קטגוריה: הבדלה בין ישראל לעמים

במה אקדם

דרכי המחברים, ראשי המדברים, להציג אמרים, בפתחי שערים, בקרבם אל המלאכה, מה ראו על ככה, ומה הגיע אליהם, ומה חזו עיניהם לתאר פרי מעשיהם, אשר כוננו עשתונותיהם, מה אומר ומה אדבר ידעתי מעוט ערכי ושפל ערכי, איש צעיר חדל אישים, ומה אני לעמוד במקום גדולים להימנות בין חוברי ספרים. וארא לגשת אל הקודש כי ערום אנוכי גברא ערטילאי דלית ליה מגרמיה כלום, ובפרט בעתים הללו אשר בעוונותינו הרבים רבו הקנטרים והקנאים להטיל מום עובר וקיים בחוברי ספרים, והמעיינים מעטים, והמבקרים מרובים, וגם יש כאלה אשר לגמרי כקוץ בעיניהם ולשחוק והיתול בפיהם, להלעיב ולבזות לומדי תורה, ופרט למחברים ספרים, וציד להם בפיהם כי די לנו בראשונים ובאחרונים שהיו מלפנים, ועל הראשונים הם מצירים ומשטינים, על האחרונים על אחת כמה וכמה. ורק לספרים המאספים דברי שקר וליצנות והבלי העולם הזה ישימו עיניהם ואומרים לאלו משפט הבכורה להדפיסם ולהעשירם ברצי כסף, וש"ס ופוסקים בוז יבוזו ויורידו לארץ כבודם, ואומרים מאי אהני לן רבנן ואיזה תועלת מביא לחיי עולם אנושי. לזאת באתי למודעי כי לא מחשבותם מחשבותי, ולא באלה חלקי ולא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם. ולאלה כבר בקר משפטם החסיד רבינו יונה בשער התשובה כי לא עלינו תלונותיהם ורק שונאי השם הם פושעיו ומורדיו. דומה למלך שמרדו בו מקצת עבדיו והטיחו כלפי הרוממות של הוד מלכותו, והיות שקצרה ידם להקטין הוד כבוד של הרוממות, התנקשו והתנפלו בהתקוממות על גדודי צבאיו ועל שרי המלך המעריצים ומקדישים שמו וזכרו ובכבודו. יתימרו כקוץ בעיניהם, כחרב וכדרבונים, המלך והשלטונים, כפרוש חז"ל בעירובין (דף ע"ז) ומשנאי אהבו מות, אל תקרא משנאי אלא משניאי.

ובמה אכף לאלהי מרום ששם חלקי בין העוסקים בתורתנו הקדושה, ומיום עמדי על דעתי והייתי גולה למקום תורה, ולמדתי מתוך הדחק וקיימתי התורה מעוני. וכן גם עתה דרכי איננה צליחה להיות מאושר בחיים, ובחמלת הבורא לא נתתי טרף לפגעי הזמן ולא משתי רגלי מאהלי תורה, וברחתי אל בית תלמודי להגות בתורת ד' וכל מחסורי השלכתי אחר גוי, ולאט לאט הנחני ד' עד כה להביא ראשית בכורי על מזבח הדפוס בעוד ימי שחרותי וחרפי. ותודה לאל כבר ראו חידושי גדולים חקרי לב ואמרו לפעלי טוב ולעבודתי פוריה. והנה אמר החכם מכל אדם במשלי, היתה כאניות סוחר, והמליצו חז"ל ברוח קדשם, שהתורה נמשלה כאניה בים – הנה הדברים האלה יצלצלו באזני, עת יעלו על רעיוני ותשוח עלי נפשי על דבר מצב עם הישראלי, המדוכאים ומרודפים בלתי חשך, דוויים, סחופים ומטורפים, ויסורין באים עליהם מיום אל יום וקללתה מרובה מחברתה, עת ששונאי עם השם יגבירו ויעשו חיל, ימטירו לפידי אש על ישראל ותורתו, בעלילות שוא ומדוחים. וכעת נתנו עינימו להכחיד שונאיהם של ישראל חייו הרוחנים אשר הקריב חלבו ודמו, והמצוה העיקרית "וזבחת כאשר ציויתך במרה" חרקו עלימו שנימו, להיות הכל שוחטים אפילו חרש, שוטה וקטן חוץ מישראל, רחמנא ליצלן. ותחת אשר מעולם לא ראיתי שועל חנוני, וארי סבל וכעת נעשים ועושים, למען לחנק קיומם של אומה ולהכריתו מתחת שמי ד', חס ושלום. ובראותי עוד גורל של המחזיקים בתורת ד' אשר להם מנה אחת אפים, חשך משחור ומצבם רע ומר לא יאומן כי יסופר. ובוודאי אשמים אנחנו כי עזבנו דרך השם, וכמו שאמרו חז"ל (קידושין פ"ב) אלא שהרעותי מעשי וקפחתי פרנסתי, אבל לפעמים הלב מעיק ובמסתרים תבכה נפש הישראלי לאביהם שבשמים, או לי כי נדמיתי, חס ושלום, עד מתי עד מתי? אם כי חטאנו ומרדנו וגלינו מאדמתנו, האם פחותי ערך אנחנו מכל האומות שכנינו? האם הם המדרגה יותר מעולה מאתנו? לא לא, כל עוד שישראל בסתר המדרגה ומעולל קרנם ברפש ובוץ, אבני ספיר ויהלום הם, ועוד לא אבד זרחם, לעומת אבני גיר. וכאשר הקשו לשאול חז"ל במדרש רבתי שחטא חטאה ירושלים, וכי אומות עולם אינם חוטאים, אלא שזה המשילו חז"ל ברוח קדשם ישראל ותורתו כאניה בלב ים, כאשר אנו רואים הולכי ימים הנותנים בים דרך ובמים עזים נתיבה, כי כל הדרכים בחזקת סכנה, ויותר מסוכן ואימה חשיכה הוא על עוברי ים, כאשר עינינו רואות בשעה שהספינה מתפלגת מהנמל, וכל יום שמתרחקת יותר מחוג היבשה עוד תגדל האימה והסכנה. ועל מי ישימו מבטחם מחסם ומגנם, רק על כותלי האניה ולבם בטוח על רב החובל קברנט הספינה ועל תופשי משוט המוליכים אותה בדעת והשכל, ובזמן מן הזמנים אשר פחד מות מרחף עלימו ורוח סער וסופה יגבר ואניה מטורפת בים אנה ואנה, חושבת להשבר, ומתאי האניה נשמע קול צוחה, קול יללת גברים נשים וטף, אהה אבדנו כלנו אבדנו. קול יפלח כליות ולב והמלחים יטילו החבילות והכלים אשר באניה אל הים להקל מעליה, והמלחים ישימו נפשם בכפם להציל את כולם ממצולות ים ומשאון דכיו. ונימוס האנושי בשלטון הספינה קודם כל דבר יצילו החלשים חסרי אונים הנשים והטף, להם משפט הבכורה להצילם בסירת דוגה, ואחריהם הגברים והגדולים, ומי ומי יורד לבטן שאול יחד עם ירכתי הספינה? אם לא המלחים ורב החובל אשר הם מנהיגי הספינה, רק הם נושאים אחריות של הספינה – כן אנחנו עם הישראלי, אשר לפי עדות חז"ל, תורתנו הקדושה היא מקומה של עולם ויסודה, ואם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי (ירמיה לג) ורוח החיה באפנים רק אנחנו עם השם  המחזיקים בעץ החיים, אשר לאורו הולכים כל גויים. לכן כאשר יחשך אור השמש, אנחנו בין הסדן ובין הפטיש  אשר לאורו ובין הפטיש ואין פרעניות בא לעולם אלא בשביל ישראל, כמאמרם ז"ל, כי הוא הראשון השותה כוס התרעלה. ובמקום שאתה מוצא גדולתו של ישראל, שם אחריותו עוד יותר גדולה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות מ) גבי גר שבא להתגייר מודיעין אותו עונשין של מצות, אומרים לו הוי יודע שעד שלא באת למדה זו אכלת חלב אי אתה ענוש כרת, חללת שבת אי אתה ענוש סקילה, ועכשיו אכלת חלב ענוש כרת, חללת שבת ענוש סקילה. אי לזאת ראוי לדעת כי מטרת עם הישראלי גדולה מאד, ולעמת זה גדלה חובתם עד למאד, וכל שכן תלמידי חכמים תופסי התורה אשר אחריותם גדולה בכפלים, כדאמרו חז"ל והגד לעמי פשעם, אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות.

(מתוך הקדמת כלי שרת)

---

הרב אברהם אבא רזניק נולד בתרמ"ז (1887). פוסק ומסמיך. היה מבחירי תלמידי ישיבות וולוז'ין, סלוצק וסלובודקה, ואחרי נישואיו למד שנה אחת בכולל האברכים בראדין. בתרע"א, בשנת תרע"א (1911) נתקבל לרב בליסקובה שבליטא. נשא לאשה את הרבנית מרת אסתר בת הרב יהושע לאנדינסקי. בשנת תרע"ד (1914) בהיותו בן 23 מסר לדפוס את ספרו "כלי שרת- שאלות ותשובות, חידושי הלכות וביאורי סוגיות", אך פרוץ מלחמת העולם הראשונה עיכב את ההדפסה.  בימי מלחמת העולם הראשונה עבר אל חתנו בבריינסק, שבווהלין, שם ישב ר' שמעון שקופ, שהיה מגדולי ראשי הישיבות בדורו. לקראת סוף המלחמה, נפטרה הרבנית אסתר ע"ה בכ"ו באלול תרע"ט, בשנתה ה-36.

בשנת תרפ"ד (1924), מילא את מקומו של הרב יחיאל יעקב ווינברג בעל שו"ת "שרידי אש", כשהתמנה לרבה של פילווישוק, שבאותו האזור, והיה רבה האחרון של העיר. שם הוציא לאור בסופו של דבר את ספרו "כלי שרת" בשנת תרפ"ז (1927). הספר היה נפוץ בין לומדי ישיבות ליטא. הרב רזניק הי"ד עסק הרבה בצרכי הציבור, נסע לוועידות של הרבנים בליטא, ולהתייעץ עם רבני לקובנה. היה אוהב ציון נלהב וחבר בתנועת המזרחי.

לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, בשנת 1940 סופחה פילווישוק יחד עם שאר ערי ליטא לברית המועצות. השלטון הקומוניסטי פגע בהחיים הקהילתיים, הדתיים והכלכליים של היהודים. הרב דאג לפליטים היהודים שנמלטו מפולין לעירו, שישבה על הגבול, וסייע להם במציאת מקומות עבודה. בכ"ח בסיון תש"א (23.06.41) העיירה נכבשה ע"י הגרמנים, ומיד עם בואם, הוטלו גזירות על היהודים. ביום ד' באלול תש"א (27.08.41) רצחו הליטאים את הגברים היהודים מפילווישוק, בכפר הסמוך טילצ'יוס. כשבועיים וחצי לאחר מכן נרצחו גם הנשים והילדים.

הרב נספה באלול תש"א (1941). כן נספו בתו ועם בנו יעקב, ורבים משאר בני קהילתו.

