כנ"י אדר א' תרח"ץ
איתא במסכת שבת י', רבא חזי לרב המנונא דקא מאריך בצלותא, אמר מניחין חיי עולם – תורה, ועוסקין בחיי שעה – תפלה. והוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפלה לחוד. עיין שם. התארים האלו שקבעו חז"ל לתורה ולתפלה, מורים את רב המרחק ביניהם. כל מה שנתעמק להבין את גדלות התפלה, כן תגדל הכרתנו בערך התורה ואופן למודה.
אמרו ז"ל (תענית ב') "ולעבודו בכל לבבכם", איזו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. עיין שם. התפלה שהיא ענין בקשת רחמים על מה שחסר לאדם, והודאה על מה שיש לו כבר, אינה אלא עבודה בשלמות הלב, ואין שלמות יותר גדולה בעבודה שבלב מזו של תפלה. כי התפלה הלא היא הנובעת ממקור ההכרה בהשגחה פרטית, ואמונה בה' על כל פרט ופרט מצרכי האדם. כשהאדם יודע מכיר ומרגיש שאין בכוחו להשיג אף פרט הכי קל מכל אשר נחוץ לו, וכל מה שיש לו בחיים הוא מאת השם, ואין בידו או ביד אחרים להוסיף או לגרוע ממה שנגזר לו במנת חלקו, והוא עומד ומדבר עם הקב"ה בלשון נוכח "ברוך אתה ה'", ומתחנן מלפניו על חיים ושלום, על רפואה ומזונות, עושר וכבוד וכל הצריך לו, ונותן הודאה על מה שיש לו כבר מאת השם, הישנה אמונה ושלמות הלב גדולה מזו?! הלא זה כל חובת האדם בעולמו, להכיר שעיני ה' עליו בכל רגע ורגע מחייו, ועל כל פרט ופרט מצרכיו זקוק הוא אליו יתברך. וזו כל התורה כולה, כמו שאמרו (מכות כ"ד) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה".
תפלה אם אינה רק אמירה בעלמא, וגם לא רק כונה עם האמירה, אלא השתפכות הנפש ושיח הנשמה מעומק פנימיות חדרי הלב, מלבד שיש בא שלמות ביסודי האמונה וההשגחה. היא מטהרת את לב האדם ממדות רעות ונטיותיו הרעים. כי מקור המדות הרעות הוא מה שהאדם חושב כי יש בידו או ביד אחרים להטיב עמו או להרע לו. לכן רודף הוא אחר הכבוד והממון ואחר כל ההנאות שבעולם. שמח הוא בכשרון המעשה ההתחרות שלו, ושחכמתו השיגה את כל אלה. מצטער הוא על היסח הדעת שלו, ועל אשר עזב כל זה בידים, ונפלו לחלקם של אחרים. שקוע הוא האדם מבקר ועד ערב במחשבה, "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה". אבל כשחדור הוא אמונה ובטחון בהשגחת השם ויודע ומכיר שהכל בא לו מאתו יתברך, "ולא לחכמים לחם ולא לנבונים עושר", רק "העושר והכבוד מלפניך", ואין אחד נוגע בחברו כמלא נימא, ומזונותיו קצובים לו, וכל מה שהיה רגיל לזקוף על חשבון עצמו, הכל הוא מאתו יתברך המחיה את כולם, ועליו לבקש ולהתפלל על כל דבר קטן או גדול – אז בטלה הגאווה והחמדה, בטלה הקנאה והשנאה, וכל שאר המדות המגונות הממלאות את כל הויתו. שמח הוא בחלקו ואינו חומד לו את תחום חברו. נותן שבח והודאה ליוצר הכל על כל החסד אשר גמלהו, ושעתיד לעשות אתו ועם כל בני ביתו. זהו בסור מרע. בעשה טוב מתעלה האדם בתפלותיו בעד כל העולם כולו. מרגיש הוא בצערו של כל אחד ואחד, מקצה העולם ועד קצהו, הן בצרכיו הגשמיים הזה בענייניו הרוחניים. על כל דבר ודבר הוא מתפלל בלשון רבים, ונותן שבח והודאה בלשון רבים. ולא רק בענייני ההווה, אלא בענייני העתיד, ביאת המשיח וקיבוץ גלויות, בנין המקדש והשראת השכינה.
