תורתך לא שכחתי

אולם כל זה, רבותי, כשהשנים הולכות כתיקונן, בשעה שהקב"ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים, ולפי שאין להשיב את גזירת המוות, והאדם מוכרח ללכת לבית עולמו, אז אפשר להם לעשות כמעשה יעקב אבינו עליו השלום, לקרוא אל הבנים, לאספם סביב מיטתו, ולצוות אותם בצוואות שכיב מרע, האיך להקיף את המיטה בנשאם אותו לבית עולמו. אבל מה נאמר לשעת הזעם בשעה שהקב"ה זעם את עולמו, בקראו תחלה את הבנים אל החרב, אם כן מי יקיף ומי ילווה את מיטת האב הזקן?

והנה בילקוט יהושע, על הפסוק לכו ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו. למה הדבר דומה, למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפאת הוא מחזיר אחרי רופאים ולא היה מוצא לה רפואה, אמרו לו לך אצל רופא ראשון שקרע לך את המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה והוא מרפא, אני הוא שהצתי אש בציון, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותיי, ואני הוא המרפא, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. עד כאן.

והנה כשם שהסבא הבדיל בין האחים, כך באה כל התורה בהבדלותיה היא, להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הנשגב והנקלה, להבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין ישראל לעמים. והנה אללי לי, כי מכל ההבדלות האלה עשינו תערובת דייסא אחת. התורה הבדילה בין ישראל לעמים והנה אנחנו מתערבים בגוים ולמדים ממעשיהם. התורה הבדילה בין הקודש ובין החול, ואצלנו אין כל קודש בעולם כלל, כי הכל הוא אצלם חול. התורה הבדילה בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואצלנו מחללים את השבת במלאכות אסורות. חדלו כל ההבדלות אצלנו, על כן איפא אמר הקב"ה, בני! אתם לא הבדלתם, אני אני אבדיל לכם, אבל הבדלה נוראה וקשה מאד, הלא הוא ההבדל בין האש ובין המים, "מי באש ומי במים" "מי בחרב ומי במגפה" וכו'. הנה הבדלה כזו של כל מיני מיתות הביא הקב"ה בעולמו, ומי שאינו רוצה בזה יבא וימחה. על כן אך אחת עלינו לעשות לשוב אל עצתו של הנביא, לילך אל הרופא הראשון שקרעה את המכה, ולשוב שוב אל קדושת ההבדלות.

ובזה אפשר לראות את דברי הפייטן בסליחות; "דגלי עם פדויי בזרוע חשוף, הצל מנגף ואל יהיה לשסוף. תענה קריאתנו למעשי ידיך תכסוף, עננו כמו שענית לאבותינו על ים סוף". והוא על פי עובדא שקרה כעת במערכות המלחמה, איש יהודי עמד על דוכנו בין המורים, ויהי כאשר הרבה לעבוד ביריותיו ושר הגדוד בא להחליפו באחר, ויהי אך הוא יצא מן החפירה, והחיל החדש לקח את מקומו, יצא כדור מעבר האויב, והחיל החדש נפל ארצה ומת. אחר כך נודע שהחץ שהגיע ממחנה האויב היה של יהודי, ולמען שיהודי לא יהרוג יהודי, סבב הקב"ה כי החיל היהודי הקודם, מצרה נחלץ, ואחר בא תחתיו. ועל כן אנו מתפללים גם היום ריבונו של עולם! בשעה שאתה שופט את העולם בדם ואש ותמרות עשן, תראה איפא להציל את הדגלים, הישראליים, שהם מעשי ידיך המיוחדים, שחותמך הגדול טבוע עליהם, בצווך עוד מאז על תורת הדגלים לתעודתם ובשעה שהממלכות נלחמות אשה ברעותה, ובשניהן ישנן יהודים עומדים במערכות המלחמה, עליך לראות כי יהודי לא יהרוג יהודי, והדגל העברי לא יהיה לשיסוף. יחי נא הדגל העברי גם בימים הקשים האלה! יתקיים נא בו, "יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש"!

עוד זאת עלינו להודיע, אם כל הייסורים האלה, ריבונו של עולם, הם חבלי לידה של חיים חדשים. "כמו "אשה בצריה", שייסוריה ממלאות אותה תקווה לחיים חדשים, כי אז אנו יכולים עוד לסבול את היסורין באהבה, אבל אם חלילה הרינו, חלנו ילדנו רוח, אם כן כל הניתוחים הקשים הללו למה? הן באו בנים עד משבר וכח ללדה אין, אסי לכאבין דתקוף עלן עד דלא נהוי גמירא בשביה.

