קטגוריה: פרשת השבוע

אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם ביד משה ואהרן.

וקשה הא נחשבו גם המסעות שהיו אחר מיתת אהרן.

הרב מקשה כאן מדוע נאמר כאן שמסעי בני ישראל היו "ביד משה ואהרן", והרי מחלק ממסעות אלו היו לאחר פטירת אהרן?

ויש לאמר כיון שרוב מסעות היו ע״י שניהם אמר על כלם ביד משה ואהרן.

בהסבר הראשון הוא מסביר שהיות ורוב המסעות היו בהנהגת שניהם, ניתן לאמר שהמסעות היו על ידם, אף שחלקם היו לאחר פטירת אהרן. 

עוד יש לאמר על פי מה שפירש באור החיים הקדוש, טעם ששיתף אהרן מפני שהוא היה התוקע בחצוצרות למסעיהם. וקשה הא כתיב ובני אהרן יתקעו, על כרחך מפני שכל הכהנים נקראו על שם אהרן. אם כן, יש לאמר שגם אחר מיתת אהרן נקראו על שמו כאלו הוא חי…

בתירוץ השני, הרב מציע, על פי פירוש אור החיים הקדוש, שאף בני אהרן קרויים "אהרן", והיות וכל המסעות היו בידי משה, אהרון או בניו, נקרא הדבר שכולם היו "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר על פי מה שכתב בתרגום יונתן לפרש ביד משה ואהרן, היינו הנסים הנעשה על ידיהם. וזה היה במסעות דבחיי אהרן, שגם מלחמת הכנעני שאחר מיתת אהרן אינו נס חדש שהרי היו עמלקים וכבר גבר ישראל עליהם והחלישן במלחמה ראשונה.

בתירוץ השלישי, הוא מביא את ביאור התרגום יונתן, שכוונת "מסעי בני ישראל" היא לניסים שהיו במסעות, והיות וכל הניסים הללו היו בחיי אהרן, הרי שהם כולם היו "בידי משה ואהרן". ולמרות שהיו גם נס לאחר מיתת אהרן, בניצחון המלחמה עם העמלקים שהתחזו לכנענים, אין זה אלא המשך לנס שהיה בחיי אהרן ולא סוג חדש של נס, ולכן גם נס זה כלול במה שהיה "ביד משה ואהרן".

ועוד יש לומר מה שכתב "ביד משה ואהרן", רצונו לאמר, ההוצאה ממצרים לצבאותם, זה היה ביד משה ואהרן.

בהסבר הרביעי, מציע הרב ש"ביד משה ואהרן", אינו מתייחס כלל למסעות, שהרי חלקם לא היו ביד אהרן, אלא ליציאת מצרים. כלומר, "אלא מסעי בני ישראל", ובני ישראל הם "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם, ביד משה ואהרן".

לסיכום, על הקושיה איך ניתן לאמר שהמסעות היו "ביד משה ואהרן", והרי חלקם היו לאחר מיתת אהרן, יש ארבע תירוצים במספר מישורים.

"מסעי בני ישראל" יכול להיות רוב המסעות ולא כולן, או ש"מסעי בני ישראל" הניסים של המסעות ולא המסעות עצמן. "אהרן" יכול להיות גם בניו, ולא רק הוא עצמו. ויתכן שאין כלל מקום לשאלה, כי הנחת היסוד שעל המסעות נאמר שהיו "ביד משה ואהרן", מוטעית, וזה לא נאמר אלא על "אשר יצאו מארץ מצרים לצבאותם".

(תורת משה, פרשת מסעי, מאת הרב משה יהודה ברמן הי"ד)

"לענות נפש" (במדבר ל,יד).

בזה יש להבין כיוון דבתורה לא כתיב שלא תדור נדר אמאי אמר שלמה המלך "טוב אשר לא תדור" (קהלת ה,ד)?

אך יש לאמר דבמדרש תנחומא פרשת קרח כתב דאותיות "נפש" בא"ת ב"ש הם "טוב", וכיון דגילתה התורה "לענות נפש", אם כן מבואר דהוא עינוי לטוב, וממילא נשמע דטוב אשר לא תדור.

ובזה יש לפרש, "ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך" (תהלים קכה,ז), על דרך "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד,טו), מקודם ישמר מכל רע, ואחר כך ישמור שיהיה טוב, כי "נפש" בא"ת ב"ש הוא "טוב". ועיין איכה ג' כ"ה "טוב ה' לקויו לנפש תדרשנו", יש לאמר גם כן, משום דעל ידי א"ת ב"ש "טוב" אותיות "נפש". וכן "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" (איכה ג,יז). ובתהילים (יט,ח) "תורת ה' תמימה משיבת נפש" ובא"ת ב"ש "נפש" אותיות "טוב".

ושוב יקשה בערכין י"א דתורה לא אקרי "טוב" רק "משמחי לב". אך למה שאמרו התוספות שם (דיבור המתחיל משמח לב אקרי טוב לא אקרי) דרק בהדיא לא כתיב "טוב", אתי שפיר, דרק הכא על ידי א"ת ב"ש נמצא דאקרי טוב, ומשום הכי כתיב "טוב לי תורת פיך", וכן "לקח טוב" (משלי ד,ב), עיין שם.

ועיין בבא קמא נ"ד, דבלוחות ראשונות לא נאמר "טוב", ובלוחות אחרונות נאמר "טוב", מפני דלוחות ראשונות סופן להשתבר. ולפי זה לוחות אחרונות דאין סופן להשתבר, שפיר נאמר בהם "טוב". ומהאי טעמא כתיב בתהלים "תורת ה' תמימה", מדכתיב בלוחות האחרונים "טוב", ואם כן אין סופן להשתבר וישארו תמימות, ומשום הכי מסיים "משיבת נפש", דעל ידי שנקראו "טוב" ובא"ת ב"ש אותיות "טוב" הם "נפש".

ובזה מובן מדרש שוחר טוב סי' י"ט, וזה לשונו: כתיב תורת ה' תמימה, ר' ירמיה ורבנן, חד אמר למה היא תמימה שהיא משיבת נפש, ואחרינא אמר למה היא משיבת נפש שהיא תמימה. ואינו מובן. ולפי מה שאמרנו לא פליגי, וחד טעמא להו. חד אמר, למה היא תמימה, ומתרץ כיון דתורה אקרי "טוב" שאין סופה להשתבר, ו"טוב" בא"ת ב"ש "נפש", ואם כן כיון שהיא משיבת נפש ובא"ת ב"ש אותיות "נפש" היא "טוב" ואין סופו להשתבר ותשאר תמימה. וחד אמר להיפוך, למה היא משיבת נפש, ומתרץ שהיא תמימה ואין סופה להשתבר, ומפני זה נכתב בלוחות אחרונות "טוב" ובא"ת ב"ש "טוב" היא "נפש", ושפיר משיבת נפש. ואתי שפיר.

(נחלת יעקב יהושע)

—

הגאון החסיד הרב יעקב יהושע פרומן הי"ד, איש אשכולות, מגדולי הלומדים בפולין לפני החורבן. נולד לרה"ח ר' אפרים פישל פרומן ומצאצאי האדמו"ר ר' פישלי מסטריקוב זצ"ל. למד בישיבת הגאון ר' יוסף הורוביץ בסקרניביץ, ובגיל י"ג עבר לישיבה הגדולה של הגאון אמסטוב ונודע כ"עילוי מלודז".

נשא לאשה את מרת גולדה ע"ה, בתו של ר' אלעזר ב"ר שמואל ברקנוולד. לאחר נישואיו עבר ללאסק להיות סמוך על שולחן חותנו ועמול כל כולו בתורה ועבודה. הוא פתח ישיבה בבית חותנו הנדיב, שם למד עם תלמידיו ביום ובלילה בעיון ובשקידה רבה. שמו יצא כגאון מובהק, והוא עמד בקשר מכתבים בשו"ת עם גדולי הדור, עד לבוא השואה. הרב יעקב יהושע הי"ד היה חסיד ונאמן לאדמו"ר מגור זצ"ל, וזכה לחיבה יתירה מהאדמו"ר.

כשהפסיק להיסמך על שולחן חותנו פנה למסחר, כדי שלא לעשות תורתו קרדום לחפור בו, אך הקדיש כל רגע של פנאי לתורה ולעולם לא פסק ממשנתו בהתמדה ובעיון רב. הוא הרבה לכתוב חידושים בכל מקצועות התורה, וחלק קטן מכתביו ניצל באורח נס, נאסף על ידי בנו בתום המלחמה והודפס בספר "נחלת יעקב יהושע".

בעלות הכורת על בית ישראל ליבו לא עמד למראות הזוועה, ויצאה נשמתו ביום כ"א סיון ת"ש. כמעט כל בני משפחתו העניפה נספו בשואה, מלבד בנו, משה אריה לייב, בתו חנה, ונכדו אלעזר אהרן זילברשטיין.

(מקור התמונה בדף זה: עוסקים בתלמוד תורה, פינסק 1924, תמונה באדיבות: The Archives of the YIVO Institute for Jewish Research, New York)

 

בע״ה יום ה׳ פ׳ פנחס כ״א לחודש תמוז שנת תרפ״ג פה סלאבאדקע

לכבוד אחי הרב נפתלי נ״י…

אך מה אברך יותר, אמשול בזה מאמר חז״ל אילן אילן במה אברכך ״יהי רצון שיהיו צאצאיך כמותך״, וגם עתה אומר ברכה זו יהי רצון שתהיה האשה הבאה אל ביתך כרחל וכלאה, לבנות את בית ישראל בערי ישראל בתורת ישראל, וזוהי כל תכלית האדם, שהנה אם נעמיק בזה נראה במה שיסדו לנו הראשונים ז״ל שמצוה שאינה נוהגת לדורות אינה נמנית במצות תרי״ג, ורק מצוה לדורות לזרעו אחריו זהו נחשב ענין מצוה לחשבה ולמנותה בתוך כל התרי״ג מצות, אשר הם תרי״ג כללי החכמה אשר גזר ונתן לנו מקור החכמה, כמו שכתב הרמב״ן ז״ל. וא״כ אם ממקור החכמה יוצא דבר מה מהמצות אשר אינה נוהגת במעשיות לדורות, אבל על כל פנים החכמה עומדת לעד והחכמה לא תשונה ולדורות קיימת, ואף שחלק המעשה חסר בזה אבל חלק החכמה אין חסר, ומחמת זה לא נמנה אותה בתוך כללי החכמה, אלא משום שזה גופא מה שחסר ענין מעשה לדורות זה גופא חסרון גדול בעצם החכמה, דאם היא החכמה בשלמות בכל פרטותיה וכללותיה, א״כ גם המעשה קיימת לדורות ולזרעו אחריו, ואם רק הוראת שעה היא גם באותה השעה שהיתה ההוראה מכל מקום אינה נמנית והטעם דחסר מעשה לדורות. ראינו מזה גודל ענין של לזרעו אחריו הקיים לאח״כ, כי זהו חלק מעצם החכמה, ואם חסר זה אינה נמנית בין אחרים, חזינן ענין הגדול הזה בין מעשה הקיימת לדורות ובין אינה נוהגת לדורות. ובפרשת השבוע הזאת חזינן דהבטיח לו ה׳ ״והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם״, משום דלא נמשח היה צריך פנחס לזה, כמו שפירש רש״י ז״ל. ראינו שלזכות לדבר גדול כזה של לזרעו אחריו צריך לזה ענין מסירות נפש ממש, אשר יקדש שם שמים באופן גדול כזה, ואז יזכה לההבטחה של לזרעו אחריו, דהרי קודם לא היתה לפנחס זו ההבטחה, רק לאחר שעשה ענין קידוש השם במסירות נפש, בזה זכה להבטחה זו.

