ויש לומר דזה הרמז האמור בתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים ושתפו במדת הרחמים.

ונראה דהנה איתא במדרש על פסוק ישב עולם לפני אלקים חסד ואמת מן ינצורו, ששאל דוד הקב"ה למה יהיה זה דל וזה עשיר היה ראוי שישב עולם לפני אלקים. ועיין בתולדות פרשת ראה שפירש על האמור לפני אלקים, דרצונו לומר על פי הדין היה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה. והשיבו רוח הקודש אם כן חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו עם זו. עד כאן.

ולדעתי נראה דאמר לפני אלקים על פי דאיתא בתוספות יום טוב הטעם בברכת התורה אומרו ברכו ד', ובברכת המזון אמרו נברך אלקינו, משום דהתורה נותן לנו מצד החסד שבחר בנו מכל העמים, אבל מזונות חייב ליתן לנו מצד הדין כיוון שבראנו חייב ליתן לנו הצטרכות, ועל זה אמר נברך אלקינו.

ועל זה אמר ישב עולם לפני אלקים כפי הדין דחייב ליתן לכל הברואים כל הצטרכותם בלי שום מניעה, ועל זה אמר חסד ואמת מן ינצרוהו, עם מי יעשה צדקה זו בזו, דיותר מה שהעשיר עושה עם העני, העני עושה עם העשיר, זה נותן לו עולם הזה וזה נותן לו עולם הבא.

וזה יש לומר האמור שבתחלה עלה במחשבה לברוא במדת הדין, דהיה ראוי להתחלק ההון והעושר בין הכל בשווה וראה שאין העולם מתקיים, דחסד ואמת מן ינצרוהו, ועל ידי זה שתפו במדת הרחמים שיהיה עני ועשיר ויעשה צדקה וחסד זו עם זו והכל יבוא על מקומו בשלום שיתחלקו זו עם זו בעולם הזה ובעולם הבא, כיששכר וזבולון. ועל זה אמר ולא עוד שהקדימו מדת הרחמים למדת הדין כהאמור שמח זבלון בצאתך ויששכר באהליך, שהקדימו זבולון ליששכר. והבן.

והנה במה שנאמר ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, יש להבין דחלילה לחשוד כן את יצחק שיקבל שוחד מעשו. אלא הכוונה על ידי שעשו היה צד בפיו, על ידי זה סבר יצחק שעשו יהיו ממחזיקי תורה, כמו שנאמר בזבולון שהיה יוצא לפרקמטיא בספינות ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבין ועוסקין בתורה, כך יתנהגו בני עשו ובני ישמעאל עם ישראל. וכמו שהקדים הפסוק זבולון ליששכר, כך היה אוהב יצחק לעשו ביותר מן יעקב, שתורתו של ישראל יהיה על ידי בני עשו ובני ישמעאל, כמו שאמר שהקדים זבולון ליששכר, שתורתו של יששכר על ידי זבולון היתה. ועל זה אמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו, שעשו יהיה מתומכי דאורייתא בידי הסמיכה ויעקב יעסוק בתורה שהוא בקול. אבל הפסוק אומר שלא הכירו כי היו ידיו כידי עשו, והיה רודף את יעקב בידו ובחרבו, ומכל שכן שלא היה סומכו.

ועל ידי זה רבקה שראתה שיתרוצצו הבנים בקרבה שיש שנאה ביניהם ועשו אינו רוצה לתמוך ליעקב, אדרבה היה רודף אותו כאמור שהיו מתרוצצים זה עם זה ומריבים בנחלת שני עולמות.

ולכאורה קשה דבאם יעקב היה רוצה בעולם הבא ועשו בעולם הזה אם כן לא היו צריכין מריבה, רק יתחלקו שווה בשווה. אלא דיעקב היה רוצה כמו שהיה תכלית הבריאה, שיהיה יעקב עם עשו כמו יששכר וזבולון והוא יתן לו חלק מעולם הבא ועשו יתן לו מעלם הזה ויתחלקו שווה בשווה. אבל עשו לא רצה בזה רק היה רודף את יעקב, ולקח העולם הזה כולה שלי, ועל ידי כן לא יוכל יעקב גם כן לבוא לעולם הבא דאם אין קמח אין תורה. ועל זה אמרה רבקה למה זה אנכי, דבאם עשו לא היה עוזר ליעקב שיוכל לעסוק בתורה הנתנה בסיני דנאמר אנכי ד' אלקך, היכן יהיה הקיום להתורה, דהא על עשו הוטל לעסוק בחכמת הטבע בישוב העולם ואסור לו לעסוק בתורה, כאמור גוי העוסק בתורה וכו'. ויעקב אי אפשר לעסוק בתורה דכל תורה שאין עמה דרך ארץ סופה בטילה ועשו אינו רוצה להחזיק ולתומכו ליעקב, אדרבה רודפו. על זה ותלך לדרש את ד', היינו לדרוש האמר את ד' אלקיך לרבות תלמידי חכמים, שמחוייב לכבדו ולירא ממנו ולעוזרו ולתומכו כדי שיוכל לעסוק בתורה. ואם כן כיוון דעשו הוא מתנגדו, היכן יהיה באפשרי לישראל לעסוק בתורה. על זה אמר לה ד' שני גוים בבטנך וגו', היינו על ידי בני עשו ובני ישמעאל לא יהיו מחזיקים לישראל לעסוק בתורה על ידי זה יפרוש הקב"ה מישראל בעצמו שבט לוי וכהנים. וכן כל תלמיד חכם הוא בחינת כהן, רב קרא בכהני, שציווה להם הקב"ה להיות תורתם אומנתם ולהיות מופרשים מענייני העולם הזה ועל כלל ישראל מחויב להיות מתומכי דאורייתא, להפריש תרומות ומעשרות ובכורים. וכן המהנה תלמיד חכם כאלו הקריב תמידים ובכורים. ועל ידי זה חלק כחלק יתחלקו כזבולון ויששכר. ועל זה אמר לה שני גוים בבטנך זה יעקב ועשו ושני לאומים ממעיך יפרדו, דגם ליעקב בעצמו יתפרד שני סוגים כיששכר וזבולון ולאום מלאום יאמץ, ששבט לוי וכהנים יתחזק על ידי כלל ישראל בהפרשת תרומות ומעשרות וכן זבולון יוצא לפרקמטיא ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה. ורב יעבד צעיר, שהכהנים והתלמידי חכמים כיששכר יעבד צעיר לזכות אותם בעולם הבא מחלקם.

ומצאתי ראיתי שכן הוא עת הרבה מהקדמונים בטעמא דמילתא אשר יצחק רצה לברך את עשו, הוא כי כך היה סדר הבריאה מתחילה ברא ד' יתברך האדם והנחש אשר האדם יעסוק בתורה והנחש יעבוד האדמה, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין נ"ט) חבל על שמש גדול שאבד העולם וכו'. ואחר כך באבוד הנחש נבראו קין והבל, שקין יהיה עובד האדמה ויחזק את הבל. חזר וברא יעקב ועשו, שיהיה עשו המחזיק ללומדי תורה. ולכן אהב יצחק את עשו כי ציד בפיו, ופירש התרגום ארי מצידיה הוה אכיל, והיינו דעושה מה שמוטל עליו לעשות לכן ביקש לברכו מטל השמים ומשמני הארץ יעבדוך עמים וגו', כי ראוי הוא לזה. ורבקה הבינה מה שבלב עשו (וכמו שידוע המליצה כי יצחק שהיה עולה תמימה מתגדל אצל אברהם ושרה התמימים ולא היה יודע שיש מי שירמה ושלא יהיה פיו ולבו שווה, מה שאין כן רבקה שגדלה מתחלה אצל לבן ומבינה בענייני הרמאות, היתה יודעת כוונת עשו הרשע) שלא להחזיק יעקב ולכן השתדלה לסבב שיטול יעקב הברכות בעצמו ולא יצטרך אשר עשו יפרנסנו (עיין בילקוט סופרים ביאור הפכפך דרך איש וזר).

אמור מעתה יש לומר דכוונת יעקב היה גם כן בעת שברכו יצחק אביו, שעל פי אמת שבעת שנפשי תהיה חשקה בתורה ולהיות מיושבי בד' אמות של הלכה ואחי העוסק בעלם הזה ובמסחר יבין החיוב המוטל עליו ויושיט לי ידו להיות לי לאחי עזר ולאחי סמך לא היה נצרך לי כל כך הברכות טובת העולם הזה כי מה לי יותר מליישב באהל אהלו של תורה ואחי העוסק בפרגמטיא יחזיק את בני ביתי בפרנסתי כמובן, אך העיקר צריך לי הברכות בעת "בצרתה לי קראתי ויענני", היינו בעת שאחי העוסק בעולם הזה בפרגמטיא לא יעשה החיוב המוטל עליו ואדרבה ישאל מה הני לן רבנן ומה לי ליתן די צורך בחינם לזה היושב בטל, ויהיה לי לסבול הצער מהדחקות שבביתי כנ"ל באריכות, על אחים כהללו אם יהיה לי, חס וחלילה, הנני צריך להברכות שלא יהיה צריך חס וחלילה אז למסור דיני לשמים לעונשם בדברים לא טובים להראותם מן השמים שהם צריכים לי בשאלות איסור והיתר וזה בגיטין ובחליצה וכדומה וכנ"ל באריכות, ומתרץ דברי הזוה"ק הנ"ל כי שייך באמת שהיה זה לומר בעת הברכות כנ"ל ודו"ק כי נכון הוא לפי עניו דעתי על דרך הפרד"ס.

