קטגוריה: אחדות ישראל

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: "ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך". שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב"ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש"ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי' נד) "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה' לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה', וכמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה"אללאומיות" החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את "הדגלים" במדבר נחה עליו רוח ה'. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה' למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש "מרכז עליון", מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל", מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש"כעפר" הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

"יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים"! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך "מים רבים" אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כל זה עושה אותו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל "הגבעות" העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל "המרכז העליון" בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם "עוד אחד" כאשר יאמרו רבים מבעלי "האללאומיות" החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש "בשם ה' אלהינו נלך לעולם ועד!" להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה' בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

 

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) מהיכן נתאוו ישראל לדגלים? בשעה שנגלה הקב"ה ירדו עמו כ"ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אליהם רבותים אלפי שנאן, והיו כלם עשוים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל כך, התחילו מתאווים דגלים וכו' אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך. עד כאן.

והנה הבן לא נוכל, הם ראו אצל המלאכים על כן התאוו, האין זו אזהרה מפורשת בתורה "לא תחמוד"?! השמעת? להתאוות מה שישנן אצל המלאכים, הן אצל המלאכים ישנם גם כנפים, אולי יתאוו גם לכנפים? האין זה מן הנמנעות? וכי כלום לבני-אדם קרוצי חמר לבקש להם גדולות כאלה כשל המלאכים.

אולם העניין הוא, כי טעמים ונימוקים נכונים יהיו לישראל על דבר דרשת הדגלים, מה שלפיכך נתקבלה בקשתם זו. והוא בהקדם מה שהעירו כבר המפרשים, על הא דאצל יצירת האדם כתיב, (בראשית ב') וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואצל שאר בעלי חיים כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו', ולא הזכיר עפר? ואמרו, כי האדם נוצר ביחוד מן העפר התיחוח לא מגוש אדמה אחד, כי אם ביחוד שנצבר עפר ממקומות שונים. מה שרצו להדגיש בזה כי יצירתו של האדם היתה מרוכבת כהעפר המקומח הזה, בהמון כחות ונטיות דקות מן הדקות, שבכל קטנותם וזעירותם, הם מספיקים די להבדיל תמיד איש מאת רעהו, לכמה מיני טיפוסים, לכמה מיני הבדלות ושינויים, עד שגם שני בני אדם בני אב אחד, אינם דומים זה לזה לדמותם ובצלמם, ושל על כן נקרא עפר בהיותו מפרד לפירורים אבקוקיים דקים, טחונים ומרוכבים שאינם דומים זה לזה. וכמו כן אצל בני אדם, לבד החילוקים הגלויים הנראים בין בני אדם, עוד ישנם המון כחות נסתרות שמבדילים את האחד מאת רעהו, ולשם כך נתייחס יצירת האדם אל העפר.

מה שאין כן בשאר בעלי חיים שעליהם כתיב סתם "מן האדמה" מגוש אחד, שאין בזה מקום עוד לרבוי תכונות, ועל כן במין הבהמה והחיה, מעטו מאד השינויים אשר ביניהם, כל האריות גיבורים, כל הנמרים עזים, כלם טבועים על פי רב במטבע אחת כטיב טבע מקור יצירתם הראשונה, שנוצרו מגוש אדמה אחד.

וזה אפשר לראות, גם במאמרו יתברך שמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי כשם שכל העולמות כלם נתרבו בריבוי עצום רבי השינויים, ממקור האחדות היחידה של אצילות קדשו יתברך שמו, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, מתגלה תמיד אותה האחדות האלהית היחידה שממנה נאצלו ונמצאו כל אלה, למרות המון השינויים המגיע בהם, מצד תכניותיהם והכנותיהם המיוחדות, כמו כן גם האדם ביצירתו, שאף על פי שיחידי נברא, ואחד הוא בעצם עצמותו הראשונה, הנה נטע בו הקב"ה מצלם דמות תכניתו להתפתח באפשרות עשירה, לכמה צורות ופרצופים משונים איש מאת רעהו. וכריבוי מתוך האחדות הבא ביצירה כלה, כן הגיע ריבוי נמרץ בהמון הבדלות מפותחות ומובדלות במין האדם, להבדיל תמיד בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה, מתוך אותה האחדות הראשונה של האדם היחידי הראשון. מה שכל זה הדגישה תורה במלת "עפר" ביצירת האדם.

והנה היות כי הדגלים אצל המלאכים משמשים הוראה, בייחוד, להבדלתם העצמית של המלאכים, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה ו) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם". ועל כן כל מחנה וכל גדוד בעולם המלאכים מתחלקים לפי בחינותיהם וענייניהם, ולפי תפקידם בעולם הם שונים גם לצורותיהם וליצירותיהם. ועל כן אמרו גם כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, בהיות כל אחד מיוחד אך ורק לשם תעודתו היחידה למענה נברא. ועל כן באים כל הדגלים השונים בין המלאכים, להעריך את כל הכחות, ולסדר את כל הכחות לקבוצותיהם, למעלותיהם, ולבחינותיהם, כל קבוצה עם דגלה, לפי מהותה ובחינתה.