ואם קשה הוא ערפו של אדם, קשה מצור ומחלמיש, פטישי ברזל לא יכפפהו ודם ואש לא ירככהו. הנה עוד הרבה צריכים לעבור על האדם עוד עד אשר יטהר ועד אשר יצורף, ואתה ברחמיך הרבים הלא "אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". ועל כן לשוועת נכאים, אל תעלם אזנך!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) מהיכן נתאוו ישראל לדגלים? בשעה שנגלה הקב"ה ירדו עמו כ"ב רבבות מלאכים, שנאמר רכב אליהם רבותים אלפי שנאן, והיו כלם עשוים דגלים דגלים, שנאמר דגול מרבבה, כיון שראו אותם ישראל כך, התחילו מתאווים דגלים וכו' אמר להם הקב"ה חייכם שאני ממלא משאלותיכם, שנאמר ימלא ה' כל משאלותיך. עד כאן.

והנה הבן לא נוכל, הם ראו אצל המלאכים על כן התאוו, האין זו אזהרה מפורשת בתורה "לא תחמוד"?! השמעת? להתאוות מה שישנן אצל המלאכים, הן אצל המלאכים ישנם גם כנפים, אולי יתאוו גם לכנפים? האין זה מן הנמנעות? וכי כלום לבני-אדם קרוצי חמר לבקש להם גדולות כאלה כשל המלאכים.

אולם העניין הוא, כי טעמים ונימוקים נכונים יהיו לישראל על דבר דרשת הדגלים, מה שלפיכך נתקבלה בקשתם זו. והוא בהקדם מה שהעירו כבר המפרשים, על הא דאצל יצירת האדם כתיב, (בראשית ב') וייצר אלהים את האדם עפר מן האדמה, ואצל שאר בעלי חיים כתוב ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וכו', ולא הזכיר עפר? ואמרו, כי האדם נוצר ביחוד מן העפר התיחוח לא מגוש אדמה אחד, כי אם ביחוד שנצבר עפר ממקומות שונים. מה שרצו להדגיש בזה כי יצירתו של האדם היתה מרוכבת כהעפר המקומח הזה, בהמון כחות ונטיות דקות מן הדקות, שבכל קטנותם וזעירותם, הם מספיקים די להבדיל תמיד איש מאת רעהו, לכמה מיני טיפוסים, לכמה מיני הבדלות ושינויים, עד שגם שני בני אדם בני אב אחד, אינם דומים זה לזה לדמותם ובצלמם, ושל על כן נקרא עפר בהיותו מפרד לפירורים אבקוקיים דקים, טחונים ומרוכבים שאינם דומים זה לזה. וכמו כן אצל בני אדם, לבד החילוקים הגלויים הנראים בין בני אדם, עוד ישנם המון כחות נסתרות שמבדילים את האחד מאת רעהו, ולשם כך נתייחס יצירת האדם אל העפר.

מה שאין כן בשאר בעלי חיים שעליהם כתיב סתם "מן האדמה" מגוש אחד, שאין בזה מקום עוד לרבוי תכונות, ועל כן במין הבהמה והחיה, מעטו מאד השינויים אשר ביניהם, כל האריות גיבורים, כל הנמרים עזים, כלם טבועים על פי רב במטבע אחת כטיב טבע מקור יצירתם הראשונה, שנוצרו מגוש אדמה אחד.

וזה אפשר לראות, גם במאמרו יתברך שמו "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", כי כשם שכל העולמות כלם נתרבו בריבוי עצום רבי השינויים, ממקור האחדות היחידה של אצילות קדשו יתברך שמו, ובכל עולם ועולם בפני עצמו, מתגלה תמיד אותה האחדות האלהית היחידה שממנה נאצלו ונמצאו כל אלה, למרות המון השינויים המגיע בהם, מצד תכניותיהם והכנותיהם המיוחדות, כמו כן גם האדם ביצירתו, שאף על פי שיחידי נברא, ואחד הוא בעצם עצמותו הראשונה, הנה נטע בו הקב"ה מצלם דמות תכניתו להתפתח באפשרות עשירה, לכמה צורות ופרצופים משונים איש מאת רעהו. וכריבוי מתוך האחדות הבא ביצירה כלה, כן הגיע ריבוי נמרץ בהמון הבדלות מפותחות ומובדלות במין האדם, להבדיל תמיד בין עם לעם, בין מפלגה למפלגה, מתוך אותה האחדות הראשונה של האדם היחידי הראשון. מה שכל זה הדגישה תורה במלת "עפר" ביצירת האדם.

והנה היות כי הדגלים אצל המלאכים משמשים הוראה, בייחוד, להבדלתם העצמית של המלאכים, וכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה ו) "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי, לפי פליאה ופליאה שעושה על ידינו, הוא קורא לנו שם". ועל כן כל מחנה וכל גדוד בעולם המלאכים מתחלקים לפי בחינותיהם וענייניהם, ולפי תפקידם בעולם הם שונים גם לצורותיהם וליצירותיהם. ועל כן אמרו גם כי אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות, בהיות כל אחד מיוחד אך ורק לשם תעודתו היחידה למענה נברא. ועל כן באים כל הדגלים השונים בין המלאכים, להעריך את כל הכחות, ולסדר את כל הכחות לקבוצותיהם, למעלותיהם, ולבחינותיהם, כל קבוצה עם דגלה, לפי מהותה ובחינתה.