וד' יתברך ירחם גם בדורינו אלה על הני ברכי רבנן דשלהו והתלמידי חכמים הלומדים תורה מתוך הדחק שלא יהיה נצרכים למסור דינם לשמים על בני קהילתם שלא מבינים החוב הגדול המוטל עליהם להחזיקם בפרנסתם ושיהיה שלום באיש על מחנהו ובאיש על דגלו, היינו הבעלי בתים העוסקים במסחר יהיה להם השלום וברכה והצלחה במחניהם והתלמידי חכמים הרבנים היושבים על מדין יהיה השלום על דגלם, היא בדגל התורה שיהיה להם מנוחה שלימה שרוצה בה לעסוק בתורת ברחבת הדעת ובזכות השלום הלזה בא לציון גואל במהרה בימינו  אמן כן יהי רצון.

ה ק' צבי הירש פרידליע אב"ד דק"ק ביסקוביץ והגליל. העורך והמו"ל הבאר

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

והנה ראיתי בהכתבים הנשלחים אלי מאז מידיד נפשי הרב הגאון וכו' מוה"ר ר' מאיר שליט"א האבדק"ק ליביטש שכעת בנאדווארני, שכתב לפרש העניין האמור ד' מסיני בא וזרח משעיר למו, שאמרם ז"ל שהלך לבני עשו ולבני ישמעאל שיקבלו התורה ולא רצו. וקשה וכי אפשר לומר כן שיעזוב ד' את עמו, שבטי ישורון, ליתן התורה לבני עשו וישמעאל, הא הברכות שרצה יצחק ליתן לעשו לא רצה השם וכן בישמעאל אמר גרש את האמה הזאת ואת בנה, וכעת הוא רוצה ליתן התורה להם ולא לישראל?! אלא נראה גם כן שהקב"ה רצה שיקבלו בני עשו וישראל התורה באופן זה שיהיה בבחינת זבולון שיעסקו בעולם הזה ולפרנס את בני ישראל ליתן לתוך פיו של ישראל ולהיות מתומכי דאורייתא, ועל ידי זה יתחלקו חלק כחלק עם ישראל כיששכר וזבולון, דעל ידם יוכלו ישראל לעסוק בתורה ולא יהיו צריכין לעסוק בענייני העולם הזה ויהיו ישראל ממלכת כהנים וגוי קדוש.

ויש לומר דזה ירמז דאמר בפרשת יתרו קודם מתן תורה, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. וקשה על האמור בכפל לשון שמוע תשמע. אלא יש לומר הכוונה בזה ועתה אם שמוע תשמעו, בין ישראל ובין בני עשו וישמעאל תשמעו בקולו, וכל אחד ואחד יקבל התורה כפי חלקו, שיהיו בני עשו וישמעאל בחינת זבולון להיות מתומכי דאורייתא, אזי אף על פי כן והייתם לי סגלה מכל העמים כי לי הארץ, שכל אומות העולם יהיו במכירי השם לעזור לישראל שיוכל לקיים התורה ולעסוק בתורה ולא יהיה נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה לקיום צרכי הגוף רק ד' לבד הוא נחלתם, אף על פי כן תהיו אתם לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, שיהיו ישראל למעלה מבני עשו וישמעאל, כאמרם ז"ל שכל הנביאים לא נתנבאו רק למהנה תלמיד חכם מנכסיו, אבל לתלמיד חכם בעצמו עין לא ראתה אלקים זולתך. ועל ידי זה ואתם תהיה לי וגו'. אבל לא עשה כן לכל גוי, ולא רצו לקבל עליהם עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ועיין ראה ויתר גוים והיה מוכרח הקב"ה לחלק בישראל בעצמם בשני סוגים. סוג האחד שיעסקו בענייני עולם הזה כזבולון וכלל ישראל. וסוג השני כיששכר וכהנים ולוים שיהיו מפורשים מעולם הזה לעסוק כתורה תמיד.

על ידי זה יש לומר האמור במדרש כי הקב"ה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשי של עשו וטוען שר של עשו מה כחי לסבול כל החטאים וכו'. ותמהו בזה וכי חלילה מלך יעוות משפט – ליתן חטאת ישראל בראשו של עשו, וגם זה טענה שאין כחו לסבול כל החטאים הלא באמת כן הרצון לפניו לכלותו.

ובזה יתפרש שפיר דעל ידי זה נתן הקב"ה כל עונות על עשו, לפי שהוא גורם בזה שלא רצה לקבל עליו עול תורה להיות מתומכי דאורייתא, ואם היה כן לא היו נצרכים ישראל לעסוק בענייני עולם הזה והיו מפרושי העולם ולא היו חוטאים. רק על ידי זה שלא רצו לקבל עליהם עול תורה שיהיה במחזיקי תורה, ואדרבה רודפים את ישראל על ידי זה היה גורם לישראל לבוא לידי עוונות, ועל ידי זה נוטל כל עונות ישראל ומשימן בראשו של עשו. ועל זה טוען עשו מה כחו לסבול כל החטאים, היינו שכביכול גם הקב"ה גורם בזה כאמור בעבודה זרה שטענו בני ישמעאל ובני עשו כלום כפת עלינו ההר כגיגית ולא קבלנו, שבאם היה כופה עליהם ההר כגיגית אזי היו מוכרחים לקבל עליהם עול תורה כזה להיות מתומכי דאורייתא והיה יכול ישראל לעסוק בתורה בלי שום מניעה ותורה מצלת, כאומרם בראתי יצר הרע בראתי תורה תבלין נגדו. ואם כן בניבול הקב"ה גורם לזה, על ידי זה נוטל הקב"ה גם כן עונות ישראל ומטמינים תחת פורפירא דיליה. והבן.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

 על זה אמרה תורה זאת תהיה תורת המצורע, שכל ענין המצורע בעבור המוציא שם רע, ייקח מזה תורה ולמוד גדול לכל ימי חייו, גם לימי טהרתו יישאר לו זכרונו לדוד ודור ולא יזוז ממנו לעולם. ומפרש הכתוב יען כי והובא אל הכהן, כי נגעים היא מעניינים המובאים אל הכהן, כי נצרך לזה עיון רב וטורח גדול. ויצא הכהן אל מחוץ למחנה, כי בכל פעם הכהן יצא חוץ לשלוש מחנות ויטריח את עצמו מאוד, ואז יראה הכהן כי על ידי זה נרפא נגע הצרעת מין הצרוע, כי מעתה נגע המוציא שם רע נרפא ממנו ולבבו יבין ושב ורפא לו בראותו כי גם הכהן לא טמן ידו בצלחת כי אם יגע הרבה בתורה ויודע לשחות בעמקי ים התלמוד, להבין ולהורות בנגעים ואהלות ושאלות חמורות, ושיטות עמוקות שבהן, אשר לא בנקל להשיגן, ואז יכיר עוותתו, כי אך לחנם התמרמר עליו. וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים וכו', ובזה הורה לנו למוד גדול, שכמו שהשני צפרים היו מתחלה שניהם שווים וכל אחת מהם יכולה להישחט, ובכל זאת עשתה יד השגיחה העליונה שאחת נשחטת והשנית נטבלה בדם חברתה בשביל הזאת מצורע ושילחה לחפשי על פני השדה, ומזה ייקחו מוסר המוציא שם רע על התלמיד חכם ועינו רעה במה שמוטל עליו לפרנסו, כי הלא תראה ששניהם היה ילדים צפרים, טהורים עומדים בחדר אחד והיו שניכם עלולים להיות רבנים ולהקריב חלב ודם על ד' ותורתו ולחיות חיי צער ויגון, אשר זה מרומז לשחוט בכלי חרס על מים חיים, בשביל התורה שהיא חיים לעולם אך חיי צער בעולם הזה. אך השגחה העליונה הבדיל ביניכם כי התלמיד חכם פירש לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ללמוד תורה ולהמית את עצמו באהלו של תורה, ואתה בחרת לך לשוט בעולם ההבל בשעה שהוא עוסק בתורה ועמל ויגע בה אתה התענגת על רוב טוב במסחר ומשא ומתן, הוא נדר שינה מעיניו לשים לילות כימים להגות בתורת ד' ואתה שחקת בקלפים בחברת עילוזים, הוא כתת רגליו מישיבה לישיבה לבקש דבר ד' וישן על ספסל בית המדרש בלא כח, ואתה הלכת לקרקיסאות ולטאטריות של עכו"ם לשמח אלי גיל כעמים בסוד משחקות. ואחר כך כאשר הוא נעשה תלמיד חכם גדול בתורה ואך אינו בקי בטוב העולם ולא ידע בצורתי דזוזא ואיך מרויחין אותו, כי לא ידע שום עסק זולת התורה, ואתה אחרי אשר התענגת על רוב טוב וגם מנוסה בכמה עסקים טובים ונעשית עושר גדול, עוד תרע עינך באחיך התלמיד חכם אשר נשחט אל כלי חרס על מים חיים, זו התורה,  והמית את עצמו על קדושתה ואתה עוד יש לך לב להטבל בדמו, לשפך עליו בוז וקלון ולדבר עליו לשון הרע ולהשלח על פני השדה, וזאת לא תעלה על לבך כי אך בזכות דמו שנשפך על מים חיים אתה שולחת על פני השדה, כי לו נשפך הדם טרם נתן אל הכלי, כי אז גם השנית תמות, כמבואר בתורת כהנים, ועל ידי אשר יזה הכהן שבע פעמים על המוציא שם רע,  ישים זאת אל לבו ויתרשם עליו היטב זה הרעיון, כי שבע פעמים הם תמיד דיי לשים לב כידוע מספר הזוהר הקדוש סוד ז' הזאות פנימיות. וגם האזוב  והעץ ארז מרמזים לזה ששניכם הם ביד ד' ומי שהגביה אותך לארז ואותו השפיל לעפר יכול להיות באמת להיפך, כי התלמיד חכם נמשל לארז בלבנון ואתה הוא האזוב המושפל לעפר, ואך על ידי הקשור והחבור יחד העץ ארז והאזוב בשני התולעת, על ידי זה יתרפא המצורע מצרעתו, עם הארץ לא יצור את התלמיד חכם, והתלמיד חכם לא ימסור דינו לשמים, אך יהיה שלום ואחדות ביניהם ושב ורפא לו.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון.

