חסד שביראה
בשעה שברא הקב"ה את האדם, נטלו והחזירו על כל אילני גן-עדן, אמר לו, ראה מעשי כמה נאים ומשובחים הם. וכל מה שבראתי בשבילך בראתי. תן דעתך שלא תקלקל ותחריב את עולמי (קהלת רבה פרשה ז).
אמרו חז"ל, כשבא הקב"ה לבראות את האדם, נמלך אם לבראו מן הכחות העליונים או מן הכחות התחתונים, כדי שיהא שלום בבריאה. לבסוף ברא אותו מן העליונים ומן התחתונים. הדא הוא דכתיב וייצר ה' את האדם עפר מן האדמה – מן התחתונים, ויפח באפיו נשמת חיים – מן העליונים (בראשית רבה י"ב). פירוש הדברים; האדם הוא מזיגה מכוחות העליונים והתחתונים. הוא כולל ומרכז בתוכו את ההוד וההדר שבאצילות העליונה, יחד עם הכיעור והשפלות שבכחות התחתונים. בשכנות עם נטיות, מדות, וכוחות הבעלי חיים דרי מטה שוכנים, כבוד באדם גם חכמה בינה והשכל, כחות המלאכים המוני מעלה.
מה שהאדם הוא קטן לגבי הבריאה, הוא רק ביחס הכמותי, אבל ביחס האיכותי ושווי הערך – האדם הוא עולם גדול, וכל הבריאה כולה היא עולם קטן נגדו. "גדולים צדיקים יותר ממלאכי השרת" (סנהדרין צ"ג).
לא רק שגדול ערכו בין שאר הנבראים, אלא הוא העורק המרכזי בבריאה כולה. כל הנבראים ממעמקי תהום עד גבהי מרומים, צבא השמים וכל שוכני ארץ, מקושרים בשפע נימים באדם. עשה מצוה אחת, עולה ומעלה את כל העולם אתו. עשה עבירה אחת, נתקלקל, וקלקל את כל הבריאה אתו.
כל הנבראים כולם, התהוותם וקיומם הוא רק בשביל האדם. ממנו יניקתם. "אפילו בשביל צדיק אחד כל העולם קיים, שנאמר, וצדיק יסוד עולם" (יומא ל"ח). בשלמות האדם, שהוא יסוד העולם ממש, משתלמת כל הבריאה. בחרבנו גם היא נחרבת. כמו כל דבר ששלמותו וקיומו תלוי ביסודו ובמקור יניקתו, נתערער היסוד, נופל כל הבניין. נסתם מקור יניקתו, נצמק הוא ונפסד.
על ידי חטא האדם, לא רק שמשנה הוא את צביונה של הבריאה, לא רק שמקלקל הוא את צורתה, אלא כמה מאבריה נצמקים וחלקיה נפסדים ונאבדים. על ידי החטא הראשון בלבד נאבד גן-עדן מן האדם (עיין בפירוש המשניות להרמב"ם פרק חלק בסנהדרין, שגן עדן הוא מבחר הארץ שנטמן ועתיד הקב"ה לגלותו לעתיד לבוא). נגנז אור שבעת הימים, והארץ יורדת ושוקעת במעמקי הקללות. "ארורה האדמה קוץ ודרדר תצמיח".
ואם חטא של אדם הראשון כך, מה נורא הוא החורבן ההולך ונתווסף מיום ליום, משעה לשעה, על ידי רבבות חטאים של כל אחד מבניו, במשך הדורות הרבים מאז ועד עתה! האם דווקא באדם הראשון היה טבוע הכח והיכולת להביא בחטאיו חורבן וקלקול בבריאה כולה, ובחטאינו אנו לא? הלא בני בניו של אדם הראשון אנו, וכל הכחות שהיו בו נמסר לנו. "ברא כרעיה דאבוה". וכמו חטאו של אדם הראשון, כן חטא שלנו יש בכחו להחריב ולקלקל את כל העולם. את זה מצינו מפורש בחז"ל (ת"כ), הובא בפירוש רש"י ויקרא, זה לשונו: רבי יוסי אומר אם יש את נפשך לידע מתן שכרן של צדיקים, צא ולמד מאדם הראשון, שלא נצטווה אלא על לא תעשה, ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו עליו ולדורותיו! וכי איזו מדה מרובה, של טובה או של פורעניות, הוי אומר מדה טובה. אם מדת פורענות המעוטה ראה כמה מיתות נקנסו עליו ועל דורותיו, מדה טובה המרובה, היושב לו מן הפיגולין והנותרות, והמתענה ביום כיפור, על אחת כמה וכמה, שיזכה לו ולדורותיו, ולדורי דורותיו, עד סוף כל הדורות. עד כאן לשונו. הרי רואים בעליל, מדברי רבי יוסי, שיש בכוח חטאינו להביא חורבן ומיתה לעולם, כמו בחטאו של אדם הראשון, שהרי מזה הוא עושה הקל-וחומר על מדה טובה המרובה שלנו.