הספר "כלי שרת" יצא לאור שוב בשנת תשי"ז (1957) ע"י בנו, דוד רזניק, קצין המחוז והממונה על מחוז תל אביב מטעם משרד הפנים. מהדורה זו כוללת תוספות מחידושי תורתו שהתפרסמו בכתבי עת רבניים, ועם דברי הערכה ואזכרה שכתב המו"ל לכבוד אביו במאמר "רבה של פילווישקי ועדתו". שם גם הובא התיאור הבא:

בכ' אלול יצאו שליחי השטן, אשמדאי, דחופים ובהולים, לכפרי הסביבה, לאסוף את יחידי הסגולה, שהועברו קודם לכן על-ידם, לעבודה אצל איכרי הסביבה. כולם נאספו והוחזרו לעיירה בתואנה כי הם יובלו לעבודה לאחת הערים הסמוכות למאמץ המלחמתי של צבא היטלר ימח שמו. הגברים כולם רוכזו שוב באותו האסם בקצה העיירה, שם אוכסנו שלושת ימים האחרונים לפני צאתם לדרכם האחרונה. ללא אוכל כל שהוא, לדכאם ולהרעיבם, לשברם בגוף ובנפש, ולעקור ולשבור כל רצון ומחשבה של נסיון להתקוממות, של תמות נפשי עם פלישתים". תכנון שטני עד סוף המבצע, שום פרט לא נעדר. ובבוקר, כ"ג באלול, הוקפה העיירה, בכל פינותיה, כניסותיה ושביליה, עשרות- עשרות רוצחים, בל יעיז מאן דהוא מיהודי העיירה להתחמק. עמדו ברובים דרוכים ומכודנים, כל ימלט, שלא ישאר שריד ופליט ליהודים יקרים אלו.
הנה הם מתרכזים בככר, בשוק העיירה, מול בית המדרש, אנשים, נשים וטף, מוצאים מהבתים, חוורים, מעונים, מאות תינוקותיהם בזרועותיהם, והשמש זורחת ושולחת את קרניה ללוותם בדרכם האחרונה ממנה לא ישובו לנצח. הנה מוצא מובל רבס האהוב, ומוצג בראש התור הארוך ארוך, הנה מובל גם רבה הזקן של ווילקובישק. הרב הגאון ר' אליהו אהרן גרין, שהתאכסן אצל בנו יחידו ר' יצחק, חתנו של ר' זאב פרידמן, מנכבדי העיירה. הוא ניגש אל ידידו המובהק, רב העיירה, אבי הקדוש, והם מתחבקים ומתנשקים, יודעים כי שעתם קרובה. נפרדים איש מרעהו, נפרדים מעולם אכזרי זה לנצח. החיות הטורפות אינן מעיזות להפריע, בכי חרישי קורע לבבות של אבות ואמהות ותינוקותיהם, המובלים כצאן לטבח.
תהלוכת המוות זזה לפי פקודה. אין פנאי, לרוץ, לרוץ, להתקדם בדרך היערה. מהר מהר. נכשלים נדרסים בשעטות פרסות הסוסים הרוכבים. הנה שוכב ד"ר דמבובסקי, בעל דרגה צבאית ליטאית גבוהה, ראשו פצוע בחרב, על כי העיז לצעוק חמס, וכי אין בכחו לרוץ. במרכז היער הוצב קבר האחים הגדול, שם פולחות יריות והדן מהדהדות.

דפי עד ע"ש הרב אברהם אבא רזניק, מולאו ע"י חתנו מנחם דרמר מכפר הרוא"ה, וע"י נכדו.

בין המאמרים שכתב שרדו מאמרים ב"שערי ציון" (הודעת בעל דין. חוברת ח-ט תרפ"ח), ב"כנסת ישראל" (בדין אתרוג מורכב. תמוז תרצ"ח, ועוד).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, כלי שרת, דפי עד באתר "יד ושם", יהדות ליטא (תל אביב, תשל"ב) כרך ב' עמ' 216, וויקיפדיה ערך פילווישוק.

מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.

ודרשו חז"ל מנחות כ"ח "באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב, אינה באה כפתורים ופרחים". ולכאורה יש להבין אם גם באמת שאר מיני מתכות כשרים למנורה, כמו שאמרו חז"ל במנחות, אם כן למה הקפידו כי הכפתורים והפרחים אינה באה אלא בשל זהב. וכי איזה נפקא מינה יש בזה להקב"ה?
והנראה בזה רעיון מושכל, לתכונת המדינה העברית, והוא, כי הנה בימים האחרונים, נהייתה חדשה בקרב עניני הממלכות אשר באירופה, כי הפרידו את ענייני־המדינה מענייני־הדת, לעשותם לשתי רשויות שונות שאינן נכנסים זה לתוך תחומו של זה, ותחת אשר לפנים משלה הכנסיה הדתית ברומא מקום מושב האפיפיור שלהם על ממלכות ועל מדינות, וכל ענייני המדינות היו נחתכין כמה פעמים על פי ההוראה של הממשלה הדתית ברומא, אשר נתנה את חתיתה בארץ החיים על שרים ומלכים מרחוק. הנה עתה הפרידו בין שני הדברים האלה, באמרם, "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם" ענייני־המדינה לחוד וענייני הדת לחוד! להמדינה יש ענין לעסוק על פי הצרכים החברתיים הכלליים, הכלכליים והמדיניים של העם, ולהדת יש עסק עם ענייני הרוח המוסר, והמדות על-פי דרכה היא, ושני הדברים אינם מחוברים כלל זה עם זה בטבע ולמה להם לבני אדם לכורכם יחד בעל־כרחם?!

והנה גם בינינו בני ישראל, קמו תרבות אנשים, החפצים גם הם לעשות כמתכונת הגוים הזרים, ובטרם עוד נבנתה כלל ארץ ישראל, בטרם נוצרה עוד איזה מדינה עברית, וכבר הם קוראים וצועקים כל היום, הפרידו את הדת מענייני המדינה. ארץ ישראל, הם אומרים, צריכה להבנות על יסודות עממיים כלליים, מבלי לערב את ענייני הדת עמהם. אולם לו חכמה השכילו, "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה" ובה בשעה שאצלם, אצל הגוים, המנורה והמאור נפרדים לגמרי זה מזה, ענייני המדינה וחרושת המעשה נפרדים מענייני הרוח והמוסר, הנה אצל בני ישראל, המנורה והמאור אחת הם, כרוכים זה בזה, כשלהבת בפתילה ואין להפרידם בשום אופן זה מזה.

המנורה העברית חיה היא, כל גביע וכפתור שבה, הוא חלק מהאור שבתוכה. הכלים והאורות, הטכניקה הגדולה והנפלאה וההשפעה הרוחנית הטהורה יתאחדו לאחדים במנורה העברית. גם הכלים, השונים, כגביעים כפתורים ופרחים, המסמלים את תעודות הטכניקה, האמנות, והיחוסים המדיניים אשר בין עם לעם, גם הם ינקו את כחותיהם מהאורות וגם הכלים, ישמשו תעודה רוחנית נשגבה, לא מעט, מעצם האורות!..

אצל בצלאל כתיב (שמות ל,א) ואמלא אותו רוח א' בחכמה וכו' ובעל מלאכה, שגם המלאכה הטכנית נעשית ברוח א', וזהו איפוא אשר ירמזו הגביעים והכפתורים שבמנורה, לאמר לך כי לא רק אורות רוחניים בלבד נושאת המנורה בקרבה, כי אם גם ענייני המדינות, לכלם ישגה אפשרות של התפתחות רחבה אשר תעבור עוד את התפתחות הטכניקה הכללית ותתעלה עליה לאין ערוך. אולם במה דברים אמורים, לכפתורים ופרחים ממנה יהיו, שכחות הבניין הטכניים וענייני המדינות של העם לא יתפרדו מכוחות הרוח, מעצם האור. כי אז אך אז ישעבד לו את כל כחות הטבע כלה, ליצור כלים חדשים ויצירות חדשות המיוחדים ביפים ובתכונתם שבעתיים מכל חמודות הגוים האירופאיים הנאורים.

והנה הזהב הוא אמנם מתכת דוממה ככל מיני המתכות, אולם המתכת המיוחדה הזאת מדברת אלינו הרבה, כי בהיותה בטבעה נתכת כמה פעמים בתוך הכור, היא פולטת תמיד את הסיגים והפסולת מתוכה ומשארת לעצמה את הנקי ואת המזוקק, ולא עוד אלא שהיא מקבלת טהרה תמיד בזיקוק אחר זיקוק, עד אשר תצא טהורה ונקיה לגמרי מכל שמץ ודופי, שמבחינה זו, אפשרות ההיתוך והצירוף הבלתי פוסק, היא משמשת דוגמא לאדם, עד כמה עליו להתרכך, לפלוט את הפסולת שבקרבו, עד כמה עליו לקבל את ה"היתוך״ שמביאים עליו, לזקקו ולצרפו. ואם שהדבר גורם לו הרבה יסורים הנה עליו להיות כזהב הזה, שהיתוכו בתוך הכור כפעם בפעם אינו נשאר בלי תועלת ובכל פעם ופעם מזדכך החמר יותר לתעודתו, הפסולת נפלטת והסולת נשארת. וככה אם מביאים היתוך על האדם והתפרדו כל עצמותיו או היתוך־עממי שלם כשבא לעולם וכל העם בא איפוא בסוד ההיתוך בצאתו גולה ונדכא, ויסורים רבים באים עליו למען להעריכו מחדש ולבנותו בתכניות־בנין חדשות, כי אז עליו לראות כי ההיתוך הקשה הזה ימלא את תפקידו לצירוף ולזיקוק, כי יפליט את הפסולת, כי יזדכך מן הדופי, ו לא יהיה "היתוכו" לבטלה, חם ושלום, כי אם לא כן ההיתוך למה הוא בא? והנביא (ירמיה ו) מתאונן על בני דורו "נהר מפוח מאש – לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו", הנה יש בזה שני חסרונות. ראשונה שההיתוך עצמו קשה הוא מאוד אצלם, כי הם קשי-ההתכה, כי עד שהגיעו לכלל התכה, הנהר המפוח. ושנית, כי גם ההיתוך שמביאים כבר עליו, אינו פועל את פעולתו בהסרת-הסיגים, אלא שיש עוד כי מוסיפים לעכור עוד את החומר שהוא בא אל תוך הכור!..