ולכאורה צריך להבין דהפסוק נאמר שלא על הסדר, דהיה צריך לכתוב, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. דהרי תיבת והוא כהן מוסב על שם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב עמוד ב).

והנראה הביאור בזה. דהנה אברהם אבינו עליו השלום הרביץ תורה בעולם. וכמו שאמרו (יומא כ"ח עמוד ב) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה כו'. עיין שם, ואברהם אבינו עליו השלום גופא היה שפל בעיניו מאוד, וכמו שכתוב ואנכי עפר ואפר, ודרך עבודה הזאת משריש ומכניס בתלמידיו, שיהיו שפלים בעיניהם. וידוע הוא דכל מדה דקדושה צריך שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה בחינת מדה רעה דקליפה, וכמו מדת החסד ואהבה שיכול להסתעף ממנה אהבה זרה, בסוד הכתוב ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, וכידוע ליודעי חן. וכמו כן הוא בכל המצוות. וכך השפלות והעניוות יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה. כי השפל בעיניו הוא מתמרמר תמיד מאוד, שנדמה לו כי הוא רחוק מהקדושה. ולכך יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה, שהוא דבר מגונה מאוד. וכמן שאמר הרב חיים ויטל ז"ל בספר שערי קדושה כי העצבות הוא שער התחלת גירוי היצר הרע, עיין שם. ולכך מלכי צדק שהיה יודע בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום להורות לתלמידיו שיהיו שפלים בעניהם, היה חושש פן על ידי זה יהיה נמשך ונסתעף שיבואו לידי עצבות, חס וחלילה, ולכך הורה לו דרך העבודה לתלמידיו, דבעבודת ד' צריך להיות בשמחה לשכוח אז מכל בחינת שפלות ומרירות, רק יהיה בשמחה גדולה, בבחינת עבדו את ד' בשמחה, ויקיים מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי ד', וכידוע.

וזה הפירוש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. לחם הוא התורה, וכמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. ויין רומז על שמחה, וכו שכתוב, ויין ישמח לבב אנוש. והיינו דרמז לו דעסק התורה הקדושה צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והוא כהן לאל עליון, כלומר, בזה האופן יכול להיות כהן העובד לאל עליון, שתהיה עבודתו להשם יתברך עבודה תמה העולה למעלה. וכנ״ל.

או יש לומר, והוא כהן לאל עליון, דאחר מה שאמרנו, הוציא לחם ויין, דצריך להיות עסק התורה מתוך שמחה, לכאורה לשמחה מה זו עושה. על זה אמר והוא כהן לאל עליון, דשמחתו יהיה מזה גופא על שזכה להיות עובד למלך הכבוד יתברך, דאיזה שמחה יש בעולם יותר מזה, מה שהמלאכים שרים ואופנים מצפים כמה וכמה שנים שיהיה מתן להם רשות לומר קדוש, ואנחנו עם ישראל מהללים שמו יתברך כמה פעמים בכל יום בלי גבול, שאין לך זכיה'גדולה יותר מזו, דלפי זה מה מאוד צריך להיות האדם מלא שמחה שקרבנו לשמו הגדול להיות עבדים נאמנים למלכינו יתברך, דזה והוא כהן לאל עליון. וזהו על דרך מה ששמעתי בשם כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זצוקללה״ה זי״ע דמשמחה הזאת שזוכה איש הישראלי לומר ברכת שלא עשני גוי בכל בוקר, צריך האדם לקבל עליו ששה לטרות בשר. והוא כמבואר, והבן.

(דברי משה, פרשת לך לך, הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד)

ובזה פירוש הכתוב לולא תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי דוד המלך עליו השלום בראותו שעומדים עליו דואג ואחיתופל שבע בן בכרי וחבריו נפל לבו כי חשב שאך חסרונותיו הרבים שאינו מתנהג כשורה הם גרמו לו שרבים קמים עליו. אך בהתבונן בכל ספורי התורה עד כמה סבל משה רבינו עליו השלום מקרח דתן ואבירם מתלוננים ומרגלים ממגדף וזמרי אשר קמו תמיד עליו להתלונן ולמצאו גם בו מגרעות, אז מצא דוד נוחם לנפשו כי כן העם הזה וכן הגוי הזה תמיד מחפשים עלילות שווא על מנהיגיהם וזהו לולא תורתך שעשועי, כי התירוץ האמיתי על כל הקושיות היא באשר כי המנהיגים מחוייבים להתנהג בדרך אשר התורה התווה למו מבלי נטות ממנה כמלוא שעל לא' מהקצוות, כאשר התורה תעמיד לנגד ענינו מחזה כזה משני מעשיות אשר תציג לפנינו כמו חי להם מקושש ומגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים כי שניהם היה ביום אחד, הובא ברש"י ז"ל.

ולכאורה אינה מובן למאי מלמדינו שהיה שניהם ביום אחד. ואך בא ללמדינו עד כמה נמצאים אצלינו בפרק אחד מאנשים שונים תלונות שונות על מנהיגיהם הפך זו מזו מן הקצה אל הקצה.

כי ממה נמשך מעשה המקושש, מסרו לנו חז"ל כמדרש רבה ומביאו התוספות בבבא בתרא דף קי"ט, וכן איתא בתרגום יהונתן, שמקושש עצים לשם שמים נתכוון. כי בימים אלו נמצא בישראל כתה שלימה שאמרו שכל עונשיי התורה הם אך למען להבעות את ישראל, כי איך אפשר להאמין על משה רבינו עליו השלום הישר והעניו מכל אדם שיהיה אכזר כזה לרגום באבנים איש אשר יעבור ד' אמות ברשות הרבים, או ידליק עצי גפרית לעשן מקטורת בשבת, אין זה כי אם מפחיד אותנו והדברים אינם פשוטים כמשמען. ולכן קם גברא מדבית יוסף אמר במימרא איזיל ואעביר קוסין. ומשה ידין יתי בכן אשתמודע קנסא לכל בית ישראל, ולא השגיחו על זה, אף כי היה אב לחמש בנות צדקניות. הרי לך מחלל שבת לשם שמים, למען לא יחזיקו את משה רבינו עליו השלום למקיל באיסורא ועונשי התורה.

והנה כנגד זה באותו יום יצא המגדף, ואמרו חז"ל בתורת כהנים מבית דינו של משה יצא, בא לתקוע אהלו אצל שבט דן, אמר להו מבני דן אנכי, אמור לו איש על דגלו לבית אבותם כתיב. נכנס לבית מדרשו של משה ויצא מחוייב, עמד וגדף. הרי לך איש שבאותו יום עצמו מצא מגרעות במשה שמחמיר הוא יותר מדאי, כי מדוע לא יניחו לאיש שאמו מישראל הרוצה ליקח מקומו אצל משפחות אמו באשר שהיא קלקלה עם המצרי, ואם אמו חטאה הוא מה חטא. ומה גם לפי קבלת חז"ל גם אמו אך נאנסה מהמצרי. האם אין זה חומרא יתירה ואכזריות נוראה לפי דעתו, בעת אשר אחדים חשבוהו למשה רבינו עליו השלום לרחמן ועניו יותר מדאי.

