מעט דברי תורה מתורתם של רבנים שנספו בשואה הי"ד שנהרגו על קדושת ה' בשואה, להנצחתם ולעילוי נשמתם הקדושה, להמשך מפעל חייהם ולהארת חיינו באור תורתם ויראתם. זכור.
שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד' עליהם יהיה.
בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ"ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג' המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה"ג ר' אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה"ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.
האדמו"ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז'ניץ בד' בכסלו תרנ"ז (1896) לאביו, האדמו"ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז'ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ"ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש"ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ"ט באייר תש"ג (1943), ונהרג שם עקה"ש ביום ג' בסיון תש"ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.
הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי"ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ"ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי"ד.
שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה"ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש"ת מו"ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט"א אב"ד דקק בארשא יצ"ו, ואתו עמו אחסימ"ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו"ב בח"ת כש"ת מו"ה גרשון נ"י דומ"ץ דשם.
בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.
אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי"ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד "עולת תמיד" על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה' תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי"ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר"מ מקוצי בפתיחתו לסמ"ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו' וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו' ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו' עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.
ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי"ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו', ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו' לראות מהרה בתפארת עוזך וגו' (עיין בסנהדרין כ"ב ע"ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ"ג ע"ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו'). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב ותרוו נחת.
והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי"ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד "עולת תמיד" למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז"ל בסנהדרין צ"ז צ"ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ"ל בזה.
ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע"ה העיר"ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז"ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד, בתוספות אמרים, אומ"ר הבא מן החד"ש, זאת עולת חידו"ש בח"דשי על עולת התמיד יעשה ונז"כו, זכינן לקטן.
ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה' שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.
בסימן קט"ו (שבירחון לקט ששנה שנה ד') כתב בטעם מצות אכילה ערב יום כיפורים, כדי שיעלה החלב והדם הנמעט ביום הכיפורים במקום קרבן כשר וכו'. עיין שם שכתב בשם גאון אחד, דעל כן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים, דעל ידי הדם הנמעט על ידי התענית דיום הכיפורים עולה כקרבן לה', כמו שאמרינן בנוסח יום הכיפורים קטן "חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים". אמנם מי שמילא כריסו בבשר חזיר ואחר כך מתענה הרי זה דומה למעלה מנחת דם חזיר ואחר כך מתענה, הרי זה דומה למעלה דם חזיר, ולכן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהא סעודת מצוה והדם והחלב של מצוה ימעט לקרבן לרצון לפני ה']. זה רבות בשנים אשר נאמר לי מפי כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק בקי וחריף מוהר"א ווייס ז"ל ראב"ד קהילת קודש מונקאטש האי טעמא משמיה דאור עולם רבינו הגאון הקדוש מוהר"י בעלזא זי"ע.
ואני אמרתי בחפזי לתרץ בדברי קודש קושית הצל"ח במסכת ברכות (דף ח' בדיבור המתחיל "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי") וזה לשונו: ויש לדקדק הלא בעשירי הוא מתענה באמת, ואין שייך לומר "כאלו התענה", ולא הווא לי למימר אלא "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי". עיין שם. אך על פי זה היטב מדוקדק, והיינו דהתענית עשירי דייקא אז עומד וחשיב במקום קרבן כשר לרצון לפני ה' אם אכל ושתה בתשיעי, דאז חלב והדם הנמעט בצום הקודש עולה לגבוה, דנתרבה מאכילת מצוה בערב יום הכיפורים, דהא בלאו הכי אולי נכשלנו חס ושלום בימות השנה באיסור או רק לתאווה ואין להעלות חלבה לגבוה. ועיין בתוספות תמונה (דף ל"א ע"א דיבור המתחיל "דינקה") עיין שם הדבר ואתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא.
ובאופן אחרת אמרתי לתרץ דקדוק הצל"ח הנ"ל כעת על פי המבואר בשו"ת קרן לדוד (סימן ס"א) לאדמו"ר זה דוד"י וזה רוע"ה ישראל הגאון מסאטמאר ז"ל, בטעמא דאינו מברכין על מצות אכילת ערב יום כיפורים משום דאינו אלא הכנה לעינוי יום הכיפורים. ונסתייע מרש"י יומא (דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל כל האוכל), וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, עד כאן לשונו. ועיין בטור אורח חיים (סימן תר"ד) ונראה פשוט דמי שלא התענה ביום כיפורים לא קיים מצות אכילת ערב יום כיפורים וכו'. עיין שם הדבר. ומעתה מדוקדק היטב דהא אכילת ערב יום כיפורים הוא מצוה דייקא היכא דהתענה ביום הכיפורים ותשיעי תליה בעשירי, וכוונת חכמינו ז"ל לפי זה כאלו בהתענה בתשיעי ועשירי היינו דווקא אם התענה בעשירי, דבלאו הכי לא נחשב אכילת התשיעי כתענית, ואתי שפיר בסייעתא דשמיא.
נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב"ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.
בשנת תש"ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי"ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.
הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו "עולת תמיד" על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם "מנחת תמיד". בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל"ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז"ל.
הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ"א בתמוז תש"ד (12/7/1944). הי"ד.
הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה' הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז"ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש "רשע מחלל שבת מות תמות", "להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם", כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב "המגיד משנה" אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.
ובזה יתבאר מאמר חז"ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק "עקיבא מה לך אצל אגדה". אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה' הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל "נגעים ואהלות" נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה' כמים לים מכסים.
ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.
אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה' המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור", שאוכל לאמור מוסר על הנוהג "בעת ההוא" דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.
הרב משה אהרן הכהן קרויס נולד בשנת תרמ"ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.
אביו, הרב יהודה הכהן קרויס זצ"ל, היה רב ואב"ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו, ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר' אדוניהו שמלצר ז"ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.
הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה"ג יוסף צבי דושינסקי זצ"ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד"ר. הוא היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.
הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג'-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.
שאלה שכתב בתרס"'ד הובאה בשו"ת מקדשי השם. בשנת תרס"ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ"ו). בשנת תר"ע ובשנת תרע"ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ"ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב"ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ"ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ"ה. בשנת תרפ"ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי"ד, בשנת תרצ"ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני'. תשובתו בעניין "שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם" יצא לאור כקונטרס בשנת תר"צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ"ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י"ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב"ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות". מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום "קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם" מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה אהרן קרויס שליט"א מבאניא". בשנת תש"ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו "מעיין מים" ו"התורה והחכמה" הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.
ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.
הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר' ליב אולמן נהרג עקה"ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט"ו בחשוון תש"ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב"ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר' יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.
שרדו את השואה בנם הרב ד"ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.
כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.
יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.
ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).
יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).
ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).
המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.
יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).
הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.
הרב אברהם היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.
במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.
הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.
בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.
במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.
למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.
בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.
הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.
שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.
וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.
נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.
וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.
רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".
עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.
בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.
לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה. בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.
בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.
בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.
בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״ ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:
חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).
בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.
עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.
בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.
בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.
לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.
לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.
ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.
בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק. במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.
גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות. בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".
היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות. בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא". יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.
ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו"ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל"ה בראצפערטה באאזמו"ר הגה"ק רשכבנה"ג בעלי דברי חיים זצוקללה"ה זי"ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק' יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.
שאלתי אותו על מאמר חז"ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד' יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?
השיב לי הרב הקדוש זצל"ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד', אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד' יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים "דעת", ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד' סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ"ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד' יתברך.
וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד' יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.
הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם "מסיחים דעתם" מן ההרגש הרוחני הנ"ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.
וזה כוונת חז"ל ש"המשיח יבוא בהיסח הדעת". וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד' יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.
רבי שלום אליעזר הי"ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ"ל בעל "דברי חיים" ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ"ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו"ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ"ה ניסן תרל"ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו"ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו"רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע"ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב"ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.
באלול תרל"ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע"ה בת אחותו וגיסו האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב"ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה, גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו"ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.
בשנת תרנ"ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו"ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ"ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו"ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו"רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא "הרבי מראצפירט". לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו"רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו"ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו"ר מצאנז ועל חותנו האדמו"ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו"רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.
האדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.
בשנת תרפ"ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.
שנת תרצ"ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו"ר מצאנז קלוזינבורג זצ"ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי"ד שאמר "יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות". (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).
להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן וועבער נ"י.
הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר"ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח"ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה"ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי"ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי"ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי"ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז"ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש"ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי"ת ירחם במהרה על כ"י עם הג"צ.
אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר' יחזקאל דוד נ"י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע"כ למען ה' האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד"ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה"ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד"ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט"א מבאבאוו וד"ל.
אלה דברי ידידו הדוש"ת המצפה לבשו"ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא"ש כ"ד ידידו
הק' שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ג
בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.
הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג'האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט"ז בסיון תש"ד. הי"ד.
יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי"ד, והוא העיד על כך:
תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…
יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן אתה? מאיזה מקום?
אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.
קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב…
נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…
רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה'וידוי' מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!
עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.
משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;
– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!
(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)
ובהקדמת שו"ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד זצ"ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ"ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: "ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ"ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם".
דבר תורה נוסף מהאדמו"ר הי"ד הובאו גם בספר שרת"י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו"ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ"ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ"ו).
המנהג בכל מקומות ישראל שלא לישא אשה ולא להסתפר (ויש שאין לובשין בגד חדש ואין מברכין שהחיינו) בין פסח לעצרת, לפי שבאותו זמן מתו כ"ד אלפי תלמידים של רבי עקיבא (יבמות ס"ב) וראוי לכל ישראל להתאבל עליהם. אבל בל"ג בעומר, שאז פסקו מלמות, מותר בדברים הללו. ולכן מרבים בו במשתה ושמחה קצת ואין אומרין בו תחנון (וגדול אחד היה רגיל לומר נחם בכל יום ואמר גם בל"ג בעומר ונענש, רחמנא ליצלן).
ונמצא כתוב בקדמונים שבהאי יומא בשנת ג' אלפים תתפ"א אתפטר רבי שמעון בר יוחאי מן עלמא הדין. ועל כן ששים בהילולא דיליה. וכתב המהר"י עמדין הטעם בפשיטות מפני שכולו כמו בית דין שראו כולן לחובה (ועיין ספר דבר יום ביומו), ומנהג ארץ ישראל שהולכין על קבר רשב"י ביום זה ומנוחתו כבוד בכפר מרון סמוך לצפת. ומדליקין נרות ושמן לרוב ושורפים בגדים יקרים לכבודו (עיין ספר שדה חמד בחלק אס"ד מערכת א' אות ו').
וטעם שהתינוקת מורים בקשת בל"ג בעומר, לפי שכל יומא דרשב"י לא נראה הקשת, ועל כן ביום עלותו למרום עושים הסימן בקשת לרמז זה (בני יששכר).
ורבים לומדים כל יום ויום מפסח עד עצרת דף א' ממסכת שבועות, כי יש בה מ"ט דפים ורומזים למ"ט ימי הספירה. אחר כך בא יום טוב של שבועות. ופלא כי שם דף ל"ג עמוד ב' איכא מימרא מרבי שמעון לרמז על ג"ל יארצייט שלו. ובדף ל"ד אמרו על הך מימרא אחוכא עלה, מאי חוכא, והיינו חוכא. וכל זה מרמז על שמחת הלולא דרשב"י זי"ע (שער בת רבים אות מ"ו).