וכחזון הזה אנו רואים גם בדורנו אנו, שכמה שמתיכים אותו בכור הצרות והפורעניות שהתרגשו לעולם, אינו חפץ בשום אופן לעזוב את דרכו הרעה, ולנער מעליו את הסיגים העכורים שדבקו בו. הנה מספרים, על איזה מלך ידוע שהתאמץ לבער אחרי נביאי השקר שבארצו. ויהי היום, וישמע כי נשאר איזה איש אחד המתאמר לנביא בעיני העם המרבה הבלים, ויקח את חרבו מתחת למדיו ויבא אל עיר הנביא, ובבואו, הציע לפניו להגיד לו, בנבואה קצו ומדת ימיו מה הוא. והנביא הזה שפיקח היה בקש ממנו חצי־שעה לישוב הדעת, אחר כך אמר אליו, "להודיעך בדיוק את יום מותך קשה", אולם, בנבואה הראו לי כי כשני חדשים לאחר מותי אני תמות גם אתה!.. המלך בשמעו את הדברים האלה, לא הוציא עוד את חרבו מתעדה, ולא המית עוד את הנביא… הדבר פשוט, ידע אמנם המלך שאין להאמין בדברי הנביאים הללו, ואין ממש ב דבריהם, אולם מכיון שתלה את חייו בחייו של הנביא, הרי יש לחוש לספיקא, ולספק ספיקא, ועל כן שב לביתו כלעומת שבא מבלי נגוע בו לרעה. הדור הזה החכם בעיניו, כמה פעמים שמתיכים אותו, הנה גם ספק לא יעלה על לבו, אולי מתעלל ד' בו, בעד מעשיו הפרועים, הוי "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה"…

והוא שאמרו ז"ל כי בזמן שהיא באה זהב, היא באה גביעים וכפתורים, כי בזמן שהאומה ממלא תפקידה, בזה שהיתוכה הבלתי פוסקת לדורות, מביאות אתן צרוף אחרי צרוף, והנסיונות הקשים הבאים עליה מזקקים איפוא את העם לפלוט את הפסולת שבקרבו, כי אז היא באה "גביעים וכפתורים", שהם בחינת הכלים של האורות, גם הטכניקה המדעית, גם המדינה לענייניה, הכל מתפתח והולך לשם ולתפארת. כל פרח כפתור שבו נעשים מכוון לתעלומות. כחות שונים של אור ומאיר הפורים ומפרים את כל היצירה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליו. אולם בזמן שאינה באה זהב, שאינה באה בסוד ההיתוך והצירוף הנכון, אם כך כל הגביעים והכפתורים למה הם באים? המנורה צריכה להיות "באהל מועד" והיא על פי מה שאמרו ז"ל (זבחים ס"א) דלחם הפנים אינו נפסל במסעות דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ולפיכך בכל העתים ובכל התקופות יש להקים את תעודת "אהל מועד" בישראל, ואתו עמו גם את תעודת "המנורה" חוקת עולם לדורותיכם, שבכל הדורות היותר מאוחרים, יהיו תמיד הנרות העממיים הישראליים נרות התורה והאורה – ערוכים יחדיו לפני ה'!

אברהם משה וויטקינד

אבד"ק ב אלטרומאנץ – ליטא

(ילקוט הדרוש ב, סימן יז, מאת  הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

ב"ה ווישעגראדעק

דרוש לפרשת ציצית

אמרו לנו רבותינו הזהר במצוה קלה כחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של המצות, גדולה וחשובה היא כל מצוה ומצוה, אבל חשיבות מיוחדה ישנה למצות ציצית שהתורה עצמה מעידה עליה וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ד' ועשיתם אותם, ראו והתבוננו היטב אל הציצית אז תזכרו את כל מצות ד'. אבל לא לידי זכירה גרידא תביא אתכם הראיה בציצית אלא גם ועשותם אותם. ההתבוננות בציצית העיקר בפתיל התכלת "וראיתם אותו" תביא אתכם לידי עשית המצות. לא מצוה אחת או שתים אלא כל מצותי ועשיתם אותם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. הראיה בציצית תביא אתכם גם לידי זה שלא תלכו אחרי חמדת לבבכם ומראה עיניכם. כה גדול כחה של הציצית. והגמרא במנחות פרק התכלת מספרת לנו מעשה באדם אחד שהיה זהיר במצות ציצית שמע שיש זונה אחת בין הכרכים וכו' באו ארבע ציציותיו וטפחו לו על פניו, ובזכות הציצית ניצול האדם הזה מן החטא. ועומדים אנחנו וחושבים עומדים ותמהים במה גדול כחן של הציציות הללו שהן מביאות את האדם לידי עשית כל המצות? במה גדול כחן של הציציות שהן שומרות את האדם מן החטא?

הבה נזכיר לנו את ההבדל היסודי והעיקרי שבין ישראל לאומות העולם, שבין תורת ישראל לחכמות הגוים.

הודו גם חכמי האומות ואמרו בני ישראל נתנו את הרוח והמוסר לעולם ובני יון את היופי. אצל ישראל העיקר הוא הרוח, המוסריות, המדות הטובות. ואצל האחרים העיקר הוא הגוף, השרורים החזקים והיופי. אצל ישראל העיקר הוא התוך הגרעון הפנימיות, אצל האחרים הקליפה, החיצוניות, הברק החיצוני שמכסה על הרקבון הפנימי. אצלם אומר המשל "נשמה בריאה בגוף בריא"; אם הגוף בריא וחזק אז גם הנשמה בריאה וחזקה, יען כי הגוף אצלם הוא העיקר והנשמה הולכת אחרי הגוף. ואנחנו אמרנו אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו. הקנקן כשהוא לעצמו אינו כלום, הקנקן יכול להיות חדש ויפה אבל היין שבו הנשמה יכולה לחיות חמוצה ומקולקלת עד היסוד.

"חכמה יונית אין לה פרי כי אם פרחים" אמר החכם. אמנם יש בחכמה הזאת פרחים יפים מרהיבי עין אבל ריקים הפרחים הללו. הפרח הזה לא יביא צמח. פירות אין כאן, דבר ממשי, דבר מוסרי ותועלתי אין כאן. אבל אצלינו אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קימת לו לעולם הבא ותלמוד תורה כנגד כולם. יש כאן פירות לא רק עולם הזה אלא גם לעולם הבא. ובצדק דמו חכמינו ז"ל בכמה מקומות את תורת ישראל להאשה הכשרה והצנועה שכל כבודה פנימה, ואת החכמות החיצוניות לאשה זונה וזרה שהיא נמאסת ונשחתה והיא מקשטה את פניה להוליך שולל את עוגביה ביפיה החיצוני המעושה. תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב, אל תקרי מורשה, אלא מאורשה. ראה חיים עם אשה אשר אהבת. אמר חזקיה, אם אשה ממש, כשם שחייב להשיאו אשה כך חייב ללמדו אומנות, ואם אשה תורה, כשם שחייב ללמדו תורה כך חייב ללמדו אומנות (קידושין ל,ב). האשה הזרה היא סמל המינות. בפרק ה' במשלי מרבה החכם מכל אדם לדבר על דבר האשה הזרה שמשתדלת למשוך אחריה ברשתה "כי נפת תטפנה שפתי זרה וחלק משמן חכה", ואחר כך "הרחק מעליה דרכך", ודרשו חכמינו בעבודה-זרה י"ז עמוד א' הרחק מעליה דרכך, זו מינות.

כנגד האשה הזרה הזאת, המינות והאפיקורסות מדברת התורה בפרשת כי תצא. כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר. בשעה שהעם יושב בארצו ואינו בא במשא ובמתן עם עמים אחרים אז חי הוא לפי מנהגי תורתו, לפי המסורת שהורישו לו אבותיו ואבות אבותיו, הוא איננו נמשך אחרי מנהגי זרים, יען כי אינו מכיר אותם. אבל בשעה שהעם יוצא למלחמה על אויביו ובא אל גבולות עמים זרים, אז מתגלים לפניו לא רק עמים חדשים, אלא גם תרבות חדשה, תורות ואמונות חדשות. ולכן מזהירה אותנו התורה כי תצא למלחמה על אויביך וראית בשביה אשת יפת תואר, כי תבוא אל גבול עם זר ואתה תראה שם את האש,ה התורה של העמים האחרים, אבל האשה הזאת כל מהותה הוא רק זאת שהנה יפת תואר, יש כאן יופי מדומה, יופי חיצוני, יפיפותו של יפת. וחשקת בה, אתה תחשק ביופי הזה, היא תיקח את לבבך, כי תחשב כי ביופי הזה יש איזה ממשות פנימית, כי הלא כך אומר המשל הרומאי "נשמה בריאה בגוף בריא". אתה תראה את כל הנמוסים היפים שלהם ואתה תחשוב כי אמנם יפים ונעלים הם, וחשקת בם ולקחת לך לאשה, מתיר אני לך את הדבר, קח לך את האשה יפת התאר הזו את החכמה של העכו"ם. אם לא אתירה לך הלא תשא אותה באיסור (לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע), אבל דבר אחד אני מבקש ממך הלא יהודי אתה, בן לעם של קדושים וטהורים, של נביאים וחוזים, של קדושי עליון אשר לא הלכו אחרי מראה עינם, אחרי יופי מזויף ואשר בקשו בכל דבר ודבר את הגרעין הפנימי, את היש והקיים הבלתי חולף, לכן מבקש אני ממך: אל תלך גם אתה אחרי מראה עיניך וחמדת לבבך, כי דבר שוא ושקר מושך את לבבך. והבאתה אל תוך ביתך, הבא אותה, את יפת התואר הזאת, אל תוך ביתך היהודי הספוג קדושה וטוהר אל תוך ביתך אשר בו כבודה בת מלך פנימה. וגלחה את ראשה מעליה. אתה חושב כי אמנם באמת יפה היא הזרה הזאת, אבל טועה אתה. זהו רק יופי חיצוני. תגלח נא את שערות ראשה המסתירות עליה. והסירה את שמלת שביה מעליה. תסיר נא את השמלות והבגדים, את הדברים החיצונים המקשטים אותה, אז תראה אותה כמו שהיא באמת, בניולותה ובניוונה, תראה כי היופי הזה החיצוני מכסה על זוהמא פנימית. ומובטחני בך כי תשנא אותה ותשלח אותה לנפשה, את האשה יפת התואר, את החכמה של האומות.

אצל ישראל אסור ללכת אחרי העינים. אצל ישראל היופי החיצוני כשהוא לעצמו אינו כלום. אצלנו כל מנהג ומנהג, כל מצוה ומצוה יפה היא בחיצונותה, אבל עוד יותר נעלה היא בתכנה, בכוונה הנשאה הצפונה בה.

עשה לך סכה נאה, אתרוג נאה, תפלין נאים. יפה היא הסכה כשהיא לעצמה, יפה הוא האתרוג, יפים הם התפלין, אבל מלבד זה כוונות נעלות ונשאות ישנן גם בסוכה גם באתרוג וגם בתפלין וכן בכל המצות, ותכונות והרמזים האלו מזככים ומטהרים את הנשמה. חפץ הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות. לזכות פירושו לטהר, המצות מזככים ומטהרים את ישראל. ועל הסגליות הזאת של המצות, אשר הם יפים בחיצוניותם ונעלים בפנימיותם ואשר הם מזכים ומטהרים את הנשמה, מרמזים הציציות.

בציצית יש חוט של תכלת בתוך חוטים לבנים. החוטים הלבנים מראים כי תכלית התכליות של עשית המצות היא להלבין ולזכך את הנשמה, כי הלובן היא סימן הטהרה, אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והתכלת מרמזת על מהותן של כל המצות אשר יפות הן בחיצוניותן ונעלות בפנימיותן.