ולפיכך בהיות גם בני המין האנושי, מחוננים בהמון הבדלות אישיות וחברתיות כאלה, על כן ראוי גם להם לסדר את הכחות, לציין את התכונות, ולהעריך הכל בקבוצות ודגלים מיוחדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אולם לכשנעמיק יותר לתעודת הדגלים, הנה נראה כי הדבר הכרחי גם מנקודת מבט של "מקומות  מרכז" לעם. והוא ע"פ מאמרם ז"ל, בתשובת משה לקרח ועדתו (במדבר רבה טו) דבר אחר אמר להם משה גבולות חלק ה' בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור והחשך כך הבדיל את ישראל מאומות העולם,  שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל את אהרן להקדישו קדש הקדשים וכו' אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך וכו', עד כאן.

הנה שתי תשובות שהן אחת השיב לו משה הפעם. אתם אומרים: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?  אתם באים איפא בשם תורת השוויון, טוב מאד, כלם הם כלם בני אב אחד, כלם שווים הם בעיניך, כלם קדושים ואתם מבקשים איפא בשם תורת השוויון לבטל את כל הבדל המעמדים, ולהסיר את כל המחיצות החוצצות בין איש לרעהו. הנה ראשית עליך לדעת כי לא אנחנו יצרנו זאת, זו היא פעולת הטבע עצמה. היצירה עצמה הבדילה בכמה כחות מבדילות ומיוחדות את האחד מאת רעהו. וכמו שהבדילה בין אור לחשך, בין אביב לסתיו, בין קיץ לחורף, כך הבדילה בסוד נשמותיהם ומהותם של בני אדם. אי אפשר לעשות הכל לעיסה בלולה אחת, ולחתות הכל בחדא מחתא, לא אנחנו הבדלנו בין מראותיהם ופרצופיהם של בני אדם. אלה הם מעשי בראשית, מעשה הטבע עצמה, שאין לערבן ולבטלן בשום אופן שהוא. דא היא חדא. שנית מהו אתה טוען; מדוע "תתנשאו על קהל ה'"? לא אדני, לא התנשאות ולא השתררות אנו מבקשים כי אם התרכזות האוכלסין הרחבים של העם למרכזיהם ודגליהם. כי אצלנו הודות לסדר ההבדלות השורר בין העם, אפשר להמציא להם "נקודות מרכז" נבחרות ונדגלות להביא את האחדות הדרושה לתוך העם. הקטנים מתרכזים סביב לגדולים, והגדולים מתרכזים סביב לגדולים עליהם, וכן כסדר כלם הולכים ומתרכזים זה בזה, וזה אחר זה, עד המרכז העליון הכולל ומקיף אחת כלם. ולכן, בראש העם עומד אך כהן גדול אחד, אך תורה אחת ומשפט אחד. אבל אתם, שאתם באים בשם השוויון, בלי הערכת הכחות, בלי משקל התכונות, בלי סידור האורות לסגולותיהם, אם כן מי ייכנע תחת מי להתרכז ולהסתדר? האפשר לכלם להיות לכהנים גדולים? האפשר לכלם להיות למלכים בלי עמים? הלא באין לאחד יתרון על רעהו, בלי הבדלת הכחות המעולים שבקרב העם להבדילם ולהעריכם בפני עצמם, לשם הסתדרותו האורגנית של העם, לשם התרכזותו הדרושה, הרי יהיו כלם כעדרי צאן נפוצים, אשר האחת לא תשיג את חברתה, ובאין נקודות נבחרות ונבדלות לשם התרכזות, הרי הכל חוזר לתהו ובהו!

ובזה אמרתי לבאר את מאמרם ז"ל (מגלה כט) "עתידים כל בתי מדרשות ובתי כנסיות שבחוץ לארץ שיעמדו בארץ ישראל", שלכאורה למה לנו בארץ ישראל בתי מדרשות של חוץ לארץ, הלא בארץ ישראל נוכל לבנות בתים חדשים בנויים לתלפיות, ואלה שבחוץ לארץ יישארו להם בחוץ לארץ, אולי יצטרך מי שהוא מיהודי חו"ל לבא שעריהם?

אולם העניין הוא כי הנה לכשיתקבצו כל בני ישראל לארצותיהם בארץ ישראל, זה ממזרח וזה ממערב, זה מצפון וזה מים, זה מאמעריקא וזה מגאליציא, וזה מפולין וזה מאפריקה, ולכל אחד מנהגים שונים, כל אחד על פי מנהגי ארצו שיצא משם, ואם כן האיך יתאחדו כלם לאחדים? על זה אמרו ז"ל כי הסתדרות העם לעתיד תהי על פי בתי מדרשיהם ובתי כנסיותיהם שבחוץ לארץ. וכמו שבניו יורק הבירה יש שכל עיר ועיר בית מדרשה המיוחד לה, הנקרא על פי רב על שם העיר שיצאו אנשיה ממנה. כמו כן בארץ ישראל. בקבוץ כל הגליות מארצות שונות, תהי לכל עדה ועדה בית מדרשה המיוחד. על פי בית המדרש שבחוץ לארץ. איש איש על עדתו ואיש איש על בית מדרשו, איש על מחנהו ואיש על דגלו!

