

מובא בסיום הקדמתו לספר "קול דודי" : ואשא כפי אל כפים, לאבינו שבשמים. בתפלה לדוד, הושיעני ה' וחזקני ואמצני, ועוד תחייני ותקיימני,  ותן לאל ידי ללמוד וללמד בשמחה ובטוב לבב, ונחני כמעגלי צדק ונפשי תשובב. ונחת אנחת מכל צאצאי וצאצאי צאצאי. שלא תמוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לדור ודור. ועד נצח אראה אור. ויהי רצון שיגיעו מעשי למעשה אבותי הקדושים והטהורים נשמתם בגנזי מרומים. וזכותם יגן בעדי ובעד יוצאי חלציהם  לעולמים. ויהיו נא אמרי לרצון לפני שוכן רמים. ובא לציון גואל בקרב הימים. אמן כן יאמר ה'!

נספה בשואה.

(מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ספר פרימישל, ומתוך ספרי הרב דוד ארי הי"ד)

ביאור להקדמת יראת חטאתו ("נעשה") לחכמתו ("ונשמע")/ "ברוך שאמר", הרב ברוך הלוי אפשטיין

תמונת הרב ברוך אפשטיין

ר׳ חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.

ועל דעתי אפשר לפרש כוונת המשנה בדרך פשוטה וסלולה מאוד, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, והיינו שמקדים לעשות המצווה עוד טרם שחקר לטעמה, על דרך הלשון "נעשה ונשמע", מקודם העשיה ואחר כך הבינה (והלשון "ונשמע" ענינו ממובן בינה, כמו בפרשת מקץ, והם לא ידעו כי שומע יוסף (כלומר, כי מבין יוסף) ואין המעשה משועבד להבינה אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. אבל זה שחכמתו קודמת, והיינו שמתחכם קודם מעשה המצווה לחקור ענינה וטעמה, אז אפשר לו שלא יגיע בפועל למעשה המצווה, כי החקירה והספיקות ייגעו אותו טרם שיעשה המצווה.

 וסמך לבאור זה מצאתי באבות דרבי נתן פרק כ"ב בזה הלשון, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כמו שכתוב כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.

 וגם אפשר לצרף לבאור זה את הכתוב בתהלים (קי"א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם, שהכוונה, שהשכל (החקירה) יבא לאחד שעשה חובתו ואינו מעכב את העשייה, ועל דרך הלשון בתורה, תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (פרשה שופטים).

ועפ"י זה יובן במס׳ שבת דף כ"א ע"א וע"ב באו כל דיני חנוכה. השמנים והפתילות וסדר ההדלקה ועוד, ואח"כ שאלו 'מאי חנוכה' וספרו ענין חנוכה ופך השמן וכו׳. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, מקודם סיפור המאורע ואח"כ הדינים. אך בסדר זה באים לרמז, כי לעולם יקדים אדם למעשה את המצות בפועל ואח׳׳כ יעמוד על טעמיהן וענייניהן, וגם זה בכלל. נעשה ונשמע, והנה זה באור על דרך צחות ורמז.

ועל דרך זה תתפרש סיפא דמשנה זו, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. והכוונה, שעושה מעשיו עיקר לחכמתו אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. ומכוונים יחד, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיינו, כי טרם שעושה חוקר הרבה לטעם המעשה שיעשה, ואז אפשר שיטעה בחקירתו וממילא יתעה בדרכיו. ועבירה גוררת עבירה.

מתוך הספר "ברוך שאמר"

—————————————————

הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר"ך, 1860, בוברויסק שברוסיה הלבנה – תש"א, 1941, פינסק) נולד לרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השלחן", ולרבנית מיכל'ה אחותו של הנצי"ב מוולז'ין.

 בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ולמד שם חמש שנים, ונודע כעילוי מוולוז'ין. הוסמך לרבנות על ידי דודו הנצי"ב, ע"י הגרי"ד סולוביצ'יק וע"י רבנים נוספים.

לאחר חתונתנו, למד בבית חותנו, הרב אליעזר משה הלוי הורביץ רבה של פינסק, תורה ומדעים כללים. בהמשך למד באקדמיה למסחר ונתמנה למנהל בנק. לאחר פטירת חותנו סירב ר' ברוך למלא את מקומו, וכן סירב להצעות לשמש ברבנות פטרבורג ומוסקבה.  אך הוא סירב והעדיף להמשיך בעבודתו בנק בפינסק.

בתרפ"ג-תרפ"ו, 1923-1926, שהה בארצות הברית כדי להכיר את החיים היהודיים שם, וכדי לאסוף כספים להוצאת ספרו הגדול "מקור ברוך". הוא התמנה שם למנהל קרן "עזרת תורה", והתפטר ממשרתו בשנת 1925.

הרב ברוך הלוי הצטרף לשורות "המזרחי" עם היווסדה. הוא פעל לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. . כשפרצה מלחמת העולם השניה והאזור הזה נכבש בידי הרוסים, עזר לפליטים שבאו לפינסק מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. הוא לא האמין בברית שנכרתה בין גרמניה לברית המועצות, ויעץ למי שיכול להימלט על נפשו. מכיוון שחשש שהרוסים יגרשו אותו למעמקי רוסיה התחמק מהם והחליף לעתים קרובות את מקום מגוריו. בשל כך לא קיבל מן השלטונות את כרטיסי המזון, וכך סבל מרעב קרוב לשנתיים. לאחר שהגרמנים כבשו את העיר ולפני הקמת הגטו שם, נפטר הרב בפינסק-קרלין בחורף תש"ב (1941) ושם נקבר.

במקביל לעבודתו, חיבר מספר ספרי ובהם את ספר "תורה תמימה" בה הוא עושה שימוש במקורות חז"ל בחריפות ובמקוריות רבה. במהלך השנים זכה החיבור לפופולאריות עצומה אך גם לביקורות חריפות.

מלבד חיבורו זה כתב גם את הספרים:

"מקור ברוך"- אוטוביוגרפיה; תולדות משפחתו; זכרונותיו על אישים בתקופתו; חידושים בגמרא.
"מקור ברוך" – על תלמוד ירושלמי.
"ברוך שאמר"- הלכות תפילה וביאורים על הסידור ועל הגדה של פסח.
"גשמי ברכה"- על חמש מגילות.
"נחל דמעה"- הספד על חותנו.
"שפה לנאמנים"- מאמר על לשון הקודש.
"תוספת ברכה"- חידושים על הש"ס.
"תוספת ברכה" – הוספות לתורה תמימה.

מתוך וויקיפדיה, מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ומתוך מאמר של יוחאי עופרן באתר גיליונות נחמה

על נסיבות פטירתו ראה: "רבי ברוך עפשטיין – בעל התורה תמימה: בירור נסיבות פטירתו", הרב שמריה גרשוני, ישורון כט, עמ' תתפה.

מחשבות משה על פרשת מקץ / ר' משה בוכנר הי"ד מכשאנוב

תמונת הרב משה בוכנר הי"ד

ר' משה בוכנר הי"ד

(משה אברהם העשל'ס)

כמו סבו, רבה הראשון של כשאנוב, גם הוא היה בחזקת נסתר, נחבא אל הכלים שמעולם לא חיפש פירסום, ונחשב לאיש תם יושב אוהלים. אפילו בקרב אחיו יהודי כשאנוב  לא היה פופולרי במיוחד , כי הציבור הרחב לא הכיר אותו, ולא ידע על חריפותו ובקיאותו הרבה בים התלמוד ובספרות הרבנית. אך הוא נודע כלמדן גדול בציבור הלומדים בכשאנוב וגם בקראקוב, ששם התגורר במשך שנים רבות.

ר' משה נתגלה בציבור, ובעיקר בקרב חכמי היהדות בשנת 1926, בהיותו בן 60, הודות ל"ספר מחשבות משה" שלו. בו הוא מגלה בקיאות עצומה וחריפות-שכל יוצאת מהכלל, שרק יחיד סגולה זוכים לכך. בכשאנוב הוא היה התלמיד החכם היחיד שהוציא לאור חיבור משלו, שחשיבותו רבה ומוכרת בעולם כולו.

בשנותיו האחרונות כתב ר' משה והביא לידי גמר ספר שני. היה זה מעין ילקוט של חידושי תורה ודברי פרשנות לקטעים בלתי ברורים בתלמוד. למרבה הצער כתב היד הושמד על ידי הגרמנים. בין תלמידי החכמים בכשאנוב, תפס ר' משה מקום בראש למרות צניעותו והענווה שלו ולמרות בריחתו מן הכבוד. דווקא בפשטותו היוצאת דופן שימש דוגמה, וסביבתו ידעה להעריך את מעלותיו ואת אישיותו הטהורה. הוא חי בסביבה חסידית, אך לא היה חסיד, והאמין מעט מאוד ב"רביים" וה"חצרות" שלהם.

ר' משה חזה על בשרו את חורבן עירו על כל מוראותיו. כישיש בן 79, ובנוסף לכך גם סגי-נהור, מלווה בידי ביתו הצעירה טייבל, שלא רצתה להשאירו לבדו בין המרצחים, אף שהיא בעצמה יכלה להינצל – נילקח במאי 1942 לאושוויץ הסמוכה, שם נפח את נשמתו הטהורה יחד עם יהודי כשאנוב רבים. ונקם ישיב לצריו וכיפר אדמתו עמו.

(ספר כשאנוב לזכרם של בני העיר שנספו בשואה, 1992, עמ' 41)

פרשת מקץ

במדרש איתא שם בזה הלשון: "אשרי האיש אשר שם ד׳ מבטחו – זה יוסף, ולא פנה אל רהבים – זה מצרים שנקראו רהב, שע״י שאמר לשר המשקים כ׳ אם הזכרתני והזכרתני נתוסף לו שתי שנים". והקשו המפורשים דהמדרש סותר את עצמו, דמתחיל "אשרי האיש – זה יוסף", משמע דיוסף בטח בד׳. וסיים "ולא פנה אל רהבים וכו׳ שעל ידי שאמר לשר המשקים נתוספו לו שתי שנים", משמע דלא בטח בד׳ רק בשר המשקים. והנראה לעניות דעתי בהקדם ליישב מה שיש לדקדק בפרשת וישב שאמר יוסף "כי אם הזכרתני", "והזכרתני", שכפל דבריו. והיה די באומר "והזכרתני" לבד. ועוד קשה מה שאמר "כי אם הזכרתני", משמע דהוא לשון תנאי. ואיזה תנאי התנה עמו, הלוא לא ביקש ממנו רק שיזכרנו אל פרעה. ואמאי אמר "כי אם" משמע שהוא תנאי.

על כן נראה לי דיוסף היה יודע דטבע של אדם אם עושין לו טובה אז רוצה להחזיר לאדם .שעשה לו הטובה גם כן טובה, הגם שלא ביקש ממנו. ובפרט שראה כי יוסף הוא איש אשר רוח אלקים בו והיה יושב בבית הסוהר, אם כן בודאי כשיצא מבית הסוהר השר המשקים ילך אל שר הטבחים ויאמר לו שיוצא את יוסף מן בית הסוהר, כי הוא שם אותו בבית הסוהר.

ולפי זה יהיה מתורץ הקושיה מה שקשה על הא דאמר "והזכרתני אל פרעה", דהיה לו לומר "והזכרתני אל שר הטבחים", כי הוא נתן אותו שם ולא פרעה. גם לפני המלך אי אפשר להזכיר כי אם בעת הכושר, כמו שהיה באמת שלא הזכיר אוהו רק כשחלם פרעה, והיה נצרך אליו. וזה דבר רחוק ועל כן אם דעת להזכירו, היה לבקש שיזכר אותו לפני שר הטבחים.

על כן אני אומר דאמת לא רצה יוקף שיזכיר אותו כלל, מפני שבטח על ד׳, רק אדרבא שיוסף אמר לו שלא להזכיר אותו כלל. רק חשש כיון שטבע האדם שירצה להחזיר לו טובה, על זה אמר לו בלשון תנאי שאם תרצה להזכיר אותי, לא תזכיר אותי כי אם לפני פרעה. והא דנתן לו רשות להזכירו לפני פרעת הוא על פי שמצינו במשלי כ״א "פלגי מים לב מלך ביד ד׳ לכל אשר יחפוץ יטנו". ע״כ. ופירוש הרלב״ג שם למלך אין לו בחירה רק לבו ביד ד׳. על כן נתן רשות להזכירו לפני פרעה, דזה גופה הוי בוטח בד׳, כיון דמלך אין לו בחירה. אם כן מתורץ שפיר הלשון "כי אם" דבאמת הוא תנאי. וזה ידע יוסף דזה דבר רחוק שיזכירו תיכף לפני פרעה, רק צריך זמן רב, כמו שהיה באמת בעוד שתי שנים. ואין רחוק לומר דיוסף ידע מזה שצריך להיות בבית הסוהר עוד שתי שנים עד שיחלום פרעה כיון דיוסף "איש אשר רוח אלקים בו". ולפי דרכנו יתפרש המדרש באופן שלא נענש יוסף כלל, רק הפירוש הגם שידע יוסף שעל ידי שאמר לשר המשקים "כי אם הזכרתני… והזכרתני", היינו שלא להזכירו כי אם לפני פרעה נתוספו לו שתי שנים. מכל מקום לא רצה להזכירו לפני שר הטבחים כי אם לפני פרעה מפני שלבו ביד ד׳, כנזכר למעלה.