צבע התכלת היא הצבע הכי יפה בעולם. תכלת דומה לים וים דומה לרקיע. תכלת זו זהו מראה היפה של הים והרקיע שמושכים את לב האדם ומרהיבים ביפים. אבל בתכלת יש לא רק יופי בלבד אלא גם תוכיות קיימת וחזקה (עיין תפארת ישראל הקדמה לסדר מועד בענין תכלת, ואמר כי בתכלת היה יופי וקיום). ועל זה אומרת לנו התורה בפרשת ציצית, ולא תלכו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. לא תלכו אחרי היופי החיצוני של חכמת הגוים ושל מנהגיהם התפלים, יען כי העין רואה רק את החיצוניות. התבוננו  בציצית, וראיתם אותו. אז תראו את הדרך עליכם בה ללכת, ואת התכלית אשר עליכם לשאוף אליה. כשתתבוננו אל התכלת אז תזכרו כי עליכם לעשות את כל מצות ד' שדומות לתכלת, יפות בחיצוניתן ונעלות בתכנן. ועשיתם את כל מצותי, ולבסוף והייתם קדושים לאלקיכם. לזה מרמזים החוטים הלבנים, יען כי המצות מלבנים ומזכות.

ובאופן זה נוכל לפרש את המעשה באדם אחד שהבאני למעלה. האדם הזה חפץ להדבק אל הזונה שבכרכי הים. זונה כמשמעה, או חכמת העכו"ם שנקראת זונה, אז באו הציצית וטפחו על פניו. הציצית הראו לו כי יופי חיצוני שאינן לו תוכיות ממשות מאוס הוא. הוא זנח את ההבלים ונשמר מן החטא. כן יעזרנו ד' שבזכות מצות ציצית נדבק בתורת ד' ובמצות אמן.

אלקנה ווייצמאן

(הבאר, סימן מו, תרצ"א)

---

המאמר המופיע כאן למעלה נלקח מתוך כתב העת "הבאר" (תרצ"א, 1931) בעריכת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד. לא הצלחתי למצוא פרטים על קורות כותב המאמר, הרב אלקנה ויצמן מווישגרודק.

העיירה וישגרודק (כיום אוקראינה) במחוז טרנופול, היא היתה מאוכלס כמעט כולה בידי יהודים. העיירה השתייכה להאימפריה הרוסית, ובין מלחמות העולם עברה לידי מדינת פולין עד שנכבשה בידי הגרמנים בראשית חודש יולי 1941. ב- 16.03.1942, כשהוקם הגטו בוישנייבץ הסמוכה, הועברו לשם יהודי וישגרודק ומיישובי הסביבה, עד שמספר יושביו הגיע לכ-3,500 איש. בגטו שררו תנאי רעב כבדים, אשר הפילו חללים רבים. באוגוסט 1942 פשטו על הגטו שוטרים אוקראינים, ירו לתוכו באופן אקראי, ובכך רצחו עשרות מיושביו. ב- 11.08.1942 נרצחו 2,669 יהודי הגטו הנותרים, רובם נשים וילדים, מחוץ לעיירה, תוך שבשבועות הבאים נערך מצוד מקיף אחר יהודים שהסתתרו בעיירה ובסביבתה.

בדפי עד של "יד ושם" ישנו דף על שם הרב אלקנה ויצמן הי"ד ממרקשוב שעל יד לובלין, שנולד בשנת 1899. מספר הזכרון של קהילת מרקשוב ניתן ללמוד שהרב ויצמן הגיע לאחר פטירת רבה הקודם של מרקלשוב, בשנת 1933. (בספר הזכרון שם הרב הוא "אלחנן", בעוד שבדף העד שמו "אלקנה").

בשלב זה, אני לא יכול לדעת האם הרב אלקנה וייצמן שהיה בשנת 1931 בווישגרודק, הוא אכן הרב אלקנה וייצמן שהגיע ב- 1933 לכהן כרבה של מרקלשוב.

מרקושוב נכבשה בידי הגרמנים  ב-11.09.1939. במאי 1941 הוקם גטו מרקושוב. פליטים מיישובי האזור הועברו לגטו, הצפיפות גברה והיה מחסור במזון. כ-500 יהודים, רובם זקנים וחולים, גורשו באפריל 1942 לאחד ממחנות ההשמדה, כנראה לסוביבור. כעבור זמן מה הועברו לגטו מרקושוב מגורשים מסלובקיה, ומספר התושבים בו גדל לכ-1,500.
ב-09.05.1942, נערכה אקציה במהלכה נרצחו זקנים וחולים ושאר יושבי הגטו גורשו למחנה ההשמדה סוביבור. הרב ויצמן נשלח מתחנת הרכבת בלנטשוב, ונספה עם אשתו ושני ילדיו.

מקורות: מרכז מורשת יהודי פולין, ויקיפדיה, אנציקלופידיה של גטאות.

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב"ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז"ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו', לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו', אמר לו ליעקב וכו' ימחו על קדושת שמך וכו', אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו' מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד' אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ"ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד' לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב"ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב"ה לחלקו, וחלק ד' עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ"ל. והקב"ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד' אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ"א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו' כי שמים כעשן נמלחו וגו' וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד' דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו וגו' אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז"ל (בברכות ז') דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב"ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד' יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד' לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד' אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד' והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)

---

הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד, נולד בסטרי שבגאליציה (כיום אוקראינה) בשנת תרל”ז (1877) לאביו רבי דוד, נכד קצות החושן והתוספות יום טוב, ולאימו עטיל בת רבי אברהם אבלי רייצס. מילדותו ניכר בכישרונותיו הנעלים ונקרא ‘העילוי מסטרי’. היה מגדולי תלמידי רבי אריה לייבוש הורוביץ אב”ד סטרי, והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי שלום מרדכי שבדרון המהרש”ם ברז’אן ורבי יצחק יהודה שמלקיש מחבר שו”ת “בית יצחק”. נשא לאשה את שרה בת רבי יוסף פנצר ראב”ד דרוהוביטש מחבר הספר “פרי יוסף”, בשנת תרס"ז (1907), נתמנה לדיין ומו"ץ בדרוהוביץ' (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע"ט (1919), נתמנה שם לראב"ד כממלא מקום חותנו. הוא ייסד ישיבה בעירו ולימד תורה לתלמידיו, עד לסגירת הישיבה בשל קשיים כלכליים. היה מחשובי הפוסקים בגאליציה, ראש חסידי טשורטקוב בעירו ומראשי אגודת ישראל בגאליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. 

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, המהר”ם שפירא זצ”ל, התאספו גדולי התורה ידידי הישיבה והחליטו להקים ועדה בשם “השלטון הרוחני” שתפקח על סדרי הלימוד ותקבע את דרכה של הישיבה. האדמו”ר מלובלין רבי שלמה אייגר מונה לנשיא הישיבה, ורבי יוסף קניגסברג לסגנו. רבי משה פרידמן האדמו”ר מבויאן-קראקא מונה לנשיא “השלטון הרוחני”, והרב זאב וולף נוסנבוים מונה לחבר הוועדה, לצד צדיקים גאונים נוספים: רבי נחום וידנפלד מדובמבראווא ואחיו רבי דוב בעריש ווידנפלד אב”ד טשעבין, רבי אברהם וויינברג מוורשה, רבי אריה צבי פרומר מקוז’יגלוב, רבי מנחם זמבה מוורשא, רבי שמואל פירר מקראס ורבי משה חיים לאו מפרשוב-פיעטרקוב. וכמשגיח הישיבה שימש רבי שמעון אנגל מזעליחוב.

רבי זאב וולף נוסנבוים ניספה בשואה עם קהילתו ומשפחתו בשנת תש”ג (1943). ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עמ’ 105) הובאו זיכרונותיה של רבקה שפירא על עיר מולדתה, על קורות העיר בשואה: “כאשר עלה הצורר על העיר, ציווה מיד לאסור את נכבדי הקהילה היהודית והחלה פרשת הייסורים והעינויים. בראשית שנת 1942 אסף את כל שרידי היהודים שנשתיירו מן ה”אקציות” הקודמות, למען פעולת חיסולם הסופי. הרב ר’ זאב וולף נוסבוים צעד בראש תהלוכת המוות, ובקומה זקופה, בשירה וריקודים עודד את ההולכים לקראת קידוש השם. וכך נכרתה קהלת יהודי דרוהוביץ, אחת הקהילות המפוארות והנכבדות בגליציה המזרחית”. 

על חיי קהילת דרוהוביץ' ועל חורבנה ניתן לקרוא גם באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

רבי זאב וולף נוסנבוים כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. הוא חיבר את הספרים ‘כבוד הלבנון’ (1904) הכולל חידושים על הש"ס בחריפות ובקיאות, “זיו הלבנון" (1931) הכולל דרשה ושו”ת, וספר “ארז לבנון” (1939) הכולל את דרשתו ממעמד סיום הש”ס העולמי מהדף היומי וגמר כתיבת ספר תורה בישיבת חכמי לובלין. קונטרס “גינת אגוז” שכתב הובא בספר “דברי הילל” חלק ג (1935). חידושים ממנו הובאו בכתבי עת שונים ובהם בגליון א של קובץ חידושי תורה על תלמוד ירושלמי “נר מערבי” (1990).

חתנו, רבי שמעון גבל, מחבר הספר ‘שם משמעון – כלי הגולה’, כיהן ברבנות ברעזיב וקאטוביץ. לאחר נדודים ועינויים קשים בסיביר הגיע לבוכרה על גבול אירן. הוא עבר לארה”ב וכיהן שם בקהלת כנסת ישראל ברונקס. בזקנותו עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בירושלים בכ”ד בניסן תשמ”ו.

 

ואחרי שהראיתי לדעת תכונת עם הישראלי, שאפילו הריקנים שבהם, הפושעים והאפקורסים מלאים עוז ותעצומות למסור נפשם על קדושתו יתברך, נבוא לסיים המכלתא שהתחלנו. ונחזור עוד הפעם לדקדק במקרא של תשובת הרשע, והיה כי יאמרו אליכם וגו' ואמרתם זבח פסח הוא לד'. ויש לדקדק למה לא כתב ואמרתם אליו, וכמו שכתוב בתשובת שארי הבנים, והגדת לבנך. ונראה לי שתשובה הזאת אינה באמת להבנים השואלים, כי אם לנו לעצמנו. והוא כאשר יפול לבנו מרוב יאוש, בראותינו במצב הצעירים שילכו מדחי אל דחי בדחית התורה, ואין דבר שיעצור את שרירות לבם הרע ובמצב כזה הלא יש לחוש כי עתידה תורה שתשתכח מישראל חלילה, כי בניהם אחריהם הלא ירבו עוד להרע יותר. ולכן במצב נורא כזה עלינו לאמר לעצמינו ולהתנחם במה שנתבונן כי שלהם גדול משלנו. דהנה הנפש החיים כתב שהלמוד על מנת שיהיה לו חלק לעולם הבא אין זה נחשב ללימוד לשמה, כי אם לשם עצמו. דמפני שהוא מאמין בגודל שכר התורה לעולם הבא, משום הכי בוחר הוא ללמוד. ונמצא שאינו עובד בזה להקב"ה, כי אם את עצמו. לימוד לשמה נחשב כשאינו מצפה לתשלום גמול בעולם הבא בעד למודו. ומעתה לכו נא ונתבונן, קדוש השם של מי גדול, שלנו או של בנינו. ידענו למדי את כחו הגדול שנמצא בעם הישראלי, לשלוף צווארו נגד חרב הצר הבא לצרור ולגזול את דתו מאתו. וקורותינו מלא מספורים נפלאים כאלו, שכמו בחלילים רצנו לקראת המות בכל שעות השמד. אבל האם נוכל לחשוב זה לעבודה תמה לשמה. הנני מסופק הרבה, כי מפני שאבותינו היו מאמינים גדולים בשכר ועונש הנצחי ובהשארת הנפש, לכן כשרצו לזכות בשכר הצפון למקדשי שם שמים ברבים, ולזכות בכתרה של תורה, קיבלו עליהם באהבה דין שמים כדי להגיע להשכר הנפלא. ואם כי זהו קרבן גדול מצדם להקריב חייהם וחיי בניהם על מזבח אהבת ה', אבל אין זה קרבן "לד'", כי אם לעצמו. מה שאין כן הרשעים והאפקורסים שאינם מאמינים בתורה ובהשארת הנפש ובשכר ועונש, ואפילו הכי מסרו נפשם על קדושת השם. הרי הוא קרבן "לד'".