הנה זו היתה כוונת יעקב בהזכירו לפני מותו את עניין הדגלים, כדבר שאין לוותר עליו, וכי גם אחים בני אב אחד, הנה אי אפשר לעשותם עיסה בלולה אחת. ולמרות האחווה והאחדות המשפחתית האיתנה, הנאמנה לתעודתה הכללית, הנה עליהם לדעת תמיד את סדר ההבדלות, וכי אך המעשים הם המכריעים את גורל האדם וערכו. ועל פי המעשים יש להכין לכל אחד סדר עתידות מיוחד. ידעו נא האחים כלם, כי הטבע חותכת באזמל בין איש לאיש. ועל פי מזג כחותיו ואיכותו האישית והרוחנית היא מסדרת לו מקום בחברה. ואם לאחד יש לגזור ולאמר בלי רחם "פחז כמים אל תותר", ולשני יש לקרוא "אתה יודוך אחיך". הנה לא האב הגה את סדר ההבדלות האלה, כי אם מעשיהם של האחים, כח תכונותיהם היא שגרמה לכל אלה.

לבעל מעשים טובים נחשב איפא יהודא בחיר אחיו, ובשעה שרגשו והמו האחים כלם ואמרו: "לכו ונהרגהו ונשליכהו אל אחד הבורות", קפץ אז יהודא ואמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" ועליו אמר יעקב בצדק "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף ומטרפו של תמר.

הנה לוי, שמשה אמר עליו, "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" לא זכה כלל בעיני יעקב אביו, והוא אף זה היהודי הלמדן הנושא אורים ותומים, גם הוא היה בעצה אחת עם אלה שהתאמצו להוכיח כי מצוה היא בשם התורה להסיר את יוסף מן הדרך להרגו נפש, ובעזרת "החרם" שעשו בנים לבין עצמם לבלי לגלות את הסוד להסבא, אמרו כבר לבצע את זממם הנורא, ועל כן לא כבדו יעקב כלל באמרותיו האחרונות וגלוי אמר; "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"!

למלחמה היה תמיד יהודא תחלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה, ויאמר ה' יהודא יעלה!" וכשישראל עמדו נבוכים לפני הים, מי קפץ תחלה לתוך הים, נחשון בן עמינדב למטה יהודא! לאיש כביר כח המתפרץ תמיד לקראת מעשים כבירים נאה איפא המקום "בכותל המזרח" הוא צריך איפא להיות תחלה לנוסעים, שנאמר והחונים קדמה דגל מחנה יהודא ראשונה יסעו, הוא צריך להיות תחלה גם לקרבנות, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, וממנו איפא צריכה המלכות על ישראל לצאת, הלא הוא שורש ישי, נעים זמירות ישראל, עומד לנס עמים!

הנה כי כן, למרות המרירות העקצנית שבדבר, לבא בין הבנים האחים בסדרי הבדלות נמרצות כאלה למרות כל הטורח והקנאה הקשה כשאול הזאת, הנה הלא אין ללכת נגד חוקי הטבע היותר איתנים, המבדילים קשה ונאמנה ללא רחם בין איש ובין רעהו. "כל עוף למינו ישכון ובין אדם לדומה לו", זהו לא רק מימרא קלילא יפה, כי אם גם חק איתן בלב החיים שאין לזלזל בו כל עיקר. הן גם הבהמה והחיה לא יאכלו שניהם מאבוס אחד, והאיך אפשר לבני אדם להתהתך לחתיכה אחת, כי על כורחך יחד עם הבדלות כל מעשי בראשית, הוכנו לעד לעולם, גם תורת הבדלת הכחות לכל האישים הפרטיים ומה גם להבדלת העמים הכלליים!

אולם משהגיע הדבר לידי התגשמותו המעשית במדבר לפני משה, כי אז חרד משה חרדה, ואמר "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כן, סדרי הדגלים וסדרי ההבדלות הוא דבר נחוץ לתקומת האחדות בין העם, אבל הן העם כלו לא הסכין עדיין לכל זה, הן במצרים על יד החומות, על יד החמר והלבנים הלכו כלם כבושים תחת צבת אחת, כלם נלחצו מחבורת נוגשים אחת, כלם עונו בעבודה קשה וקצר רוח, ולכלם היה כמעט יחוסים שוים ו"ערכין" שוים, כלם דלים ורצוצי משפט, וגם בצאתם למרחב ברחמי שמים, הנה כיוצאי חפזון כלם, במשארות צרורות על שכמם, באין סדר ובאין משטר, לא היה ניכר בהם עדיין שום סדר. הבדלות, לכלם היה ערוך שולחן אחד וכלס דרו בדירה אחת, השולחן שערך להם ה' במדבר הוא המן, והדירה הלא הם ענני הכבוד שהקיפום. חיים שווים ומשווים, היה להם בכל דבר, כמו אין לאחד שום יתרון על רעהו, ופתאום הנה צו חדש! "עשה להם דגלים כאשר נתאוו!" הבה נא לעשות עתה הערכות מדוייקות של השבטים כלם, הבדלות מרובבות בין אחים, ציין איפא את כחותיהם ומהותיהם של כל אלה בחיי ההוה ובחיי הדורות כאחד. כל שבט ונשיאו לבד, כל בית אב לבד. התחילו איפא "הכבודים הידועים" ואתם יחד "החיכוכים הידועים", דגלים שונים, מעמדים שונים, מפלגות שונות, זה בכותל מזרח וזה בכותל מערב, ללוי דרוש לתת את "המעשרות", להכהן את "התרומות" ולתלמיד חכם עשה לו פרקמטיא- השמעת? כולנו אחים בני אב אחד אנחנו, למה לנו כל החשבונות הרבים האלה? ולמה לנו לשאת על שכמנו את הכהן ואת הלוי, ילך לו גם הוא להסיע אבנים כמונו?! ומה לנו כל הצרה להפריא בין אחים "קומוניים" בני אב אחד?