ושמעתי כי גם הרמ"א נפטר בל"ג בעומר והיה לו ניצוץ מנשמת רשב"י אשר האיר העולם בתורתו, וכל ישראל יוצאים ביד רמ"א (עיין אוצר ישראל). ל"ג בעומר לעולם הוא בח"י אייר, ואינו נופל אלא בימי אגה"ו ולא בימי בד"ז בשבוע. וביום שחל בו פורים יחול לעולם ל"ג בעומר וסימנך פל"ג (ועיין שו"ת מהרי"א ח"ב סימן ל"ט).
ובספר תורת משה (תזריע) הביא בזה הלשון: איתא בזוהר מיום המילה שמתחיל הנשמה הקדושה לכנוס בתוך הגוף הישראלי אינה מתיישבת על מקומה הראוי עד לאחר ל"ג ימים. ובזה יש להבין אחד מהטעמים של ל"ג בעומר אחר שנימולו ערב פסח במצרים, אז לא נתיישב בתוכם רוח הקודש עד שמצאה מנוח אחר ל"ב בעומר, וביום ל"ג הוא כמו מ' ליולדת שהוא גמר טהרה (ועיין בספר בית המדרש סימן ג' אריכות דברים בזה).
ועתה בשעת הדפסה מצאתי בשו"ת מים חיים (רפ"פ) סימן כ"ב אות י"ד בזה הלשון: אמרתי לתת טעם לשבח על ענין ל"ג למנין בני ישראל, בשולחן ערוך או"ח סימן תצ"ג בהג"ה שמרבין בו קצת שמחה. ובמגן אברהם הביא בשם הכוונות שגדול אחד וכו' והאי יומא נקרא הילולא דרבי שמעון והוא יומא דאסתלקותא כנודע. והלא מצינו להיפוך, ומי לנו גדול ממשה רבינו עליו השלום עם כל זה איקבע האי יומא באינין יומי דתעניתא, כמבואר בשו"ע סימן תק"פ. ונראה על פי מאמרם ז"ל אין צדיק נפטר מן העולם עד שנברא צדיק כמותו, היינו רק לפי דורו, שאי אפשר שיהיו אחרונים כראשונים, ועיין ר"ה סוף פרק אם אינן מכירין ברש"י, ולזאת אמרו צדיק אבד לדורו אבד, והיינו לדורו, כי גם שנולד צדיק כמותו, היינו לדור הבא אחריהם וכנ"ל. ולזאת אמרו קשה סילוקן של צדיקים, אם כי שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק, כדאיתא במועד קטן, אמנם לדורו אבד, ולזאת הוקבע במגילת תענית לקרות צום, אולם בימי רשב"י היה ממש צדיק כמותו, והוא בנו רבי אלעזר ברבי שמעון, שאמר עליו אם שנים הם – אני ובני הם, מלמד ששניהם שוים. על כן גם לדורו לא היה שום עצב ביום זה והעדר, כיון שהניח בן כמותו ממש וכו', ולזאת הוקבע יום זה ככה לעולם ללא להתענה ומרבין בו קצת שמחה, כי לזכר עולם יהיה צדיק וצדקתו עומדת לעד.
ונודע מה שכתב החתם סופר ביורה דעה ששמחת יום זה הוא, לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג' ימים בלא לחם, ואחר כך ירד המן. אם כן היתה הורדת המן ביום ל"ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ועיין בספר עורה שחר מערכת ל' אות י"ג), ובספרי "הדרת קודש" אשר ערכתי על ענייני ח"ק הארכתי בזה. עיין שם בד"ה ובטעם.
על דברים אלו הוסיף אחיו, הרב פנחס זעליג הי"ד מספר הערות. להלן חלק מאותן הערות:
עיין לעיל בסימן תל"ג ובדברינו שם ס"ק ד', ועיין בבני יששכר (מאמרי ניסן מאמר י"ב אות י"ב) שכתב טעם למנין ימי הספירה קודם מתן תורה מ"ט ימים על פי מה שכתב החיד"א טעם לגלות מצרים, דהתורה רוחניות ואינו חלה על האדם שיש לו מחשבות רעות ויצר ולב רע, כי התורה כולה טהורה. וזהו שאמרו שאומות העולם לא יכלו לקבל התורה, ולכך הכניע הקב"ה את ישראל בגלות מצרים, להחליש כח היצר הרע אשר משכנו בחלל השמאלי שבלב ותוכל לשכון בם התורה (על ידי היצר הטוב שהוא בחלל הימינו שבלב) על כן סופרין קודם מתן תורה מ"ט יום, מנין מספר ל"ב טו"ב. והבן.
ועל פי זה נתן טעם (במאמרי אייר מאמר ג' אות א') במה שנוהגין שמחה ביום ל"ג בעומר, דהנה ימי הספירה הם מ"ט ימים מנין ל"ב טו"ב הנלמד על הטוב הכללי מן תיבת בראשית עד וירא אלקים כי טוב, אין טוב אלא תורה, כמו שכתוב, לקח טוב נתתי לכם תורתי, ועל כן נקרא התורה טוב שבה כגנז האור כי טוב. ויש בתורת ל"ב נתיבות חכמה, כידוע, הרי לך בתורה ל"ב (היינו ל"ב נתיבות חכמה) טו"ב (היינו אור הגנוז אור כי טוב), על כן להבנת התורה צוה ה' יתברך לספור מ"ט ימים, מנין ל"ב טו"ב, ואחר כך הוא קבלת התורה. והנה רמיזת לב בתורה הוא רק בחשבון ל"ב תיבות מן בראשית עד תיבת טוב, כי בראשית התורה הקדומה רשימה חכמתך הסתומה (ל"ב נתיבות חכמה) מאין תמצא והיא נעלמה, על כן נרמז הלב רק בחשבון התיבות מן בראשית (חכמה, כמו שכתב התרגום בחוכמתא) ל"ב תיבות עד תיבת טוב (רמז לב נתיבותיה הנעלמים, אורייתא מחכמה נפקת) ותיבת טו"ב הוא בפירוש מתורה. מזה נשמע בהגיע עתותינו עת דודים במצות ספרינו להכנעת לב טוב לקבלת התורה, בהשלים בספירה מספר לב, אז מתגלה הטוב, אור הגנוז שנגנז בתורה. על כן נוהגין ביום ל"ג בעומר שמחה. והבן.
וידידי הה"ג מו"ה משה שמעון נ"י מדיורע הערני לעבודת הקודש מהחיד"א (מורה באצבע סימן ח' אות רכ"ג) שכתב יום ל"ג בעומר ירבה שמחה לכבוד רשב"י זי"ע, כי הוא יומא דהלולא דיליה, ונודע שרצונו הוא שישמחו ביום, כידוע במעשה מהר"א הלוי זלה"ה ומעשים אחרים אשר שמענו ונדעם מפום רבנן קדישי (ועיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה'). ויש מי שנהג לעשות לימוד בליל ל"ג בעומר בי עשרה ללמוד שבחי רשב"י המפוזרים בזוהר ואדרא זוטא, והוא מנהג יפה.
עיין שו"ת חתם סופר חלק אבן העזר ח"א סימן ק', וזכרון יהודא מנהגי הגאון מהר"ם אש זצ"ל. ובספר דברי שיר כתב, אפשר ליתן טעם ורמז למסכת שבועות לימי הספירה כדי לנקות אותנו משבועת שוא ושקר מקודם קבלה התורה שנתנה מסיני, שהוא גם כן הכנה לזאת. ואסמכנה על הקרא (תהלים כ"ד) מי יעלה בהר ד' וגו', לקבלה התורה, נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה. ועוד אפשר לומר על שהסדר של מסכת שבועות הוא בדמיון אחד עם ימי מספירה, דהיינו, הימי הספירה הם כעין ספירת ז' נקיים שהאשה סופרת מטומאתה לטהר עצמה לבעלה, כמו כן אנחנו סופרים לטהר עצמינו מטומאה, טומאת מצרים, לטהר עצמינו לשבועות התורה שאנו נשבעין על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת משה רבינו עליו השלום לקבל עלינו התורה והמצות, על כן אנו לומדים מסכת שבועות, שהם גם כן כמנין ימי הספירה, ונסדר על הסדר הזה שמקודם מפרש התנא "ידיעות הטומאה" ומתיר עצמו מהן ונפטר מהן תחלה. והדר תני "שבועות" דנפישין מילייתו, ועוד עיין שם בכמה אנפין.
ורבים נהגו ללמוד גם מסכת סוטה שיש בה גם כן מ"ט דפים. וטעמו לפי ששוים במנחותיהם, דמנחת שעורים אינה כשירה אלא לסוטה ולעומר (ועיין ביערת דבש ח"א בסופה מה שכתב בזה). וראיתי בכתב יד "שיר חדש" מבעל דברי שיר הנ"ל טעם נכון מאוד, דגבי סוטה תנן בפרק היה מביא: כשם שמעשיה מעשה בהמה, כך קרבנה מאכל בהמה. כמו כן אצל העומר הביא הבני יששכר בשם הרב חיים ויטל זל"ה כי בימי העומר טוב לתקן פגם הברית. "קרי" בגימטריה "עמר" (עיין במגישי מנחה אות ט"ז). על כן שפיר היה צריך להביא גם מנחת עומר מן השעורים. ומבואר בזוהר הקדוש (אמור) דהשעורים שהביאו ממנו עומר בפסח הוא דוגמת סוטה שהביאה קרבן מנחת שעורים לבחון אם טהורה היא. ועל פי הגמרא דריש סוטה: מכדי תנא מנזיר סליק, מאי תנא דקא תנא סוטה. ומשנה, כדרבי, דתנא רבי אליעזר למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין. כאן נמי שמצות הפסח הוא בד' כוסות יין, ולמחרתו בא ציות הקב"ה לספור ספירת העומר שבע שבתות תמימות. ובמדרש רבה אימתי הן תמימות, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. וידוע מהמשנה (סוטה פ"א מ"ב) שהרבה יין עושה, ונאמר (הושע ד') זנות ויין ותירוש יקח לב. על כן לומדים ממחרת הפסח תיכף ומיד מסכת סוטה, כדי שיזיר עצמו מן היין. ודברי פי חכם חן.
עיין לקמן בשירי מנחה סימן יו"ד אות ה' בד"ה וראיתי, ודבר נפלא שמעתי בשם הגאון מו"ה גרשון העניך זצ"ל מרוסיה, כי בפרשת מצורע (ט"ו) בשלשה פסוקים י"ג, י"ד, ט"ו, מד"ה וכי יטהר עד מזובו, יש מ"ט תיבות, והם מרמזים כנגד הספירה, כמבואר בזוהר הקדוש, ותיבת "מועד" הוא ל"ג, לרמז על יומא דהלולא. ודו"ק (גנזי יוסף).
הרב פנחס זעליג הי"ד נולד לרב נפתלי הכהן שוורץ זצ"ל אב"ד מאד, באויבוורישווא, בי"ט טבת תרל"ז (1877).
כאחיו הגדול, הרב יוסף הכהן שורץ הי"ד, מגרוסווארדיין, היה הרב פנחס זעליג מקליינווארדיין ר"מ, סופר מפורסם ועורך ירחון תורני להקמת קרן התורה. הרב פנחס זעליג ערך את הירחון אור תורה החל משנת תרצ"ב. כמו כן חיבר הספרים רבים ובהם: שם הגדולים מארץ הגר (תרע"ג), ראו זה ספר חדש (תרע"ו), קונטרס אחרון, יזרח אור על ברכת החמה (תרפ"ה), גבעת פנחס על הלכות ניקור, עטרת פז על הלכות נשיאת כפים, מנחת עומר על הלכות ספירת העומר, תמימי דרך, שם הגדולים החדש מארץ הגר, מנחה חדשה על ענייני חג השבועות (תרצ"ז), לקוטי פנחס על פדיון הבן (תרח"ץ), ותמימי דרך על תפילת הדרך (תש"א). כן היו לו בכתובים ספר תורת המסורה על שש מאות מסורות שבתורה.
