קטגוריה: חודש תשרי

שלום שלום לרחוק ולקרוב

דברים שנשא יעקב גוטמן הי"ד ביום הקדוש ת"ש בבית הכנסת ע"ש הרב גסטר ז"ל בבוקרשט לפני תפילת יזכור.

יום קדוש זה, רגעי התעלות והתעוררות אלה הממלאים את הכרתנו ואת נשמותינו, אי אפשר לנו שלא נראה בהם שעת כושר לעריכת חשבון הנפש – אי אפשר לנו שלא נתהה בשעה גדולה זו על בעיית מעמדנו בהווה ועל משמעותו של עם ישראל במסגרת גורל העולם.
נתכנסנו בהיכל אלוקים זה כדי לקבל קדושה והתערותא דלעילא מקדושת היום. כל אחד ואחד, ללא הבדל, כל שהוא בן לעמו ישראל מתקדש בקדושת היום הנורא. 'שלום שלום, לרחוק ולקרוב', קורא הנביא בהפטרת היום. בין אלה שנשארנו קרובים ליהדות המקורית ובין אלה שבעוונותינו הרבים התרחקו מדי פעם מן המסורת במשך השנה – את כולנו מאחד עיצומו של יום, ההופך אותנו, ברוח דבריו של הנביא ישעיה, כנ"ל, לחטיבה אחת מכל שהוא חמרי וארצי, על־מנת שנוכל אנו מתפשטים כיום הזה להתעלות על עצמנו ולהגיע לדרגת מחשבה והרגשה גבוהה יותר; כמלאכי-מרום כביכול הננו היום, שואפים להתקרב לאלוקים, מנסים לדבוק בא-ל עליון שהוא הביטוי העילאי האפשרי, הנשגב והמעולה, ברגשותינו ובמשאות-נפשנו. כך הננו כולנו בבחינת מבקשי ד' – על ידי שאנו שואפים להתקרב אליו כביכול, לחיות בלבנו, להכירו ולדעתו. כדברי הנביא: 'שמעו אלי רודפי צדק, מבקשי ד" (ישעיה, נ"א).

וכיוון שניצבנו היום במדרגה עליונה זו של קירבת אלוקים, אחרי שטיהרנו את עצמנו מסיגי החומר, הרינו באים לפני כס המשפט העליון ושוטחים לפניו תחנונינו למחילה והבנה. אחרי שעמלנו להבינו, הנו מתפללים שיביננו, שימחל לנו, 'וכיפר בעדו ובעד העם', קראנו היון בתורה.  אנו מבקשים סליחה ומחילה על חטאינו, הן בתורת יחידים והן בתורת עם. כי רבו עוונותינו מנשוא!

ברם, אם יש תקווה לכפרת העוונות שעווינו כיחידים וכלפי עצמנו, הרי לא כך באשר לחטאים שחטאנו כלפי עמנו: הללו, סכנה שיישארו ללא כפרה. ידוע ידענו, כי אפשר שאין השעה כשרה להרבות יתר על המידה בהאשמה עצמית; הן גלויות מדי וקרובות מדי הסכנות האורבות לנו, סכנות המאיימות עלינו, בעוונותינו הרבים, בעונשין כבדים מן השמים. יתר על כן, עצם היום הקדוש הזה מחייב: נאמר, היום אסור המשטין בכבלים; ועוד נאמר, 'הס קטיגור וקח סניגור מקומו'. השעה שעת גורל לעם ישראל לכל תפוצותיו: שעה של חירום ושל פורענות קרובה.

הטרגדיה של עם ישראל עמוקה מני ים; כקדוש מעונה הוא עם ישראל בשעה זו ברוב חלקי העולם. גופו ורוחו מרפרפים בין ארץ ושמים, קמו עליו צוררים ואין לו מנוח בשום פינה בעולם. שואה רבת אימים מתקבצת כחשרת עננים באופק, לפני סערה. מוכי אימה הננו צופים למול הבאות: 'מי ינוע? מי ינוח?' מי יונח לו במקומו, ומי ייאלץ ליטול שוב את מטה הנדודים בידיו? שאלות אלו טורדות את רוחנו הסעורה ואינן נותנות מנוח לנפשנו. הכל חברו עלינו להטביענו באוקיינוס של ייאוש.

אפס, אסור לנו לומר נואש! כל עוד רוח חיים בנו, מצווה עלינו לדלות מקרבנו כוחות הצלה. עוד לא תשו כוחותינו. הכוחות הרוחניים, שבזכותם הננו מכונסים כאן במקום קדוש זה, חלק בלתי נפרד הם מיסודות הקיום של העולם כולו, ובלעדיהם אין קיום לחברה האנושית. אחדותנו הנפשית, מן ההכרח שתישמר; צו קיום הוא לנו שנהיה מאוחדים וערבים זה לזה, על מנת שנוכל להחזיק מעמד בימים הנוראים העוברים עלינו, על מנת שנוכל להישען כאיש אחד על מצודת אמונתנו באלוקי משגב לנו.

ברגעים נשגבים אלה, בשעה שאנו מזכירים נשמות יקירנו שהלכו לעולמם, מצוה עלינו שנזכיר גם את נשמת העם המעונה, הנרדף, הפצוע והנלחם על הצלתו. ותתקבל תפילת יזכור שלנו למעלה, רק אם גם נזכור למטה את חובתנו לעם: כי לפני שמעבירין את רוע הגזירה, צריך לחזור בתשובה ולתקן את דרכנו – ואחד החטאים הכבדים הרובצים על מצפוננו הוא החטא שחטאנו בנטישת אדמתנו לזרים: עלינו לכפר חטא זה ולגאול את אדמת המולדת, לקיים מה שכתוב בתורה 'גאולה תתנו לארץ'.

כי מאמינים אנו באמונה שלמה, אשר שום כח בעולם לא יוכל להניאנו מלשוב לארץ אבותינו ולכונן שם מחדש את מולדתנו ההיסטורית – ויהיו בימים אלה התנאים קשים ככל שיהיו. את אשר כבר יצרנו בארץ-האבות, מילא האנושות התפעלות והערצה. אחינו בארץ ישראל, חיל החלוץ היוצא לפני המחנה, הנוער שלנו, בונה את מולדתנו בזיעת אפיו ובדם התמצית שלו. נתייחד היום, בתפילת יזכור, עם הקרבנות הקדושים שנפלו בשנה זו על קידוש אדמת הארץ. הם מגינים על עתידנו, לכן חובה עלינו לעמוד לימינם. 'האחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה?' 'והארץ אזכור'. נאמר, בסמיכות המלים 'יזכור' ו'ארץ' סוד תקוותנו ואמונתנו, כי אלוקים יהיה לנו מחסה ומצודה.

אנו אמונה ותפילה כי נחשול הרעה בעולם יעבור וכי 'מעז יצא מתוק'. 'עת צרה ליעקב', אבל אנו תקווה כי 'ממנה יוושע'. אפשר שגם זו לטובה: הן כך מלמדנו ניסיון אלפי שנים. כך מספרת לנו הגמרא על התנא רבי נחום רבו של רבי עקיבא, שקראו לו 'איש גמזו'. התנא שוגר בשליחות מארץ ישראל לרומי ונשא עמו, בתוך ארגז קטן, מתנת אבנים טובות למנחה בשביל הקיסר; בדרך, משהסיח רבי נחום את דעתו מאוצרו משום ששקד על תלמודו, נגנבו ממנו האבנים הטובות ובמקומן הוכנסו גרגרי עפר. בהגיעו לרומא והשגיח באבידה – לא נפל ברוחו; הוא ניחם גם את חבריו לדרך והבטיחם כי 'הכל עוד יהיה לטובה'. הוא מסר לקיסר את הארגז עם גרגרי העפר – ומששאלו הקיסר מה זה, ענה: 'מנחה מאדמת אבותינו, אברהם יצחק ויעקב!' והמתנה נרצתה. יש בה באגדת חז"ל זו לא רק משום רמז לאפשרות להפיק את הטוב גם מן הרע, אלא גם משום סמל לגורל האומה היהודית שנשאה הרבה אבנים טובות ומרגליות מנחת שי לאומות העולם, אבל היא עצמה לא נתקיימה אלא בזכות ארץ האבות, שבה דבקה בזיכרונה. כי 'הארץ לעולם עומדת', נאום קהלת. רעיון ארץ ישראל רעיון נצחי הוא. דורות על דורות עברו עלינו בגלות, בלי שהיהודי יאבד אי־פעם לגמרי את זיקתו האידיאלית אמנם אבל הבלתי פוסקת, לאדמת האבות. כל עוד נהג היהודי, משהרגיש כי קרב קיצו, לצוות שישימו בקברו למראשותיו שקית זעירה עם עפר ארץ־ישראל, היתה האמונה בעתידנו הלאומי איתנה. מה נשגבה היתה דבקות קדושה זו באדמת ארץ־ישראל, עד כי יהודי על סף מותו היה דואג שלא ייקבר באדמת זרים, אלא ביקש לשכב בשלום על משכבו המרופד עפרא דארעא דישראל. 'מי מנה עפר יעקב?' מי יכול לשקול את מלוא כוחו של עפר קדוש זה? מי יכול להעריך את מלוא ערכה של אדמת ארץ־ישראל הקדושה בשביל בני יעקב, שלומי אמוני ישראל?

בל ננתק את פתילה של מסורת קדושה זו! קיום מסורת זו בדורנו הוא בגאולת אדמת הארץ ועלינו לשקוד על גאולה זו. אם כך נעשה עתה. לעת 'יזכור', נוכל לקוות ביתר שאת כי יבוא קץ הרעה ושחר עתידנו שוב יעלה בארצנו: 'וייבקע כשחר אורך', כדבר הנביא. הרי זה אותו 'אור חדש על ציון תאיר', אשר נתפלל שנזכה כולנו במהרה לאורו של משיח צדקנו, שיביא לנו את הגאולה השלמה.

(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 43-41)

יעקב גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ד, כבן בכור לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין שם ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.

יחד עם אחיו יוסף, למד יעקב בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.

יעקב הי"ד היה איש אשכולות, ועם זאת צנוע. הוא עבד עד שנת 1940 כמורה לכלכה מדינית בתיכון הקהילה היהודית בבוקרשט, 'קול תורה', כעורך דין וכיועץ הקהילה היהודית אורתודוכסית. הוא ניסה לעסוק הכתיבה בעיתונות העיונית, ושקד על חיבור סוציולוגי חשוב 'חברה וערך', אותו תכנן להגיש כעבודת דוקטורט. הוא נשא דרשות וחיבר מאמרים בתחומי היהדות והפילוסופיה, ועודד את שומעיו לשוב ליהדות מקורית, בה אין מחיצות בין עם ישראל, תורת ישראל וארץ ישראל.
כאשר נשללו כל הרישיונות של עורכי הדין היהודים, החל יעקב לעבוד כמורה במשרה וחצי. עם כניסת יחידות הצבא הגרמני לרומניה, הם תפסו את מבנה בית הספר, והלימודים בבית הספר הושבתו למשך מספר שבועות, עד למציאת מבנה אחר עבורו.

בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.

כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".

בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות  אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.

דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).