הבריאה, גם אחד שנתקלקלה ונתקללה עבור חטא האדם, גן-עדן היתה, לגבי עולמנו אנו היום. אמרו ז"ל: ד' דברים נשתנו בימי אנוש, ההרים נעשו טרשים, והתחיל המת מרחיש, ונעשו פניהם של בני אדם כקופין ונעשו חולין למזיקין (ילקוט שמעוני בראשית ל"ט).
בימי אנוש התחיל בשר המת להרחיש, אבל לפניו – אף לאחר חטא אדם הראשון וקלקול הבריאה – לא היה בשר המת מרחיש רמה ותולעה, כי קודם חטא אנוש היה בשר הגוף עדיין רוחני במדרגה כה גבוהה, שלא חל עליו שום סרחון, רק מימי אנוש והלאה, שנזדהם בשר האדם בחטאיו, נתגשם בהחלט, עד שרמה ותולעה שולטים בו.
אין לבו מושג מקלסתר פניו של האדם קודם חטא אנוש. חז"ל מעידים שפנינו לגבי הלז כקוף בפני אדם. עד כאן "בצלם ובדמות, מכאן ואילך נתקלקלו הדורות וכו'" (שם). כיון שאבדנו הצלם הקדוש, דמות דיוקנו של מעלה, המפיל יראתו על כל הנבראים, ערומים נשארנו ונעשינו חולין לגבי מזיקין.
אין לך דבר בעולם שתהא סיבת קיומו מצומצמת בעצמיותו הוא, ולא תהא תלויה בגורמי היצירה שלמעלה הימנו. "אין לך עשב בארץ שאין לו מזל ברקיע שמכהו ואומר לו גדול". כל הנמצאים בעולם משתלשלים מסיבות כל הסיבות על ידי דרכי התהוות ארוכים, עד שמתגלים לפנינו בעולם הגשמי. אם חטא מקלקל את הבריאה, אינו פוגע רק ישר בנמצאים התחתונים, אלא הוא מחריב קודם את כוחות היצירה הרוחניים, סותם את צינורות השפע של מעלה, וממילא נפסק מקור יניקתם של הנמצאים השפלים בעולם התחתון. אם על ידי חטא אנוש נשתנה בשר גוף האדם, וקלסתר פניו, הוי אומר – לא בשר האדם לבד נשתנה, אלא יחד עם זה ולפני זה נשתנו כוחות היצירה העליונים, והגורמים השמימיים המקושרים להתהוות גוף האדם. חטא של אנוש גרם לא רק שינוי וקלקול בגוף האדם, אלא חורבן וקלקול בכוחות ההשפעה העליונים.
איתא ברמב"ן פרשת בראשית שעד המבול היו בני אדם חזקים, והיו יכולים לחיות אלפי שנים, ואחר המבול נתקלקל אויר העולם ונתקצרו ימיו עד ד' מאות שנה. בדור הפלגה נתקצרו ימיו עד מחצה, ופלג לא חי כי אם שתי מאות שנה. כך נופלת הבריאה, ומתקלקלת יותר ויותר, ורמת החיים יורדת מדור לדור.