והיינו מה שאמר הכתוב והיה כי יאמרו בניכם מה העבודה וגו', שזו שאלת הרשע. ויפול לבבכם בשעה שתשמעו שאלות כאלו. איעצכם "ואמרתם", לעצמכם תאמרו, זבח פסח הוא "לד'", דאף על גב שהיו אפקורסים ולא שמעו למצוות משה רבינו עליו השלום, ואפילו הכי על נקודה העיקרית שהוא שחיטת הפסח, מסרו נפשם גם הם. וגם הם שחטו הפסח. הרי פסח שלהם הוא לשמה ממש, אחרי שאינם מצפים לתשלום שכר, שאינם מאמינים בזה. לא כן הפסח של הצדיקים, יוכל היות שאינו פסח לד' כי אם לעצמו.

והתבוננות כזה נמצא בכל דור, אם רואים אנו את זקנינו וחכמינו סובלים על שם ישראל, לא יגדל המופת כל כך. כי מפני שמאמינים הם בתורה ובשכר ועונש, אין רצונם להחליף עולם קיים בעולם עובר. אבל צעירנו שאינם מאמינים בשום דבר, ואם היו רוצים להמיר פ"ס הישראלי היו נגאלים כרגע מכל צרותיהם, ואפילו הכי נכונים הם לסבול כל צרות קשות וגזירות רעות, ולא יחליפו ולא ימירו תעודה הישראלית בנכרית, הרי מסירת נפש שלהם גדול משלנו.

והיינו מה שאמר המכלתא והיה כי יאמרו וגו' בשורה רעה נתבשרו ישראל, שעתידה תורה להשתכח, כי בריבוי בנים כחשים השואלים שאלות כאלו, בלתי ספק שעתידה תורה להשתכח חלילה. ועל זה בא היש אומרים כי בשורה טובה נתבשרו שעתידים להיות להם בנים, שאפילו במצב כזה, כפירה ואפקורסות, אפילו הכי בנים הם לעם הישראלי ואינם ממירים עמם בעם אחר. הרי בטוחים אנו על כל פנים שיהיו לנו בנים. ובלא הבשורה הזאת חשבנו כי אם יגיעו למצב נורא כזה לשאול שאלת הרשע, יצאון לגמרי מדת הישראלי להמיר עמם בעם אחר, אבל לאחר שתבשר התורה כי גם במצב כזה לא ימירו עמם באחר, הרי בטוחים אנו בבנים ובני בנים ובקיום עם הישראלי לנצח. וזהו מה שיש לומר בבאר המכילתא הזה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

ויבואר לפנינו בהקדם דברי המדרש רבה (פרשת אמור) ולקחתם לכם ביום הראשון, אחר כל אותה החכמה שכתוב בשלמה, החכמה והמדע נתון לך (מלכים א,ה) ותרב חכמת שלמה וגו' ויחכם מכל האדם, ישב לו תמיה על דברים הללו, שנאמר שלשה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים, דרך הנשר בשמים, דרך נחש עלי צור, דרך אניה בלב ים. שלשה נפלאו ממני, זה פסח מצה ומרור וכו'. עד כאן לשון המדרש רבה.

המדרש הזה הוא אחד מן המדרשים הפלאיים המפליאים הפלא ופלא את לב המתבונן בו. והנראה לי לבארו, דהנה חכמים חכמו, נבונים התבוננו בסוד כח קיום כח הנצחי של עם ישראל סבא אשר לחו חדש עמו אף כי זה כאלפים שנה אשר נתש מעל אדמתו, מפוזר ומופרד בין העמים, ובעוד אשר עליו ללחום תמיד בעד נפשו וקיומו, ויש לו מלחמה בעמלקים מדור דור, בכל זאת רוחו יגביה עוף וימריא במרום דעותיו הנשגבות אשר ישאב ממקור תורתו הקדושה. הן מעל קורות דברי ימי עולם נראה אשר העמים המנוצחים, אף כי לא נתשו מעל אדמתם, הלכו תמס במשך הימים ויתבללו ויתבלעו ויתבטלו בקרב העם המנצח אשר היו אדונים להם. ובמה אפוא כחו של העם הזה, עם ישראל, גדול. חדה סתומה הוא אשר כל חכמי העמים נלאו לפותרה.

אכן את אשר לא מצאו חכמי העמים בחקירתם, מצאו חכמי ישראל ברוח בינתם. ואת הפתרון הנכון הליטו במליצותיהם העמוקה, אשר בדברי שלמה, שם חפרו וממקורם שאבו את הפתרון הנפלא לחדה הסתומה הזאת, וכל הרעיון העמוק הדרוש להבנת הפתרון כלול במעטפת המליצה הקצרה המבארת דברי שלמה "שלשה נפלאו ממני" זה פסח מצה ומרור, דהנה התמיה, העצומה שהבאנו מתחלקת לג' ענפים.

א – מסירת הנפש בעד קדושת אמונתו הטהורה באופן נשגב כזה, שכל הרוחות הרעות וכל הגזירות הקשות לא יעבירו אותם להמיר ולהחליף שם ישראל. וכי תאמר שעם הישראלי עם הרוח הם, אידיאליסטין גדולים, ומשום הכי כל כפר לא ישווה להם, במקום שיש חלול השם והעברת הדת והדת יקר להם יותר מחייהם, והלא הניסיון יראנו ההיפך, כי ענייני הדת זולים כל כך אצלם עד שכל קדוש ימכרון בעד נזיד עדשים, ובעד מחיר היותר קטן יתרצון למכור יסודות התורה. אם נשאל לאיש הישראלי היודע כי המחלל שבת בפרהסיא יצא בזה מתוך הדת הישראלי לגמרי ונחשב הוא כמצרי ממש להיות פתו פת עכו"ם יינו יין נסך, ואם כן איך יתרצה למסור בניו לבתי הגמנאזיום לעשותם למחללי שבת לעולם, ישיבני על זה, כי ענין זה ששייך לחוג המשפחה וליסוד הצלחת בניו לכל ימי חייהם, לא יוכל להתחשב עם שאלות הדת. וכי נשאל לאיש, למה יחזיק חנותו פתוחה ויעשה משא ומתן בשבת, הלא זה לא נוכל לחשוב ליסוד ובסיס בחיים, ישיבנו על זה, כי לפי מצבינו בקרב העמים אם לא יהיה החנות פתוחה ביום השבת לא יוכל להחזיק מעמד גם בשאר ימי השבוע, ולכן גם זה שאלת החיים אצלו. וכי נשאל לאיש מערי התחום, ששם לא נפרץ עוד הגדר של פתיחת החנות בשבת, וכל החנויות כולם סגורות הם על מסגר, וגם חנות שלו סגורה בכל יום השבת, רק שבליל התקדש שבת יחזיקנה פתוחה כשעה או שתים יותר אחר זמן נעילת החנויות, והלא בזה אין שום הריסה למצב העסק, ואין זה כי אם הנאה פורתא ממותר הפדיון שיפדה עוד בשעות הללו, ובכן בעד ההנאה היותר קלה, הנקל לאדם למכור את יסוד הדת ועיקרי התורה. ושני הקצוות הללו הנמצאים באיש הישראלי, מצד אחד קלות ראש בעניני הדת, למכור את בכורת תורה הקדושה בעד נזיד עדשים, ומצד השני מסירת נפש גדול. זהו שאלה שאין לה פותרים.

ב – אף אם נאמר שהישראלי הוא אידיאליסט גדול, ומצדו הוא אינו מוותר על דתו ולאומיותו, אבל איך לא יתגברו עליהם רודפיהם לעשות עמהם כרצונם הם, שה אחד בין שבעים זאבים איך יכול להתקיים.

ג – אף אם נמצא פתרון גם על זה, לידע ולהבין סוד קיומו, אבל לא בזאת ננחם להישראלי כי יוכל לחיות גם באויר מחניק כזה. הלא מיחלים אנו להרמת קרנינו. ובכן האם אפשר לקוות כי במצב נורא כזה, לבד שלא נאבד בין הגוים אלא עוד יתרומם קרנינו.

 

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א, הרב אהרן וואלקין הי"ד)

ויספר המן לזרש אשתו ולכל אוהביו את כל אשר קרהו ויאמרו לו חכמיו וזרש אשתו אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו. נראה הכוונה, בתוכחה נאמר : הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. והביא בספר ע"נ ביאור נחמד בשם ספר אחד, שיש לדייק בכפל לשון מעלה מעלה וכן מטה מטה. ופירוש כי נודע שיש נבראים אשר טבעם לפול למטה, כגון מיני הדומים. ויש שטבע שלהם לעלות למעלה, כמו שלהבת אש או עשן ורוח וכדומה. והנה זה הדומם לא יעלה למעלה אלא על ידי סבה המכריחו, כגון שישליכהו אדם בכח למעלה, שכח האדם ההוא מכריחו לעלות ובעבור הסבה ישוב לטבעו ויפול. וכן אם ינחהו האדם על מקום גבוה הרי סבה זו הכריחו להיות מקומו למעלה. וכאשר נרצה שיעלה עוד למעלה יותר צריך עוד סבה חדשה. מה שאין כן אם נרצה שירד למטה, אזי אין צריך שום סבה ומעצמו בנפילה אחת ירד עד תהום, כי טבעו לירד. מה שאין כן השלהבת וכדומה, היא להיפוך, שכאשר נרצה שיעלה אין צריך סבה להכריחו ומעצמו בעליה אחת יעלה עד גבול המעלה כולו בפעם אחת. כשנרצה שירד צריך לזה סבה שיכריחו, ובעבור הסבה לא ירד עוד, אם לא בסבה חדשה. וכן הוא ההבדל בין ישראל לעכו"ם כי ישראל הם מצד נשמתם חלק אלוה ממעל, ולכן האיש הישראלי מצד טבעו מוכן לעלות בלי שום סבה ובפעם אחת יעלה עד למעלה, וכאומרו, והיית רק למעלה ולא תהיה למטה כי תשמור וכרו'. רצונו לומר עבור שישמור מצות ה', ואין לו סבה להורידו, הרי הוא רק למעלה ובפעם אחת. מה שאין כן ירידת ישראל אינו רק כפי ערך עונש החטא, שהיא סבה להורדה ואי אפשר שירדו יותר אם לא בסבה חדשה, אבל עכו"ם שנפשם מצד טבעם היורדת הוא למטה לארץ ואי אפשר להם לעלות אם לא על ידי סבה, והוא על ידי חטא ישראל ולא יעלו רק עד המקום שכח הסבה מכריחם וכאשר לעלות יותר אי אפשר אם לא בסבה חדשה. אבל ירידתם הוא בלא סבה וגם הוא בפעם אחת עד עמקי תהום, וזהו שאמר הכתוב ראו חיבתכם לפני המקום, ומה ביניכם ובין העכו"ם. כי הגר אשר בקרבך יעלה עליך מעלה מעלה, רחמנא ליצן, כאשר יהיה לו עליה הוא רק עליך, על ידי מעשיך, שהוא הסבה המכריחו לעלות. אבל לא בלי סבה. ולכן עלייתו הוא מעלה מעלה פעמים הרבה שלכל עליה צריך סבה חדשה, לא כדרך ירידתם שהוא בלי סבה ובפעם אחת. אבל ואתה הוא בהיפוך. שעלייתך הוא בלי סבה, לכן עלייתך בפעם אחת, אבל תרד אי אפשר אם לא מטה מטה, שלכל ירידה צריך סיבה חדשה, מה שאין כן בעליה אמר והיית רק למעלה, שאינו צריך מעלה מעלה, רק למעלה לבד, בפעם אחת, עד כאן דבריו.