וכן לכל אדם במדרגה זו, דהא התורה המלמדת לכל נתונה היא לכל. ובזה ילמדנו שענין לדורות גדול כל כך עד שלהשיג זה צריך מסירות נפש וקידוש השם כזה. וכל כך גדול זה עד שמצינו שחיוב לחנך את בנו על האב הוא, שזה הוא ההתחלה לקיום ולחיזוק של לזרעו אחריו שיהא זרעו מיוחס אחריו כמותו ממש. וזהו כל החיוב של ״ולמדתם את בניכם״, אשר האב מחויב לירד לסוף דעתו של בנו הקטן, ולהתקטן כל כך להיחשב כמו בנו, מ״מ זהו חיובו וזהו גדולתו שזה תכליתו של האדם.

ונראה להזכיר דבר ששמעתי מרבותי שליט״א, על ענין מאמרם ז״ל שה׳ נעשה שושבין לאדם הראשון. ואם נעמיק בזה נראה כל כך גדולת האדם וכבודו. דהנה אם נצייר דאצל בעל מלאכה אחד השתתף בחתונה שלו רב מעיר גדולה, על כרחך אנו אומרים דגם הבעל מלאכה אינו אדם פשוט, רק בודאי חכם גדול. ואם נצייר ציור כזה עוד ועוד, נשתומם מאת איך שבורא עולם עליונים ותחתונים הטריח עצמו להיות שושבין לאדם, וזה נורא מאד, ועל כרחך שגם האדם יש לו הרבה התרוממות וגדולה אשר כל כך הוא חשוב שה׳ בעצמו מטריח. וראינו בחז״ל שמלאכי השרת רצו לומר שירה לאדם הראשון. וא״כ במלאכי מעלה שמזוכך גופם בתכלית הקדושה והטהרה כל כך לא הבינו מצבו וקיומו של האדם אשר חשבוהו כי הוא היוצר, ועל כרחך דקצת מזה יש לו לאדם בגדר הקב״ה גוזר והצדיק מבטל, וגם להיפך אשר על ידי מעשה אדם מקולקל מקלקל גם העולם כולו, ואם עושה עבירה אחת מכריע את כל העולם לכף חוב, וכח גדול כזה יש לו להאדם אפילו במקולקל וכל שכן במתוקן. וזוהי גדולת האדם, אשר צריך ביאור רב לבארו ולתרגמו ביותר פרטיות.

הארכתי בדברים, אבל נכונים. אסיים מכתבי בבקשה שלא תשיבני ריקם גם על מכתב זה, ואני דורש בשלום אחי חיים נ״י.

אחיכם המתגעגע לכם

יצחק זונדל

(נר יצחק, סי' יח)

—

הרב יצחק זונדל ריף (ד' בתשרי תרס"ד, 1903-ט' בתשרי תש"ב, 1941) היה רבה של זאגר ישן בליטא. גדול בתורה וביראה, בדעות ובמדות, צנוע וענו ותקיף כאחד, איש חסד ובעל עין טובה.

נולד בוולוז'ין לרב ישראל ריף ולמירל, בת הרב רפאל שפירא שהיה חתנו של הנצי"ב מוולוז'ין. ר' ישראל קרא לבנו זה על שם הרב יצחק מוולוז'ין ועל שם הרב מנחם זונדל שפירא, אב"ד בעיר איליא, שהיה אחי סבו.

למד תורה מאביו ואח"כ בכנסת ישראל בסלבודקה. עלה לארץ בתרפ"ג (1923) והיה מעשרת התלמידים הראשונים של ישיבת מרכז הרב. הרב קוק זצ"ל היה מקרבו מאוד ואפילו מהדרו בקימה על אף גילו הצעיר. הרב שלום נתן רענן-קוק אמר עליו ש"עם השקידה והעמס כבן ישיבת מרכז הרב, היו עיניו ולבו לכל היקף ירושלים העילאית. אין גדול ואין צנוע ונסתר שלא בקר אותו ולמד והוציא ממנו את רובי תורתו". הרב מנחם יהודה הלוי אושפיזאי אמר עליו שהיה מיחידי הסגולה של הישיבה.

היה הכותב העיקרי של שיעוריו של הרב אברהם אהרן בורשטיין מטבריג, שהוכנסו לספר "נר אהרן" שיצא לאור לזכרו בעקבות פטירתו הפתאומית, בי"ט בכסלו תרפ"ו, לאחר תשעה חודשים בכהונת ראש ישיבת מרכז הרב. הרב ריף נהג לציין את יום השנה של רבו זה באמירת דברי תורה.

בתרצ"א 1935 חזר לליטא. נישא למרת לאה, בת הרב טודרוס הלוי לוקשצאן, רבה של זאגר ישן. בתרצ"ו, נבחר לרבנות עיירה זו במקום חותנו. כהונתו כרב ב"זאגר ישן" לצד אביו שכיהן כרב ב"זאגר חדש" סיימה את המחלוקת בין שתי הקהילות. נודע כתלמיד חכם וכדרשן. רבים היו באים לדרשותיו עוד כשהיה אברך ב"מרכז הרב" ודרש רבות בבתי כנסת בירושלים. במכתביו כתב שהוא מקוה שיזכה לחזור לארץ ישראל.

נהרג על קידוש השם על ידי הנאציים ימח שמם וזכרם, יחד עם רעייתו הרבנית, עם הוריו, עם אחיו הרב אריה משה ויחד עם קהילתו, בערב יום הכיפורים תש"ב (1941). דברים עליו ודברי תורה שלו הובאו בספר "נר יצחק".

בהקדמת הספר "נר יצחק" כותב הרב משה צבי נריה על דמותו המופלאה של ר' יצחק, ומוסיף:

"בימי יחוד-הלב עם אלה אשר כילם הצר, צפה ועלתה דמותו המופלאה, וצרב הכאב: נר-אלקים זה האמנם בחושך שמו יכוסה? האומנם לא יסופר לדור יבוא על הפלאי הזה אשר היה בתוכנו ואשר רבות השפיע ועודנו משפיע על כל אלה אשר נאותו לאורו. וקשה היה להשלים עם הרעיון שגם מה שיכול להשאר ולהשמר לדורות לא יחסן ולא יאצר לזכר עולם.

והנה נעשה מעשה – על אפרו של יצחק הועלה נר יצחק, מדבריו ועליו. הנר לא כבה. – יאיר נרו לדור ולדורות."

ואשר בדק לן כ"ת על פסוק (במדבר כ"ג,כ"ד) הן עם כלביא יקום, ופירש"י ז'"ל, כשהן עומדים משינתן שחרית הם מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין.

וקשיא ליה לכ"ת הלא הסדר המבואר בגמרא ברכות דף י"ד ע"ב הוא להניח תפילין ואח"כ לקרוא את שמע, ואם כן למה הפך רש"י את הסדר להקדים קריאת שמע לתפילין?

ונראה לי דרש"י נקט כאן הסדר התדיר תדיר קודם, ציצית וקריאת שמע חיובן בכל יום אפילו בשבתות וימים טובים,  אולם תפילין לדידן שבת ויו"ט לאו זמן תפילין הוא, והקדים ציצית לקריאת שמע, אף על גב דקריאת שמע הוא מקודש,  מכל מקום ציצית קודם בזמן דציצית אין צריך נטילת ידים מדינא ויכול ללבוש הציצית קודם נטילת ידים או שהוא לבוש בהם גם בלילה, כגון במלבוש המיוחד ליום ולילה, אבל קריאת שמע צריך נטילת ידים, כדאמרינן בגמרא דלעיל רב משי ידיה וקרא קריאת שמע.

והנני חותם בתפלה יזכנו ד' לקבל עול מלכותו שלמה מתוך נחת והרחבה,

ידידיו ומוקירו,

מרדכי ראטטענבערג, אב"ד

(שו"ת יד מרדכי, סוף סימן יט)

—

הרב מרדכי ב"ר נפתלי רוטנברג הי"ד, נולד בקרקוב בתרל"ב,1872. למד בווישניצה שבגליציה המערבית, ואחר כך בישיבות אחדות בהונגריה. במקביל סיים את לימודי הגימנסיה אצל מורה פרטי. בתרנ"ה,1895, נבחר כרבה של אושוויינצ'ים, ובתרס"ד,1904, כרבה של ודוביצה, שבגליציה המערבית. הסגנון המודרני שלו לא היה מקובל על בני הקהילה, והם העדיפו במקומו את הרב אשר אנשל זלטנרייך. בתרע"ב,1912, התקבל לרבה של קהילת "מחזיקי הדת" באנטוורפן. בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לפרנקפורט ע"מ, אך סירב להתמנות כדיין בקהילה הכללית. אחרי המלחמה גר זמן מה בהולנד, ואחר כך עבר לבלגיה. כשפרצה מלחמת העולם השניה ניסה להימלט מבלגיה. בחורף תש"ג,1943, נלקח למחנה הריכוז מיכלין, וגורש לפולין. אחרי מאמצים רבים הוחזר לאנטוורפן, והועבר למחנה ויטל שבצרפת, כאזרח חוץ. שם לימד תורה, ובשאלות הלכה החמיר עם עצמו והקל לאחרים. המחתרת הצרפתית רצתה להבריח אותו לשווייץ, אך הוא סרב, כי חשש לגורלם של הנשארים. אחרי פסח תש"ד,1944, גורש למחנה דראנסי, ומשם לאושוויץ.

(רבנים שנספו בשואה. וראה תולדותיו בפירוט בסוף ספרו "יד מרדכי" ובמאורי גליציה ח"ד)

 

דרשה לפרשת פרה

הנה ידוע שפרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים והוא באופן שהטמא שנזרק עליו נטהר מטמאתו והזורק עליו הוא טמא, ובאמת הוא פלא אם בכח אפר הפרה כל כך לטהר את הטמא למה הזורק עליו הוא טמא. ואם הזורק הוא טמא מחמת שיש בכחו לטמא למה נטהר הטמא הזורקים עליו. עד שביאר אחד מהמגידים דברי המדרש על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, הדא הוא דכתיב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, דהכוונה היא שהחכם מכל אדם גם כן תמה על זה. ואם בא על הבחינה, לאחר חקירה בחכמתו למה נטהר הטמא היה מתמה למה נטמא הזורק עליו, וכאשר אזיל לאידך גיסא למה נטמא הזורק עליו והמציא בחכמתו טעם לדבר, שוב היה פלא בעיניו למה נטהר הטמא שזורקין עליו. וזהו שאמר אמרתי אחכמה, בעניין אחד דלמה מטהר, והיא רחוקה ממני, דלמה הזורק הוא טמא. וכאשר בחכמתו מצא פתרון דלמה נטמא שוב היה במבוכה דלמה נטהר הטמא.

ולי נראה בעזרת ה' לבאר דבא לרמז בזה מוסר השכל. והוא בהקדם הכתוב בפרשת חוקת ויקחו אליך פרה אדומה כו'. ובמדרש, הובא ברש"י ז"ל, לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר אפרת לא כלה. ולכאורה יש להעיר דאיזה התפארות יש בזה למשה הלא כל התורה כולה נתנה ע"י משה רבנו עליו השלום ואין לך קונה שם גדול יותר כזה. והנראה לי בזה, בעזרת ה', לתת ביאור על פי מאמר חז"ל בפרקי אבות רבי נהוראי אומר הוי גולה למקום תורה ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבירך יקימוה בידך  ואל בינתך אל תשען.

והנה כבר הבאתי על זה ביאור נכון בעזרת ה' בפרשת תבא, וכעת אכפיל דברי לצורך העניין, דהנה מיום גלינו מארצנו מצב הפרנסה שה מאוד, וכל אחד משתדל ע"י תחבולות שונות להחיות נפשות ביתו. גם נתנו לנו חז"ל עצה טובה מאן דביש ליה בהאי מתא ליזל במתא אחריתי, כי אולי ישתנה מזלו לטוב במקום אחר. אך היצר הרע מרקד בכל פסיעה ופסיעה להסית את האדם ולהסירו מדרכי ה'. ומי שהוא מוכרח לבקש איזה מקום אחר ותשוקתו לילך אל איזה מקהלות הקדש שיש שם כל צרכי הנפש, אז מייעצו למה לך לילך במקום שהרבה יהודים דרים שם, הלא המה ישיגו גבולך בכל פסיעה ופסיעה ולא תוכל להרוויח, וגם מה שתרוויח יהיה ע"י יגיעה רבה כאשר הוא הדרך במקום מושב הרבה יהודים. הלא יותר טוב אם תלך ותבחור מקום אשר דרים שם רק מעט יהודים וגם המה אנשים פשוטים. והגם שהם קלים, אבל תוכם כברם, ולא ילכו עמך בערמומת ויקיימו וחי אחיך עמך. ומה גם שבכל זאת תשאר כבתחלה ירא שמים, ואדרבה, תהא גרמא שהקלים ילמדו ממך ליראה את ה'.

