דרשות האלה הניח אחריו ברכה כבוד קדושת זקני הגאון האדיר צדיק יסוד עולם חקו"פ מופת הדור מרן יואל צבי ראטה זצוקלה"ה האב"ד ור"מ דק"ק חוסט, פילדעש, ה' איפאלי' בערעזנא יצ"ו וכולם אופן ודרך אחד להם לפרש כל פרשה ופרשה וכל סיפור וסיפור שבתורה לתכלית המוסר, כי תורתינו הקדושה אינה סיפורי מעשיות. בין מעשה בריאות שמים וארץ, בין מעשה אדם וחוה, מבול ודור הפלגה, אבות והשבטים, כולם ניתנו מרועה אחד, מאל אחד, לתכלית אמיתי, למען קחת מוסר, להשריש בליבנו את האמונה בבורא כולם ובהשגחתו יתברך ולכווין את לומדיה לדרכי חיים. ולתכלית זה מכוונים כל הסיפורים ואמירות וציווים לצרף בהם את בני ישראל בדעות ומדות, לשמור עלינו בנערותינו, לתת לנו אחרית טוב בזקנותינו. וספרים הקדושים מתלמידי בעש"ט הקדוש זי"ע מלאים בדרך זה כי התורה הקדושה היא נצחית בכל אדם ובכל זמן ובכל מקום. ובעקביהם הלך גם כן זקני ז"ל בזה הספר, לבאר את הפשוט בדרך המוסר, להוציא את המקרא מנרתיקה, לעורר על המוסר שבתוך תוכו ולחמם את הלבבות במאור שבתוכה, כדי לעשות את רצונו יתברך שמו בחשק נמרצה. והנה כשנתן הקב"ה את התורה, נתנה לפי כוח של כל אחד ואחד. הזקנים לפי כוחם והבחורים לפי כוחם. אף משה לפי כוחו. כן הוא במדרש רבה (שמות ה') עיין שם. ומדקא פרט משה בפני עצמו, מזה נראה שכוונת המדרש שכל אחד לפי כוחו הרוחני ומדרגתו. ולכן משה רבינו, שהיה עולה במעלות על כל ישראל, על כן מנה אותו בפני עצמו. ולכאורה כל התורה בשווה ניתנה, כגדול כקטן, כאזרח כגר, ואין לך בן חורין לפטור הימנה. אכן במוסרים ומדות הישרות ומעלות הנשגבות היוצאים מן התורה, שאב כל אחד מבאר התורה לפי ערכו.
בית ישראל ורבבות אפרים יודעים אשר כל הנשמות ישראל שהיו עתידים להיוולד עד ביאת המשיח במהרה בימינו אמן כולים היו כלולים בתוך השישים ריבוא נשמות ישראל שעמדו במעמד הנבחר, כי אלפים ורבבות מישראל משורשים המה בנשמה אחת. ונטל הקב"ה אותן השישים ריבוא נשמות ושתלן בכל דור ודור. ויחידי סגולה המה בחינת ראש ומוח ולב של הנשמה, ושאר העם בחינת שאר אברים שבקומת אדם. וזה העניין של דור דור ודורשיו ודור ומנהיגיו, והבן. והמה אחוזים וקשורים באותיות התורה, כמו שפירש בספר הקדוש תורת משה מחתם סופר בפרשת יתרו בשם הגאון רבי עמרם חסידא על הפסוק "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", אשר בשעת מתן תורה הכיר כל אחד ואחד את שורש נשמתו ושורש נשמת חברו באיזה אות הוא אחוז, וכיוון שהן הן מרכבה לאותיות התורה, התייצבו למטה יחדיו שיהיו מכוונים ממש כפי מה שנצטרפו האותיות למעלה. מי שהכיר ששורש נשמתו באות ב' של "בראשית" והכיר נמי שחברו מאות ר' וכן מי הוא מאות א' וכן כולם קורבו עצמם לעמוד בסדר נכון. וזה "וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק", לעמוד בסדר התורה. ודברי פי חכם חן. וכבר כתבו הספרים הקדושים שבאמת בכל אות מאותיות התורה מרומז כל התורה כולה, כי ברוחניים כך הוא המדה שאחד כלול מהכל. ואולי ניתן להאמר לדרכינו אשר לכך נתנה התורה בששים ריבוא אותיות, יען ידוע אשר בשישים ריבוא אופנים על כל עניין הייתה כוונת היוצר.