ומעתה יש לומר פירוש הכתוב "ולא זכר שר המשקים את יוסף" שעשה כמו אמר לו יוסף, והגם שאמר לו להזכיר אותו לפני פרעה זה שכח, ובזה מתורץ מה שהקשו המפורשים שהלשון כפל ולא זכר וישכחהו ולפי הנ״ל הכל יבוא על נכון ודו״ק:

דברי דוד על פרשת "וישב" ועל חנוכה / הרב דוד טייטלבוים הי"ד

תמונת הרב דוד טייטטלבוים הי"ד

דברי דוד

פרשת וישב

וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים. ולכאורה קשה קושיא עצומה על יעקב אע״ה דהוא היה מובחר שבאבות והיה מטיל קנאה בין הבנים דהא היה יכול לשער בעצמו הלא מעת בריאת העולם דהיה רק קין והבל בעולם ויבא קין מפרי האדמה מנחה לד׳ והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן וישע ד׳ אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה. ויחר לקין מאד. ומחמת זה הקנאה שקיבל ד׳ את מנחת הבל ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. ולמה לא חשש יעקב אבינו עליו השלום על זה הדבר גם כן שלא לעשות ליוסף כתונת פסים יותר משאר בנים כמו שהיה באמת שמחמת הקנאה מכרו אותו למצרים ונתגלגל הדבר עד שיעקב עצמו היה צריך לירד למצרים.

 ונראה לי לתרץ מעט על פי מה דאיתא בשולחן ערוך הלכות יום הכיפורים טעם א' על מה שאנו לובשין  קיטל על בגדיו ביום הכיפורים כדי שיהיה לבו נכנע לפני השי"ת, ושפיר יכולים לומר דכוונת יעקב שעשה לו כתונת פסים היה גם כן לדבר הזה מחמת שראה יעקב שיוסף היה מתקן בשערו ממשמש בעיניו כדי שיהיה נראה יפה, כמו שפירוש רש"י ז"ל על הפסוק "והוא נער", לכך ירא יעקב שלא יפול יוסף, חס ושלום, במדת ההתפארות וגיאות חס ושלום. על כן עשה לו כתונת פסים על בגדיו דהיינו נגד לבן כמו קיטל כדי שיהיה לנו נכנע מחמת שהוא בגד של מתים ויהיה לבו נכנע ולא יבא, חס וחלילה, ליד׳ התפארות וגיאות, ושפיר מתורץ הקושיא הנ"ל, דיעקב לא עשה לו הכתונת הנ״ל שיהיה לו לכבוד ולתפארת, רק אדרבה שיכנע את לבבו, ומחמת שיעקב אהב את יוסף מכל בניו, חשש בו יותר והשגיח עליו בעיני פקיחא שלא ירגיל עצמו במידות מגונות בגסות וגיאות. ולכך עשה לו כתונת לבן להכניע את לבבו כנ״ל.

ועל פי הנ"ל נוכל להבין התפילה בשעת הדוכן שאנו אומרים ותתננו לאהבה לחן ולחסד בעיניך ובעיני כל רואינו וכו׳ כמו שנתת את יוסף צדיקיך בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואיו וכו׳ ולכאורה קשה קושיא עצומה, הלא אדרבה, מחמת שעשה לו כתונת פסים נאמר אחר כך ויראו אחיו כי אותו אהב אביהם מכל בניו וישנאו אותו וכו', ואם כן מה זה שאנו מתפללים שיהיה לנו חן וחסד כמו שהיה ליוסף בשעה שהלבישו אביו כתונת פסים?

 אבל לפי מה שפירשתי לעיל דאביו עשה לו הכתונת כדי להכניע את לב יוסף שלא יהיה בעל גיאה, מתורצת קושיא זו, דאנו מתפללין ותתננו לחן ולחסד ולרחמים בעיניך ובעיני כל רואינו כמו שנתת את יוסף צדיקיך "בשעה" שהלבישו אביו כתונת פסים לחן ולחסד, כי "בשעה" שהלבישו אביו את יוסף בכתובת לבן ורמז לו על יום המיתה, בוודאי נכנע ונשבר מאוד לב יוסף. ועל ידי זה מצא חן "בשעה" זו בעיני כל רואין ודו"ק .

לחנוכה

ויהי מקץ שנתים ימים. וצריך להבין למה כתוב "ויה׳" דהוא לשון צער גבי יציאת יוסף מבית האסירים ונעשה מלך. ואקדים מה דאיתא בבית יוסף. הוקשה בית יוסף למה קבעו שמונה ימים כיון דבשמן שבפך היה בו כדי להדליק ליל א׳, נמצא שלא נעשה נס אלא לז׳ ימים. ותירץ ג' תירוצים. עיין שם. ועיין בט"ז שתירץ גם כן בטוב טעם. ולי נראה לתרץ באופן זה, דהנה איתא בגמרא על הפסוק "יצו ד׳ אתך את הברכה באסמך" דרשו בגמרא: "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין". ולפי זה קשה האיך היה יכול לבוא הברכה בפך השמן הא היו רואין כמה שמן שיש בהפך במידה ובמשקל, והאיך היה יכול לבוא הברכה דהא אין הברכה מצויה אלא ברבר הסמוי מן העין. אלא על כרחך מוכרח לומר שהיה על פי נס אף שהיה במדה ובמשקל. הרי חזינן דהיה הנס גם ביום הראשון אף שהיו רואין בהפך כמה שמן שיש בו, היה בא הברכה, וממילא שפיר קבעו שמונה ימים משום דיום הראשון גם כן היה הנס. ושפיר מתורץ קושיא הנ"ל.

וזאת ידוע דשלושים וששה נרות יש בין הכל, יום ראשון – אחד, ויום שני – שנים, בין הכל כל הנרות שדולק יש שלושים וששה נרות. והנה התיבה "ויהי" גימטריה שלושים ושש עם הכולל ואותיות, מרמז לזה שמהנס של חנוכה יוכל לראות הקץ גם כן. כמו שהיה גבי חנוכה, מסרת גיבורים ביד חלשים ורבים ביד מעטים כך יהיה גם כן במהרה בימינו. ואם כן הכי פירושו "ויהי" שהוא בגימטריה ל"ו עם האותיות והכולל, היינו מל"ו נרות נוכל לראות שיהיה "מקץ", רק צריך לזה לעשות תשובה שלימה ויהיה זכו אחישנה כידוע, הגם שצריך עוד להתעכב הגאולה כמה שנים, עם כל זה אם זכו אחישנה. וזה פירוש הכתוב "ויהי מקץ" רצונו לומר מנס של חנוכה יוכל לראות את הקץ גאולה גם כן כמו שהיה אצל חנוכה כך יהיה הגאולה במהרה בימינו אמן, וזכו אחישנה שנתיים ימים הגם שצריך להתעכב עוד שנתיים, עם כל זה באם זכו יהיה ימים עבור השנים, כי זכו אחישנה כנ"ל בעזרת ה' יתברך.

הוקשה הבית יוסף מאחר שביום הראשון לא היה נס, דהא כבר היה בו כדי  להדליק יום אחד, מדוע עושין שמונה ימים, הא לא היה הנס רק שבעה ימים. וראיתי בספר תולדות יעקב יוסף שכתב דלכאורה יש לתרץ זאת עם מה שהוקשה עוד מדוע לא תיקנו תשעת ימים משום ספיקא דיומא כמו בכל מועדים. ואם כן יש לומר דקושיא חדא מתורצת בחברתא. ובאמת לא היה ראוי לתקן רק שבעה ימים, אלא שתיקנו שמונה ׳מים משום ספיקא דיומא. עיין בערבי נחל באריכות. והט"ז תירץ דנשאר מהדלקת לילה ראשונה מעט כדי שיוכל לחול ברכה כי אין הברכה שורה על כלי ריקן. עיין שם.


הרב דוד טייטלבוים, מחבר הספר "דברי דוד", נולד בשנת 1869 תרכ"ט (או תר"ל) בקאלבאסוב בשנת תר"ל, לאביו , הרב אברהם אהרון טייטלבוים, רבה של קאלבאסוב, בנו של הרב יקותיאל יהודה טייטלבוים ה"ייטב לב", בנו של הרב אלעזר ניסן טייטלבוים, רבה של דרהביטש, בנו של הרב משה ה"ישמח משה". ולאמו הגברת רייצא בת הרב יחיאל רובין, רבה של קאלבאסוב,  בן הרב אשר ישעיה רובין, רבה של ראפשיץ.

לאחר נישואיו עם בתו של הרב שמעון מארילעס השני רבה של ירוסלב שבגליציה המזרחית, חי הרב דוד בירוסלב וכיהן שם כדיין ומו"ץ.

בשל חשש לחינוך ילדיו בעקבות הרוחות שנשבו בעיר, עבר בתרס"ד, 1904, לכהן כרב בעטשעד שליד מונקאטש, שם גרו רק מאתיים משפחות. בעטשעד הקים ישיבה ובראשה עמד בנו בכורו. כן ייסד חברת ש"ס ומפעלי חסד. בתש"ג הדפיס את ספרו "דברי דוד" על התורה, המועדים וקצת חידושי סוגיות. בהקדמתו מביע את רצונו שהספר יהא לכפרת עוונותיו ומסיים בתקווה "שאוכל ליסע לארץ ישראל ולישב שם במנוחה בהשקט ובטח ובפרנסה". אחרי ארבעים שנות רבנות בקהילה, נשלח, בתש"ד, 1944, עם בני עדתו למשרפות אושוויץ הי"ד.

מכל ששת ילדיו נותר רק בן אחד, ר' נפתלי, האדמו"ר מעטשעד בבורו פארק.

(מתוך "רבנים שנספו בשואה" ומתוך תרגום של ערך בוויקיפעדיע)

עניין הדלקת נרות חנוכה על פתח חצירו מבחוץ / אבן שלמה מאת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

תמונת הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

במדרש "הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח"…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב"ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'". וכל מצות ומע"ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע"ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס"א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז"ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל"א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש"י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע"ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וחז"ל דרשו "בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'". ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת' א' ם'. ונראה עפ"י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של "בראשית ברא אלקים" הוא מספר "יראת שמים" להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג"ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: "אם בחקותי תלכו וגו'", דרש"י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז"ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א'ת'ם' מספרו "יראת שמים", והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי' בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ"ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס"א ח"ו כנ"ל ע"כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן "על פתחינו כל מגדים" מצות נר חנוכה על הפתח וכנ"ל.

(אבן שלמה, בראשית)


על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר' שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ"ג.
נספה: י"א סיון תש"ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ"ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר' חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל "קול אריה". הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל "קול אריה". ראה את עצמו כתלמיד החת"ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת"ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ"ד התמנה לרב אב"ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ"ט התמנה לרב ואב"ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת"ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש"ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי"ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו "קול אריה". בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב"ן בתוספת ביאור משלו בשם "אבן שלמה". כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר"ל מפראג "אגרת הטיול", והוסיף לו את ביאורו "טיול בפרדס".
חלק מספרו "שאלות ותשובות לחם שלמה" פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן "אבני המקום" ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ"א ותרצ"ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר "אגרת הטיול": "אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב"ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו".
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: "דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י"ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!". הדברים נכתבו בפ' וישב תש"ד, בסוף 1943.
בקיץ תש"ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: "גמרתי קונטרס זה ביום ה' לסדר מצורע, שנת תש"ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…". כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ"ו במסגרת "ספר המאור" עם פירוש "מאורות שלמה" להרש"ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה', על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו "אם לבינה" על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש"ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ'נגרי: "ר' חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך". בי"א בסיוון תש"ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי"ב)

נרות חנוכה כעדות שהשכינה שרויה בישראל / ארץ צבי, הרב אריה צבי פרומר הי"ד

תמונת הרב אריה צבי פרומר הי"ד

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.ארץ צבי

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).

חנוכה / דרשות לכל שבתות השנה והמועדים – הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

תמונת הרב יצחק ניסנבוים הי"ד

לחנכה,

בשוב ישראל מבבל לא רצו שמע מפי הנביא: "לא בחיל ולא בכח, כי אם ברוחי" וישם לו את הדברים האלה לקו לדרכי חייו החדשים, לא בנה לו מבצרים, לא סדר לו גדודי חיל, לא הגדיל כחו ולא השגיא חילו, אך שם כל מעיניו לחזק רוחו בקרבו, להנחיל תורתו ולהפיצה בין כל שדרות העם ולהשניא את כל קניניו הלאומיים – שפתו ותולדתו. ישראל העלים עין מכל הנעשה סביבו ונפנה את כל מבטו ויחדרו פנימה ויאדיר כחותיו הרוחניים ויעש את תורתו לעצם מעצמיו, לנשמתו בקרבו! סביביו "המו גוים מטו ממלכות" והוא יושב שלֵו בארצו, עובד אדמתו ולומד תורתו. הזרם הכללי הגיע גם אליו, הוא יצא מרשות פרס ויכנס לרשותו של יון, עבר מיד ליד, מממלכת מוקדן למלכות מצרים, אך הזרם הזה כמו נגע רק בנופו ולא בנשמתו של רוב העם, התפתחותו הפנימית עפ״י תורתו ובתורתו לא נפסקה. מי נביא ויודיענו מה היתה תוצאת התפתחות טבעית כזו לו הלכה ונמשכה בדרכה שסללה אז, אך "מה שאירע לאבות אירע לבנים". יעקב השתמט מלבן ומעשו ונפל בידי בניו, וגם אז לא מידי מלכי מצרים ומוקדן נפתחה הרעה לעמנו, כי אם מאת בניו! רוח יון חדרה אל נאות יעקב ותִשְבְּ לה שבי. נמצאו בני ישראל שהתמכרו אל רוח הוללות ומשובה של היונים ויחלו להלחם את רוח ישראל. זאת הרוח, העושה את אלהיה כבני אדם וגדול כחם של חרשיה לדמות יוצר לצורה, נגשה להשליך נעל על זו הרוח העושה את אנשיה כאלהים וגדול כחם של נביאיה לדמות צורה ליוצרה; אלה שאליליהם נדבקים בם לעשות כל מעשה תבל וזמה כמותם ערכו מלחמה מול אלה הנדבקים באלהיהם לעשות טוב וחסד, להתנהג ברחמים וחנינה כמותו, והמלחמה המוסרית והרוחנית נפוצה.