והנה בנקל יכול ליפול ברשת היצר הרע. אבל מי חכם כבעל הניסיון, דהניסיון יעיד דמי שהוא קבע מקומו בין ריקים ופוחזים, ובפרט במקום שאין מקוה ואין שוחט ירא שמים, לא די שלא תיקן כלום אצל הריקים, אדרבה גם הוא נלכד ברשתם. ובפרט מעשה שטן הוא שנצטרך לאיזה עשיר קל ופוחז, למען ימצא חן בעיניו חונף ומראה לו כי היוא גם כן מכת דיליה, מהמחוכמים ומתחדשים. לכן שומר נפשו לא יעשו כלוט שבחר לו סדום, כי שם אוה למושב לו, רק יבחר לו בים אנשים יראי השם ויבטח בה' שיזמין לו שם גם כן פרנסה. ואפילו אם יהיה בטוח שמצב פרנסתו שם לא יהיה כל כך כמו בין ריקים ופוחזים, ובקושי גדול יחפש פרנסתו, כדרך הרוכלין המחזרין בעיירות שהם נוודים ממקום למקום לבקש פרנסתם, הלא טוב לו יותר מעט פרנסה וגם זה ע"י טרחא ויגיעה, מפרנסהה בשפע גדול אצל קלים, למען יציל עצמו מבאר שחת. וזהו כוונת התנא הוי גולה למקום תורה, פירוש אפילו אם תהיה שם בדוחק להיות נע ונד אל הלחם. ואל תאמר שהיא תבוא אחריך שחבריך יקיימוה בידיך, פירוש שאפילו אם תלך במקום ריקים תקיים התורה, ואדרבה, גם חבירך יקיימו התורה על ידך, שתתקן אותם, על זה אמר ואל בינתך אל תשען, אל תסמוך על חכמתך שתתקן אותם, אדרבה, יקלקלו אותך. עד כאן דברי שם.

והנה אין למדין מן הכללות, כי יזדמן לפעמים שמי שהעתיק מושבו בין קלים עלתה בידו לתקן אותם קצת, אבל הוא מעט מזעיר והקלקל בנפש הוא יותר מהתיקון אשר פועל אצלם, כי מן הנמנע שלא יפגום נפשו, כי המחובר לטמא טמא, כאשר שמעתי ממורי וחמי ז"ל הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש בילקע ז"ל שבעת שהיה עוד צעיר לימים נסע עם אנשים שהיו ממקום אלבערט אירשא, וגם אז היה נתפרסם למקום קלים וריקנים מן המצות. ובתוך הדיבור אמר אחד לחבירו האסט דיא נייעס גאשי איז אחסיד געווארען ער וואשט זיך שבת צו ברויד, אך כענבים במדבר היה שם תלמיד חכם וצדיק מפורסם מו"ה יחיאל ז"ל שהיה נקרא בפי כל ר' יחיאל אירשער. ועתה פקח עיניך וראה איזה תיקון פעל הצדיק אצלם, אשר כמעט רוח ישאם, אך מזלו גרם שנשאר בצדקתו,. ועל דרך זה שמעתי בשם הרב הגאון הצדיק האב"ד דקהילת קודש ב' דיארמאטה ז"ל בן להגאון גורן דוד ז"ל, על הכתוב לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, לפעמים בונה האדם במה לעצמו לחתור לו היתר לקבוע מקומו בין ריקים ופוחזים ומענה בפיו שיתקן אותם, אבל הוא משאת שוא ומדוחים, כי הוא בוודאי ילמוד ממעשיהם ואין לו רשות לפגום את עצמו בשביל תיקון אחרים, וכמאמר חז"ל אין אומרים לו לאדם חטא בשביל שיזכה חבירך. וזהו כוונת הכתבו לנפש לא יטמא בעמיו להחלו, פירוש שאין רשאי לטמא עצמו בשביל שיתקן אחרים.

והנה ראיה חזקה על זה דמי שהוא מתחבר עם רשעים, הגם שמתקן אותם קצת, לא ימלט שלא ישחת דרכו דרך ה', ממה שכתב רש"י ז"ל בפרשת תשא על הכתוב לך רד כי שחת עמך, העם לא נאמר, ערב רב שקבלת מעצמך וגיירתם ולא נמלכת בי ואמרת טוב שידבקו גרים בשכינה, הם שחתו והשחיתו. והנה אי אפשר להכחיש שמשה רבנו עליו השלום עשה תיקון בהערב רב, כי עשה אותם גרים, ובוודאי קיימו קצת מצות, אבל הקלקול היה יותר על התיקון, כי היו הגורמים שישרל עם קדוש השחיתו דרכם ועשו את העגל.

והנה ידוע שתכלית פרה אדומה היה כדי לכפר על עוון העגל, וכמו שכתב רש"י ז"ל על ויקחו אליך פרה אדומה, משלהם, כשם שהם פרקו נזמי הזהב להעגל משלהם, כך יביאו לו כפרה משלהם. והנה אם משה רבנו עליו השלום לא היה מקבל גרים מהערב רב, אז לא היו עושין ישראל את העגל, כי כי הערב רב שנתחברו להם פעלו זאת, ואז לא היה נצרך להביא פרה אדומה שבא לכפר על עוון העגל. ומעתה יובן היטב דברי רש"י ז"ל על הכתוב ויקחו אליך פרה אדומה, דזה שאמר לו הקב"ה למשה לעולם היא נקרא על שמך פרה שעשה משה במדבר, ייען שאתה היית הגורם שהוצרכו להביא פרה אדומה כנ"ל.

ולאחר קוטב זה יתבאר היטב ההשתנות בפרה אומה שבא לכפר על עוון העגל, והגורם לעשיית העגל היה שהתחברו להערב רב, ומחמת זה הוא שני הפכים בנושא אחד, שמטה הטמא ומטמא המתעסק עם הטמא, דבא לרמז דהמתחבר עם רשעים שהם טמאי נפש, אם גם שמטהר טמאים שעושים תיקון קצת, אבל ומטמא טהורים, שהמתחברים עמהם הם מטמאים נפשם ושומר נפשו ירחק מהם.

(חזון ישעיה, דרשות)

במאמר הבא תובא בע"ה בקשת הרב ישעיה יונגרייז הי"ד בהקדמתו לספר "חזון ישעיה דרשות" (תש"ב) – לאמר בשמו מתורתו ברבים.

---

הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, היה גאון בתורה, וצדיק תמים, חסיד ועניו, דרשן מפואר, ובעל מדות נשגבות.

נולד בט"ו בחשוון תר"ל (1869) לאביו הגאון הרב אברהם הלוי בעל קונטרס ״בית אברהם״ (על מר״מ בנעט), שהיה בנו של הצדיק הידוע הרב אשר אנשיל, רבה של צ'נגר ומחבר הספר "מנוחת אשר". הרב אברהם "מלא את מקום אביו זי״ע ויעבוד עבודת אב״ד בטשענגער שלשים שנה. בקדושה ובטהרה נוראה ואיומה עבד את ה׳ ויהי למופת בישראל" (מתוך הקדמת "באר יצחק" גיטין ח"א). אמו של הרב ישעיה, הרבנית אסתר, הייתה בתו של הרב אברהם יצחק גליק ראב"ד טאלטשווא ומחבר שו"ת "יד יצחק״ וספרי "באר יצחק". ושל הרבנית שרה חוה רייצא בת הרב ישעיה בנעט בן הגאון האדיר הרב מרדכי בענט זצוק"ל.

חותנו, הרב מאיר איזראל אב"ד בילקע, עלה לישראל ונפטר בירושלים.

בראשית המאה נבחר כרב של קהילת זערינד, כפר ליד גרוסווארדיין. בשנת תרצ"ה (1935) עבר לגרוסווארדין והיה רב בית הכנסת "בית גרשון", תוך שהוא ממשיך להיות רבה של זערינד.

מחבר: "משנה התלמוד" על סוגיות הש"ס בשני כרכים (תרע"ג, תרע"ה), "שני ספרים נפתחים, חזון ישעיה על התורה: בראשית שמות וליקוטים, וספר ברוך מבנים אשר" (תרפ"ד, תרצ"ט), "שני ספרים נפתחים – תקון אליעזר אגדה על נישואין וברית מילה – משנה התלמוד" (תרפ"ח), "חזון ישעיה על התורה: ויקרא, במדבר, דברים, ליקוטים" (תרצ"א), "נפלאות אשר" (תרצ"ה), "חזון ישעיה על פרקי אבות" (תרצ"ו), "חזון ישעיה על דרשות" (תש"ב). דברים הובאו בשו"ת של חכמי דורו ובכתבי עת תורניים.

ידידו, הרב ישכר שלמה טיכטל הי"ד מביא את דבריו בספר "משנה שכיר" עה"ת, לפרשת וירא.

מתוך הקדמת ספר הדרשות שלו משנת תש"ב, המובא כאן להלן, עולים הדים למצוקות הנוראיות של תקופתו. נספה בשואה על קידוש השם באושוויץ בשנת תש"ד (1944). כן נספו אחיו הגה"צ מו״ה אשר אנשל יונגרייז אבד"ק צ'נגר ומו"ה ישראל יונגרייז הי"ד אבד"ק העלישויא, הרב שמאי הי"ד, הרב שמואל הי"ד, בן דודם הרב שמואל אנשל הי"ד ב"ר משה נתן,  ועוד רבים רבים מבני משפחותיהם, הי"ד. ברישומי הגרמנים רשומים יותר משבעים רבנים ממשפחת יונגרייז שנרצחו באושוויץ. הי"ד.

(מקורות: חכמי הונגריה, חכמי טרנסלבניה, אנציקלופדיה ליהדות רומניה, עלים לתרופה, ועוד).

ואגב אעלה לפני מר ידידי רגש לבבי ברואי תבערת האש של מחלוקת אשר הוא כמכה מהלכת בדורנו, ומה גם במדינתנו שלהב המחלוקת יצאה בכמה מקומות, וכמעט אין קהלה שלא יהיה בה מחלוקת, וכמעט נחרבה המדינה וכבוד התורה הושפלה ארצה, וכבר הביא הרמ"א בתשובה סוף סימן נ"ח בשם כתבי מהר"י ווייל שכתב בזה הלשון, וכבר ראינו קהלות שנהפכו מתוך מחלוקת, עד כאן לשונו. וכן הרב ר' משה בר חסדאי הנ"ל פתח את תשובתו שהבאתי לעיל בזה הלשון, גדול השלום שהוא כלי המחזיק כל הברכות, וגנאי הוא המחלוקת שהוא מחריב את הגופים והממונות ומסלק את השכינה, ואם אין שכינתו עליהם אין עליהם שומר עכ"ל.

ובעוונותינו הרבים אנו רואים בעוונינו כן, שכמעט נהפך כל המדינה וכל מטה לחם נשבר מישראל וישראל שרוי בצער ואין עלינו שומר בעוונותינו הרבים, והדרך ארץ נגד התורה פסקה לגמרי, וכל זאת גרמנו בעצמינו ע"י המחלוקת שיש בינינו.