דרשות שהתורה נדרשת בהן שיתגלו לפי הנזכר לעיל כל ישראל צריכים זה לזה, לפי שכל נשמה קיבלה חלקה בפנים מסבירות בתורה באופן אחר, וזה אינו יכול להתגלות רק על ידי אותה נשמה. ואפילו משה רבינו ע"ה שזכה לכל התורה כולה, הוצרך הקב"ה כביכול לגלות לו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש עד סוף כל הדורות, והבן. ודברינו יהיו מובנים בטוב טעם ע"י דברי החיד"א בספר שמחת הרגל על ההגדה, על האי משנה (ברכות פרק א, משנה ה) "אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא" וכו', שכוונת רבי אלעזר בן עזריה הייתה במופת כי דברי תורה אין מי שיוציאם לאור, כי אם מי שקיבל החלק ההוא מסיני, ובלעדיו אי אפשר. וזהו שאמר "הרי אני כבן שבעים שנה", שנתייגע הרבה בלימוד והתיש כחו עד אשר ידמה לזקן, ועם כל זה לא זכה לחידוש דבר זה, "עד שדרשה בן זומא", שהיה תלמיד דן לפניהם. והרי זה בא ללמד לדבר זה הוא חלקו בתורה, שאי אפשר לאחר לאמרו. עד כאן. ובזה פירשתי הסמיכות להאי מעשה שהיו מסובים התנאים הקדושים רבי אליעזר ורבי יהושע ורבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא ורבי טרפון בבני ברק והיו מספרים ביציאת מצרים כל אותו הלילה. ולכאורה כל אחד ואחד ידע את התורה ואת הסיפור של יציאת מצרים. אבל לדרכינו, אשר כל אחד ואחד לפי שורש נשמתו מבין בפנים אחרות את המוסר היוצא מן הכתובים האלו, על כן שפיר הוצרכו הקדושים האלו זה לזה. ובזה יש להבין מה שאמרו חז"ל (יבמות ס"ב) "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", כי בוודאי אין כוונתם על ביאה ויציאה ריקנית, רק שיתגלה על ידה חלקה שבתורה מה שקיבלה בסיני, כנ"ל. ובשחר טל ילדותי פירשתי בזה את הפסוק (שמות יט,יז) "ויוצא משה את העם לקראת הא-להים", על פי מה ששמעתי מאדוני אבי מורי ורבי שליט"א, שמרן הרה"ק בעל דברי חיים ז"ל אמר בשם אותו גר צדק הגראף פוטוצקי ז"ל, שהסביר את העניין מה שאנו רואים שהרבה מאומות העולם מתייהדים ומתגיירים, ולעומת זה יש גם כן יהודים שמשתמדים ויוצאים מן הדת, רחמנא ליצלן. והסביר העניין על פי המדרש שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלה, וישראל קיבלו באהבה. אכן בוודאי היו נמצאים בין אומות העולם הרבה אנשים שרצו לקבל, ובין היהודים היה גם כן מי שלא רצה, רק הכל נידון אחר רובו. על כן ניתנה התורה לישראל. אכן על ידי המסבב כל הסיבות נסתבב הדבר אשר נשמות שרצו אז בקבלת התורה יחזרו לזה העולם בזמנים הבאים, ויתעורר עליהם החשק שהיה להם אז בשעת מתן תורה