אך לו היתה המלחמה הזאת רק "מלחמת הרוח", רוח יון ברוח ישראל, מלחמת הדעות וההשקפות, כי אז לא היתה כל סכנה נשקפת לתכונתו העצמית של עם ישראל. רוח ישראל היתה בודאי יוצאת מן המלחמה הזאת וזר נצחון על ראשה, כשם שנצחה אחרי מאות שנים את זו הרוח של רומא – יון. רוח ישראל באידיאליה הרוממים לא תכנע לעולם תחת החמריות הגסה שרוח יון ורומא מלאה ממנה. היא היתה לוקחת מאהבתה את כלי זינה היפים והטובים והתלבשה בהם, ובזה היתה מגדלת עוד יותר את כחה לא רק להלחם מלחמת מגן, כי אס גם לצאת למלחמת תנופה להכריע את כל העולם תחת השפעתה, אבל ה"מתיונים" האלה בהרגישם כי אין כח ברוחם לעמוד מול הרוח הישראלית החזקה ממנה קראו את האגרוף לעזרתם ויקראו את גדודי יון לבוא לנעוץ חרב בבית המדרש, להכניע ביד חזקה ובחרב שלופה את רוח ישראל הסוגרת את הדרך לפני רוחם. הגדודים באו ונהרי נחלי דם החלו לשטוף בין הרי יהודה, אז הוכרח ישראל לעזוב את תכנית חייו שהתוה לו נביאו ולהשתמש גם הוא בחיל ובכח – למען הגן על רוחו, על תורתו השרופה ועל מקדשו שנטמא. אז כתתו בני ישראל את אתיהם לחרבות ואת מזמרותיהם לחניתות, עובדי אדמה היו לבעלי מלחמה, וכהני ד׳, מורי העם, למצביאי צבאות וישיבו מלחמה שערה! בקול קורא: "לד׳ הישועה" התנפל יהודה המכבי וגדודיו הקטנים על חיל יון הרב והעצום, וילך מחיל אל חיל עד נראה אל אלהים בציון, עדי עמדו רגליו בשערי ירושלים. הנה הוא עובר, הגבור היהודי, על פגרי החללים השטוחים לרבבות ברחובות העיר ובחצרות  המקדש, להוציא את הצלם מהיכל, להרוס המזבח המגואל בדם חזיר ולטהר את בית ד'. הנה הוא צועד ברוב כחו וקול העם נשמע ברעו, קול תרועת שמחה נשמע מכל עברים! אך מדוע זה ענן כבד רובץ על פני הגבור הנערץ הזה שהשיג מטרתו? לא קול ענות גבורה שומעת אזנו, לא קול התרועה של העם חודר ללבו, קול אחר קורא לו מעמקי לבבו, הוא קול הנביא הקורא לגבור ישראל הראשון, לדוד בן ישי: ״דם לרב שפכת – לא תבנה בית לשמי". ספק נורא אוכל כעש את לבבו: האם טוב עשה לשפוך דם רב, לצעוד אל מקדש ד׳, אשר קול ברזל לא נשמע בהבנותו, על פגרי בני אדם? האם יכול הוא לשמוח על נצחונו אם נצחון זה עלה בחיי רבבות אנשים שנפלו מתים על שדה קטל ובחיי רבבות משפחות שנשארו אמללות לכל ימי חייהן? האם יכול הוא לקבוע את ימי הנצחון לימי חג לעמו? הוי, ספקות נוראים מאד!

אבל הנה טהרו המקדש, בנו מזבח חדש, טהור, צריכים להדליק את המנורה – ואיננה! מצאו שבעה שפודים, תקנו מנורה פשוטה – ואין שמן! מצאו רק פך אחד ובו שמן די רק לנר אחד וללילה אחד. עמדו וחלקו את השמן, לכל שבעת הנרות והדליקום. אין זהר מזהיר להרהיב את העינים, אבל השלהבת מחממת את הלב ושופכת רוח שמחה בקרבו, סוף סוף החל נר ישראל לדלוק. שמח הלב, שמח ורועד ונוגה, עוד מעט ואפס השמן בנר וכבתה השלהבת וחשך ישוף את מקדש ישראל, עוד מעט ואפסו הכחות האחרונים של מתי מספר הגבורים, וגבר האויב ונר ישראל יכבה ועוד הפעם ימי חשך יבאו לישראל, חשך ואבדון לאומה המפרפרת בין החיים והמות! רועד, רועד הלב וענן תוגה הולך ופורש מעל פני ראש הגבורים, הכפוף תחת סבל הספקות המוצצים לשד חיתו, ומתפשט על פני כל הגבורים המטהרים את המקדש והמדליקים את נר ישראל. עוד רגע, עוד רגע ויתם השמן, עוד רגע, עוד רגע ויתר הלב ממקומו! אבל מה זאת? כבר עבר חצות ליל והנרות עודם דולקים, שעה אחרי שעה עוברת, השלהבת בהירה ומזהירה והנרות מלאים שמן! הקול הולך ומתפשט בכל העיר, ההמון הולך וגדל, כלם עומדים משתוממים למחזה הנסי הזה, הלב פועם, פועם, הוא מתמלא תקוה! נר ישראל לא יכבה עוד, האויב לא יגבר, עד שיתם שמן זה יובא שמן חדש, גבורים חדשים יקומו לישראל והוא יושע מכל צרותיו! אז החלה השמחה האמתית, אז הבינו הגבורים כי טוב עשו במלחמתם, מן השמים הסכימו על ידם כי אמנם באה העת להגן על הרוח דוקא בחיל ובכיח, לכל עת, ועת לכל חפץ תחת השמים! נס פך השמן היה להם לאות מן השמים, כי ״מלחמת מצוה״ נלחמו את היונים, ולשנה הבאה קבעו את הימים האלה לימי שמחה בהלל והודאה. לא את ״ימי הנצחון״ על אויביהם קבעו  לחג, כנהוג בכל העמים, הימים האלה גם אינם נודעים לנו מתי היו, כי אם את "ימי ההכרה״, כי "החיל והכח״ שהמכבים הראו היו ב״רוחי״, ברוח ד׳ צבאות! את הרעיון הזה חפצו חכמינו ז״ל להבליט ושאלו: "מאי חנכה"? וענו: "כשנכנסו היונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקי ולא מצאו אלא פך אחד של שמן שהיה מונח בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא להדליק יום אחד, נעשה בו נס והדליקו ממנו שמוגה ימים; לשנה אחרת קבעום ועשאום ימים טובים בהלל והודאה". (שבת כ"א:) גם חז״ל ידעו היטב את כל גבורות החשמונאים ואת נצחונותיהם הגדולים על גדודי יון העצומים. אבל אם את ימי הנצחונות האלה אנחנו  חוגגים, "מאי חנכּה"? מדוע קבעו את החג ביום כ"ה כסלו ולא בימים שבהם היו הנצחונות? על זה באה תשובתם בדבר "פך השמן" וקבעו לחג האורים את הימים שבהם הכירו הכל, כי המלחמה הזאת היתה מלחמת ד׳ והנצחון – נצחון הרוח, נצחון היהדות! על מלחמה זו, שנלחמו בני לוי, שעזבו את תעודתם הנשגבה להורות משפט ליעקב וללמד תורה לישראל ויצאו לירות חצים בלב היונים וללמד בני ישראל קשת, התפלל משה רבנו לפני מותו: "ברך ד׳ חילו ופעל ידיו תרצה. מחץ מתנים קמיו ומשנאיו מן יקומון״ (בראשית רבה פ׳ צ״ט). יהודה המכבי יצא להציל התורה מאבדון והאומה מכליון, ונצחונותיו אלה הם נצחונות נצחיים, את חפש העם והארץ אמנם אבדנו תיכף בנפול הגבור הזה חלל על שדה המלחמה (לדעת חוקרים אחדים נקבר מתחת הר נבו, מקום קבורת משה רבנו.) באשמת ראשי העם שהסתפקו בחפש הדת, בלי הבין כי בלעדי חפש העם והארץ אין גם חפש הדת, אבל ע״י מלחמותיו וגבורותיו עלה אח״כ בירי אחיו להשיג ולבצר ולהגדיל את החפש המדיני של עמנו ע״י דיפלומטיא, שסמכה עצמה על הכח הגדול שהעם הראה בעת המלחמה. ואם סוף סוף באו הרומאים, שמשפחת החשמונאים הביאתם לארצנו, וגזלו ממנו את חפשנו וארצנו עד היום הזה, אבל אומתנו שנשארה בחיים ותורתנו אִתה היא רק הודות לנצחונות יהודה המכבי, שעל יידם היה עמנו במשך כמאתים שנה אדון לעצמו, ובתקופה זו קמו לנו אבות התורה, התנאים הראשונים. וכשם שנצחונות אלה הם נצחונות נצחים, כן "ימי החנכּה" הם "ימים טובים״ נצחים לנו. "בטלה מגילת תענית, חנכּה לא בטלה" (ראש השנה י״ט:) – אף כי אין אנו קוראים במגילתה, היא לא בטלה עד עתה ולא תבטל לעולם. "הקרבנות כל זמן שבית המקדש קים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו״, נרות חנכּה לעולם יאירו. (במדבר רבה פ׳ ט״ו ורמב״ן על התורה   פ׳ בהעלותך.)

מלחמת אנטיוכס אפיפנוס בישראל היתה המלחמה הראשונה בתולדות עם ישראל בתור עם בעל תורה מיוחדת. כל המלחמות שנלחמו הגוים עם ישראל מימות השופטים ועד נבוכדנצר מלך בבל היו רק בעם בעל ארץ מיוחדת, הם חפצו רק לקחת את ארצו מידו ודבר לא היה להם את תורתו, ולו ישבו בארץ ההיא החתי והגרגשי היו נלחמים גם אתם. לא כן מלך יון. לו הזניחו בני ישראל את תורתם, כי אז לא נגע בהם ובארצם. אז החלה המלחמה נגד דת ישראל והיא הולכת ונמשכת עד היום הזה ואוחזת גם עתה באלה האמצעים שאחז בהם אויב דתנו הראשון. הוא היה הראשון להעליל עלילות שוא על דתנו, ועלילותיו עדיין מתהלכות בקרב העמים בצורות שונות. הוא הוציא דבה, כי מצא במקדש ישראל יוני אחד שהיהודים פטמוהו להקריבו על מזבח אלהיהם; ומני אז מאמינים רבים, כי ליהודים דרוש דם אדם לצרכי עבודת דתם! ־הוא העליל, כי מצא ב״קדש הקדשים" שלנו "ראש חמור", שלו אנו עובדים ולפניו אנחנו כורעים; ומני אז מעלילים עלינו כל "ראשי חמורים״, כי "עם החמר״ אנחנו ושרש נשמתנו היא המטבע! בעלילות אלה טמאו היונים באמת את כל השמנים שבהיכל, את כל קניני רוחנו, ומי-יודע אם לא נמצאו אז רבים גם בקרב היהודים ה״מתיונים״ שהאמינו לדברי "פטרונם", ש״הכהן הגדול" וה״בוגד הנורא״ מינילאוס, אולי, גם אִשֵר את הדבר הזה ואולי גם החביא באמת יוני פטום בבית המקדש והעמיד "ראש חמור"בקדש הקדשים! אז באה מלחמת החשמונאים וטהרה את בית מקדשנו מהעלילות וטהרה את עמנו מחלאת האמונה בעלילות האלה.

 לפחות ידע ישראל את תומתו ובור דתו וירוק בבוז בפני המעלילים! התשובה היותר חזקה על עלילת החמריות הגסה של עמנו ענו אז "חנה ושבעת בניה". הנה הילד הקטן לא חפץ להשתחוות לפסל, לא חפץ לעבור על תורת אלהיו גם למראה עין, אף כי "טבעת זהב" מונחת לרגלו. הקיסר (אנטיוכס לדעת רבים) מבקש ממנו: "אישדי לך גושפנקא וגחין ושקליה כי היכיא דלימרו קביל עליה הרמנא דמלכא", והאפרוח הקטן הזה עונה בגאון: ״חבל עליך קיסר, חבל עליך קיסר! על כבוד עצמך כך, על כבוד הקב״ה על אחת כמה וכמה (גטין נ״ז:), והוא הוצא להורג. זו היא החמריות של עם ישראל!

