קטגוריה: פרשת בראשית

זה ספר תולדות אדם וגו' (בראשית ה,א) אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה. רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט,יח) זה כלל גדול מזה וכו' (בראשית רבה כד,ז).

נראה לבאר, דהנה הבדל גדול יש בין אמונת עם ישראל לבין אמונת העכו"ם, והוא, כי אמונת העכו"ם שרשה ויסודה ממחשבות ותכונות בני אדם, מעשה בני אדם מחשבתם עשו עבודה זרה לעצמם, ויראתם אינו אלא תמונתם. לא כן אצל עם קדוש ישראל. כבר הוכיחו את זה רבים וכן גדולים, שתורתינו הקדושה אי אפשר שתהיה מעשה בני אדם, כי מחשבת בני אדם אז היתה מנוגדת לדעת התורה הקדושה.
והנה מההבדל הגדול הזה אשר בין אמונתם לאמונתינו להבדיל, נוכל להבין כמה דברים אשר אנו רואים בחיי עם ישראל ובחייהם. עם ישראל מעולם לא רצה להכניס תחת כנפי השכינה את שאר האומות, אף בעת שהיו יכולים להכריחם, מנעו עצמם להרחיב אמונתם על ידי רציחות והריגות לא כן אומות העולם, הרגו ורצחו וגולו וחמסו, למען יכניסו את בני ישראל תחת כנפיהם. מצוה היתה אצלם להרוג ולאבד, אם על ידי זה יוכלו להביא איזה אדם שיקבל אמונתם. הבדל גדול זה בקל יכולים אנו להבינו על ידי הקדמתינו. אנו אין אנו יכולים להרוג ולאבד איש למען להרחיב את אמונתינו, התורה הקדושה נובעת ומקורה מה' יתברך מקור האהבה הרחמים והחסד, והתורה הקדושה היא תמונת השם, תורה כזו לא יכולה לצוות להרוג ולאבד. תורתינו אינה מכירה רק חמלה וחנינה וחסד. לא כן אמונת העכו"ם שמקורה מאנשים, אמונה זו משקפת את האיש עם רוע מעלליו כולו, אמונתם היא תמונת האיש, האיש שאינו מכיר חמלה וחסד, האיש שאין יכול להבין למה עושה חברו היפוך ממנו, האיש שרוצה רק לאבד את כל מה שאינו כפי רצונו. אמונה כזו ורק אמונה כזו, יכולה לכתוב על דגלה רציחה והריגה.
ובזה נוכל להבין את דברי המדרש הנ"ל: זה ספר תולדות אדם. אמר רבי עקיבא זה כלל גדול בתורה, רבי אליעזר אומר ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול מזה. עד כאן. והיינו, כי תורתינו לא ממחשבות האדם יסודה ומקורה, אלא אדרבא, היא ניתנה לאדם. "זה ספר תולדות אדם", זו ניתנה לאדם למען ישלים עצמו על ידה, ומשום הכי אמר רבי עקיבא, מאחר שלא ממחשבות האדם נעשה תורתינו, מאחר שמקורה מהקב"ה אב הרחמים והחסד, לכן ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה.
וזו הכוונה מה שנאמר בפרשת ראה (דברים יב,ג) ונתצתם את מזבחותם ושברתם את מצבותם וגו' לא תעשו כן לד' אלקיכם, היינו כי התורה נתנה רשות לנתוץ ולשבר את מזבחותם ואשירתם, אמנם רק ואך למען שלא יהיו נכשלים על ידם, משום תועלת זו הותרה להם, אבל לא לעשות בזה כבוד לד', לא לצורך השם להרחיב אמונתינו על ידי השבירה והנתיצה, לא תעשו כן לד' אלקיכם, כי אצל השם מאוסה ומתועבת היא הנתיצה.
ובעת שנתן השם התורה לעמו ישראל אחזתן רעדה, כי חשבו שגם ישראל ירצו להרחיב אמונתם על ידי מבול אש ועל ידי מבול מים, כמו שהם עושים. ועל זה אמר בלעם לא כן הוא, אמונתכם מקורה היא מאנשים, אמונתכם תמונת האיש, ומשום הכי אינם מכירים רק אש ומים לא כן אצל ישראל. ד' עוז לעמו יתן, ד' נתן התורה להם, אב הרחמים וחסד, ומיד ענו כולם ד' יברך את עמו בשלום (תהלים כט,יא. עיין זבחים קטז ע"א).