ויתגיירו. וכן להיפוך ברשעי ישראל, רחמנא ליצלן. ומדברים הנ"ל למדנו שהיה בישראל גם כן מי שלא רצה בקבלת התורה. ואם כן קשה איך בטלו ברובה, הלא כשחנו לפני ההר היו קבועים, ו"כל קבוע כמחצה על מחצה". על כן "ויוצא אותם משה", כדי שיהיו ניידים, ושפיר בטלו ברוב. ובהנ"ל יש להשוות ב' מאמרים שנראים כסותרים זה את זה. האחד הוא במדרש על הפסוק בברכת כהנים "יברכך ה' וישמרך", יברכך בתלמוד, וישמרך שיכתבין מילך. ובספרי איתא "וישמרך", ישמור לך את הקץ. ולדרכינו יש לומר, דהא בהא תליא, שעל ידי שיכתבין מילך ויתבדרין מילך בעלמא, ויהיה "מלאה הארץ דעה", ויצאו כל הנשמות מן האוצר ששמו "גוף" ונזכה לקץ הגאולה. על כן אחינו בני ישראל היראים אינם חסים על כספם ועתם, וקונים כל ספר שנבנה על הקדמות אמיתיות, אפילו מספק דאורייתא, פן יש בה מדעת עליון, ומכל שכן דברים האלה שיצא מאחד משרי התורה בעל שו"ת "בית היוצר"…
דרשות הצדיקים שחידשו בחייהם אם בזמן שכבר ינוחו בקבריהם יתאמרו אחריהם והעולם יתבשם מתוכחותיהם, אז ידובבו גם הם שפתותיהם, כמאמרם ז"ל (יבמות צ"ז) כל תלמיד חכם שאמרו דבר שמועה מפיו בעולם הזה, שפתותיו דובבות בקבר. ובירושלמי (שקלים פרק ב הלכה ה) הוסיף אלה הדברים ומה הנאה יש לו כהדין דשתי יין עתיק. ואולי ניתן להבין את דברי הירושלמי כי הנה אסור להנות בעולם הזה הנאה גופנית מדברי תורה, רק למחר לעולם הבא מקבלים שכרם על ידי שיתבדרו דבריהם בעולם הזה, ובטח יהיה שכר יותר מאלו היו נהנים בעולם הזה, כי יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי עולם הזה. ומובן הדמיון כמי שמניח את יינו להתיישן. והנה כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל מאד היה נשמר שלא להנות הנאה גשמית בעולם הזה. גם שמעתי מדרכו בקודש יען אשר דרשותיו היו חביבות מאוד בעיני העם, עד שלרגלי דרשותיו היו כל הציבור מתאספים יחד בשעה שישב ודרש ומלט את כל העיר בחכמתו, ואפילו זוויות בית הכנסת היו תמיד מלאים מפה אל פה בשעת דרשה. וכדי להינצל מהנאה גשמית בעת אשר הגיע לסיום איזה חילוק נפלא או איזה פירוש נאה בחידושי אגדה, כאשר כבר הניח ההקדמות הצריכים וראה שהשומעים מבינים כבר מעתה גם בעצמם את דברי החידוש בשום שכל קצת, חדל מלסיים והסיע עצמו לדבר אחר, כי אז בשעת הסיום שכל העולם מבינים שהוא כפתור ופרח ורואים שהעולם נהנים מזה, אז יכולים חס ושלום לבוא לידי התנשאות ולידי הנאה גשמית, ולכן התרחק מזה כמטחווי קשת ויקבל שכרו כעת משלם על ידי שבני ישראל היראים יתעוררו בדרשותיו הנעימים.