ליל כל נדרי שנת תש"א לפ"ק

'כי ביום הזה יכפר עליכם' וכו'. 'על משכבי בלילות' וכו', הנה 'לילה' נקרא כמה חשכת הגלות כשאנו שוכבים בו כחולה שכל אבריו כואבים לו, בקשנו 'את שאהבה נפשי', לדבק בהקב"ה. והנה ידוע שהשגחת הבורא הוא סיבת הדביקות, וכפי ערך הדבקות כן ההשגחה כמובא בספר הקדוש המורה להרמב"ם ז"ל. ועל פי זה אמרתי 'וד' עמו' מלמד שהלכה כמותו, היינו ד' עמו, הלכה, שהשכינה הולכת עמו כמותו כמו שהוא הולך עם השכינה הקדושה. ובכן מי שאין נפשו מטוהרה לא יוכל לידבק עם קונו. וזה בקשתי ולא מצאתי בעוונותינו הרבים מחמת החשכות, 'אקומה נא', היינו מוסב על ימי סליחות שמשכימים לסליחות, 'ואסובבה בעיר', הוא ראש השנה, כמו שכתוב 'היתקע שופר בעיר'. 'בשווקים וברחובות', קאי על ערב יום כיפור. 'אבקשה את שאהבה נפש[י] בקשתיו ולא מצאתיו', כי עדיין לא הגעתי להזדכך ולקבל פני השכינה. 'כמעט שעברתי', שעברו ערב יום כיפור, 'עד שמצאתי' הוא ליל כל נדרי, שאין שטן ופגע רע. 'אחזתיו ולא ארפנו', כי בישמח משה כתב כי הנה זה עדיין לא נושענו, כי לאחר הושענא רבא ישובו בנים לגבולם עושים מעשים הקודמים, ועל זה מזהיר 'אחזתיו ולא ארפנו', שלא נעזוב אותו ונחזיק אותו היטב. ועל ידי זה ישגיח הוא עליו, עד ש'הביאותיו אל בית אמי', הובא בתיקונים דזה בית המקדש של מעלה, ו'חדר הורתי', בי המקדש של מטה, ויהיה אם הבנים שמחה וגמר חתימה טובה וישועה כללית והרמת קרננו בגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

ליל כל נדרי [שנת תש"ג לפ"ק]

אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים, שנאמר 'וזרקתי עליכם מים טהורים' וכו', ואומר 'מקוה ישראל ד" וכו' (יומא פ"ב:). הנה אחי ורעי, מי אנכי עומד כאן להוכיח את רבים, ולבי עלי דווי על מעשי המלוכלכים, רק יען שבחרו כי להיות מוציא את הרבים ולהיות שליח ציבור, ושליח ציבור צריך שיהיה מרוצה לקהל על כן גרמתם לי שהרהבתי עוז לבקש מאתכם ראשית שתמחלו לי בכלל ובפרט, והיות שאני יכול להיות ממצדיקי הרבים אבקש שלא אהיה חס ושלום מחטיא את הרבים על ידי מעשי על כן אבקש מאתכם סליחה, ואחרי זה נבקש מאת ה' יתברך שם הרחמים, הנה המקרא הזה אומרים גם כן בעת שנפטר האדם אצל הטהרה. ובגדים אלו, טלית וקיטל ופוזמקאות, גם כן בגד מתים. גם הה' עינויים, הוא כדרך מתים, שאין להם אכילה שתיה רחיצה סיכה נעילת הסנדל תשמיש המטה. ויצר הרע גם כן אין ביום הזה דומיא למת. ועם כל זה הנשמה יש עוד בקרבנו, לרמז להתעורר אל ד' ולעשות תשובה, ותשובה מיחיד קשה אבל תשובת רבים לא ימאס, ואפילו מיראה נעשין זכויות, עיין ישמח משה פרשת האזינו. על כן לכו ונשובה יחד אל ד' הטוב, כי אם לא נהיה בשלום ואחדות חס ושלום אין השכינה שורה. וכל אחד בעצמו ודברים שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר. ועל ידי שאין שלום חס ושלום נצמח מזה לשון הרע, רכילות, גאות וכו', ואם כן באיזה פנים נוכל לעמוד לפני ד' ובלשון אשר פגמנו ודברנו איסור. על כן נשובה קודם ונפייס איש את רעהו, ממילא לא יהיה לשון הרע ורכילות ודברים בטלים, ואחרי זה ורחם ה' עלינו ויטהר אותנו.
והנה בעל עבירה אין לצרפו למניין, ממילא מבטל השראת השכינה, על כן נשוב למען נזכה לדבק בה' הטוב ובשורש שיש לכל אדם חלק אלו-ה ממעל, וזהו מקוה ישראל ה' מושיע על ידי זה שמקווים למקום אחד, מרחם ה' הרחמים, וזה 'ואהבת לרעך כמוך אני ד".
וזה רבי עקיבא שאמר 'מתי יבא לידי ואקיימנה' (סוף ברכות), שמסר נפשו בעד ד' הטוב, אמר 'אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם אביכם שבשמים', כי אנו בנים למקום שקודם צריכים אנו לטהר בינינו, ואחר זה ה' יתברך מטהר אותנו בינינו לבינו. והנה בזוהר הקדוש (במדבר דף קכ"א) ורזא דמלה דאית חובין דלא מתכפרין עד דאתפטר בר-נש מהאי עלמא, הדא הוא דכתיב 'אם יכופר [העון הזה לכם] עד תמותון', והאי יהיב גרמיה למותה ומסר נפשיה כמאן דאתפטר מהאי עלמא. עד כאן. אם מקבל עליו מסירת נפש כאלו נפטר ומיתה מכפרת, אבל אם לא חס ושלום מיתה גורמת, כמו שאבדנו את הרב הצדיק הקדוש מוויזשניצא זצוק"ל, ובמשפחתנו אחי הקדוש מרחם משה זצ"ל לקרבן, על כן נראה להיות כאלו 'ונשלמה פרים שפתינו', ושכירות משתלמת לבסוף. עיין עצי חיים חלק דרוש פרשת פנחס, על כן הוה כאילו מתים ומגיע לנו שכר טוב גמר חתימה טובה. על כן לכו ונשובה ונבקר חטאנו: שבת, נדה, תפלה, שלום, בפרט כעת שהיא שבת קודש תפילה בצבור, התורה הקדושה מא' עד ת' ונפייס אותה, והנה אמרינן (שבת ל"ד.) עשרתם ערבתם הדליקו את הנר, פגם הברית וכו', ונזכה במהרה לגאולה שלימה. אמן סלה ועד.

('מאמר מרדכי')

הרב מרדכי קליינמן (קליינמאנן) הי"ד, שו"ב ומו"ץ בקהילת אמבאד הסמוכה לסאטמאר, בנם של הרב שמואל זאב קליינמן, שהיה שו"ב ומו"ץ בס' וואראהל (תלמידים של האדמו"ר רבי צבי הירש שפירא ממונקאטש בעל 'דרכי תשובה', הרב שלום גולדברג מסבליאבה בעל 'דברי שלום', הרב אליהו קליין מהאלמין והרב יחזקאל בנעט אב"ד וואראהל) ורעייתו מרת פרל בת הרה"ח ר' שמואל גרינפלד מניגרעשט.

הרב מרדכי היה תלמידו של האדמו"ר רבי חיים צבי טייטלבוים בעל ה'עצי חיים' מסיגט ושל רבי יהודה רוזנר הי"ד בעל 'אמרי יהודה' מסעקליהיד הי"ד.

בשנת תש"ב נמנה על משלמי דמי הקדימה להוצאת הספר 'ראשי בשמים' מאת הרב יוסף שמעון פולק הי"ד.

הרב מרדכי היה גדול בתורה וביראה, וכתב חידושי תורה, דרשות ורשימות מחלומותיו. חלק מכתבי שרדו באופן נסי ונמצאו לאחר תום מלחמת העולם השנייה, על ידי אחיו, ברפת בקר של שכנו דב פלעגיר הי"ד. כתבים אלו יצאו לאור בשנת תשמ"ג בספר 'מאמר מרדכי' הנספח לספרו של אביו, 'הוד שמואל' (עמו' פד-קפב).

הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.

בסמוך לפלישה הגרמנית להונגריה, במרץ 1944 נשלח כביכול הרב מרדכי לצבא העבודה לחפירת שוחות בחזית הרוסית, בנו אלעזר (לסלי) זוכר את מעמד הפרידה הכואב בו בכתה האם על כך שהאביו לא ישוב עוד, בעוד אביו ניסה להרגיע כי הוא ישוב תוך זמן קצר. היה זה הפעם האחרונה בו ראה את אביו, שנשלח למחנה ההשמדה אושוויץ.

לאחר שלשה שבועות גורשו האם והילדים לגטו סאטמאר, ובתאריך 16.05.1944 גורשו משם ברכבת לאושוויץ. עם הגעתם יעץ לאלעזר קליינמן, יהודי מפולין ביידיש, שישקר ויאמר שהוא בן שבע עשרה, למרות שהיה בן חמש עשרה. בסלקציה נשלחו האם ושבעת אחיו לתאי הגזים, בעוד שהוא סיפר שהוא בן שבע עשרה ונלקח לעבודת כפייה במחנה. הוא הועסק שם בעבודה על פסי הרכבת, פריקת שקי מלט מקרונות רכבת וכריית פחם. לקראת הגעת הרוסים הוא הועבר למחנה בגרמניה ונדר כי אם ישרוד יקדיש שנה ללמוד בישיבה. אלעזר שוחרר במהלך צעדת המוות לדכאו בתאריך 23.04.1945. במהלך צעדת המוות, כשחבריו נחלשים, נופלים ונרצחים על ידי הגרמנים, נחלש אלעזר מרעב, אך הצליח להמשיך בסיוע שני אחים יהודים שהלכו לצידו ונתנו לו להישען עליהם. ביום שחרורו שכב אלעזר בתעלה בצד הדרך, מותש, חולה ומורעב. חייל יהודי אמריקאי מצא אותו, מסר לו את מעילו ונשא אותו לבית חולים שדה של הצבא האמריקאי.

לאחר המלחמה התגורר אלעזר במחנה עקורים בגרמניה ובשנת 1947 עבר ללונדון, שם הלך ללמוד במשך שנה בישיבה כפי שנדר. בהמשך התחתן. בשנת 1979 עבר עם משפחתו להתגורר בקנדה, ובזקנותו חזר לחיות באנגליה לצד בתו.

כתב האדמו"ר מסוסנוביץ-קוידנוב זצ"ל, רבי נפתלי צבי גליקמן (רובין) בספרו "אור יקרות" על התורה:

"כי ביום הזה יכפר עליכם טהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז,ל).
הנה כתב חמי כבוד קדושת אדמו"ר רבי נחמיה פרלוב מקוידנוב זצ"ל מפני מה שינו חז"ל לקרוא לראש השנה 'יום הזיכרון', הלא בתורה הקדושה נקרא 'יום תרועה'? ונראה הטעם שהימים הקדושים ראש השנה יום הכיפורים וסוכות מרמזים על תיקון שלושה דברים: מחשבה, דיבור ומעשה.

הנה בראש השנה נעשה תיקון מה שפגמו בכל השנה במחשבה. לכן נתן ה' יתברך מצות שופר שהיא חכמה ולא מלאכה, וחכמה היא מחשבה, שכן אותיות 'חכמה' – 'כח מה', "כולם בחכמה עשית" בתרגום: 'כולם במחשבה אתברירו'. לכן קראוהו חז"ל 'יום הזיכרון', שהזיכרון הוא במחשבה, שהוא תיקון על המחשבה.