ויעמוד פנחס ויאמר, ראה ראיתי מה שכתב אדמו"ר הגה"ק שר התורה ממונקאטש זצוקלה"ה (בתרעא זעירא לספרו שו"ת מנחת אלעזר חלק א) בשם הגאון החיד"א ז"ל לעורר לבות המחברים שידפסו חיבוריהם בחייהם, פן יקרם אסון ויאבדו חס וחלילה, כאשר קרה לכמה חיבורי טהרה מרבותינו הקדושים, הראשונים והאחרונים, אשר גדלו עד לשמים, והיו לנו לעינים, אם היו לפנינו להורות הדרך לנו, ולאשר לא נדפסו אדרא חסרונם בעולם הזה. חבל על דאבדין ולא משתכחין. כמה היו באבידה, וכמה עלו בלהב המוקדה. כאשר ספרו לנו בספרים, ימס לב כל שומע הדברים, ואם בארזים נפלו שלהבת, מה יעשו איזובי קיר. שומע זאת ידאג וישים אל לבו לזרז ולקבוע חידושיו בדפוס בלי איחור, כי מי יוכל לידע איזה סובה חלולה יקרה לאבני חפץ (ד"ת) אשר אין להם תמורה, ועל ידי דבר חידוש אחד לאמיתה של תורה, החיוב להציל כולי מן המדורה, ושושן או פורח יגן על כל הכרך. ושם האריך דהמזכה את הרבים בדברי תורה יהיה זאת שכרו מאת ה' שאין משתכח מאתו כלום מה שלמד. עד כאן לשונו הטהור שם. וזאת התעורר בלבי לחפש באמתחתי את אשר נמצא בידי ולסדר חיבורי זה ולהוציאו לאורה.
הרב פנחס זעליג הכהן שוורץ ורעייתו הי"ד נהרגו יחד עם בני קהילתם על קידוש ה' באשוויץ בשנת תש"ד.
ימי הזיכרון לקהילה נקבעו לי'-י"ב בסיוון.
בשואה נספו גם אחיהם של הרב פנחס זעליג והרב יוסף, הרב שמואל הי"ד מסאטמר עורך "לקט ששנ"ה", הרב אברהם יהודה הי"ד ערך כתב עת תורני, "פני הנשר" והרב מנחם ישעיה הכהן שוורץ הי"ד, מגיד מישרים בקלוזינברג., ואחיותיהן: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.
אם בחקותי תלכו וגו'. המדרש חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך, אמר דוד בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
ולא אאריך בדקדוקים כי ראיתי דרשת רבים בזה, כל אחד לפי דרכו, ואין אחד מהן יתרץ את הלשון רגלי מוליכים אותי דהוה ליה למימר הלכתי, או הולך, ומן הסתם שאדם הולך ברגליו. שוב מצאתי באור החיים הקדוש שהיה דוד חושב לעשות ענינים ורגליו מוליכין אותו מעצמןם אל בית המדרש לרוב החפץ והרצון והרגילות בדבר, עיין שם. ועלה על מחשבתי לפרש בעזרת ה' יתברך, כי האדם, כל ימי חייו הולכים אחר ימי ילדותו ובחרותו, וימים וזמן הזה לפני בואו בגדר איש, המה יסוד לימים הבאים, כי אם ילמוד בבית אביו ואמו דרך הטוב והישר, ואצל רבו דרך התורה והיראה בימי בחרותו, אז אם גם אחר כך יבוא וידור בין בני אדם אשר לא ילכו בדרך השם, ולא ישמעו לעצת חכמים וסופרים, הוא לא ילמוד מהם את הדרך הרע הזה, כי בכל עת ובכל רגע יחשוב בלבו את ימים הקדמונים אשר עברו חלפו עליו, בעת אשר שמע מוסר אביו ועשה תורת אמו, עת אשר עמד לפני רבו הדומה למלאך ה', וראה אותו בבואו אל הקודש, בעבודת ד' ולימוד תורתו הקדושה ומחשבות כאלה יריחו לו כאגודת פרחים שונים ויישאף מהם תענוג הרוחני ויגברו את תענוגי הגופנויות ולא ילך אחריהם.
והנה דוד המלך עליו השלום בימי ילדותו היה בבית אביו היה כשושנה בין החוחים, ולא היה בין בני אדם בתוך הבאים, והתבודד עצמו בשדות וכרמים לעבוד את בוראו ברוך הוא. אבל בעת אשר נעשה מלך על ישראל מרחוק ומקרוב באו מלכים ומלכות לבית המלך וראה אותם ודיבר אתם עמם, והיתה התנהגותם זר לו, כי ככל יום ויום עלה על דעתו ימי ילדותו, עתים אשר עסק בעבודת השם ברוך הוא, לא הלך אחריהם רק אחר ימי בחרותו, לא למד מהם ולא עשה כמעשיהם, כי ככל יום ויום הביט לאחוריו לימים הקדמונים. וזהו שאמר הכתוב בכל יום ויום הייתי חושב ואומר למקום פלוני ולבית דירה פלוני אני הולך, מחמת ההכרח היה חושב כן, כי גם המה מלכים אחרים אשר באו תחת צל קורתו עשו כן. אבל לא יכלו לפתותו, כי רגליו, פירוש, דוגמת הרגל, כפי שכל גוף האדם הולך אחר הרגלים – כן ימי חייו של אדם הולכין אחר ימי בחרותו. ולכן אמר שימי בחרותו הוליכו לבתי כנסיות ולבתי מדרשות.
וזהו טעם אומרו חקתי, לשון רבים, רצונו לומר בבוקר ובערב, שאם ילך בדרך התורה בבקר, רצונו לומר בימי ילדותו, זה יגרום שילך בה גם בערב, בעת זקנתו:
הרב יוסף צבי הלוי שוורץ הי"ד ב"ר חיים יהודה, מסאמוש-אויוואר (גערלא, הונגריה, כיום רומניה), היה תלמידו של הגאון רבי יחזקאל בענט זצ"ל אב"ד וואראהל.
בזמן מלחמת העולם הראשונה גלה לעיר איוך (נאדי עניעד) ושהה שם כשמונה שנים. אחר כך שרת בקודש כשנתים בעיר בלאי (באלאזש פאלווא) וקבל סיוע מכלכלת משפחתו מאנשי הקהילה בשעת דוחקו. בהמשך עבר לגהעארגה (סנט דשזארדזש) שם כיהן כש"ץ ומורה.
בשנת תרפ"ו (1926) הוציא לאור את ספרו "בן יוסף" על חמישה חומשי תורה בדברי אגדה. בהקדמת הספר כותב מחבר "והנה סהדי במרומים שלא עלתה על דעתי מעולם ולא קויתי להשיג תועלת ממון או כבוד מכתיבת ספרי זה, לא להתהדר במלאכתי ולעשות לי שם בארץ, או קורדום לחתוך בו, כי אם לעשות הטוב והישר בעיני ה', להגדיל תורה ולהאדירה. וכמעט בכל אותו ואות היה ברעיוני שמו של הקב"ה… אם יזכני הקדוש ברוך הוא וברוך שמו שאחד מעמינו יקרא וילמוד מאלה הדברים רק פעם אחת בשנה, אולי אבנה גם אנכי מזה… ועתה אתה בני, צמד לבבי מחמד נפשי חלקי מכל עמלי, ספרי זה אשר נחמד לי מכל הון שבעולם, לך ודפוק על דלתי אחינו בית ישראל שיקחוך הביתה, אמור להם שאם ידברו אתך עמך, תיכף יתנוצצו בעיניהם חוטי משי, אשר מהם עשיתי לך בגד וטלית נאה, בנקודי כסף וזהב, והניצנים עם פרחי שושנים אשר נטעתי סביבותיך יתנו ריח נעים, אשר ימלא בתי בני ישראל על כל גדותיהם, שאין ריח שבעולם דמיון לזאת הריח, אשר עבודה אנו מקבלין השפע מקדושה עליונה השופעת בחסד ה' יתברך על עמו ישראל בעת עסקינו בתורתו הקדושה".
ברמזי פרה אדומה אמרתי כי על אדם הנטמא זרקו עליו אפר פרה אדומה כדי ללמדו מוסר ולרמז לו שהוא דומה לבהמה, אבל לא לבהמה אשר יש בה רוח חיים ונושאה עול ונותנת חלבה וצמרה כי בהמה זו תועלתה מרובה מאדם הנטמא אשר פרק עול, אלא הוא דומה לבהמה אשר לא נשאה עול ואין בה רוח חיים ונדונה בשרפה, וכן הרשעים בחייהם קרוים מתים ונדונים בשריפה, כי אור של גיהנום שולט בהם. על כן אדם הנטמא יקח מוסר מפרה אדומה ושב ורפא לו. ועיין במשניות קידושין סוף פרק א' מה שכתב הגאון תפארת ישראל על פסוק ואדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות "נדמו". הלשון "נדמו" זר. ופירש הוא ז"ל אדם שאינו עוסק בתבונה זר מעשהו ונמשל כבהמה, אבל הוא עוד גרוע ממנה. כי בבהמה אשר יש בה תועלת השיגה תכליתה בעבודתה או בעורה וחלבה וכדומה, אבל בפרא אדם אין בו שום תועלת. על כן הוא נמשל כבהמה אשר אין בה רוח חיים אלא רק "נדמה", כלומר רק בצורה ובתמונה היא עומדת, כמו שאומן עושה תמונתה על לוח. וזהו שאמרו אדם ביקר ולא יבין נמשל כבהמות, אבל לא כבהמות חיות, אלא כבהמות "נדמו" מלשון דמות ותמונה. ועל פי זה פירשתי גם אני הפסוק "נדמו" עמי מבלי דעת, כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי (הושע ד') כלומר ישראל רק אז הוא עמי באמת ובפועל אם אוהב את הדעת ויש בו דעת, אבל אם אין בו דעה, אז רק "נדמו" עמי, כלומר אז רק דומה כאילו הוא עמי. אבל באמת אז אין הוא עמי, כי אתה אם הדעת מאסת אז אמאסך מכהן לי, על כן אז רק "נדמו עמי".