ובאמת לא היה משה לא מקיל על דין תורה ולא מחמיר יותר מדאי, כי התורה נתנה על ידו ועליו לשמור ככל אשר התורה תצווהו, זה שחלל שבת בפרהסיא ייהרג אף אם כוונתו לשמים, וזה שרוצה לקבוע אהלו אצל שבט משפחת אמו שלא כדין תורה ויצא לחרף ולגדף לא על משה רבינו עליו השלום תלונותיו כי אח על ד' והחולק על רבו כחולק על השכינה, כאשר ראינו הסוף ממגדף.

ומעשים כאלו מוצאים אנו תמיד בכל דור תלונות שונות על רבני ישראל. זה יפתח חנותו בשבת בפרהסיא, אף שיש לאמר שכונתו לשמים למען יתקיים בו מאמר חז"ל (גיטין דף לח) שגזרו אומר שבעוון חלול שבת נכסי בעלי בתים יורדין לטמיון וכאשר יראו כי בעוד איזה שנה יפשוט הרגל לנושיו ויתלה שלט על חנותו על שם אחרים והוא יוצא בעירום ובחוסר כל וכאשר רואים אנו בכל עת מעשים כאלה ממחללי שבתות והסוף מהם אזי ידעו כל העם שמשה אמת ותורתו אמת ויתקדש ויתגדל שם שמים על ידם, נמצא שמחלל שבת לשם שמים. ולהפך זה יתקוטט עבור מקום במזרח בית הכנסת מבלי הבט כי הוא בוז משפחה ויכול להיות שגם מיגו דחציף כולי האי שמא מינא, ובכל זאת רוצה לקבע מקומו אצל מרומי הייחוס ולדעתו הוא אכזריות נוראה כי מה פשעו ומה חטאתו אם אינו יחסן ובן גדולים ולמה ייגרע נחלתו מכותל מזרחי. והסוף מזה חריף וגדיף להרב ועל התורה ועל ד' ועל משיחו, ובאמת מה יוכל עשות הרב לזה, האם יוכל לאמר להמחלל שבת יישר כחך כמותך ירבו בישראל מחללי שבתות לשם שמים,  והאם יוכל הרב להושיבו במזרח נגד שורת הדין והנימוס וראשי הקהל, הלא הרב נושא חושן המשפט על לבו ולא יכול לזוז ממנו כמלא נימא, והרב מה הוא כי תלינו עליו.

אין זה כי אם כמו שאמר אדון הנביאים על מתלונניו, מתחלה אמר ונחנו מה כי תלינו עלינו, ואחר כך מוסיף עוד בתת ד' לכם בשר בערב לאכל ולחם בבוקר לשבוע וכו' ונחנו מה לא עלינו תלונותיכם כי על ד'. ולכאורה הוא כפול לשון. אך הכוונה בזה לפרש להם כי כל ענין התלונה שלהם נצמחת אך מאשר נתן להם ד' בשר לאכול לשבוע. ולוא היה עניים ואביונים כבתחלה לא מצאו און להם לחלוק עליו, ואם כן לא עלינו תלונותיכם כי על ד' אשר הרים אתכם מאשפתות והשביעכם לחם ומלי כריסי זיני בישא כמה שאמר הכתוב תחת שלש רגזה הארץ וכו' ונבל כי ישבע לחם. ולאנשים כאלה המוציאים שם רע על הכהנים ומורי דת שאינם יוצאים ידי חובתם בצאן מרעיתם ואך בחנם מפרנסים אותם, להם אך למותר בעיניהם. ובאמת המגרעות אך בהם ולא ברבותיהם.

 

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

ובזה פירוש בהספר הנ"ל הפסוק "זאת תהיה תורת המצורע" המוציא שם רע על הכהנים ועל מורי הוראות בישראל, כמו שמוציא שם רע על אשתו שאינה אשה כשירה ובאמת כאשר יפרשו השמלה לפני בית דין אז יתברר כי היא אשה כשירה וצנועה אך הוא בעצמו איש בליעל להוציא שם רע על בתולת ישראל, כן על דרך זה מצינו רוגנים ומתלוננים בעמינו על רבני ומנהיגי ישראל וימצאו בהם תמיד מגרעות כל אחד לפי דעתו מזגו ותכונתו, כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום כי מי יוכל לשפט את עמיך הכבד הזה, כי כלנו חכמים כלנו יודעים את התורה וכל אחד ממציא לו מן התורה להוציא שם רע על הרב, אם הוא בטבע מחמיר יאמר על הרב שהרב מקיל ביותר מדאי וכמו שאמרו חז"ל עמי בעצה ישאל ומקלו יגיד לו, ואם הוא בטבעו נוטה להקל יבא על הרב בעקיפין שהוא מחמיר יותר מדאי ומוצא לו גמרא ארוכה שאמרו חז"ל במסכתא ביצה מי איכא הוראה לאיסורי כח דהיתרא עדיף. אם הרב ירצה לעמוד מרחוק מבלי להתערב בענייני הקהלה יצעקו חמס עליו שהוא בטלן יותר מדאי והלא תלמוד מפורש במסכתא מועד קטן דף ו שם מצינו האי צורבא מדרבנן דאיתא במתא כל מילי דמתא עליו דידיה רמיא.

ואולי יאמר הרב לפעמים דעתו לשם שמים בענייני צרכי הצבור, מיד יקומו עליו האלמים והתקיפים והעזי פנים שבדור לאמר להרב התכבד ושב בביתך, ולהרב יאות אך לשתוק ולא להתעסק בצרכי צבור, והלא אמרו חז"ל סנהדרין דף י"ז העוסק בצרכי צבור משכח תלמודו. החלשים שבהם ברצותם שהרב יעמוד לעזרתם נגד התקיפים ודרשו ממנו מאמר חז"ל ראש השנה דף כ"ח כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור הרי הוא כאביר שבאבירים יפתח בדורו כשמואל בדורו, והתקיפים לעומתם יפתחו הגמרא ומראים לו בעליל מאמר חז"ל כמדומה לכם שררות אני נותן לכם עבדות אני נותן לכם (הוריות) וכן איתא בסנהדרין דף ח' ואצוה את שופטיכם בעת ההוא אמר רבי אלעזר אמר רבי שמלאי, אזהרה לדיין שיסבול טורח הצבור. ולפעמים במקום ובזמן אחד זה ימצא בהרב מגרעות לפי דעתו המשובשה וזה ימצא בו ממש להיפך וזה אות נכון כי אין בהרב לא זה ולא זה, איננו לא מקיל ולא מחמיר, לא עסקן ולא בטלן, כי אם באשר יש לו שלחן ערוך ומחוייב להתנהג על פי דרך התורה מבלי לנטות ממנה ימין ושמאל. ואם כי לדעתם לא יושרו דרכיו בעיניהם, הוא לא מחמת שהוא לא מתנהג כשורה כי אם החסרון בבעלי הבתים, כדאיתא בתשובת מהרי"ו הובא בסמ"ע סימן ג' סעיף קטן י"ג שפסקי הלומדים ופסקי הבעלי בתים הם שני הפכים.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי”ד)

פרשת נח תש"ב

הנה ברש״י ז״ל כתב, בנח כתיב את האלקים התהלך נח ובאברהם אומר אשר התהלכתי לפניו. תמים היה בדרותיו פירש רש״י יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן שאילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר, ויש שדורשים אותו לגנאי לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. ויש לדקדק אמאי נקיט רש״י ז״ל דוקא דורו של אברהם, ועוד מה זה שכתב אשר התהלכתי לפניו האיך אפשר לילך לפניו יתברך שמו והלא מלא כל הארץ כבודו, ועוד עשה לך לכאורה תיבת לך נראה למיותר:

ונראה לפרש הנה הריטב״א ז״ל כתב בע״ז (ו׳.) צדיק להקב״ה ותמים לדורותיו שהי׳ עניו ושפל ונוח לבריות, ובודאי לא הי׳ מוכיח אותם במילי דשמיא כמבואר בגמרא שבת, הנה מי שאינו מוכיח את בני דורו אינו יכול לילך עמהם כי ילמד ממעשיהם הרעים, אבל מי שמוכיח את בני דורו יכול לילך עמהם כי רואה מעשיהם הרעים ומוכיח אותם, ואפילו אם לא יפעל אצלם אזי עכ״פ הוא לא יעשה כמעשיהם כיון שהוכיח אותם, גם מחמת בושה לא יעשה כמ״ש המפרשים הוכח תוכיח את עמתך ולא תשא עליו חטא ע״י מה שאתה מוכיח אותם מחמת בושה כמובן:

והנה ידוע כי אין השכינה שורה רק במקום קדוש, אבל במושב לצים לא ישב, והנה אברהם אבינו הלך למקום שאין שם השראת השכינה והוכיח אותם עד שקבלו על עצמם קבלת מלכות שמים ונעשה שם השראת השכינה, וזה שאמר הכתוב אשר התהלכתי לפניו, פירוש הלכתי בטרם שהיתה השראת השכינה, ועשיתי המקום מוכשר להשראת השכינה, אבל נח לא היה מוכיח אותם, ממילא היה לו לירא שילמוד ממעשיהם הרעים, על כן לא הלך רק במקום שהיתה השראת השכינה. וזה שאמר הכתוב את האלקים התהלך נח, ולכאורה היה לבעל דין לחלוק על נח שהוא היה הגורם מפני שלא היה מוכיח אותם, אבל באמת דורו של נח לא היו מקבלים תוכחה, וכשם שמצווה לומר דבר הנשמע כך מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע, והוכיח סופו על תחילתו שעשה את התיבה ק״ך שנים ושאלו אותו אנשי דור המבול מה זאת, והשיב להם עתיד הקב"ה להביא מבול לעולם ולא עשו תשובה ונעשה עשיית התיבה סניגור לנח, שבירר שאנשי דור המבול אינם מקבלים תוכחה, וזה שאמר הכתוב עשה לך תיבת עצי גפר, דהא הרבה ריווח והצלה לפניו, אלא כדי לזכות את נח היה צריך את התיבה ואתי שפיר תיבת לך:

וזה שאמר המדרש קנים תעשה את התיבה אמר ר׳ יצחק מה הקן הזה מטהר את המצורע אף תיבתך מטהרתך, לכאורה מדרש זה פליאה, ולפמ״ש אתי שפיר, כיון שהי׳ לבעל דין לחלוק על נח שגרם את המבול עבור שלא הוכיח את בני דורו, ופגם בלשונו כמו המצורע שפגם בלשון כמ״ש רש״י ומדרש חכז״ל, והקן מטהר את המצורע מפגם הלשון כך התיבה מטהרתך מפגם הלשון שהוכיח שלא פגם בלשונו ואין למדת הדין לקטרג עליו. וזה שכתבו הספרי מוסר שמדת התיבה רומז ללשון,  שלוש מאות אמות אורך התיבה, וחמשים רחבה, ושלשים קומתה, לכאורה מה לו לרמז על הלשון, ולפי מה שאמרנו אתי שפיר הרמז שרומז בתיבה שלא פגם בלשון כי גם התוכחה לא פעל כלום:

באר דוד

—

הרב דוד שלמה פרנקל הי"ד, נולד בשנת תרס"ג לאביו הרב הגאון משולם פייש זצ"ל רבה של דברצין שבהונגריה. מנערותו התנהג בפרישות וחסידות ושקד בתורה, תוך זהירות מביטול זמנו והקפדה על שמירת הלשון. את תורתו למד אצל אביו זצ"ל ובישיבת אוונגאר. למד לזמן קצר בישיבת מאקווא, ויצא לו שם כעילוי עצום, בבקיאות וחריפות.

לאחר נישואיו ישב על התורה והעבודה יומם ולילה, למד ולימד וכתב חידושי תורה במשך שנים. רוב כתביו אבדו בימי הזעם, ורק מחברת אחת שרדה, ובה כתב שאלות ותשובות, וכן חידושים ופלפולים בדברי הפוסקים. בשנת תש"ס פורסמו הדברים הללו בספר בשם "באר דוד".

לאחר שחותנו מונה כאב"ד בבערטיא אוי-פאלא, היה הרב דוד שם לדיין ומלמד דרכי ה' ותורתו. לאחר שתחילו הצרות והקשיים הכלכליים, פתח חנות קטנה תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה. היה מקושר לאדמורי סיגט-סטמר. אחר חג הפסח תש"ד נלקח למחנה עבודה, עמו נלקח גיסו, ר' שמואל יודא בלום ז"ל, שהעיד:  "שם ראיתי גודל מסירת נפשו בעד כל קוץ וקוץ ועל כל מצוה קלה ומנהג ישראל כחוט השערה ממש עד אין לשער ולספר וכ"ש להאמין בעידנא דריתחא זו אשר היה שבור ורצוץ בגוף ונפש נן העבודה ומן התעניתים עלתה שעותו אל האלקים מן "העבודה" (עולה בזכרוני שפעם אמר לי שאפילו על ניגון ומזמור אחד מזמירות של מוצאי שבת קודש לא יוותר חס וחלילה) הצער של ביטול תורה וקיום המצות היו על פניו תמיד, ובכל רגע אשר יד שונאינו הניחה קצת מיד שב וחזר לתורתו ותפלתו". כשהתקרב הצבא הרוסי, הצליחה קבוצה של כארבעים אנשים, ובהם הרב להמלט מהנאצים ולנדוד עד שהגיעו לקווי הרוסים. הרוסים שבו אותם והעבירו אותם ממחנה למחנה, בדרך להגלייתם לסיביר. במחנה בפאקשאני שברומניה, חלה הרב, נלקח לבית חולים מקומי ושם נפטר ביום הגיעו לגיל 42, בי"ז באייר תש"ה.

אשתו, הרבנית מרים, בת הרב בן ציון בלום הי"ד אב"ד סארוואש מח"ס אות ציון ושו"ת שיבת ציון, נפטרה ביח' באב תשי"א ונקברה בפתח תקווה.

נכדו הקרוי על שמו, הוא הרב דוד שלמה ב"ר מנשה
קליין, רבה של קרית אוונגאר בירושלים.

 

והדבר תלוי לפי העניין, כי למי שיש לו לב להבין תכלית כוונת הכהנים והמתנות שלהם ונותן אותם בלב שמח וטוב עין הוא יבורך ולא יזדמן אצלו שום נגע ושום מחלה בגופו באשתו ובניו ובממונו ולא יצטרך אל הכהן ואל הוראתו ואל יזדקר לפניו שום חטא ועוון ויתקיים בו וידעת כי שלום אהליך ופקדת נוך ולא תחטא. ואך אם עינו צרה בכל מתי שנותן מלחמו לתופסי התורה ושופך עליהם תמיד קיתון של בוז וחושבם לאוכלי לחם העצבים ושופך את דמם בכל פעם שיבוא הכהן אל גרנו ליקח ממנו אחד משישים לתרומה או הפרוטה שנותן עבור מכס הבשר והמלח נרות ושמרים אשר מהם מתפרנסים רבנים ומורי הוראות אשר על פי רוב יספיקו להם אך על לחם צר ומים לחץ, ולאנשים כאלה אשר אינם מבינים תכלית כוונת החזקת  ידי הכהנים והמורים בעם ואך למותר הם בעיניהם וצועקין חמס מאי אהני לן רבנן לדידהו קרו לדידהו תני, והם אותם קוראים חז"ל אפיקורסים ומלעיג על דברי חכמים כדאיתא בסנהדרין פרק חלק, ועליהם אמרו חז"ל שבת (דף קי"ט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שהשוו בה קטן וגדול, שנאמר והיה כעם ככהן, ולהם הקב"ה מזמין קטטות ומריבות נגעים וסוטות גיטין חליצות ומאונין והיתר עגונה וכדומה משאלות החמורות מכל אסון ופגע שיזדמן להם ויבאו אל הכהן והמורה הוראה להטריח עבורו בכח התורה למען יוכחו לדעת כי  גם הכהנים לא יאכלו לחם העצבים שלהם חנם ואז יקל לו מעל לבו ולא יתגרה מדון עמהם, כדאיתא במדרש רבה שמות פרשה ט"ו צער גדול היה לו למשה בדבר וכי כבוד של אהרן אחי לראות נגעים, אמר לו הקב"ה ולא נהנה ממנו עשרים וארבעה מתנות כהונה, במתלא אמרי דאכיל בהדי קורא ילקי בהדי קילא. והכוונה בזה למה שאמרנו כי למי שמתן עשרים וארבע מתנות בעין יפה בוודאי לא יזדמן אצלו חלילה אחד מארבעה מראות נגעים ואך לאלו האנשים אשר רעה עינם בכהנים ושופך עליו בוז עבור כל פרוטה שמהנה אותו, להם נותן ארבעה מראות נגעים, כדי שיטריח את הכהן לטפל בטהרתו ואז יבין כי לא על חנם מפרנסו. וכן איתא שם בגמרא ברכות דף ס"ג, אמר רבי יוחנן, למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות, לומר לך כל מי שיש בידו תרומות ומעשרות ואינם נותנם לכהן לסוף נצרך לכהן על ידי אשתו.