יום הכיפור הוא תיקון על הדיבור, היינו מה שפגמנו כל השנה בדיבור שלא במקום מצווה, בפרט בדברים בטלים חס ושלום. ואכן יום הכיפורים הוא כל היום תפילה, היינו דיבור, על כן הוא תיקון על הדיבור.

וחג סוכות הוא מצוות ארבעת המינים הנקראים בזוהר: 'זיני קרבא' והוא במעשה, והוא תיקון על המעשים שעשינו כל השנה.

אמר בנו גיסי הרב הצדיק רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד, זה מרומז בפסוקים "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה צופיה הליכות ביתה ולחם עצלות לא תאכל".

וזהו הרמז: "פיה פתחה בחכמה", הוא מה שאדם יכול לפתוח פיו להשם יתברך הוא מפני השופר, שהוא חוכמה ולא מלאכה.

"ותורת חסד על לשונה" – הוא יום הכיפורים, שאנו עוסקים כל היום בתורה ותפילה, שהוא בלשון.

"צופיה הליכות ביתה" – הוא חג הסוכות, שאנו נכנסים לסוכה.

"ולחם עצלות לא תאכל" – זמן שמחתנו, רק בשמחה וחדווה, ולא בעצבות המביאה לעצלות. והטעם כי אי אפשר לקבל הימים הקדושים רק על ידי אחדות ורעות. 'ותרועה' מלשון חיבה ורעות, "ותרועת מלך בו". הנה תחילת הפסוק על ראש השנה הוא "באחד לחודש השביעי", כי הכל הוא רק על ידי אחדות.

(אור יקרות , א, עמו' סט-ע)

האדמו"ר רבי שלום אלתר פרלוב הי"ד מברנוביץ', האדמו"ר החמישי בשושלת קוידנוב, היה צדיק מפורסם, בנו הצעיר של האדמו"ר רבי נחמיה ב"ר אהרן פרלוב.

רבי שלום אלתר נולד ברוסיה בשנת תרס"ד, .

אביו, רבי נחמיה, נמלט עם משפחתו בשנת תרפ"א מרוסיה הקומוניסטית והקים את חצרו בברנוביץ', אליו הצטרפו ותיקי חסידיו. עם הגעתם לברנוביץ' החל ר' שלום אלתר ללמוד בהתמדה בישיבת 'אוהל תורה' בראשות הרב אלחנן וסרמן הי"ד, והיה לבחיר תלמידי הישיבה וללמדן מובבהק. במקביל ללימודיו בישיבה ה'ליטאית', למד חסידות עם אביו.

בשנת תרפ"ז נפטר רבי נחמיה, ובנו, ר' שלום אלתר מילא את מקומו. חסידיו העריצו אותו עד למאוד, בהיותו גדול בנגלה, בחסידות ובקבלה, ובעל מידות. הרבי פעל במרץ ובלהט נפשי, יחד עם מחשבה, שיקול דעת והגיון מעמיק. הוא נדד על פני הישובים בהם התגוררו חסידיו, הפיץ את תורת חסידות קוידנוב, הכניס בלב החסידים רוח חיים חסידית ועורר אותם לתורה ולעבודה, באמרותיו השנונות, בתפילותיו ובשיחות הפרטיות שערך איתם. הרבי ברח מגינוני כבוד, ברח מהמחלוקת ורדף שלום.

רבי שלום אלתר הוא היה נשיא "כולל חסידי קוידנוב" בארץ ישראל. בשנת תרפ"ט התחתן רבי שלום אלתר בלודז' עם מרת פרל'ה בתו של רבי ירחמיאל צבי הירש רבנוביץ' האדמו"ר משדליץ-ביאלה, ובתו החורגת של האדמו"ר מאביאניץ, רבי עמנואל וולטפרייד. בחתונתם השתתפו אדמו"רים רבים, שלימים נספו בשואה.

עם פתיחת מלחמת העולם השניה כבש הצבא האדום את המחוזות המזרחיים של פולין, ויהודים רבים ניסו להימלט ולעלות לארץ ישראל. הרבי דאג לבני עדתו והמשיך לסיוע ולהיפגש עם חסידיו ועודד אותם, במסירות נפש, למרות שאיימו עליו פעמים רבות במאסר וגלות.

כשגיסו, הרב נפתלי גליקסמן נעצר עם משפחתו ועמד לפני גירוש לסיביר, העביר להם רבי שלום אלתר מספר חפצים ומסר להם "אל תיראו, ה' עמכם, והלוואי ולא נקנא אנו בכם!".

ביוני , 1941 כבשו הנאצים את מזרח פולין, ברחו הרבי ואשתו לווילנה, יחד עם אלפי יהודים נוספים. כעבור חודשים הטיל הממשל הגרמני על היהודים בווילנה מס של כחמישה מליון רובל, והרבי השתתף במרץ באיסוף הכספים. כאשר לא הצליח לגייס סכום זה, נאסרו רבים מנכבדי היהודים בווילנה, נשלחו לכלא ונרצחו.

בספטמבר 1941 גורשו יהודי וילנה לשני גטאות. הרבי ורעייתו גורשו ל'גטו הגדול'.

הרבי הכין את עצמו בגטו וילנה, למות על קידוש השם. לעתים קרובות סיפר את הסיפור החסידי על 'קדושי זאסלאב', שמתו על קידוש השם ונשמותיהם היקשו מהבעל שם טוב תיקון על כי לא היו להם מחשבות טהורות בשעת הריגתם. הוא דיבר על המדרגות של מקדשי השם ועל קידוש השם של רבי עקיבא, ועל מעלתו הגבוהה של יהודי המקבל על עצמו למות על קידוש השם באהבה – גם אם בדרך נס הוא לבסוף ניצל ונשאר בחיים.

הרבנית הייתה בין הנשים שארגנו נערות ונשים, מתלמידות ומורות 'בית יעקב', ויסדו בגטו וילנה 'בית מדרש לנשים'. הן היו מתאספות בכל יום להתפלל ולומר תהלים, ומידי שבוע למדו ביידיש את פרשת השבוע עם רש"י ומפרשים נוספים, פרקי אבות, הלכות שולחן ערוך ולקט מספרי מוסר. במשך הזמן נעשה המקום צר מלהכיל, ו'בית המדרש לנשים' נדד עד שהתמקם באולם המטבח העממי שהועמד לרשותו. קירות האולם קושטו במאמרי חז"ל בשבח הנשים הצדקניות, ועוד.

יום לפני ה'אקציה' בגטו, היה מי שהציע לנסות להבריח את הרב ורעייתו לגטו ברנוביץ', אך היוזמה לא יצאה אל הפועל.

ראש היודנרט, העו"ד שבתי מילקונוביצקי, סידר לרבי מישרה כפקיד בלשכת העבודה, בניהולו של הרב ראובן כהן שבעבר ערך את השבועון התורני "דאס ווארט". עבודתו הייתה לפקח על הכרטסת של גברים ונשים הכשירים לעבודה בגטו. העבודה סיפקה לרבי 'כרטיס לבן' – אישור עבודה, שנתן לו ולרעייתו 'הגנה' יחסית.

באוקטובר 1941 הוחלפו הכרטיסים הלבנים בכרטיסים צהובים, שמספרם היה קטן ממספר העובדים. הרבי והרב כהן קיבלו רק 'כרטיס צהוב' אחד לשניהם, והיה עליהם להחליט מי יקבל את הכרטיס ומי ישלח לפונאר. שניהם לא הסכימו לקחת את הכרטיס. הרבי התנגד גם להגרלה ואמר כי גם אם יזכה בהגרלה ב'כרטיס החיים' הוא לא יוכל לשאת על מצפונו את ההכרה שחייו נצלו במחיר חיי חברו, ולא יהיה מוכן לקחת את הכרטיס. בו בזמן, התעקש הרב כהן לוותר על הכרטיס לטובת האדמו"ר מקוידנוב.

הויכוח הוכרע כאשר מילקונוביצקי ערך הגרלה והביא את הכרטיס לרבי מקוידנוב. אך בהמשך הגיעו לרבי שני שוטרים יהודים עם צו מטעם היודנרט ולקחו ממנו את הכרטיס. הרבי התעודד מכך וציטט את הגמרא האומרת "בדרך שאדם רוצה לילך בה, מוליכין אותו', והוסיף 'רציתי ללכת עם כל היהודים, והריני הולך ואהיה עמם בצוותא'.

כעבור זמן קצר, החלו הנאצים 'אקציה' רצחנית. הם אספו חמשת אלפים יהודים שלא היה בידם כרטיס צהוב, ובהם הרבי מקוידנוב, הוציאו אותם לפונאר, שם הומתו כולם על קידוש השם בקבר אחים גדול, בו' בחשון תש"א (1940).

ביום חיסול הגטו נערכה סלקציה והרבנית נשלחה ימינה והועברה לריגה. בהמשך הועברה למחנה העבודה שטוטהוף שליד דאנציג, שם נפטרה מטיפוס זמן קצר לפני השחרור.

רמזי טעמי המקרא בפסוק "ולקחתם לכם ביום הראשון"

"ולקחתם לכם ביום הראשון" (ויקרא כג,מ). על התיבה לכם הנגינה הוא קדמא ואזלא.

אפשר לומר דמרומז המדרש (תנחומא ויקרא כב) וכי ראשון הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, משל [רבי מני ורבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר: משל למה הדבר דומה? למדינה שהייתה חייבת ליפס למלך, והיה המלך משלח לגבותה, ולא הייתה נותנת, שהיה שטר גדול. כך פעם הראשון. ופעם שני היה משלח לגבותה, ולא היו נותנין. מה עשה המלך? אמר לבני פלטרין שלו, עמדו ונלך עליהם. עד שהן הולכין כמו עשר מילין, שמעו בני המדינה. מה עשו? התחילו גדולי המדינה יוצאין לאפנטי של מלך. אמר להם: מי אתם? אמרו לו: בני מדינה פלונית אנו ששלחת לגבותינו. אמר להם: ומה אתם מבקשין? אמרו לו: בבקשה ממך עשה עמנו חסד, שאין לנו מה ליתן. אמר להם: בשבילכם אני מניח לכם מחצה. עד שהוא בא, יצאו בריוני המדינה, אף הן קדמו אותו כמו חמישה מילין. אמר להם: ומי אתם? אמרו לו: בני המדינה פלונית ששלחת לגבות ואין לנו כח לעמוד, אלא בבקשה ממך שתרחם עלינו. אמר להם: כבר הנחתי מחצה, ובשבילכם אני מניח מחצה על מחצה. עד שהוא מהלך, יצאו כל בני המדינה אליו גדולים וקטנים. אמר להם: מה אתם מבקשים? אמרו לו: אדוננו המלך, אין לנו כח ליתן מה שאנו חייבים לך. אמר להם: כבר הנחתי מחצה ומחצה על מחצה, ובשבילכם אני מניח הכל, אלא מכאן ואילך ראש חשבון הוא. המלך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא יתברך ויתברך שמו. בני המדינה, אלו ישראל, שהם מסגלין עונות כל ימות השנה. מה הקדוש ברוך הוא עושה? אומר להם: עשו תשובה מראש השנה. והם נכנסין ובאין ביום הכיפורים ומתענין בו ועושין תשובה, והקדוש ברוך הוא מוחל להם. ומה הם עושין? ערב ראש השנה גדולי הדור מתענין, והקדוש ברוך הוא מוותר להם שליש מעונותיהם. ומראש השנה ועד יום הכיפורים, יחידים מתענים, והקדוש ברוך הוא מוותר שליש מעונותיהם. וביום הכיפורים, כל ישראל מתענין ומבקשין רחמים אנשים ונשים וטף, והקדוש ברוך הוא מוותר להם את הכל, דכתיב: כי ביום הזה יכפר עליכם וגו' (ויקרא טז,ל). מה ישראל עושין? נוטלין לולביהן ביום טוב ראשון של חג ומהללים ומקלסים לפני הקדוש ברוך הוא, והקדוש ברוך הוא מתרצה להם ומוחל להם, ואומר להם: הרי ויתרתי לכם את כל עונותיכם הראשונות, אבל מעכשיו הוא ראש חשבון. לכך כתיב: ולקחתם לכם ביום הראשון, ראשון לחשבון עונות. אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: בעולם הזה אמרתי לכם שתעשו סוכה, לשלם לי את גמולי שגמלתי עמכם, שנאמר: בסוכות תשבו שבעת ימים, למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי וגו', ואני מעלה עליכם כאלו אתם גומלים לפני. אבל לעתיד לבא, אני אופיע במלכותי ואני מגן עליכם כסוכה, שנאמר, וסוכה תהיה לצל יומם מחורב (ישעיה ד,ו)]. מה דאזיל מכאן ולהלאה חושבנא. על כן הנגינה קדמא ואזלא, רצה לומר הקדמונים אזלו ונמחקו, ודו"ק.