ויקחו אליך פרה אדומה וגו'. עיין רש"י ומדרש אגדה העתקתי מיסודו של רבי משה הדרשן משל לבן שפחה שטינף פלטין של מלך, אמרו תבא אמו ותקנח צואת בנה. עיין שם. נראה לעניות דעתי, מדרש הנ"ל להורות בא מוסר ואזהרה לבני ישראל שלא יעיזו לטנף פלטין המלך מלכו של עולם. ואם יש בהם קלי דעה אשר לא יחושו על נפשותם, על כל פנים יחוסו על אמותיהם, כי האם מחויבת לקנח צואת בנה. ורבותינו ספרו לנו במסכת קידושין דף ל"א (ובירושלמי פיאה א,א) פעם אחת אבדה אבן טובה מחשן המשפט ואמרו אית מרגלא טבא דכוותא לדמה בן נתינה. וחכמים הלכו אליו לקנות ממנו אבן טובה הנאבדה. אבל אביו היה ישן, ודמה לא רצה להפריעו ממנוחתו. ועל ידי מצות כבוד אב הפסיד אז הון רב. מה פרע לו הקב"ה, אמר רבי יוסי בי רבי בון אותו הלילה ילדה לו פרתו פרה אדומה ושקלו לו חכמי ישראל משקלה זהב. עיין שם. נראה לעניות דעתי, כי גם בספור זה כללו חז"ל מוסר וגערה לישראל, כי בדור פרוץ נאבדה אבן טובה לישראל, ואבן טובה זו מצות כבוד אב ואם. וכדי בזיון וקצף אם אבן טובה הנאבדת לישראל נמצאה אצל דמה בן נתינה והוא מצוין על ידי מצות כבוד אב. וכן גער הנביא יחזקאל עליו השלום בסימן ה' כטובים שבהם לא עשיתם כרשעים שבהם עשיתם, ועל כן באו לידי כך שהוצרכו לקנות פרה אדומה מדמה בן נתינה, כי פרה אדומה עלולה לטהר טומאה ישראל ולהזהירו שיחוס על אמו שלא תצטרך לקנח צואת בנה. ועל פי זה יש לפרש גם כן בפרשת בשלח על פסוק שם שם לו חק ומשפט וגו', במרה נתן להם מצות פרה אדומה ואף על כבוד אב נצטווה במרה, עיין רש"י בפרשת ואתחנן על פסוק כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך במרה, כלומר מפרשת פרה יראה הרואה כי האם צריכה לקנח צואת בנה על כן כל בן ישים אל לבו לכבד אבותיו ויחוס עליהם שלא להביאם לידי מרה, כי מרת לכל אב ואם אם יצטרכו לקנח צואת בנם.
ועוד יש לומר על הנ"ל, פרה אדומה בא לכפר עון העגל. לכאורה צריך בירור, מה ענין הנוגע במת לענין עון העגל. נראה לעניות דעתי כי גם על זה יש להקשות למה יצטרך הנוגע במת סם ותרופה, הלא במקום אחד דרשו חז"ל כי אין לך רפואה מעולה המטהרת מכל זוהמא וחלאה כמי שעוסק במת. וכדברי חז"ל במסכת ברכות דף ה' על פסוק רגזו ואל תחטאו, שאם אין מועיל כלום למנוע את האדם מן החטא ומן יצר הרע, אז יזכיר לו יום המיתה. ואם כן העוסק במת מי יזכור יום המיתה יותר ממנו. ונראה לעניות דעתי כי זכירת יום המיתה יש בו ענין העלול גם כן להדיח את האדם משאתו ולהחיש לו עון ופשע. וענין זה ראה ישעיה הנביא בסימן כ"ב כאשר קרא ה' לבכי למספד אז קלי הדעת מהרו להתענג ולמלאות בטנם באמרם אכול ושתו כי מחר נמות. וכן היה בנימוס אומות העולם אחר כל קבורה התקבצו ועשו משתה ויאכלו זבחי מתים. וכן עשו בני ישראל כאשר השחיתו בראשונה ועשו את העגל, כתיב וישב העם לאכל ושתו ויקומו לצחק. ונראה לעניות דעתי כי על כן כתיב בפרשת פרה אדומה סגנון לשון זה כל הנוגע "במת" בנפש האדם וגו', כלומר יש מה שמת בנפש האדם ויש מה שחי בנפש האדם, החומר והגוף מת והולך לאבדון אבל הרוחנית בנפש האדם חי גם באבדן הגוף. ומכוונה עמוקה דברה תורה הקדושה בסגנון זה הנוגע "במת" בנפש האדם, כלומר כי מה שיש לו נגיעה בחומר בגופנית המת יטמא, אבל מי שיש לו נגיעה במה שחי בנפש האדם והולך ליתן דין וחשבון לפני אדון הרוחות, זה ילמוד מוסר. ובאופן זה זכירת יום המיתה לטובה היא. והנה כאשר עשו את העגל ישב העם לאכול ושתו וכל שולחנות נתמלאו קי צואה בלי מקום ועשו כעכו"ם האוכלים זבחי מתים, נגיעה זו טמאה אותם, על כן צוה ה' שתבא האם ותקנה צואת בנה, ופרה תכפר על עון העגל.
הרב שרגא פייש הי"ד נולד בשנת תרכ"א (1861) לאביו הרב יהושע פולק בפטרובוסלו (אז הונגריה כיום סרביה).
תלמיד הרב מרדכי לעוו והרב משה צבי רויזניץ. אחר כך היה תלמידם של מהר"ם שיק וה"שבט סופר". היה חתן הרב שלמה קליין אב"ד זענטא. רב בקהילת נאווי בעצעי (טורוק-בעצע), ומשנת תרס"א (1901) רב הקהילה הותיקה בווייצן.שימש גם רב בית הכלא המרכזי בעיר. ניהל ישיבה. בשנת תרפ"ז (1927) פרסם את ספרו "ספר תשבי על פרשיות התורה". צירף לסוף ספרו ליקוטי מכתבי חותנו "עת ספוד" ו"דרשות מהרש"ק". בהיותו אלמן בן 83, נספה בשואה באושוויץ באושוויץ בכ"ה (או בכ"א) בתמוז תש"ד.
מקורות: חכמי הונגריה, קהילות הונגריה, דף עד שרשם בנו הרב יואל פולק מתל אביב.
מקורות נוספים לעיון: פנקס קהילות הונגריה, הגאון שנשכח (ירושלים תשמ"ב) מעמוד 116. "ספר תשבי" יצא בשנת תשנ"ז ע"י נכד המחבר, הרב יעקב יהודה פולק, בתוספת תולדות המחבר ומשפחתו.
אם על המלך טוב יכתב לאבדם וכו', ובסמוך בבקשת אסתר נמכרנו אני ועמי וכו' מי הוא זה וכו'. וכבר נתקשו בו רבים איך כי שכח מה שעשה הוא בעצמו שהסיר טבעתו ומסרה להמן לעשות כטוב בעיניו עם היהודים לאבדם, רחמנא ליצלן.
והביא בספר חש"ב דברי יקר בשם חתם סופר ז"ל, לכאורה קשה על מה דאמר מרדכי להתך שנאמר ויספר לו את כל אשר קרהו ואת פרשת הכסף אשר אמר המן לשקול וכו'. מה רצה בזה להגיד לו את פרשת הכסף, והרי לא נתן, כי המלך אמר לו הכסף נתון לך. גם מה זה ומרדכי ידע את כל אשר נעשה. ואמרו רבותינו ז"ל ברוח הקודש, ומי לא ידע מאלה. והרי נתן לו את פתשגן כתב הדת הנתן בשושן בגלוי. ואסתר אמרת למלך כי נמכרנו, גם זה קשה, הרי לא נמכרו, אלא בחנם נתנו.
אכן תחבולת גדולה היה בזה למרדכי להגיד לאסתר את פרשת הכסף אשר אמר המן, והוא הנה בוודאי מחוק המלך ומכל שכן בימים ההם, לענוש אחד מהעמים הנתונים תחת ידם אם עוולה בעם ההוא שהן מורדים במדינה ובמלך וכדומה, ומי יאמר לו מה תעשה בדבר הזה. אך שיעשה המלך בעד בצע כסף ושוחד יקח להרג עם נקי חכם, זה לא נשמע. גם שאר העמים לא יניחוהו לעשות כך, כי היום יעשה כך לעם הזה, ומחר לעם אחר. ומעתה כאשר אמר המן מלשינות על ישראל, ואת דתי המלך אינם עושין להם והם מורדים במלכות, זה היה ניחא לאחשורש. אבל כשאמר, ועשרת אלפים וכו', השיב לו מיד הכסף נתן לך, פירוש, מלהזכיר כאלה שתוק מרצות כסף, כי יאמרו כל העמים כי בשביל כסף עשיתי זאת וימרדו כולם בי, ויורידוני מכסאי. אבל העם לעשות בו, יען כי הם מורדים במלכות. ובודאי בפתשגן הכתב כן נכתב כל דבר שהם מורדים במלכות, ובאמת לא נודע לשום איש שדבר המן מכסף ליתן למלך, כי יהיה בזה בזיון גדול גם אם היה רק המדובר ממנו כמובן.
אכן למרדכי נאמר ונגלה כן ברוח הקודש מה שאמר המן לשקול. ומעתה אמר לאסתר שתגלה למלך כי הדבר ידוע ונודע לכל כי המן קנה את העם מהמלך, וכאשר נעשה בצאן עשו באומה גדולה. ואין לך בזיון גדול מזה, וגם סכנה למלך כנ"ל. ומאין נודע הדבר, אין זה כי אם המן בעצמו גלה את הדבר (ובוודאי כי כוונתו באמת להפיל את המלך ולבזותו) והיה בזה דבר חכמה גדולה. בזה יש חרב ביד אסתר להפיל את המן, והיינו, את פרשת הכסף אשר כי אמר המן; כי נודע מהמן אשר אמר להמלך, ועל כן צדקה אסתר, נמכרנו בכסף מלא. וכשמוע המלך כזאת, חרד מאד וצעק מי הוא זה וגו' אשר מלא לבו למכור בעד כסף אומה שלמה, והשיבה איש צר ואויב המן הרע הזה, ורבותינו ז"ל אמרו במדרש צר לי ואויב לך הוא, ואויב שעשה כזאת יגלה הדבר למרוד בך.
הרב יששכר דוב ב"ר נח יו"ט ליפא פרידמן נולד בשנת תרכ"ב (1862) ביולניצא (אז אונגריה).
בשנת תרנ"ג כתב הרב את קורותיו של סבו של חותנו, הרב יחזקאל פאנעטה זצ"ל. הספר נדפס לראשונה בשם "תולדות רבנו יחזקאל" בראש הספר דרך יבחר. בשנת תשל"א חזר החיבור והודפס בראש הספר "ים הרחב על מסכת גיטין", בהוצאת נכדו של הרב יששכר דוב הי"ד, הרב אשר שמואל הכהן כ"ץ.
לאחר שכיהן כרבה של דארויץ, מונה הרב בשנת תרפ"ב לרבה של הקהלה הישנה בקארי-מארי (קראלי) טרנסילבניה, רומניה.
הוציא לאור את ספרו "מטה יששכר" בשנת תר"צ (1930). הרב הביא בתוך ספרו גם את דרשת בר המצוה של בנו, חיים בצלאל.
בהקדמת הספר מביא המחבר את ייחוס משפחתו לתוספות יום טוב. בהמשך ההקדמה הוא מודה לאחיו, שמואל-יוסף והלל, שגדלו אותו לאחר שהתייתם בעודו ילד. בגיל שתים עשרה התחיל ללמוד בישיבת רבי שמואל דוד יונגרייז זצ"ל אב"ד בקהילת פעהער דיארמאטה, ולמד גם בישיבת רבי משה דוייטש זצ"ל אב"ד טריאן. אח"כ למד בישיבת מחבר ה"חתן סופר" במטאטרסדורף. נשא לאשה את מרת חיה רחל, בתו של הרב אשר שמואל פאנעטה אב"ד הידאלמאש מחבר כתב היד לספר אש דת על התורה.
בסוף ספרו צירף את הספר "מגילת איבה" אשר כתב רבנו התוספות יום טוב להודיע לזרעו וזרע זרעו עד עולם.
בשנת תרפ"ד (1923) פרסם הרב הי"ד את ספרו בספר גבעת פינחס ובו מובא הספדו על חתנו הרב פינחס יהודה כ"ץ זצ"ל, אב"ד בקיראלי דאריץ שנפטר בגיל שלושים וארבע בהשאירו אלמנה וארבעה יתומים קטניםהרב פרידמן הי"ד .