בית ישראל נמשלה לגפן שעצים חיים נשענים על עצים המתים, ונמצא התועלת גדול לנו בזה כי תורתינו ותפלתינו שיעלו לרצון לפני אדון כל צריכים אנו לסיועת הצדיקים ז"ל, כמו שכתב כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל בקשרו מספד מבעל הגאון הצדיק מוה"ר מנחם א"ש (אשר אתי בכתובים) לפרש מאמר חז"ל "כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא". והקשו המפרשים מדוע לא אמר "כל הלומד", ופירש זקיני בעל המחבר ז"ל על פי מה שביאר לעיל בדברי האר"י ז"ל שבכל תורה ומדות ומעשים טובים שהאדם עושה בעולם הזה הוא מעורר גם כן התורה ומצוות ומעשים טובים של הצדיקים הקודמים שכבר נסתלקו. ועל ידי זה אנו זוכים לשנתעטף תורתינו ועבודתינו בתורתם ועבודתם, ועל ידם יהיו פורחים לעילא. וגם ניתוסף לנו על ידי זה יותר השגה בלימוד בתורתם ובמעשים טובים, וכן ניתוסף גם כן כוח למעלה, שיוכלו עוד יותר יותר לעלות ממדרגה למדרגה בעולמות העליונים. ועל כגון זה נוכל לומר דכאן המתים יורשים את החיים, שהצדיקים שנסתלקו כבר יורשים את החיים, כי החיים על ידי עסקיהם בתורה ומצוות ומעשים טובים המה מוסיפים כוח בהצדיקים בעולם הבא. ובזה פירש הפסוק (קהלת ד) "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עדנה", דהיינו שהשבח של המתים שכבר מתו הוא מן החיים שעוסקים בתורה ומצוות ומעשים טובים ובזה מעוררים גם התורה ומצוות ומעשים טובים של המתים שיש להם על ידם עלויא. עד כאן. נמצא אשר מי שעוסק בתורה באופן שהוא זוכה ומזכה אחרים, היינו הישיני עפר, ויקיצו במה שהוא מעורר תורה ומעשים טובים שלהם, ואז זכות הצדיקים תלויה בו, להיות לו נחלה בנחלתם בעולם הבא, מדה כנגד מדה. ועוד יותר שהוא דומה להם בבחינה זו, כמו הרב לתלמיד, ויקויים בו שלא יהא תלמיד בגן עדן ורבו בגיהנם. וכמו שהוא גורם בתורתו שילכו מחיל אל חיל, כמו כן גם הוא ילך מחיל אל חיל. וזהו שאמר "כל השונה הלכות", דהיינו כשהוא לומד בזה האופן שבלימודו של עצמו הוא חוזר ושונה גם הלמוד של הצדיקים שכבר נסתלקו כנ"ל, בזה הוא מובטח לו שהוא בן עולם הבא כנ"ל. ובזה הוסיף לפרש שם דודי מה"ר יצחק פרענקעל ז"ל את המשנה "שנו חכמים בלשון המשנה", היינו כשהחכמים למדו תורה היה בזה האופן שבלימודם התעוררו גם הלימוד של החכמים הקודמים ועל ידי תורתם עולה גם תורתו לרצון לפני היוצר.
דרשות רבי אלעזר במסכת ברכות דף ט"ז פירשתי בזה האופן וזה לשונו שם, אמר רבי אלעזר מאי דכתיב "כן אברכך בחיי" וכו', "כן אברכך בחיי", זה קריאת שמע, "בשמך אשא כפי", זו תפלה. ואם עושה כן עליו הכתוב אומר וכו', ולא עוד אלא שנוחל שני עולמות, שנאמר "ושפתי רננות יהלל פי". ונתקשו המפרשים היכן מרומז כאן עולם הבא ובאיזה אופן יזכה לזה. עיין במהרש"א חדושי אגדות. אבל לפי מה שהרווחנו מדברי כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל שבאם אומר קריאת שמע ולמוד תורה באופן שמתעורר גם כן קריאת שמע ותורתם של הצדיקים הקודמים אזי נעשה הוא להצדיקים הנ"ל בחינת רבם, שעל ידו ילכו מחיל אל חיל, ועל ידי זה מוכרחים ליתן [לו] גם כן הנחלה וחלק בגן עדן, שלא יהיה תלמידו בגן עדן ורבו בגיהנם. וזה שאמר "ושפתי רננות יהלל פי", ופירש רש"י ז"ל "רננות" רבים משמע. ולדרכינו היינו גם הכנה והתפלה של הצדיקים הקודמים נתעורר על ידי תפלתו, ועל ידי זה יזכה לשתי עולמות, שעל ידם יהיו תורתו ותפילתו פורחות לעילא ויזכה לעולם הבא כנ"ל.