מלחמת החשמונאים – היתה לא רק נצחון כלפי חוץ, כי אם עוד יותר נצחון כלפי פנים, היא השיבה לנו את כבודנו בעיני עצמנו, הכרנו על ידה את כחנו הרוחני והמוסרי הגדול וטעמנו את פרי עבודתנו, שעבדנו מיום שובנו מבבל לחזק את רוחנו, והכרנו לדעת את ערכו של הכח הרוחני גם בעם שהעיקר, כמדומה, הכח הגופני; ולכן קבל עליו עמנו לחוג את החג הזה ברצון עצמו, והוא נשמר בתוכנו עד עתה, ועתה בעת ההתעוררות הלאומית, התעוררות ההכרה העצמית, החלו לחוג את החג הזה בהמון רב וברוב פאר והדר. ואמנם יש לנו על מה לשמוח ומה לזכור בימים אלה!

———-

הרב יצחק ניסנבוים, תרכ"ט (1869) – תש"ג (1943), רב ודרשן, האישיות המרכזית בתנועת המזרחי בפולין ומשנת תרצ"ז נשיא התנועה.

נולד בתשרי תרכ"ט, 1868 בבוברויסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבת וולוז'ין. שם הצטרף לאגודה הציונית החשאית "נצח ישראל". התיידד עם הרב שמואל מוהליבר, ובהשפעתו נעשה המזכיר הראשון של תנועת המזרחי שנוסדה באלול תרנ"ג, 1892, בוועידת דרוסגֶניק. השתתף באסיפת הייסוד של המזרחי בשנת תרס"ב. בתרס"ה, 1905, ביקר בארץ ישראל. השתתף בקונגרסים הציוניים ועשה הרבה למען הקרן הקיימת לישראל. בטבת תרע"ז, 1917, התחיל לערוך את השבועון "המזרחי" של תנועת המזרחי המחודשת בפולין. היה בין היוזמים להקמת בית המדרש לרבנים "תחכמוני" בוורשה, הקמת מחלקת החרדים של הקרן הקיימת לישראל ועוד. בקיץ תרצ"ז, 1937, נבחר כנשיא המזרחי בפולין.

ברבות הימים היה אחד ממנהיגיה הרוחניים והפוליטיים של הציונות הדתית. הוא התעמת עם המתנגדים ליישוב ארץ ישראל, עודד לעלות אליה, וקרא בין היתר לשיפור רמת החינוך ולזקיפות קומה לאומית. במחצית שנות השלושים חש במשבר החריף שפקד את האומה, וראה בתקופה רבת הייסורים איתות לעידן חדש המתקרב ובא. מתוך כך הקדיש את עיקר עיונו לדרכי הגאולה.

בעת שנכנס לגטו ורשה היה כבר חולה, אך המשיך להנהיג את ציבור אנשי "המזרחי" בגטו, ונודע בהקשר לאִמרה המיוחסת לו על "קידוש החיים". הוא קיבל סרטיפיקט לארץ ישראל אך סירב לעזוב, והמשיך להעניק תמיכה והשראה בתוך הגטו עד הירצחו, כנראה באב תש"ג (1943).

מספריו: "דרוש וחומר לדרוש", "הגות הלב", "היהדות הלאומית". "עלי חלדי",  "מסורת וחרות", "היהדות הלאומית: דרושים ונאומים", "קנייני קדם" ועוד.   פעולותיו זכו להערכה רבה מצד תנועת "הפועל המזרחי", ו"בארות יצחק", אחד מקיבוציה, נקרא על שמו.

מקורות:

אתר "רבנים שנספו בשואה"

הספר "משנת תורה ועבודה"

עין לורשה – לזכור ולהזכיר – המרכז ללימודי שואה מכללת ירושלים

וראה גם: שבעים פנים עמ' 377

מאמר לי"ט כסלו / התמים תרצ"ו בעריכת הרב יהודה הבר הי"ד והרב יחזקאל פייגין הי"ד

התמים

חג הגאולה י"ט כסלו

זה מאה שלשים ושבע שנה שעדת החסידים בכל מרחבי תבל חוגגים ברוב פאר והדר  את חג הגאולה י"ט כסלו. ביום הזה – י"ט כסלו תקנ״ט – נגאל ממאסרו בפעטערבורג הרב בעל התניא והשו״ע הנקרא אצל חסידי חב״ד בשם אדמו״ר הזקן או רבינו הגדול נ"ע.

 לא אותו – את רבינו הגדול נ"ע – בלבד גאל הקב״ה ביום הזה. כי אם אתו עמו את כל תורת החסידות, שיטת מורנו הבעש״ט נ״ע וביחוד שיטת תורת החב"ד. אשר רבינו הגדול נ"ע היה מחוללה ומיסדה, ואשר כל כך מסר נפשו הקדושה עליה במסירות נפש בפועל ממש.

 כמו כל דבר חדש המתגלה בעולם כן שיטת החסידות בכלל ותורת החב"ד בפרט שנתפשטה במדינת רוסיה וליטא ע"י רבינו הגדול ותלמידיו – עוררה התנגדות עצומה בין מערכת המתנגדים במדיניות הללו, שביניהם היו גם הרבה לומדים וגאונים מפורסמים.

יד ההשגחה העליונה היתה בזה שהחרדים והגאונים האלו לא יכירו בתחלה את האור כי טוב הגנוז בשיטת תורת החסידות מוזרים יהיו בעיניהם דרכי הנהגת החסידים.

 וצריכים להדגיש, כי הרבה גרמו לזה אנשי בליעל שמפני טעמים שונים הביאו דיבה וכחש על החסידים לפני הגאונים התמימים האלו שלא יצאו מד' אמות של הלכה והם נתנו אומן לדברי המלשינים. והגיע הדבר לידי זה שראשי מערכת המתנגדים החליטו לעמוד בכל תוקף נגד זרם החסידות המתפשט בעולם, ולעקור, היל"ת, את כל דרכי הנהגת החסידים משרשן.

לדאבון, נמצאו גם כן אנשים כאלה שכל כך הכו בעיוורון הרוח עד שלא נמנעו מלהשתמש במלחמתם גם באמצעים מדינים והשתדלו בהתאמצות יתירה לאסור ע"י חוק מהממשלה את כל תורת החסידות והסתעפות הנהגותיה החדשות שהנהיגה בחיי ישראל במדינות רוסיה וסמוכותיה. למטרה זו הביאו בדבתם ובהעריכם מלשינות נכזבות, את רבינו הגדול נ"ע לבית המאסר בפעטערבורג, בחשבם להפסיק ולנתק עי"ז בבת אחת את כל עבודת התפתחות והתפשטות החסידות שנסתדרה על ידי רבינו הגדול בתעמולה מסודרה במקומות שונים בעזרת תלמידיו שהביאו לידי פועל את פקודי וציוויי רבם הקדוש בזה.

סכנה גדולה רחפה על ראש רבינו הגדול ותורתו הקדושה כל ימי משך שבתו במאסר היותר קשה בעיר הבירה של מדינת רוסיה. אבל הודו לד' כי טוב. אשר בחסד ד' על כללות ישראל בכלל ועל עדת החסידים בפרט לא עלתה ביד המלשינים – להפיק זממם ואחרי שהכירו שרי המדינה שלפניהם היה דבר המשפט, כי רבינו הגדול הוא איש אצילי אשר רוח אלקים בו והתפלאו מגודל עומק חכמתו בתשובותיו על השאלות שערכו לפניו, ואשר תורתו ומשנתו קב ונקי ואינה סותרת לחוקי המדינה – הנה חופשה גמורה ניתנה לרבינו הגדול ולתורתו שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע ביום הבהיר י"ט כסלו תקנ״ט.

אופיני הוא הדבר, אשר ביום הילולא רבא של מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – נסתלק י"ט כסלו תקל"ג – נתבשר תלמידו רבינו הגדול נ"ע כי חירות ניתנה לו ולתורת רבו הקדוש.

באחד המכתבים שכתב רבינו הגדול נ"ע אחרי צאתו מהמאסר לאחד מתלמידי מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הוא כותב בזה הלשון:

ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה׳ לנו, יום י״ט כסלו יום ג׳ שהוכפל בו כי טוב יום הילולא רבא דרבינו  הקדוש נ״ע. וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום.

מני אז הוקבע יום י״ט כסלו לחג הגאולה ויום התוועדות אנ"ש בבל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה. בהתוועדות הלזו נותנים אנ"ש שיחיו שבח והודיה לה' יתברך על החסד הגדול שעשה ד' עמהם ומתעוררים ברגש קודש להתקרב לאור החסידות שהורינו רבינו הגדול נ"ע בתורותיו הקדושים. בתוך סעודת ההודיה מנגנים ניגוני חב"ד המעוררים את הנפש ומרננים את הלב. זקני החסידים מבארים ענייני דא״ח. ומספרים מאשר ראו ושמעו מהחסידים הגדולים בזמנם ומתלהבים ומתלהטים בזכרון ימי קדם. הצעירים שומעים באזן קשבת לספורי הזקנים ולהוראותיהם בדרכי החסידות. וכולם כאחד מתחזקים ומתעוררים להתקשר באילנא דחייא ע"י קביעות עתים לתורה, ושיעורי לימוד דא״ח ברבים דווקא למען יתקיים יעוד הידוע ויפוצו מעיניתך חוצה.

הרבה נפשות לחסידות עשתה התוועדות החסידים. מה שלא היה בכחם של ויכוחים ואף גם לימודי והשפעות תורת החסידות, עשתה בדרך ממילא ומאיליו שיחת רעים והתוועדות של אנ"ש בכל זמן וזמן. ההתוועדות (פארבריינגען) של חסידים מכנסת רוח חיים בעבודת ד'. ההתוועדות של חסידים מעודדת ומרעננת את הכחות בחיות חדש ומעמידה את האדם על דרך האמת.

הבקי בדברי הימים של חסידי חב״ד יודע הוא מהרבה לבבות ונשמות ישראל שנתעוררו ונתקרבו אל מאור החסידות ע"י התוועדות החסידים בזמנים שונים. ובפרט בחג הגאולה י"ט כסלו המיוחד בסגולתו הפרטית לעורר את לב ישראל להתלהב ולהתלהט באור החסידות.

יום י"ט כסלו נחשב אצל חסידי חב"ד לראש השנה לחסידות. ביום הזה ע"י לימוד החסידות והתועדות אנ"ש, שואבים חיות חדש על כל השנה לעמוד חזק על המשמרת בארחי נועם דרכי החסידות.

 וכמו שבכל ליל ר"ה הוא עת עליית העולמות לקבל חיות חדש ממקור החיים על השנה הבאה, כן יום י"ט כסלו הוא הזמן המסוגל להתרוממות ועליית הכחות למקורם לשאוב חיים פנימיים ועצמיים מעצם ופנימיות הנפש, המתקשרת ביום הזה בהתקשרות עצומה בענף עץ עבות באילנא דחייא רבותינו הקדושים.

וזהו לשונו הקדוש של כ"ק אדמו"ר הרה"ק הרש"ב נ"ע זצוקלה"ה שכתב לבנו כ"ק  אדמו"ר שליט"א בשנת תרס"ב אודות י"ט כסלו, וז"ל בהמשך דברי מכתבו:

 ביה יום ד׳ ט"ז כסלו תרס"ב.

בני שי׳ תתאספו בי״ט כסלו הבע״ל, התלמידים ראשיהם מוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו, ואור וחיות נפשינו ניתן לנו קרוב הדבר אשר היום הזה הוא ״ראש השנה״ לדא״ח אשר הנחילנו אבותינו הק׳ זצוהלה״ה נ"ע זי״ע והוא הוא תורת הבעש״ט נ״ע

זה היום תחלת מעשיך שלימות הכונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ להמשיך גילוי אור פנימיות תוה״ק אשר נמשך ביום הזה בבחי׳ המשכה כללית על כללות השנה ועלינו להעיר לבבינו ביום הה בבחי׳ חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימית תורתו ית׳

ממעמקים קראתיך הוי׳

 להמשיך בחי׳ עומק ופנימית תורת הוי׳ ומצות הוי׳ מבחי׳ פנימיות ועצמיות אוא״ס ב״ה שיאיר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר"ל כל מציאותינו העצם וההתפשטות כו') יהי׳ אליו ית׳ לבד, לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדור הטבעיים כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפלה, תורה ומצות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים. אשר חפץ הוי׳ כו׳ והשי"ת אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה.

 ישר יחזו פנימו כו׳.

 (עכ"ל הק׳ בהנוגע לענין זה)

 החודש כסלו בכללו הוא מרובה במאורעות חשובים בדברי הימים של החסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט. בו בחודש נגאל ממאסרו רבינו הגדול נ"ע – בו ביום הוא הילולא רבא של מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – י"ט כסלו תקל"ג – בו בחודש נגאל ממאסרו כ"ק אדמו"ר האמצעי (בנו של רבינו הגדול נ"ע) – י׳ כסלו תקפ"ז – בו – הוא יום הילולא של כיק אדמו"ר האמצעי נ"ע – ט׳ כסלו תקפ״ח –

בימים האלו הוא קביעות עתים להתועדות אנ"ש בכל מרחבי תבל. אשר אז איש את רעהו ידברו להתעורר ברגש קדש פנימי ללכת בדרך הסלולה לנו מרבותינו הקדושים ולהתלהב בזיק אהבת רעים לילך שלובי זרוע בדרכנו דרך החיים על יסודי תורת החסידות.