וכמו בענייני גשמיות כן בענייני רוחניות, כי דרכו של אדם לחשוב כי חלק הרוחני בידו הוא, הוא המטיב את דרכיו, הוא מתקן את מדותיו, אחר שהוא בעל בחירה ובוחר הוא לעצמו את דרכו בחיים. כמו שאמרו "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים". אבל האמת אינה כן, אין ביד האדם אלא הרצון וההסכמה לבחור בטוב, אבל מעשה הטוב אינו כלל ברשותו. לא חיים ובריאות הנחוץ לכל מעשה, לא קיום המציאות הנחוצה בכל דבר מצוה, ואף לא גבורה של כבישת היצר, כמו שאמרו "אלמלא הקב"ה עוזרו לא היה יכול לו". גם אבותינו הקדושים, שדעתם דעת המקום היתה, גם עליהם אנו אומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדם חוקי חיים". בשביל שהכירו את אפיסתם, את אי יכלתם ללמוד מעצמם, ובטחו בה' יתברך, בשביל זה למד להם את כל התורה כולה. כשאדם מתפלל ונותן הודאה על הדעת ועל התורה, על העבודה ועל התשובה, הוא מכיר כי גם חלק הרוחני לא שלו הוא, רק אל השם עיניו נשואות, כמו שאנו אומרים "והאר עינינו בתורתך, ודבק לבנו במצותיך, ויחד לבבנו לאהבה וליראה את שמך".
ועל כל אלה, השאיפה לקרבת האלקים, והצמאון לעליה בלתי פוסקת המתבטאת בתפלה. עומד לו האדם ומתפלל על קבוץ גליות וחלק התורה התלוי בזה, בנין בית המקדש וסדר העבודה שבו, על ביאה המשיח שאז המלא הארץ דעה כמים לים מכסים. אינו מסתפק בכל התורה והמצוות שבידו לקיימן גם עכשיו, לא באמונה החזקה ובהירה, לא בשלמות המדות שאפשר לו להשתלם בהן גם עתה, אלא נפשו כמהה לשלמות עד אין סוף, לעצמו ולכל העולם כולו. חפצו לראות את הבריאה כמו שהיתה קודם החטא, ולתקן את העולם במלכות השם. מבקש הוא לעלות למרום פסגה העליה ולהעלותה עמו לתכלית השלמות. הישנה שלמות בעבודה שבלב, והוד והדר באצילות הנפש מזו של תפלה?!
חכמינו ז"ל עמדו על גודל מעלת התפלה והשלמות הכרוכה בה ואמרו (יבמות ק"ה) "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". ומבאר הרב רבנו יונה (ברי"ף ברכות פ"ה) כלומר, שיחשוב בלבו כאילו עומד בשמים ויסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כעניין שאמרו הקדמונים "כשתרצה לכוין, פשוט גופך מעל נשמתך". עיין שם. בלי התפשטות הגשמיות אי אפשר להגיע למדרגה עליונה זו. כל זמן שיש בלב האדם אהבה ונטיה לתענוגי העולם הזה, אי אפשר להגיע לשלמות העבודה שבלב של תפלה.
אך דברי הרב רבנו יונה הנ"ל אינם כפשוטם, כי איך אפשר "שיסיר מלבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף", כי אז הלא לא ירגיש כבר בחסרונן, וכל עיקר התפלה היא בקשת רחמים ותחנונים על מה שחסר לו גם בענייני גשמיות, ואם הגיע למדרגת התפשטות הגשמיות, אינו מכוין להם כראוי, והוי כאילו עושה תפלתו קבע.
אך באמת כל תענוגי העולם הזה אינם חסרון מצד עצמותם, אלא מצד האנכי הבהמי של האדם. לולא היו באדם נטיות בהמיות אז יכול היה להתענג על כל הטוב באין מפריע. כמו אדם הראשון בגן עדן, שברא אותו הקב"ה שם והושיבו שם, אמר לו מכל עץ הגן אכל תאכל. ומה שחסר לו בגן עדן הוסיפו לו מן השמים. מלאכים צולין בשר ומסננין לו יין. וכן היו כל בני אדם חיים במקום הזה ובאופן הזה אם לא חטא. אלא שהחטא גרם. כיון שחטא האדם ונעשה בעל רצון, נוטה בטבעו – לאחר שבחר בזה – לענייני גשמיות, אז אין גן עדן מקום עבורו. ענייני עולם הזה מזיקים לו, מפריעים אותו מעליה רוחנית וגשמיות נעשה לדבר הסותר לרוחניות. כשאדם מתעלה ומגיע למדרגה של קדושה, אז יתאחדו כמקדם. אכילתו כאכילת מזבח, שתייתו כנסוך היין, כי מצד עצמותם של ענייני עולם הזה אין חסרון בהם.