בית ישראל אומרים בשמונה עשרה "כי אתה שומע תפלת כל פה". וכתבו הספרים הקדושים לכוון להלביש נשמתו בלבוש הצדיקים, בסוד "מה רב (גימטרייה "עב קל") טובך. ועל ידי זה נפרדים ממנו הקליפות ומועיל שתהיה תפלתו נשמעת. ולדרכנו, היינו כשיגיע ל"כי אתה שומע תפלת כל פה" ישים על לבו מך ערכו, שבאמת הוא מצד עצמו אינו ראוי שיקבל תפלתו, רק שמבקש שיתלבש תפלתו בתפלת הצדיקים. ועל ידי זה יתקבל תפלתו גם כן לפי אדון כל. ואולי ניתן להאמור שזה יהיה פירוש הפסוק (קהלת יז) "כי עוף השמים יוליך את הקול", על פי דברי התיקונים בתיקון חמשאה ש"עוף" קאי על נשמתין קדושין דמצפצפין בכמה צלותין. והבן. ובזה יש לפרש את תיבת "ותפלתם" השני שבברכת "רצה", שנתקשו המפורשים הלא התפלת ישראל שיתקבל, כבר ביקש בתחילת הברכה, כשאמר "רצה ה' א-לוהינו בעמך ישראל ולתפלתם". ולדרכינו אתי שפיר, על פי דברי הטור (סימן קכ) שפירש "ואשי ישראל", נשמות הצדיקים שביד מלאך מיכאל. עיין שם. ולדרכינו קאי על אלה הצדיקים שנתלבשו בהם תפלותינו, ואתי שפיר. והנה לכאורה איזה התקשרות יש לנו עם הצדיקים הנ"ל שיתעטפו תפלותינו בתפלתם, רק כשאנו אומרים שמועה מפיהם ואנו מעוררים בהם חיות חדש להיות דובב שפתי ישנים, על ידי זה יש לנו שייכות עמהם שיתעטף תורתינו ותפלותינו בתורתם ותפלתם ומעשים טובים שלהם ואין לך תועלת גדול מזה, כי הנה ידוע אשר כבוד קדושת זקיני בעל המחבר ז"ל היה בין יחידי סגולה בעבודת היוצר.
(מתוך הקדמת המו"ל בספר "דרשות בית היוצר" על התורה, חלק א).
הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד, נולד לאביו הרב שמואל יעקב ראטה הי"ד ולאימו מרת הינדל בנאנאש שבמחוז דברצ'ין הונגריה, בסביבות שנת תר"ס (1900). הוא גדל בתורה ב"חסידישער קלויז" בקליינווארדיין.
כבר בילדותו ניכר היה שהוא עילוי, חריף, מתמיד ובעל זיכרון עצום. אביו לא שלח אותו ללמוד בחדר אלא לימודו בעצמו. הוא נהג איתו בחומרה ולימוד אותו הרבה, בכמות ובאיכות. את הלימודים החלו מידי יום בעלות השחר, בשיעור שנמשך לפחות שעתיים, עד לתפילת שחרית. בהמשך היום היה ישראל אפרים פישל חוזר על לימודו ובערב היה אביו עורך לו מבחן. בהיותו בן חמש החל אביו ללמדו גמרא ועד מהרה לימדו דף בכל יום. עוד לפני בר המצוה ידע בעל פה את מסכת נדרים עם הר"ן. בשנת בר המצוה למד "זמן" אחד אצל הגאון רבי שמעון גרינפעלד (המהרש"ג) בסעמיהאלי. אחר כך חזר ללמוד כמנהגו אצל אביו, בזכות לימוד זה קנה בגיל צעיר ידיעות בכל מקצועות התורה, בחשן משפט, בספרי שו"ת מוסר וחסידות, שלא היו נלמדות בחדר או בישיבה ולא היו מצויים אף אצל בחורים גדולים ממנו.
