קטגוריה: תפקידם של תלמידי החכמים

והדבר תלוי לפי העניין, כי למי שיש לו לב להבין תכלית כוונת הכהנים והמתנות שלהם ונותן אותם בלב שמח וטוב עין הוא יבורך ולא יזדמן אצלו שום נגע ושום מחלה בגופו באשתו ובניו ובממונו ולא יצטרך אל הכהן ואל הוראתו ואל יזדקר לפניו שום חטא ועוון ויתקיים בו וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ואך אם עינו צרה בכל מתי שנותן מלחמו לתופסי התורה ושופך עליהם תמיד קיתון של בוז וחושבם לאוכלי לחם העצבים ושופך את דמם בכל פעם שיבוא הכהן אל גרנו ליקח ממנו אחד משישים לתרומה או הפרוטה שנותן עבור מכס הבשר והמלח נרות ושמרים אשר מהם מתפרנסים רבנים ומורי הוראות אשר על פי רוב יספיקו להם אך על לחם צר ומים לחץ, ולאנשים כאלה אשר אינם מבינים תכלית כוונת החזקת  ידי הכהנים והמורים בעם ואך למותר הם בעיניהם וצועקין חמס מאי אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תני, והם אותם קוראים חז”ל אפיקורסים ומלעיג על דברי חכמים כדאיתא בסנהדרין פרק חלק, ועליהם אמרו חז”ל שבת (דף קי”ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, ולהם הקב”ה מזמין קטטות ומריבות נגעים וסוטות גיטין חליצות ומאונין והיתר עגונה וכדומה משאלות החמורות מכל אסון ופגע שיזדמן להם ויבאו אל הכהן והמורה הוראה להטריח עבורו בכח התורה למען יוכחו לדעת כי  גם הכהנים לא יאכלו לחם העצבים שלהם חנם ואז יקל לו מעל לבו ולא יתגרה מדון עמהם, כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה ט”ו צער גדול היה לו למשה בדבר וכי כבוד של אהרן אחי לראות נגעים, אמר לו הקב”ה ולא נהנה ממנו עשרים וארבעה מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכיל בהדי קורא ילקי בהדי קילא. והכוונה בזה למה שאמרנו כי למי שמתן עשרים וארבע מתנות בעין יפה בוודאי לא יזדמן אצלו חלילה אחד מארבעה מראות נגעים ואך לאלו האנשים אשר רעה עינם בכהנים ושופך עליו בוז עבור כל פרוטה שמהנה אותו, להם נותן ארבעה מראות נגעים, כדי שיטריח את הכהן לטפל בטהרתו ואז יבין כי לא על חנם מפרנסו. וכן איתא שם בגמרא ברכות דף ס”ג, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש בידו תרומות ומעשרות ואינם נותנם לכהן לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו.

הרי לנו כל מה שאמרנו, ולכן סמכה התורה פרשת שמיני שמסיים בה והבדלתם בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה הטמאה, ואחר כך, אשה כי תזריע ואחר כך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, יען כי כל הפרשה שמיני מדברת מעניני איסור והיתר להבדיל בין הבהמה הנאכלת ובין הבהמה אשר אינה נאכלת, ואמרו חז”ל במסכת חולין מ”ב, אין צריך לומר בין פרה לגמל, אלא בין עוף שנשחט רובו ולעוף שלא נשחט רובו, וכדומה מהענינים העמוקים והשאלות החמורות אשר נצרך לזה עיון רב ושאלת חכם ועל ידי זה יבא לשאל תורה מפי הכהנים והמורים, ועל ידי זה יהיו מקושרים ונאחזים העם אל הכהנים והכהנים אל העם ויהיו נכבדים בעיניהם, ואז יזכו לאשה ותוליד בנים ובנות ובמלואת ימי טהרה תביא אל הכהן הקינים ויברך אותם שיזכם ד’ תמיד בשמחות כאלה ולגדל את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מה שאין כן אם עינו צרה בעשרים וארבע מתנות כהונה, אזי אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכן שאר יסורים אשר יטרידו את מוח הכהן ולהיות ידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואז ירגיע את רוח הצר עין כאשר יראה כי  גם הכהן ישיג פתו בזיעת אפים ובטורח גדול.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 37

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב’ אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ”ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ”ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב”ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי”ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה’ אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב”ה מבקש מאתך ב’ דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה’ אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם “עשות משפט ואהבת חסד”, זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. “והצנע לכת עם אלקיך”, זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה’ בין אדם למקום ב”ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר “למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא”. כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו “מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל”, כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע”ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה”ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו’, ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ”ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא’ שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב’ שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא’ להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז”ל בגיטין (ד’ ס”ב) “מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו”. הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם “ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך”. כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה’ חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה’ ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה’ תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה’, כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי”ד)

מספר הצפיות במאמר: 63