ולפיכך בהיות גם בני המין האנושי, מחוננים בהמון הבדלות אישיות וחברתיות כאלה, על כן ראוי גם להם לסדר את הכחות, לציין את התכונות, ולהעריך הכל בקבוצות ודגלים מיוחדים, איש על מחנהו ואיש על דגלו.

אולם לכשנעמיק יותר לתעודת הדגלים, הנה נראה כי הדבר הכרחי גם מנקודת מבט של "מקומות  מרכז" לעם. והוא ע"פ מאמרם ז"ל, בתשובת משה לקרח ועדתו (במדבר רבה טו) דבר אחר אמר להם משה גבולות חלק ה' בעולמו, יכולים אתם לערב יום ולילה? והוא שאמר הכתוב ויהי ערב ויהי בקר, ויבדל אלהים בין האור ובין החשך, בשביל תשמישו של עולם, וכשם שהבדיל בין האור והחשך כך הבדיל את ישראל מאומות העולם,  שנאמר (ויקרא כ) ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, וכך הבדיל את אהרן להקדישו קדש הקדשים וכו' אנו אין לנו אלא ה' אחד, ותורה אחת ומזבח אחד וכהן גדול אחד, ואתם מאתים וחמישים איש מבקשים כהונה גדולה. אף אני רוצה בכך וכו', עד כאן.

הנה שתי תשובות שהן אחת השיב לו משה הפעם. אתם אומרים: "כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו על קהל ה'"?  אתם באים איפא בשם תורת השוויון, טוב מאד, כלם הם כלם בני אב אחד, כלם שווים הם בעיניך, כלם קדושים ואתם מבקשים איפא בשם תורת השוויון לבטל את כל הבדל המעמדים, ולהסיר את כל המחיצות החוצצות בין איש לרעהו. הנה ראשית עליך לדעת כי לא אנחנו יצרנו זאת, זו היא פעולת הטבע עצמה. היצירה עצמה הבדילה בכמה כחות מבדילות ומיוחדות את האחד מאת רעהו. וכמו שהבדילה בין אור לחשך, בין אביב לסתיו, בין קיץ לחורף, כך הבדילה בסוד נשמותיהם ומהותם של בני אדם. אי אפשר לעשות הכל לעיסה בלולה אחת, ולחתות הכל בחדא מחתא, לא אנחנו הבדלנו בין מראותיהם ופרצופיהם של בני אדם. אלה הם מעשי בראשית, מעשה הטבע עצמה, שאין לערבן ולבטלן בשום אופן שהוא. דא היא חדא. שנית מהו אתה טוען; מדוע "תתנשאו על קהל ה'"? לא אדני, לא התנשאות ולא השתררות אנו מבקשים כי אם התרכזות האוכלסין הרחבים של העם למרכזיהם ודגליהם. כי אצלנו הודות לסדר ההבדלות השורר בין העם, אפשר להמציא להם "נקודות מרכז" נבחרות ונדגלות להביא את האחדות הדרושה לתוך העם. הקטנים מתרכזים סביב לגדולים, והגדולים מתרכזים סביב לגדולים עליהם, וכן כסדר כלם הולכים ומתרכזים זה בזה, וזה אחר זה, עד המרכז העליון הכולל ומקיף אחת כלם. ולכן, בראש העם עומד אך כהן גדול אחד, אך תורה אחת ומשפט אחד. אבל אתם, שאתם באים בשם השוויון, בלי הערכת הכחות, בלי משקל התכונות, בלי סידור האורות לסגולותיהם, אם כן מי ייכנע תחת מי להתרכז ולהסתדר? האפשר לכלם להיות לכהנים גדולים? האפשר לכלם להיות למלכים בלי עמים? הלא באין לאחד יתרון על רעהו, בלי הבדלת הכחות המעולים שבקרב העם להבדילם ולהעריכם בפני עצמם, לשם הסתדרותו האורגנית של העם, לשם התרכזותו הדרושה, הרי יהיו כלם כעדרי צאן נפוצים, אשר האחת לא תשיג את חברתה, ובאין נקודות נבחרות ונבדלות לשם התרכזות, הרי הכל חוזר לתהו ובהו!

ובזה אמרתי לבאר את מאמרם ז"ל (מגלה כט) "עתידים כל בתי מדרשות ובתי כנסיות שבחוץ לארץ שיעמדו בארץ ישראל", שלכאורה למה לנו בארץ ישראל בתי מדרשות של חוץ לארץ, הלא בארץ ישראל נוכל לבנות בתים חדשים בנויים לתלפיות, ואלה שבחוץ לארץ יישארו להם בחוץ לארץ, אולי יצטרך מי שהוא מיהודי חו"ל לבא שעריהם?