אולם על כל ההרהורים הקשים האלה מקבל משה תשובה מאת הקב"ה: "איני מחדש עליהם דבר אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים". יעקב בצוואתו הנפלאה על דבר הקפת המיטה לא התכוון כלל לצרכי השעה בלבד, כי אם ביחוד לשם צרכי הדורות. ולא לשם השתררות, חלילה, שהגדולים יגביהו שררה על הקטנים, לפסוע על ראשי עם קדש, כי הלא כלם הם בניו, ולמה לו להעריך את האחד גדול מרעהו, אם לא שטובת האומה והתבצרותה הכללית דורשת זאת.

וכך אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני ויחי) על הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, בירך אותם לא נאמר אלא ויברך, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודא גבורת ארי, וליוסף גבורת שור, ולנפתלי קלות איל, אל תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר איש כברכתו בירך אותם. עד כאן.  והנה לכאורה יש להעיר "אל תאמר שזה גדול מזה וכו'" הלא האמת היא כי כח הארי גדול משל השור, ומי יוכל להכחיש זאת? אולם העניין הוא כי חכמנו ז"ל רצו להדגיש כאן, בייחוד, כי לא לשם גדולה, ולא לשם כבוד, בא יעקב להבדיל בין אחים ולהגדיל את האחד בגבורת ארי על גבורת השור, כי אם לשם התרכזות העם לתוך המרכזים ידועים, ועל כן  איפא כללן באחרונה כאחד, לדעת כי למרות ההבדלות המרובבות, הנה הם צריכים לשמש זה את זה כל אחד בכחו המיוחד, או במליצת חכמנו ז"ל (במדבר רבה יג) "עשה אותם יונקים זה מזה, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעיתי". והיניקה המשותפת הזאת תביא איפא אותה ההתכללות הכללית האחת של כל האחים הצריכה להיות תמיד כגולת הכתרת לכל המעשים.

ועל כן מצינו בתפלת כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מתפלל, על אחינו שלא "יגביהו" שררה זה על זה, כי הנה בכל היות השררה עצמה במידה ידועה מוכרחת לפעמים, הנה יש להשגיח עליה שתהיה בלי הגבהה יתירה, שלא תתהפך לאותה היהירות האישית הידועה, המשנאת את עצמה בעיני כל, ואך לשררה המבקשת לפניה תמיד אך טובת הצבור והתאחדתו הכללית יש לקרוא "כלך יפה רעתי"! הוא שחכמינו ז"ל הדגישו: "כבר יש להם טכסיס מיעקב אביהם, כמו שטענו את מיטתו כן יקיפו את המשכן." בתוך סדרי הלוויה הגדולה הזאת, הניח הסבא אבני פינה ואבני יסוד בקרב העם לדורות עולמים. ולא רק בכל חייו השתדל להשריש את העיקרים האלה, מה שלפיכך שנה את יוסף בין אחיו, מבלי הבט על התוצאות שתוכלנה להיות בזה, כי אם גם לפני מותו ברגעי חייו האחרונים היותר יקרים, ראה איפא להבטיח את סדרי הבדלות אלה לעולמים. ובהזהירו בזה; "יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך", הניח בזה אבן פנה כללית בקרב העם לדורותיו, לכבד את המלכות בישראל, כי המלך אף על פי שהוא מקרב אחיך, הנהו צריך להיות תמיד מורם ומובדל מאת העם, ואיש כיוסף שהיה מלך במצרים הנה די לו להניח את כתרו על הארון לרמז בזה כי ארון המתים הזה נכון גם למלכים וכתריהם, ועל כן יראו לבלי להגביה שררות שאינה צריכה על הצבור.

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ואפרים ומנשה ישאו את המטה. הנה בזה אפשר לראות רמז, כי המלכות לא תימסר לזרעו של יוסף. "לוי אל יטען שהוא עתיד להיות מטועני הארון של חי העולמים", כאן התכוון לתת מקום חפשי בתוך העם לדגלי הכהונה והלוויה. הם צריכים לאכול משולחן גבוה, תרומות ומעשרות שלהם הוא. הם צריכים לשאת את חובת העבודה הרוחנית, את הארון של חי העולמים, ועל כן לא ישאו במשא העם.

אז הונחו אבני הבניין הראשיות לתורת ההבדלות והדגלים, דגלי הכהונה, דגלי המלכות, דגלי כל האגודות והמפלגות לתולדותיהם. כל אלה הם מסכים חוצצים אמנם, הבדלות חותכות ונמרצות בין איש בין רעהו, הערכות כבירות, שלפעמים הם לא נעימים כלל, על כן הקפיד אמנם דווקא, להזהיר ולהחמיר בכל עז על הסדרים הקבועים האלה, ולגשמם תכף בסדרי הקפת מיטתו. ובה בשעה שבניו היקרים יקיפו את מיטתו לשאת אותו במערת המכפלה בקברות אבותיו, כי אז יזכרו נא היטב את תעודת הקדש והמקדש, שיש בזה, אשר חק עולם הוא לכל העם לדורותיו אחריו. וכשהזהירם יעקב ואמר; "כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי!" לא התכוון בזה כנגד כבוד מיטתו, שאולי, הבינו האחים לכבדה, גם בלי כל אזהרה מיוחדת, אולם עיקר אזהרתו היה מכוון בייחוד כלפי כל סדרי הלוויה בהקפת מיטתו, יראה וכבוד להכהונה והמלכות בישראל, יראה וכבוד להאחים הגדולים והדגולים, יראה וכבוד לכל תעודת הדגלים בישראל, בני יהודא ישכר זבולון יטענו את מיטתי מן המזרח, ראובן שמעון גד יטענו את מיטתי מן הדרום וכו', הוי, אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק, שלא צום לחנות דגלים אלא במצות אביהם, שלא לתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כענין שהקיפו את מיטת אביהם, כן יחנו, הוי, לבית אבותם יחנו בני ישראל! הנה דייתיקאות עתיקות, רבותי, עתיקות מיעקב אבינו עליו השלום, עתיקות מני קדם, מששת ימי בראשית!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