(מתוך קונטרס "נפש לאברהם", הודפס בסוף הספר "נפש רב", עמ' רי"ז)

---

הרב אברהם מאיר (מאיער) נולד בבודפסט בשנת תרס"ו (1906) לאמו מרת ריקל לבית גרין ולאביו הרב אליעזר מאיר, תלמיד מובהק של הרב אברהם יונגרייז אב"ד צ'נגר שבהונגריה ורב בית הכנסת "שבת אחים". בגיל ארבע עשרה החל ללמוד בישיבות הגדולות של הרב יהושע בוקסבוים בגלנטה ושל הרב עקיבא סופר בפרסבורג, שם הוסמך להוראה.

לאחר סיום לימודיו בישיבה חזר אל בית הוריו, שימש את אביו בתפקידים הרבניים והתמסר ללימוד תורה. בשנת תרצ"ב נשא את מרת חוה בת הרב משה ליטש סגל רוזנבאום אב"ד קליינוורדיין. לאחר חתונתו נבחר לכהן כרב קהילת מנדוק והגליל. שם נולדה בתם ריקל, אשר היתה כבת שנה וחצי כשנספתה באושוויץ יחד עם אמה. הי"ד.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה, ובכללם את יהודי מנדוק, לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב אברהם מאיר שהה בגטו עם גיסו הרב שמואל שמעלקא רוזנבאום, אב"ד של קליינוורדיין. שניהם הובלו לאושוויץ באותו קרון. מיד עם הגעתם לשם, בי"ב בסיון תש"ד, נשלחו להריגה עם בני משפחתם ורבים מחברי קהילותיהם. הי"ד.

מעט מחידושיו של הרב אברהם הי"ד, שנכתבו בחוברת בשנים תר"צ-תרצ"ה, התגלו בשנת תשכ"ט בעזבונו של אחיו הרופא ד"ר מרדכי מאיר. בשנת תשס"ב הוא יצאו לאור בשם "קונטרס לנפש אברהם", בכרך אחד עם הספר של חותנו, "לחם רב". הספר יצא בהוצאת אחיינו של המחבר, אשר הוסיף כהקדמה לקונטרס, את תולדות המחבר.

מקורות: תולדותיו בהקדמת "נפש לאברהם", דפי עד ב"יד ושם", ועוד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הערה: בדפי העד כתבו אחיו ואחיינו של הרב אברהם מאיר, ששנת לידתו הוא 1906, אך אח"כ כתב האחיין בהקדמת הספר, שהוא נולד בתרס"ד (1904). בהקדמת הספר נראה שהמשלוח לאושוויץ יצא בי"ב בסיון, אך בהשוואה למקורות נוספים נראה שזה תאריך הגעתם לשם.

פתח דבריך יאיר מבין פתיים, ומתחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, שמשם יבינו הכל ויפתחו בדברי תורה

(מדרש תנחומא, הובא ברש"י תהלים קיט,קל)

הנה כל עובר ישתומם על דברי המדרש הנ"ל, האיך מוכח מזה שתחלת דברי ה' במעשה בראשית יהי אור שיפתחו בדברי תורה. וגם מה הלשון יפתחו בדברי תורה, והכי המצווה בלימוד תורה היא רק לפתוח בדברי תורה, הרי המצווה להגות בה יומם ולילה.

ואחשבה לבאר דברי חז"ל ומליצותם שרעיון גדול ויסודי הטמינו בדבריהם בזה, ונקדים לבאר דברי המדרש רבה בסדר וירא בקרא דוהוא יושב פתח האהל, פתח טוב פתחת לעוברים ושבים, פתח טוב פתחת לגרים, יעויין שם, ואינו מובן. ובנראה בביאורו, דהנה כבר כתב בנועם אלימלך בפרשת וירא שם לפרש הקרא דוהוא יושב פתח האהל, דהיינו שהיה בו הכנעה גדולה, דאף שהיה צדיק גדול, מכל מקום החזיק עצמו שעדיין יושב בפתח והתחלה של הקדושה, דאהל רומז אל הקדושה. עד כאן דבריו הקדושים.