מיום שחרב בית המקדש אין יום שאין בו קללה, ולא ירד הטל לברכה, וניטל טעם הפירות (סוטה מ"ח). מיום שחרב בית המקדש אין הגשמים יורדים מאוצר הטוב (בבא בתרא כ"ה). הרמב"ן בחוקותי ז"ל: הגשמים בבואם בעתם כאשר יאות יהיה האויר זך וטוב, והמעיינות והנהרות טובים. ויהיה זה סיבת בריאת הגופים, והפירות ירבו ויתברכו בהם, ולא יחלה האדם, ולא יהיה בהם משכלה ועקרה ובבהמתם, וימלאו ימיהם. כי בהיות הגופים גדולים ובריאים, יתקיימו כימי האדם. עד כאן לשונו. ברכת כל תולדות הארץ, קיום ובריאות הנבראים, תלוי בגשמים. אם אין הגשמים יורדים מאוצר טוב, ולא ירד הטל לברכה, הרי נתקלקלו מקורות השפע, נשחתו כל תולדותיו, ונחרבה כל הבריאה כולה. הארץ אינה מוציאה פירות , האדם הולך ונתקטן, נתמעטו הלבבות וירדה חולשה לעולם. וכאז כן גם עתה. כל מה שיוסיף האדם לחטוא, וכל מה שירבו הדורות לפשוע, כן יורדת הבריאה מטה מטה. מחריב הוא למטה, ומקלקל למעלה. וכל אלו המלאכים נושאי וגורמי שפע ה', וכל צינורות ההשפעה על עולמנו מצטמקים ומתמעטים, והאדם אינו נהנה מן החיים.
אמרו חז"ל מיום שחרב בית המקדש נתמעטה פמליא של מעלה (חגיגה י"ג). מיום שחרב בית המקדש נתמעטו כנפי החיות (שם). רגילים אנו לעבור באדישות על מאמר זה. אבל הלא מתוך דבריהם אלו בוקעת ועולה אנחת הבריאה, שוועת העליונים ותחתונים הנמקים בחטאיו של האדם. אלו הן האנחות האיומות של הבריאה הנאנקה כשהיא נופלת לפי תהום. אנחות שאין אוזננו רגישה לקולטן, מתוך מהומת חיינו הארורים.
האדם אינו עומד תמיד על מדרגה אחת. או שהוא עולה או שהוא יורד. כל עליה וירידה פועלת את פעולתה המיוחדה בבריאה. כמו שאמרו חז"ל באבות, דבר בא לעולם על עינוי הדין ועל עוות הדין, חיה רעה באה לעולם על שבועות שווא. הרי שכל עבירה גורמת את פורענותה וענשה היא, באפן אחר מחברתה. הנה פעולות העליות והירידות סותרות זו את זו, וגם את עצמן. כל אחת משונה פעולתה מחברתה. וכשהאדם מתחלף כל רגע מטוב לרע, ומרע אחד לשני, הוא מטריח את קונו לסדר את העולם בצורה המתאימה ועולה מכל התמורות הללו. וכמה אנשים בעולם! וכל אחד יש לו חליפותיו המיוחדות על פי פרטי הנהגתו, בין לטוב בין לרע, הפותחים ונועלים רבבות שערי שפע בעולם. אין זה אלא בכוח חכמתו העליונה, שאין חקר לתבונתו לחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. וכאמור בחכמה פותח שערים ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים.
אדם שוכב לישון. כשמשכים בבקר סובר הוא שמצא לפניו אותה התבל שהשאיר תמול בשכבו. אינו מכיד שהעולם אחר הוא לגמרי היום. "אין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו". כשאדם מושלך בבור שחודר לתוכו אור היום, מכיר הוא כשמעמיקים את הבור, שהרי מקודם ראה קרני השמש ועכשיו נעלמו מעיניו. אבל כשאדם מושלך בבור שמעולם לא חדרו לתוכו קרני השמש, אינו מכיר כשמעמיקים את בורו, שהרי מקודם היה חושך ועכשיו חושך. בין חושך לחושך אין עינו יכולה להבחין. כשגרשו את אדם הראשון מגן עדן הכיר נפילתו הנוראה, מפני שמקודם ראה את האור הנפלא, שהסתכל בו מסוף העולם ועד סופו ואחר כך חשך העולם בעדו. גם דור אנוש, שעמד במדרגה רוחנית מסוימת, הכיר את ירידתו בשעה שנתגשם על ידי חטאו. אבל אנו שלא זכינו לראות טובה מימינו, אין אנו מכירים בירידתנו. בין אפלה לאפלה אין בכח לבנו המטומטם להבחין. אבותינו אמרו נשינו טובה, ואנו בעינינו לא ראינו (נדרים נ').
ובכן, מה עלובים אנו, כשאנחנו ממשמשים בעצמיותנו, ומוצאים בנו אדם קטנטן, צל מאדם נורמלי, ודעתנו נוחה מזה.
