על ידי תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין, ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום / הרב מאיר שפיץ הי"ד
ראש השנה תרצ"ד
'תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו כי חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. בילקוט (תהלים פא) אי זהו חג שהחודש מתכסה בו, הוי אומר זה ראש השנה. כי לכל מועדים טעמם גלוי בתורה, פסח שבועות וסוכות, אבל ראש השנה מכוסה. האמנם כי דוד המלך עליו השלום רימז כי 'חוק לישראל הוא משפט לאלקי יעקב'. מלך יושב על כסא כבודו, והוא יום משפט. מכל מקום נקרא חג מכוסה, ובתורה לא נתגלה טעמו כשאר חגים ומועדים.
והענין בזה כי כל המועדים הם על העבר: פסח זכר ליציאת מצרים, סכות זכר לעננים, שבועות מתן תורה. אבל ראש השנה הוא על העתיד, על השנה הבאה. וכן כל המועדים זכר להנעשה עם אבותינו, אבל ראש השנה הוא על הנעשה עמנו. ולכן כל המועדים הם מגולה, וראש השנה מכוסה, כי בראש השנה יכתבון כמה יעברון וכמה יבראון מי יחיה וכו', ומי יודע מה כותבין וחותמין, הכל מכוסה מאתנו.
ומכל מקום עלינו לשים עין על השנה שעברה, ועל ידי זה נתעורר להתפלל על השנה הבאה. ועלינו לשום לב כי עוד שנה ניתוסף לגלותנו. שנה נתיישננו, ובכל פינות יש צרות וייסורים, כי היינו לעג וקלס בגוים נחשבנו כצאן לטבח יובל, במקום שהיינו בטוחים רם ונשא, נרגע ארץ תחתנו. כבודנו לעפר ישכן, ומי יודע העתיד, הן ה' ידעת כלה.
ומצינו כשברח יונה מציווי ה', 'והספינה חשבה להשבר', כולם פחדו ורעדו, 'ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם, ויקרב אליו רב החובל ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלקיך אולי יתעשת האלקים לנו ולא נאבד', והוא פלא. בשעה של סכנה ויונה ירד לשכב ולרדם. וביאר האלשיך הקדוש, דכשאדם בצרה גדולה רחמנא ליצלן, מלא יגון, לפעמים נתעטש ונרדם, ולפעמים יש אשר לא יתן שינה לעיניו, ופשר הדבר הוא, דכשרואה שאין מנוס ומלוט להפטר מצרתו, אז נכנע למזלו, ואינו מרגיש הצרה, אבל כשעדיין יש לו תקוה, אז לא ינוח ולא ישקוט. ובמחשבותיו ישוטט וינסה איך להמלט, ומשום הכי יונה שידע חטאו וראה שיד ה' פגעה בו, ולא ראה תקוה להינצל, לכן ירד ונרדם, אבל שאר אנשים שבספינה לא ידעו מכל זה והייתה להם תקוה להינצל על ידי תפלה, לכן פחדו ורעדו והתפללו. וגם אנחנו, אף ששנה קשה עברה עלינו, ואין אנו רואין שהשנה הבא תהיה טובה ממנה, אבל חס ושלום לא נאבד תקוותנו. ועל ידי תשובה ותפלה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה, ונשפוך לבבינו בתפלה באמת, ותהיה השנה שנת גאולה וישועה אמן.
לשבת שובה
'האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי יערוף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב'. בגמרא (תענית ז') תניא היה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה לשמה תורתו נעשית לו סם חיים, שנאמר 'עץ חיים הוא למחזיקים בה', ואומר וכו', וכל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', ואין ערופה אלא הריגה, שנאמר: 'וערפו שם את העגלה בנחל'. עד כאן. וקשה דאם כן האיך מדמהו למטר.