 בקובץ הלז שהנהו מוקדש בעיקרו לחג הגאולה י"ט כסלו וכן לזכרון יום כ"ד טבת יום הילולא רבא של רבינו הגדול נ"ע – נסתלק כ"ד טבת תקע״ג – הננו מביאים בו תמונות כתבי יד קודש ומכתבים שונים מרבותינו הקדושים, המתייחסים בעיקרם לאלו  הזמני זכרון, שנחרתו בעט שמיר בחיי החסידים לקביעות לדורות.

 המערכת.

(מאמר המערכת לרגל י"ט כסלו תרצ"ו, התמים של איגוד תלמידי התמימים, שבין עורכיו נמנו הרב יהודה עבער הי"ד והרב יחזקאל פייגין הי"ד)


הרב יהודה הבר (עבער) הי"ד – ראש המתיבתא הראשי בישיבת "תומכי תמימים" בנוול שברוסיה הלבנה וראש ישיבת חב"ד בוורשה ובאוטבוצק הסמוכה, נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו ר' אברהם יעקב, המלמד בעיירה קרוסנילוקי. למד בצעירותו בחדר בליובאוויטש ואצל הרב שמואל ניסנוביץ בעיירה שצעדרין, בשנת תרע"ו החל ללמוד בישיבה המרכזית של תומכי תמימים. בשנת תרע"ח עברה הישיבה יחד עם אדמו"ר הרש"ב לרוסטוב. בשנת תרפ"א סגרו הקומוניסטים את הישיבה.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב מנחם מענדל שניאורסון, רבה של העיר ראפקה. החל משנת תרע"ח כיהן כר"מ ומשגיח בישיבות תומכי תמימים בחרקוב, פאלטאווא, ובנעוול,

בשנת תר"ץ נחלץ עם משפחתו מהשלטון הרוסי והיגר לריגא, בה התגורר אדמו"ר הריי"צ, בהמשך כיהן כר"מ ראשי בישיבת תומכי תמימים וילנא, כר"מ ראשי בתומכי תמימים בעיר וורשה וכמנהל הכלכלי של סניפי של ישיבת תומכי תמימים בפולין (ובהם וילנה, אוטבוצק, לודז', חמלניק, קאלושין, פאצאנאוו, חלם ועוד), הוא חיבר את ספרי שערי יהודה על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין ועל מסכתות פסחים, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא והיה עורך מדור 'שערי תורה' בשבועון 'התמים'. 

בהוראה האדמו"ר הריי"צ לימד הרב הבר את ניגוני חב"ד לתלמידים בעלי כישרון מוזיקלי, תוך שהוא מקפיד על דיוק בנגינה ומלמד את הסיפור העומד מאחורי  כל ניגון. 

בעזרת אדמו"ר הריי"צ, הצליח הרב הבר לברוח עם משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים ולהגיע לריגא. הוא תכנן להמשיך במסע לארה"ב, אך לא הצליח להשיג את רשיונות ההגירה. 

הרב יחזקאל פייגין ('חאטשע') הי"ד –  מזכירו של אדמו"ר הריי"צ ומנהל מחתרת ישיבות תומכי תמימים בברית המועצות, נולד בשנת תרנ"ה בעיר לוקימא ברוסיה הלבנה. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש. בשנת תרע"ב היה בין שבעת התלמידים שנשלחו על ידי אדמו"ר הרש"ב לייסד את ישיבת 'תורת אמת' בחברון, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הם גורשו בחזרה לרוסיה וחזרו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש.

בשנת תרע"ח הוא נדד עם הישיבה שעברה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ועבד שם כמלמד. 

בשנת תר"פ (1920) נשא לאשה את מרת סאשה צייטלין בת הרב יהודה ליב צייטלין מהומל, הוא כיהן כ'חוזר' ראשי של האדמו"ר הריי"צ. וכמנהל 'תומכי תמימים' ו'תפארת בחורים' ברוסיה. הוא עמד בראש ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר הומל, ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים' בפולטובה ועמד בראשה. בשל רדיפות מצד המשטרה החשאית של ברית המועצות, עבר עם הישיבה לנעוועל, ומשם לעיר חרקוב, משם לרוסטוב ושוב לחרקוב. . 

הרב פייגין כיהן גם כמנהל רשת הישיבות החשאית של 'תומכי תמימים' בכל רחבי ברית המועצות, והיה נודד בין הישיבות לבחון את התלמידים ואת מצבם הכלכלי של הישיבות. הוא כיהן כמזכיר אדמו"ר הריי"צ החל משנת תרפ"ז וניהל בפועל את כלל פעילות חב"ד בברית המועצות

בשנת תרפ"ח הצליח להיחלץ מרוסיה עם אדמו"ר הריי"צ ולהגר לריגא, שם כיהן כמשפיע לחסידי חב"ד ועמד בראש ארגון 'אחות תמימים ריגא'. 

בשנת תר"צ נסע לארה"ב להכין שם את ביקורו של האדמו"ר הריי"צ. בשנת תרצ"ג היגר עם האדמו"ר הריי"צ לעיר וורשה, ובשנת תרצ"ד התמנה לשמש כמשגיח בישיבת 'זיכרון יוסף'. בשנת תרצ"ה עבר לאטווצק. הוא כיהן כמנהל ומשפיע ישיבות 'תומכי תמימים' בפולין. 

בין השנים תרצ"ה – תרצ"ט, ערך את המדור "שערי חסידות" בקובץ 'התמים' שיצא לאור בעיר ורשה. הרב כתב מכתבים לאנ"ש ברחבי העולם, ושנים לאחר מותו על קידוש ה', הם נאספו ופורסמו על ידי הרב אהרן לייב רסקין, חבר מערכת 'אוצר החסידים'. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה חזרו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לעיר וושה, והרב פייגין התגורר שם אצל ר' הלל צייטלין. בה' בטבת ת"ש הצליחו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לחצות את הגבול לריגה, משם הצליח האדמו"ר הריי"צ להגר לארה"ב, אך הרב פייגין ומשפחתו לא הצליחו להשיג היתר יציאה, אף שהיו להם רישיונות כניסה לארצות הברית, והם נותרו בריגה.

הרב יהודה הבר והרב יחזקאל פייגין הי"ד נרצחו בי' בכסלו ה'תש"ב, 1942, לאחר שנתפסו באקציה שעשו הנאצים בריגה והובלו עם רוב היהודים לבית הכנסת, שהועלה באש עם כל הנמצאים בתוכו. איתם נרצחו גם החסידים הרב אליהו חיים אלטהויז, הרב יצחק הורביץ ('איצ'ה דער מתמיד'), הרב רפאל כהן והשו"ב והרב מרדכי חפץ, כן נרצחה רעייתו של הרב פייגין – וכל ארבעת ילדיהם: בנותיהם מאשא, רחל, חנה ועלקא ובנם שמואל ליב. 

עדי ראיה סיפרו כי ר’ איצ’ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: “אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה”ח ר’ אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה”ח ר’ יחזקאל פייגין, ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה’הקפות’ החב”די הנודע.

בשנת תש"ה, כשנודע לאדמו"ר הריי"צ על הרצחם התעלף הרבי מרוב צער ומצבו הבריאותי הורע..

מקור חב"דפדיה – על הרב הרב, וחב"דפדיה – על הרב פייגין. 

חשיבות ניצול הזמן שלנו בעולם הזה / מעשה באדמו"ר הזקן מראדזמין, מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד

תמונת צבי יחזקאל מכלסון הי"ד

בסוף הספר תועפות ראם, הובא מכתבו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן אודות האדמו"ר הזקן רבי יעקב אריה מראדזמין זצ"ל, שנכתב בוורשה ביום ד', ויגש, ד׳ טבת תרצ"ו.

ושם מובא המעשה הבא::

זה לפני חמשים שנה בהיותי צעיר לימים והייתי במרחן שצאויניץ עפ״י פקודת הרופאים שם הי׳ אז תלמיד חכם אחד מלובלין. וסיפר לי כי פעם אחת היה בווארשא ושמע כי הגאון הקדוש ר׳ יעקלי מראדזמין הנהו בווארשא ומתאכסן בבית קאפטאל. ואז היה לבית הזה חצר גדול אשר עתה הוא שם רחוב מלאווסקי. וביקשו הרב הקדוש ר״י שילך עמו בצוותא לטייל בהחצר הגדול. אחר שתייתו מים מקרלסבאד. והרופאים צוו לטייל אחר השתיה וכן עשה. בתוך הליכתם עמד הרב הקדוש ר״י ועיניו נשואות השמימה בדביקות גדול. ואמר אליו תדע חביבי אשר נשמות מצדיקים שכבר המה בעולם העליון משתוקקים ומתאוים הלואי ינתן להם רשות לשוב לזה העולם על כל פנים על חצי שעה, שיהיה להם היכולת לעשות עוד איזהו מצות ועבודת השם יתברך, כי שם במתים חפשי נאמר. ורק בעולם הזה יכולים לקנות בכל רגע ורגע איזהו מצוה וזכות. וכמו במשה רבינו עליו השלום שהשתוקק לקיים מצות התליות בארץ ולבוא לארץ ישראל כחז"ל סוטה (דף י״ד) "וכי לאכול מפריה הוא צריך". וכאשר אנו בעולם הזה אין אנחנו יודעים עד כמה להזהר שלא לאבד כל רגע ורגע בביטול ח"ו. וכאשר סיים דברי קודשו הלך הלאה הטיול בלי שום דבור רק בדביקות כדרכו בקודש. בהאחזו בשרול (ארבעל) של התלמיד חכם הצותא שלו והמלוה איתו:

 דברי ידידו

 צבי יחזקאל מיכלזאהן

בועד הרבנים דפה


הרב צבי יחזקאל מיכלסון נולד בבילגוריי (Biłgoraj), ב-ט' בשבט תרכ"ג (1863), לאביו הרב אברהם חיים ולאמו חנה בילא, בת הרב והגביר שמואל אליהו שוורדשרף. משפחתו הייתה משפחה חסידית מיוחסת שהעמידה דורות רבים של רבנים ודיינים גדולים ומפורסמים. אביו היה מקורב לאדמו"ר רבי יעקב בלומנזון מווידאמה, לאדמו"ר רבי חיים מצאנז, ול'מגיד מטריסק', האדמו"ר רבי אברהם טברסקי. הוריו חסכו את מיטב כספם כדי לשכור לבנם העילוי ולאחיו מלמדים מצוינים, ובהם הרב יעקב דוד מראדומסק, שילמדו אותם תורה בימים ובלילות. הרב מיכלסון גדל באווירה חסידית ולמדנית כאחד. בילדותו ביקר פעמיים בחצר רבי חיים מצאנז, שקיבל אותו באהבה ובשמחה והציג אותו לפני הקהל שנאסף שם כקרוב משפחתו מפולין. עוד כנער צעיר, החל בכתיבת חידושי תורה רבים והחליף מכתבים עם גדולי דורו. בהמשך, נהג לקבל ספרים מגאוני דורו ולשלוח להם את ספריו בתמורה.

התקרבותו לאברכים חסידים, קיבלה את הסכמתו וברכתו של סבא-רבא שלו, ה'מתנגד', רבי אליעזר שוורדשארף מלובלין, מחבר הספר 'דמשק אליעזר'. הדרכת הסבא-רבא לוותה בהנחיה להתרחק מדרכם של 'ההולכים קדימה' ולא לשנות דבר 'מדרך היהדות'.

בשנת תרל"ז (1877), בהיותו בן 14, התייתם צבי יחזקאל מאביו. אמו, שנותרה חסרת יכולת לפרנס את שלשת יתומיה, חזרה לבית אביה. היא שלחה את בנה העילוי לבית אבי אביה, רבי אליעזר שוורדשארף. הנער צבי יחזקאל למד עם סבו-זקנו במשך שנה, עד שנשלח לישיבתו של רבי זאב נחום בורנשטיין מביאלה (Biała Podlaska), אביו של האדמו"ר הראשון מסוכטשוב מחבר הספרים 'אבני נזר' ו'אגלי טל'. הרב מיכלסון נעשה לתלמידו המובהק של הרב מביאלה, שראה בו תלמיד יקר ואהוב ואמר עליו שהוא 'חביב לי כבני, בבת עיני'. הוא קיבל סמיכה להוראה מאת רבנים מגדולי דורו, ובהם: רבי שניאור זלמן [פרדקין] מלובלין, מחבר 'תורת חסד'; רבי חיים אלעזר ואקס, מחבר 'נפש חיה'; ורבי צבי הירש תאומים, רבה של דזיאלושיץ ורבה של וואלדאוואי.

בשנת תרל"ט (1879) הוא השתדך, וביום כ"א במנחם אב תר"מ (1880), נשא לאשה את הינדא סעריל, בת דודו, הרב דוד טביל שוורדשארף מטומשוב. בשנת תרפ"ד (1924-1923), נפטרו אמו ורעייתו של הרב. ביום כ"ו בתשרי תרפ"ה (1924), נשא בזיווג שני את פייגא זעלדא, אחותו של הרב צבי הירש פרידלינג, אב"ד ביסקוביץ והגליל ועורך הירחון התורני 'הבאר'.