ודרכי לפרש מה שנאמר ב"והוא רחום" (בשחרית ב' וה') הביטה דל כבודנו בגוים ושקצנו כטומאת הנדה, דלמה נקט דוקא טומאת הנדה הלא יש הרבה מיני טומאות, דידוע דשאר הטומאות באות מבחוץ וטומאת הנדה באה מעצמה, וזה נמי הכוונה יען כי שקצנו כטומאת הנדה שאנחנו מעצמנו משקצים זה את זה ע"י המחלוקת, והוא כטומאת הנדה שבא מעצמה, וזה גורם להשפיל כבודנו גם אצל הגוים ודי לחכימא. וכן מצאתי בספר הקדוש תולדות פרשת בהעלותך כי כשנפלה קטגוריא בין האנשים שמבזין זה את זה או היו מבוזין ושפלין החכמים כל בעיני המונים לימען עצות רעות איך יוכלו לבטל אותו מהתורה והעבודה ואז כשנפלה אלו המבזים בתורת אמת א…. אז עשתה והצליחה שגוזרים האומות על ישראל. עיין שם. (וכן מצאתי בשו"ת תשובה מאהבה סוף סימן ס"א).

ויש תחת ידי תשובה כתב יד מהגאון לבן של ישראל מהר"מ שיק ז"ל שכחב לתלמידו ר' דוד לאנגער ז"ל לסאבאטיש וז"ל, שמעתי שיש מחלוקה בקהלתינו, כאשר שמעתי זאת היה תימא בעיני על כך, הלא ידוע לך כי גדול השלום ושנוא המחלוקת, ואפילו מחלוקת שהוא לשם שמים בתחלתה לבסוף בא הדבר לידי נצחון ולידי שלא לשם שמים, ומרן הגאון בעל חתם סופר ז"ל אמר שלכך ביארה המשנה באבות (פ"ה מי"ז) איזהו מחלוקת שהוא לשם שמים, שגם סופה להתקיים לשם שמים, הוא מחלוקת הלל ושמאי, אבל מלבד זאת אין הבטחה שסופה נשאר לשם לשמים, ולזאת צריך להרחיק מזה, ואם באמת דעות חלוקות בעניני הקהלה טוב להביא הדבר לפני רבנים או שאר מבינים ומבקשי שלום בישראל ואין מחזיקין במחלוקת, ואם מוכרח הדבר להביא לפני בית דין, יקוב הדין את ההר או יבצעו ויפשרו, ואיש על מקומו יבא בשלום, וזרזין מקדימין, ויהי' ה' עמכם וחפץ ה' יצליח בידכם. ואחתום בברכה משולשת דברי רבך הד"ש הקדוש משה שיק מברעזאווע עכ"ל.

וכדברי רבינו המהר"ם שיק הנ"ל כתב גם הגאון המובהק מהר"י ענזיל ז"ל בתוכחתו אל הגאון ר' שלמה קלוגר ז"ל שם, וזה לשונו ואמנם ידעתי כי תחלת כוונתו של כבוד תורתו לשם שמים, מכל מקום אחר כך מתקלקלת הכוונה, ובהתגלע הריב והיה לשטף מים רבים, המה מי מריבה שלא לשם שמים, ובאמת כולנו נכשלין בעוונותינו הרבים בדבר הזה, וכבר עמלו על נקודה זאת רבותינו בעלי התוספות פסחים דף קי"ג (עמוד ב')  ד"ה שראה בו, שהקשו אהא דאמרינן אוהב לפרוק ושונא לטעון מצוה בשונא כדי לכוף יצרו, והרי מצוה לשנאותו, ותירצו דתחלתו מצוה ואחר כך כיון דגם חברו שונא לו, כדכתיב (משלי כז, יט) כמים הפנים כן לב האדם אל האדם, ובאים מתוך כך לידי שנאה גמורה שלא לשם שמים עכ"ל.

ובעונותינו הרבים כבר הגיע המחלוקת לגדל שלא לשם שמים והקהלות יורדין מטה מטה, על כן אולי היה מן הראוי שיבחרו במדינה שלשה רבנים נשואי פנים אשר צדקתם מכרזת עליהם, ייסעו לכל המקומות שנעשה פירוד לבבות ומחלוקת, להעמיד השלום על מקומה, כי רק בזה האופן ינצל כבוד התורה וממונם של ישראל שלא תלך לאיבוד, כי כל הקהלות שנעשה שם חלוקה בשנים האחרונות רק ממדת הנצחון נצמח ואין דורש ואין מבקש, ולציון דורש אין לה, מכלל דבעי דרישה.

וכותב אני זאת להדרת גאון ישראל יען כי הנהו עסקן בעניני הכלל, ואני הגבר יודע ועד שעד כמה נופלים אשיות ויסודי הקהלה ע"י המחלוקת, ומי יודע שעד כמה תהיה מחרבת ומכה מהלכת אם לא יבקשו השלום ולרדוף אחריה, ורק באופן זה שיבואו שלשה רבנים חשובים בלי שום קריאה רק מעצמם אל העיר ויתהו על קנקנה ולהכריח שתי המפלגות להשוות השלום ביניהם, ואז על ידי זה ישבתו המחלוקת ויתרומם קרן התורה ותחזור העטרה ליושנה, והדרך ארץ לפני הרבנים והתלמידי חכמים יתחזק כמקדם, כן דעתי הענייה בזה ואשרי הדור שהגדולים נשמעים לקטנים. (ובתשובת שערי דעה חלק ב' כתב וז"ל רוב המחלוקת בנוי יותר על יסוד נטית הרצון והחפץ מצד פניות שונות ולא על השכל והאמת עכ"ל, עיין שם).

עיין תנא דבי אלי' פרק י"ח וזה לשונו, דבר אחר לא תלך רכיל בעמך ארבע מדות יש באותו מקרא שתי מדות של צדיקים ושתי מדות של רשעים, שתי מדות של צדיקים כיצד, צא ולמד ממשה ואהרן שנתכוונו ועשו שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל תלמידי חכמים לעמי הארץ ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו וכו', שתי מדות של רשעים כיצד, צא ולמד מן דתן ואבירם הרשעים שהתכוונו ועשו מחלוקת בין ישראל לאביהם שבשמים ובין ישראל עמי הארץ לתלמידי חכמים ובין חכם לחכם ובין אדם לחברו ובין איש לאשתו, עיין שם, הרי דהחוב לעשות שלום בין כל הכתות אפילו בין תלמידי חכמים לעם הארץ וזה ממדת צדיקים, ודו"ק.

ומצאתי עוד בספר הקדוש ישמח משה הנדפס מחדש בליקוטים, בטעם דמריבה נקראת מצה, דבכל מריבה נראה לכל אשר מבעלי ריב שמצוה הוא עושה רק שבאמת אין כונתו לשמו יתברך רק משום איזה טינא והוא"ו הוא שם שמים, ואם כן כשנחסר שם שמים מן מצוה, היינו שנחסר הוא"ו, נשאר מצה עכ"ל.

ואחתום בברכה משולשת והנני דורש שלומו ושלום תורתו באהבה ובלב ונפש חפצה,

ידידו עוז הק' ישכר שלמה טייכטהאל

(הרב ישכר שלמה טייכטל הי"ד, תשובה שנכתבה לרב אשר לעמיל שפיצער הי"ד, המובאת בשו"ת שכר שכיר, חושן משפט, סוף סי' יב)

מה שאמרתי בסעודת הח"ק גו"ח פ"פ יצ"ו ביום א׳ דר"ח תמוז תרצ"ב לפ"ק

ויקח קרח וכו' ודתן ואבירם ואון בן פלת בני ראובן ויקומו וכו׳ ויקהלו וכו׳ הלא כל העדה כלם קדושים וכוי רב לכם בני לוי. ואיתא במדרש פליאה קרח שפקח היה מה ראה לשטות זה, פרשת פרה אדומה ראה. הנה איתא במס׳ אבות כל מחלוקה שהיא לשם שמים סופה להתקיים ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים, איזה הוא מחלוקת שהיא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל, ואיזה מחלוקת שאינו לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו.

ויש לדייק אמרו מחלוקת קרח וכל עדתו, הלא היה די לומר מחלוקת קרח, כמו שאומר מחלוקת שמאי ואינו אומר בית שמאי. גם אמרו סופו להתקיים קשה להבין. ועוד יש לשאול איזה הוכחה יש לנו על זה שמחלוקת קרח הוא מחלוקה שלא לשם שמים. ואין לומר דאנו דנין על המעשה ולא על המחשבה והכוונה וצריך שיהיה המעשה ממש לשם שמים, דהיינו שיהיה הצדק והישר אתו, אם כן איך משכחת מחלוקת לשם שמים כיון דעל כרחך בכל מחלוקת רק עם צד אחד הצדק. אלא על כרחך דאין דנין בזה אחר גוף המעשה אם היא לשם שמים או לא, אלא דנין בזה אחר הכוונה והמחשבה אם טובה היא אם רעה, דאם שני הצדדים מכוונים לטובה ואין בלבם שמץ דופי אעפ"י שרק עם צד אחד הצדק מכל מקום יתכן להראות באצבע על המחלוקה ההוא שהוא לשם שמים משני הצדדים כנ"ל. ועיין בש"ס שבועות דף כ"ו רב כהנא ורב אסי כי הוי קיימי מקמי דרב מר אמר שבועתא דהכי אמר רב ומר אמר שבועתא דהכי אמר רב, כי אתו לקמיה דרב אמר כחד מינייהו, אמר ליי אידך ואנא בשיקרא אשתבעי. א"ל לבך אנסך. הרי דאין דנין על גוף המעשה אלא על המחשבה והכוונה אם טוב וישר הוא או רעה ומרמה הוא. אם כן מנא ילפינן שכוונת קרח היה שלא לשם שמים.

אמנם הנה אנו רואים לפעמים באיזה קהלה עומדים כת אנשים להרהר אחרי הרב או אחרי הדומ"ץ או אחרי הראש הקהל לאמור האיש הלזה אינו ראוי להיות מנהיג ושורר עלנו כי הוא בלתי ירא וחרד לדבר ה׳ כדת וכדומה הטחת דברים הרבה. ואם גם אין הצדק אתם עם כל זה יש לדונם לכף זכות ולומר שכוונתם לשם שמים. וכן להיפך כשיעמוד כת כאנשים נגד הרב או הדומ"ץ או כראש הקהל לאמור שהוא מתחסד ביותר ואין דעתו מעורבת עם הבריות לרוח היום וכדומה הטחת דברים הרבה אם כי בודאי אין הצדק אתם, עם כל זה אין להחליט עליהם שכוונתם הוא שלא לשם שמים, כי אפשר שלשם שמים מתכוונים לפי הבנתם והשגת שכלם. אמנם כאשר נראה ששני כתות אלה, כת שהרב נראה להם בלתי ירא וחרד כדת וכת שהרב נראה להם מתחסד ביותר, מתחברים ביחד לערוך מערכה נגד הרב, דומ"צ או ראש הקהל ההוא, ולהחליש כמו אז, בודאי נוכל להראות באצבע על מחלוקה ההוא שהיא אינה לשם שמים כלל, אפילו בכוונה ומחשבה. כי אלמלי היה כוונת כת אחד מהם כוונתם רצויה לשם שמים לא היו מתחברים עם כת השני להיות משונים בדיעות שיטתם במרחק רב והתאחדות והתחברות זה מורה באצבע שמרמה ושמץ דופי יש בלבם ואין כוונתם לשם שמים. וזה כלל גדול גם בכיוצא בזה כמובן (עיין ברש"י פ׳ בלק הלא עמון ומואב שנאים זה את זה וכו').