 

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו' והקב"ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד'.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז"ל (ב"ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד' הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב"ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג' ע"ב) שאמר שבת לפני הקב"ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א"ל הקב"ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים" שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" ודרשו חז"ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה') לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת "נגד ההר", היינו שראו שהשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז"ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ"ח ע"ב) אך אם כן יקשה א"כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב"ק ל"ח ע"א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב"ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י"ז ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב"ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ"ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ"ל :

יד) אך י"ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג' ע"א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז"ל (ב"ב קנ"ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז"ל (חנחומא בלק וש"ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ"ל:

טו) אך י"ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג') ד"ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ"ג)

הרב לוי יצחק ב"ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ"ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע"ד התארס עם בתו של ר' דוד קליינהנדלר אב"ד זבורוב. בשנים תרפ"ד-תרפ"ו אבד"ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ"ז אבד"ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו "אלון בכות". הרב לוי יצחק הי"ד נספה בגיטו ברודי בתש"ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי"ד, מופיעה בשו"ת ציון לנפש חיה סי' קט"ז, וכן באהל משה ח"א, אמרי דוד סי' כה, חבצלת השרון ח"א עח, ותלמידו ר' אליעזר ברויער זצ"ל הביא דבריו בספרו "שיח אליעזר".

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ב, דף עד ב"יד ושם")

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

לימים נוראים, תרצ"ג, להמאורעות באשכנז

המקונן הקדוש, מסר דינו לשמים, בראותו צרות ישראל כי רבו, ואמר, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו (ירמיה י״א פסוק כ״ה).

רבותי! כעת, בעו״ה, בגזירות וגירוש אשכנז נתקיים הפסוק הזה כתומו, "כי אכלו את יעקב ואכלהו"! רחמנא ליצלן, כי ארץ אשכנז מעולם נהנה מאת תושביה היהודים, המשוררים הגדולים שבה היו יהודים, והם היו עמודי התוך בהשכלה ובכל ההמצאות היותר גדולות, וכמו שאמר פרעה בשעתו בשעה שבאו ורצו שיסעייה להזדווג בישראל (כמבואר במדרש שמות) ״והלא משלהם אתם אוכלים ואתם רוצים להזדווג להם״!

אך כעת לעיני השמש בלי שום בושה בפני העולם הם מכלים את היהודים, ה׳ זאבאטינסקי אמר בנאומו, שהאשכנזים מכלים את עם ישראל כמו שממעכים את הזבוב, וזהו מלא מובן המלה ״ויכלהו״, ר״ל, לגמרי עד היסוד, שלא יקום עוד לתחיה, ח״ו. ומשתדלים להוציא כל מיני דיבה על עם ישראל, בכל מיני חסרונות שבעולם ברוח ובגשם, ולהסיר מהם לפני כל את עדיים הרוחני ואת כל אצילותו,  וזהו שאמר ואת נוהו השמו! ה׳ הטוב ירחם עליהם.

אחי ועמי! ביום הקדוש הזה בתפלת מוסף כשנבוא להפיוט ״ונתנה תוקף" ונאמר בראש השנה יכתבון וביום צם כפור יחתמון וכו׳ מי בחרב! ו מי בחיה! נכוון נגד המתנפלים בשנה זו באשכנז ובעיר הבירה וויען (עטטרייך) שהם נמשלו כחיות טורפות, כמו שפירש המהר״ל מפראג בספרו ״דרך חיים" על אבות (פ"ה משנה יו"ד)  חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם, דר״ל אומות שפלות, שנמשלו לחיות רעות עיי"ש.

כי קראנו במכ"ע, ביום ג׳ שעבר, שההיטלריסטים התנפלו ביום ב׳ דראש השנה על מקום תפלה שהתפללו שם 280 איש ועשו שם שמות (פאגראם) השחיתו הכל והכו במקלות את המתפללים, אשר אחד עשר איש נחבלו, והרב שהתפלל שם הספיק לברוח עם הספר תורה שבידו דרך פתח אחורנית.

גם עשו התאספות במכוון בראש השנה, בעיר וויען ומהם מאה אלף איש עשו דימנסטראציא פומבית ברחובות וייען, והממשלה דשם לא הפריעה אותם, ועברה בשלום.

אבל רבותי! נתאר בנפשנו איך גדלה אז פחד היהודים בוויען הבירה , ואיך היו מתפללים בשברון רוח ולב, בודאי הרטיבו את רצפות בתיי הכנסיות ובתי מדרשות בדמעות חמות.