לאחר נישואיו הראשונים, עבר הרב מיכלסון להתגורר עם חותנו בזמושץ' (Zamość) והתנדב שם לשמש כממלא מקום הרב בהוראת איסור והיתר ולענות לשאלות השוחטים והבודקים בעניין כשרות הריאה. באותה תקופה, הוא מזכיר במכתבו את מצבו הבריאותי הלוקה בחסר, המאלץ אותו לקצר בכתיבתו. הוא דחה את בקשת קהילת זמושץ' למנותו לרב עליהם ועבר להתגורר עם חותנו בבילגורייא, שם ביקש להתרחק מן הרבנות ולנהל בית דפוס. אבל לאחר שחותנו ירד מנכסיו, לאור מצבו הבריאותי הקשה ובשל הוראה מפורשת מאת האדמו"ר מגור, ה'שפת אמת', שיקבל עליו את הרבנות הראשונה שיציעו לו, נאלץ הרב מיכלסון לקבל על עצמו את הרבנות בעיר קראסנוברוד (Krasnobród), בקיץ תרמ"ד (1884), כפי שכתב: 'לאב"ד נמכרתי בעוני', 'ונגד רצוני, הייתי לעם ה' לעם עובד […] כי ראיתי מאת ה' היתה וישימני לאב"ד, בהיותי צעיר לימים, אחר עשרים ושנים'.

הרב מיכלסון הביע סלידה מבקשת השררה וראה במשרת הרבנות שליחות ציבורית, 'להיות נושא במשא העם ולצאת ולבוא לפניהם להשתדל בהטבת מצבם'. עם מינויו לרב בקראסנוברוד, הוא קיבל מכתב שבח וברכה מרבי חיים אלעזר ואקס, ה'נפש חיה'. במכתב זה בירך ה'נפש חיה' גם את הקהילה ופירט את תפקידי הרב: 'והרב הנ"ל ינהל אותם על מי מנוחות התורה והוראה, וירבץ תורה לעדתם והמה יבקשו תורה מפיהו, והוא יטיף לקחו לתורה ולתעודה לדעה מה יעשה ישראל ולהודיע חוקי האלהים ותורותיו וחובות יציר ליוצרו'.

כפי ציין בכמה מספריו, תיכף לאחר כניסתו לכהן כרבה של קראסנוברוד דרש לפני הקהל בליל שבת על הצורך להקדים ולסגור את החנויות מוקדם ככל האפשר לפני כניסת שבת. לאורך השנים, הרב מיכלסון פעל רבות לחזק את שמירת השבת, באמצעות דרשות וכתיבת ספרים ובאמצעות ארגונים שעמד בראשם. ביטוי מובהק למרכזיות שייחס לפעילות זו ניתן לראות בכך שבחר לכתוב בהקדמתו לספר 'עטרת ישועה' על שמירת השבת ועל מצב שמירת השבת בימיו. ספר זה נכתב כאשר הרב מיכלסון היה מוטל על ערש דווי, ומכורח הנסיבות נאלץ לקצר בכתיבה ולהתמקד במה שקרוב אל לבו וחשוב לו ביותר.

מתחילת כהונתו כרב, הקפיד לפסוק ולהורות בהלכות מסוימות, כמו הלכות פסח ונדה, רק לאחר שיעיין בשולחן ערוך, אף אם אותה שאלה כבר נשאלה זמן קצר קודם לכן. לאחר זמן, סבל רבות ממחלוקת, מריבות ומלשינות בקהילתו, שערערו על סמכותו כרב ופגעו קשות בפרנסתו. בנוסף, 'מוסר' הלשין עליו לשלטונות בטענה שקיבל פטור משירות צבאי שלא ביושר ושבספרייתו מצויים ספרים שלא אושרו על ידי הצנזורה. כתוצאה מכך, הועמד הרב מיכלסון לדין וספריו הועמסו על שתי עגלות ונלקחו לבית הצנזור הראשי בוורשה. למרות שיצא זכאי בדינו, החליט הצנזור לשרוף רבים מספריו ובהם כתבי יד יקרי ערך. שאר ספריו הוחזרו לו רק כעבור שנתיים. במקרים בהם ניסו בעלי מחלוקת בעיירה לקבל תמיכה מהרב מיכלסון, הוא סירב להתערב במחלוקת.

כתוצאה מ'הלחץ זה הדחק התלאות והצרות, יסורים ומחלות, מדנים וקטטות', נאלץ הרב לעזוב העיר קראסנוברוד ולקבל עליו את הרבנות בעיר פלונסק (Płońsk), בשנת תרנ"ד (1894). בחירתו לרבה של פלונסק נעשתה בהמלצתם של האדמו"ר מגור (ה'שפת אמת') וגיסו רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן מפילץ (ה'שפתי צדיק'). עם זאת, מקרב חסידי גור בפלונסק היו כאלה שהתנגדו למינויו, מכיוון שלא ראו ברב מיכלסון כשייך 'כל צורכו' לאנשי שלומם.

הרב מיכלסון דאג לשיפוץ בית הכנסת והמקווה הישנים, לשיקום גדר בית העלמין ולהרחבת שטחו, ולהקמת בית הכנסת אורחים, ובו מקום לינה מסודר ובית תבשיל עבור עוברי דרכים המגיעים לעיר. הוא עודד קניית אתרוגים מארץ ישראל, דן בגדרי מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה ובקדושת הארץ, עודד את הצעירים לייסד קבוצת הגנה להתמודד עם פורעים אנטישמים, זירז את הציבור לתרום לארגון 'גמילות חסד', אסף כספים לטובת נפגעי שריפות, דאג לספק מזון בחג לכל האסירים היהודים ולספק מצות לחיילים יהודים ששרתו בסביבתו. בתקופה זו סבל ממצב בריאותי רעוע, שהקשה עליו את העיון בדברים, אך למרות זאת, הוא המשיך בכתיבת תשובות בהלכה לרבנים ששאלו אותו.

מספר חודשים לאחר שהרב מיכלסון הגיע לפלונסק פורסמה כתבה בעיתון 'הצפירה' המתארת את פועלו בעיר:

זה ירחים אחדים שבא לעירנו הרב הגאון צבי יחזקאל מיכלזון שליט"א ומאז ועד הנה רבות עשה ויתקן כל בדק וינהל בהשכל ודעת את צאן מרעיתו. וכל מגמתו אך לאחד לבבות נפרדות ולהשקיט המחלוקת. אם כי צעיר לימים הנהו ידיו רב לו בש"ס ופוסקים. גם יודע הוא שפות חיות ולא אחת נקרא לשר המחוז פה לפתור שאלות אחדות מעניני הקהילה ויפיקו ממנו רצון מאד ויאריך ימים על עמדתו בשלום ובמישור ובאהבה אחווה ורעות.

בשנת תרנ"ד (1894), עם התפרצות מגפת החולירע והטלת סגר על העיר, ייסד הרב מיכלסון קרן לתמיכה כספית במשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים. הוא ייסד בית חולים והתנדב במשך מספר שבועות לעודד את החולים ולתמוך בהם, אף שהיה מודע לסכנת ההתדבקות. לבסוף נדבק במגיפה וחלה אנושות, יחד עם חלק מבני ביתו, עד שהרופאים נואשו מחייו. בתקופה זו ילדה אשתו בן, שנפטר כעבור מספר ימים. לאחר שהמגיפה חלפה, הוא ייסד עם אשתו 'בית תבשיל' לטובת אלמנות, יתומים וילדים עניים, בו חולקו חינם מאות ארוחות ביום, ועורר את העשירים לתרום למטרה זו. בהמשך נשא דרשת שבח והודאה על כך ש'האיר השי"ת [=ה' יתברך] פניו אלינו ויאמר למלאך המשחית הרף וריחם כרוב חסדיו על שארית פליטתנו'. בדרשתו הוא קרא לניצולים שלא לשכוח את חסדי ה', להכיר לו טובה, להתחזק בעבודת ה' ולנהוג ברחמים ובצדקה עם הבריות. הרב מיכלסון גם פרסם בעיתון את תודתו לתורמים בימי המגפה לטובת הנזקקים, ובנוסף, פרסם גם את תודתו לתורם שתרם תרומה נדיבה לבניין בית המדרש ולהרחבתו.

בשנת תר"ס (1900), הוא נשא דרשה ארוכה על מנת לגייס תרומות להציל את יהודי בסרביה וחרסון מסכנת מוות ברעב, בשל בצורת קשה שפקדה את דרום רוסיה. בעקבות פרעות 'המאות השחורות' ברוסיה, כותב הרב מיכלסון, בשנת תרס"ו (1905), מכתב בו הוא מתאר את האסון ואת גודל הצרה: 'בעת הזאת. אשר אנחנו ל"ע [=לא עלינו] בצרה גדולה וקול נהי. בכי תמרורים נשמע במדינתנו. אהה! שודדים שוללים וחומסים ברחובותינו […] יותר ממאה קהלות קדושות נחרבו. כמה אלפים מאחב"י [=מאחינו בני ישראל] נהרגו ועוד מוסיפים בני עולה […] מאת אלפים פצועים מתגוללים בבתי החולים המלאים עד אפס מקום. וכמה מאות אלפי משפחות היו למחוסרי פת לחם'. הוא קבע כי האסון לא הגיע במקרה, אלא היא יד ה' המעוררת את ישראל לתשובה ולפקוח עיניהם 'לראות אם ה' לא ישמור עמו. שוא לכם אשר עם עמים תתבוללו […] כי אך טוב לישראל אם יקיים אמונתם ודתם להיות עם קדוש לאלקיו וישראל נושע בד". באותה שנה היה טרוד מאוד בפעילות לקראת 'יום הבחירה לשלוחי העם לבית המועצה אשר בעיר המלוכה'.

במכתבו לרב אברהם יצחק הכהן קוק, בשנת תרס"ח (1908), תמך הרב מיכלסון בקניית אתרוגים מארץ ישראל והתנגד לקניית אתרוגי קורפו, שיש בהם חשש 'מורכבים'. הוא גם ראה חשיבות ויופי ב'ההידור העצמי והטהור', בכך שקניית אתרוגי ארץ ישראל מסייעת לפרנסתם של יהודים.

בשנת תרע"א (1911), פעל הרב מיכלסון להפר את כוונת הממשל הרוסי לכפות חופשת קיץ במשך חודשיים וחצי גם במסגרות החינוך היהודיות. הוא ראה בתוכנית זו גזרה נוראה שתהרוס את סדרי בית המדרש, תגביר את שכחת התורה, תביא את הצעירים לידי שעמום ואובדן דרך ותפגע קשות בפרנסת המלמדים העניים. הרב נסע להיפגש עם 'המשגיח הראשי' בלשכת נציב המדינה, חארלאמוב.

בשנת תרע"ג (1913), כתב הרב מיכלסון מכתב לרב משה מנחם וולדן והתנצל כי 'לדאבון לבי הנני עמוס התלאות וטרדותי עצומים, ולא אוכל לבוא בארוכה'.

לאורך השנים, המשיך הרב מיכלסון לסבול ממצב בריאותי ירוד. באחת מתשובותיו, הוא הסביר כי איחר לכתוב בשל ייסורים קשים בכאב אזנים. בסביבות שנת תרס"א (1901), הוא חלה בדלקת עיניים קשה וסבל כאבים במשך כחודשים, והדבר אילץ אותו לצמצם את היקף החיבורים שפרסם בספרו 'דגן שמים'. בשנת תרפ"ד (1924), כתב בתחילת ספרו 'שאלות ותשובות בית יחזקאל': 'הנני כצבי שבור, ועיפה נפשי מן המצוקות והיגונות אשר תכפו עלי, וכל הימים הייתי ידוע חולי מוקף ביסורים וכאבים נוראים, כל ראש לחולי, וצער גידול בנים טפלי' התלוים בי'. בשנת תרפ"ח (1928), כתב לרב בנימין פוקס, אב"ד קהילת גראסווארדיין: 'קבלתי מכתב מעכ"ת [=מעלת כבודו] בהיותי על ערש דוי ל"ע [=לא עלינו], ולא יכולתי להשיב עד היום'. במכתביו מודיע הרב מיכלסון מספר פעמים על נסיעתו למקומות מרפא. בשנת תרפ"ט (1929), הוא יצא לנוח קצת מעמלו ומטרדותיו הרבים ביער מיכאלין. בשנת תרצ"א (1931), כתב 'הנני ל"ע מחוסר בריאות, ועפ"י פקודת הרופאים נחוץ אני לנסוע לאוטוואצק [Otwock], לגור שם איזה שבועות, הש"י [= ה' יתברך] ישלח לי רפאותו מקודש'. בהמשך אותה שנה, שב ודיווח כי שהה בהוראת הרופאים ב'קרית יערים אטוואצק' וחזר לביתו לקראת חודש ניסן. אך כבר בחודש אייר, הוא נאלץ, בשל מצבו הגופני הירוד, לעזוב את ביתו ולעבור למשך מספר שבועות לאזור הכפרי בפלניצה (Falenica), שם ערך לדפוס את ספרו 'דברי גדולים'. בשנת תרצ"ד (1934), הוא כותב על עצמו בהקדמתו לספר 'עלה דיונה': 'המדבר, מדוכ'[א] כצב"י שבור, וכאבי נעכר, לבי סחרחר, עזרי ומפלטי אתה אלהי אל תאחר'. בשנת תרצ"ה כתב שבשל מחלתו לא היה מסוגל לכתוב הסכמה במשך מספר שבועות, ואף לאחר שהוטב מצבו מעט, הוא עדין 'זקן וחלוש' ואין ביכולתו לכתוב באריכות. בשנת תרצ"ו (1936), שהה שוב באטווצק כדי לשפר את מצב בריאותו. באדר תרצ"ז (1937), היה חולה אנוש ושכב כחודשיים על ערש דווי, כשכל טובי הרופאים שבדקו אותו התייאשו מחייו. בחוליו נדר שאם יתרפא, יוציא לאור את הפירוש להגדה של פסח, 'עטרת ישועה', מאת רבי ישראל יונה לאנדא. כשהוציא לאור פירוש זה, ביקש לצרף לו את הפירוש שלו עצמו להגדה של פסח ואת חיבורו על הלכות החג, אך בשל מצבו הבריאותי נאלץ להסתפק רק בהבאת מקצת מפירושיו. באותה שנה דווח על שהותו 'במעוני קיץ שיושב כעת בקרית יערים שווידער [Świder] […] מחוסר ספרים שם וברפיון כוחו'. בשנת תרצ"ח (1938), ביקשה אשתו מהציבור שיתפללו לרפואתו לאחר שעבר אירוע לב והיה בסכנת חיים ממשית. בהוראת הרופאים, נאלץ לנוח במיטה ששה שבועות כשהוא 'מוטל חולה וכלא בביתו […] על ערש דוי'. דבר מחלתו דווח לקוראי כתב העת התורני 'הבאר' לצד עדכון על הטבה במצב בריאותו: 'וב"ה [=וברוך ה'] ובזכות תפילות וברכת רבים שבתוכם גם הגאונים והצדיקים הי"ו [=ה' יחזקם וישמרם] שבאו מרחוק ומקרוב כמעט מכל המדינה ומחו"ל שהעתירו בעדו החזיר לנו אותו השי"ת ואחר פסח העל"ט [=העבר לטובה] התחיל לצאת ממיטתו, על משענתו וב"ה ביום ועש"ק [=וערב שבת קודש] לסדר "וחי בהם" נסע עם משמשו לשאוף אויר צח בין צללי ארזים ומעוני קיץ אטוואצק'. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור ר' אברהם אלכסנדר זושא הנדליש את הספר 'תורת כהן' מאת אלכסנדר זיסקינד הכהן אב"ד שעלץ ופלוצק, ובסופו צירף את 'קונטרס מראה כהן כולל תולדות הגה"ק המחבר זצ"ל' מאת הרב מיכלסון. בתחילת דבריו הרב מיכלסון על כך שעל אף רצונו, אינו יכול להאריך בכתיבתו 'מפני חולשתי ל"ע'. בשנת ת"ש (1939), בהיותו סובל מהתנאים הקשים בוורשה הכבושה, הוא כתב מכתב תנחומים ובו הסביר שאין ביכולתו להאריך בדבריו 'מחולשת גופי ורפיון כחי'.