ויש לומר דהנה טבע הגשם להרטיב את השדה ולהצמיחו, והנה אם הוא מעובד כל צרכו וממורע במרע טוב, אז הגשם מדשנו, ומצמיח פירות וירקות יפות וטובות, אבל אם השדה אינו מעובד, אז לא די מה שאין המטר מועיל שיצמיח לטוב, אך גם צומחים ירקות וסמים רעים. כן 'ראשית חכמה יראת ה' ', כי על ידי יראת ה' ומידות טובות, ובעיקר מידת הענווה, בזה יעובד לבבו שיהא מוכן לקבל תורת ה', ונעשית לו סם חיים, וגם התורה אשר לומד מתקיים אצלו, כמו שאמרו ז"ל בפרקי אבות 'כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת', אבל מי שאין בו יראת שמים, ואין צריך לומר מי שקרא בספרים חיצונים ומלא בדעות כוזבות של אפיקורסות ומינות חס ושלום, ולומד תורה, כל שכן דפקר טפי, שמגלה פנים בתורה שלא כהלכה ואין לו חלק לעולם הבא, ותורתו נעשית סם המוות. וזהו שהיה רבי בנאה אומר: כל העוסק בתורה שלא לשמה נעשית לו סם המות, שנאמר 'יערוף כמטר לקחי', כמו המטר כשיורד על שדה שאינו מוכן לקבלו, המטר מאבדו, כמו כן בדברי תורה.
עוד יש לפרש הקרא על דרך זה, דהנה בתורה הקדושה יש משנה הלכה ואגדה ושבעים פנים לתורה, וכל אחד מוצא בהתורה מה שמבקש. וזה שאמר הכתוב 'יערוף כמטר לקחי', מה מטר אחד הוא ויורד על האילנות ונותן בהם טעם, לכל אחד לפי מה שהוא, לגפן לפי מה שהיא ולזית לפי מה שהוא, וכן לכולם, כך דברי תורה אחד הוא, וכל אחד מוצא בו טעם לפום דרגא דיליה. ומשום הכי הזכיר נמי כאן שמים וארץ, כי מורים על מדרגות שונות של בני אדם.
אמנם עיקר הכנה לקבל דברי תורה הוא הרצון באמת והקבלה, ולהיות מוכן ללמוד תורה גם מתוך הדחק ומצבים קשים חס ושלום, ובעיון וביגיעה, כמו שאמר משה רבינו עליו השלום בסוף פרשתנא 'שימו לבבכם לכל הדברים אשר אנכי מעיד בכם היום אשר תצום את בניכם 'וגו', ופירש רש"י: צריך אדם שיהיו עיניו ולבו ואזניו מכוונים לדברי תורה, וכן הוא אומר (ביחזקאל מ, ד) בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', והרי דברים קל וחומר, ומה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה, צריך אדם שיהיו עיניו ואזניו ולבו מכוונים להבין, דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה. עכ"ל. ועל פי דברי רש"י אלו יובן מה דאיתא בגמרא (שבת לא) שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר ליה גיירני על מנת שתלמדני כלל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת, דחפו באמת הבנין שבידו. ולכאורה קשה, וכי שמאי הזקן ויושב בישיבה בנאי היה, ומנין לו אמת הבניין, גם מה הייתה כוונתו בזה.
ונראה דמה שאמר הנכרי 'גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כשאני עומד על רגל אחת', כוונתו הייתה שאינו רוצה לתת בעול צווארו לשום עינו ולבו ואזניו להגות בדברי תורה, רק על רגל אחת דרך עראי. ועל זה פתח ספר יחזקאל והראהו בקרא 'בן אדם ראה בעיניך ובאזניך שמע ושים לבך' וגו', ומזה יוכל לעשות קל וחומר, מה תבנית הבית שהוא נראה לעינים ונמדד בקנה צריך אדם שיהא עיניו ולבו ואזניו מכוונים להבינם. דברי תורה שהן כהררין התלויין בשערה, על אחת כמה וכמה.
***
'שובה ישראל עד ה' אלקיך כי כשלת בעונך', יובן על פי הגמרא (שבת נ"ה) אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון, והאדם צריך להאמין שכל היסורין אינם חלילה לרעה, ואם לפעמים בא על אדם צרות ויסורין רחנא ליצלן, המה כדי שיתעורר על ידיהם לשוב בתשובה ולתקן מעשיו, וכמאמרם ז"ל (ברכות ה) אם רואה אדם שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו, שנאמר 'נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה' '.