פי חכם חן. שפתים ישק.

הנה עלייתו של המן הרשע היה מעלה מעלה על ידי חטא ישראל מפני שהשתחוה לצלם, ולחד מאן דאמר נמי מפני שנהנה מסעודה של אותו רשע, שהיה להם הנאה שישבו בשלחן המלך בשמחה ובטוב לב ולא עלה ירושלים על ראש שמחתם שנחרב והיה לתל שממה. ועל ידי זה נתעלה המן. וכאשר גזרת עליהם אסתר שיצומו שלשת ימיה ועשו תשובה קיימו וקבלו, קיימו מה שקבלו כבר נתכפר עונם, ממילא כלה הסבה שעלה המן למעלה ראש וצריך להיות נפילתו בפעם אחת כנ"ל. וזהו שאמרו חכמיו וזרש אשתו לקמן: אם מזרע היהודים מרדכי אשר החלות לנפול לפניו לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו, בפעם אחת תפול עד שאול תחתית, כי היהודי אם שב לאלקיו, ירחם עליו ועזר מצריו יהיה, ורק בסבת חטאתם עלית למרום, וכאשר שבים, הס קטגור ובא סניגור ונפול תפול לפניו כנ"ל. וכן יאבדו כל אויבי ה'.

 (מטה יששכר מאת הרב יששכר דוב פרידמן הי"ד)

אולם להבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הלאה בגמרא הנ"ל "אשריכם ישראל", זאת הבין לא נבין, במה אנחנו מאושרים בתבל, אשר תמיד אנחנו למרות שעזור נעזור במיטב כחותינו להפרחת המדינה שהננו גרים בה ואזרחים נאמנים תמיד אנחנו לדרוש טובת המדינה שאנחנו יושבים בה ועלינו בכל זאת לסבול גלות המר בכמה אופנים (כמו במדינת רומעניע ומאראקא), איך יכול לומר "אשריכם" בעת שבת נקדימון, וכמוה נוכל למצוא גם בכל כנסיתנו האומללה הרבה הרבה מאד, בת אצילים אשר כתובתה היתה אלף אלפים וכנ"ל, מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והערביים ידרסו עליה ברגל גאווה ובוז, רחמנא ליצלן. ובטח צדק הוא בדבריו הקדושים.

להבין זאת עלינו להקדים דברים אחדים מקודם עד שנבוא להבנת הרעיון שלנו פה.

איש אחד עשיר זקן חלה מחלתו אשר ימות בה, ויקרא לבנו יחידו, אישון עינו, ויאמר לו אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש. שמע בני לדברי אביך אשר עוד מעט ועיניו תסוגרנה בשינת המוות. אנכי הנני מניח לך ירושה חשובה, בתים, נחלאות וכסף. והכל הנני מרשה לך למוכרם ולהוציאם אם חס וחלילה המחסור יביאך לזה. אבל את מקומי בכותל המזרחי, לא רחוק מארון הקודש ומהרב דמתא, אל תמכור אם אפילו תסבול כל כך עד שמצב חייך יביאך חס וחלילה ללכת להחזיר על הפתחים, כי היהודי במצבו  לא הנורמלי, בחייו הגלותיים, יוכל גם העשיר להגיע לזאת, גם אז לא תמכור את המקום הזה. ולהבין זאת לא אוכל להבינך ברגעים אשר חוצצו לחיי, אבל כאשר תביא בשנים, אז אפשר תבין היטב, אם חס וחלילה המחסוך יביאך לזאת. וימת האב, והבן אם היה בן עשיר מפונק ולא ידע לחץ ומחסור ואם לא הבין דברי אביו אבל הקדיש דברי אביו ויחשוב לקיימם, כי מונח זאת בטבע שדברי האנשים שהמה מצווים סמוך למיתתם יקר וקדוש מאד להאנשים שנשארו בחיים, אם בסבה כי החיים יודעים שימותו ויפחדו מהמוות ולכן מוקירים הם דבריהם אשר ציוו אותם לפני מותם, או מסבת התעוררות התשובה אשר תתעורר אצלם ברגעים האלה, או משתי הסבות יחדיו, אבל הדבר אמת ונכון. כן גם פה לקח הבן אל לבו לקיים צוואת אביו. ויהי אחרי מות אביו וכאשר עושר היהודים בכלל אינו בטוח וחיי היהודי בכלל ובפרט לא נורמליים וכקורי עכביש חייו ועשרו ויוכל לרדת חס וחלילה מטה עד הדיוטא התחתונה אם רוח חזק יפוח בו, וכן גם האיש הזה בן הגביר הנ"ל ירד מטה מטה עד שהמצב שלו הביאו לחזור על הפתחים בין עוד עניים, וכאשר שב על עקבותיו לעיר מגורי אביו וחשך משחור תארו וכמעט לא הכירוהו, אבל הוא כאשר הביט על מקום המזרח שלו, אשר לא מכר אותו, אם גם כי מכר בדחקו כל ירושת אביו, אבל מקומו המזרחי אשר ירש מאביו לא מכר כמצוות אביו עליו, זכור יזכור העבר שלו  ותשוח עליו נפשו. והוא חושב אם הרבה עניים מחזרים על הפתחים, אבל הלא המה נולדו אצל הורים עניים אשר נקל להם לסבול עוני יותר נקל ממנו אשר לא כבר היה בן עשירים ואביו היה גם כן עשיר עד שהיה נמנה בין בעלי בתים חשובים בכותל מזרח. לא ולא, יחשוב בלבו, אשתדל לצאת ממצב שפל כזה יעבור עלי מה ואשתדל בכל כחי להשיג איזה מעמד מכובד בחיים, אראה לעמול בכל מה דאפשר וכמה שאשיג רק שלא אצטרך לבריות באופן החזרה על הפתחים, כן גמר בלבו. ובדרך שאדם רוצה לילך שם מוליכין אותו, והתחיל לעמול ולבקש עצות  עד שעזרהו ה' שיצא ממצב הנ"ל לחזור על הפתחים לבקש נדבות. הגם שיוכל היות שמצבו היה יותר טוב בעת שהיה מחזר על הפתחים, אבל הוא בחר לחיות חיי צער ולחץ ולהיות אדון לעצמו,מלחיות ברווחה יותר ולחזור על הפתחים. ומי הביאו לזאת, אם לא הזכרון שזוכר את אביו אשר היה בעל בית נכבד הגון וחשוב. ומי לא הניחו לשכוח זאת, אם לא מקום אביו בבית המדרש בכותל מזרח.

פתגם המוני יש "יחוס הוא בבית הקברות". יוכל להיות כי אי היחסנים חדשו הפתגם הזה לטובתם ולנחומם. אבל באמת הוא יחוס הוא דבר הגון, מאנשים ישרים יולדו בנים ישרים, ולהיפך נהפוך הדבר. ואם יקרה מקרה לא בדרך זה, לא נוכל להביא ראיה ממקרה, וסנונית אחת לא תביא את הקיץ, יאמר הפתגם. ולכן בכל הדברים האלה הננו פונים להאנשים האוהבים את ההתבוללות, ואם גם לא בכלו, וגם לאלה אשר עוד עמנו הם אבל המה מביטים עלינו ועל ההיסטוריא שלנו כעל ישן נושן, וחושבים מנהגי אי יהודים ליותר קולטוריים וליותר אירופאיים משלנו, אליהם הנני משים פה הדברים בהבנת מאמר דברי רבן יוחנן בן זכאי המכוונים גם אליהם, ובדברי זה בפרק הזה תהיה מחאה עזה ונמרצה להם ולדעותיהם. עלינו לדעת כי אבותינו הקדושים כל מה שהיה יותר קרוב להתחלת הגלות היו במדה יתרה נורמליים עם דעות ישרות יותר מאשר מאתנו.

אשמנו מכל עם, בושנו מכל דור, יאמר הפייטן הקדוש בסליחות, ואמר על זה הרב הגאון הצדיק המפורסם רבי יצחק בלאזער זצ"ל  אשמנו מכל עם בזאת שבושנו מכל דור.  אצל כל עם ועם, דור ודור האחרון ילך בדעותיו קדימה יותר מהדורות הראשונים. הדורות הראשונים אצל העמים היו רחוקים מהשכלה, והם מאחרונים יתקלטרו ויוטיבו בדעותיהם בצאתם מההווה להעתיד שלהם. אבל אנחנו בני ישראל הננו בושים מכל דור ודור. אצלנו כל דור ודור האחרון עליו לבוש מהדור הקודם, ומה גם מהדורות הראשונים מלפנים בעבר הרחוק. אצלנו היחוס כי אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב, אשר ממנו יצאו נביאנו, חכמינו ז"ל, הגאונים, המשוררים והפייטנים הקדושים ועוד. היחוס הזה יקר הוא מאד, אבל אנחנו חטאנו, ואפשר עוד יותר מסבות הגלותיות המרות וכנ"ל, התרחקנו מאבותינו ומדעותיהם וממנהגיהם הישרים. ועלינו להבין ולהשתדל בכל כחתינו לשוב לאבותינו הקדמונים ולמאור תורתנו הקדושה. ואל לנו לחשוב שלאומיות תלויה אך ורק בגזע ולא בדת, חס וחלילה. לא ולא, שאם אך הגזע הוא לאומיותנו, אז הלא היינו צריכים להתייחס לתרח, ובעת שהננו מתיחסים לאברהם אבינו בטח אך הדת תורתנו הקדושה והטהורה מביאה לנו גזענו ולאומיותנו הטהורה ובלתה אין אנו בני ישראל.