אחת מנסיעותיו לצורכי מרפא גרמה לו לניתוק ממושך ממשפחתו וקהילתו. נסיעה זו, למעיינות המרפא בקרלסבאד (Karlsbad) יצאה לפועל בהוראת הרופאים בקיץ תרע"ד (1914). בדרכו לשם, השתטח על קברי אבותיו בקראקא ובז'ולקוב, חקר את פנקסי הקהילות ועסק בפענוח מצבות עתיקות. מספר ימים לאחר בואו, פרצה מלחמת העולם הראשונה. הגבולות נסגרו, קשרי הדואר נפסקו והוא נשאר מנותק ממשפחתו ומקהילתו. הדבר גרם לו עוגמת נפש רבה, אותה הוא מתאר במילים: 'הייתי בצער ויגון נורא, עיני דאבו מני עוני, צרה ויגון מצאתי, מאנה הנחם נפשי, כי עזבתי ונטשתי ב"ב [=בני ביתי], ז' [=זוגתי] הרבנית, ובניי, ובנותיי חתניי, וכלותיי, ונכדיי, גדולים וקטנים'. 'בפרוץ המלחמה האיומה, מלחמת התבל, והנה יד ה' נגעה בי ושדי הרע לי, יגעתי באנחתי, כי כמה הרפתקאות דעדו עלי ועל ביתי'. לאחר שהצבא הגרמני כבש את פלונסק, התגוררו גרמנים בדירתו של הרב מיכלסון למשך מספר חודשים, ושרפו הרבה כתבי יד עליהם כתב את חידושיו בתורה.

לפני תפלת נעילה, שנת תרע"ה (1914), נשא הרב מיכלסון דרשה קצרה, בה קרא להסיר את שנאת החינם, המריבות והקטטות שבין היהודים ולעשות שלום ביניהם.

יחד עם ידידיו, גייס הרב את תמיכת הקהילה היהודית בקרלסבאד וייסד שם 'בית תבשיל' כשר, להצלתם של אלפי פליטי המלחמה מרעב. בהמשך נסע משם בשיירה גדולה לעיר קרקוב, בדרכים קשות ומסוכנות. למרות הוראת השלטונות לאסור על כל תושבי חוץ לארץ לשהות בעיר, הצליחו ממלא מקום רב העיר ומזכיר בית הקהילה העברית לקבל היתר מטעם ראש המשטרה להמשך שהותו של הרב מיכלסון במקום. עם התקרבות החזית הרוסית, ברח הרב מיכלסון מהעיר והתלבט לאן להמשיך במסעו. בתחילה ביקש לנסוע לפראג ולא לשוב לקרלסבאד 'מפני שקהלת היהודים שמה היא חפשית וכמעט כולם המה מתבוללים ולא לי להמצא עמהם בכפיפה אחד בימי קודש אלה'. לבסוף החליט בכל זאת לשוב לקרלסבאד, לאחר שגילה שהרבה יהודים מצאו בה מקלט, ובהם גם חרדים רבים ועשרות רבנים ואדמו"רים מגליציה 'עדי היתה עיר קרלסבאד למרכז היהדות'. הרב מיכלסון השיב שם לשאלות בהלכה והתפרסם כמוהל מומחה. הוא תכנן לצאת במסע חזרה לביתו דרך אוסטריה, הונגריה, טרנסילבניה ובסרביה, אך בעצת הרופאים התעכב בעיר בשל הצורך בייצוב מצבו הרפואי. בינתיים שללו השלטונות את תעודת המסע שלו, הטילו עליו מעצר בית מדי לילה, חייבו אותו להתייצב מידי שבוע והתייחסו אליו כשבוי מלחמה, בשל היותו נתין זר.

בשנה זו, בה נאלץ הרב מיכלסון לשהות בקרלסבאד מחוסר אפשרות לשוב לביתו בשל המלחמה, הוא הקדיש את זמנו ללימוד תורה, כפי שכתב: 'הייתי פנוי מטרדות, אם כי הייתי מעוטף בצער ודאגות מגורל ב"ב בפלונסק, ולולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי, וזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני, למדתי ת"ל [=תודה לאל] כל תנ"ך, וכל המדרשים רבות ותנחומא עה"ת [=על התורה] וה' מגילות, כל ששה סדרי משנה, ומסכתות מרוב הש"ס, וטוש"ע [=וטור שולחן ערוך], ועוד ועדוד[!], נתחדש לי שמה ורשמתי ערך שני אלפים חידושי תורה בכל המקצועות, גם כתבתי פנקס יומי מכל אשר עבר עלי (ויעזרני הש"י [=ה' יתברך] להו"ל [=להוציאו לאור]) ונפלאות מדובר בו'. חלקים מיומן אישי זה, שניהל הרב לאורך כל תקופה זו ועד לתום המלחמה, מצוטטים בספרו 'פינות הבית'. בעקבות התערבות הקונסול הספרדי, הושבו לרב מיכלסון תעודותיו ולאחר מסע מפרך ורווי סכנות, הוא שב לביתו. לאחר חזרתו לפלונסק, פרסם בעיתונות מאמר חריף נגד שנאת האחים, מלשינות, מריבות ומחלוקות שנפוצו בעיר. הוא פעל בהצלחה, בשנת 1917, לקבלת היתר מטעם השלטונות לשחרור היהודים בימים טובים מעבודות ומחובת ההתייצבות להעיד ולעמוד למשפט, לאפשר תפילות בחגים לאסירים יהודים וליהודים המאושפזים בבית החולים ולהקל את תנאי העוצר הלילי על מנת לאפשר ליהודים ללכת ברחובות בלילות בימי הסליחות המרכזיים. בשנות המלחמה, הוא טרח להשיג אתרוגים לסוכות ולחלק אותם לבתי הספר, בתי המדרש וחצרות החסידים בעיר. הוא שכנע את השלטונות שמכירת הלחם הקצוב לאוכלוסייה היהודית לא תיערך ביום השבת ועודד בדרשתו את היהודים לא לקנות בשבת. בנוסף, הוא קיבל את הסמכות לפקח על כשרות הלחם המחולק. הוא דאג להזמין מראש את מלאי החטים והסוכר הנצרכים עבור חג הפסח. עוד לפני המלחמה דאג 'כמנהג הרבנים לדפוק יחד עם פרנסי העיר על דלתי הבע"ב [=הבעלי-בתים] ועשירי עירי לקבץ את הכסף' לטובת צורכי עניי העיר ולאסיריה. בשבת חול המועד סוכות תרע"ח (1917), נשא הרב מיכלסון דרשה בבית הכנסת לטובת 'אגודת המלמדים' שבעירו, ובכל ימי החג היו לו טרדות רבות בעניין הסיוע למלמדים, חיזוק החינוך התורני בחדרים והרחבת מעגל לומדי התורה. לשם קידום עניינים אלו ארגן מפגשים של 'מופלגי תורה והחרדים שבעיר'.

פרנסי ורשה הציעו לרב מיכלסון להתמנות כחבר בוועד הרבנים של העיר והוא הסכים להצעתם בשנת תרפ"ב (1921), לאחר לבטים קשים ובעידודם של פרנסי ורשה, של אמו ושל רעייתו.

בתקופה זו היה הרב מיכלסון עמוס בעבודה כרב, כמחנך וכאיש ציבור, כפי שכתב 'אפפוני חבילי טירדין מכל צד מילי דשמיא ודציבורא, ועול התלמידים, ישיבתנו הרמה דבר יום ביומו תלי"ש [=תודה לאל יתברך שמו], וכמה שו"ת [=שאלות ותשובות] מרחוק'. לצד פעילותו הציבורית בוועד רבני ורשה, המשיך הרב מיכלסון לפרסם מאמרים וספרים תורניים ולשאת ולתת בהלכה עם עמיתיו הרבנים. במסגרת תפקידו כחבר בוועד הרבנים, עסק הרב מיכלסון, יחד עם עמיתיו, במגוון רחב ומורכב של תחומי רבנות: יישוב מריבות משפחתיות, פסיקת הלכה בשאלות סבוכות שהובאו לפתחם, ישיבה בהרכב בית הדין העירוני, אחריות על שירותי הדת ועל רישום הנישואין והנהגה רוחנית עירונית, מחוזית, ארצית וכלל ישראלית. לאורך השנים בהן שימש הרב מיכלסון מוהל, הוא הספיק למול יותר מאלף ומאתים ילדים. הוא היה חבר הנשיאות של חברת 'מפיצי תורה ודת בפולניה', שעסקה בהדפסת ספרי קודש חדשים. הוא פעל לביסוס מוסדות דת וייסד חברות לחיזוק הדת ובהן חברות לשמירת השבת, חברת 'אות ברית' לתמיכה בסעודות ברית מילה לנזקקים, חברת 'שומרי סת"ם' לפיקוח על כשרות ספרי התורה, התפילין והמזוזות, חברת 'טהרת בנות ישראל', חברת 'תומכי אסירים', חברת 'מאכל כשר' ועוד. בנוסף, הוא היה פעיל באגודת הרבנים בפולין והשתתף באסיפות רבנים ואדמו"רים.

המגוון הרחב של תחומי הפעילות של 'ועד הרבנים לעדת ווארשא' משתקף בכרוזים אותם פרסמו. בין הכרוזים בהם מופיעה חתימתו של הרב מיכלסון, ניתן למצוא כרוזים בנושאים הבאים: עידוד תרומות להקמת בית כנסת ומרכז הכנסת אורחים, קריאה לתמיכה בישיבת תומכי תמימים לובביץ' בוורשה שעמדה בסכנת סגירה לרגל קשיים כלכליים, קריאה לתמוך ב'עזרה' לטובת מושב זקנים, קריאה לחיזוק חינוך הילדים בתלמודי התורה, קריאה לתמוך באספקת מזון לעניים לקראת חג הפסח, קריאה למאבק בתופעת ההתאבדות, קריאה לתרומה להגנת היתומים ב'שבוע של היתום', קריאה לתרום למאות משפחות יהודיות נזקקות, קריאה לתרום לטובת אלפי יהודים שאיבדו את רכושם בשריפה, קריאה לחייב לקיים פסק הדין, קריאה לקחת חלק בפרויקט הלאומי הפולני למאבק במגיפת השחפת, הקמת ארגון 'אות ברית', קריאה לתרומות למגבית 'תומכי עניים' לקראת הימים הנוראים והחגים, קריאה למען חיזוק השבת, קריאה לאסיפה כללית בתחילת חודש תמוז תרפ"ה (1925), בהשתתפות 'כל ראשי אלפי ישראל הנמצאים בכל מדינת פולין, ליטא וגאליציען' להתמודדות עם התרחבות חילולי השבת בפרהסיה, מגביות לטובת היתומים ותלמודי התורה , אזהרה לציבור בדבר מכירת בשר לא כשר, קריאה להשתתפות במגבית לעזרת תלמודי התורה, קריאה לתרום לאגודת 'המפרנס' המסייע לבחורים לומדי תורה, הקמת ארגון 'שומרי סת"ם', הבעת תמיכה בשוחטים בכלל ובשוחטים בוורשה בפרט, קריאה לתרום לפרויקט ההגנה האווירית הפולנית, קריאה לתרום למגבית הלאומית הפולנית, קריאה לאמירת תהלים, תפילות ודרשות לתשועת פולין, ועוד.