מאמר ביקורת של הרב פרידמן הי"ד על הבונים בתי כנסת עם מאפייני בתי טפלות, התפרסם בכתב העת "המגיד".
הספד הרב יששכר דוב על בנו הרב חיים בצלאל זצ"ל שנפטר ביום ח' טבת תרצ"ז מופיע בכתב העת "המגיד".
הרב נהרג על קידוש השם באושוויץ בסיון תש"ד בהיותו בן שמונים ושתים שנים.
לעיון נוסף בתולדות הרב פרידמן הי"ד: חכמי הונגריה, חכמי טראנסילוואניה.
בשו"ת כתב סופר אורח חיים סימן קל"ט בשאלה מי ששולח לעני מאכל ומשתה שיוצא בו ידי משלוח מנות אם יוכל לצאת בזה תרתי כשמתכוון גם למתנות לאביונים, היינו בצירוף שנותן עוד מתנה לעני אחר, או לימא דבעי לשלוח דוקא משלוח מנות בפני עצמו ושני מתנות לשני אביונים בפני עצמם.
וטורי אבן מגילה ז' ע"ב נראה לו דלא יצא, ולא כתב ראיה לדבר. ובכתב סופר הנ"ל אתי עלה מתרי טעמי:
דאין עושין מצות חבילות, כדאיתא בפסחים ק"ב ע"ב.
מטעם שכתב במגן אברהם בשם מהרי"ל דאינו יוצא מתנות לאביונים במעות מעשר משום דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, והוא הדין כאן. עיין שם באורך.
ובספר תקון משה על פורים הקשה על זה, וזה לשונו: "ולא ידעתי איך יפרנס משנה ערוכה חגיגה ז' ע"ב דכהנים יוצאים ידי שלמי שמחה בחטאות ואשמות וחזה ושוק, עיין שם, ואמאי הא אין עושין מצות חבילות. ועל כורחך צריך לומר דבכהאי גוונא דאינו מוסיף שום דיבור או מעשה בשביל מצוה האחרת, רק במעשה אחת נעשים שתי מצות ממילא, לא שייך 'אין עושין מצות חבילות' וכו'. וסיים, ומכל מקום טעם שני, משום דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין, נכון הוא.
עוד הקשה בספר תקון משה הנ"ל: צריך עיון אי יוצא במשלוח מנות ומתנות לאביונים כשנותן לקטן. והנה במתנות לאביונים ודאי יוצא בנותן לקטן, אבל במשלוח מנוח דעיקרו משום הסעודה יש לומר דבעי דוקא גברא דבר חיובא בסעודה הוי ולא קטן. ואפילו הגיע לחינוך מכל מקום הוי תרתי דרבנן, כמבואר בברכות דף מ"ח לענין להוציא אחרים ידי חובתן, דתרתי דרבנן לא מצי מפיק חד דרבנן, הא מסברא ואי בעית אימא קרא דכתיב 'ומשלוח מנות איש לרעהו' כמותו, דומיא ד'איש', למעוטי קטן. וסיים וצריך עיון.
עוד כתב שם: יש מפקפקים מנא לן לשלוח מנות על ידי קטנים, הא אין שליחות לקטן, וטעות הוא וכו' יעויין שם.
ולולא דברי כתב סופר הנ"ל היה אפשר לומר לפי מה שכתבתי בספרי חמודי אפרים על התורה פרשת תצוה על מה שכתב בכתב סופר שם למה שהתוספות מדייקו מלשון מתניתין מגילה 'אין בין אדר ראשון לשני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים', משמע דמשתה ושמחה שוין. וצריך עיון בשלוח מנות מה דינו דגם כן לא אמור במתניתין. ומסיק למי שמחמיר להרבות בשמחה, יתנהג גם כן לשלוח מנות. ואני הוכחתי שם להיפוך, דבאדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל [שוב מצאתי בתוספות יו"ט, שכתב להדיא כדברי במשנה ד' מגילה דבור המתחיל ומתנות לאביונים וכו' והוא הדין משלוח מנות דלתנייהו אלא בשני] עיין שם. והוא על פי דברי אפריון לפרשת זכור עמד על המקרא ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים:
עיקר התקנת של משלוח מנות למה זה?
ראוי להבין כיון שבוודאי מצות מתנות לאביונים גדולה ממצות משלוח מנות איש לרעהו, וכמו שכתב הרמב"ם מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים וכו'. ואם כן היה ראוי להקדים בקרא את העיקר, והווא ליה למימר 'ומשלוח מתנות לאביונים ומנות איש לרעהו'.
ותירץ, כי מאחר שהרגישו כי כל הצלתם לא היתה אלא בזכות הצדקה, ולכן ראו לתקן אשר ביום זה ירבו בצדקה באופן היותר טוב ומעולה שלא יתבייש העני, כמו שמצינו במשנה תענית לא היו ימים טובים לישראל וכו' שלא יבייש את מי שאין לו. ויש לומר על דרך זה תיקנו גם הצדקה בפורים לשלוח מנות גם איש לרעהו שלא יתבייש האביון. ולכן הקדימו גם כן בקרא וכו'. ודברי פי חכם חן.
ואתא לפי דבריו באדר ראשון דלא תקנו מתנות לאביונים, לא שייך משלוח מנות כלל, דמשלוח מנות אינו מהעיקר המצוה רק אודות מתנות לאביונים. יעויין שם.
ולפי זה ממילא יוצאים ידי משלוח מנות ומתנות לאביונים כאחת. גן כן דלא שייך כאן אין עושין מצות חבילות וגם לא שייך טעמא דדבר שבחובת אינה באה אלא מן החולין כמובן. וממילא נשמע דיוצא גם כן במשלוח מנות כשנותן לקטן וגם אין לפקפק משלוח מנות על ידי קטן כי לפי דברי ספר אפריון הנ"ל יפלו כל הספיקות. ודו"ק והנראה לעניות דעתי כתבתי.
הרב חיים אפרים ב"ר אברהם בליטי, דומ"ץ בטארנאליא (Tornal'a היא Safarikovo, בעבר הונגריה, כיום סלובקיה).
בילדותו נפטר אביו ואמו, הצדקת מרת מאטל ז"ל, עמלה רבות לגדלו לתורה ולתעודה בישיבות. למד אצל תלמיד הרב שמואל גינז אב"ד אבראהאם, ולפי "אהלי שם" היה תלמידם של הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד, בעל "בית נפתלי", ושל הרב שמחה בונים סופר רבה של פרסבורג, בעל "שבט סופר".
בהיותו כבן שבע עשרה נחלש עד שהיה חולה מסוכן, ואז הוסיפו לו את השם "חיים". סבל הרבה "ומי כמוני לספר מתלאות, הולכות ובאות, וכל הרפתקאות, דעדו עלי היו כלנה, שנה אחר שנה… רבים רודפי וצרי, לא שלוותי ולא נחתי מנעורי".
לאחר נישואיו עם מרת גיטל אכל על שולחן חותנו, אך תוך זמן קצר ירד חותנו מנכסיו. בנו נפטר בינקותו. התקשה למצוא משרה רבנית, בשל אנשים בלתי ראויים שמונו לתפקידם בשל קשרים משפחתיים. בסביבות שנת תרנ"ח (1897/8) מונה לרב ודיין בקהילת טארנאליא, שם לימד תורה מידי יום בבית המדרש. בהמשך סבל ממחלות ואושפז מספר פעמים בבית החולים. "שלש פעמים לבית החולים נהלוני, על שולחן הניתוחים כבלוני, נתחו את בשרי ופצעוני". תוך כדי תיאור תלאותיו בהקדמות ספריו, המחבר בוטח בה', מצדיק עליו את הדינים ומודה לה' על שהחיה אותו.
בשנת תרפ"ה (1925) פרסם את שני חלקי ספרו "חמודי אפרים" ובשנת תרצ"ה (1935) פרסם את שני חלקי ספרו "אשל חיים" – חלק ראשון של כל אחד מהספרים הללו הוא דברי אגדה לעתים ולמועדים, דרשות והספדים בביאור מקראי קדש על רוב סדרי התורה עם מאמרי חז"ל. ובחלק השני מובאים דיונים על מספר סוגיות בש"ס. בסיום כל אחד מכרכי ספריו הוסיף שו"ת בשם "חיים שאל".
בהסכמה ל"חמודי אפרים" כותב עליו הרב קאפל רייך זצל אב"ד פאסט: הן כל יקר ראתה עיני ספר נאה ונחמד בשם "חמודי אפרים" יכונה, אשר חיבר הרב הגאון המופלג המפורסם לשם ולתהלה סיני ועוקר הרים כש"ת מו"ה חיים אפרים באלאיטי נ"י דומ"ץ דק"ק טארנאלא יע"א וחיבור הלזה מתחלק לשני חלקים, האחד תוכו חידושים על סוגיות הש"ס ובשני מילי דאגדתא, דרשות לשבתות ומועדים. וכפי מסת הזמן שמתי עיוני באיזהו מקומן ומצאתי וראיתי בחידושי הסוגיות חריפות ובקיאות עד להפליא – ובאגדה דברים יקרים מלאים חכמה ומוסר השכל מעוררים לאהבת התורה ויראת שמים. והרב המחבר נ"י בענוותנותו בקש ממני הסכמה להוציא חיבורו לאור – ולפי דעתי זה אך למותר, כי המפורסם אין צריך ראיה כי נודע ומפורסם בשערים שידיו רב לו בחריפות ובקיאות. ואוהבי תורה יקנו הספר, נחת ינחתו בו כי ימצאו בו דברים המשמחים אלקים ואנשים וגם דעת זקנים נוחה הימנו.
הסכמות נלהבות נוספות, המפרטות את מעלת המחבר ותורתו נכתבו על ידי הרב ישעיה זילברשטיין זצ"ל מחבר ספר "מעשי למלך" ועל ידי הרב מרדכי וינקלר זצ"ל מחבר "שו"ת לבושי מרדכי" (וראה שם בסימן ע' תשובתו לרב בליטי).
כן הובאו דבריו בספרים של מחברים אחרים ובהם הדרת קודש ועוד.
ילדיו:
בתו חיה שרה אשת הרב ישראל וועלץ דומ"צ בקהילת פעשט.
בנם הרב משה הי"ד, בנותיהם רחל אשת הרב משה שמעון הלוי הופמן הי"ד בן הרב אברהם דוד אב"ד אדא, מרים, אסתר, מאטל חיה ורבקה.
בתו מרים אלמנת הרב שלמה ברוך עלנער ז"ל (נפטר ה' בתמוז תרפ"ז) התגוררה בקהילת שאלגוי טאריאן
בניהם שמואל מאיר ויהודה (ליב).
בקובץ הנשר שיצא לאור בתש"ג (1943), העורך כותב שהרב חיים אפרים נמצא בין החיים. הרב חיים אפרים נספה במהלך השואה. שמו הובא לזכרון בספרים "הגדה של פסח אמרי חמודות", "דברי ישראל חלק ג", כמי שנהרג על קידוש ה'. נינתו מילאה עליו דף עד ביד ושם. שמו מופיע ברשימת יהודי טורנלה שנהרגו בשנת 1944. ובעל נכדתו מסר שנרצח ב-1944 באושוויץ. ב"אמרי חמודות" (ירושלים, תשנ"ב) כתב שהרב נהרג באושוויץ בכ"ד סיון תש"ד.