ולזה כוון הרב רבנו יונה, שיסיר האדם מלבו בעת התפלה כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, כלומר שיסלק עצמו מן ההרגשים הבהמיים שלו. לא שלא ירגיש במה שחסר לו, כי אדרבה הרגשה זו נחוצה היא לתפלה, אלא שירגיש מה שחסר לו כאילו חסר זה לחברו. יפשיט עצמו מאנכיותו, בלי הרצונות והנטיות לענייני גשמיות. ויתפלל בעד כל אנשי תבל אשר גם הוא בתוכם, אז ירגיש בחסרון ענייני רוחניות כחסרון גשמיות, יכאב לבו על חסרון עבודת בית המקדש כעל חסרון רפואה ומזונות. כמו שמצינו בדוד המלך "מזמור שיר חנוכת הבית" וגומר, ה' אלקי שועתי אליך ותרפאני וכו'. הא כיצד? אלא דוד המלך הרגיש בחסרון בית המקדש כאילו עומד על פי שאול תחתיות, ואינו יכול לחיות בלעדו. ושמח על חנוכת הבית כאילו "העלית מן שאול נפשי". צמא היה להשראת השכינה כצמא למים וכרצון לחיים. כשיפשיט האדם את האנכי הבהמי שלו אז יתפלל על הכל כאחד, ויהיה שואף לעליה רוחנית כאילו לבו בשמים. זוהי שלמות של תפלה. משלמות זו של תפלה אפשר לנו להבין את השלמות של תורה. אם לחיי שעה כך, לחיי עולם על אחת כמה וכמה.
(מכתבי הרב אברהם גרדזנסקי, כנסת ישראל, תרצ"ח)
הרב אברהם גרדזנסקי נולד בוורשה, בשנת תרמ"ד (1884), לאביו הרב הצדיק רבי יצחק, שהחזיק ישיבה בוורשה, והקדיש את חייו להפצת תורה ולגמילות חסדים. לאחר תקופה קצרה בישיבות לומזה וראדין, בהיותו כבן 17 הלך ללמוד בישיבת הסבא מסלובודקה, רבי נתן צבי פינקל, ונעשה לאחד מתלמידיו המובהקים. הוא למד ממנו כשלושים שנה, ושקד על קניית מוסר, תיקון המידות ולימוד מעמיק. בשנת תרס"ה נסע עם שנים מחבריו להנהיג את לימוד המוסר בישיבת טלז. בחזרתו החל לחזור על שיחות ה"סבא" לפני תלמידי הישיבה בדיוק רב, עם כל עומק המחשבה וההרגשה. שימש יד ימינו של ה"סבא" בעבודתו החינוכית.
בשנת תרע"א נשא לאשה את הרבנית חסיה בת משגיח הישיבה, הרב הצדיק, ר' דב צבי הלר. במחלמת העולם הראשונה גלה עם הישיבה לקרמנצוג שבאוקראינה, שם עסק בענייני חירום והצלה לצד עבודה הישיבה שנמשכה ללא הפסק. לאחר המלחמה חזרה הישיבה לסלובודקה והרב אברהם הי"ד צורף להנהלת הישיבה והחל במתן שיחות לתלמידים.
הוא נשלח ע"י ה"סבא" עם קבוצת התלמידים הראשונה לתקן את סדרי הישיבה בארץ ישראל. כשחזר לסלובודקה בשנת תרפ"ז, נעשה המנהל הרוחני של הישיבה, וה"סבא" עלה לארץ. לאחר פטירת רעייתו נשא בעול הבית וחינוך שמונת ילדיו היתומים יחד עם המשך דאגתו לישיבתו הגדולה.
עם כניסת הרוסים לליטא הוחרם בניין הישיבה והיה קשה מאוד לספק תנאי קיום לישיבה. הסובייטים כבשו אז את פולין המזרחית וספחוה לליטא, וזרם של פליטים יהודיים מפולין הגיע לווילנא, ומשם הגיעו רבים לקובנה, בירת ליטא, כדי לארגן אפשרות להימלט מעבר לים. הרב גרדזנסקי יחד עם הרב חיים עוזר גרודזנסקי מווילנא, עזרו לפליטים ופעלו להצלת יהודים רבים ככל האפשר. במקביל דאג לספק את מחסורם של בני הישיבה ושל תלמידי חכמים אחרים שנקלעו לקובנה, והיו נתונים במצוקה כלכלית קשה.
ב- 22 ביוני 1941 נכבשה ליטא על ידי הגרמנים. המצוקה גברה, ולמרות זאת המשיך הרב בלימודיו יחד עם רבנים וראשי ישיבות מפורסמים שהסתתרו בביתו.