ועל תיבות "ביום הראשון" הוא מונח רביעי, מרמז כי ארבעה ימים בין יום כיפור לסוכות, יש להם מנוחה מן יצרא לעבירה, על ידי טרדות המצוות. ודו"ק.

(דברי מאיר, עמו' סו)

"ועמק סוכות אמדד" – רמז לשיעור הסוכה

"ועמק סוכות אמדד" (תהלים קח,ח). מרומז שיעור סוכה ז' על ז', כי ז' פעמים ז' הוא מ"ט גימטריא "אמדד". וגם בפסוק (תהלים מב,ה) "כי אעבור בסך", לשון סוכה, "אדדם", בגימטריא שיעור סוכה כמניין אדדם.

(דברי מאיר, עמו' קס)

"עשה למען ימינך" בזכות פסח, "עשה למען תורתך" בזכות שבועות, "עשה למען קדושתך" בזכות  ראש השנה ויום הכפורים סוכות ושמיני עצרת

"עשה למען שמך למען ימינך למען תורתך למען קדושתך". אפשר לומר בדרך רמז כי אנו מבקשים שיעשה הקב"ה לנו טובות ונפלאות בזכות המועדים ושבת קודש, כמו שנאמר בפרשת בלק (במדבר כב,כח) "זה שלש רגלים", עיין שם ברש"י ז"ל.
ולפי זה יש לומר "עשה למען שמך", בזכות שבת שמא דקוב"ה. "עשה למען ימינך", בזכות פסח כנגד חסד אברהם ימינא, עיין שם בפתח אליהו. ו"עשה למן תורתך", כנגד שבועות קבלת התורה בנעשה ונשמע. "עשה למען קדושתך", כנגד ראש השנה ויום הכפורים סוכות שמיני עצרת, ימי הרצון, כי ישראל מקדשים את עצמם בימים האלה ומקדשים שם הגדול בתפילותיהם וצדקותיהם. כן יעזור לנו ה' יתברך למען שמו הגדול ויעננו ביום קוראנו, וכימי צאתך מארץ מצרים יראנו נפלאות, כמו שנאמר (שמות לד,י) "נגד כל עמך אעשה נפלאות".

 (דברי מאיר, עמו' רפה)

דצ"ך בזכות סוכות עד"ש בזכות פסח באח"ב בזכות חג השבועות

"כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי" (שמות ט,יד). זה לשון רש"י, למדנו מכאן שמכת בכורות שקולה כנגד כל המכות, עד כאן לשונו. ועיין המפרשים ז"ל, הנאמרים באמת.
לעניות דעתי אפשר לרמז עוד, כי רבי יהודה חלק אותם על שלשה פרקים דצ"ך עד"ש באח"ב.
אפשר לומר כי הנה מצינו כי המלאך אמר לאותו הרשע (במדבר כב,לב) "על מה הכית וגו' זה שלש רגלים". והנה כן כאן אפשר לומר שבזכות השלש רגלים באו המכות על מצרים וישראל נצולו מהם. וחלק אותם רבי יהודה לשלשה חלקים, כי על חלק היה בזכות רגל אחד שישראל יקיימו.
ואפשר לומר כי דצ"ך הוא לשון דיצה, היה בזכות הסוכות זמן שמחתינו. עד"ש מרמז חג הפסח שאוכלים לחם עוני ד' כוסות שה לקורבן פסח. באח"ב מרומז חג השבועות מתן תורתנו, עשרת הדברות חרות על שני לוחות הברית, והנה שתים שמענו מפי הגבורה ושמונה מפי משה, כמו שאמרו חז"ל (מכות כד.), והנה מרומז באח"ב ב' אבנים ח' דברות ב' דברות, סך הכל עשרת הדברות.
והנה כתיב (שמות כג,יז) "שלש פעמים בשנה", וכתיב (שיר השירים ז,ב) "מה יפו פעמיך", שנקראים הרגלים 'פעמים', כמה שנקראים 'רגלים' על שם עלייתן לראות וגו', כך נקראים על שם זה 'פעמים' מלשון הליכה. והנה במכת ברד התחיל הסימן של באח"ב שהיה בזכות רגל אחד שנקרא 'פעם', ובוודאי בזה החלק היה האחרון קשה שגרם להם שישלחו את ישראל, דהיינו מכת בכורות.
על כן כתוב 'כי בפעם הזאת', דהיינו החלק שהוא בזכות חג השבועות ש"תעבדון את ה' " וגו', יהיה מכה שיהיה קשה ככל המכות, והיינו בכורות, שנכנעו על ידי זה, ובו יוצאים ביד רמה, וה' הטוב יכפר בעדי.

(דברי מאיר, עמו' לז)

הרב מאיר זאב הכהן זלצר הי"ד, נולד בי"ג באלול תרכ"ד (1864) לאביו, הרב הצדיק דוד הכהן זלצר ראב"ד מונקאטש (מחבר ספר 'דברי דוד' על התורה והש"ס ופרקי אבות, והיה נכדו ותלמידו של הגאון רבי דוד דויטש מחבר ה'אהל דוד', ושל המהר"ם א"ש).

הרב מאיר זאב למד תורה בהתמדה רבה מתוך דחק ועוני. בצעירותו למד בישיבת הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף, והתגדל בידיעת הש"ס והפוסקים הראשונים והאחרונים.

הרב מאיר זאב התחתן עם מרת שרה רבקה בת הנגיד הרבני ר' לוי יצחק אסטרייכר, בנו של הרב יונתן בנימין אסטרייכר אב"ד טענגער. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו ולמד תורה בהתמדה, והוסמך להוראה בידי גדולי דורו. לאחר פטירת אשתו בשנת תרע"א, נשא בזיווג שני את מרת בלימא ריזל בת הרב ישראל יהודה זאב סמט ממונקאטש.

בשנת תר"פ לערך מונה לדיין ופוסק בבית דינו של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש בעל "מנחת אלעזר", וענה על שאלות והוראות בכל מקצועות התורה, יחד עם הדיינים הרב מנחם וייס, הרב חיים סופר והרב נטע שלמה שליסל.

הרב מאיר זאב נהג בחסידות ופרישות, נזהר מאוד מלשון הרע ופעל נמרצות לחיזוק הדת. הוא קבע את מקום לימודו ותפילתו הקבוע ב'בית המדרש הקטן' (מייסודו של ר' יוסף זרח הלוי הורוויץ). שם התגדל בתורת הנגלה והנסתר, והפיץ שם תורה וחסידות בדרשותיו מדי שבוע.

לאחר שהגרמנים כבשו את ערי הונגריה, נכלאו יהודי מונקאטש בתוך חומות הגטו בחלק קטן מהעיר. בימי ספירת העומר תש"ד נכלאו הרב עם חבריו לבית הדין ועברו עינויים קשים. ביום ב' סיון תש"ד נשלחו יהודים בקרונות למחנה המוות אושוויץ. הרב נהרג עקה"ש בג' בסיון תש"ד עם רוב בני משפחתו. על פי עדות עד ראייה הרב הגיע לאושוויץ חבול ופצוע מרוב מכות ולא היה מסוגל לרדת מהרכבת על רגליו "והשליכו אותו בבור שבער בו אשר גדול ונשרף על קידוש ה' ".

ילדיו שנספו היו: הרב יוסף זלמן דומ"ץ בקירעהעלמעץ (נולד בשנת תר"נ לערך), רעילא (תרנ"ז-תש"ד, אשת הרב ניסן מוזס), ר' מיכאל מסיגעט (נולד בשנת תר"ס), ר' לוי יצחק מסאטמאר (נולד בשנת תרס"א), דוד (נולד בשנת תרע"ח), חנה פעריל (נולדה בשנת תרע"ט), רבקה יהודית (נולדה בשנת תרפ"ה)

בנו ר' יחזקאל שרגא (נולד בשנת תרס"ד ונפטר בי"ח חשון ת"ש).
בנו משה, (נולד בשנת תרס"ה), נפטר בהיותו בן שתים עשרה.

שרדו ילדיו: הרב אליעזר (תרנ"ו-תשכ"א), ר' חיים (תרס"ט-תשמ"ה), מחלה (תרע"ו-תשנ"ו, אשת הרב זלמן קליין) ושרה הענטשא (תרפ"ו-תשע"ו, אשת הרב שלמה גולדברגר).

הרב מאיר זאב השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד על התורה, נביאים וכתובות וסוגיות הש"ס, שנערכו על ידי בנו ונכדיו, ויצאו לאור בספר "דברי מאיר".

אחיו, הרב מרדכי זלצר הי"ד, היה מגיד מישרים בחבורה 'דרכי תשובה' במונקאטש ומחבר הספר "ויכתב מרדכי".

מוצאי שבת קודש שמות תרצ"ז, בחברה ש"ס דישיבה רבתי דרכי תשובה.

אמר אבי עקיבא אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם אבינו שבשמים, שנאמר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וגו', ואומר "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב"ה מטהר את ישראל.

שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מביתו ללשכת פלהדרין.

כוונת רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל, מה היא הטהרה ובמה הוא מטהרן. נראה לפי עניות דעתי לפרש את האו"ר לפני הדורשין בשלשה אופנים, וזה החלי בעזרת ה' יתברך.