ולעניות דעתי נראה להסביר דבריו הקדושים, גם לבאר על פי זה סוף דברי הקרא כחום היום. דהנה רש"י ז"ל בפרשת תבא פירש הקרא היום הזה ה' מצוך, בכל יום יהא בעיניך כחדש כאילו בו ביום נצטוית. ואינו מובן מה זה חשיבות שהיום נצטווה, ולכאורה, אדרבה, חוק הנהוג כבר מימים קדמונים יש לו ערך רב.

ושמעתי בזה מאחי מורי ורבי הגאון הצדיק מאור הגדול בעל אהל יהושע זצ"ל לבאר דבריו, דהנה בפיוט הרשות לחתן בראשית נאמר שם שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה, ואינו מובן, וחס וחלילה לומר כזה על תורה הקדושה, שאם ישנה היא עברה חס וחלילה. אכן ביאור הדבר נראה לפי מה שאמר רבנו יונה ז"ל בשער התשובה, כי מדרך התשובה היא רק לראות ולתקן מעשיו בעתיד, למאוס ברע ולבחור בטוב, כי אם יחשוב על מה שעבר יבוא לידי עצבות, חס ושלום, ולא יוכל לעבוד הבורא בשמחה. ולכן העיקר מה דאזיל אזיל ומכאן והלאה חושבנא. עד כאן דברי הרב רבנו יונה. (וכעין זה שמעתי משמיה דאדמו"ר הגאון הקדוש רבן של כל ישראל מהר"י מבעלזא זצ"ל שאמר לפרש דברי הרמב"ם שכתב דתקיעת שופר, אף על פי שחוק הוא, טעם יש בה, עורו ישנים מתרדמתכם, והוא כמו מי שישן ואחר כך ניעור, העיקר הוא לראות מה שלפניו, כי בזמן העבר היה ישן. כן הבעל תשובה יחשוב כי בתחילה היה ישן בשינת אוולת הזמן ועתה ניעור משנתו וצריך לתקן דרכיו לעתיד. עד כאן דבריו הקדושים. ובדרוש הזה אמרתי לרמז בדברי הרמב"ם, מה שאמר השל"ה הקדוש בהלכות ראש השנה בטעם הליכת תשליך בראש השנה, בהיות שצריכים אז לרחמים גדולים ולזה הולכים לנהר בו יש דגים לעורר עינא פקיחא דלמעלה, דדגים אין להם שינה, ועל זה נאמר עורה למה תישן. יעויין שם בדבריו הקדושים. וזהו הרמז ברמב"ם עורו ישנים מתרדמתכם, לעורר רחמים גדולים. והארכתי בזה). אולם באמת אם יחשוב האדם לנפשו כי מה שעבר אין לתקן, אם כן שוב יתעצב אל לבו ולא יוכל לעבוד ה' בתורה ומצוות כראוי. ולכן נתנה תורה הקדושה עצה לבעל תשובה לעבוד את השם יתברך בשמחה, שיחשוב בלבו שהיום נתנה לו תורה הקדושה ועד היום לא היה מוזהר ולא עבר כלל ורק מהיום נצטווה והוא מקיימה מהיום ולהבא. וזהו הכוונה היום הזה ה' מצוך, שתחשוב בכל יום שהתורה חדשה ובו ביום נצטווית עליה, ואם כן לא עבר עליה מעולם ויוכל מכאן ולהבא לקיימה וללמדה בשמחה. וזהו כוונת הפייטן, שמחים בה כחדשה ולא כישנה שעברה. ואין הפירוש שעברה מלשון עבר ובטל ורק שעברה שעבר עליה, דאם היא ישנה אם כן הוא עצב דכבר עבר עליה, ורק שמחים בה כחדשה ובו ביום נצטוו עליה ומעולם לא עברו עליה. ומבוארים דברי הפייטן ודברי רש"י ז"ל. עד כאן דברי אחי מורי ורבי הגאון ז"ל.