אולם העניין הוא כי הנה לכשיתקבצו כל בני ישראל לארצותיהם בארץ ישראל, זה ממזרח וזה ממערב, זה מצפון וזה מים, זה מאמעריקא וזה מגאליציא, וזה מפולין וזה מאפריקה, ולכל אחד מנהגים שונים, כל אחד על פי מנהגי ארצו שיצא משם, ואם כן האיך יתאחדו כלם לאחדים? על זה אמרו ז"ל כי הסתדרות העם לעתיד תהי על פי בתי מדרשיהם ובתי כנסיותיהם שבחוץ לארץ. וכמו שבניו יורק הבירה יש שכל עיר ועיר בית מדרשה המיוחד לה, הנקרא על פי רב על שם העיר שיצאו אנשיה ממנה. כמו כן בארץ ישראל. בקבוץ כל הגליות מארצות שונות, תהי לכל עדה ועדה בית מדרשה המיוחד. על פי בית המדרש שבחוץ לארץ. איש איש על עדתו ואיש איש על בית מדרשו, איש על מחנהו ואיש על דגלו!

הנה זו היתה כוונת יעקב בהזכירו לפני מותו את עניין הדגלים, כדבר שאין לוותר עליו, וכי גם אחים בני אב אחד, הנה אי אפשר לעשותם עיסה בלולה אחת. ולמרות האחווה והאחדות המשפחתית האיתנה, הנאמנה לתעודתה הכללית, הנה עליהם לדעת תמיד את סדר ההבדלות, וכי אך המעשים הם המכריעים את גורל האדם וערכו. ועל פי המעשים יש להכין לכל אחד סדר עתידות מיוחד. ידעו נא האחים כלם, כי הטבע חותכת באזמל בין איש לאיש. ועל פי מזג כחותיו ואיכותו האישית והרוחנית היא מסדרת לו מקום בחברה. ואם לאחד יש לגזור ולאמר בלי רחם "פחז כמים אל תותר", ולשני יש לקרוא "אתה יודוך אחיך". הנה לא האב הגה את סדר ההבדלות האלה, כי אם מעשיהם של האחים, כח תכונותיהם היא שגרמה לכל אלה.

לבעל מעשים טובים נחשב איפא יהודא בחיר אחיו, ובשעה שרגשו והמו האחים כלם ואמרו: "לכו ונהרגהו ונשליכהו אל אחד הבורות", קפץ אז יהודא ואמר: "מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו" ועליו אמר יעקב בצדק "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף ומטרפו של תמר.

הנה לוי, שמשה אמר עליו, "תומיך ואוריך לאיש חסידיך" לא זכה כלל בעיני יעקב אביו, והוא אף זה היהודי הלמדן הנושא אורים ותומים, גם הוא היה בעצה אחת עם אלה שהתאמצו להוכיח כי מצוה היא בשם התורה להסיר את יוסף מן הדרך להרגו נפש, ובעזרת "החרם" שעשו בנים לבין עצמם לבלי לגלות את הסוד להסבא, אמרו כבר לבצע את זממם הנורא, ועל כן לא כבדו יעקב כלל באמרותיו האחרונות וגלוי אמר; "שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם"!

למלחמה היה תמיד יהודא תחלה: "מי יעלה לנו אל הכנעני בתחלה, ויאמר ה' יהודא יעלה!" וכשישראל עמדו נבוכים לפני הים, מי קפץ תחלה לתוך הים, נחשון בן עמינדב למטה יהודא! לאיש כביר כח המתפרץ תמיד לקראת מעשים כבירים נאה איפא המקום "בכותל המזרח" הוא צריך איפא להיות תחלה לנוסעים, שנאמר והחונים קדמה דגל מחנה יהודא ראשונה יסעו, הוא צריך להיות תחלה גם לקרבנות, שנאמר ויהי המקריב ביום הראשון נחשון בן עמינדב, וממנו איפא צריכה המלכות על ישראל לצאת, הלא הוא שורש ישי, נעים זמירות ישראל, עומד לנס עמים!

הנה כי כן, למרות המרירות העקצנית שבדבר, לבא בין הבנים האחים בסדרי הבדלות נמרצות כאלה למרות כל הטורח והקנאה הקשה כשאול הזאת, הנה הלא אין ללכת נגד חוקי הטבע היותר איתנים, המבדילים קשה ונאמנה ללא רחם בין איש ובין רעהו. "כל עוף למינו ישכון ובין אדם לדומה לו", זהו לא רק מימרא קלילא יפה, כי אם גם חק איתן בלב החיים שאין לזלזל בו כל עיקר. הן גם הבהמה והחיה לא יאכלו שניהם מאבוס אחד, והאיך אפשר לבני אדם להתהתך לחתיכה אחת, כי על כורחך יחד עם הבדלות כל מעשי בראשית, הוכנו לעד לעולם, גם תורת הבדלת הכחות לכל האישים הפרטיים ומה גם להבדלת העמים הכלליים!