עוד איזה נצרף לרעיון הנ"ל, שוו נא בנפשכם, ישעיה הנביא אמר ברוח קדשו וכתתו חרבותם לאתים וחניתיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה. רוח ה' דבר בו כי שלום הכללי יהיה, ואם אנו רואים שעוד לא נתקיימה נבואתו, אבל אנו מחכים ומצפים שתתקיים בעתיד. אבל מה אנו רואים בדורות האחרונים מעמים בלתי עמנו, כעבור יותר משני אלפים שנה אחרי מות הנביא שלנו הקדוש הזה, קמו מלכים ועשו אסיפה בהאאג בירת האלאנד, וכתבו וחתמו גם הם על הגליון "שלום הכללי". ואחרי כל זה היו מלחמות גדולות ונוראות. ומה רואים ומבינים אנחנו כי בזאת שהנביא ברוח ה' המדברת מתוך גרונו הטיף לפני שנות אלפים וכתב אז על הספר, עשו זאת עמים אחרים אך עתה מעט מן המעט, אפשר יבינו ויכתבו זאת על הספר ולא ישתדלו לעשות זאת ולמלא מחשבתם לפועל. הננו רואים מהדבר הזה שכל מה שגילה ה' לנו על ידי נביאנו הקדושים לפני שנות אלפים אך עתה יחלו זאת להבין עמים אחרים,. ובכן הננו רואים כי עלינו לא להתדמות לעמים אחרים. עלינו לשוב על עקבות הדורות הקדמונים וללכת בעקבותיהם. וכל כמה שהננו מרוחקים מהדורות הקדמונים שלנו, אז אוי ואבוי לנו. אל לנו להתערב עם שונים. עלינו אך להתחזק בתורתנו הקדושה ובמנהגינו הישנים. עלינו אך להיות אזרחים נאמנים בכל ארץ שהננו נמצאים ויושבים בה ולקיים כל מה שכתוב בתורתנו הקדושה. ואל לנו להתחקות אחרי המנהגים שלהם. התורה תצווה לנו להיות אזרחים נאמנים לטובת המדינה, אבל לא להתבולל עמהם. ואינני בני חורין לפרוק מעלינו עול תורתנו הקדושה. ובעת שהננו רואים אחינו, ומה גם צעירנו, כי הם הצעירים אך הם ערבים בעד דור העתיד, המה ובניהם אחריהם והמה לבניהם עד דור אחרון יִוָלֵדו, למרות הצרות הגדולות אשר סובלים ובכל זאת עודם המה חזקים בדעותיהם הטהורות לה' ולתורתו. ובעת שהננו רואים עוד אשר למרות המחסור והכפן, בוז הגאיונים, וגם בוז מאחינו מנדינו, ובכל זאת נמצא אצלני בחורים צעירים אשר ישובו אלינו בלב שלם והמה עוסקים בהוויות דאביי ורבא ולומדים ספרי מוסר שלנו ומתגאים ביחוסנו ומתיחסים לאבותינו, אז, אך אז נבין דברי רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל.

וגם אנחנו אם מצד אחד כאשר אנו רואים הצרות התכופות עלינו תמיד והננו בוכים על מצבנו הדל ואי הנורמלי עם רבינו הקדוש, אבל מצד השני כאשר מביטים אנחנו על הצרות האיומות ובכל זאת ינהרו פני בנינו מטוב דעות לב הישראלי ואינם בושים בתורה הקדושה, ואדרבא התורה היא להם לכבוד ולתפארת וצועקים בקול רם יהודים אנחנו, זרע יחסנים, בני אברהם יצחק ויעקב, ואל לנו להתערב עם העמים ואף לא להתחקות כקופים לעשות מעשי עמים אחרים וכנ״"ל, וברוך ה' יש לנו הרבה הרבה אנשים, גם מצעירים, אשר אומרים זאת ומתגאים ביחוסם, ואז כשהננו רואים כמו רבן יוחנן בן זכאי ריבה אחת, ולא אך ריבה אחת היתה נראית לרבנו זה הקדוש ולנו כי אם כל כנסת ישראל היתה מוצגה לנגד עיניו ואתנו יחד גם עתה, ובו בעת כשהננו באים ללקט פרורים מבין גללי בהמתן של ערביים, והם צעירנו וכל כנסת ישראל כששואלים אנחנו, מי הם? והמה לא די שלא יבושו ביחוסם, אלא הם משיבים בגאון לב בני ובנות נקדימון בן גוריון אנו ועלינו לשוב על עקבות אבותינו להתנהג כמו שהמה התנהגו, אז נאמר והננו מבינים, והמיה של שמחה תשמע בתוך המית הצער מצרותינו, ונשמעת ותשמע ואמר נאמר אם ירצה ה' תמיד "אשריכם ישראל" כשיש לכם כחות כאלה אשר אחרי דלותנו עוד חיה נחיה ויצא נצא מנוצחים לחיזוק תורתנו הקדושה ולעמנו. וכל זאת ערבים לנו לנצחיות עמנו הדברים והנאומים בסגנון "אשריכם ישראל" והננו מבינים ומשתתפים בסגנון רבן יוחנן בן זכאי הנ"ל אשריכם ישראל אשר יש בכם כחות כאלה, והלוואי יגאלנו ה' בקרוב ויקל לנו עול הצרות והרדיפות ונבוא לציון עם הגואל במהרה בימינו אמן.

(דברי שמואל, מאמר א, מאת הרב שמואל רובין הי"ד)

הערה: מאמר א הובא כאן בשלמותו, אך ללא הערות השוליים שהרחיבו את הדברים תוך הפניה למקורות נוספים. הרוצה לראות את הדברים במלואם, מוזמן לעיין בדברים במקורם.

אין כל ספק כי שאלת חנוך הדור הצעיר היא שאלת כל השאלות בשעה זו. החנוך הוא המפתח אל שערי העתיד של עם ישראל והכל תלוי בזה לאיזו יד ימסר המפתח הזה. או יותר נכון, מי יתגבר ויכבוש את המפתח הזה.

רגילים אנחנו להבין תחת המושג חנוך – רק בתי־הספר, שבהם מתלמדים "תינוקות של בית רבן" והנוער ההולך ומתבגר, אבל באמת החנוך הוא מושג יותר מקיף ויותר כולל מבתי הלמוד האלה. כאשר נסתכל בעינא פקיחא על השתלשלותם של דברי ימי העמים והלאומים, ובתוכם בדברי ימי ישראל, תתגלה לפנינו העובדא, כי כל ההיסטוריא היא בית חנוך גדול של המין האנושי ובמשך אלפי שנות ההיסטוריא התרבותית של האנושית נתהוו חליפות ותמורות שונות בעמדתו של עמנו, עם ישראל, בין העמים.

בראשית דברי ימי התרבות האנושית מופיעה לפנינו היהדות בתור יוצרת ומחוללת של התרבות ועם ישראל בתור מורה דרך בשביל העמים, בתור הפדגוג של המין האנושי. ועמי התרבות האחרים מופיעים לפנינו כעין תלמידי היהדות.

נצני התרבות האנושית נראו עוד בעולם בעת יסוד בית מדרשו של שם ועבר. משם יצאה הוראה בדרכי חיי המוסר לעמי הקדם. אבל תורה שלמה לא היתה לאנושיות. רק קטעים מדרכי חיי המוסר. במעמד הר סיני זיכה הקב"ה את ישראל בתורה השלמה, תורת אמת, האמונה הטהורה, ושלשלת המסורה הקדושה עם כל פרטי דרכי החיים של האדם, בתרי"ג מצוות הכתובות שנאמרו בפירושן, בכלליותיהן, פרטותיהן ודקדוקיהן בסיני. שם נעשה עם ישראל עם סגולה, שסגולתו הראשית היא להעשות פדגוג מוסרי בשביל ההמון האנושי, להיות למופת לכל העמים.

לשם כך הבדיל הקב"ה את ישראל משאר העמים הבדלה מוחלטת כדי שיתעמקו בהשתלמות עצמית, שהיא התנאי הראשי בשביל ההשפעה על אחרים. "אם אין דעת הבדלה מנין" אמרו חז"ל. כן, אם אין הבדלה אין דעת ברורה, כי בלי הבדלה "אור וחושך משמשים בערבוביא" הבדלת עם ישראל הוא הצעד הראשון להשתלמותה העצמית של האומה, קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים.

במעמד הר סיני נוצר החומר הכללי של כל החכמות והתרביות של האנושיות "עד סוף כל הדורות", שם נוסד בית־הספר הגדול המכונה היסטוריא תרבותית. לעם ישראל נמסרה שם הוראת דרכו מהר חורב ל"אחרית הימים" – המטרה התכליתית של היצירה, "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נאמרה למשה מסיני", כי ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא.

במשך אלפי השנים מ"קבלת התורה" עד היום הזה עבר עם ישראל דרך חליפות שונות וסבל עליות וירידות, ירידות ועליות, "גלגל הוא שחוזר בעולם". בעוד היות ישראל שורה בטח על אדמתו הוריד יצר העם את ישראל ממדרגת מורה למדרגת תלמיד העמים נמוכי התרבות ובעלי אמונות טפלות. יען כי עזבו את ההשתלמות העצמית ולא היו עוד למופת לעמים אחרים בגובהם המוסרי ממילא נהפכו העמים הללו, התלמידים, להיות מורי דרך לעם העברי, אשר ב"ילדי הכרים ישפיקו". וטרגיקה זו נתהוותה על ידי עזיבת ההשתלמות העצמית. רעיון זה מוצא לו ביטוי בפסוק "שמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי". וכה עלו וירדו בני ישראל במדרגות והחליפו את עמדתם עשרת מונים, פעם ברום המעלה של מורה דרך ופדגוג, ופעם בתור תלמיד ותיק של תרביות עמי הנכר ולפעמים בתור מחקה פשוט של כל מעשה העמים נמוכי התרבות. "ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם".

בשנות הגלות התהפך הגלגל הזה גם כן פעמים תכופות. עליה בבבל וירידה במצרים. עליה בספרד וירידה באשכנז וכו'. במשך שנות הגלות למדו שוב העמים עמי התרבות את רוב חכמתם מעם ישראל, אבל בתקופות האחרונות ירד שוב עם ישראל ונעשה תלמיד ותיק לעמי אירופה ותרביותיהם – בתוצאות ירידה זו עדים אנחנו לכל הטרגדיה שבגורלנו הנהפך הזה. האנטישמיות, השנאה והמשטמה סובבות אותנו – וירידתנו בעיני כל העמים הגיעה עד לנקודה הכי עמוקה.

ואם רוצים אנחנו בשעה זו להפוך את הגלגל, לקבל שוב את האופי האורגינלי שלנו, שיתהפך להיות שוב מה שהננו בעצם מהותנו ולאשר נבחרנו מבין האומות – לזה דרוש בראש וראשון לשוב ל"השתלמות העצמית". לקבוע מחדש את התחומין בין ישראל לעמים. ולא נחכה עד שהעמים יעמידו גבולים ויבנו חומות ברזל בינינו וביניהם, רק אנחנו בעצמנו נחדש התחומין ההיסטוריים, התהומין הרוחניים בין ישראל לעמים. הבדלה זו, שהיא כל כך אלמנטרית וטבעית כהבדלת אור וחושך: "המבדיל בין אור לחושך – בין ישראל לעמים". ואחרי השמירה על טשטוש הגבולים נגיע לעבודת ההשתלמות העצמית של האומה. ועבודה זו היא עבודת החינוך של עמנו בשעה זו.