לאחר הקמת גטו סלובודקה, נלקחו בני הישיבה והכולל לעבודת כפיה, ולאחר שהתרגלו קצת לעבודות הפרך החל הרב אברהם לאמר לפניהם שיחות בכל ליל שבת. את השיחות הוא רשם. עם חיסול הגטו נטמנו השיחות יחד עם כתבי אב"ד קובנה, אך הכתבים לא נמצאו אחר כך.
ביום י"ב בתמוז תש"א, התנפלו חיילים גרמניים על ביתו, תפסו שם כמה רבנים ורצחו אותם במבצר התשיעי בקובנה. בין הרבנים שנהרגו היה בנו של הרב אברהם גרדזנסקי, ר' זאב, תלמיד ישיבת טלז ובלובודקה, והגאון רבי אלחנן וסרמן הי"ד. הרב גרדזסקי ניצל מכיוון ששכב בעליית הבית. בהזדמנויות אחרות ניצל הודות ליהודי קובנה שסיכנו את נפשם כדי להציל את רבם.
גם בהיותו בגטו, בצרה ובצוקה, המשיך לדאוג לתלמידיו. בתקופה איומה זו הקריא לפני בני הישיבה לשעבר שנים עשר עניינים שעליהם להתחזק בהם, אם יזכו להישאר בחיים: אמונה, שמירת שבת, טהרת המשפחה, זהירות ממאכלות אסורות, רבית, חנוך הבנים בדרך התורה, בטול תורה, אהבת ריע וישראל, חסד, הסתפקות, בטחון וארץ ישראל.
בימים האחרונים של גטו סלובודקה, גלו הגרמנים את הבונקר בו הסתתר עם עוד מה מבני הישיבה, היכו אותו באכזריות, הוא סבל כאבים נוראיים והועבר לבית החולים של הגטו. למרות רצונו שיסייעו לו לצאת משם, הדבר לא התאפשר. הגרמנים שרפו את בית החולים על יושביו והרב נשרף על קידש ה' ביום כ"ז בתמוז תש"ד. עמו נשרפו חיים כמה מאות חולים יהודים וביניהם ילדים.
בנו ר' אליעזר נלקח אל הבלתי נודע עם עוד חמש מאות צעירים, ביום כ"ה באב תש"א, ומאז אבדו עקבותיו.
בתו מרים, נהרגה עם חיסול גטו קובנה, כאשר הבונקר בו התחבאה פוצץ.
בנו ישראל נהרג בתאונת עבודה איומה במחנה קאופרינג על יד מינכן, ביום כ"ג בטבת תש"ה. הי"ד.
בשנת תשכ"ג הוציאו בניו לאור את קובץ מאמריו בספר "תורת אברהם". חלק ממאמרים אלו נכרכו ביחד ונשלחו ע"י המחבר לארץ ישראל עם אחרון תלמידיו שעזב את סלובקיה בפרוץ מלחמת העולם השניה. מאמרים נוספים נתנו על ידי המחבר במתנה לתלמידו או פורסמו בירחון "כנסת ישראל".
בהקדמת "תורת אברהם" כותבים בני הרב אברהם הי"ד, כי הוא "אינו מסתפק להעיר הערות או לעורר הרגשות. כל דבריו בנויים על סוגיות הש"ס והראשונים ז"ל. מגמתו לחשף את ההלכה שבהגדה. דרך מחשבתו – דרך השקלא וטריא הנהוגה בשמעתתא… היסודות עצמם שהוא מניח – כמוהם כפסקי הלכה למעשה באותן סוגיות בהן הוא עוסק… לפנינו גאון בתורה, המנתח ומקשה, מתרץ ופוסק בסוגיות העמוקות של אמונה וחסד, יראה ומדות, מצוות וקדושה".
בחלק א' של הספר "מבית אברהם" (תש"ס) הודפסו מאמרים ומכתבים מכתב ידו של הרב אברהם גרדזנסקי שטרם ראו אור עד אז.
מקורות: הקדמת תורת אברהם, אתר זכור, ויקיפדיה, דף עד ביד ושם, ועוד. וראה גם אלה אזכרה ח"א עמ' 17, וכן באישים שהכרתי.
הערה – מקורות שונים מציינים ימים שונים כיום בו נשרפו היהודים בבית החולים, בין כ"א לכ"ט תמוז. גם לגבי שנת לידתו של הרב גרודזנסקי ישנם מספר גרסאות.
הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב ב