נשא לאשה את מרת חיה אסתר טויבא בת הרב שלום גולד משאטוריאליא-איהאי (אויהל). אחר נישואיו התגורר באויהל וסייע שם לרב המקומי, הרב דוד דוב מייזליש הי"ד, בניהול ישיבתו. משנת תר"צ (1930) מונה לאב"ד וואידיטשקא והגליל, והמשיך לנהל את הישיבה, בה למדו בחורים שהגיעו אתו מאויהל עם בחורים נוספים שהגיעו מהסביבה. הישיבה התנהלה ברוח חסידות מונקאטש. הרב ראטה הוציא לאור את ספר "דרשות בית היוצר" ואת ספר "יוצר אור" מאת אבי זקנו רבי יואל צבי ראטה, והוסיף לספר "דרשות בית היוצר" את חיבורו "אהל אפרים" (תרצ"ח) והוסיף לספר "יוצר אור", את חיבורן "אור לישראל" (תש"ד) ובו דברי פלפול ואגדה. הספר יצא לאור עם הסכמה מאת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד. מכתבו לרב צבי הירש מייזליש, פורסם בשו"ת מקדשי השם, ח"א סי' טז.
בשנת תרצ"ח, בעקבות השתלטות הגרמנים על צ'כוסלובקיה, נסגרה הישיבה בשל קרבתה לגבול. בשנת ת"ש היא שבה ונפתחה, אך נסגרה שוב לאחר שנה.
הרב ישראל אפרים פישל ואחיו הרב משה שמעון בירכו על אחד מהאתרוגים הבודדים שהיו בהונגריה בחג הסוכות תש"ד (ראה "מצות 'ארבעה מינים ברחבי הונגריה בשנת תש"ד", עלי זכרון ל, עמ' ב).
הוא גורש עם קהילתו ומשפחתו לגיטו בעיר המחוז אויהל ומשם לאושוויץ. בהגיעם לאושוויץ נשלח עם שנים מבניו למחנה עבודה, בעוד אשתו ושאר ילדיו נשלחו לתאי הגזים. הוא הועסק באושוויץ בעבודות פרך בסחיבת אבנים עד שהגיע לאפיסת כוחות והיה חשש כי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הרב יהושע משה אהרונסון נפגש ברב ישראל אפרים פישל באושוויץ, זיהה שהוא תלמיד חכם גדול ואיש אמת, ודן אתו לעתים קרובות בענייני הלכה ודברי תורה, בהיותם באושוויץ. הרב אהרונסון הצליח לשכנע קאפו יהודי שיעביר את הרב ראטה לקבוצת עבודה אחרת, ל"קומאנדו הנדסה", בה זכו ליותר מזון ועבדו בעבודה פחות מייגעת, והדבר סייע לרב ראטה להתאושש, אף שסירב לאכול מהמאכלים האסורים והתקיים על פרוסת לחם יבשה. הקאפו תבע את הרב ראטה לדין תורה לפני הרב אהרונסון, על כך שהוא הסתכן בהצלת הרב ראטה, בעוד שהרב ראטה מסרב לאכול מהמזון הטרף ובכך מסכן את חייו (ראה "דין תורה באושביץ" בתוך ספר "הקדושה ובגבורה" עמ' 28-32, מאת יהושע אייבשיץ. בספר קהילות הונגריה, עמ' 142, כתב שנרצח ביום ח' שבט תש"ה).
בשעת נסיגת הגרמנים מפולין, ליום השני של "צעדת המוות", בה' בשבט תש"ה (ינואר 1945), נלקחו אלפי יהודים לאחר היערות בקרבת העיר גלייביץ ונורו שם למוות. בין הנרצחים היה גם הרב ישראל אפרים פישל הי"ד.