הערה: הערך על הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" נראה רצוף אי דיוקים:
שנת הלידה המופיעה ב"אהלי שם" הוא תרל"ז (1877) לא מסתדרת עם הנתונים המובאים ב"דברי ישראל" (שם ניתן לחשב שבתו נולדה בשנת 1888). גם בדף עד שכתב בעל נכדתו מובא שנספה בשנת 1944 בהיותו מעל 80, כלומר שנולד לפני 1864.
את השנה המשוערת בה החל לשמש כרב בטארנאליא חישבתי ממה שכתב הרב בהקדמת ספריו, וכן מופיע בספר "חכמי הונגריה". אך ב"אהלי שם" כתב שהתקבל שם לאב"ד בשנת תרנ"א. ב"אהלי שם"
גם כתב שמחותניו של הרב בליטי הם: הרב מאיר טענענביים אבד"ק פיטנאק, והרב חיים פריעד אבד"ק סעגפעטער, אך ממה שמופיע בהקדמת "אשל חיים" זה נראה אחרת.
רשימת רבותיו של הרב חיים אפרים ב"אהלי שם" שונה ממה שמופיע ב"חכמי הונגריה".
מקורות: הקדמות ספרי הרב, אהלי שם, חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, דפי עד ביד ושם.
בספר מלאך רפאל בשם הבעל שם טוב, שעשרה רועים נפקדו על ישראל קודם התגלות מלכות מלך המשיח, הלא המה נביאים שופטים או זקנים מלכים כהנים תנאים אמוראים נשיאים גאונים רבנים והאחרונים הם הצדיקים. וישאל השטן מה זה מנהיגים הצדיקים, הלא כל ישראל מחויבים להיות צדיקים, כמו שנאמר "ועמך כלם צדיקים". וישיבו לו, שתהיינה כתות חסידים, וכל כת יהיה לה ראש ומנהיג אשר יקראו לו בשם "צדיק", והוא יורם דרכי החסידות ועבודת ה' יתברך. והבין השטן שלא טוב הדבר עבורו, ואמר שיחגור עצמו בכל כחו לחרחר ריב ומדון בין כתות החסידים שלא יתאחדו בשום אופן, שכל כת ידברו עתק על המנהיג של כת השניה ויבזו אותו תמיד, ויסברו שעושים מצוה רבה. עד כאן. והמשכיל יבין איך שיצרא דמחלוקת בוער מאוד וביותר בלב החסידים וזאת מעכב את הגאולה (ע"כ).
אמרו חז"ל, מחלוקת אחת דוחה מאה פרנסות.
הרב הקדוש רבי פנחס מקאריץ זי"ע אמר, במקום ששני יהודים מריבים זה עם זה ומזלזלים זה את זה נטמא זה המקום סביבם עד ב' מאה אמה ותיכף נתמלא זה השטח קליפות ושדים משחיתים ומזיקים, ומזיק לעומד שם. עד כאן לשונו הקדוש.
בא וראה כמה קשה מחלוקת, כל העוזר במחלוקת הקב"ה מאביד זכרו (מדרש רבה במדבר פרשה יח).
אמר רב, כל המחזיק במחלוקת עובר משום לא יהיה כקרח וכעדתו (מדרש רבה ).
בית שיש בו מחלוקת, סופו לחרב. אבא שאול אומר, מחלוקת בית דין, חורבן עולם (מסכת דרך ארץ פרק ט).
אתם נצבים היום, מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפלה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם. אימתי, בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת. בנוהג שבעולם אם נוטל אדם אגודה של קנים שמא יכול לשברם בבת אחת, ואלו נוטל אדם אחת אחת אפילו תינוק יכול לשברם. וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו כלם אגודה אחת (מדרש תנחומא נצבים).
בעונש דור הפלגה, וכי איזה קשה של דור המבול או של דור הפלגה. אלו לא פשטו יד בעיקר, ואלו פשטו יד בעיקר להלחם בו. ואלו נשטפו, ואלו לא נאבדו מן העולם. אלא שדור המבול היו גזלנים והיתה מריבה ביניהם, ודור הפלגה היה שלום ביניהם, שנאמר "שפה אחת ודברים אחדים", למדת ששנאוי המחלוקת וגדול השלום (רש"י נח).
בשנאת חנם כתיב "לא תשנא את אחיך בלבבך", והוא שורש כל הרעות. ראה מה גרמה שנאת יוסף לאחיו. ועל שנאת חנם אנו בגלות הארוך הזה מכל הגליות שהיו בסבת עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים בבית ראשון. וכשם ש"ואהבת לרעך כמוך" כולל קיום כל התורה, כך השנאה להיפך לעבור על כל התורה (ד"כ).
במדרש "האספו ואגידה לכם", רבנן אמרי ציוה אותם הזקן על המחלוקת. אמר להון, תהון כלכון באסיפה אחת וכו', נעשו בני אגודה אחת התקינו עצמכם לגאולה. עד כאן לשונו.
פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום. שהקב"ה יקרא לישראל פעם בשם אב, ופעם בשם שר. והדבר הגורם לישראל שיקרא יתברך להם אב או שר הוא השלום, שאם יש שלום ביניהם, אז יקראו לו "בנים", ואם חס וחלילה יש מחלוקת ביניהם, נקראים לו "עבדים" והוא להם לשר (מהגה"ק רא"ד מבוטשאטש).
מחלוקת נקראת "מצה", מפני שכל מחרחר ריב נדמה לו שעושה בזה מצוה, אבל באמת היא עבירה. ולכך אות וא"ו, שהיא אות משם הויה, חסירה, שמחלוקת היא מסטרא אחרא (ישמח משה).
הדיין ומורה הההוראה במיהלוביץ (נאג'-מיחאלי, מיכאלובצה. אז הונגריה. כיום סלובקיה) הרב עזריאל יחיאל רובין (מחבר הספרים עצי יער, שדה יער, שדה העיר ובית יער), הוא אביהם של הרבנים שמואל הי"ד, גדליה הי"ד ויהושע ז"ל.
הרב שמואל נולד בסביבות שנת תר"ס (1900),היה חתן של הרב משה גרינברגר ז"ל, ותלמיד מובהק של ר' צבי הירש דיק ז"ל ושל הרב שמואל דוד אונגר הי"ד אב"ד טירנאו ונייטרא. בין שתי מלחמות העולם שימש כמגיד בקהילת מיכאלובצה והסביבה, ובדרשותיו הטיף לגדור את פרצות הדור ומכשלותיו. לשם כך אף הדפיס את ספריו: אשרי המחכה (תרפ"ח), הדעה והדבור (תרפ"ח), חומת הדת (תרפ"ט), זוהר דעת (תר"צ),קיצור ספר אבן בוחן (תרצ"א), קומי אורי (תרצ"א), לקוטי שמואל (תרצ"ב), מעשי נסים (תרצ"ב), תרי"ג מצות (תרצ"ד), עמודי עולם (תרצ"ה), ספר המצות – ביידיש (תרצ"ה), תשועת עולמים – ביידיש (תרצ" , תשמ"ד, תשמ"ח), צלותא דאברהם (תרצ"ו), שערי שלום וברכה (ת"ש), שערי ישועה (ת"ש) ותקנת השבים (ת"ש). את חידושי האגדה מעזבונו של אחיו הרב החסיד והפרוש ר' יהושע ז"ל, שנפטר בדמי ימיו ללא צאצאים ביום י"ח טבת תרצ"ד, הדפיס הרב שמואל בשנת ת"ש בספר דברי יהושיע.
ידיד נעוריו, הרב ישראל יעקב דוידוביץ', כותב עליו: "צדיק תמים ופרוש מן העולם הזה. תמיד הלך כשעיניו כבושות בקרקע ולא יצא מתוך ד' אמות שלו. בעל מוסר, ורבים השיב מעוון. הוציא לאור סידור תפילה וכמה קונטרסים בתורת המוסר. לא נהנה מן העולם הזה אפילו באצבע קטנה". (ספר זכרון לקהילת מיכאלובצה, תצלום 41).
בפתיחת ספרו "הדעה והדבור" כתב מקצת מתולדותיו:
חסדי ד' אזכיר תהלות ד' על כל החסד והטובה אשר מעודי גמלני, ושם חלקי בין יושבי בית המדרש ומעלות בגורל יושבי קרנות הצילני, כי בן אחד עשר שנים הייתי בעת הלקח ממני אאמו"ר זצ"ל ונשארתי בלי מנהל ומורה דרך ישר, ולבי עלי דוי מאין יבא עזרי והחכמה מאין תמצא. וסמוך לאותה הפרק נפרצה מלחמות העולם והלכתי זמן רב עבר ובטל ונחבאתי לברוח מחברי שלמדו אתי תורה שלא ישאלוני באיזה לימוד אני עוסק. ואל ד' בצרת לי קראתי ויענני, והצלחני במסחרי בשבועות אחדים, וקיימתי מאמר רבי נהוראי הוי גולה למקום תורה. ושם ראיתי שפל ערכי בתורה נגד חברי וגילי שאבותם עמדו בעזרם. וגם שם לא שקטתי ויסר יסרני ד' זמן זמנם טובא ונפשי ערגה וחמדה לישועה מצרה הכפולה צרות הנפש והגוף צרורה. וקבלתי עלי אם יושיעני ה' ואזכה לקצת ידיעה בתורה כחברי וגילי ורפואת הגוף ישלח ד' לי ממרום אעבדהו ביראה ואהבה. ועתה שקרבני ה' יתברך לעבודתו ללמוד עם בחורים וברפואת הגוף יעטנו, אודה לד' בכל לבבי ובתוך רבים אהללנו, בד' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו. אבל נדרי לא קיימתי. ונפשי יודעת אשמותי ואולתי. ורעה תחת טובות וחסדים גמלתי, ומה אשיב לד' על כל תגמילוהו אמרתי, ובמה אקדם ואכף לאלהי מרום.
בזמן מלחמת העולם השניה נכלא הרב במחנה הריכוז והעבודה סרד. הרב נרצח באושוויץ בסביבות א' סוכות תש"ה. כן נרצחו רעייתו ושני ילדיהם, ואחיו הרב גדליה עם רעייתו וילדם. הי"ד.
תלמידו הרב הקדוש רבי יחיאל מיכל מיכלוביטש, הידוע כ"רבי מיכל'ע" מזלאטשוב-נתניה זצ"ל, הלך בדרכי המוסר של רבו, והוציא שוב לאור בשנת תשמ"ו חלק מספרי רבו.
והפלתי ביום ההוא את ארץ גשן אשר עמי עומד עליה לבלתי היות שם ערוב למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ.
ולכאורה הלא להלן נאמר כבר ושמתי פדת בין עמי ובין עמיך, ונכלל בזה כל הפסוק הזה, אם כן מה מרמז לנו התורה הקדושה בכתבה ענין זה עוד הפעם. וגם כל התורה הוא נצחיות אם כן באיזה אופן נוהג פסוק הנ"ל בכל זמן ואדם. וגם תיבת ביום ההוא וגם תיבת אשר עמי עומד עליה נראה קצת כמיותר, ובוודאי כל אות ותיבה הוא מוכרח שאין יתרת בתורה הקדושה, על כן צריכים להבין מה מרמז לנו תורה הקדושה בכל אותן תיבות, ואין מן הצורך לדקדק עוד.