והנה ה' מורה על רחמים, ואלקיך על מדת הדין, וזה שאמר הנביא: 'שובה ישראל עד ה' אלקיך', דאם פגע בך מדת הדין, דע שהוא גם כן רחמים, כדי להחזיר אותך אליו יתברך שמו, 'כי כשלת בעונך', דהכשלון והיסורין שבאו לך, המה על ידי עונך, ולכן צריכין לסלק סיבת הדבר, ומאיליו תסתלק המסובב. ועל ידי תשובה שלימה יסתלקו כל הצרות ויסורין.
ואיתא בגמרא (חגיגה ה') ר' יוחנן כי מטי להאי קרא בכי 'והיה כי תמצאן אותו רעות רבות וצרות', עבד שרבו ממציא לו רעות וצרות תקנה יש לו. וקשה מדוע לא יהיה לו תקנה, יבקש רחמים מרבו להפסיק הצרות.
ונראה דרצונו לומר, עבד שרבו ממציא לו צרות ויסורין, דהיינו שהם באים באופן שאינם מכירים שהם מן השמים להחזירם למוטב, ותולין אותו במקרה, כמו מציאה שבא בהיסח הדעת ובמקרה, עבד כזו כלום יש לו תקנה, דוודאי לא יבקש רחמים, כיון שאינו מתבונן שהם מן השמים.
והנה שנה קשה עברה עלינו, ואחינו בני ישראל במדינת "דייטשלאנד" מוכים ונרדפים, כל לב יהודי דוי על מעמד השפל של אחינו בית ישראל שם, על הרדיפות, על שברון פרנסות ועל השפלתם בנפש, וגם בשאר מדינות המעמד מכאיב מאד, ואנחנו מרגישים זאת, וחלילה לתלות כל זאת במקרה אשר על זה נאמר 'לשוא הכיתי את בניכם מוסר לא לקחו', ועלינו לשוב בתשובה בעוד מועד, כי מי יודע מה יולד יום
והנביא (הושע ב) אומר 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני א-ל חי'. ואפשר לומר, דהנה כאשר האומות העולם מייסרים את ישראל, ואומרים להם 'לא עמי אתם', ועושין להם חוקים אכזריים, חוקים מיוחדים, על ידי זה מתעוררים ישראל לעשות תשובה ולהיות עושים רצונו של מקום בבחינת 'בנים למקום', אבל יותר טוב הוא שאין ממתינין על זה שיבואו חס ושלום צרות ויסורין ע"י האומות, רק עושין תשובה בעוד מועד, עד שלא יבאו ימי הרעה. וזה שאמר הנביא, 'והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם', היינו תחת אשר יבאו עליהם צרות ויסורין על ידי האומות, לאמר להם 'לא עמי אתם', במקום זה 'יאמר להם בני א-ל חי', היינו שנשוב אל ה' לעשות רצונו, עד שנאמר להם שאנחנו בני א־ל חי, ואז ודאי שלא יבאו צרות ויסורין, ויבא עלינו שנת מנוחה, שנת גאולה וישועה אמן.
לסוכות
'ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל' וגו'. במדרש (ויקרא רבה פרשה ל) 'פרי עץ הדר' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'הוד והדר לבשת', 'כפות תמרים' – זה הקב"ה, שכתוב בו 'צדיק כתמר יפרח', 'וענף עץ עבות' – זה הקב"ה, דכתיב והוא 'עומד בין ההדסים', 'וערבי נחל' – זה הקב"ה, דכתיב ביה 'סולו לרוכב בערבות בי-ה שמו', עכ"ל המדרש. והנה המדרש אינו מבאר לנו באיזה סגולות המינים הללו דומין להקב"ה.
עוד שם במדרש: דבר אחר 'פרי עץ הדר' – אלו ישראל, מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל יש בהם בני אדם שיש בהם תורה ויש בהם מעשים טובים, 'כפות תמרים' – אלו ישראל, מה התמרה הזו יש בו טעם ואין בו ריח, כך הם ישראל יש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים, 'וענף עץ עבות' – אלו ישראל, מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש בהם שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה, 'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים וכו'. עכ"ל המדרש. ובהשקפה ראשונה נראה דהנך שני דרשות סותרים זה את זה, ומאן דמתני הא לא מתני הא, דאחד סבירא ליה דקאי על הקב"ה וחד אמר דקאי על ישראל.