אולם משהגיע הדבר לידי התגשמותו המעשית במדבר לפני משה, כי אז חרד משה חרדה, ואמר "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כן, סדרי הדגלים וסדרי ההבדלות הוא דבר נחוץ לתקומת האחדות בין העם, אבל הן העם כלו לא הסכין עדיין לכל זה, הן במצרים על יד החומות, על יד החמר והלבנים הלכו כלם כבושים תחת צבת אחת, כלם נלחצו מחבורת נוגשים אחת, כלם עונו בעבודה קשה וקצר רוח, ולכלם היה כמעט יחוסים שוים ו"ערכין" שוים, כלם דלים ורצוצי משפט, וגם בצאתם למרחב ברחמי שמים, הנה כיוצאי חפזון כלם, במשארות צרורות על שכמם, באין סדר ובאין משטר, לא היה ניכר בהם עדיין שום סדר. הבדלות, לכלם היה ערוך שולחן אחד וכלס דרו בדירה אחת, השולחן שערך להם ה' במדבר הוא המן, והדירה הלא הם ענני הכבוד שהקיפום. חיים שווים ומשווים, היה להם בכל דבר, כמו אין לאחד שום יתרון על רעהו, ופתאום הנה צו חדש! "עשה להם דגלים כאשר נתאוו!" הבה נא לעשות עתה הערכות מדוייקות של השבטים כלם, הבדלות מרובבות בין אחים, ציין איפא את כחותיהם ומהותיהם של כל אלה בחיי ההוה ובחיי הדורות כאחד. כל שבט ונשיאו לבד, כל בית אב לבד. התחילו איפא "הכבודים הידועים" ואתם יחד "החיכוכים הידועים", דגלים שונים, מעמדים שונים, מפלגות שונות, זה בכותל מזרח וזה בכותל מערב, ללוי דרוש לתת את "המעשרות", להכהן את "התרומות" ולתלמיד חכם עשה לו פרקמטיא- השמעת? כולנו אחים בני אב אחד אנחנו, למה לנו כל החשבונות הרבים האלה? ולמה לנו לשאת על שכמנו את הכהן ואת הלוי, ילך לו גם הוא להסיע אבנים כמונו?! ומה לנו כל הצרה להפריא בין אחים "קומוניים" בני אב אחד?

אולם על כל ההרהורים הקשים האלה מקבל משה תשובה מאת הקב"ה: "איני מחדש עליהם דבר אלא דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים". יעקב בצוואתו הנפלאה על דבר הקפת המיטה לא התכוון כלל לצרכי השעה בלבד, כי אם ביחוד לשם צרכי הדורות. ולא לשם השתררות, חלילה, שהגדולים יגביהו שררה על הקטנים, לפסוע על ראשי עם קדש, כי הלא כלם הם בניו, ולמה לו להעריך את האחד גדול מרעהו, אם לא שטובת האומה והתבצרותה הכללית דורשת זאת.

וכך אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני ויחי) על הפסוק וזאת אשר דבר להם אביהם ויברך אותם, בירך אותם לא נאמר אלא ויברך, למה כן? אלא בשביל שנתן ליהודא גבורת ארי, וליוסף גבורת שור, ולנפתלי קלות איל, אל תאמר שזה גדול מזה, לכך כללן באחרונה, שנאמר איש כברכתו בירך אותם. עד כאן.  והנה לכאורה יש להעיר "אל תאמר שזה גדול מזה וכו'" הלא האמת היא כי כח הארי גדול משל השור, ומי יוכל להכחיש זאת? אולם העניין הוא כי חכמנו ז"ל רצו להדגיש כאן, בייחוד, כי לא לשם גדולה, ולא לשם כבוד, בא יעקב להבדיל בין אחים ולהגדיל את האחד בגבורת ארי על גבורת השור, כי אם לשם התרכזות העם לתוך המרכזים ידועים, ועל כן  איפא כללן באחרונה כאחד, לדעת כי למרות ההבדלות המרובבות, הנה הם צריכים לשמש זה את זה כל אחד בכחו המיוחד, או במליצת חכמנו ז"ל (במדבר רבה יג) "עשה אותם יונקים זה מזה, לקיים מה שנאמר כלך יפה רעיתי". והיניקה המשותפת הזאת תביא איפא אותה ההתכללות הכללית האחת של כל האחים הצריכה להיות תמיד כגולת הכתרת לכל המעשים.

ועל כן מצינו בתפלת כהן גדול ביום הכיפורים שהיה מתפלל, על אחינו שלא "יגביהו" שררה זה על זה, כי הנה בכל היות השררה עצמה במידה ידועה מוכרחת לפעמים, הנה יש להשגיח עליה שתהיה בלי הגבהה יתירה, שלא תתהפך לאותה היהירות האישית הידועה, המשנאת את עצמה בעיני כל, ואך לשררה המבקשת לפניה תמיד אך טובת הצבור והתאחדתו הכללית יש לקרוא "כלך יפה רעתי"! הוא שחכמינו ז"ל הדגישו: "כבר יש להם טכסיס מיעקב אביהם, כמו שטענו את מיטתו כן יקיפו את המשכן." בתוך סדרי הלוויה הגדולה הזאת, הניח הסבא אבני פינה ואבני יסוד בקרב העם לדורות עולמים. ולא רק בכל חייו השתדל להשריש את העיקרים האלה, מה שלפיכך שנה את יוסף בין אחיו, מבלי הבט על התוצאות שתוכלנה להיות בזה, כי אם גם לפני מותו ברגעי חייו האחרונים היותר יקרים, ראה איפא להבטיח את סדרי הבדלות אלה לעולמים. ובהזהירו בזה; "יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך", הניח בזה אבן פנה כללית בקרב העם לדורותיו, לכבד את המלכות בישראל, כי המלך אף על פי שהוא מקרב אחיך, הנהו צריך להיות תמיד מורם ומובדל מאת העם, ואיש כיוסף שהיה מלך במצרים הנה די לו להניח את כתרו על הארון לרמז בזה כי ארון המתים הזה נכון גם למלכים וכתריהם, ועל כן יראו לבלי להגביה שררות שאינה צריכה על הצבור.

"אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי". ואפרים ומנשה ישאו את המטה. הנה בזה אפשר לראות רמז, כי המלכות לא תימסר לזרעו של יוסף. "לוי אל יטען שהוא עתיד להיות מטועני הארון של חי העולמים", כאן התכוון לתת מקום חפשי בתוך העם לדגלי הכהונה והלוויה. הם צריכים לאכול משולחן גבוה, תרומות ומעשרות שלהם הוא. הם צריכים לשאת את חובת העבודה הרוחנית, את הארון של חי העולמים, ועל כן לא ישאו במשא העם.

אז הונחו אבני הבניין הראשיות לתורת ההבדלות והדגלים, דגלי הכהונה, דגלי המלכות, דגלי כל האגודות והמפלגות לתולדותיהם. כל אלה הם מסכים חוצצים אמנם, הבדלות חותכות ונמרצות בין איש בין רעהו, הערכות כבירות, שלפעמים הם לא נעימים כלל, על כן הקפיד אמנם דווקא, להזהיר ולהחמיר בכל עז על הסדרים הקבועים האלה, ולגשמם תכף בסדרי הקפת מיטתו. ובה בשעה שבניו היקרים יקיפו את מיטתו לשאת אותו במערת המכפלה בקברות אבותיו, כי אז יזכרו נא היטב את תעודת הקדש והמקדש, שיש בזה, אשר חק עולם הוא לכל העם לדורותיו אחריו. וכשהזהירם יעקב ואמר; "כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי!" לא התכוון בזה כנגד כבוד מיטתו, שאולי, הבינו האחים לכבדה, גם בלי כל אזהרה מיוחדת, אולם עיקר אזהרתו היה מכוון בייחוד כלפי כל סדרי הלוויה בהקפת מיטתו, יראה וכבוד להכהונה והמלכות בישראל, יראה וכבוד להאחים הגדולים והדגולים, יראה וכבוד לכל תעודת הדגלים בישראל, בני יהודא ישכר זבולון יטענו את מיטתי מן המזרח, ראובן שמעון גד יטענו את מיטתי מן הדרום וכו', הוי, אשא דעי למרחוק, ולפועלי אתן צדק, שלא צום לחנות דגלים אלא במצות אביהם, שלא לתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כענין שהקיפו את מיטת אביהם, כן יחנו, הוי, לבית אבותם יחנו בני ישראל! הנה דייתיקאות עתיקות, רבותי, עתיקות מיעקב אבינו עליו השלום, עתיקות מני קדם, מששת ימי בראשית!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל" (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז"ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו' אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר "שוכן לשבטיו" מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה' לגמור את ההלל על ישראל בשירת "מה טובו"!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז"ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב"ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב"ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו' אמר לו הקב"ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב"ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה "עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים" כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח "בכבודים" למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז"ל "שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים", ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה' כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל "הפרטים הנפלאים" של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה' יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע"ה, תועפת ראם, חלק ב)

—

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ"ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי "תועפת ראם", ד"ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע"כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו"ה מ"י גוטמן שליט"א לרוב עונג הגיעני ג' ספריו, כ"מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ"ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת"ה אברהם משה וויטקינד אבד"ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח"ס "תועפת ראם" בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי"ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב' של ספר זה, "תועפת רא"ם", כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח' במנחם אב תש"א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר "יד ושם".

מקורות: חכמי ליטא (תשי"ט), דברי אפרים (תש"ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס"ו).

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).

ב"ה טארני

בפרשת ויצא (בראשית לא,ל) בפסוק ועתה הלך הלכת כי נכסף נכספת לבית אביך למה גנבת את אלהי, הנה צריך לבאר דאיזה שייכות יש מזה לזה דמשמע מן הכתוב דזה בזה תלוי, דאם הלך מעמו לבית אביו למה גנבת וגו'. ולכאו' אינו מובן איזה שייכות יש לו. ועיין בפנים יפות כאן מה שכתב על זה דברים נחמדים.

ולפי עניות דעתי דהנה בתשובת שבות יעקב חלק ג סימן ל"ח הוכיח דמותר לגזול עבודה זרה מעכו"ם, אפילו למאן דאמר גזל נכרי אסור מהתורה, מרחל אמנו שגנבה התרפים מלבן, עיין שם. ובספר "חמדת ישראל" ח"א בקונטרס נר מצווה העיר על דבריו דמהכי תיתי יהיה מותר לגזול עבודה זרה מבן נח, דכיון דלהעכו"ם מותר ליהנות מעבודה זרה, אם כן הוא ככל ממונו, ואם כן למה יהיה מותר לגזול ממנו, הא אינו מצווה שיבער העבודה זרה של עכו"ם, עיין שם.