לפענ״ד כאשר ידוע מ"ש הקדמונים, שקודם התפלה צריכים לקיים את המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך", להתפלל גם עבור הכלל, ובפרט בימים נוראים, כעת בבקשת "זכרנו לחיים" ״וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ״בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר נכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום", שנתקן במכוון בלשון רבים, לבקש על כלל ישראל, יהיו חרותים לנגד עינינו כל מעשה אשכנז ונרגיש כולנו ביסוריהם ונוריד דמעות על מצבם הנורא, שנשברו לרסיסים ורבים מהם נמצאים באמצע־דרך גלותם, העומדים בין בים ובין ביבשה, שהמקום ירחם עליהם ויוציאם מאפילה לאורה, כי אז יצרף הקב"ה גם יסורי כל אחד ואחד מישראל לזכיותנו. וגם כאשר אמרתי זה מכבר, שבימים הנוראים עלינו להסיר כל שום קסם ומחלוקת מאתנו, ואז כל יסודי של כל אחד ואחד מאתנו יצורף לחשבון גדול, לא כן, ח"ו, אם נהיה בקטטה ובמחלוקת אזי אינו מצורף לנו רק יסורים של עצמינו ולא יסורי זולתנו, והוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש לעניין מיתת צדיקים, שאינו מכפר רק אם אנחנו מקושרים. ודבוקים להצדיק, והוא כמו שמקיזים דם להחולה, שאינו מועיל רק אם מקיזים דם מהאבר הקשור ומחובר לגוף החולה. ולא כשהוא מחותך מהגוף, כמובן.

בתור עד ראיה מחויב אנכי לספר לפניכם, שאינו דומה שמועה לראיה, מאחינו באשכנז, בימי הספירה (תרצ״ג) נתאכסן בביתי איש אחד מאשכנז, שהוא בעצמו יליד גליציע והיה דר בהמבורג איזה שנים והיה לו בית-שכר וכשקימתי הכנסת אורחים וישב ע״ג השלחן לאכול פת, נבהלתי ונשתוממתי איך שמחזיק בשתי ידיו בלחייו, וכששאלתיו מדוע? והשיב שהוא מפני המכות שהוכה באשכנז ע״י שונאינו בנפש. וגם הראני מכתב מאת רב אחד מעיר הסמוך לגבול, אשר כותב ששכב שם בבית החולים עד שנתרפא ממכותיו, ובדקתיו אם איננו רמאי, ומצאתי בידוי תעודת מסע כירח ימים מקודם, שקבלו מאת הקונסל הפולני מהמבורג.

ונכרים דברי אמת שהוא איש פשוט אבל איש ישר, כי לא רצה להנות ורק נתנו לו בילעט על האניה ההולכת מפה לעיר וולהצאוועק ומשם יסע לדאנציג, שהניח שם את אשתו. וראיתי שכנים הדברים, היתה לו פרנסה בכבוד כמה שנים והיה מוכרח למכור את השענק שלו בדבר מועט, שהכו אותו ההיטלריסטים בהתנפלויות עליו עד שכל שיניו מנדנדין, וראיתי בזה דוגמא אחת ממה שסובלים ומוכים אחינו בית ישראל באשכנז.

ובודאי כשנהיה באחדות שלמה זה עם זה, ונהיה מקושרים להכלל גם היסורים הגדולים האלה, מלבד לבני אשכנז בעצמם, יהיו גם לנו לזכיות, ויעלו לחשבון לנכות עונותינו ונזכה לשנה טובה ולשנת חיים שלום באמת ולגאולה שלמה.

(מתוך מועד ושבת, הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד)

בתמונה למעלה: השפלת יהודי וינה ברחובות העיר, 1933, עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית

מאז ועד עתה מתנהלת המלחמה התדירה בין היהדות והאליליות.

מעמד הר סיני וחוקי־חורב, הכרזת שלטון הרוח על הכוחות החומריים שבאדם, והכרזת בחירת עם ישראל, בתור מחנה הצבא של מלכות שמים עלי אדמות — עוררו במחנה העמים האליליים שנאה בוערת ליהדות. לרגעים נדמה, שהשתררה שביתת נשק בין ישראל ואומות העולם וקמה הסערה לדממה. אמנם הרגעים הללו הם רק תחנות זמניות והפסקות קצרות —  הכנות למלחמה חדשה.

ההפסקות הללו מתהוות הודות לפשרות משני הצדדים: לפעמים העמים מרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של תורת היהדות, ויונקים במקצת מרוח היהדות; ולפעמים להיפך, יש מן היהודים המרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של חוקות הגויים.

תגובתם של היהודים נגד הנגישות מצד אומות העולם שונה היא בכל פעם, לפי תנאי המקומות והזמנים. כאשר מתבוננים בהשתלשלותה של מלחמה זו בדברי־ימי־עולם, נוכחים לדעת כי הנגישות הקטנות והמקומיות מצד האומות, גרמו לנו נזק יותר גדול ועשו שמות יותר נוראות במחנה ישראל, מאשר הנגישות הגדולות ומלחמות־התנופה שהרעידו את העולם, רופפו עמודי שמים. נגד הנגישות קטנות והמקומיות היתה ההגבה מצד היהודים חלשה מדי; היהודים הכניעו את עצמם ועשו פשרות שונות להציל את עצמם, ולו רק לפי־שעה. הפשרות הללו גרמו לנו אכזבות נוראות, ועשו שמות ביהדות. לא כן המרידות הגדולות והמזעזעות נגד היהדות — דווקא המרידות הללו עוררו את הכוחות הרוחניים הענקים שבעם יש­ראל. התגובה נגדם היתה כל כך חזקה, כי מתוך השאיפה הכבירה להגנה התאחדו כל היהודים, התבצרו והתחזקו באמונה ובבטחון.