ויד לומר ביאור המדרשים, דהנה כל דבר ניכרת שלימותה לפי איכות התקרבותה אל הטבע אשר ממנה לוקחה, ועל כן הסכימו החכמים דהאדם היותר נעלה ושלם הוא, אם נתקיים בו יעוד הראשון של אדם הראשון להיות נברא בצלם אלקים ודמות תבניתו, דהיינו שמתדמה בכל מעשיו וענייניו אל הקב"ה, שהוא מקור טבע הנפש אשר בקרבנו, וכל המדות טובות שבנו הם ציור קל ממידותיו הנשגבים בלי קץ וגבול. והאדם צריך לאחוז בכל אורחותיו באורח ה', וכמו שדרשו (סוטה י"ד) על הפסוק 'לאהבה את ה' אלקיך לדבקה בו', וכי אפשר לאדם לדבק בשכינה, והלא אש אוכלה הוא, אלא הדבק במידותיו, מה הוא חנון, אף אתה חנון, מה הוא רחום, אף אתה תהא רחום. וכאשר מתדמה האדם בכל יכולתו אל הקב"ה בכל עניינים, בזה נקרא 'אדם השלם'. ובזה יש לפרש הקרא 'וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך', פירוש על ידי שלומדים דרכי ה' ומידותיו, באים למדרגת 'ורב שלום בניך', היינו לתכלית שלימת האדם.
גם כאשר אנחנו אוחזים במידותיו הטובים של הקב"ה, אז באותו מדה גדולה או קטנה הוא משתמש במידותיו הטובים כנגדנו, כנודע הפירוש על הפסוק 'ה' צלך', כמו שבצל רואין כל מה שאדם עושה, כמו כן הקב"ה מתנהג עם בריותיו כפי מעשיהם. ויש להוסיף בסיום הקרא 'על יד ימינך', דכאשר פתוחה ידך ליתן צדקה לעניים, גם ידו פתוחה להשפיע פרנסה וברכות. ואם ידך קמוצה לעני, אז הקב"ה מתנהג גם כן באותו מדה, חס ושלום. ויד הקב"ה להשפיע, תלוי בידך בצדקה וחסד. וכן המקבל עליו תוספות שבת ומאריך בקדושת השבת, מאריכין לו מן השמים טובות וחסדים ומקצרין צרותיו, במדה כנגד מדה, כי שבת הוא יום מנוחה, ומדת הדין בטל בו. וכן בתוספות יום הכיפורים, יוסיפו לו כפרה לאלו עוונות שאין יום הכיפורים מכפר, כמו חייבי כריתות ומיתות בית דין. ועל כן צריך ליזהר בתוספות יום הכיפורים מאד, ולא כאותן אנשים אשר ממהרין לגמור התפלות תיכף בהזמן של מוצאי יום כיפור, ומה גם שתוספת יום הכיפורים דאורייתא (ביצה ל'), ועליהם רמז ישעיה באמרו 'ברגע קטן עזבתיך'. ובזה יש לומר גם כן נוסח התפלה של מנחה בשבת קודש 'יעקב ובניו ינוחו בו, מנוחה אהבה ונדבה', דכאשר עומדים קודם יציאת השבת, אומרים שהמנוחה היא 'אהבה ונדבה', בנדבת הלב לתוספות שבת.
ועל דרך זה יתיישב גם כן קושית התוספות (שבת פח) על הך דאמר שם ר' חמא ברבי חנינא מאי דכתיב 'כתפוח בעצי היער' וגו' למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה וכו' אף ישראל וכו'. וכן בתוספות תימה שמביא קרא 'כתפוח בעצי היער', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה, כדכתיב 'כן דודי בין הבנים'. ועל פי דברינו הכוונה, 'כתפוח בעצי היער', דבאותן המידות שישראל נמשלו לתפוח, 'כן דודי בין הבנים', באלו המידות טובות יתנהג הקב"ה עם בניו בני ישראל.