בשנת 1925 השתתף הרב מיכלסון בסיום כתיבת ספר תורה מטעם חברת 'בית ונחלה', עבור המושבה 'בני ברק'. בראשית שנת 1927, היה הרב מיכלסון בין שלשת חברי משלחת ועד הרבנים בוורשה שהשתתפו באירוע החגיגה השנתי בארמון נשיא פולין בנוכחות המרשל יוזף פילסודסקי ושרי הממשלה. בשנת 1929, השתתף הרב במעמד 'סיום הספר' שערכה חברת 'פועלים לומדי תורה'.

ועד הרבנים השמיע את קולו המאוגד כסמכות רוחנית בעניינים יהודיים קהילתיים ולאומיים, הלכתיים וערכיים, גם ביחס לנעשה מחוץ לגבולות העיר ואף בנעשה מחוץ לגבולותיה של פולין: בשנת תרפ"ט (1929), פעלו הרב מיכלסון וחבריו לוועד הרבנים לעדת ורשה להשקיט מחלוקות בירושלים הגורמות לחילול שמים ולפגיעה בקופת רבי בעל הנס. בעקבות 'פרעות תרפ"ט', נפגשה משלחת יהדות פולין, ובה נציגי ועד הרבנים בוורשה, עם שגריר אנגליה בוורשה על מנת להגיש לו תזכיר ביחס למאורעות בארץ ישראל. ועד הרבנים בוורשה קרא לציבור לקחת חלק בתענית ציבור כללית בערב ראש חודש אלול בעקבות פרעות תרפ"ט. הרב מיכלסון נמנה על החותמים על כרוזים שתיארו את זוועות הפרעות וקראו לתמוך באחים שבארץ ישראל הנמצאים עדיין בחזקת סכנה ולסייע לאלמנות וליתומים. ועד הרבנים חתום גם על קריאה לתרום למגבית לקראת פסח למען היהודים ברוסיה הנמצאים בסכנה ומוסרים את נפשם למען הדת היהודית והאמונה. בשנת תר"צ (1930) חתמו וועד רבני ורשה, ובכללם הרב מיכלסון, וכן אגודת הרבנים בפולין, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (הידוע על שם ספרו ה'חפץ חיים') ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי, על קריאה לתפלה ולקביעת צום 'תענית אסתר' למען היהודים הנרדפים ברוסיה. הרב מיכלסון היה גם בין חברי ועד הרבנים לעדת ורשה החתומים על מכתבים אל אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה בשנת 1936. במכתבם התנגדו רבני ורשה בתוקף ליוזמת 'ראבייס מתקדמים' במדינות אלה למנות בשעת קידושין ונישואין שליח לגירושין (למניעת עגינות האשה בעתיד). הם ראו ביוזמה זו קלקול ופרצה הרסנית לטהרת המשפחה ולקדושת האישות.

בשנת תרצ"ז (1937), הוציא הרב מיכלסון לאור את ספרו 'שאלות ותשובות תירוש ויצהר'. בהקדמת הספר, התנצל המחבר אם טעה לפעמים 'יען מצודות השגיאה פרוסה, ובפרט לאנוש כערכי אשר לימודי הי' בעוה"ר [=בעוונותי הרבים] מתוך צער יסורים ודוחק פרנסה […] וגלי הזמן אשר יהמו יחמרו סביבותי והתיצבו כמו נד למולי ורוב הרפתקאות דעדו עלי בעוה"ר ועצרו בעדי לשום עין חודרת על ספרי'. הרב חיים בלוך העיד כי הרב מיכלסון היה, לצד הרב צירלסון והרב זמבה, מגדולי ההוראה בדור, שסייעו לו בכל פעם שהוצרך 'לערוך דברי נגדי מחרפי אמונתנו' ולהגן על כבודו של עם ישראל.

בשנת תרצ"ח (1938), כתבו הרב מיכלסון וחבריו לוועד הרבנים בוורשה אגרת עם פנייה לרבנים ולנדבנים בארה"ב ובקנדה בבקשה לתמיכה כלכלית במוסדות החינוך של רשת 'חורב' בפולין, הפועל 'בעד החינוך הדתי של הנוער היהודי, שיחונך ברוח ישראל סבא נאמן לד' ולתורתו'. רשת זו כללה חדרים ותלמודי תורה, ישיבות גדולות וקטנות, מוסד למחנכים ומורים דתיים, שעורי ערב של למודי קודש לנערים ומרכז רפואי שיקומי לילדים מבתי הספר הדתיים. הרשת פעלה החל משנות העשרים בפולין מטעם 'אגודת ישראל' לחיזוק החינוך התורני בקרב הנוער היהודי ושילבה בתוכנית הלימודים שלה מעט לימודי חול ולימוד השפה הפולנית. בין הקוראים לתמוך ברשת היו ה'חפץ חיים' והרב חיים עוזר גרודז'נסנקי.

לאחר שכוחות גרמניה התקיפו את פולין והטילו מצור על ורשה, פרסמו רבני ורשה, בערב יום כיפור, שנת ת"ש (22.09.1939), כרוז קריאה בסטנסיל, בו הם מעוררים את יהודי העיר לגלות ערבות הדדית בין יהודי לחברו, לספק מזון לרעבים, להתעלות רוחנית ולהיות מוכנים למסירת הנפש. לאחר לחימה קשה ומצור, שנמשכו כחודש וגרמו לנפגעים רבים מקרב האזרחים, נכנעה ורשה בפני הוורמאכט ב-28.09.1939. מיד עם כיבוש העיר, החלו הכוחות הגרמנים לפגוע ביהודים בעיר הכבושה ולהתעלל בהם, בייחוד באלה מהם שהיו בעלי חזות דתית מובהקת או שלבושם העיד על מעמדם הגבוה. ההתעללות ברבנים הייתה אחת הדרכים לשבור את רוחו של הציבור כולו. בעקבות נפילת העיר, הופסקה הפעילות המאורגנת של רבנות ורשה. גם לאחר שבסוף שנת 1939 ובתחילת שנת 1940 שבו לפעול מחלקות שונות של הקהילה, לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה ולא קיבלו משכורת. עם זאת, לאורך כל זמן קיומו של גטו ורשה, הרבנים היו בו גורם דתי וחברתי חשוב. גם הרבנים שהגיעו כפליטים מערי השדה נתנו תשובות הלכתיות, עצה ועידוד לפונים אליהם. הרבנים קראו לציבור היהודי שלא להידרדר מבחינה מוסרית ודתית ולהחזיק מעמד גם בתנאים הקשים בגטו. רק בסוף שנת 1940 קיבלו רבני העיר הכרה משלטונות הכיבוש, וכל אחד מהם מונה על רישום לידות, חתונות ותעודות פטירה באזור מוגדר, על פי חלוקה שהכתיב היינץ אוארסוואלד (Auerswald), הממונה הגרמני על הגטו. בתקופה קשה זו, עודד הרב מיכלסון את הנדכאים, ארגן את 'ועדי חצר' להזנת עניים ופליטים בגטו, חלק איתם את פת לחמו ופעל להביא את חללי הרעב לקבורה.

בספר 'בסתר רעם' מובאת מפה המחלקת את הגטו לאזורים, שעל כל אחד מהם אחראי רב מקרב ועד הרבנים לעדת ורשה, וניתן למצוא שם את האזור עליו היה אחראי הרב מיכלסון. בארכיון רינגנבלום נמצאה טבלה בה רשומים שמות אדמו"רים ורבנים שחיו בגטו ורשה, ובשורת חלק מהאישים, ובכללם בשורה בה מופיע שמו של הרב מיכלסון, מצוין שהרב המדובר הוא 'חבר הראבינאט'.

גם כשלא הייתה לרבנים הכרה רשמית כחטיבה, הם היו מתכנסים לעתים קרובות לדון בשאלות דתיות שונות והמשיכו לפעול תחת השם 'ועד רבנים ווארשא'. הרבנים שהתקבצו לגטו ורשה החליטו על הקמת 'בית הדין הגדול לכל ענייני יהדות פולין', ומינו את הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג לראש בית הדין הגדול ולנשיא אגודת רבני ורשה. על חברי בית הדין הגדול נמנו גם האדמו"ר מסוכוטשוב והרב מנחם זמבה. הרב ויינברג מנמק את הבחירה בו בהיותו מקורב לג'וינט ובכך שניתן היה לסמוך עליו בעניינים הכספיים. יתרון נוסף במינויו היה היותו בעל דרכון רוסי, ובשל כך נחשב בתחילת המלחמה כנתין של מדינה בעלת ברית. ועד הרבנים, בראשות הרב ויינברג, פעל עד אמצע שנת 1941, כאשר בעקבות מבצע ברברוסה, נאסר הרב ויינברג ונשלח לגרמניה למחנה שבויים לאזרחים רוסים, שם שהה עד לשחרורו בידי צבא ארה"ב.

בסוף שנת 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בגטו והרבנים שהוגדרו לערוך רישומים ולטפל בעניינים נוספים החלו לקבל משכורת מהקהילה. הרבנים עסקו בגטו ורשה גם בשאלות השעה ובטענות כלפי המנהיגות היהודית. הם פעלו כנגד הייאוש שדחף אנשים להתאבד וביקשו לעודד את קהל שומעיהם ולחזק את האמונה ואת לימוד התורה. הם השתדלו לספק את צרכיו של ציבור המאמינים, הן צורכי הרוח והן צורכי היום-יום, והמשיכו לקיים כסדרן קבוצות קבועות ללימוד תורה. לפני החגים, התגייסו הרבנים לספק מוצרי מזון לנזקקים, והכריזו על היתר מיוחד לאכילת קטניות בפסח כדי להקל את הרעב. הרבנים לימדו בישיבות מחתרתיות בגטו, דאגו לצד הכלכלי של ישיבות אלו, ביקרו בהן ובחנו את התלמידים. הם היו פעילים גם בוועד 'עזרת הרבנים', שנועד לסייע ולהקל על מצוקתם הנוראה של הרבנים הפליטים בגטו. בשנת 1941, פורסם בגטו ורשה כרוז בחתימת 'האדמו"רים, ועד עזרת הרבנים, וועד הרבנים לעדת ורשה' ובו נקראו התושבים להקפיד על שמירת ניקיון הגוף, הבגדים, המצעים והמגורים, וכן לשמור על טוהר הנפש היהודית ועל קדושת השבת ולהושיט עזרה לזולת. חלק מרבני ורשה מונו בסוף שנת 1941 כחברי מועצת היהודים בגטו והיו פעילים בוועדה הדתית של היודנראט, שהופקדה על הסדרת חיי הדת בגטו. במסגרת תפקידם, הם פעלו גם להצלת רבנים ובחורי ישיבה ממחנות העבודה. בקיץ 1942, הציעה מחלקת הדת למנות 'פקחי שבת' בגטו, אך תושבי הגטו החילונים מכל הזרמים דחו את ההצעה בתקיפות ובזעם. רבני ורשה השתתפו באסיפה שעסקה בחיוב להביא לקבר ישראל את המתים המתגלגלים ברחובות. הם התקינו לומר כל יום מזמורי תהלים ואחריהם לשאת תפילה מיוחדת לשלומם של היהודים שגורשו אל הבלתי נודע. לקראת ראש חודש ניסן תש"ג (06.03.1943), בעקבות השילוחים הצפויים לטרבלינקה של שארית גטו ורשה, הודיעו מספר רבנים על תענית ציבור ועצרת תפילה. אחרוני הרבנים בגטו נרשמו כפקידי הקהילה. רובם גורשו להשמדה בחודשי אוגוסט-ספטמבר 1942, ובהם הרב מיכלסון, שנרצח בטרבלינקה.

בתאריך 25.8.1942, י"ב באלול תש"ב, נערכה סלקציה בחצר הקהילה ברחוב זאמנהוף 19, ובמהלכה נשלחו אל רחבת האומשלאג גם כמחצית מפקידי הקהילה ושמונה מרבני העיר. ביום בו נשלח הרב לטרבלינקה, הביא בנו, מרדכי זאב, שלשה ארגזים עם כתבי אביו אל ארכיון הקהילה היהודית בוורשה, אך ככל הנראה כתבים אלו אבדו.

בערב הפתיחה של שבוע חנוכת הבית של ישיבת טלז בקליבלנד, אוהיו, בי"ח בכסלו תש"ה (1944), עשו הספד והזכרת נשמות 'לגאוני עולם, וצדיקי הדור הי"ד, שנהרגו ושנשחטו על קדושת השם'. הרב דוב אריה הכהן לעוינטאהל, חבר נשיאות 'אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה', הזכיר את השעה הקשה בה 'כולנו אבלים על עם ד' שנפלו בחרב, אבלים על רבנינו, אבלים על הישיבות שחרבו, אבלים על הקהלות שנטרפו. כל עמה נאנחים'. ובהמשך דבריו הזכיר בפירוט שמות של שלשה עשר 'הגאונים הצדיקים הי"ד' ובהם 'הגאון ר' צבי יחזקאל מיכלזאן זצ"ל'.

עבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", נמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים, ומשם הובאו תולדותיו בהרחבה.

1 54 55 56 57