והנה מחלוקת ב"ש וב"ה היה בחילוקי דעות ונתיבי שיטות זה בכה וזה בכה. ותלמידי שמאי היה דעת כלם שווה ותלמידי הלל היה גם כן דעת כלם שוה. אע"ג שברוב המקומות הלכה כב"ה ולא כב"ש מ"מ כוונת ב"ש היתה גם כן לחוות דעתם לשם שמים לפי נתיב שיטתם כמובן. ועתה נראה נא נתיב שיטת פרטי עדת קרח הלא דתן ואבירם מפורסמים הם בתורה לאנשי ריב ומצה בלי שום יסוד וטעם דבר ויתכן לקרותם בשם רעוואלאציאנערע ואמרו חז"ל כל מקום שנאמר נצים היינו דתן ואבירם. ונתיב שיטת קרח היה שאין צורך במלך כאמרו הלא כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'. ויתכן לקראו בשם רעפובליקאנער. וחמישם ומאתים איש מנשיאי העדה נתיב שיטתם היה שצורך יש במלך וכהן, אבל המלך והכהן יהיה אחד מהם, היינו שכל אחד מהם התאווה לגדולה, כמ"ש הכלי יקר ז"ל בפרשתן שנתקבצו אל קרח אנשים מרי לב אוהבי יותרת הכבוד והשררה, עיין נועם דבריו ז"ל. והנה אם היה  קרח לבדו עומד נגד משה בטענתו ונתיב שיטתו שאין צורך במלך וכהן, היה אפשר לדונו לכף זכות ולומר שכוונתו הוא לשם שמים לפי השגתו ונתיב שיטתו. וכן דתן ואבירם אלו עמדו נגד משה לבדם גם כן היה אולי אפשר לחפש קצת בזכותם שלפי נתיב שפתם וקוצר השגתם לשם שמים מתכוונים. אמנם מאחר שנתחברו אלה ביחד נגד משה ואהרן, גם להיותם חלוקים בדעה במרחק רב, התחברות זה מורה באצבע שאין כוונתם לשם שמים, כי אלמלי היתה כוונת קרח לשם שמים, איך היה רשאי לו אפילו לפי שיטתו להתחבר אל דתן ואבירם. וזהו שאמרו חז"ל איזה מחלוקה שהוא לשם שמים זה מחלוקת שמאי והלל כנ"ל, ואיזה מחלוקה שאינה לשם שמים זה מחלוקת קרח וכל עדתו, מה שנתחבר קרח אל עדת דתן ואבירם זה מורה באצבע שאין כוונתו לשם שמים כנ"ל. והבן כי בעוונותינו הרבים התחברות כתות בדעות שונות משונות וסותרות זה לזה בקשר בוגדים נגד תלמיד חכם רב מנהיג חוזרים חלילה כמעט מעשים בכל יום בכל אתר ואתר וה' ירחם… וזה לך האות על תרמית כוונתם שלא לשם שמים. והנה כנהוג כל כת משתדל להצטדק בעיני ההמון בריות העולם וקרח שפקח היה מה ראה לשטות זה להתחבר עם אלה, וכי לא ידע שיהיה הדבר מלתא דתמוה בעיני העולם ובמה יצטדק ויטהר עצמו, ועל זה בא תשובת המדרש פרשת  פרה אדומה ראה שיש בענינו גם כן מילי דסתראי שהוא מטהר טמאים ומטמא טהורים וחישב שבאם יזרקו נגד עיניו עולתה שעשה בהתחברות אנשים סותרים יענה שטעם כמוס יש לו בדבר שהוא בצדק ובמישרים רק אינו רוצה לגלותו כמו שהוא בפרה האדומה שהוא חק ואין רשות להרהר, והוא על פי סוד.

ברש"י פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, לפע"ד רוצה רש"י בזה להגיד מוסר להאדם בלמדו פרשה זו שלא ילמד ממעשה קרח לעשות מחלוקת, ואדרבה, צריך ללמוד ממנו להרחיק כמטחוי קשת מכל נדנוד מחלוקה, וז"ש פרשה זו יפה נדרשת במדרש תנחומא, היינו יפה הוא רק ללמדו במדרש אבל לא לעשות כמוהו ח׳׳ו כי מחלוקה גורמת היזקות והפסידות רבות בכל ענינים דוחה כמה פרנסות ומשבית המנוחה ומפריע הדת וכבר אמרו חז"ל אם אין שלום אין כלום ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום.

הנה דוד המלך עליו השלום בספר תהלים שלו מצינו שהתפלל הרבה על השלום ולפי דעתי היו הרבה אנשים ממתנגדיו שהיו אומרים שאין כוונתו באמת על השלום רק לטובתו הוא דורש שיודע הוא שאם יהיה שלום יהיה לו מנוחה וישב השקט ובטח על כסא מלכותו. וכדי להוציא את עצמו מחשד זה התנצל דהמע"ה ואמר למען אחי ורעי אדברה נא שלום, דהיינו אין כוונתי בהתפללי על השלום למען טובתי דוקא אלא למען אחי ורעי אדברה נא שלום, היינו בשביל טובת אחי ורעי בני ישראל, כי כשיש מחלוקה מעמד כלל ישראל ומצב קיום פרנסתם סובלת דחי תחת רעש המחלוקה. וביותר כוונת תפלתי על השלום למען בית ה' אלקינו, כי כשיש מחלוקה ח"ו אז בית מדרשות ובתי כנסיות מקדשי מעט  שוממים ואין מתפלל בכוונה וכל עמודי הדת וקרן התורה סובלת דחי בסיבת המחלוקה. וה' יתן שיקוים בנו אלופינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה ברחובתינו, אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלקיו אמן.

 (כפי אהרן)

—

רבי אהרן ב"ר אפרים פישל סגל עפשטיין הי"ד – נולד בסאטמר בסביבות שנת 1903. אביו, שהיה תלמיד חכם מופלג בתורה וביראה ומרבה צדקה וחסד, נהרג ונעדר במלחמת העולם הראשונה, בלא שנודע מקום קבורתו. תלמיד ה"קרן לדוד" רבי אליעזר דוד גרינוואלד מסאטמר ו"המנחת אלעזר" רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש.

לאחר שנשא לאשה את בתו של רבי אהרן צבי קעסטענבוים דומ"ץ קהילת טיסא אוילאק,  היה סמוך על שולחן חותנו במשך מספר שנים ועמל בתורה.

רבי אהרן כיהן כרב רב בגליל רעז-באניא, כראש ישיבה קטנה בעיר בעלעניעש ואחר כך מורה הוראה שם. למשך מספר שנים התגורר בטאפלטשאן שבסלובקיה. משנת תרצ"א (1930) כיהן כרב בקהילה החרדית של פראג.

מחבר קונטרס חידושי אגדות "שארית אפרים" (תרפ"ח), "מנחת שבת" עם "חלת אהרן" (תרפ"ט), ספר ההספד והדרשות "אהבת דוד" (תרצ"ב) המכיל דברי הספד והערכה למו"ה מיכאל דוד ליעבען ז"ל שהיה ראש החברה קדישא בפראג במשך ארבעים שנה, שו"ת "כפי אהרן" (תרצ"ג) וספר "בסימא דפוריא" על מגילת אסתר " ביאורי מקראותיה ומאמרי חז"ל, בהבטה והשקפה סקירית על גלגל החוזר, העולמי בכלל, והיהודי בפרט, גם בהוה" (תרצ"ח) שיצא לאור כשכפול מכתב מכונת-כתיבה . בעת ישיבתו בפראג, הביע הערכה רבה לנשיאי קהל עדת ישורון שהעסיקו אותו בעבודת הקודש, וציין כי הוא יושב "בישיבת כרך קשה, ה' יהיה לי בעוזרי לתקן דברים הצריכים תיקון ולזכות הרבים, ואבנה גם אנכי בס"ד ולא ימוש התורה מפי ומפי זרעי וזרע זרעי לעולם".

את הספר "שארית אפרים", הוציא לאור בהיותו מכהן ראש ישיבה בקהילת בעלעניעש. את כל הרווחים ממכירת הספר הוא ייעד לסיוע בהוצאות חתונת אחותו היתומה. הוא הויסף וכתב שם שבשל הוצאות הדפוס מודפס רק חלק ראשון מהחידושים שהוכנו לדפוס.

ספרו "כפי אהרן", חלק א, יצא לאור עם הסכמות נלהבות מאת חותנו רבי אהרן צבי קסטנבוים הי"ד, אב"ד אונגוואר רבי יוסף אלימלך כהנא הי"ד. חלק ב של שו"ת "כפי אהרן", שמעולם לא נדפס, קיבל את הסכמת רבי יהודה ליב צירלסון הי"ד אב"ד קישינב ורבה של בסרביה.

הרב נספה בטרזינשטאט, וכן נספו אשתו וילדיהם. הי"ד.

ועשו להם ציצית, במדרש זהו שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. נראה לי דהנה כלל גדול וסימן מובהק יש לידע מי עובד את ה' בתמימות, והאות הוא אם גם בניו הולכים בתורת ה' ומתנהגים כדת, אז בטח אביהם ירא ה' באמת, וכמו שפירש האוהל יעקב פרשת תולדות הפסוק מתהלך בתומו צדיק אז אשרי בניו אחריו עיי"ש.

[וזה לשונו האוהל יעקב שם: דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד כצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו. וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו, איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד תרבותו בכיבוסיו בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר:

 וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות, כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו, יצמיח צמח טוב ושלם, כעדות החכם מכל אדם (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו, והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטיות לעבר את פי ה' ח"ו ואל מה שמתנגד לרצונו אך היא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה' יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם, ואין בידם מאומה מטובו החיצונית:

 והוא שהפליג המשורר האלקי ע"ה בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באוות נפשם אל מצות ה' יתברך, ואמר (תהלים קי"ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, והעלה בזה, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:]

ואחר כך, ועשו להם ציצית. וציצית לשון ראיה, כפירש"י, ר"ל בני ישראל יראו ויביטו על כנפי בגדים, הם הבנים, כמו שכתוב בזכריה הסירו את הבגדים הצואים, וכפירוש רש"י ומצודות – וראיתם אותו – ומתוך התנהגת הבנים תראו ותכירו את האב ותדעו מה טיבו.

והנה תוספות בבא בתרא קי"ט כתב מקושש לשם שמים נתכוין, וראיה מבנותיו שקבלו אחוזת נחלה, וכפירוש הגר"א ז"ל, הבאתי לעיל על הפסוק מי זה האיש וכו', ושם יראה. ויש להבין בזה המשך מקושש לפרשת ציצית.

אבל לפי זה יקשה אם מקושש לשם שמים מתכוין, למה סקלו אותו. ובחידושי מהרש"א ב"ב, כתב כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה וכו' הווה ליה מלאכה שאין צריך לגופה וכו', ומי הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, עיין שם.. ואם כן נהרג מקושש משום שהסתיר דבריו בלבו ולא גילה אותו לשום איש.

ויש לומר דלהמדרש היה קשה קושיה הנ"ל, לכן מביא הפירוש אור זרוע וכו', דמצינו תורה נקראת אור ותורה אור, וזריעה היא מונחת בקרקע טמורה ונעלמה, ורבי יהודה בן בתירא מכנה בב"ב קי"ט את צלפחד לצדיק, כמו שאמרו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק – וזהו שאמר אור זרוע לצדיק. הצדיק הוא צלפחד, זה מקושש, זרע והטמין האור הוא תורתו מה שמתכוין בחילול שבת, ולישרי לב שמחה, והוא גנוז מחשבתו בלבו ולא גילה הדבר לשום איש, והוא שמח בזה כי אם לא יגלה הטעם יוסקל ולא יחללו אנשי מדבר עוד שבת, ויתקדש שם שמים ברבים עבורו, והוא באמת צדיק היה הניכר ע"י כנפי בגדיו, הם בנותיו, כנ"ל.

(זכור ושמור)

—

 

הרב אשר אנשיל יונגרייז, הרב דקהל יראים דיאנדיאש, בן הרב משה נתן הלוי זצ"ל אב"ד דק"ק טיסא פירעד מחבר הספרים מנוחת משה, תורת משה נתן וקונטרס נייח נפשיה, בן הרב אשר אנשיל אב"ד ק"ק טשענגער, מחבר ספר מנוחת אשר. חיבר את ספרי זכור ושמור חלק א, זכור ושמור חלק ב, המיוסדים כולם על מצוות השבת, והוציא עם אחיו את ספרי אביהם.