ובזה יובן הך עובדא דרבינו הקדוש (בבבא מציעא פ"ה) דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה' בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה 'זיל לכך נוצרת'. אמרי הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין. ויש לדקדק הלא באמת הדין כן כמו שאמר רבי דלשחיטה קיימא. אך אפשר לומר דכבר היה נגזר עליו היסורין מאיזה טעם, אבל אם היה מתנהג לפנים משורות הדין לרחם על העגלא, אף שמן הדין אין צריך לרחם, אז גם מן השמים היו מתנהגים עמו לפנים משורת הדין להינצל מן היסורין.
וכן יש לפרש מאמרם ז"ל (בבא מציעא ל) לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא עבדו לפנים משורת הדין. ולכאורה הוא סתירה למה דמצינו בכמה מקומות דחורבן ירושלים היה משום עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ועל פי הנ"ל אתא שפיר, דאילו היו עושין לפנים משורת הדין, אז גם הקב"ה היה מתנהג עמהם לפנים משורת הדין. ואף דמצד הדין ראויה הייתה ירושלים להיחרב מחמת הג' עבירות, מכל מקום לפנים משורת הדין לא הייתה נחרבת.
ובזה יש לפרש הפזמון שאנו אומרים בסליחות, 'מדת הרחמים עלים התגלגלי ולפני קונך תחנתנו הפילו', וכבר הקשר המפרשים (עיין קרבן נתנאל ר"ה כא) הלא אמרו ז"ל על הפסוק 'כי מי גוי גדול אשר לו אלקים קרבים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו', 'אליו' – ולא אל מידותיו, שאסור להתפלל לאחד מהי"ג מדות, ואיך אמרינן 'מדת הרחמים עלינו התגלגלי', גם יש להבין הלשון 'התגלגלי', מה הכוונה בזה. אמנם יש לומר דהכי קאמר, 'מדת הרחמים' שלנו, שאנו עושים רחמים לפנים משורת הדין, זה המידה 'עלינו התגלגלי' כגלגל החוזר, שגם מן השמים יושפע לנו מדת הרחמים, ויתעורר רחמי ה' עלינו.
וזהו הביאור בשני המדרשים שהתחלנו, דדימה את ארבעת המינים להקב"ה ולישראל, דבאותו מדה שישראל דומה להאתרוג, כפי המדרגות שמנו שם במדרש, כן הקב"ה דומה להאתרוג, להתנהג באותה מדה עם ישראל.
לפרשת בראשית
'בראשית ברא אלקים' וגו', בגמ' מגילה (דף ט' ע"א) מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים והכניסם בשבעים ושנים בתים ולא גילה להם על מה כינסן, ונכנס אצל כל אחד ואחר ואמר להם כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה והסכימו כולם לדעת אחת, וכתבו לו 'אלקים ברא בראשית' וכו'. ופירש בתוספות לפי שראוי להתחיל בשם, והיו אומרים 'בראשית' שם הוא, ושתי רשויית הן. ויש לדקדק דבאמת מדוע לא כתב כן בתורה, מאחר דראוי להתחיל בשם.
אך הענין הוא, דאחד מי"ג עיקרים הוא 'אני מאמין באמונה שלימה שהבורא יתברך שמו אינו גוף ולא ישיגיהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל', דבעצמותו יתברך אין שום השגה לנו, ואי אפשר להשיג. וכל השגותינו הם רק מצד פעולותיו וברואיו והשגחתו, על ידי זה יכולין להשיג מקצת מן המקצת, וכמו שאנו אומרים 'דימו אותך ולא כפי ישך, וישווך לפי מעשיך'. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ב' מהלכות יסודי התורה 'והאיך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדול לידע השם הגדול' וכו', והנה שם הוי"ה השם המפורש מורה על עצמותו יתברך והוייתו, היה הוה ויהי. אשר בזה אין לנו שום השגה, ושם 'אלקים' מורה על יכלתו ופעולותיו אשר הוא תקיף ובעל היכולת וכו' ושהוא משגיח בעליונים ובתחתונים וכו', אשר בזה השם יש לנו השגה, וצריכין להשיג, על ידי שנתבונן במעשיו הנפלאים, ועל כן טרם הבריאה היה נקרא רק בהוייתו, אבל אחר בריאת שמים וארץ נקרא על שם 'אלקים', המורה על מעשיו ובריאותיו. ומשום הכי אמר 'בראשית ברא אלקים', דדייקא אחר שהייתה כבר בריאה, אז נקרא בשם 'אלקים', אבל בעצמותו יתברך אין לנו שום השגה.