כל הבריאה כולה מתנהגת על פי חוק הטבע הקבוע לה. חוק וזמן נתן להם שלא ישנו את תפקידם, ולא רק הארץ וכל תולדותיה, השמים וכל צבאם, אלא גם שכר ועונש, גן-עדן וגיהנם, חוק טבעי להם. נשמת הצדיק זוכה מטבעה לעולם הבא, ונפש החוטאת מקומה הטבעי בגיהנום. כשיכניסו את נפש הרשע לגן עדן הכרח הטבע הוא שתצא משם, מפני שהעוונות והפשעים פוגמים ומעבדים את נשמתו עד שנעשית לבריאה אחרת, שמקום חיותה הטבעי הוא בגיהנום. כמו דג שמקום חיותו הטבעי הוא במים. כמו שאם זורקים אבן לשמים יורדת בטבעה לארץ, כן נפש החוטאת, אפילו אם יגביהו אותה למעלה, תרד בטבעה לשאול מטה (שערי תשובה לרבנו יונה שער ב'). מרן הסבא זצ"ל היה אומר, שכמו "ונתתי גשמיכם בעתם" ועל ידי כך "ונתנה הארץ יבולה", הוא טבע, כן טבעי הוא "אם בחוקותי תלכו", אז "ונתתי גשמיכם בעתם", מפני שכן סדר היוצר את הנהגת העולם, שתהא מקושרת עם מעשי בני אדם. וכן כתב בספר "נפש החיים" שער א' על המאמר כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו מעוהי. וזה לשונו הקדוש, שלכאורא יפלא, הלא אפילו אדם חסיד מתנהג במידת ותרנות? אך המנה היא שאינה על דרך העונש והנקמה, חס ושלום, רק "חטאים תרדף רעה", שהחטא עצמו הוא עונשו. כי מעת הבריאה קבע הוא יתברך כל סדרי הנהגת העולמות, שיהיו תלויים כפי התעוררות מעשי בני אדם, הטובים אם רעים חס ושלום, שכל מעשיו וענייניו נרשמים מאליהם, כל אחד במקומו ושרשו. והוא מוכרח לקבל דינו על ידי אותם כוחות הטומאה שהגביר במעשיו. כפי ערך וענין הפגם. ובזה ממילא יתוקן הפגם של העולמות ושל נפשו וכו', לזאת אין שייך ותרנות בזה. עד כאן. לפי זה אין האדם רק גרמא על ידי חטאיו בחורבן העולם, אלא הוא מזיק בידיים ממש. מעשיו הרעים פוגעים ישר באופן טבעי בבריאה, ומקלקלים ומחריבים אותה.
דברי אלו אמורים כלפי מה שאנו משתלמים במידת החסד. עלינו לשים לב לדרישה הכי ראשונה של תורת החסד, לבלי להזיק ולעשוק את מי שהוא. אם האדם מקלקל את העולם בחטאיו, ועל ידי זה חומס מאלפי בני אדם את שלוות ונועם חייהם והופכם לגיהנום, איזה ערך אז לפרוסת החסד שמעניק לאחד או לאחדים בתורת נדבה עלובה? החזר להם את עולמם המאושר שגזלת מהם, ולא יהיו זקוקים לחסדך המגוחך.
מי בקש ממך האדם שתגזול מאלפי אלפים את אור השמש, ותיתן לאחד מהם נר חלב קטן בתורת צדקה. מי בקש זאת מידך בן אדם?!
החסד הכי נשגב הוא שמירת התורה וקיום המצוות. מידה טובה מרובה ממידת פורענות, ובכל מצווה קלה הוא בונה עולמות ומחדש בטובו את מעשה בראשית, משיב לבריאה את זיוה ועדנה, ומהנה את העולם כולו. "כל העולם ניזון בשביל חנינא בני". בהעלאת חיינו למרומי התורה והמוסר, כל חיינו יעשו מאליהם למעין המפכה חסד לבריאה הכמהה, והיא תעלה ממעמקי קללותיה לפסגת האושר הנצחי.