ונראה לפרש בסיעתא דשמיא, כי ידוע מאמר חז"ל אין משיח בן דוד בא אלא בדור שכולו חייב או בדור שכולו זכאי. ולכאורה האיך יוכל להיות חס וחלילה כולו חייב, כי לא אלמן ישראל הוא. ועוד אם חס וחלילה תהיה כולו חייב באיזה זכות תהיה הגאולה הלא נאמר בשובה ונחת תושעון, וכמבואר בש"ס סנהדרין דף צ"ו שרק בתשובת יגאלו, ופירוש שאז יהיה עולם הבירור, מי שהוא מאמין באמת בתורה הקדושה ובד' יתברך יהיה בכל לבו ונפשו דבק בתורה הקדושה ובמצוות ד' ומי שהוא פלגס ואין תוכו כברו יתגלה גם כן קלונו ברבים. ומאז פירשתי בגמרא ברכות דף ה' ע"ב במימרא שם, תניא אבא בנימין אומר על שני דברים הייתי מצטער כל ימי על תפלתי שתהא לפני מטתי ועל מטתי שתהא נתונה בין צפון לדרום וכו' אלא סמוך למטתי. וצריך בירור סמיכות שני מאמרים אלו זה לזה וגם הלשון מצטער צריך בירור רב.
ואמרתי על פי מה שפירשו בספרים הקדושים דברי הש"ס כל העולם ניזן בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חריבין מערב שבת לרב שבת, היינו שבשביל שחנינא בני מסתפק את עצמו בקב חריבין ולא רצה לקבל שכרו ולהנות בעולם הזה על כן נשאר זכותו לעולם, שבאם היה חנינא לוקח חלקו מפירות חלק עבודתו בעולם הזה לעצמו, אזי לא היה נשאר לעולם שום זכות, על כן ר' חנינא הבין בעצמו כי לעצמו אינו מזיק הדחקות ואין לו מזה פיזור הנפש וטרדות הדעת לבטלו מעבודתו ותורתו, על כן היה לו טוב יותר להניח ההרחבה לאותן אנשים שאם יחסר להם חס וחלילה איזה ענין או בריאות או בפרנסה או שאר צער רחמנא ליצלן שהם נרדפים חס וחלילה משונאי ישראלים אינם יכולים לעסוק בתורה ובמצוות ולהתפלל במוח כדת בדעת צלולה, על כן זכותו לאותן אנשים.
ונקדים עוד מה שהובא בתולדות בשם עוללות אפרים על הפסוק לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, דמבואר הרוצה להחכים ידרים ולהעשיר יצפין, אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, על כן זירז לנו הכתוב לבלתי סור מן המצוה ימין, שלא יחשוב שפעולת המצווה יגרום לו אריכות ימים כו', ולא לשמאל, שיגרום לו עשירות וכבוד, רק יעשה לשם פעלן.
ומעתה יובן כוונת הגמרא הנ"ל, ידוע שהבנים מכונים בשם מטה, כדכתיב אצל יעקב אבינו זי"ע שהיתה מטתו שלימה, וזהו שאמר אבא בנימין, כל ימי הייתי מצטער, כר' חנינא בן דוסא הנ"ל שלקח הדחקות לעצמו כי היה בכחו הרב לסבול הכל שלא יטרוד אותו מעבדות ד', והניח זכות הרחבה שלו משכר פירות של מצוותיו לבניו, היינו שתהא תפלתו זכותו לפני מטתו, בעד הבנים שלא יחסר להם בגופניות בבריאות או בפרנסה שלא יטרוד אותם מעבדות ד' וגם שלא יזיק להם הרחבה והשפע, רק שתהא מטתו, היינו בניו בין צפון לדרום, שלא יחשבו בעבודתם ובתורתם לא צפון עשירות ולא דרום אריכות ימים ושנים טובים רק לשם ד' בין צפון לדרום לא צפון ולא דרום, כבחינת עוללת אפרים לבלתי סור מן המצות ימין ושמאל, וממילא יהיה להם הכל.
על כל פנים היוצא לנו מכל זה כי כל צדיק ואיש אמת כל מגמתו הוא רק על הבנים שיהיו עובדי ד' ומניח זכותו להם שבניקל יבא להם אף על פי שהוא מוכרח על זה לצמצם בצמצום גדול בפרנסתו במזונותיו אינו משגיח על זה ומצטער עצמו וסובל הכל כל ימיו רק שהבנים יעסקו בתורה ברחבה במנוחה בלי טירדה. ושמעתי בשם קדוש אחד מדבר למה הדבר דומה לחנות שיש לו תריסין שקורין אויסלאגע ומשם יכולין לידע מה שיש בחנות והאיך עומד החנות, כך הבנים הם אויסלאגע לאבותיהם, מי שאוהב ד' יתברך והתורה הקדושה עושה כל ההתפעלות במסירת נפש לשם ד' עם הבנים להניח אותן ללמוד מימי נעוריהם אצל מלמדים יראי ד' ולגדל אותם בדרכי החסידות, ואין חושב ואינו משגיח על עמלו ורכושו לפזר הכל רק לגדלם בתורה וביראה ובחסידות ואין לו חשבון הגופניות לעצמו שיהיה לו יניקה מהבנים או גופניות הבנים להניח אותם ללמוד בחכמת שלהם שיוכל לדרוש בלשון שלהם כדי שיקבל רבנות בנקל בעוונותינו הרבים קרדום לחפור בה…
היוצא לנו מכל זה מי שהוא באמת שפל ונמוך רוח ויודע שהוא גר בעולם הזה, הוא חושב תמיד רק לגדל בניו ובנותיו ובני בניו לתורה ועבודה לשם ד', ועל ידי הבנים יהיה לראיה על אבותיהם שאף הם מאמינים בני מאמינים באמת או שלבו בל עמו, כהנ"ל, שהבנים הם אויסלאגע מאבותיהם ובזה יהיה עולם הבירור מי שהוא ל-ד' או חס וחלילה להיפך, וזאת יהיה דור שכולו חייב או זכאי, על ידי הבנים יתגלה מי שהוא כולו חייב או כולו זכאי והחכמה בחוץ תרונה. וכאשר המליצו, חכם מה הוא, רצונו לומר, מה שהוא, אומר, נוכל להכיר על ידי אמירתו בעצמו ודרכו ומנהגו. וכמו כן ורשע מה הוא אומר, גם כן על דרך זה, להיפך חס וחלילה, הכל על ידי בנים, האיך הם מגדלים הבנים שלהם. וידוע שאני את דכא, שד' יתברך שוכן במקום שיש שפלות. וחס וחלילה להיפך אצל גאוה וגדלות.
וידוע שבעוונותינו הרבים כעת אין השם וכסא בשלימות, כי נתרחקו ו"ה מן י"ה וא' מכסא, וידוע מבחינת המהרש"א כי בחר ד', בציון א'ו'ה' למושב לו, אז יתוקן אותיות א'ו'ה' – א' לכס ויהיה כסא בשלימות, ו"ה לי"ה ויהיה השם בשלימות.
וזאת אפשר כוונת הפסוק הנ"ל, והפליתי, אברר בבירור גמור ביום ההו"א בעת שיהיה תיקון אותיות הוא, כמאמר חז"ל בדור שכולו זכאי או חייב, אזי אברר מי שהוא מכלל זכאי או חס וחלילה להיפך את ארץ הארציות ג'ש'ן', מי שהוא בבחינת גר שפל נמוך בעצמו ראשי תיבות גשן אשר כל הכח שלנו עומד על ג' אותיות הנ"ל ג'ש'ן' גר בעצמו בעולם הזה שפל רוח ונמכות רוח כי זה גורם לקיים כל המצוות ולגדל בניו ובני בניו על ברכי התורה לבלתי היות שם ערב כי יהיה על ידי גידול הבנים בירור גמור מי שהוא באמת לד' וחס וחלילה להיפך, למען תדע כי אני ד' בקרב הארץ, שאין אני שוכן רק במי שמשפיל עצמו כעפר כמו שאמר אברהם אבינו עליו השלום ואנכי עפר ואפר, ועל ידי אותן האנשים יהיה הגאולה במהרה דידן, והכל נכון בעזרת ד'.
הרב יוסף אריה לייב פיש הי"ד, נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875) לאביו הרב צבי אלימלך ולאמו מרת מרים במאסיף, שבמרמרוש, רומניה. הוריו "היו יראים ושלימים ומסרו נפשם שסבלו צער ודחקות רחמנא ליצלן עד למאד וכל מגמתם היתה לגדל בניהם לתורה ועבודה, והיו מגזע קודש נכדים לגאונים וקדושים מעמידי עולם. יעמוד לנו זכותם בכל עת לטוב אמן" (מתוך ההקדמה לספר דברי יוסף). עוד משחר ילדותו שקד על תורתו, על אף יתמות ועוני. הוא היה מתלמידי הקדושת יום טוב מסיגעט זצ"ל, ולמד יחד עם בן רבו בעל עצי חיים זצ"ל. וכך כתב רבו:
הן בא אלי ידידי תלמידי ה"ה הרב החריף ובקי מו"ה יוסף אריה פיש מק"ק מ' לאפאש ודרש אותי לכתוב כתר הורמנא והוא ביודעי ומכירי היטב מאז שלמד בית מדרשי והוא חביב בעיני מאד כי תמיד הטה שכמו לסבול עול תורה ביגיעה רבה יומם ולילה ות"ל מצא כדי מדתו וגם אחד חתונתו השתעשעתי עמו בהרבה סוגיות ופוסקים וראיתי כי ידיו רב לו בש"ס ופוסקים ויוס"ף הוא איש מצליח בתורה ורבץ כאריה יודע לאמן ידו בפילפול וסברה ישרה קולע על השערה. אקוה להשי"ת כי יעלה מעלה מעלה, על כן ידי תיכון עמו להעיד כי מסתמא ידון ידון יורה יורה כהוגן וכשורה וכדי הוא לאותו איצטלא להושיבו על כסא ההוראה באחד מערי ישראל ומצווה להחזיקו ולחזק הני ברכי דרבנן כי יברכו עליו ברכת הנהנין. הלא כה דברי הכותב לכבוד התורה ולומדיה ובא על החתום היום יום ג' נשא את ראש כבני ישראל דהאי שתא תרנ"ז לפ"ק סיגעט חנני' יו"ט ליפא.
לאחר חתונתו עם מרת פיגא בת הרב יוזפא יואל קליין מלאפאש התקבל הרב יוסף אריה לרב ומו"צ בשאמשאן והסביבה. מחמת רוב דוחק הפרנסה, עומס העבודה ותלאות שונות ומשונות, הספיק לכתוב רק חלק קטן מחידושי התורה שהתכוון לכתוב.
הרב פרסם את ספרו "דברי יוסף" על התורה בשנת תש"ב.
הרב נספה בשואה בשנת תש"ד (1944), ככל הנראה באושוויץ.
… והנה ג' דברים צריכים להיות רשומים על כל לב איש יהודי ועל ידם יעמוד כסלע איתן בלב ימים, ולא תשוח נפשו הטהורה תחת חמדת העולם הזה גם בעת אשר ייטב לו, וכמו כן לא תבעתנו פגעי הזמן בעת אשר תרד עליו גלגל הצרות.
א) השגחה פרטית מאת הבורא, כי הטוב והרע שניהם מד' ואין השאול בית מנוס.
ב) אהבת אחים ורעים אשר עליה ציוותה התורה הקדושה "ואהבת לרעך כמוך" ובא בקבלה כי זה כלל גדול בתורה.
ג) גם בעת אשר אור ההצלחה תופיע עלינו כהילל בן שחר, לא נשכח כי ד' הנותן כח לעשות חיל, ולא יפתינו יצרנו לאמר כחינו ועוצם ידינו עשו לנו את החיל הזה. וגם בעת אשר ירד עלינו הגלגל לא נאבד בטחונו, ורק נקווה לד' כי תתחדש כנשר נעורינו ויבאו ימי טובה אשר על ידה יהיו נשכחים ימי הרעים.