לפרשת וירא
'ואברהם זקן בא בימים' וגו', במדרש אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', יש לפרש על פי מה שכתוב (שלהי מס' קנים) זקני תלמידי חכמים כל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, אבל זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וענין הוא כי בימי הבחרות אז הוא הזמן של מלחמת היצר, אבל לעת זקנה נחלש תאוה הטבעית. ולכן הצדיקים אשר בימי בחרותם עורכים מלחמה נגד היצר הרע והתאוות רעות, וכובשים את יצרם, הנה ימי זקנותם הן אצלם ימי שלוה. וכן הוא אומר 'צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה וגו' עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו', דלעת זקנם כבר מגיע אליהם עבדות הבורא בלי יגיעה כל כך, וכל זמן שמזקינין דעתן מתיישבת עליהן, שאין צריכין אז למלחמה כבימי בחרותם. אבל הרשע אשר בימי בחרותו לא ערך מלחמה נגד היצר, ואדרבה רדף אז אחר תאוות רעות ומילא משאלות לבו בתאוות היצר הרע, הנה גם לעת זקנתו רשע מבקש לימודו, ואז כבר פסקה תאוה הטבעית, ואי אפשר לו למלאות תאוותו כימי בחרותו. ועל כן זקני עמי הארץ כל זמן שמזקינין דעתן מטורפת עליהן. וזהו שאמר הכתוב (קהלת יב) 'וזכר את בוראיך בימי בחורותיך עד אשר לא יבאו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ'. ופירש רש"י 'ימי הרעה' – ימי הזקנה והחלשות. והכוונה שצריכין לזכור את הבורא יתברך בימי הבחרות כל כך, עד שלא יבאו ימי הרעה, היינו שימי הזקנה והחלשות לא יהיו ימי הרעה בדעת מטורף אשר יאמר בהן האדם 'אין לי בהם חפץ'.
וזה כוונת המדרש 'ואברהם זקן בא בימים'. אמר רבי יצחק באותן הימים שכתוב בהן 'עד אשר לא יבאו ימי הרעה', דאברהם אבינו על ידי שהיה מושל ביצרו כל ימיו, לכן כאשר הגיע לימי זקנה לא באו עליו ימי הרעה, ימים אשר אין בהם חפץ. אדרבה 'וד' ברך את אברהם בכל', שהיה עובד את בוראו בלי מלחמה כל כך ובדעת מיושבת.
(קונטרס המאיר, דרושים שנכתבו על סמך רשימות שכתב הרב מאיר שפיץ הי"ד)
הרב הגאון ר' מאיר שפיץ הי"ד, נולד בב' בטבת תשמ"ט (1888), להוריו, הרב טוביה שפיץ הי"ד, ומרת אידל סימא הי"ד, בת הרב חיים אריה כהן (נינו של הגאון רבי יהודה הכהן מסיגט מחבר 'קונטרס הספיקות', וחתנו של הרב משה לנדא, נכדו של ה'נודע ביהודה').
הרב מאיר שפיץ היה תלמידו של רבה של פהרדיארמאט, של הגאון הרב משה גרינוואלד בעל 'ערוגת הבושם' בחוסט, ושל הגאון הרב משה הירש פוקס בגרוסוורדיין (מתלמידי ה'כתב סופר'). הוא התפרסם כעילוי וכמתמיד, בעל מוח חריף ותפיסה מהירה. בהיותו תלמיד בישיבת גרוסוורדיין מונה הרב מאיר להיות ראש 'חברה חריפות' ולמסור שיעור בחריפות ופלפול.