הנה, לדוגמא הנגישות הקטנות הראשו­נות של מלכות אחשורוש נגד היהודים עוררו את הרצון לחנוף למלכות זו וליהנות מסעודתו של אחשורוש ולשתות מיינו. אמנם כאשר קם המן הרשע ובקש ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, כאשר הרגישו היהודים שחרב חדה מונ­חת על צוארם — אז באה התגובה הכ­בירה, רוח גבורה וגאון נתעוררה בקרבם: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ — זו נהייתה לסיסמה במחנה היהודים. ואז באה גם הקריאה: ״לך כנוס את כל הי­הודים״.

בכל עת שנוגעים בפנימיותם, אז מתגלה הכוח הנפשי הנצחי של עם ישראל הנצחי. ״הדר קבלוה בימי אחשורוש״  — קבלו את תורת ישראל, ״קימו מה שקבלו כבר״. וכאז — ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, ״כאיש אחד בלב אחד״, כן עתה ״כנוס את כל היהודים״.

אין לנו להגיב נגד הזדעזעות מעין זו, החותרת תחת כל קיומי של עם ישראל ותורתו, רק באופן המנוסה של אחדות, ב״כנוס כל היהודים״ וב״הדר קבלוהו״, לקיים מחדש מה שקבלנו כבר — כלומר, לשוב לתורתנו הנצחית, לחזק ולבצר את האמונה והבטחון בכוח ישראל סבא.

• לוחות האבן שניתנו למשה בסיני הם אמנם עמודי־העולם בכלל ועמודי היהדות בפרט. המעמד הנבחר הוא תוצאת בריאת העולם — ״אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי״. ״בריאת העולם״ היתה רק הכנה ל״מתן תורה״, כי על פי התורה נסדרו סדרי בראשית — ״הסתכל בתורה וברא מעשה בראשית״. חוקי־התורה וחוקי־הטבע אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ומשלימים זה את זה, כי מרצון הבורא נחקקו יחד. כאשר הכריז הקב״ה: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ – … לנו הקב"ה, כי… הבדלה זו בין היהדות והאלילות, ומני אז הוא חוק טבעי שביצירה, שאין לשנותו בשום אופן. כשם שאין למחות נגד ההבדל בין אור וחושך, כך אין למחות נגד ההבדל בין ישראל לעמים. לכן כל הנסיונות של התבוללות לא עלו והתנקמו תמיד בבעלי־הנסיון הזה. היהדות נשארה ב״בדידותה המזהירה״ הטבעית וההיסטורית.

כתוב בתורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ״. לכאורה מקרא זה משולל הבנה הוא: מה ענין ״לי כל הארץ״, להיותנו סגולה מכל העמים? רק המקרא הזה בא להורות, כי לא נאמרה לישראל מחמאה זו בתור זכות יתר ונשיאות פנים, אלא הבטחה זו נובעת מרצון יוצר בראשית. בזמן שהיהדות היא מה שהיא צריכה להיות, ״אם שמוע תשמעו בקולי״ — היא חוק ביצירה, שאין לש­נותו. וכשם שאין לשנות את העובדה, ״כי לי כל הארץ״ — כך אין לשנות את העובדה ״כי לי בני ישראל וגו׳ ״

בנוסח ההבדלה אנחנו אומרים: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. והנה, מה ענין אור וחושך, שההבדל ביניהם הוא חוק טבעי שביצירה, למושג ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שכל ההבדל ביניהם היא רק בהשגה שכלית! גם על הסדר, המקדים קודש וחול לאור וחושך יש להתפלא. ובזאת נוכל להתעמק ולהבין, כי יש פה מדרגות של הבדל — מן הבדל קל להבדל מוחלט. וכדי שלא לדמות את ההבדל בין קודש לחול לההבדל בין ישראל לעמים – בא ביניהם ההבדל בין אור לחושך להורות, כי ההבדל בין ישראל לעמים, היינו בין יהדות לאליליות, הוא הבדל ביצירה, כמו ההבדל בין אור לחושך.

אמנם באשר נתבונן נמצא, שאם גם ה­הבדל בין הקודש והחול גדול הוא — בכל זה יש עוד אפשרות של תמורה וחילוף, לעשות מן הקודש חול ומן החול קודש. כי ״חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי״; ודבר של חולין יכול להתקדש וליעשות קדשים, על ידי הקדשתם כצד בעליהם; ומאידך, אפשר לפדות קדשים ולעשותם חולין.

לא כן ההבדל בין יהדות לאליליות — כי כאשר יבוא ״תיקון עולם במלכות שדי״, הרי האלילים כרות יכרתון ; ובמקום שמץ אליליות אין יהדות, וכן להיפך.