א. איתא במדרש ויכוח עדת ישראל עם ה' יתברך, דכנסת ישראל אומרת "השיבנו ה' אלקינו… ונשובה", וה' יתברך אומר "שובה אלי ואשובה אליכם", פתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם. והרב נחלת בנימין מחדש ששורת הדין נותן דה' יתברך יתחיל להסיר לב האבן מבשרנו, כדכתיב בפריקה וטעינה "הקם תקים עמו", ודרשו חכמינו ז"ל בבבא מציעא דף ל"א אין לי אלא בעליו עמו, אין בעליו עמו מנין, תלמוד לומר "הקם תקים", עיין שם במהרש"א. ואם כן לפי זה יש לנו נחמה דה' יתברך יסיר לב הזונה מאתנו ויעורר אותנו אהבתו ויראתו לעשות תשובה שלימה אף שלא יהיה התעוררות דלמטה. ומחדש הרב שאגת אריה על מסכת מכות בסוף הספר דדבר זה תליא בפלוגתא אי אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, דאמרינן בסנהדרין דף צ"א הכרת תכרת בעולם הזה תכרת לעולם הבא דברי רבי עקיבא, ורבי ישמעאל סבירא ליה דברה תורה כלשון בני אדם. ולפי זה הא דדרשינן "הקם תקים" דאפילו אין בעליו עמו מחויב לפרוק, היינו לרבי עקיבא, דסבירא ליה לדרוש בתורה כפל לשון ולא אמרינן דברה תורה כלשון בני אדם, ואם כן "הקם תקים" לרבות שמחויב לפרוק ולטעון אפילו אין בעליו עמו להיות התעוררות מאתנו, הוא יסיר לבנו הטועה ויעורר אותנו לאהבתו ויראתו. אבל למאן דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא דרשינן כפל לשון, ואם כן אין מוכרח בפריקה וטעינה שיהיה אפילו אין בעליו עמו, והיינו אומר דבעינן שיהיה התשובה מאתנו, ואם לאו חס ושלום כו'. אבל כבר הבטיח לנו הנביא "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב", דוודאי יעשו תשובה, דה' יתברך כביכול מחויב אפילו אין בעליו עמו להתעורר מקרא ד"הקם תקים" לרבות. אך פן תאמר דדברה תורה כלשון בני אדם בכופל, על זה דייק "נאום ה'", לא איש אל כו' חס ושלום, כי התורה לא תהיה כשיחת בני אדם, רק "נאום ה'", ולא כלשון בני אדם. יעויין שם הדב, תורת העולה מן המדוב"ר דרבי עקיבא סבירא ליה דעל פי הדין צריך הקב"ה לעורר אותנו לתשובה אפילו כשאין התעוררות מלמטה, דכתיב "הקם תקים", ולא דברה תורה כלשון בני אדם אלא בעל כורחך בא לומר דאפילו אין בעליו עמו חל מצות "הקם תקים".
ואחר הדברים האלה מה מאוד מיושב שפיר הלשון "אמר רבי עקיבא (היינו רבי עקיבא לשיטתיה) אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם", כפל הלשון בא לומר דיש שני מיני טהרה, חד דישראל בעצמם נתעוררים לעשות תשובה מהתעוררת עצמם, ואם חס ושלום היצר הרע מטה לבם אחורנית מלשוב, אז הקב"ה בעצמו מטהר אותם. וזהו שאמר "ומי מטהר אתכם" (היינו כשהן עצמם אינם מטהרים את לבם). ועל זה הביא ראיה מהקרא דכתיב "מקוה ישראל ה'", מה מקוה מטהר את הטמאים (היינו מה מקום מקוה מטהר, ואף על פי שאינו עוד טהרה גמורה דצריך עוד הערב שמש והבאת קורבנותיו, ולא הוה רק התחלת הטהרה), כן הקב"ה מעורר לבם לתשובה שישובו אליו בלב שלם. אמן כן יהי רצון.

ב. או יאמר בדרך זה דהנה איתא לעיל דף נ"ז א"א אמר ליה ההוא צדוקי לרבי חנינא השתא ודאי טמאים אתם, דכתיב "טומאתה בשוליה". אמר ליב תא חזי מה כתיב בהו "אני ה' השוכן אתם בתוך טומאתם", אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם. יעויין שם הדבר. נמצא לפי זה שהקב"ה מטהרן, דאף על פי שהן טמאים, מכל מקום שורה בתוכם, דזה עצמו מורה שהוא מטהרן. אמנם לכאורה צריך הסבר מפני מה באמת שוכן אתם כשהן טמאין. על זה יש לומר טעם פשוט, דטומאה ליתא בציבור, אי מכח היתרא אי רק מכח דחוי, דבר זה אין נפקא מינא בכאן, בכל אופן טומאה בציבור ליתא. ועל פי האמור נביא שפיר סמיכת חכמים סוף המסכת לתחלתה, דהמסכת מתחלת "שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, וקא אמרינן שם מתוך ביתו אתה מפרישו ולא מבין חבריו, ולא חיישיבנן שמא ימות עליו אחד מחבריו, דאף על פי שיטמא טומאת מת, לית לן בה, דטומאה ליתא בציבור.
נמצא לפי זה דהמשנה ראשונה היא פירוש להאחרונה, דשם איתמר דהקב"ה מטהר את ישראל, היינו במה ששוכן אתם בתוך טומאותם, ועל זה באמת יש להעיר מה טעם יש בה, ועל זה אמר 'שבעת ימים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו, ולא מתוך חבריו, ולא חיישינן לטומאת מת, דטומאה ליתא בציבור. ועל ידי כן שפיר הקב"ה שוכן אצלינו ולא יעזבנו מעתה ועד עולם. והבן.

ג. או יאמר הנה בירושלמי סוף מכילתין הביא עוד הפעם לשון המשנה כתיב "מקוה ישראל ה'" וגו', מה מקוה מטהר וכו', וכן אומר "וזרקתי עליכם מים טהורים" וכו', וכל הבא אל תוכו יתמה תמיהה אבה מה כוונתם בזה לכפול להעתיק לשון המשנה. ועיין בזה במראה הפנים שנתעורר בזה. ואענה גם אנכי חלקי בזה מה שחנני החונן לאדם דעת בזה האופן, הנה הירושלמי שם מקודם לזה מימרא אחת איתא בזה הלשון, תני צריך לפרט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, רבי עקיבא אומר אין צריך לפרט מעשיו. מאי טעמא דרבי יהודה "אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב". מה עבד לה רבי עקיבא מי גרם להם, אני שהרבתי להם כס, וזהב, למה שאין החמור נוהג אלא מתוך כפיפה של חרובין. יעויין שם הדבר. ואחר כך הביא הא דלעיל דהקב"ה מטהר את ישראל. וכוונתם בזה לפרש לשון רבי עקיבא שכפל בלשונו 'לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם', ולכאורה מה בא בזה הלא פשיטא אי הם מטהרים עצמם בוודאי שהקב"ה יקבל טהרתם. אלא בעל כורחך בא לומר רבי עקיבא לשיטתו, יש שני מיני טהרה. חדא מה שהם מטהרים עצמם מכל טומאתם, טומאת היצר הרע הבוער בקרבם לעבור על כל מה דאמר רחמנא לא תעביד, ושנית מה שהקב"ה בעצמו מטהר אותם ולא צריכים כמעט לטהר עצמם , היינו על חטא הידוע דהקב"ה מעיד עליהם שלא ראוי לאותה מעשה, אלא כסף וזהב שהרבה להם גרם כל זאת, שאין החמור נוהק אלא מתוך כפיפה של חרובין. ומה מאוד מיושב לשון הפסוק "וזרקתי עליכם מים טהורים (זהו רק כדי) וטהרתם מכל טומאותיכם (אבל אין צריך לכפר עליכם על חטא הידוע, מפני) ומכל גלוליכם (היינו חטא הידוע) אטהר אתכם (אני בעצמי מעיד עליכם שאתם טהורים, שכסף וזהב שהרביתי לכם גרם לכך, שאין החמור נוהר אלא מתוך כפיפה של חרובין)".
ואחר הדברים האלה שהודיע לנו ה' יתברך כל זאת מה מאוד עשוים באמת וישר סמיכת המסכת סופר לתחילתה, דהמשנה הראשונה מתחלת 'שבעת ימים קודם יום הכיפורים מפרישין כהן גדול מתוך ביתו', וזה למדנו מדכתיב "כאשר צוה ביום ההוא (במילואים) צוה לעשות לכפר עליכם", ואמרינן "לעשות" זו מעשה פרה, "לכפר עליכם" זו יום הכיפורים. וקא אמרינן דלא מוקמינן כולה קרא בפרה משום דלא באה לכפרה. והקשה הפני יהושע והזרע ברך מהא דאמרינן במועד קטן דף כ"ח, למה נסמכה פרה אדומה למיתת מרים, מה פרה אדומה מכפרת, אף מיתת צדיקים מכפרת. אלמא פרה בת כפרה היא. וכתבו התוספות דמכפרת על מעשה העגל, דתבוא אמה ותקנח על בנה. עיין בזה בגבורות ארי על יומא דף ס"ו ע"ג מדפי הספר.
אמנם לפי דברינו ניחא הכל, דהקב"ה בעצמו מעיד עליהם דעל חטא הידוע כמעט אין צריכים לכפרה שאנוסים היו מתוך כסף וזהב הרב שהיה להם גרמו להם שבאו לעבור על דעתם ועל דעת קונם. וזה נלמד מדברי רבי עקיבא דהקב"ה מטהר את ישראל מחטא זה, דכתיב "ומכל גלוליכם אטהר אתכם" כאשר בארנו. ולפי זה הקרא ד"לעשות לכפר עליכם" לא מוקמינן בפרה לחודא, דלא באה לכפרה, ורק ביום הכיפורים מוקמינן ליה, ושפיר מפרישין כהן גדול שבעת ימים מתוך ביתו כמו במילואים. ואתי שפיר.

(ויאמר יעקב, הדרן על מסכת יומא)

הרב יעקב גרוס, ראש ישיבת "דרכי תשובה" בנשיאות האדמו"ר ממונקאטש.

בנו של הרב חיים דוב גרוס, דומ"ץ מפטריבה וראש ישיבה ומגיד מישרים במונקאטש.

מחבר ספר "ימות המשיח" (מונקאטש תרצ"ז. יצא לאור עם הסכמת הרב דוד שליסל ממונקאטש והסכמה בשם הרב צבי יחזקאל מיכלסון מוורשה שהיה אז על ערס דווי וביקש מאחיינו, הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד, שיכתוב בשמו את ההסכמה) – על שני הפרקים האחרונים מהלכות מלכים לרמב"ם, וספר "ויאמר יעקב" (מונקאטש, ת"ש לערך. עם הסכמת אבי המחבר והסכמת האדמו"ר רבי ברוך רבינוביץ ממונקאטש) – הספר כולל דרשות שנשא בישיבה: הדרן על מסכת יומא, דרוש לשבועות, פלפול בסוגיא דשליחות, הדרן על מסכת קידושין, ודוגמא מחיבורו על הלכות יום הכיפורים. בהקדמת הספר מונה המחבר עוד אחד עשר חיבורים שכתב, שלא הובאו לדפוס. וחבל על דאבדין.

הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). הי"ד.

ב"ה

החיים והשלום לך אהובי בני רחומי מחמד נפשי ולזוגתך כלתי הצנועה והחשובה בת גדולים שתחיה, תזכו שתבנו בית נאמן כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל אמן כן יהי רצון.

בני יקירי נ"י, להיות כי בעת שמחתך לא היה הזמן גרמא לדבר ולטייל אתך באריכות להורות לך הדרך אשר יעשה האדם וחי בהם, על כן אמרתי לבוא במגילת ספר כתוב הדר הוא לכל מי שרוצה לילך בדרך התורה כאשר קבלתי מפי מוריי זקינינו הגאון הצדיק זצ"ל.