בהקדמה מנוחת אשר ח"ב (ברוקלין תשע"ד) כותב הרב אלעזר אריה הלוי יונגרייז: גיסי הגאבדק"ק טיסא פירעד הלך בעקבותיו (של אביו), וכל רואיו הכירו כי בן גדולים הוא. בן לאביו מורי וחמי זצ"ל, נכד הגאון מופת הדור מו"ה מאיר אלמאש זצ"ל, ונכד הגה"ק ר' שמואל פאפא הלוי יונגרייז, ונכד האי רב גאון מו"ה אשר ווינער זצ"ל, ולמעלה בקודש זי"ע. הכרת פניו ענתה בו צדקתו ובר לבבו, ובחוליו היה בעיר המלוכה וויען, ולא רצה להיות בבית החולם קליניק, על כי אשה משמשת שם את החולים, והוציא על זה הוצאה רבה קרוב לאלף זהובים, שיבוא הפרעפעסער לביתו, ושימשו איש ולא אשה. ובמסתורים תבכה נפשי בזכרי כי עוד בימי עלומיו נשל נעלי הילדות מעל רגליו. וראינו בו פרישות וקדושה אשר לא אוכל להעלות על הכתב מטעם הכמוס. עכ"ל.

בספר תולדות אנשי מופת מובא:

הרב הגאון מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז אבדק"ק דיאנדאש, חיבר ספר זכור ושמור עה"ת ליקוט גדול מעניין שמירת שבת קודש, והיתה לו מסירת נפש גדול בענין הזה. היה תלמידו של הגה"ק בעל מח"ס נטע שורק זצ"ל אבדק"ק טשאטה, נפטר ו' שבט תש"ב לפ"ק. עכ"ל. (24/01/1942).

העתק נוסח מצבתו:

הרב הגאון הצדיק המפורסם הדרשן המפואר שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ"ל בעהמ"ס זכור ושמור ב"ח שהיה רב אב"ד ורועה נאמן מ"ב שנים פה קהל יראים, נפטר בן ס״ז שנים ש"ק ו׳ שבט שב"ת לפ"ק בעיר הבירה, בן הגה"צ בעל מנוחת משה ותורת משה נתן אבדק״ק ט׳ טירעד, ונכד להגה"ק בעל מנוחת אשר אבדק"ק טשענגער זצוק"ל, — שם אמו חיה פערל מגזע תוס׳ יו"ט זי"ע

אבן מקיר תזעק פה טמון רבינו

שבת משוש לבינו אדונינו מורינו

ראש קהלתינו לזאת תרמע עינינו

אשריך קהלה זכית לדגול מרבבה

נודע בשערים המצוינים בהלכה ואגדה

שבת הקודש היה אוצרו ובבת עינים

יסד חברות ועמד על משמרתו בלי עצלתים

למד עם תלמידים ואל שמים פרש הכפים

הלכת חיש מהר למצוא מנוחת עולמים

לנו עזבת חשך יגון אנחה ומרורים

וי להא׳ שופרא שעזבת בתחתונים

ידיך שא ורחמים תעורר במרומים.

הערת העורך:

אתר זה מתמקד בדברי תורתם של הנספים בשואה.

לכאורה, הדבר מצריך להגדיר מה נכלל בכלל דברי תורה ומי נכלל בקבוצת ה'נספים בשואה'. יש המעלים שאלות וחקירות, כגון האם מי שנפטר בגיל שיבה על מיטתו בזמן הכיבוש הגרמני הוא בכלל הנספים? האם בצוק העתים נמנעו ממנו מזון ותרופות שקרבו את מותו? והאם מי נפטר מהתקף לב בהיותו חשוף לצרות ולזוועות, גם הוא בכלל הנספים? ומה אם לבו לקה בשל כך בהיותו מחוץ לשטח כיבושם של הרוצחים הנאצים ימ"ש? ומה לגבי מי שברח לאזורי כיבוש של הרוסים וסבל מהם שם לפני מותו, ועוד ועוד.

לי אין מספיק משאבי זמן ואנרגיות להיכנס לחקירות מעין אלו, ואני לא מרגיש צורך לדקדק בכך. כי לעניות דעתי אין פסול בלמידת תורת חיים ועריכת הכרות עם מוסר התורה, גם אם הדברים אינם עומדים תמיד בהגדרות המחמירות של 'תורת מי שנספה בשואה'. לכן ראיתי לנכון לכתוב על הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל, אף שנפטר בהוגריה, אומנם בזמן היותה בת בריתה של גרמניה הנאצית וצוררת יהודים, אך עוד לפני כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים. רבים מאנשי קהילתו ומשפחתו נספו בשואה, ויהיו הדברים הנלמדים שם לעילוי נשמתם ונשמת רבם הגדול ונשמות כל קדושי ישראל.

 

ועוד אמרתי בענין רמז המנורה, דהנה התורה נתחלקת חלק ממנה הוא בין אדם למקום וחלק ממנה הוא בין אדם לחברו, וכן עשרת הדברות נתחלקו באופן זה, חמשת דברות הראשונות המה מצות בין אדם למקום ב"ה וחמשה המה בין אדם לחברו. והנה ידוע מספרי הקבלה אשר בעשרת הדברות נכללו כל מצות התורה וכן שיתא סדרי משנה וכל הש"ס, והנה בש"ס יש נמי ג' סדרים אשר המה בין אדם למקום היינו סדר מועד קדשים טהרות, וכן ג' סדרים האחרים המה בין אדם לחברו כמו בסדר זרעים נשנית דיני לקט שכחה פיאה שביעות תרומות מעשרות חלה ממתנות כהונה ומתנות עניים, וכן סדר נשים ונזיקין המה נמי בין אדם לחברו. ועל זה בא רמז המנורה אשר שלשה קני מנורה יוצאים מצדה האחד, היינו ג' סדרים מצד זה ושלשה קני מנודה מצדה השני המה ג' סדרים האחרים, שבאלו הששה סדרים נתבארו כל מצות תורה הקדושה שבין אדם למקום ובין אדם לחברו, וכפתוריה ופרחיה מרמזים על פלפולא של התורה וסודותיה.

וזה הוא הענין אשר המנורה היתה מקשה אחת זהב טהור, לרמז שאי אפשר לאדם לומר אשר הוא ירצה לקיים רק המצות שבין אדם למקום או רק מצות בין אדם לחברו, ולזאת בא הרמז במנורה שכלה מקשה אחת זהב טהור, שבהכרח יקיים כל המצות כאחד ואי אפשר להפריד זה מזה ואין יוצא ידיה באם יקיים חלק אחד מחלקי התורה ושניהם כאחד טובים.

וכן רמז של אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות. י"ל שבא להורות שיכוון האדם בכל מצותיו אפילו במה שהמה בין אדם לחברו, מכל מקום לא יכוון לצד רחמנות או לצד ששכלו יחייב זאת, אלא הכל יעשה רק מצד גזירת ומצות הבורא ברוך הוא. והיינו כאשר השלשה קני מנורה שמצד זה ושלשה קני מנורה מצד זה היו פונים לנר המערבי, היינו מקום השכינה יתברך, כן יכוון האדם בכל מצות התורה הכלולות בהששה סדרים כי אם להשי"ת לקיים מצותיו.

ועל זה האופן יש לפרש כמו כן מאמר הכתוב, בכל דרכיך דעהו (משלי ג' ו'), היינו בכל הדרכים אפילו במצות שבין אדם לחברו תכוון נמי רק בלתי להשי"ת לבדו לקיים מצות השי"ת. וכל זאת היה צריך אהרן הכהן בהדלקתו את נרות המנורה לכוון ולהכין ולהשפיע שפע קדושה ואור התורה לכל ישראל, כי המנורה מרמז לששה סדרי משנה וב' חלקי התורה ופלפולא דאורייתא וסודותיה, ואם כן שפיר הוא שבח גדול לאהרן הכהן אשר לא שינה את אור מכל זאת והאיר בהדלקת נרות המנורה התורה והחכמה לישראל כאשר נצטוה מן השי"ת, כי דבר גדול הוא מאד ואחר לא היה ביכולתו לפעול כל זאת וכנ"ל.

ועוד אמרתי בזה דיש  לומר דבמנורה היה הז' נרות נגד השבעה ספרים שיש בתורה, דויהי בנסוע הוא ספר בפני עצמו, ולנגד השבעה ספרים שבתורה היו השבעה נרות דמנורה שמרמז לאור התורה וכנ"ל, ועוד אפשר  לומר, דנר המערבי הוא נגד ספר תורת כהנים, שהוא כולל כל מעשי עבודת הקרבנות והמקדש וחיבת ושמיטת הארץ וסמני בהמה וחיה דגים וחגבים ופרשת עריות וכו', והיינו שרוב מצות התורה כלול בספר הזה, ואפשר  לומר שספר תורת כהנים שקול כנגד שאר הספרים הנ"ל, ורז"ל אמרו במנחות דף צ"ה על הכתוב אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות שיהיו מצדדין פניהם כלפי נר המערבי. א"ר נתן מכאן שאמצעי משובח — ואפשר  לומר שזה הוא הענין אשר אמרו רז"ל שממנה היה מדליק ובה היה מסיים, כי חזינן דמסיים והמשלים הוא חשוב כנגד כולם, וכמו בהעשירי אשר נכנס לבית הכנסת ומשלים המנין עשרה דנוטל שכר כנגד כלם, וכן מצינו בחופר בור דמי שחפר בור ט' טפחים ובא אחד והשלימו לעשרה האחרון חייב. וכן אמרו רז"ל סוף פרק ד' דמגילה (דף ל"ב א') דהגולל נוטל שכר כנגד כולם, והיינו מצד שמשלים. ועיין ברמב"ם פרק י"ב מהלכות תפילה הלכה י"ח. ולפי זה, מכיון שהמנורה מרמז נגד ז' ספרים שבתורה ואם כן המנורה כוללת כל סודות התורה, ואהרן הכהן בהדלקתו את המנורה היה כוונתו להשפיע על כלל ישראל מסודות ואור תורה הקדושה וכנ"ל.

והנה בהכלל ישראל נמצא כל חלקי התורה, דכל אחד מישראל יש לו חלק בתורה, וכמו שאנו מתפללין ותן חלקנו בתורתך וכדאיתא בשל"ה הקדוש, דישראל המה ששים רבוא כנגד ששים רבוא אותיות שבתורה, וכל אות הוא חלק מהתורה הקדושה, וכל אחד מישראל הוא כנגד אות אחת מן התורה.

ועל פי זה יובנו דבריהם ז"ל בפרק הרואה במסכת ברכות דהרואה אוכלוסי ישראל אומר ברוך חכם הרזים, ופירש רש"י בד"ה אוכלוסי, חיל גדול של ששים רבוא, עיין שם, והיינו משום שבכלל ישראל כלול כל סודות ורזי התורה וכנ"ל, ואם כן לפי זה אהרן הכהן בעת הדלקתו את המנורה היה צריך לכוון ולהשפיע את אור התורה וסודותיה על כלל ישראל, ואם כן שפיר שבח גדול הוא לאהרן הכהן שעשה כן ולא שינה והיה יכול לכוון בכל סודות התורה. ועל ידי זה השפיע שפעת אור תורה הקדושה להכלל ישראל וכנ"ל.

ועוד אפשר לומר אשר שבעת נרות דמנורה מרמזין על ששת ימי המעשה, ועל יום השבת ירמוז נר המערבי, ומהאי טעמא ששה הנרות מצדדין פניהם להנר המערבי, היינו שלשה מצד זה ושלשה מצד השני לרמז על ימי המעשה דהמה מקבלין השפעתם מן יום השבת. וימי ד' ה' ו' מקבלים את השפעתם מן שבת הבאה, וימי א' ב' ג' מקבלים את השפעתם מן שבת העבר.