עוד בצעירותו הוסמך להוראה על ידי גדולי דורו, ובהם הרב מרדכי ליב ווינקלר אב"ד מאדה, בעל 'לבושי מרדכי', ועל ידי רבני בית הדין בגרוסוורדיין בראשות הרב פנחס צימטבוים והרב ישעיה פולק.
הרב מאיר התחתן עם מרת רחל אסתר הגאון הרב שלמה זלמן אולמן אב"ד ביסטריץ (בירת מחוז נאסוד, רומניה), נשיא הראשון של לשכת קהילות היראים האורטודוקסים במדינת טרסילווניה, מתום מלחמת העולם הראשונה ולעד לפטירתו. הרב שלמה זלמן אולמן היה בנו של הרב משה אולמן מגרוסוורדיין, בן הגאון רבי שלמה זלמן אולמן אב"ד מאקאווא מחבר שו"ת 'יריעות שלמה', חתנו של הגאון הרב בונם איגר אב"ד מטרסדורף, בן הגאון הרב משה גינז, חתנו של הגאון רבי עקיבא איגר (הראשון) בעל 'משנת ר' עקיבא'.
לאחר נישואיו התגורר הרב מאיר בסמוך לחותנו וסייע לו בענייני הרבנות והעסקנות הציבורית: הוא עזר בניהול הישיבה ובפתרון האתגרים שעמדו לפני רבני הלשכה האורטודוקסית. בשנת תרע"ב מונה הרב מאיר לכהן כרב בעיר שפירמזה.
לאחר פטירת חותנו, בו' באלול תרצ"א, מונה הרב מאיר לממלא מקומו כרבה של ביסטריץ וכראש הישיבה שם. הרב דאג לפתח ולבסס את הישיבה, הפך אותה למרכז תורני וחינוכי גדול ומרכזי לכל יהודי הסביבה, והעמיד בה מאות תלמידי חכמים גדולים בתורה וביראת שמים. רבים מתלמידיו היו עניים, והרב דאג לכל מחסורם. שעוריו של הרב הצטיינו בהגיון בהיר בדרך הפשט, ורק סוגיות נבחרות בש"ס לימד בדרך הפלפול והחריפות. תכנית הלימודים השבועית בישיבה כללה: שלשה דפי גפ"ת, או"ח, יו"ד, וחומש עם פירוש רש"י. בנוסף פיתח את ה'תלמוד תורה' שהוחזק בידי הקהילה, ופיקח בעצמו על מוסדות החינוך הקהילתיים. הרב דאג גם לבנות מחדש ולתקן את המקווה הקהילתי.
הרב היה מראשי לשכת הקהילות האותודוקסיות, ותיקן תקנות בענייני כשרות, תלמוד תורה וצדקה. תלמידיו ובני קהילתו היו מתכוננים לדרשותיו במשך מספר שבועות לפני 'שבת הגדול' ו'שבת שובה', ושתו בצמא את דבריו. הרב היה הפוסק האחרון העל ענייני הקהילה, ודרש מבני קהילתו משמעת מוחלטת, להגדיל את כבוד התורה וכבוד שמים. למרות טרדותיו הרבות, התמיד הרב המסירת שיעור יומי בישיבה. כל ימיו רדף הרב אחר מעשי צדקה וחסד, ודאג לכל הנצרכים בעירו. לקראת הפסח היה הרב מחזר בעצמו על פתחי הגבירים, לקבל מהם סכומי כסף לטובת מעות חיטין.
הרב היה בקיא גם בענייני רפואה, אסטרונומיה ובהוויות העולם, ושימש בורר בדיני תורה מסובכים בכל רחמי המדינה.
במלחמת העולם השנייה חולקה טרנסילבניה בין הרומנים וההונגרים, ומשנת ת"ש הייתה ביסטריץ בחלק ההונגרי. הרב הצליח לבטל כמה גזירות קשות נגד היהודים, ולסייע לפרנסתם, לאחר שהסתכן וקבע פגישות עם המושל הצבאי ההונגרי.