… גם אחר מיתת יוסף ואחר שהתחילו צרות השעבוד, הגם כי טבע הגלות והצרות לעורר באיש רגשי אהבה ורחמנות, לרחם ולאהוב את אחיו, אולם לא כאלה היה חלק בני יעקב בעת ההוא, כאשר תורה הקדושה תספר לנו סיבת גלותם ועניים, "ויהי בימים ההם ויגדל משה ויצא אל אחיו וירא בסבלתם, וירא איש מצרי מכה איש עבדי מאחיו, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי ויטמנהו בחול, ויצא ביום השני, והנה שני אנשים עברים נצים, ויאמר לרשע למה תכה רעך, ויאמר מי שמך לאיש הלהרגני אתה אומר כאשר הרגת את המצרי, וירא משה ויאמר אכן נודע הדבר".
ופירש הב"ל בתוספת באור משלי, כי בא הכתוב להודיענו שלימות משה כמה הבדל היה במעלות מידותיו ממה שהיה בישראל. כי הנה כשהגדיל משה והתחיל להיות לאיש ונצץ בו כח השכל והידיעה, הגם כי נתגדל בביתו של מלך ולא חסר לו מאומה, ולעומת זה היו בני ישראל שפלים ונבזים בימים ההם עד למטה, ודרך כי כל אחי ראש שנאוהו, אבל לא כן היה הרועה הנאמן מחוקקינו. כי "ויהי בימים ההם", אשר היו רעים מאוד לישראל, ולעומת זה היו טובים למשה, כי "ויגדל משה", עלה ונתגדל, עם כל זה "ויצא אל אחיו". רגשי האהבה לעמו אשר היו עצורים בעצמותיו עוררו אותו לקחת חלק ולהרגיש בצערם. ויצא אליהם באהבה ובאחווה, ולא כפר בהם, כדרך מי שיש לו קרוב עני שכופר בו, רק חשבם לאחיו לעזרם וללמוד מהם מדות טובות. האמנם במקום אשר חשב שימצא בהם שלימות המידות וגרם המעלות שיהיו מתקוממים בגודל לבב לעת הצורך הזה, אדרבה ראה בסכלותם. הסתכל והתבונן וחוקר בינו לבין עצמו על מה עשה ד' ככה לעם הזה בהיותו השלם שבכל העמים, כי הייתכן לבני מלכים כאלה, לעבוד עבודת עבד בחומר ובלבנים. ויען כי אין הקב"ה עושה אלא מידה כנגד מידה, שפט מזה שאין ספק שיש בהם איזה מידה רעה אשר על ידה באו עליהם הצרות האלו.
ועודנו מתבודד בזה ראה מקרה שממנו דן ההיפך ממה שחשב למצוא אצלם. כי ראה "איש מצרי מכה איש עברי מאחיו" בעוול מפורסם, ואלו היו המצרי והעברי לבדם ואין רואה החריש משה מלהאשים אותם שלא נהפכו אל האויב, כי לא ידעו מאומה. אך לא היה הדבר כן, כי המצרי הכה את העברי, "מאחיו" בין אחיו במעמד כלום והיה מקום לקחת נקום מהמצרי ולבלעו חיים, כי איך יראו ברע אשר ימצא את אחיהם, על כן אמר הכתוב "ויפן כה וכה" סביבות העברים לראות אולי יקום אחד מהם להושיעו, אבל "וירא כי אין איש", אין איש מהם שם על לב, עד שקם הוא על המצרי והרגו. ואין ספק כי היה נבוך מאד איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר זרע אברהם ובפרט בעת אשר המה בגלות…
ועל כן כאשר ראה משה רבינו עליו השלום שלא נתעורר בהם רגש אהבה לעמוד לעזרת אחיו, היה נבוך בדעתו איך ימצא חסרון כזה בעם הנבחר, בעת צרה כזאת. אולם לאהבתו לעמו הבליג על יגונו ולא חרץ עליהם משפטו, כי חשב שהוא ממורך הלב מחמת כובד השעבוד, כי גם זה הוא מן התוכחה ורדף אתכם קול עלה נדף. ועל כן יוכל להיות כי לא עצרו כח לעשות שום תנועה עם שהכירו היותו בלי צדק ועוול גמור, כי חשבו באם יכו את המצרי ויצילו טרפו מידו אז יעלילו על כללות ישראל עלילות שקר, ויצמיח מזה רעה לכללות ישראל ואולי על ידי כך שמו יד לפה. כאשר שמעתי לפרש "ושקצונו כטמאת הנדה", דהנה באם נחפש אחרי עוולות ואכזריות הנמצאים בעולם, אז נראה עין בעין כי בני ישראל הם העם הנבחר, מעולם לא נמצאו אצלנו רוצחים ואכזרים כמו בשאר אומות העולם. והנה אצל האומות באם איש מהם ירצח נפש אז הוא בעוונו יומת ולא ישקצו בזה את עמו, לומר כי הנכם רוצחים, רק הוא נכתם בעוונו. לא כן באם יקרה מקרה לא טהור, שאיש יהודי ירצח נפש, אז יאמרו הגויים כי בני ישראל המה רוצחים, ויבקשו לנקום על ידי חטאת היחיד בכללות ישראל. והוא ממש כדוגמת נדה על ידי שרואה טיפת דם כחרדל, כל גופה טמא, כמו כן הוא אצלנו באם איש אחד יחטא על כל עדת ישראל ישקצו. ועל כן אומר "ושקצונו כטמאת הנדה", כדוגמת הנדה שאמרנו. לזאת לא חרץ עוד המחוקק משפטו להרשיעם. ויצא גם ביום השני לראות אם יתגלה לו עוד דבר כזה, וכשראה מריבת העברים זה עם זה, והוא הוכיחם רשע "למה תכה רעך", אמר הן אמת שהחשתי ולא הוכחתי אתכם בראותי כי לא לקחתם נקם מהמצרי בהכותו את חבריכם, אבל איך יהיה שאתם בעצמכם תריבו ותכו זה את זה האין די בהכאות המצרים.
הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב פינחס זצ"ל, והיה נכדו של הרב אליהו לייכטאג אב"ד קלסאני בעל "תורת אליהו". בט"ו באב תרע"ג נשא לאשה את מרת דרעזיל בת שלום יוסף.
הרב אברהם כיהן כרב בערים שווינגן (הולנד, בשנים 1924-1930) ואנטוורפן (בלגיה). משנת תרצ"ב (1932) כיהן כדיין ומורה צדק בנייפסט (הונגריה). הוא כתב חיבורים בהלכה, באגדה ומוסר, והספיק להוציא לאור את ספריו בית ועד לחכמים על סוגיות הש"ס ופוסקים (תרפ"ח), גיא חזיון (ב' חלקים), ובהם: חלק ראשון (תרפ"ח) "דבר בעתו לכל תקופות חיי האדם: לתקופות החיים" וחלק שני (תר"צ) "דבר בעתו בשאלות הנכבדות ברום עולמו של היהדות בתקופתנו הנוכחית" – ספר זה מהווה מאגר לדרשנים העוסקים בשאלות נכבדות בעולמה של היהדות לפי רוח המקום והזמן. הדרשות שבספר לקוחים מהדרשות שהיה דורש בכל שבת קודש לאנשי קהילתו, לשמח את לבם ולעוררם ליראת שמים.
וכן הדפיס את ספרו הנותן בים דרך 22 כרכים היו בכתב היד (תרצ"ח, תרצ"ט) ובהם מובאים ומסודרים למעלה משבעים אלף מאמרי חז"ל ומהווה "ספר שימושי וכיד ימין לכל רב ומורה צדק, דרשן, מטיף ומחבר, כי מאיזה ענין שירצה לפסוק לדרוש או לכתוב, יהיה כל חומר המפוזר בשני התלמודים, המדרשים, פוסקים ראשונים ואחרונים, מן המוכן בידו בלי עמל ויגיעה". המחבר מציין בהקדמת המהדורה השניה של ספרו זה ושהיתה הצלחה רבה למכירת הספר, ולכן הוא שב מוציא אותו לאור, "למרות שימים אלה לא ימי חפץ המה, ואחינו בני ישראל נרדפים במדינות שונות בלי חשך בתגרת האנטישמיות הנפרזה, וכמובן שבעת צרה ליעקב כזו נחשבו הופעות ספרים חדשים למן סרח עודף ואין מאסף אותם הביתה, אבל ספרי זה יצא מן הכלל, כי תודה לד' יתברך נתקבל ברצון". בירחון לקט ששנ"ה שנה ה גליון א (תרצ"ח), כותב המחבר על אודות מכירה מוזלת של ספרו הנותן בים דרך, בכרכים בודדים, בהתחשב בצוק העיתים. דבריו הובאו בספרים נוספים ובהם בשו"ת מקדשי השם. בכתב העת 'המגיד' (סטמאר, תרפ"ט, דף ז עמו' ב) כתב ביאור לשאלת הגמרא 'משה מן התורה מנין'.
בהסכמת הרב דוד דוב בעריש מייזליש הי"ד, אב"ד אוהעלי, הוא מתאר את "הרב הגאון החריף ובקי, דורש טוב לעמו מו"ה אברהם לייכטאג וואקסמאן נ"י רב דקהילת קדש הנ"ל… והכרתיו לתלמיד חכם גדול וחריף ובקי ומלא על כל גדותיו בתורה, וגם הוא מגיד מפואר דורש לאנשי קהילתו בכל שבת קודש ומשמח אנשים בדברים נחמדים ומעורר לבם ליראת שמים". הסכמת הרב שמואל אהרן מיללער אב"ד לאבאווא לספר "הנותן בים דרך" הוא מתאר את הרב כך: "האדם הגדול בענקים, משדד עמקים, הוא הרב הגאון המפורסם אוצר התורה והיראה".
הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.
באוצר הבאורים והמדרשים מובא שהרב אברהם לייכטג ווקסמן נהרג ע"י הצוררים הארורים, וכתבי היד שלו שעמדו להיות מודפסים בארבעים ושנים כרכים או יותר, אבדו ושוב לא יודפס עוד.
חלק מהמקורות: קהילות הונגריה, דף הנצחה בתחילת הספר "כי בא מועד" מאת הרב ישעיהו מרדכי באקשט, מאגר השמות ב"יד ושם", מורשת רבני הונגריה עמ' 18-19, ספרי הרב הי"ד.
ראה גם: חכמי הונגריה, עמ' 523-524.
וראה תולדותיו בספרו של בנו ר' חיים צבי לייכטאג וקסמן: מגדל אור קונקורדנציה לתנ"ך (ירושלים תשל"ו). זכרון הרב וקסמן הי"ד הובא גם ע"י ר' שלום יוסף ואקסמאן, בספר "גבעת שאול" עם "כהיום תמצאון", מאת רבי שאול בראך, שיצא לאור בשנת תשמ"ג, בהוצאת ר' נפתלי צבי ברודי.
חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.
והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.
ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.
אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.
ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:
…
ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:
הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.
הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה במשך עשרות שנים בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.
בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".
הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של 
ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.
ושם נרצחו.
האדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.
אתה? מאיזה מקום?
כאחיו הגדול, 
בקובץ 
הרב אברהם לייכטאג ווקסמן הי"ד נולד בשנת תרנ"ב (1892) לאביו הרב 
הרב נהרג על קידוש ד', באושוויץ, עם אשתו הרבנית מרת דרעזיל הי"ד בי"א תמוז תש"ד.
הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה במשך עשרות שנים בקהילת