ראשית דבר לאשר זכית בזכות אבות אבותי לקחת בת תלמיד חכם וגדול הדור מפורסם אשר כל העם עונים אחריו מקודש, על כן אחלה אותך שאליו תשמע כאשר יורה אותך ואל תסור מדבריו, וכאשר יאמר כן תעשה, כי נתאמת אצלי שכל דבריו המה תורה ויראת שמים , ואפילו שיחות חולין של תלמידי חכמים, כביכול, צריך לימוד. ד' יאריך ימיו ושנותיו. והגם שכל התחלות קשות, אמנם לאחר שתרגיל עצמך לשמוע בקול דברו הנאמר באמת וצדק מעומק הלב, תראה עד היכן דבריו מגיעים לתכלית האמיתי כי רצונו להרבות כבוד שמים בכל דבר ודבר.

אמנם אני מזהיר אותך שיהיה הכל בשמחה, כמאמר דוד מלך ישראל "עבדו את ד' בשמחה". ותרגיל עצמך במדות ישרות והגונות, כאשר ציווה הרמב"ן ז"ל לבנו, כמבואר באגרת הרמב"ן ז"ל, לילך בדרך הענווה האמיתית ולהסיר מדות הכעס מכל וכל, אל יזכר ואל יפקד, אפילו בעת שנראה שצריך לכעוס חס ושלום, אל תאבה ואל תשמע, כי דברי חכמים בנחת נשמעים.

ובעניין סדר לימודך יש ת"ל מי שיורה אותך, חותנך הגה"צ שליט"א. ובוודאי מהטוב שתעשה לך זמן קבוע לכל לימוד ולימוד, ותמחול לעיין בספר תשובת חות יאיר בסימן קכ"ד אופן וסדר הלימוד לשמה, יעויין שם.

וכבר נודע לך בני רחומי מאמר חז"ל, שצריך לכבד אשתו יותר מגופו, ובשאר ענינים שבינו לבינה תלמוד בשלחן ערוך אורח חיים סימן ר"מ ובראשית חכמה ושל"ה ושאר ספרים הקדושים המדברים מזה. וכן תעשה וינעם לך. ובעניין טבילת עזרא, מינה בל תזיע. ותעיין במאור ושמש פרשת אמור ותראה עד היכן הדברים מגיעים, שלכך תפילתן ותורתן של תלמידי בעש"ט הקדוש זלה"ה זי"ע עולה למעלה לאשר היו נזהרים בזה. יעויין שם.

והעיקר שכל מעשיך יהיו בהשכל ודעת באופן שתמצא חן בעיני אלקים ואדם. והכל בשמחה, שאין השכינה שורה רק מתוך שמחה של מצוה. ודי לחכימא. ותראה שתלמוד הלכות נדה בשולחן ערוך בעיון שיהיה שגור בפיך ובפרט בענייני הווסת. ובזה בל תכשל חס ושלום. ותעמידו דור ישרים כאשר בצפיתני בעזר יתברך שמו. ובין תבין אשר לפניך ובחרת בחיים, ותעלה מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד רום המעלה, כאשר עם לבבך ולבב אביך המשתוקק באהבתך והמצפה לישועת ישראל ולגאולת עולם במהרה.

קריסטור, ב' לסדר 'והיתה לו ולזרעו אחריו'. 'כל הברכות' לפ"ק.
שמעי' לעוו

(מכתבה הרב שמעיה לבנו לאחר חתונתו, בני שמעיה, עמו' י)

במדרש פרשת תבא 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא תורה, לכך משה מזהיר את ישראל 'עשר תעשר', עשר בשביל שתתעשר.

ונראה לי בסיעתא דשמיא לפרש בהקדם מאמרם ז"ל ביצה ט"ו ע"ב, דדריש מקרא 'כי חדות ה' הוא מעוזכם', אמר להם הקב"ה לישראל, לוו עלי וקדשו קדושת היום והאמינו בי ואני פורע. והקשו בתוספת, מהא דאמרינן פסחים ק', עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות. ובפשיטות נראה לי לחלק, דהנה מקרא זה נאמר בנחמיה ח', ושם מיירו בראש השנה, כדכתיב 'ביום אחד לחדש השביעי', ואם כן להמבואר בכריתות ו' והוריות י"ב דסימנא מלתא לאכול בראש השנה רוביא, תלתא וכו' דברים המורים לסימן טוב, וכן הוא בשולחן ערוך סימן תקפ"ג מהאי טעמא לאכול בשר שמן. וברמב"ן על התורה ריש פרשת לך שכתב, ודע כי כל גזירות עירין משיוצא למטה סימן לזה לא ישתנה בשום אופן, ועל פי זה כתב בחיי אדם הלכות ראש השנה שזה הטעם שאמרו חז"ל סימנא מלתא, עיין שם. ואם כן יש לחלק דבריש שתא לסימנא טבא שפיר דמי אפילו ללוות וליקח בהקפה שלא יחסר לו מאומה, ובעזרו יתברך שמו יפרע גם כן הקפותיו. אבל לענין שבת ויום טוב אחר, נאמר עשה שבתך חול, כמו שכתב הטור ריש סימן רמ"ב.

ובספר הקדוש תולדות יעקב יוסף בפרשת תבוא כתב לתרץ קושית התוספות בדרך נפלא, על פי משל ומליצה מרבו הקדוש הבעש"ט זי"ע, לבן מלך שנשתלח למרחקים לכפר אחד בין אנשים פחותי ערך. ובהאריך הזמן שמה הגיע מכתב מאביו המלך, ורצה לשמוח בו מאוד, אך חשש מבני הכפר שילעיגו עליו באומרם מה יום מיומים, ולשמחה מה זו עושה. מה עשה בן המלך, קרא לבני הכפר וקנה להם יין ומשקים המשכרים. ועד שהם שמחים בעסק היין, הוא מוצא עת לשמוח מאוד בשמחת אביו. והנמשל מובן, כי הנשמה בושה לשמוח בשבת בתענוגי אביו מלך מלכי המלכים הקב"ה, בהנשמה יתירה, שהוא לו אגרת שלומים מאביו, מחמת הגוף שהוא בן כפר. לכן ציוותה התורה הקדושה לענג הגוף בשבת ויום טוב, ואז כשהגוף שמח בשמחת הגוף, אז יש פנאי להנשמה לשמוח בשמחת דביקות הקב"ה. וזה כוונת הש"ס, לוו עלי, כי הנשמה חלק אלקי ממעל. וקדשו קדושת היום, רצה לומר, שהנשמה תקדש את עצמה בקדושת היום. והאמינו בי, כי האמנה הוא דביקות הנשמה בהקב"ה וכו', אז אני פורע. מה שאין כן עשה שבתך חול, היינו כשאינו עושה בשביל בן המלך, רק בשביל בן כפר לחוד, שאז 'שבתך' בבחינת 'חול', אז יעשה חול ולא יצטרך לבריות. עיין שם דבריו הקדושים כי נעמו.

ועיין תשובת שערי צדק אורח חיים סימן קכ"א לענין לשחוט ביום שני דראש השנה לצורך שבת שאחריו, שכתב להתיר. עיין שם שכתב שאפשר גם כן לאחר שהם ימים קדושים ונוראים, בוודאי כל ישראל כמאז המה בחזקת טהרה לעשות עיקר השמחה בשמחת אביו, כבן המלך הנ"ל.

ובזה נאמר להבין דברי הש"ס ברכות ו', כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות, שנאמר 'קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות'. ואם משמחו מה שכרו, זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות. עיין שם. ולכאורה שמחה מה זו עושה להיות שכרו גדול כל כך. אמנם להנ"ל יש להסביר, דהנה עיקר השמחה לשמוח חתן וכלה, הוא בדרך הנ"ל, כי השרוי בלא אשה שרוי בלא תורה ובלא חומה ובלא טובה, כמאמרם ביבמות ס"א. ועיקר השמחה והסעודה בשמחת הגוף, הוא שאז יש פנאי להנשמה לשמוח בדביקות הקב"ה, כי קוב"ה ואורייתא וישראל חד. ובגלל זה עיקר השמחה, שמחת הנפש, לשמוח בשמחת החתן שזוכה לתורה וחומה כנ"ל. ואם הוא משמחו באמת ואין כוונתו לשמחת הגוף, על ידי זה שכרו שהוא גם כן זוכה לתורה, מידה כנגד מידה, וכנ"ל.

ולפי זה נאמר בכוונת המדרש הנ"ל, 'ושמחת בכל הטוב', אין 'טוב' אלא 'תורה'. דהנה כתיב 'לא טוב היות לאדם לבדו', ואמרינן יבמות ס"ג, זכה עוזרתו, והיינו שעל ידי זה [ש]עוזרתו, הוא זוכה לתורה, שנשאר לו עת ללמוד. ואם כן תכלית הטובה אשר נתן ה' אלקיך לך ולביתך, הוא אשתו, שעל ידי זה יזכה לתורה. ועל כן הזהיר משה את ישראל, עשר בשביל שתתעשר, וכתיב בתריה 'למען תלמד ליראה', כי על ידי זה יהיה לו פנאי, ויהיה מקום לשמח את הגוף לתכלית שמחת הנפש בתורה ומצות.

ובזה יש להבין דברי הזוהר הקדוש שכתוב לגנות על הני דצווחין בימים הקדושים 'הב הב. הב לן מזונא. הב לן מייא'. ולכאורה הלא בביצה ט"ז אמרינן כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה, ומפיק ליה מקרא "כי חק לישראל הוא'", ו'חק' הוא לישנא דמזוני, מקרא ד'ואכלו את חוקם', ומקרא 'הטריפני לחם חקי', ולא לחנם השמיענו זאת חז"ל, אלא בוודאי להתפלל עליו. ואמרינן בראש השנה ט"ז, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח, כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. וכן שתי הלחם בשבועות, על פירות האילן. וניסוך המים בחג, על גשמי שנה. עיין שם. הרי שיש לאדם לעשות פעולה שיתברך בכל צרכיו, ואם כן לפי זה מהראוי בראש השנה שנידון על מזונא, להתפלל עליו. אולם באמת יש לומר דבוודאי מי שמתפלל על צרכי הגוף שיהיה הגוף בשמחה כדי שעל ידי זה יהיה מקום לשמח הנשמה בעניין תורה ומצות, וכהמשל הנ"ל מהבעש"ט זי"ע, בוודאי ראוי לו להתפלל עליו אפילו בימים הנוראים. והזוהר הקדוש מיירי בכאלה שמגמתם הוא רק לצרכי הגוף, כבני הכפר שהשמחה שלהם רק לצרכי הגוף, בוודאי אין הזמן ראוי כעת להתפלל באופן כזה.

וזה יש לומר בפסוק "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו", היינו אף על פי שצריך לתקוע בשופר, והעיקר לשבר הלב להתעורר בתשובה, וכמו שכתב הרמב"ם, עורו ישנים מתרדמתכם, ובכל זאת "כי חוק לישראל הוא", יש להתפלל גם על פרנסה, שעל ידי זה יהיה ה"משפט לאלקי יעקב", לקיים מצות וחוקי התורה, וכנ"ל.