ומעתה זהו הכוונה באברהם אבינו עליו השלום שהיה יושב פתח האהל, שנדמה לו שהוא עדיין בפתח והתחלה של הקדושה. וכדברי הנועם אלימלך הנ"ל, דבוודאי היה אברהם אבינו עליו השלום מגודל הענווה חושב שלא קיים רצון ה' יתברך כראוי עד כה, ולזה היה חושב שהיום נצטווה והוא כעת בהתחלת הקדושה. ואולם המקור לזה היה מקרא כחום היום, היינו דזה היה ממש כהך קרא דהיום הזה, ומובנים דברי הנועם אלימלך הנ"ל בצירוף ביאור הקרא דכחום היום, והבן. והנה דרך הזה יונעם לבעלי תשובה, כי אף שעברו על התורה, מכל מקום היום נצטוו ויכולים מעכשיו לסגל מצוות ומעשים טובים ותורה, וכן הגרים, אף שקודם גירות עברו אף על ז' מצוות, מכל מקום יוכלו לכנוס תחת כנפי השכינה בעצה הזו. וזהו הכוונה במדרש רבה הנ"ל, אתה פתחת דרך לעוברים ושבים, והכוונה עוברי עבירה ושבים ועושים תשובה, יוכלו מעתה לעבוד מעתה לעבוד ה' בשמחה, וכן הגרים, וכל זאת בעצת אברהם אבינו עליו השלום דיושב פתח האהל כחום היום, וכנזכר לעיל.

ונראה להעמיק יותר בביאור הלשון כחום היום. דהנה כבר הביא רש"י ז"ל בריש בראשית קושית רבי יצחק דלא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם. ונראה דהנה תורה הקדושה נמשלה לאור בקרא כדכתיב כי נר מצווה ותורה אור. והכוונה לדעתי, על פי דברי רבנו יונה הנ"ל, שלא יפול לב האדם בגשתו אל הקודש לתורה בזוכרו ימים הראשונים, והעצה לזה דהיום נצטווה. והנה זה הוא בבחינת אור השמש, שאנו מברכים יוצר אור והיינו שבכל יום בורא מחדש, דאתמול שקעה חמה והיום בהנץ יוצר האור מחדש. וכן החושך, כמבואר במה מקומות. וכן הוא בתורה הקדושה דבכל יום יהיו בעיניך כחדשים, כאילו היום נצטווה, וזה בחינת אור היום ומשום הכי תורה אור, ומהאי טעמא אנו מברכים גם כן בברכת התורה נותן התורה, ולא נתן התורה, משום דבכל יום נותנה מחדש. ועיין בטו"ז או"ח סימן מז כתב גם כן דנותן בכל יום, רק שכתב בדרך אחר קצת. ומעתה משום הכי התחיל ה' יתברך מבראשית ברא, שבהתחלת לימוד התורה בל יתעצב אל לבו מהימים שעברו, לזה תיכף בהתחלת התורה כתיב יהי אור, שהיינו שהכל בבחינת אור שבכל יום יהיה בעיניך כאלו היום נצטווה.

וזה מרומז בקרא דפרשת ואתחנן וידעת היום והשיבות אל לבבך. ועמד שם האור החיים מה ידע מהיום מיומים אם ישוב אל לבו. יעויין שם. ובהנ"ל יבואר שהבעל תשובה לא יתעצב בימי התשובה מהימים שעברו דכבר כתבה תורה היום הזה ה' מצוך, וכתב רש"י, דמהיום נצטווה, ובדברינו יבואר היום הזה, היינו כמו שהיום הזה נתהווה בכל יום, כמו כן ה' מצוך. וזה וידעת היום, היינו הקרא דהיום הזה, וגם דהוא דוגמת היום, ובזה והשבות אל לבבך, דזה דרך ועצה טובה לבעלי תשובה, וזהו כחום היום דאברהם אבינו עליו השלום עומד בפתח הקדושה בבחינת חום היום וכנ"ל, ומעתה מבואר דברי התנחומא הנ"ל. תחלת דבריך במעשה בראשית יהי אור, והיינו דהתורה פתחה בזה בכדי שיהיה דרך לבעלי תשובה, וזהו מבין פתיים, ממנו יבינו הכל, אף הבעלי עברה, לפתוח בדברי תורה, והיינו שכעת נצטווה ועומד בפתח וכנזכר לעיל בדברינו. וחתני הגאון מורנו הרב יוסף מרדכי שליט"א האב"ק גאליגורא העירני על פי זה לפרש מה שאמרו חז"ל ואין עתה אלא תשובה, והכוונה דדרך התשובה הוא לחשוב, ועתה, היינו כעת נצטויתי. וזהו דרך גדול לתשובה. עד כאן דבריו. דִּבְרֵי פִי חָכָם חֵן, וְשִׂפְתוֹת כְּסִיל תְּבַלְּעֶנּוּ .