כן אפשר לומר דהנה יש ב' מיני בעלי בתים, א') בעלי בתים אשר עושים תורתם קבע ומלאכתם עראי. ב')  אשר עושין מלאכתן קבע ותורתם עראי, ושניהם מקבלין את ההשפעה מן השבת קודש, כי בשבת קודש יהיה על כל פנים תורתם קבע כי אין בו מלאכה כלל, ושלש נרות דימין המנורה ירמזו על אלה הבעלי בתים אשר תורתם קבע ומלאכתם עראי ואותן נרות מנורה דמצד צפון הוא צד שמאל ירמזו כנגד אלו העושין את מלאכתן קבע ותורתן עראי, ונר המערבי היה דולק תמיד דממנה היה מדליק ובה היה מסיים, לרמז על אותן תלמידי החכמים אשר אין עוסקים בשום עסק ומלאכה ואור תורתם זורח תמיד בלי הפסק כאשר דולק נר המערבי וכנ"ל, ואכמ"ל עוד בזה.

והנה בענין המנורה נסתפקתי באם לא היה שמן זית אלא להדלקה נר אחד, אם אינו מדליק כלל מצד דמעכבין זה את זה או לא? והנה לכאורה היה נראה לומר, דאין מעכבין זה את זה בהדלקתן, כי הלא תנן (מנחות דכ"ט) שבעת הקנים מעכבין זה את זה, אם כן נראה מזה דאין הדלקת הז' נרות מעכבין זה את זה, דאי מעכבין זה את זה בהדלקתן פשיטא דשבעת הנרות מעכבין זה את זה בעשייתן, כי בהכרח צריכין להיות דולקין הכל ביחד, ואם כן מוכח מזה אשר על כל פנים בהדלקתן אין מעכבים זה את זה.

ואמנם כמו כן אפשר להביא ראיה אשר גם בהדלקתן יעכבו זה את זה, ממה שאמרו במסכת (שבת דף כ"א) דלא מצאו אלא פך אחד של שמן והיה בו להדליק אלא יום אחד נעשה בו נס והדליקו ממנו ח' ימים וכו' ע"ש, והקשו המפרשים, הלא על יום אחד על כל פנים היה שמן זית, ואם כן לא היה הנס כי אם ז' ימים. ותרצו אשר למחר אחר שכבו מצאו כל השמן בנרות, עיין ב"י טור או"ח סי' תר"ע, עיין שם. ואם כן, אי נימא דהדלקת כל השבעת נרות אין מעכבין זה את זה, אם כן למה סמכו על הנס והדליקו כל הנרות ביום ראשון שבו מצאו את הפך, היה להם להדליק כל אחד נר אחת, ועל כרחך מוכח מזה דמעכבין זה את זה, ואמנם הלא אפשר לומר בזה כשאר התירוצים בזה.

וראיתי מביאים בשם הגאון הצדיק מרן בעל החדושי הרי"מ זצ"ל שתירץ קושית הב"י הנ"ל, דבאמת כן עשו שחלקו את השמן לח' ימים ועשו פתילות דקות אשר יהיה די ללילה חלק שמינית שבפך. ועל פי נס היה דולק באור גדול בהידור רב כבכל שאר הלילות שנהנו בהנרות כל הפך שמן, והוסיף על פי זה לבאר הענין אשר בנרות חנוכה מצינו מהדרין ומהדרין מן המהדרין, שלא נמצא כן בשאר מצות, והיינו משום דכל הנס היה מצד ההידור שדלק בהידור ואור גדול, לזה קבעו גם כן במצוה זאת מהדרין ומהדרין מן המהדרין, ואין כאן מקום להאריך.

(דברי מנחם לפרשת בהעלותך, הרב מנחם דוב רגנסברג הי"ד)

פרשת בהעלותך

על הכתוב דבר אל אהרן ואמרת אליו בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, ויעש כן אהרן אל פול פני המנורה העלה נרותיה כאשר צוה ד' את משה, ופי' רש"י בשם הספרי להגיד שבחו של אהרן שלא שינה, והקשו המפרשים וכי הוא זה שבח לאהרן הכהן שלא שינה מן ציווי השי"ת אליו?

וכדי להבין את מאמר הזה נקדים דברי המדרש רבה (בהעלותך פ' ט"ו ה') מה כתיב למעלה מן הענין, שנאמר ויהי ביום כלת משה להקים את המשכן וגו' ויקריבו נשיאי ישראל, ואח"כ דבר אל אהרן בהעלותך את הנרות וכו', את מוצא למעלה י"א שבטים הקריבו ושבט אפרים הקריב וכל הנשיאים הקריבו חוץ מנשיאו של לוי, ומי היה נשיאו של לוי, זה אהרן שנאמר ואת שם אהרן תכתוב על מטה לוי, ואהרן לא הקריב עם הנשיאים והיה אומר אוי לי שמא בשבילי אין הקב"ה מקבל שבטו של לוי, א"ל הקב"ה למשה לך אמור לו לאהרן אל תתירא לגדולה מזו אתה מתוקן וכו' הקרבנות כל זמן שבית המקדש קיים הם נוהגים, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה יאירו וכו' ע"ש. והנה המדרש הזה אומר דרשני הלא גם מצות הדלקת נרות המנורה נוהג רק בזמן שבית המקדש כמו הקרבנות. ועוד יש להבין הלא גם קרבנות של הנשיאים לא היו תמידין כסדרן בכל עת וזמן שבית המקדש היה קיים, אלא בימים הראשונים שהתנדבו לחנוכת המזבח נשיא אחד ליום נשיא אחד ליום, וא"כ מאי אמר המדרש אשר נאמר לו לאהרן שהקרבנות נוהנים רק בזמן שבית המקדש היה קיים וכו' הלא אהרן הכהן דיבר מקרבנות הנשיאים, וזאת לא הי' כי אם בי"ב ימים הראשונים לבד, ומדברי המדרש הנ"ל משמע אשר קרבנותיהם של הנשיאים – אשר מזה דיבר אהרן הכהן – נוהגים בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים.

ונראה בזה דהנה ידוע אשר ההכנה להמצוה מועיל שתהיה המצוה נעשית בכוונה רצויה ובקדושה וטהרה ושתהא המצוי קיימת ולא תתבטל, וכפי הכנת המצוה כן תהיה עשיית המצוה וקיומה, ועל דרך שאמרו רז"ל כל מצוה אשר קבלו ישראל בשמחה עדיין עושין אותה בשמחה, והיינו כפי הכנה של המצוה ואופן עשייתה בשמחה וקדושה כן תשאר זאת ותוסיף תת כוחה להיות קיימת כן לעולם.

וזאת הוא כוונת המדרש רבה בקורבנות הנשיאים אשר המה התנדבו לחנך את המזבח, שבהכנתם וגודל קדושת הקרבתן את קרבנותיהם השפיעו שפע רבה על המזבח לעולם להיות פועל את פעולותיו כראוי, כי רז"ל אמרו בפ"ק דכתובות דמזבח מכפר ומשפיע פרנסה וכו', והיינו אשר מחנכי המזבח המה הנשיאים בגודל קדושת הכנתם בקרבנותיהם השפיעו עליו להיות פועל את פעולותיו אחרי זה כראוי וכנכון שפע ברכה ופרנסה וכפרת החטאים וכו' וכנ"ל, ואם כן לפי זה כח קרבנות הנשיאים נשאר גם אחר זה בכל עת וזמן אשר בית המקדש היה קיים וכנ"ל, ועל כן נאמר לו לאהרן הכהן להפיס דעתו אשר היה כח קרבנות של הנשיאים אינם נוהגים כי אם בזמן שבית המקדש קיים, אבל אור וכח המנורה, היינו אור התורה, כי מנורה מרמז על אור כח התורה, ועל דרך שאמרו הרוצה שיחכים ידרים ושיעשיר יצפין וסימניך שלחן בצפון ומנורה בדרום (פ"ב דמסכת בבא בתרא דף כ"ה) וכן אמרו רז"ל בפ' הרואה (במסכת ברכות דף נ"ז א') והרואה שמן זית בחלום יצפה למאור תודה, וא"כ כח וענין מנורה נשאר לעולם.

 (דברי מנחם לפרשת בהעלותך)

המשך המאמר יפורסם בהמשך, בע"ה.

—

הגאון הקדוש מרן דוב מנחם רגנסברג הי"ד, מחבר ספר דברי מנחם ומנחת מנחם, היה אחד מגדולי הדור בפולין. השפעתו היתה גדולה בכל חוגי הרבנים. כולם רחשו אליו כבוד והערצה. הוא היה רב בזמבורובה כחמישים שנה, והיה מפורסם בפולין ובליטא. בכל השנים היה כאב לכל עדתו, ונהלם בחכמה ובדעת ובאהבה מסורה, ודאג לכל צורכי החומריים והרוחניים. הוא היה היוזם והמבצע של כל מוסדות החסד והחינוך שבעיר. פעם זכה בגורל שנים עשר אלף זלטים והקדיש את כל הכסף לבנות בית תלמוד תורה, אף שלא היה עתיר נכסים. נספה בשואה בחודש אלול תש"א. הי"ד.

אשתו, הרבנית שינא מינדל ע"ה היתה בתו של הגאון רבי יום טוב ליפמאן חיים הכהן, נין ונכד בעל תוספות יו"ט.

בנם, הרב חיים דוד רגנסברג, היה נחשב לאחד מעמודי התווך בין גדולי התורה בארה"ב, אישיות תורנית-מדעית-מוסרית ממדרגה ראשונה, ששימש ראש ישיבה במשך ארבעים שנה והעמיד מאות תלמידים.

(מתוך הקדמות לספר של בנו "משמרת חיים")

לקריאה נוספת על תולדותיו, באנגלית, ראה:

http://www.museumoffamilyhistory.com/mfh-rabbis-ph-zambrow.htm

http://www.museumoffamilyhistory.com/z/zyb-09.htm

תמונה של הרב רגנסברג הי"ד באיכות גבוהה נמצאת באתר אוסף התצלומים של הספרייה הלאומית.

סימן לד.

יבאר מהו "משרת יין" שנאסרה שתייתו לנזיר, ומה בינה לבין יין

בירושלמי נזיר פ"ו ה"א, משרת יין ביין מצטרפין. משרת ענבים בענבים מצטרפין. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו ע׳׳ש.

והנה דברי הירושלמי מחוסר הבנה. מה זה משרת יין ביין הלא חדא הוא. ובקרבן העדה שם נדחק לפרש על שני מיני יין, והוא דוחק. ומה זה עוד שאמר משרת ענבים ביין הלא הכל אחד הוא.

מבואר מהתוספות שמשקה היוצא מסחיטת ענבים, יש להם טעם ענבים בתוך שלשה ימים לסחיטתם

ואמינא לפרש עם דברי התוספות נזיר דף לח ע"ב ד"ה ה"ג בגמרא:

ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתא ועינבי, אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים. ואם תאמר תיפוק ליה דחמרא חדתא ועינבי כתוב בהדיא בקרא  בתרי לאוין, דכתיב מיין ושכר יזיר ומתרגמינן מחמר חדת ועתיק וענבים כתיב. ויש לומר דאם מנזיר הוא אמינא חדתא כגון ארבעה ימים, דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים. אבל חדש ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל.

יוצא לנו מדברי התוספות דכל שלשה ימים משנעשה יין, טעמו כטעם ענבים, וכן הוא ברשב"ם פסחים דף קח ע"ב בד"ה ואחד ישן, שכתב דחדש אין בו טעם יין, ואחרי זה טעמו כטעם היין. ואפשר שהוא מש׳׳ס סנהדרין דך ע ע"א, ואפשר דגם דעת הרלב"ח המובא במג"א סימן רב ס"ק כו ובש"ך יו"ד ס"ק ב, דשיעור כבישה של ענבים במים ותוסס הוא בשלשה ימים, נובע גם כן מש״ס הנ"ל דקאמר וכמה תסיסתו שלשה ימים.

לירושלמי – היוצא מסחיטת ענבים תוך שלשה הם "משרת ענבים" וטעמם כענבים, ואח"כ הם "משרת יין" וטעמם כיין.