בשואה נרצחו גם ילדיהם משה שמעון, מרדכי יעקב, הינאל פיגא ואברהם יהושע הרשל. הי"ד.
בנם הרה"ח חיים אלטר רוט (תרפ"ט-תשנ"ו), גורש לאושוויץ עם הוריו ואחיו, ושרד את המחנות. בהקדמתו לספר "דרשות בית היוצר" כתב על מסירות הנפש שלו לקרוא כל יום באושוויץ קריאת שמע ולהניח את התפילין שלו, מכוח מסירות נפשו של אביו ואמונתו שהגאולה קרובה לבוא. הוא מתאר בנוסף לכך, גם את חושותיו ביום השחרור ובתקופה שאחריה:
אני עצמי הייתי בשעת השחרור מעול הרוצחים ימ"ש בן ט"ז פחות שני חדשים. נותרתי לבדי בעולם, ממש יחידי מכל בית אבא. כל כך בודד הייתי, עד שחשבתי שמחוץ לאותם כמה מאות היהודים שראיתי שם בסביבתי לא נותרו עוד ח"ו יהודים בעולם, לאחר כל ההריגות והרציחות באושוויץ ולאחר מה שקרה בסוף המלחמה בפינוי מאושוויץ, שהיה יותר גרוע מאושוויץ גופא… כדי לצייר בעיני הקורא באיזה מצב היינו ועד כמה גדול היה הנסיון, אזכיר כאן פרט אחד קטן, המלמד על הכלל כולו: במשך כל התקופה שהייתי במחנות ההשמדה קראתי "שמע ישראל" בכל יום. ולא זו בלבד, אלא המשכתי בזה גם אחרי השחרור – והנסיון להשאר דבוק באמונת השי"ת אחרי השחרור היה קשה יותר מהנסיון בעת החורבן עצמו. הקורא בודאי יתמה על כך, אבל המציאות היתה, שבמחנות פיעמה בנו כל הזמן התקוה הגדולה שמיד למחר תבוא הגאולה, וכפי שאבי רגיל היה לומר: "משיח צדקנו יבוא לאושוויץ", וחשבנו שלפתע פתאום תהיה ההתגלות והגאולה ונראה עין בעין מדוע סבלנו ונבין מה הוא החשבון והתכלית של היסורים. אבל היותר קשה היה כאשר הגיע יום השחרור – קראו לזה "שחרור", אבל אינני יודע איזה שחרור הוא זה – ואז ראינו את החורבן הנורא שמסביבינו, ויחד עם זה ראינו ששום דבר לא נשתנה, והעולם כמנהגו נוהג והסתר הפנים הוא כפי שהיה ולא מצאנו שום שינוי בעולם – לנוכח כל זה יהודים רבים שהחזיקו מעמד ועמדו בנסיונות קשים אבדו, לדאבון לבנו, את אמונתם ולא עצרו כח להמשיך הלאה… זכיתי שלא הפסקתי לקרוא קריאת שמע אפילו יום אחד, גם זכות יתירה נפלה בחלקי שהנחתי באושוויץ במשך שמונה חדשים את התפילין הפרטיים שלי, דבר שרק מעטים זכו לו,.. ובודאי זכיתי לזה מכוחו של אבא שמסר נפשו על מצות תפילין.
בתום השואה דבק ר' חיים אלטר ראטה באדמו"ר מקלויזנבורג במחנות העקורים. הוא היגר לניו יורק והיה איש עסקים מוצלח ונדיב ידוע. עלה לארץ ישראל, התגורר בנתניה ושימש יו"ר נאמני בית החולים לניאדו ונשיא קהילת צאנז. ספדו לו האדמו"רים מצאנז ומביאלא בני-ברק. זיכרונותיו מבית אבא וזכרונותיו מתקופת השואה – עלו לאתר זיכרון בספר.