ובזה יש לומר "שובה ישראל עד ה' אלקך", על דרך המבואר בספר הקדוש 'ישמח משה' על פי מאמרם ז"ל "ואתם הדבקים בה'", וכי אפשר להדבק בשכינה, אלא הדבק בתלמידי חכמים. והיינו "שובה ישראל עד ה' אלקך", להחזיק ביד ברכי תלמידי חכמים, "כי כשלת בעונך", שלא היית מחזיק לתלמיד חכם שיהיה פנוי ללמד אתכם חוקי התורה והמצוה, על כן "כשלת בעוניך,, כי שגגת תלמוד עולה זדון. עיין שם. ועל זה וכיוצא מותר להתפלל שיהיה להם פרנסה, להיות בכוחו להחזיק ידי תלתיד חכם, ועל זה אמר "קחו עמכם דברים", היינו כמו 'לכם' 'לכל צרכיכם', גם אותן הדברים שאתם מתפללים לצרכי הגוף, היינו פרנסה וחיים, "ושובו אל ה'", שאתם רוצים בזה עצמו שתסייע אתכם לידבק בה' יתברך, "אמרו אליו כל תשא עון", היינו לכל אדם אפילו מי שאינו בגדר שילמוד בעצמו, מכל מקום גם לו תשא עונו, על ידי "ונשלמה פרים שפתינו", על דרך כל הלומד פרשת עולה, כאילו הקריב עולה, ועל ידי שיחזקו ביד התלמיד חכם העוסק בתורה, ממילא הלימוד שהמה לומדים תכפר גם עליהם. אמן כן יהי רצון.

(חלק מתוך דרשה לשבת שובה, בני שמעיה, עמו' צה)

הרב שמעיה לעוו, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו הרב אשר (בנו של הרב הצדיק המפורסם רבי מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטרדאם) ולאימו מרת חיה בת הרב הצדיק המפורסם רבי יהודה גרינפלד אב"ד סעמיהאלי.

הרב שמעיה נשא לאשה את מרת חוה בת הרב יעקב יהודה הכהן גליק, ואחותו של המהרש"ג, הרב שמעון גרינפלד. לאחר נישואיו התגורר במשך מספר שנים בכפר אורישור, והוציא שם לאור את ספרו של הרב דוד טעבלי מפוזן "שערי ציון".

הרב שמעיה למד אצל הסבים שלו, וכן בישיבת הרב יהודה גרינוואלד אב"ד סטמאר מחבר "שבט מיהודה" ו"זכרון יהודה".

הוא היה מקושר לבניו ונכדיו של ה"דברי חיים" מצאנז, לרבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים בעל ה"קדושת יום טוב" מסיגט ולבנו רבי חיים צבי טייטלבוים מסיגט מחבר שו"ת "עצי חיים", וכן לדודו הרב אברהם יהושע פריינד מנאסוד.

דודו זקנו, היה הרב יששכר בער קאהן, רבה של קהילת ערדא-סענזשארץ, מחבר שו"ת "בינת יששכר".

משנת תר"ע (1910) כיהן כרבה של סעקעלי-קרסטור, שבטרנסילבניה (רומניה), והיה רבה היחיד של העיירה. בשנת תרע"ד. בשל מלחמת העולם הראשונה נתמעטו הכנסות הקהילה ולא היה בידם לשלם את משכורת הרב ושאר עובדי הקהילה.

מחבר ספר "בני שמעיה" – על התורה, על המועדים ודרושים ושו"ת (ברוקלין תש"ך). הספר יצא לאור על ידי בנו, הרב משה אריה לעוו, הרב מטעמשוואר ורב בית המדרש "תפלה למשה" בברוקלין, שהוסיף בה מקצת מתולדות אביו המחבר. הרב משה אריה היה חתן האדמו”ר רבי אליעזר פיש מביקסאד הי"ד שהיה תלמיד של רבי מרדכי יהודה לעוו באינטערדאם.

נהרג עקה"ש באושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. כן נספו הרבנית חוה, וילדיהם חנה מלכה, ריקל (וחמשת ילדיה: אברהם יהושע, חנה מלכה, חיה, צירל ואשר זעליג, שנרצחו באושוויץ בט' בסיון תש"ד), שרה רבקה (וילדיה: משה שלום, פראדל ואברהם יהושע, שנרצחו באושוויץ בט"ו בסיון תש"ד) ויהושע נפתלי (שנרצח בשנת תש"ה).

בתו פייגא נצלה ונשאה לאחר המלחמה לרב יחזקאל הלוי מנדל, נכד רבי יחזקאל פנט.

קצת חידושי תורה מהמחבר ז"ל שזכרנו מפי השמועה

פרשת וירא: 'יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם', פירש רש"י ז"ל כסבור שהם ערביים שמשתחווים לאבק רגליהם. אפשר לומר שמשתחווים לאבק רגליהם רומז על הני אינשי שהם מתגאים בנפשם ומתפארים בהצלחתם, והוא מפני שהם טועים וסוברים שכחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. אבל על ידי 'מעט מים', והיינו על ידי המי גשמים יכולים אנו להוציא אותם מטעותם הגדול, והיינו ,,,'ורחצו רגליכם'. כי אנו רואים בימינו שחכמת הטעכניק גדלה מאוד, עד שהמציאו כל מיני חדשות, אוירון, ראדיא, ראנטגען וכדומה, עם כל זה אם יש ריבוי גשמים או עצירת גשמים למרות גודל חכמתם עומדים בלי כוח ובלי עצה, ואין יכולים לעשות דבר. נמצא דמעט מי הגשמים מעידים כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה, והכל בידי שמים.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת שמות. מסורה: 'וראיתם על האבנים', 'וראיתם את הארץ', 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד' '. בא המסורה לרמז על מה צריך האדם להתבונן ויועיל לו לעבודת הבורא יתברך שמו. וזהו 'וראיתם על האבנים', תחקור ותתבונן על האדם בשעה שהוא נולד, דהיינו על האבנים, שידיו כפופות, שדעתו לכפוף כל העולם תחת ידו. 'וראיתם את הארץ', שוב תחקור ותתבונן בו כשהוא כבר מונח על הארץ לאחר מאה ועשרים שנה, שידיו פשוטות, והיינו שאינו נוטל עמו כלום מכל מה שרכש בעולם הזה, כי ערום יצא מבטן אמו וערום הוא שב לבית עולמו, ושוה הוא אם גופו שמן או רזה, ואם ביתו הוא הבמחנים או במבצרים. 'וראיתם אותם וזכרתם את כל מצות ד", אם תתבונן בכל זאת כל ימי חייך, וסוף האדם יהיה נגד עיניך, אז 'וזכרתם את כל מצות ד", ץכחן לך הדרך בתורה ומצות ובמעשים טובים שילוו אותך בעולם הבא. וכדאיתא בפירקא דרבי אליעזר שאין מלוים לו לאדם אלא מצות ומעשים טובים שהרכיש לעצמו בעולם הזה.

(שארית יקותיאל, דף פח)

פרשת וארא: 'ויאמר אליו משה כצאתי את העיר אפרוש כפי אל ד' '. כצאתי את העיר, פירש רש"י אבל בתוך העיר לא התפלל לפי שהיתה מלאה גלולים. פעם אחת דרש על פסוק זה בבית החיים בשעת העמדת מצבה, בתוך העיר קשה להתקרב אל ד' ולשוב בתשובה שלמה, כי העיר מלאה גלולים, והיינו שהכל רצים אחר תאוותם, תאוות הממון והכבוד וכל תענוגי עולם הזה, ואין איש שם לב שהכל הבל, וסוף כל סוף צריכין ליתן דין וחשבון על כל זה. אבל כצאתי את העיר, ואנו עומדים כאן בבית החיים, שאנו רואים סופו של אדם, ובכאן אין יתרון לעשיר על העני, וכולם כאחד נערים עם זקנים יחדיו, כאן אפרוש כפי אל ד', כולם נתעוררים לתשובה.

(שארית יקותיאל, דף פח-פט)

פרשת משפטים: 'כי יתן איש אל רעהו כסף או כלים לשמור וגנב מבית האיש ונקרב בעל הבית אל האלקים אם לא שלח ידו במלאכת רעהו'. יש לפרש בדרך רמז: איש זה הקב"ה, וכמה דאת אמרת 'ד' איש מלחמה', רעהו זה כנסת ישראל, והיינו 'כי יתן איש אל רעהו', אם ד' נותן לישראל, כסף או כלים, שפע רב ופרנסה ברווח, ופתאום 'וגנב מבית האיש', שרואה שפרנסתו מתמעט והולך וצנורות השפע נפסקים. העצה היעוצה לזה, 'ונקרב בעל הבית אל האלקים', יחזור בתשובה ויפשפש במעשיו, ויבדוק מה גרם לו זאת שיופסק השפע ממנו, 'אם לא שלח ידו במלאכת רעהו', אם לא עבר על איסור שבין אדם לחברו, והיינו על איסור 'לא תונו איש את עמיתו', או על איסור ריבית, ועל ידי זה בא לו העונש מדה כנגד מדה, שהוא רצה לקפח פרנסת חברו ומפני זה נתמעט פרנסתו, או שלא נתן צדקה כפי רכושו. כי צריך האדם לידע שהקב"ה נותן לו הרכוש לשמור ולא ימעול בשמירתו, ואז לא יחסר לו כל טוב.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שלח: 'היש בה עץ אם אין', פירש רש"י אם יש בה אדם כשר. יש לומר דעיקר תכלית האדם בעולם הזה לחנך בניו ובנותיו באופן זה שישאיר אחריו בנים ובני בנים צדיקים, נאמנים לד' ולתורתו הקדושה. וזהו, 'היש בה עץ', אם יש בהם אדם כשר, 'אם אין', בעת שכבר נאסף מן העולם אם השאיר אחריו מי שילך בדרכו.

(שארית יקותיאל, דף פט)

פרשת שופטים: 'כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך', היה דרכו לפרש (אין אני זוכר בשם מי) אם אתה רואה דבר פלא במשפט, 'בין דם לדם' שמשפט אחד לדם נכרי ומשפט אחר לדם ישראל, שדם ישראל הפקר רחמנא ליצלן, 'בין דין לדין ובין נגע לנגע', והיינו שאומות העולם אין דנין דיני ישראל שווה לדינו של נכרי, תדע שהוא מפי שיש 'דברי ריבות בשעריך', שאין אחדות בישראל, כי אם שני יודין עומדין ביחד זה אצל זה הוא שמו של הקב"ה ואין למחות אותם חס ושלום.

(שארית יקותיאל, דף פט)

'כי האדם עץ השדה', פעם אחר נפטר איש זקן אחד שהניח אחריו משפחה גדולה, ועורר בהספידו על האבידה הגדולה, והיה מדמה את האדם הנפטר לעץ זקן שענפיו מרובים ומסיך ומגן בצלו על הנטיעות הילדות משרב וסערה, ומכל צרה וצוקה, אולם אם העץ הזקן הזה נקטף ונפל רחמנא ליצלן, אוי ואבוי להנטעים שנשארו בלי מגן ומחסה.