(כנסת ישראל)
הרב שמעון צבי דוביאנסקי, מגדולי התורה והמוסר בליטא, נולד בסבות שנת תרמ"ד (1884} בעיר קופישאק לאביו הרב יהושע. בילדותו עבר לקריצוב ונודע כעילוי ר' שמעון קריצובער. הוא למד אצל "הסבא", רבי נתן צבי פינקל, בישיבת סלובודקה, בעמקות בהתמדה ובטהרת לבב. רבו בחר בו להיות בקבוצת מקורביו שיסעו לטלז להנהיג את לימוד המוסר בישיבה שם. בשנת תרע"ד (1914) נשא לאשה את מרת אלטא צירל בת ר' משה יהודה קיר מהעיר פאגיר. באותה שנה, בעקבות פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גלה עם ישיבת סלובודקה לקרימנצוג, ומשם לקריצוב. אחרי המלחמה התיישב בקיידאן שבליטא ונודע שמו בעולם כר' שמעון קיידאנער. שם כיהן הרב שמעון צבי כראש הישיבה שייסד אב"ד קיידאן ויו"ר אגודת הרבנים בליטא הרב פיינזילבר הי"ד. בעקבות פניית רבו, שב לסלודבודקה, השתלב בהנהגת הישיבה ושימש כראש כולל קובנה.
בימי הטבח הנורא בקיידאן שהה מחוץ לעיר, הועבר לגטו קובנה, והשתתף באפיית מצות במסירות נפש עם שמחת מצווה שלא נשכחה במשך שנים רבות מזיכרונם של השרידים שנכחו באירוע. עם חיסול הגטו נשלח מגטו קובנה, הר בזלמן פערמוט, הרב ישעיה [לוינסון] (נכדו של החפץ חיים) והרב שמעון צבי דוביאנסקי מגטו קובנה, יחד עם בנו הרב בנימין ועם עוד כמאה ועשרים נערים למחנה עבודה לנדסברג שהוקם ב-1944 על יד דכאו לצורכי מפעל תת-קרקעי לבניית מטוסים. רוב הנערים הועברו אח"כ לאושוויץ ורק מיעוטם נותרו בחיים. לאחר מספר שבועות נערכה אקצייה, במהלכה נשלחו הזקנים והחולים לאושוויץ. בין הנרצחים היה הרב שמעון צבי. בנו, הרב בנימין, נפטר זמן קצר לאחר השחרור, ביום י"ב באייר תש"ה. הרבנית אלטא צירל, נספתה ביום י"ז באדר תש"ה. חתנם, הרב חיים שמשון מרקבוביץ, מחבר ספר "אמרי חיים", נרצח במבצר השביעי זמן קצר לאחר כניסת הצורר הגרמני לליטא. הי"ד.
בשנת תשנ"ו יצא לאור לקט שרידי תורתו בספר "דברי שמעון" ובהם מאמרו "חסד שביראה" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ח), מאמר "קידושי חוץ מפלוני" שפורסם ב"כנסת ישראל" (תרצ"ט) ומאמר בעניין ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף. כן הובא שם קונטרס אחרון מאת בנו הרב בנימין הי"ד.
מקורות: הקדמת דברי שמעון, חורבן ליטע עמ' 157, הקדמת אמרי חיים, יסור יסרני ח"א עמ' 124, דער גייסטיקער ווידערשטאנד פון יידן אין געטאס און לאגערן עמ' 10, קיידאן ספר זכרון עמ' 113.
הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת
תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.
נכדו של הרב אשר אנשיל ווייס הי"ד, סרן 
הרב יצחק בעגון הי"ד נולד לאביו הרב אלכסנדר זיסקינד בלאהישין בשנת תרנ"ח (1898), והיה מבחירי תלמידי ישיבת סלובודקה ונשא ונתן במכתבים תורניים עם גדולי דורו. משנת תרפ"ח היה רב ואב"ד של זידיק [Radzivilishki]. הרב יצחק היה חתנו של 
הרב חיים אריה ברגלס הי"ד, חברו של הרב צבי אלימלך תלמוד, היה חסיד גור ומבאי ביתו של רבי משהניו מבויאן, תלמיד חכם ועילוי, פעיל בתנועת צעירי "אגודת ישראל" שאף השתתף בוועידות התנועה. הוא היה מתלמידיו הקרובים והטובים ביותר של הגאון רבי מאיר שפירא ב"ישיבת חכמי לובלין". לאחר פטירת ראש הישיבה נמנה הרב חיים אריה על ראשי ועד תלמידי הישיבה. מלבד היותו למדן מופלג ונואם מעולה ברעיונות מבריקים ובצורה מעולה, גדול בתורה במדות וביראת שמים, היה הרב חיים אריה מפורסם כבעל מחשבה מעמיק ביותר, בעל ידע כללי רחב וחכם בהוויות העולם. הוא נשא את אלטא בת 