ולפי זה יתבאר שפיר דברי הירושלמי דמשרת ענבים במים בתוך שלשה ימים אין במים כי אם טעם ענבים, וזה נקרא "משרת ענבים", וכששרו ענבים במים שלשה ימים נקרא משרת יין. והשתא אתי שפיר דמתחילה נקט הירושלמי הפשוט דמשרת יין (שנשרו הענבים במים שלשה ימים) ביין (ביין גמור שיצאו המשקים מהענבים ע"י סחיטה בלי אמצעית מים) מצטרפין, משרת ענבים בענבים ממש ג״כ מצטרפין. משום דטעמן שוה. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו. דהא אין טעמן שוה. והוא הדין דאפשר לספוקי במשרת ענבים במשרת יין

גם אם עירב את היוצא מסחיטת ענבים במים, זה עדיין "משרת ענבים" בטעם ענבים

ואין לחלק ולומר דהתוספות קאי דוקא על יין שנסחט מענבים בלי תערובות מים, דאז טעמו כטעם ענבים בתוך שלשה ימים, מה שאין כן בתערובות מים. דמאי שנא.

ומה שלמדו ש"טעם כעיקר" ממשרת, דווקא כשטעמו כטעם יין, הוא מפני שמדובר לאחר שלשה ימים. שכן כבישה לזמן קצר של 24 שעות, אינו כבישול, ואין איסור טעם כעיקר במים שעירב בהם.

ואם כי במקום אחר דקדקתי בלשון הש"ס פסחים דף מד סוף ע"א ונזיר דף לו ע"א, דדרשי רבנן לטעם כעיקר מ"משרת", שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. דמשמע לכאורה דבמים יש בהם טעם יין, מדלא נקטו ויש בהם טעם ענבים חייב. אבל נתיישבתי דליכא למימר הכי, דאם כן לא הוא ליה לרבנן למילף טעם כעיקר ועל טעם יין דוקא. דבטעם ענבים הוי גם כן סגי ולמה סיימו דוקא בטעם יין.

לזאת נראה לי דטעמייהו דרבנן הוא משום דדין כבוש אין לו יסוד כדברי הנודע ביהודה קמא חלק יו"ד סימן כו. ועל כרחך במעת לעת לחודא דלית בו כי אם טעם ענבים שע"י כבישה הוי מותר. דטעם כעיקר דעלמא הוא רק ע"י בישול, ולא ע"י כבישת מעת לעת, כי אם כשנכבש שלשה ימים דאז יש בהם טעם יין, וכשיטת הרלב"ח הנ״ל. גם שהוא נעשה ע״י אמצעית מים, גילתה התורה בזה לאסור, מ"משרת", משום טעם כעיקר.

וכן מדוייק ברמב"ם שאיסור "טעם כעיקר" הוא כשיש במשקה טעם יין

ועיין ברמב״ם פרק ה דנזירות הלכה ה שכתב, ועל כיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לומר דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין. הרי שדקדק גם כן דבמשרת ענבים בעינן טעם יין דוקא.

מישב דברי הרמב"ם שאינו לוקה פעמים על שתיית יין וחומץ יין, וכן אינו לוקה פעמיים על שתיית יין ומשרת יין

דרך אגב אמינא גם כן לישב דברי הרמב״ם שם הלכה ט דהראב״ד השיג עליו במה שאומר שאין לוקין שתיים על יין וחומץ יין, דלענ״ד מקורו וטעמו הוא מדברי המדרש רבה נשא פרשה י על הפסוק ועתה השמרי נא שכתב הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאילו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב (עיין ט"ז או״ח סימן תקנא ס"ק יט).

ומעתה דברי הרמב׳׳ם נכונים, דלא דמי לענבים לחים ויבשים שהעיר הראב"ד ז"ל שם. דהם עצמם עצמיות האיסור, ולא משום הרחקה לחוד, מה שאין כן חומץ יין שהוא רק משום הרחקה, סובר הרמב"ם דכיון דלוקה משום יין אי אפשר לו ללקות עוד גם על האיסור של הרחקתו.

ובזה מיושב גם כן הא דבירושלמי מבואר לפירוש קרבן העדה, ועיין בש"ק שם, דלוקין שתיים על משרת ועל יין, וברמב״ם אינו מבואר דלוקה שתים, משום טעם המדרש הנ"ל דמשרת ענבים הוא ג"כ רק הרחקה ליין.

מביא ראיה לישוב דברי הרמב"ם מדיוק בלשון הרמב"ם בספר המצות

ומה יומתק מאד לפי זה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה לא תעשה ר״ב, וזה לשונו, הזהיר הנזיר משתות יין והחומר והיינות שבשורש עירובם מן הענבים. והוא אמרו כל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה בזה ואפילו חומץ יין וחומץ שכר אינו מותר לשתותו, והוא אמרו "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" ואין הלאו מצוה בפני עצמו כי אלו אמר יין לא ישתה וחומץ לא ישתה היו שתי מצות, ואמנם אמר וחומץ יין לא ישתה הרחקה מן היין. הרי נראה בעליל שמקורו מדברי המדרש הנ"ל, שהוא מטעם הרחקה מן היין. ודו״ק.

סיכום:

התורה אסרה על נזיר ענבים, יין ומשרת ענבים. בביאור הירושלמי, עולה ש"משרת ענבים" הם משקים שנסחטו מענבים בתוך שלשה ימים (בין אם עירבו בהם מים ובין אם לאו), שטעמם כטעם ענבים. לאחר שלשה ימים טעמם כטעם יין והם "משרת יין". והלימוד מ"ממשרת" שטעם כעיקר (שעיקרו נלמד בדבר מבושל), הוא ממשרת יין (לאחר שלשה ימים לפחות), שכן בתוך היממה הראשונה אין תהליך הכבישה כבישול מהתורה. וברמב"ם גם מבואר שטעם כעיקר הוא ב"משרת" שטעמו כטעם היין. עוד מדוייק ברמב"ם שאין לוקה פעמים על שתיית יין וחמץ יין, כי איסור משרת יין (וכן חומץ יין) אינו אלא משום הרחקה שלא ישתה יין, וכשלוקה על יין לא לוקה גם על מה שנאסר כדי להתרחק משתיית היין.

(סלסלות יוסף)

—

הרב יוסף אברהם ב"ר חיים צבי צינוביץ, נולד בזמרוב בסביבות 1850 לאביו הרב חיים צבי שעסק בתורה ובתפילה יומם ולילה. כבר בימי נעוריו יצא שמו של יוסף אברהם בכל הסביבה. מגיל צעיר כיהן כרב באוסטרוב מזובייצק , שבאזור ורשה, במשך עשרים שנה. ואח"כ כמורה הוראה במשך שלושים וחמש שנה רצופות בלומזה, תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה ומקרב צעירים ללימוד התורה. הרב ניכן בכושר זיכרון פינומנאלי וזכר בעל פה את כל הספרים הרבים שבספרייתו. הוא היה מרבה לפשר בין סכסוכים ורבים פנו לקבל ממנו עצות. הוא היה ציוני נלהב וחלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. הרב ידע רוסית, פולנית וגרמנית והתעניין בחכמת הרפואה ובתחומים נוספים. הוא חינך את ששת ילדיו ברוח התורה והמסורה, ושלשה מהם שלח לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה. הוא הרבה לחדש ולכתוב דברי תורה. את ספרו "סלסלות יוסף" הוציא לאור נכדו שמואל חיים רוזנבלום בתרצ"ז (1937).

כשנכנסו הגרמנים ללומזה בל' בסיון תש"א (25/6/1941), הם החלו לעשות שמות באוכלוסיה היהודית. בי"ט באב תש"א (12/8/1941) נכלאו כל יהודי לומזה ופרבריה בגיטו, ורכושם היה לבז. בשבת, כ"ג באב, הוצאו כל יהודי העיר לשוק הירוק למפקד. המוכשרים לעבודה פיזית קיבלו כרטיסי עבודה. מידי יום הובלו רבים למקום ממנו לא חזרו. ביום ד', כ"ה באלול תש"א (17/9/1941) נערך מפקד של זקנים ותשושים בשוק הירוק, כשבמהלכו הוצאו להורג ביריות כשלושת אלפים איש.

הרב גורש ועונה בידי הנאצים יחד עם כל בני הקהילה. לא היו ידועים הפרטים על המקום והזמן בו נספה הרב, אך נינו סבור שהרב נספה במפקד הזקנים.

אשת הרב, לבית סוסנובסקי משצ'וצ'ין, נפטרה בשיבה טובה, עוד לפני המלחמה.

מקורות: ספר זיכרון לקהילת לומזה (תל אביב, תשי"ג), וכן דף עד שכתב נינו.

 

ושא את מספר שמתם. איתא בבעל הטורים ג' במסורה, הכא ואידך ושא עינך ימה וצפונה, ואידך ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי.

ונראה לי לפרש בדרך זה, דהנה איתא במדרש בזכות ג' דברים נגאלו ממצרים, שלא שינו את שמם ולשונם ומלבישיהם. ועתה בעוונותינו הרבים כעת מי שהוא שמו משה מכנין אותו מאריץ או מאנינא, או יעקב מכנין אותו ׳עקבאנו וכדומה, משום זה הוא אריכות הגלות כל כך זמן רב מעת החרבן בית שני, לערך אלף ושמונה מאות ושלוש וארבעים שנים. ולשונם גם כן משנים בעוונותינו הרבים, כמה וכמה בתים שמכנים עצמם בשם אנשים כשרים ומדברים רק בלשון אונגאריש ומחנכים את בניהם הקטנים בלשון אונגאריש, ומלבושיהם שאינו יכול להבחין בין ישראל לנכרי, ומה גם בין ׳שראלית לנכרית בוודאי אינם מכירים, ומשום זה הוא אריכת הגלות כל כך.

וכדברים הנ"ל נוכל לקשר סוף בראשית לתחילת שמות. דיוסף אמר פקוד יפקוד אתכם, דהוא לשון של גאולה, ובאיזה זכות יהיה הגאולה, על זה אמר ואלה שמות בני ישראל, בזכות שלא שינו את שמם. עיין בפרשת שמות באריכות זה הדברים. וזה הוא כוונת המסורה גם כן ושא את מספר שמותם. ובתרגום פירש וקבל את מנין שמותם. רצונו לומר, שלא יקבל עליו לקרוא לשום אדם, רק זה השם שקרא אותו מנעוריו משעת הברית ומשעה שנולד. וזה הוא כוונת המסורה, ושא את מספר שמותם, רצונו לומר, שישגיח שיהיה לו רק השם שהיה לו בתחלה ובזכות זה יהיה ראה עניי ועמלי ושא לכל חטאתי ויקבץ אותנו מארבע כנפות הארץ לארצנו. ואם ח"ו לא יהיה ושא את מספר שמותם, רק שיקרא אותו בלשון יעקאביא וכדומה, ויהיה משנה השם, מוכרח להיות ושא עינך ימה וצפנה ותמנה ומזרחה כי לא תעבור את הירדן הזה. ולא יהיה ח"ו קיבוץ גליות ולא יעבור לארץ ישראל ח"ו כנ"ל בעזרת ה' יתברך ובא לא גואל במהרה בימינו אמן.

(דברי דוד, מאת הרב דוד טייטלבוים הי"ד)

רבי זלמן אוסובסקי הי"ד אב"ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…", שהאזהרה "השמר לך פן תשכח", נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר "לך". לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת "נר למאור", שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: "אנציקלופידיה של גלויות", "אנציקלופדיה שמע ישראל", "בקדושה ובגבורה" עמ' 28, "חורבן ליטע" עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, "תבונות" חלק ה – תש"ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

—

הרב שלמה זלמן הי"ד ב"ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ"ג , 1883- תש"א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר"מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר' איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש"ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע"י ישיבת "בית ישראל". החל בהדפסת ספרו "כרם שלמה", אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א' בתמוז תש"א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. "אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של 'שמע ישראל'…" (חורבן ליטע). "כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה'ויליה', התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…" (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר' שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי"ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי"ד.