(מתוך הקדמת המחבר לגבעת הלבונה)

---

בשנת תרמ"ה נולד הרב נפתלי הירץ ב"ר יוסף, ממשפחת בומבך שהעמידה דורות של רבנים ולומדים רבים בגאליציה ופולין. בצעירותו למד בשקידה אצל אביו ואצל אחיו הגדול הרה"ג ר' יהושע פנחס זצ"ל אב"ד אשפצין מחבר הספר שו"ת אהל יהושע. בזמן מלחמת העולם הראשונה שהה בדברצין שבהונגריה, אח"כ היה רב במגריב. בשנת תרפ"ה התקבל כרב וראב"ד בסמבור עד שעלה הכורת עליו ועל משפחתו וקהלתו במוקד השואה במחנה ההשמדה בלזיץ, ונעקד על קידוש ה' בט"ו מרחשוון תש"ג. הי"ד.

אשתו הראשונה, מרת יהודית בת ר' ישראל יעקב קרוס מליביטשוב, נפטרה בשנת תרע"ג. בזיווג שני נשא את מרת גיטל בת רבי חיים ערליך מברענזא ודברצין.

במשך כלל ימיו נמנה בין חשובי חסידי בעלז ורבניה, והיה אחד מגדולי הדור לפני השואה. ספרו שו"ת גבעת הלבונה (לובלין תרצ"ט), על שו"ע או"ח עד סוף הלכות שבת, מעוטר בהסכמות נלהבות של זקני ופארי הדור, ר' חיים עוזר גרודזנסקי זצ"ל אב"ד וילנא, הרב אברהם יעקב הלוי הורוביץ אב"ד פארבוזא ומחבר ספר שו"ת צור יעקב וכן הרב אהרן וואלקין זצ"ל אב"ד פינסק שחיבר ספרים רבים.

בהכנת הספר טרחו תלמידיו, ר' יצחק אייזיק הכהן יאלעס הי"ד, ובן אחותו ר' יוסף שאלל הי"ד שצרף בסוף הספר את קונטרסו "נס על הגבעה" ובו פלפול בענייני חנוכה.

לאחר שנים היה הספר "גבעת הלבונה" נדיר, ובן אחות המחבר, ר' שמעון מרגליות, הוציאו לאור במהדורה שניה, "למען יהיו שפתותיו דובבות בעולם העליון וימליץ טוב בעדנו. אמן כן יהי רצון".

מקורות: הקדמת גבעת הלבונה מהדורה שניה, מאורי גליציה חלק א 464-467, דפי עד באתר יד ושם.

בתמונה למעלה: חתימת יד קודשו של הרב נפתלי הירץ בומבך הי"ד

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)

---

הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

—

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה' הטובה עלי בעזרת ה'.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א' בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי"ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א' בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא "ראש השנה" ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו "ראש השנה" לידע ולהודיע שיום זה של א' בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס"ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה' יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה' רבינו הנודע ביהודה זצלל"ה מה שאמר בדרך הלצה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז"ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה' ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א' בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה' בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס"ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע"ה ברשומה הבאה)

---

הרב נטע שלמה שליסל הי"ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט"ו בניסן תרס"ד, 1904, לאביו הדומ"ץ ר' דוד. בשנת תרפ"ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו"ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר"מ. בשנת תרפ"ו נשא את מרת רחל בת ר' יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר"ץ שב למונקטש כר"מ ומו"ץ, רב ומגיד בבית המדרש "ישועות ישראל", שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת"ש, מילא ר' נטע שלמה את מקומו כראב"ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו"ת, קונטרס דרך נש"ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש"ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג' בסיון תש"ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי"ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)