הרי לנו כל מה שאמרנו, ולכן סמכה התורה פרשת שמיני שמסיים בה והבדלתם בין הבהמה הטהורה ובין הבהמה הטמאה, ואחר כך, אשה כי תזריע ואחר כך אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת, יען כי כל הפרשה שמיני מדברת מעניני איסור והיתר להבדיל בין הבהמה הנאכלת ובין הבהמה אשר אינה נאכלת, ואמרו חז"ל במסכת חולין מ"ב, אין צריך לומר בין פרה לגמל, אלא בין עוף שנשחט רובו ולעוף שלא נשחט רובו, וכדומה מהענינים העמוקים והשאלות החמורות אשר נצרך לזה עיון רב ושאלת חכם ועל ידי זה יבא לשאל תורה מפי הכהנים והמורים, ועל ידי זה יהיו מקושרים ונאחזים העם אל הכהנים והכהנים אל העם ויהיו נכבדים בעיניהם, ואז יזכו לאשה ותוליד בנים ובנות ובמלואת ימי טהרה תביא אל הכהן הקינים ויברך אותם שיזכם ד' תמיד בשמחות כאלה ולגדל את בניהם לתורה ולחופה ולמעשים טובים. מה שאין כן אם עינו צרה בעשרים וארבע מתנות כהונה, אזי אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת וכן שאר יסורים אשר יטרידו את מוח הכהן ולהיות ידיו מלוכלכות בשפיר ובשליא כדי לטהר אשה לבעלה, ואז ירגיע את רוח הצר עין כאשר יראה כי  גם הכהן ישיג פתו בזיעת אפים ובטורח גדול.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד)

וזהו שתקנו לברך לעסוק בדברי תורה ולא תקנו לברך ללמוד את התורה, יען כי ללמוד לא כל אדם זוכה ולאו כל מוחא סביל דא. אך לעסוק, דהיינו לעשות עסק עבור התלמיד חכם למען יוכל התלמיד חכם ללמוד את התורה, כמו שפירש רש"י כל העושה פרקמטיא לתלמיד חכם שמתעסק בממון תלמיד חכם כדי להגיע לידם שכר והם פנוים לעסוק בתורה וזהו נקרא עסק התורה אשר לזה יוכל כל אחד לזכות על ידי שמהנה לתלמיד חכם מנכסיו, כי לולא זאת נשתכחה תורה מישראל. כי מי יוכל לקוות מבעלי בתים העוסקים במשא ומתם לחשוף תעלומות אשר אך התלמיד חכם ברוב שקידתם דולים ומשקים גם לצאן מרעיתם אשר לאור חכמתם יתהלכו ועל ידם מתדבקו בשכינה שהיא אש אוכלה אש, ועל ידי זה ינצלו מדינה של גיהנם, כמו שאמרו חז"ל חגיגה, תלמיד חכם אין אור של גיהנים שולט בהם קל וחומר מסלמנדרי, כי אש התורה מגינה עליהם ודוחה מהם אש של גיהינם, ולכן גם המחזיקים בידי לומדי תורה יחסיון בצלם, כי בצל החכמה בצל הכסף. מה שאין כן מי שפורש מלהחזיק בידם נופל בגיהנם. וזהו שאמרו חז"ל במסכתא בבא בתרא דף ע"ח כל הפורש את עצמו מדברי תורה אש אוכלתו, שנאמר מהאש יצאו כו', כי אז נשארו בלי מחסה.

נמצא שהענין שנצטוו ישראל לפרנס כהניהם ותלמידי חכמים שבהם הוא כמו שבכל הערים הגדולות יש חברות אחריות מאש ומכריחים את כל הבעלי בתים להכניס סכום קצוב מכל הונם ורכושם לקופת החברה בכל שנה למען ינצלו מאסון אש, כי אז יקבל מהחברה מחירו ולא ישאר חלילה בעירום ובחוסר כל, כך ציוה ד' להחזיק בידי לומדי תורה ולהעניקם מטובו ומיגיעו ואז יהיה לבו סמוך ובטוח כי נפשו בטוב תלין. וזהו פירוש שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי ידוע אשר יששכר וזבולון עשו גם כן על דרך זה, יששכר עסק בתורה וזבולון מפרנסו. והנה מדרך המבטיחים את עצמם בחברת אחריות מאש בכל פעם שנושאים מכסת כסף האחריות להחברה נפשם ירעה על הוצאות כספם אשר ברוב עמל השיגיהו לתת אותם לאנשים היושבים ספונים בביתם והם השאננים ומתענגים על רוב טוב מיגיעת אחרים, אך כאשר יזדמן כי תצא אש ותאכל יגיעו עד היסוד והוא בא אז בכח האחריות לבשר את נזקו והם משלמים לו בכסף מלא בעד כל חוט ושרוך נעל, אז הדבר להיפך, הוא ישמח מאוד כי בעד סך מועט שהכניס להם יקבל מהן עתה הון עצום ומצילו מרדת שחת. אך בעלי האחריות אינם שמחים אז כי הפסידו עליו הרבה. כן הוא הדבר אצל יששכר וזבולון, זבולון ישמח בצאתך כאשר יצא מזה העולם ויבא להעולם אמת אז יראה כי כל מחמדי ומנעימי ההבל ועסקיו הרבים עלו בתוהו ויאבדו ומאומה לא נשאר מעמלו ואך עבור מעט מכסת כסף האחריות ששלם להחברה הלזו מצילהו מדינה של גיהנים ונותנת לו אחרית ותקוה להיות נשמתו צרורה בצרור החיים את ד' ולהתדבק בד' יתברך, אז פחד ורחב לבבו ויקרא משמחת לבבו טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. אך אצל ישכר הוא להיפך כי הוא אך ישמח באהליך כאשר יושב באהל של תורה בעולם הזה וזבולון מטיל לכיסו ומפרנסו ולא נצרך לו לפרוש את עצמו לימים ומדבריות ולהעמיד את עצמו במקום סכנה קור וחום ופחד גנבים וגזלנים ואחריות יוקרא וזילא כי אם יושב בחדר אהלה של תורה ומחמם את עצמו אצל התנור ושם מטה וכסא ושלחן ומנורה ומחדש חדושי תורה וישמח בהם מאוד, אך כאשר יבא לעולם האמת ושם יראה שמוכרח הוא ליתן מחלקו גם לזבולון שעולה להון רב, כמו שאמרו חז"ל יפה קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה, אז לא ישמח ישכר אשר בעד שכר מועט שקיבל, כי במה נחשב הוא, מוכרח עתה לפזר עבורו הון רב. נמצא כי תכלית כוונת מתנות כהונה הם אך לטובת הנותנים כי על ידם יזכו להתברך בעולם הזה מכל טוב, כמו שדרשו חז"ל ברכות דף ס"ג, ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה ממון הרבה, וכן להיפוך כאשר לא יתן לכהן אז הקב"ה יתן לו מתנת כהונה כמבואר שם, וכן במדרש תנחומא מעשה כזה, וגם יזכו על ידם לעולם הבא ולהנצל מאש של גיהינם:

ובכל זאת להפיס דעת הכהנים ותלמידי חכמים לבל יראו את עצמם כאילו אכלו נהמא דכסיופא וכן הבעלי בתים לא יתרעמו עליהם שאוכלים אצלם לחם של חסד חנם לכן צוה ד' יתברך על כמה ענינים לבא אל הכהן ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, שאת או ספחת והובא אל הכהן, ואיש כי תשטה אשתו והביא אל הכהן, זה ימצא מחט בקורקבן התרנגול וזה ימצא חטה בהלביבות על פסח, זה ימצא מחט בהמסס, זו תמצא כתם  כגריס ועוד, ואצל זה נשתטת אשתו ומבקש היתר מאה רבנים להתיר לו חרם דרבנו גרשום, זה ישיא את בתו לאיש ובעבור שנה אחת ימות בלא זרע ותבוא להרב לסדר לה חליצה, וזו תבוא להתיר עגונה או לסדר גט וכדומה מכל צרה שלא תבוא יבאו להרב המורה או להכהן לדרוש עזרתו והרב יעיין בספרים וילאה את מוחו ועיניו למצוא להם היתר בכח התורה, אף כי באמת העיקר תכלית כוונת הכהן והמורה הוראה לא אך בעבור עניינים אלו ועל כל צרה שלא תבוא חלילה, כי אם לתכלית היותר טוב והמועיל בזה, כאשר בארנו כי הם אך למען הפיס את דעתם.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית, הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד)

ב"ה ביסקוביץ

דרוש א'

תומכי רבנים

ממה שאמרתי בחידושי תורתי בסעודה שלישית בפרשת תולדות תפר"ח לפני המסובים על שלחני בבית מדרשי בפה ביסקוביץ יע"א.