בהצלחת עבודת החינוך שלנו תלוי הדבר, לחנך את הדור הצעיר ליהודים מופתיים אשר לא רק שישתלמו בעצמם, רק יהיו למופת לעמים אחרים, ועל ידי זה יתהפך שוב הגלגל ההיסטורי אחורנית והתלמידים יהיו שוב למורי דרך, ואנחנו נחזור למלא את התפקיד הפדגוגי שלנו בהיסטוריא, להיות ל"אור גויים". השיבה אל החינוך המקורי, חינוך הבנים והבנות, לצוות לבנים ולבנות לשמור מצוות ד' לעשות צדקה ומשפט – זו היא התשובה הכי עיקרית. וזוהי סמיכת הפרשיות בסוף מלאכי "זכרו תורת משה עבדי, חקים ומשפטים אשר צויתי בחורב, הנה אנכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בא יום ד' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים – על אבותם.

(בין ישראל לעמים, הרב טוביה הורביץ הי"ד, דרכינו, אדר ב' תרצ"ה)

ומה נמלצו לחכי דברי התפלה הקצרה שאנו מתפללים בכל יום: "ופקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם וזכר לנו אהבת הקדמונים, אברהם יצחק וישראל עבדיך". שלכאורה, אחרי שהוא מזכיר אחר כך את אהבת הקדמונים אברהם יצחק ויעקב, הרי יש לנו להבין איזו היא פקודת הישועה שאנו מבקשים עליה, כמראים באצבע, בייחוד, משמי שמי קדם? שמי קדם אינו כתיב כאן, כי אם משמי שמי קדם, כקדם על קדם גבוה. והרי יש לנו לבאר איזה הם השמים ושמי השמים היותר קדמונים והיותר עליונים? אולם לפי הרצאות דברינו, הכל אתי שפיר, שהנה אהבת הקדמונים אברהם יצחק וישראל עבדיו, אינם אלא בחינת שמי קדם הראשונים, ושזכיותיהם מתיחסות תמיד אך אל ישראל בלבד. אבל ישנם עוד שמים יותר עליונים, הקודמים עוד בזמן גם להאבות, הלא הם זכיותיו של יציר כפיו הראשון של הקב"ה, שאף על פי שהוא כולל כבר אמנם את כל האנושית, הנה בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם להנחיל לכל אחד את כחותיו המיוחדות, ממקור קדמונו של עולם בעשר החופות שעשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן אחרי היצירה, הנה הציב כל כחות וגבולות העמים למספר בני ישראל, אשר מהם תזל הברכה לכל שדרות האנושיות כלן, שגם הם מצאו את כחם ובטויים באבני ארבעת הטורים המיוחדים בחשן האפוד של כהן גדול כאוצר נאמן מכבוד החופות שנעשה בשמי שמי קדם ליציר כפיו הראשון. ועל כן אנו מבקשים רבש"ע! פקדינו בפקודת ישועה ורחמים משמי שמי קדם, שינערו לתחיה חדשה כחות החופות היקרות הקדמוניות האלה, כחות האבנים של אבני החשן הנפלאות!

הלא הם דברי הנביא (ישעי' נד) "הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך ויסדתיך בספירים", שהספירים הטפוסיים הקדמונים, חופות גן העדן, ישובו אליך שנית, וכל הכחות התכונתיים של ישראל שנרדמו ונצטמקו בחורבן הארץ, במצטמק ויפה להם, ישובו לתחיה חדשה, להפליא את תשועת ה' לעולמים ולהגדיל את קרן ישראל נגד כל הגוים. וכל האבנים השונות של המפלגות היסודיות שבאומה, יתלכדו לאחדים בחיי הלאום בתקומת ישראל החדשה. הספיר, שהוא אבנו של ישכר המורה על הכשרון המיוחד שיש לישכר בשדה העבודה המדעית הכללית הבנויה בייחוד על יסודות הטכניקה המוצקה בכל ענפי המחקר והחכמה, יחבב את הברקת זו, אבן לוי, שתעודתה היא העבודה הרוחנית של התורה ודעת אלהים בארץ. והברקת גם הוא ישיב כבוד להספיר. המשכילים לא יעבטו עוד את אורחותם נגד התורה, והתורה תדע להשיב חן גם לההשכלה הנאמנה.

"הנה אנכי מרביץ בפוך אבניך", שכל ההבדלות השונות של האבנים לתכונותיהן, לא תהיינה עוד ליסוד חכוכים וכלי זין לדקור איש את רעהו בריבי לשונות ורוכסי המפלגות בישראל. והוא כמו שהעירה תורה ואמרה "ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התומים", כי אל החשן הכולל את יסודי ההבדלות לאבניהן, תתן את האורים שמאירים דבריהם לפייס את העם, ואת התומים שמחממים דבריהם, להפיץ רוח תם וחן וצניעות בין כל אישי האומה, ולהרביץ את כל האבנים השונות בפוך האור והתמימות. הגדולים לא יגביהו עוד שרדה על הקטנים, והקטנים לא יבעטו בגדולים.

והנה בנוגע לשאלת אחדות העמים, יש לראות לכאורה, מעין סתירה פסיכולוגית, בייחוד בעם ישראל. והוא, מצד אחד אנו רואים, כי אין לך עם השואף כל היום לאחדות העמים כעם ישראל זה, שבכל תפלותיו הוא שופך את נפשו למרום, כי הכל יתאחד לשם ה', וכמו שאנו מתפללים "ובכן תן פחדך ה' אלהינו על כל מעשיך וכו' ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם". שואף הוא, לכאורה, כי יעברו מעל הארץ כל התחומים הגזעיים, וכל הגבולים הלאומיים, שבדו להם בני אדם מלבם לרעתם ולהוותם, יוכחדו מעל פני כל הארץ וכלם יתאחדו זה עם זה כמשפחה אחת גדולה בני אב אחד. ומאידך גיסא, אנו רואים אותו עצמו עומד על דעתו ועל מהותו הרוחנית חזק מצור ואיתן מסלע. ואינו מוותר אפילו כמלוא נימא מתורתו ולאומיותו המיוחדת. ואם כן הרי יש לשאול, "מה דעלך סני לחברך לא תעביד"? ואם אתה בעצמך אינך נכון כלל לעשות מעשה כזה, להתבולל בקרב העמים הגדולים והמרובים ממך, אם כן האיך אפשר להגיש דרישות כאלה לעמים אחרים? ומי זה איפא מן העמים אשר יתרצה אמנם לוותר על גידולו הטבעי משרשו, ולעקור את התפתחותו הגזעית המיוחדה, מפני איזה עם אחר שהוא? ואם תובא אפילו מאה פעמים בשם צדקת ה"אללאומיות" החדשה המנסרת כעת בעולם, השומע יהיה לך?

אולם כאשר חזה נביא האומות בלעם את "הדגלים" במדבר נחה עליו רוח ה'. ידע אמנם הנביא הזה, עד כמה קשה הוא להביא את שאלת אחדות העמים לידי פתרון רצוי, ידע כי עוד הרבה תקופות תעבורנה עד אשר בטרם יקום חזון ה' למלאת את הארץ כמים לים מכסים, הנה יריקו עוד העמים חרב זה לקראת זה והארץ תמלא דמים כמים לים מכסים. וכנביא וכחוקר עמד גם הוא על שאלת האפשרות של שלום העמים כלם, שהאנושית החולה מנוגעת עליה כל היום. אולם כאשר ראה את ישראל שוכן לשבטיו במדבר, אז קרא בעליצות נפש "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל"!, כי אכן כל הבדלת הכחות לדגליהם שראה במדבר, איש על מחנהו ואיש על דגלו, מציינים לא רק את אופן אחדות השבטים לחטיבה אחת, כי אם גם את אופן אחדות העמים לאחרית הימים. והוא כי אכן עמים שונים, גזעים נבדלים, דגלים מיוחדים, זהו חזיון טבעי המוכרח לשרוד בעולם, אבל כל התאמצותנו צריכה להיות להביא רק אפשרות עולמית למצוא את עדשת הזכוכית אשר תוכל לשמש "מרכז עליון", מרכז כל המרכזים, אשר ישמש לגם עמים לקרוא את כלם לשם האחדות התרבותית הדרושה. והיסוד היותר ראשון והיותר נאמן לזה, מצא הפעם בלעם, הוא דווקא הפרדתם הרוחנית היסודית של צבא הגוים כלם, ההתפתחות לכמה תכונות וההתפוצצות לכמה ניצצות.

"מי מנה עפר יעקב ומספר את רבע ישראל", מי יכול לערוך את כחותיו המבדילות של יעקב ש"כעפר" הוא מציין את הריבוי המרובב של כחות וסגולות שונות. ומי יכול לערוך את כחותיו המורבעים והמופראים זה מזה בהמון תכונות מאליפות זו מזו, ועם כל זה איזו אחדות שוררת ביניהם? ודוקא התבדלותו של שבט לוי, להבדילו בקדש הקדשים לכהונה ולויה, עמד לו להיות למרכז רוחני כללי לכל העם!

"יזל מים מדליו, וזרעו במים רבים"! מדליו אלה של הפרדת בני אדם לתכונותיהם ולדגליהם, יזל מים, בכל מקום, וזרעו, מקור יצירתו המהותית והרוחנית יבא תוך "מים רבים" אחדים, אלו אומות העולם, שגם הם יקבלו את שלהם על פי צנרות ההשפעה של ישראל. ועל כן גם בדידותו והתבדלוהו המיוחדת ש ל ישראל, "הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב", כל זה עושה אותו "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו", שהוא יזכה להיות ראש הצורים למרות אלפי ההבדלות השוררות בעולם העמים, ובין כל "הגבעות" העולמיים האומרים להתנשא תמיד זה על גב זה בעולם הממלכות והמדינות, הנה נשור בזה את ישראל, עומד על גביהן בראש הגבעות כלם, עומד ומחזיק את דגל "המרכז העליון" בידו, דגל המרכז לכל צבא העמים כלם, ואז יוכחו כלם כי אין צורך כלל לעשות מכל העמים כלם "עוד אחד" כאשר יאמרו רבים מבעלי "האללאומיות" החדשה. אין צורך כלל לבטל את כל ההבדלות הגזעיות והלאומיות והרוחניות שקמו ונהיו במשך דברי ימי עולם. ילך נא כל אחד מן העמים איש בשם אלהיו, בשם צבא הכחות והסגולות שרכש לו על דברי תולדותיו, כל עם על ארצו וכל מדינה על עמה, איש על מחנהו ואיש על דגלו. ואנחנו, כממלכת כהנים וגוי קדוש "בשם ה' אלהינו נלך לעולם ועד!" להביא ישע חיים וברכה לכל התבל כלה, במועד הבירור והלבון לכל כחות האדם כלם, והצירוף העליון לכל הממלכות תביא את תערוכת העמים הגדולה לידי הסתדרות עולמית חדשה ונאמנה, בהר ה' בבית אלהי יעקב, בהיות ביתו בית תפלה, לכל העמים!

 

(מתוך מאמר ארבעה עשר, תועפת ראם, חלק ב מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)