לאחר שהונגריה הצטרפה לברית עם מדינות הציר, התגברו הגזירות והרדיפות נגד היהודים. הגברים היהודים גוייסו לעבודות כפייה ב'גדודי עבודה' ונשלחו לעבודת פרך הקרבת החזית, ורבים מהם מתו מרעב, ממחלות, מהפגזות, ממוקשים ומרדיפות הנאצים. הרב פעל להציל רבים מן הגיוס לעבודת הכפייה, ויחד עם רעייתו הם הכינו אוכל כשר לנערים שנלקחו למחנות עבודה, ודאגו לסייע להם.
לאחר הכיבוש הנאצי הורה הרב לכל מי שהתייעץ עמו, להסתתר ולעשות כל מה שביכולתם להציל את נפשם, מתוך הבנה שסופם של הנאצים קרוב. גם את ילדיו הורה לעזוב את הבית, ולברוח. בזכות עצותיו נצלו מספר משפחות מקהילתו, וכן ילדיו של הרב: הרב משה, ר' חיים אריה, וגיטל (אשת ר' יוסף פרקש).
לרב והרבנית היו כבר תעודות שיכלו לסייע בהצלתם, אך הרב לא רצה להפקיר את עדתו בשעת הצרה, ולא רצה לגלח את זקנו ופיאותיו. בשבת הגדול תש"ד, נשא הרב את דרשתו האחרונה. הוא קרא בבכי לרחמי שמים ומסר דברי התעוררות.
בראש חודש אייר תש"ד, רוכזו כל יהודי העיר, ובהם יותר משמונת אלפים נפשות, בכיכר העיר שהפכה ל'גטו'. הרב עונה קשות על ידי גרמנים והונגרים, הם גזזו את זקנו וחבלו בגופו, והשאירו אותו מוכה ופצוע שכולו שותת דם. משם נשלחו נשלחו יהודי העיר בשני משלוחים להשמדה באושוויץ בי"ג ובי"ז בסיון תש"ד. הרב מאיר נהרג עקה"ש באושויץ בי"ג בסיון תש"ד, יחד עם רעייתו הרבנית רחל אסתר, ובנותיהם ריינא-לאה ודבורה ביילה.
הוריו של הרב מאיר נהרגו עקה"ש בט"ו בסיון תש"ד.
הרב חיבר חידושי תורה רבים, בסוגיות הש"ס ובהלכות, באגדה ובדרוש. רובם המחולט של כתביו אבדו בשואה. שרדו הערות קצרות שרשם בשולי גיליונות ספריו וציטוטי מכתביו בירחונים תורניים וכן בספרי שו"ת של חבריו. מכתביו הודפס ספר 'קונטרס המאיר' (ברוקלין, תשמ"ו), בענייני תקופת שמואל ותקופת רב אדא, דרושים חידושים ופלפולים.
בנו של הרב מאיר הי"ד, הרב משה שפיץ, התחבא יחד עם גיסו, הרב משה יוחנן וויינברגר, בעליית גג של שכן גוי במשך חצי שנה. לשניהם היה רק סידור 'בית יעקב' אחד, שהיה מלא בדמעותיהם. הרב משה שפיץ כיהן לאחר מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה, כאב"ד ביסטריץ וכרב קהילת 'אהלי שם' בברוקלין. עם הגעתו לארה"ב הוא התמסר להצלת יהודים מארצות המצוקה. הוא היה חבר בהתאגדות הרבנים ופוסק ידוע. בתו של הרב משה, הילדה רויזא נעכא, נהרגה עקה"ש בג' בסיון תש"ד.
בנו של הרב מאיר הי"ד, ר' חיים אריה שפיץ סייע לרבי מבוהוש, בהבאת מים לבונקר בו הסתתרו בבוקרשט ובליווי האדמו"ר לטבילה במקווה, באלול תש"ד, בימים האחרונים לפני נסיגת הצבא הגרמני מהעיר. הרב חיים אריה ניצל מהשואה בהרפתקאות מופלאות.
הרב מרדכי התחתן עם מרת רחל הי"ד בת ר' מנחם קליין, ונולדו להם שמונה ילדים: אלעזר, ריקל גיטל הי"ד, חיים צבי הי"ד, פרימט הי"ד, פינקל סיינדל הי"ד, חיה שרה הי"ד, אברהם הי"ד ומשה ישראל הי"ד. רק בנם אלעזר (לסלי), השני משמונת ילידהם, שרד את השואה.