איתא בזוהר הקדוש, ויתן לך האלקים מטל השמים, תא חזי שיר המעלות אל ד' בצרתה לי קראתי ויענני, דהאי קרא על עובדא דא עיין שם:

והנה יש להבין דברי הזוהר הלא רק בשעה שאמר יצחק ליעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא הנה אז היה יעקב בפחדו סגי דדחיל דאבוי ידע ליה ואשתמודע קמוה, ואז שייך קרא דבצרתה לי קראתי, וכמו שאמר ר' אליעזר שם בזוהר, אבל בשעתיא דברכתא דברוך ליה יצחק אביו ואמר ליה ויתן לך מטל השמים, הלא אז כבר עבר הפחד ואין שייך כלל אז קרא דבצרתה לי קראתי כמובן.

ונראה לפי עניות דעתי בהקדים מה שכתב בהספר חמש ידות על הענין הבאת המצורע אל הכהן שיש להבין מה זה ענין כהונה אל המצורע כי היה רק לדרוש ברופאים ולהביאהו אל בית החפשית. גם על הענין מהשתי הצפרים לשחוט האחת ולטבול בדמה את השניה ולזרוק על המטהר ולשלחה על פני השדה גם כן הוא ענין עמוק מאוד ודרשות חז"ל ידועות ובכל זאת טוב גם לנו להשיג מעט איזה מוסר והנהגה ישרה מזה כי אורייתא סתום וגליא, ולבד הטעמים הכמוסים בזה שיש בו, בודאי יש בו גם טעם ונימוק ישר המתאים על פי הגיון אנושי והיא:

דהנה ידוע שהכהנים היו תמיד מורי הוראות בישראל, כמו שאומר הכתוב ולהורות את בני ישראל את החוקים וכו' כי שפתי כהן ישמרו דעת וכו', וכנגד זה ציווה ד' לבני ישראל לתת להם כ"ד מתנות כהונה ואף כי המצוה הזאת מתקבל גם על פי טעם פשוט, כי על כן צוה ד' יתברך לפרנס את המורה הוראות שלהם כדי שיהיה להם פנאי להגות בתורה ולמשקל ולמטרי בשמעתא אשר לזה נצרך יגיעה רבה ולהיות בקי בכל חדרי התורה ובמי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה, כמו שדרשו חז"ל עירובין דף נ"ה על הפסוק ולא מעבר לים היא, אמר רבי יוחנן לא תמצא לא בסחרנים ולא בתגרנים.

אך זה הטעם לבד לא יספיק לזה כי אז יקשה לנו מדוע יטיל ד' יתברך על ישראל לפרנסם, הלא אין מעצור לד' להושיע וביכלתו יתברך גם להמציא להכהנים ותופסי התורה פרנסתם בעתים על ידי סתרי פלאותיו, כמו שהוא זן ומפרנס לכל בשר, כמו שדרשו חז"ל כתובות ס"ז, ואתה נותן להם את אכלם בעתו, מלמד שלכל איש ואיש הקב"ה מזמין לו פרנסתו בעתו, ומדוע יעמוס הקב"ה על ישראל לפרנסם ואולי יצר עינם מלתת מלחמם ויגיעם להכהנים אשר לא עמלו ולא גדלו בו. אך באמת יש עוד טעם לזה והוא האמתי על פי מה דאיתא במסכת כתובות דף קי"א, ואתם הדביקים בד' אליקיכם, וכי אפשר לאדם לדבוק בשכינה, אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמיד חכם ומהנה לתלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאלו מתדבק בשכינה. וכן אמרו בפסחים (דף נ"ג) כל המטיל מלאי לכיס תלמיד חכם זוכה ויושב בישיבה של מעלה שנאמר כי בצל החכמה בצל הכסף, באשר כי כל אחד מישראל טרוד בפרנסתו ואין להם פנאי לזכות בכתרה של תורה, ולכן צוה ד' יתברך לפרנס דיניהם וסופריהם ומורי הוראות שלהם ועל ידי זה יזכו גם המה לאור באור ד'.

(מתוך הבאר כרך ג-ד, שנה חמישית)

 —

הרב צבי הירש הי"ד ב"ר דב בער פרידלינג נולד בשנת תרנ"ג בזאמושץ'. בהיותו בן אחד עשרה נפטר אביו. בנעוריו למד בבתי המדרש בעיר הולדתו, ומשנת תרע"א פרסם מאמרים תורניים בקבצים רבים ובהם "המאסף", "תל תלפיות", "אסיפת חכמים", "אהל יצחק", "וילקט יוסף", "שערי תורה", "דגל התורה" ועוד.

לפני מלחמת העולם הראשונה, ארגן עם אחיו קבוצות ללימוד תורה בבית המדרש לצעירי העיר ופעל לחיזוק ולביצור חומות הדת. יריביו האנטי-דתיים רדפוהו בשל כך בחמת זעם ובאלימות קשה ואף העלילו עליו לפני השלטונות והביאו למאסרו.

היה חתן הרב לוי מאנטנער זצ"ל דיין מבעלזא. נדד וסבל במלחמת העולם הראשונה, חלה קשות, היה מספר פעמים בסכנת מוות מחרב המלחמה ושכל את בתו. כתבי חידושיו ופלפוליו הרבים נשרפו בבית חותנו בבעלזא בעת המלחמה ההיא. בשנת תר"פ עבר הרב לוי זצ"ל להתגורר בביתו בזאמושץ' עם שלשה מנכדיו היתומים.

בזיווג שני נשא את מרת יהודית בת רבי יהושע עוזיאל ויינטרוב זצ"ל, האדמו"ר ממארקשוב שהתגורר בוורשה.

מתרפ"ד,1924, כיהן כרב בביסקופיצה, שבגליציה המזרחית, שם הקים את בית הספר "בית יעקב", מקווה חדש, ותיקן את בית הכנסת ואת בית המדרש. רוב תושבי העיירה היו מגיעים לשיעוריו הקבועים ולדרשותיו יצא שם לתהלה.

ואחרי זמן מה הוציא לאור את הירחון התורני "הבאר", עם תוספת מיוחדת לנוער, "הדלי". החוברות הביאו את דברי רבים מחכמי הדור, מכל קצווי תבל. קובץ "הבאר" בשנה הרביעית יצא לאור לאחר הפסקה "מפאת כי עורכו היה טרוד בעניינים פרטיים ומשפחתיים" (דגלנו, סיון תרפ"ח, שנה ז חוברת ז, עמ' 17). אף שהיה גדול ובקי להפלא, בעל מחשבה מעמיקה ומקורית, ועסק בפילוסופיה ומחקרים בכל שטחיי החיים, תווך הבנת נפש העם ותכונת האדם, כתב את כל חיבוריו והסכמותיו בענווה רבה.

בשל הירידה בכבוד התורה ראה לנכון לכתוב את הספרים "רץ כצבי" (ב"כ) ו"קיום העולם" המעוררים לכבד ולהוקיר את תלמידי החכמים ולומדי התורה, לתמוך בהם ולגדל את הבנים לתורה וליראת שמים. בהקדמת ספרו "רץ כצבי" הביא את ייחוס משפחתו. היה גיסו של הרב ר' צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, ויחד פעלו רבות בשדה הרבנות. בהקדמת ספריו מאחל לאשתו שתבורך מאדון כל להיפקד במהרה בפקודת ישועה ורחמים בבנים תלמדי חכמים וחיים ארוכים ומזונות מרווחים ובשמחת ישרי לב. (בדף עד ב"יד ושם" כותבת אחותו את שמות ילדיו הקטנים שנולדו אח"כ ונספו בשואה).

בספרו "חיים הנצחיים" עמד על חיוב הבן לכבד את הוריו לאחר מותם ופירט את כל הדינים והתפילות לעניין זה.

ספריו והחוברות שערך מעוטרים בהסכמות נלהבות של ראשי הרבנים והאדמו"רים.

בתרצ"ו,1936, עבר לוורשה, ושם התמנה כרבה של שכונת פאוואנזיק, כדי להרחיב את פעולתו החינוכית והרבנית במרץ רב. אך בשל צוק העיתים הלך והחמיר מצב יהודי פולין מיום ליום. תנאי המחיה היו קשים והיוקר היה רב, עד שבקושי רב החזיקו מעמד המוסדות הדתיים והציבוריים הוותיקים ולא ניתן היה להגשים את התוכניות החדשות שהגה הרב צבי הירש. בשנים אלה ידע הרב מחסור ואף רעב, וקשיי הפרנסה דכאו את רוחו של הרב שביקש לפעול גדולות ונצורות.

בשנת תרצ"ח פרסם כי סידר לדפוס ספר תהלים עם פירוש "ילקוט צבי", בחמישה חלקים, ובו ליקט מתוך אלפי ספרים את תורת הבעל שם טוב, תלמידיו ותלמידי תלמידיו, בתוספת נופך משלו.  אך נראה שלא זכה להוציא לאור את הספר.

בחוברות אונזער גייסט, ניתן למצוא מספר מאמרים מאת הרב פרידלינג הי"ד, כגון: שלום ואחדות קיום התורה והיהדות (תרפ"ז) דרוש וועגען קינדער ערציהנוג (תרפ"ט) וכן נמצאו שם מאמרים מאת הרבנית יהודית הי"ד משנת תרפ"ח ומתרפ"ט.