(שארית יקותיאל, דף פט-צ)

פרשת שופטים: 'כי תצא למלחמה על איבך' וגו'. פעם אחת דרש אאמו"ר הגאון הצדיק זצ"ל דרוש התעוררות תשובה בחודש אלול, ובין הדברים פירש פרשה זו על פי האור החיים הקדוש שרומז על מלחמת היצר, 'והיה כקרבכם אל המלחמה', שאנו קרבים ועומדים לפני ימים הנוראים אשר כל היצורים יעמדו למשפט לפני אדון כל. ואנו צריכין ללחום נגד השטן שרוצה לקטרג עלינו, 'ונגש הכהן ודבר אל העם', כהן רומז על מנהיגי ישראל שהם בבחינת כהן, הם ידברו אל העם דברי כבושין ומוסר, 'ודברו השוטרים אל העם לאמר, מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו' כאשר נצטוונו בתורה הקדושה, והיינו שיעשה מזוזות כשרות, ויהיה ביתו פתוח לעניים, ולא יביא לביתו מאכלים שיש עליהם חשש ואינם בתכלית הכשרות. והעיקר שיחנך בני ביתו בדרך התורה ויראה, שיה א ביתו "איין עכט אידיש הויז" אם לא חנכו כן, 'ילך וישוב לביתו', יחזור בתשובה, שלא ימות במלחמה ע"י שלא יכתב בספר החיים חס ושלום 'ויש אחר יחנכנו'.
'ומי האיש אשר נטע כרם', נטיעת כרם רומז על עסקי פרנסתו, שלא חללו, שיש בהם ממון של איסור, שעבר על לאו של אונאה או רבית, או על אסור השגת גבול, או חילול שבת חס ושלום ודברי משא ומתן בשב, וכדומה שאר איסורין בדבר שבממון, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה, פן ימות במלחמת היצר 'ואיש אחר יחללנו'.
'ומי האיש אשר ארס אשה ולא לקחה', שלא היה נזהר בדברים שבין איש לאשתו, כי פתחי נדה הן הן גופי הלות, וצריך זהירות רב מאוד שלא יבוא חס ושלום לידי איסור כרת רחמנא ליצלן, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה גמורה, שלא 'ימות במלחמה', שלא יגזור עליו גזירת מיתה חס ושלום, 'ואיש אחר יקחנה. ויספו השוטרים לדבר אל העם, מי האיש הירא ורך הלבב', פירש רש"י שירא מעבירות שבידו, 'ילך וישוב לביתו', יעשה תשובה ויתחרט בחרטה גמורה על כל עבירות שעבר (ודכירא כשדרש אאמו"ר הגאון הצדיק דרשה זו היה התעוררות גדול כל כך עד שגעו כל העם בבכיה בהתעוררות תשובה).

(שארית יקותיאל, דף צ)

קטע ממה שאמר בדבר תורה בסעודת שבע ברכות: 'כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך'. החתן עלול הוא שיתעורר בו מדת הגאווה, כמו שאומרים ההמון שחתן סובר "שמעולם לא נשא אשה רק הוא" וכן רגילין לומר "חתן דומה למלך", על כן הזהיר הכתוב 'כי תבנה בית חדש', כשאתה בונה ביתך הבנין עדי-עד, 'ועשית מעקה' גדר וסייג, 'לגגך', גג רומז על מדת הגאווה, מעקב עם הכולל גימטריה 'יראה'. תבנה ביתך על יסוד היראה, וזה יהיה לך לשמירה שלא תיפול ברשת הגאווה, 'כי יפול הנופל', דעל ידי הגיאות יוכל ליפול חס ושלום כל כך שלא יהיה לו עוד תקומה.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מדרש תנחומא: מנורה של פרקים מהו לתקנו בשבת, מנורה של פרקים חייב משום בונה. יהודי יחידי נקרא 'נר', נר ד' נשמת אדם. והציבור שהם הרבה נרות נקרא 'מנורה'. כשרואים שהמנורה, היינו הציבור, נפרדה ונשבה לפרקים, שיש מחלוקת ושנאת חנם בניהם, מהו לתקנה בשבת, לדרוש ולהשתדל לתקן בשבת את המנורה הנפרדה ותחזור לאחדותה. ומתרץ דחייב משום בונה, והיינו שחוב קדוש הוא לבנות ולשכלל את המנורה, ולהחזיר עטרה ליושנה, אפילו בשבת.

(שארית יקותיאל, דף צא)

מחבר הלכות פסח (אורח חיים סימן תכ"ט) מתחיל: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום. והרמ"א הוסיף: ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח. הבית יוסף היה רב ומרא דאתרא במדינת הספרדיים שהם אנשים באמונה פשוטה. והם אינם מבקשים מהרב שידאג עבורם רק על הצטרכותם הרוחני, אבל הרמ"א היה במדינת האשכנזים והם רוצים שרבם ידאג גם עבור הצטרכותם הגשמי.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'אחורי ארי ולא אחרי אשה'. היה רגיל לעורר בימי אלול שלא לאחר מלעשות תשובה ויתקנו מעשיהם עוד קודם שיבואו הימים הקדושים, ופתח ואמר 'ארי' הוא חודש אב. 'בתולה' מזל חודש אלול. וזה שרמזו לנו חז"ל בדרך אגדה ומוסר, אחורי ארי, מיד שעבר חודש אב שמזלו ארי עשו תשובה, ואל תמתינו עד אחורי אשה, שיעבור חודש אלול כולו, ורק אז תתחילו להתחרט על מעשיכם כשיגיעו עשרת ימי תשובה.

(שארית יקותיאל, דף צב)

'באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חור ומשפט וצדקנו במשפט המלך המשפט'. הנביא אומר היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו. אנו רואים שקול השופר מפיל מורא ופחד על כל יהודי, ומעורר אותו לתשובה, וכשישראל עושין תשובה נסתם פי המקטרג, והקב"ה מוחל עוונותיהם של ישראל ומכריע כף מאזנים לזכות ויוצאין בדימוס. אבל כשחל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר, 'מאין מליץ יושר', שאין לנו שופר, 'מול המגיד פשע', נגד השטן המקטרג עלינו, אז העצה היעוצה, 'תגיד ליעקב דבר חוק משפט', יאמר הרב דברי כבושין ומוסר ויעורר העם לתשובה, ועל יד התשובה נזכה 'וצדקנו במשפט המלך המשפט'.

(שארית יקותיאל, דף צב)

הרב יקותיאל ליכטנשטיין הי"ד אב"ד באלקאני שבהונגריה, נולד בשנת תרמ"ג (1883) לאמו מרת רחל ולאביו הרב יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעלטאן שבטרנסילבניה, בנו של הרב הגאון יעקב קאפל שהיה אב"ד בקהילות בעלטאן, ווארשארהעלי וראדוביץ (בוקובינה) והיה אחיו הצעיר של הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין אב"ד קולומיה.

הרב יקותיאל התבלט בכישוריו עוד בילדותו. הוא היה תלמידו של אביו ואחר כך למד בהתמדה רבה בישיבת הגאון הרב משה גרינוואלד, בעל 'ערוגת הבושם', בחוסט, והיה מהעילויים של הישיבה. עוד לפני חתונתו, מינה אותה אביו למנהל ישיבתו, בה למדו כמאתים תלמידים. הוא התמסר לתלמידיו ודאג לכל צורכיהם.

הוא נשא לאשה את מרת מנידל בת הגאון הצדיק רבי ישראל מנחם ברוין אב"ד ברזוביץ וליפיאן, גיסו של בעל 'ערוגת הבושם' מחוסט. לאחר חתונתו גר בבית חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים. הוא השתלם בכל מקצועות התורה ובניהול רבנות והחזקת ישיבה והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי הרב שמואל רוזנברג אב"ד אונסדורף.

בשנת תרס"ט (1909) כיהן הרב יקותיאל ליכטנשטיין כאב"ד ניראטשאד, וייסד שם ישיבה עם בואו. בתקופת מלחמת העולם הראשונה פעל רבות להצלת פליטים יהודים ודאג לכל צורכיהם. רעייתו עשתה למעלה מכוחה לסייע לבעלה, בפרט בתקופת היותו חולה. בתום המלחמה ייסד הרב בית יתומים, שהיה מוסד חרדי ייחודי בכל המדינה.

בשנת תר"פ (1920) מונה לכהן כרב ואב"ד בעיר באלקאני, שם תיקן תקנות לציבור והרביץ תורה ברבים. הוא דאג לפקח על מערכת החינוך, ודאג לכשרותם של התפילין, המזוזות והציציות של בני קהילתו. הרב נודע כדרשן מופלא, והדריך את בני קהילתו בתבונתו הרחבה, בסבר פנים יפות, בהשכנת שלום, בעצות ובברכות. לצד היותו ענוותן ובורח מן הכבוד, לא חשש להוכיח על הדרוש תיקון ולתת מוסר בלא לשאת פנים לעשירים ולראשי הקהל. במשך שנים רבות טרח הרב יקותיאל לזכות את רבים בליקוטי דינים נחוצים, והמשיך לעשות זאת במסירות נפש בשנותיו האחרונות בהם סבר ממחלות וייסורים קשים.

הוא היה מעמודי התווך של הלשכה המרכזית האורתודוקסית ונקרא פעמים רבות להתייעצויות דחופות בעניינים נחוצים לחיזוק הדת בהונגריה. על אף שקהילות גדולות ביקשו הציעו לפניו את משרת הרבנות, סירב לעזוב את קהילתו.

בהיותו כבן ששים החל לסבול קשות ממצב בריאותי לקוי, ובמשך מספר שנים היה מוטל על ערש דווי ולא היה יכול לצאת מביתו. הוא נהג להתפלל בבית המדרש שבביתו, שם השמיע דברי תורה בבכיות מעומק ליבו. רק בשבת הגדול ובליל 'כל נדרי' היה הולך לבית הכנסת הגדול וחוזר לבית המדרש בביתו לאחר הדרשה.

לאחר שהנאצים פלשו להונגריה, ומצבם של היהודים התדרדר מיום ליום, עורר הרב את בני קהילתו לתשובה, לעבודת הבורא מאהבה ולמסירות נפש. ניכר היה שהוא מתכונן להיות ממקדשי השם. הרב גורש ברכבת עם בני משפחתו וחברי קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ונהרג עקה"ש בי"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

רוב כתביו אבדו בשואה. משרידי כתביו ושמועות משמו, הוציא בנו, הרב יעקב הלל ליכטנשטיין, בשנת תשל"ט (1979) בברוקלין, את הספר 'שארית יקותיאל'. ספר זה כולל שני חלקים- חלק א: לקוטי הלכות בעניינים השכיחים מאד ונחוצים לכל אדם, וחלק ב: הנהגות ישרות מלוקט מספרי הגאונים וקצת חידושי תורה. בספר נדפס גם צוואתו של הרב יקותיאל, שלא הספיק לסיים את כתיבתה.

בהסכמתו לספר כתב הרב שלמה זלמן אוירבך: "ראיתי כי יראת ד' היתה יוקדת בו וכל כוונתו רק לזכות רבים שיזהו קלה כבחמורה, גם ראיתי דאסהידו גדולי עולם על רוב גודלו של המחבר בתורה ויראה והי' מפורסם במקומו לשם ותהלה, לכן יפה עושים המוציאים לאור לזכות רבים בספר זה וגם עושים בכך נחת רוח לדובב שפתותיו של אותו צדיק מהמעט אשר נשאר לפליטה כאוד מוצל מאש".