לכן, ההבדל שבין ישראל לעמים הוא ממש דוגמת ההבדל שבין האור והחושך שביצירה, כי במקום האור אין חושך ובמקום חושך אין אור. ״ויבדל אלקים בין האור ובין החושך״ מיום זה אין לאור ולחושך לשמש בערבוביא, וזהו חוק בטבע. כך מיום שאמר הקב"ה ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, נעשתה הבדלה זו חוק טבעי שאין לשנותו. אמנם כדי להגיע למדרגת ההבדלים שביצירה ושבחיים, צריכים להגיע למדרגת הדעת, כי אם אין דעת — הבדלה מנין? לכן נתקנה ההבדלה ב״חונן הדעת״. למתבול­לים שמבני־ישראל חסרה, איפוא, הדעת להבין את ההבדל היסודי הזה שבין יה­דות ואליליות.

בכל פעם שאומרים היהודים: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ — מיד ״וירדפו מצרים אחריהם״, עד שיפקחו את עי­ניהם: ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״.

על מחוללי התנועות החופשיות בעם ישראל להסיק מכך את המסקנות ולהיווכח ״שכל מה שמשתדלים יהודים לחקות בחיי היחיד וחיי הציבור את חיי העמים המודרניים השקועים עוד באליליות, מתרחקים מטבעם ומן המציאות, ואינם רוכ­שים על ידי כך הכרה וחיבה מצד האומות! אדרבה, הם נעשים עוד יותר זרים ונכרים בעיניהם. אמנם בזכות יהודים מקוריים יכולים עוד העמים להבין את עם ישראל, אבל בתור עם בדומה להם אין באפשרותם להבינו.

• כאשר נשוב כולנו לדרכנו אנו, דרך ישראל סבא, הדרך ההיסטורית של היה­דות, אזי בטחה ישתנה גם היחס מצד האומות אלינו. ישובו נא החופשיים בעוד מיועד להכרת היהדות, לתורת האומה ולקדושת התורה, יקיימו נא מה שקבלו כבר — ואז בלבבם יבינו ושב ורפא להם. ואז נוכל לבנות שכם אחד את בנין היהדות, על יסוד האמונה הטהורה והתרי״ג מצוות בלי פשרה.

מה הן טענות מנהיגי התנועות החופ­שיות? אי אפשר בין־לילה לכבוש את ההמון אשר פרק ממנו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהטותו לקבל עליו את עומס ההתחייבויות הנובעות מתורת­נו הקדושה, וגם שישליך מאתו בבת אחת את כל ״ילדי הנכר״, אלילי המודרניות האירופית, שנעשתה להם על ידי ההרגל לטבע שני, ואשר לפניהם כרעו והשתחוו מיום עמדם על דעתם. נכון כי יש עוד שפלי רוח וחלשים כאלה, ואינם מרגי­שים בשום אופן כי ״השמחה במעונו״, ומתקנאים באומות העולים בשמחותיהם הקטנטנות, ויש כאלה, אשר כל תקוותם היא, שיעמדו זמן רב כעני בפתח, על מפתן היכלי העמים האליליים, עד שייעתרו לשוב לקבל אותם כדי שיוכלו לחיות כמותם כבימי ראשית האמנסיפציה.

כלום אחרי שנתגלו לפנינו העמים ״הנאורים״ כרוצחים ובחיות טורפות בדמית אדם, לא נתגאה עליהם ברוח האצילות שבנו — רק נחפוץ להידמות לבריות כאלה ולהתכבד עוד להיות, ח״ו כמוהם?

הכרת תורת סיני כמהות היהדות ודרכה בחיים, הכרת לוחות האבן בתור עמודי האומה והעולם, גם יחד — היא התביעה היסודית לכל מי שנושא שם ישראל אין זה טורח ומשא — ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. והת­נאי המוקדם לכך, המוטל עלינו: ״לך כ­נוס את כל היהודים״.

(מתוך בית יעקב, שבט-אדר תשכ"ד, גיליון 57-58)

—

הורוביץ, טוביה, בן בן-ציון.
נולד בתרנ"ג (1893). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בבודפשט ואחר כך בווינה. שם התוודע אל עולמם של היהודים החרדים שבמערב אירופה, והדבר עזר לו הרבה בהמשך דרכו הציבורית בפולין. בתר"פ (1920), חזר לגליציה, ועשה הרבה לגיבוש ההכרה היהודית בקרב הצעירים ששנות מלחמת העולם הראשונה זרעו בהם מבוכה. היה ממקורביו של ד"ר נתן בירנבוים והיה לו חלק בחזרתו של זה בתשובה. הוא היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר לסגן נשיא התנועה בפולין, עבר לסאנוק, שבגליציה המערבית  ונמנה עם מייסדי "בית יעקב". יצא בשליחויות לארצות מערב אירופה וארה"ב. פרסם מאמרים רבים בעברית, ביידיש ובגרמנית. בתרצ"ג (1933), נבחר כרבה של סאנוק. השתתף בכנסיה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה בתרצ"ז (1937), במריינבד, שבצ'כוסלובקיה, ותמך בהצעתו של הרב יהודה לייב צירלסון למען הקמת מדינה יהודית ולו גם במחציתה של ארץ ישראל. כשהקימו הגרמנים את הגטו בסאנוק הם גרשו אותו למחנה ריכוז בזסלב, הסמוכה. מקורביו ניסו להבריח אותו להונגריה, אך בדרך כשלה אשתו והוא נאלץ לחזור. נספה בבלז'ץ. כך לפי וונדר. לפי זיידמן בסוביבור בשבט תש"ג, 1943.

(רבנים שנספו בשואה)

לקריאה נוספת: ספר יזכור לקהילת סאנוק – 128, ואתר האוניברסיטה הממשלתית של ג'קסונוויל.