כשפרצה מלחמת העולם השניה נהרס בית הרב בוורשה עד היסוד. הוא חזר בחוסר כל לביסקופיצה. שם נתפס ועבר התעללויות קשות ועינויים שייסרוהו והחלישו את גופו. בשנת תש"ג, כשהתנפלו עליו המרצחים הנאצים באלות ובקתות רובים, החזיר את נשמתו לבוראו. הי"ד.

הערה: את שנת לידתו חישבתי מתוך כתביו. שנים אחרות הוצעו לשנת לידתו בדף העד ובאלה אזכרה.

מקורות: מאמרים וספרים מאת הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, אוצר הרבנים, אלה אזכרה ז, רבנים שנספו בשואה ועוד.

 

בראשית (ד,ב) ויהי הבל רועה צאן וקין היה עובד אדמה וכו' וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה.

והמפרשים הרבו לבאר את הענין הזה. ואמר הרב הקדוש רבי ישראל מרוזין זצוק"ל לבאר כי עיקר תכלית האדם להגיע ולהיות אדם המעלה להדבק בד' ולעסוק בתורתו ובמצוותיו. אכן לאשר האדם מוכרח לעסוק גם במלאכה ובמסחר לפרנס אשתו ובניו, הפלא הקב"ה לעשות וקשר רוחניות בגשמיות, שיעסוק האדם בישובו של עולם והוא יקיים: בכל דרכיך דעהו.

וצריך לזכור מאמרם ז"ל (שבת ל"ב) אדם יוצא לשוק יהא דומה בעיניו כמו שנמסר לסרדיוט. והאדם צריך להצטער כל העת שהוא עוסק לפרנסתו ולעסקו ועל ידי זה מבטל מתורה ומצוות.

וכלל יש לנו (מגילה י:) כל מקום שנאמר ויהי הוא צער, ובמדרש רבה (אסתר, ויהי בימי אחשוורש): כל מקום שנאמר ויהי משמש צרה וכל מקום שנאמר והיה שמחה.

וזה שאמר הכתוב: "ויהי" הבל רועה צאן. רצונו לומר כשרעה את הצאן הצטער ודאג לזה. וקין "היה" עובד אדמה. רצונו לומר כשעסק קין בעבודת האדמה שמח בזה והסיר דעתו מהתכלית האמתית, ולכן וישע ד' אל הבל ואל מנחתו ואל קין ואל מנחתו לא שעה. דברי פי חכם חן.

(נשלח מאת מורה ההוראה ממעזעריטש ר' מאיר זאב לעוו זצ"ל, ופורסם בקובץ הרבני הבאר, תרפ"ד, כרך א, עמ' טז)

אמר העורך, יען שאנה ד' לידי לסדר בראש "הבאר" בענין שאדם צריך להצטער על העת שהוא עוסק בפרנסתו ולעסקו שמבטל על ידי זה מתורה ומצות ד', אעתיק פה איזה דברים נחמדים מה שראיתי בענין זה בהספר היקר "לקוטי סופר" על תרי"ג מצות מהרב הגאון הצדיק המפורסמים מפאקש זצללה"ה בהקדמתו שהביא מפירוש מהר"ם אלבילד"א (שהובא בדמשק אליעזר ויחי ל"ב) שפירש על וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה וכו', והוא שראה והשיג שמנוחת עולם הבא הטוב והראוי שיהיה נכסף מהכל, אבל והארץ, והם חמדת העולם הזה, אינו טוב בהחלט אבל הם נעימים למראה עינים לבד, ואינם כן לפי האמת, ולכן נטה שכמו לסבול, ויהי למס עובד כי היותו עובד אדמה ומתעסק בעניני הארץ כל זה בעיניו למס, כי הוא ראה שאין זה האושר והתכלית ולכן עשה זה כמוכרח כעין המס שיפרע אותו אדם  בעל כורחו.

והאריך בהספר הנ"ל שם בדרך מוסר לפרש הכתוב (בפרשת תצא) "לא תעשוק שכיר עני ואביון" – זה הנשמה (עיין בתיקונים אם חבל תחבל שלמת רעך דא נשמתא קדישא, ועיין תנחומא פרשת משפטים), "ביומו תתן שכרו", של הנפש. תתן תפקידה בקיום מצות מדי יום ביומו, שהיא שכרה, יען שבאת בגוף העכור. "ולא תבא עליו השמש", שאל תדחה אותה מיום ליום, "כי עני הוא" ואליו (לגוף) הוא (הנשמה) נושא את נפשו. ונכתב בלשון זכר כי  כל זמן שלא קיים מצות הוא בבחינת דוכרא כידוע, ותזהר מאוד בזה שלא יקרא אליך אל ה' והיה בן חטא.

וכן פירש בזה הירושלמי (נדרים פ"ב) ואהבת לרעך כמוך רבי עקיבה אומר זה כלל גדול בתורה. וכן מה שבש"ס שבת (דף ל"א.) באותו גר שבא לפני הלל להתגייר על מנת שילמוד כל התורה כל זמן  שעומד על רגל אחד, והשיב לו מה דעלך סני לחברך לא תעביד. הכוונה, כמו שאמר לפרש ברכת רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כ"ח) דכלל זה עיקר ויסוד בעבודת ה', כמו שצריך לזון את הגוף באכילה ושתיה ושינה וכל צרכותיו ואם יחסר לו מאומה ירגיש כל הגוף, כן צריך לשמח הנפש בתורה ועבודה וגמילות חסדים ולזונו בתרי"ג מצוות שהם מזון הנפש והנשמה. וזהו שאמר, רעך, שהוא הגוף, ורע אביך, שהוא הנשמה אשר נפח בך אביך שבשמים, אל תעזוב.

וזה שהזהיר רבן יוחנן בן זכאי לתלמידיו ויהי מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם, כמו שאתם נזהרים שלא למנוע מזון ומחייה מבשרכם ודמכם וכל מגמתכם שיהיה להם תענוג יתירה, כן תשגיחו על נשמתכם הקדושה לכלכלו ולזונו במזון רוחני. וזה שהשיב הלל לאותו גר, מה דעלך (לגופך) סני, לחברך (לנשמתך) גם כן לא תעביד. ואמר ואהבת לרעך (לנשמתך) כמוך, שתאהב נשמתך לכלכלו בכל מה דצריך כגופך, וזה כלל גדול בתורה.

וסיים בזה שעל פי דברי  אלבילד"א הנ"ל המלץ לפירוש מחז"ל יומא (כ"ח:) קיים אברהם אבינו כל התורה אפילו עירובי תבשילין, ועל פי אמרם ז"ל בברכות (סג.) דרש בר קפרא איזה פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה הוי אומר בכל דרכיך דעהו, דהוא שורש ועמוד גדול לכל הנהגות בני אדם עם ה' בכל עת ובכל שעה ולא בתורה ובתפלה לבד, כי אם גם בעסקו בענינים גשמיים במשאו ובמתנו באכילה ובשתיה בשכבו ובקומו יהיה כוונתו לצורך עבודתו יתברך שמו וכל מעשיו לשם שמים כמבואר באורח חיים (סימן רל"א) ואברהם אבינו כל דרכיו ומצעדיו היו מכוונים לו יתברך שמו, ואפילו עריבות ומתיקות התבשילין היו מוקטרים ומוגשים לכבודו יתברך שמו.

ובהספד שאמרתי בקצרה (ושיש לי ברוך ה' בכתובים באריכות) על אמי זקנתי הצדיקת והחסידה מרת שיינדיל הינדא ע"ה שנפטרה בשנת תרע"ט ביום כ"ח לחודש טבת (אשר ההספד הלזה יש לומר ולכתוב על אחותי הצנועה והחסידה מרת אסתר פרומטשי ע"ה שנפטרה ביום א' דראש השנה משנה הנוכחי תרפ"ג) כתבתי דברים היקרים מהספר הנ"ל באריכות אשר אם ירצה ה' אתן להם מקום ב"הבאר" בכרך הלזה או בכרכים הבאים אם ירצה ה' לזכרון עולם, וכעת למען חביבות ויקרות הדברים ולמען שהספר הנ"ל לא שכיח כל כך במדינתנו העתקתי אותם בפה שמצאתי מקום ללין וה' יתברך יהיה בעזרתי וימהר רעיוני להיות מאוהבי שמו ודורשי היכלו תמיד באמת ובלב שלם ושיקויים בנו מאמר הכתוב ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום. אמן כן יהי רצון.

הק' צבי הירש פרידלינג, העורך והמו"ל

—-

באי"ה נכתוב ברשומות הבאות מתורותיו ומתולדותיו הרב המפורסם אב"ד בוסקוביץ הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, שנספה בשואה בשנת תש"ג.