והנה מה שאמר דמותר לבן נח ליהנות מעבודה זרה שלו, הדין עמו, שכן כתבו גם המנחת חינוך סוף מצוה תכ"ח, והבי"צ יו"ד ח"ב סימן קס"ו, עיין שם. ואם כן תוקשי מרחל אמנו דלמה גנבה התרפים. אך יש לומר דכיון דבני נח נצטוו על הדינין, כמבואר בסנהדרין דף נ'"ו ע"ב, והיינו להושיב בית דין לכוף על ז' מצות בני נח לקיימם. ועיין ברמב"ם סוף פרק ט מהלכות מלכים. ואפילו יחיד מבני נח מוזהר על זה, כמו שכתב בספר "זכותא דאברהם" מהגה"ק מטשעשכינאווי ז"ל, אם כן יש לומר דבכלל זה יש מצוה לבער עבודה זרה מבן נח חבירו, כדי שלא יכשל בה ושפיר גנבה התרפים מאביה, שמותר מכח מצות דינין כנ"ל.

[הערת עורך "הירדן": לפי מה דמבואר בגמרא סנהדרין כ"ז וברמב"ם סוף פרק ט הלכות מלכים, דאשה לא תדין להם, אם כן אינן מצוות על הדינין, אם כן שוב הדרה קושיא לדוחתא, למה גנבה רחל את התרפים].

אך מצאתי ד"ח בחידושי התוספות לכתובות דף י"א ע"א, שכתב דדווקה בבני נח עצמם, מאחד לחבירו, איכא מצות דינין, אבל מישראל לבן נח ליכא מצוות דינין שהישראל ידונו אותם, עיין שם. ואחרי עלות כל זה, יש לפרש הכתוב המובא בראש דברינו, דהשאלה היתה דכיון דהלך הלכת כי נכסף ניספת לבית אביך, והיינו דאתה רוצה לקיים מצוות כיבוד אב, ועל כרחך שיש לך דין ישראל, דבן נח אינו מוזהר על כיבוד אב דאינו מז' מצות, ואם כן למה גנבת את אלהי, דכיוון דישראל אתה הרי אינך מוזהר על דינין לדון בני נח ולכופם על ז' מצוותם, אם כן אין לך היתר לגנוב העבודה הזרה שלי, דגזל היא, כיוון דמותר בהנאה לבני נח, וקשה ממה נפשך, וכיסוד דברי החמדת ישראל והחתם סופר הנ"ל ודו"ק.

(ההמשך יבוא אי"ה)

יחיאל מיכל הכהן האללנדער

(הירדן, תר"ץ, סימן ח)

הרב יחיאל מיכל ב"ר שלמה הכהן הולנדר הי"ד נולד בתרס"ח (1908). מנעוריו היה ילד פלא בכישרונותיו ובשקדתו על תורתו. למד אצל הרב רפאל צימטבוים מבריגל בישיבת טורנא (היא טרנוב, בגליציה המערבית), והיה מתלמידיו החביבים של הגאון הרב מאיר אריק זצ״ל מחבר ספרי שו"ת אמרי יושר, מנחת פתים ועוד. נסע עם אביו לבלז וקיבל מהאדמו"ר רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל הנחיה לעיין בחידושיו היטב ולשרוף בשעת ביעור חמץ את החידושים שאינן מכוונים להלכה. בשנת תרפ"ח נשא לאשה את מרת מעכא הדס בת ר' בנימין וולף וקסלר. בשנת תרצ"ג כבר היה דומ"ץ ור"מ בטרנוב ונודע כאחד מגדולי רבני גליציה, בעל מוח חריף והגיון חודר. נהג ללמד שיעורים קבועים בקלויז של בלז. דרש מידי שבת בסעודה שלישית בבית הכנסת הגדול.

בתרצ"ג נכתב אל הרב יחיאל מיכל מכתב מהרב נחום ויידנפלד הי"ד (המופיע בשו"ת חזון נחום סימן יג). בשנת תרפ"ד יצא לאור שו"ת באר חיים מרדכי מאת הרב חיים מרדכי רולר ובו תשובה לרב הולנדר (שם סימן כג). בשנת תרפ"ט כותב לו תשובה הרב אברהם יעקב הורביץ הי"ד אב"ד פרבוזא ( המכתב מופיע בצור יעקב סימן קא), וכן כתב לו הרב דוב בריש ווינדנפלד זצ"ל בדובב מישרים חלק ג (סימן קטו).

בשנת תרצ"ז (1937) פרסם את ספרו שו"ת אמרי כהן. תשובה ממנו מופיע בקובץ עץ חיים (תשס"ט)  ספר זה קיבל הסכמות נלהבות של גדולי דורו.

הרב נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו משפחתו, הוריו ואחיו ומשפחותיהם. הי"ד.

לקריאה נוספת על חורבן קהילת טרנוב בשואה ראה בדף הקהילה באתר יד ושם.

כרקע למאמר הבא מומלץ לקרוא על פולמוס הסמיכה.

שיטת הרמב"ם דסבירא ליה דבהסכמת כל חכמי ארץ ישראל אפשר לסמוך בזמן הזה.

הרמב"ם בהלכות סנהדרין (פרק ד הלכה יא) זה לשונו, נראה לי שאם הסכימו כל החכמים בארץ ישראל למנות דיינים ולסמוך אותם הרי אלו סמוכין ויש להם לדון דייני קנסות ויש להם לסמוך אחרים. ואם כן למה היו חכמים מצטערים על הסמיכה כדי שלא יבטלו דיני קנסות, לפי שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, ואם היה סמוך מפי סמוך אין צריך דעת כולם וכו' והדבר צריך הכרע. עד כאן לשונו.

והנה הא דמסיק "דצריך הכרע" אם קאי אדסליק מיניה או אראשית דבריו עיין ברדב"ז.

והנה בפירוש המשניות משמע דפשיטא להרמב"ם דאפשר לסמוך בזמן הזה, והרלב"ח סבירא ליה דהרמב"ם בספרו הגדול סתר משנתו, ועל זה הדגיש דצריך הכרע. ומהר"י בי רב מבאר להשוות דבריו לפירוש המשניות (מובא בלחם משנה והספרים אינם תחת ידי). ושמעתי שמובא בקונטרס הסמיכה להרלב"ח שמחדש דצריך לזה הסכמת כל חכמי ארץ ישראל ולא אמרינן בזה רובא ככולו. אבל מהר"י בי רב סבירא ליה דסגי ברובו. ועיין בתומים דסבירא ליה כרלב"ח וזה לשונו, ועל זה הדגיש הרמב"ם שישראל מפוזרין ואי אפשר שיסכימו כולן, כלומר שאי אפשר להתאחד לדעה אחת ורק קודם ביאת הגואל שתתרבה הדעת ויתבטל הקנאה אז יסכימו כולם לזאת. עיין שם

ועדיין צריך בירור מדוע לא סגי בהסכמת רוב חכמי ארץ ישראל, דהלא כלל גדול בתורה רובא ככולו, (ואחרי זמן שכבר נסדר ספרי, הערוני לעיין ברלב"ח בסימן אתת"י, אבל דבריו צריכים בירור). וביתר ביאור דאפילו אם יהיבנא דלא סגי אם יתוועדו רוב חכמי ישראל, דאפשר דבעיא התוועדות כל החכמים ואז עומדים במקום סנהדרין, אבל אסיפת רוב חכמים לא מהני, דומא דכתב החתם סופר (באורח חיים סימן ק"מ) דלא שייך רובו אלא מתוך כולו, אבל אם לא נתוועדו רק רוב סנהדרין אינו כלום, עיין שם. ומהאי טעמא נוכל לומר דהכח להסמיך ניחן אם יתאספו כל החכמים אבל אם נאספו רק הרוב עדיין אין להם הכח להיות במקום סנהדרין. אבל אם כבר נתאספו כל החכמים מדוע לא מהני אם יסכימו הרוב, והלא אחרי רבים להטות ורובו ככולו.

והנראה להקדים בתחלה שיטת רבנו תם דסבירא ליה דנהגי יובל בבית שני דנקרא כל יושביה, כיון  שלא נחסר שבט אחד דאם לא תאמר הכי, אין לך בכל הדורות שלא היו מקצת אנשים הולכים לחו"ל ואם כן יבטל דין היובל. אלא כל שלא חסר שבט גמור כל יושביה קרינן. עד כאן לשונו (הובא בחידושי הרשב"א גיטין ל"ו). הלא יסוד סברת רבנו תם דקידוש יובל, התלוי בכל יושביה, בעי כולו ולא סגי ברובו, ומזאת הכריח דהביאור דכל יושביה זהו אם היו כל השבטים, אבל לא בעי כל ישראל, דאם לא כן אם הלכו מקצת אנשי בחו"ל יתבטל היובל. ולכאורה צריך עיון והלא עדיין נשאר רוב ישראל, וכלל הוא בתורה רובו ככולו, ולכן אף על גב דכתיב כל יושביה, מדוע לא סגי ברוב (וזה דוחק לומר דרבנו תם סבירא ליה דאם נשאר רק רוב ישראל אין זה רובא מתוך כולו, ודמיא כנתוועד רק רוב סנהדרין. אולם הדעת נוטה שכל דבר שאין תלוי בשעור ומספר ממילא הרוב נקרא ככולו, ובפרט שכבר נתקדשה הארץ), ובעל כורחך דרבנו תם סבירא ליה דבדבר התלוי בקדושה לא סגי ברובא, דרק כל עם ישראל מקדש הארץ ליובל, ואם נחסר אפילו מעט אין זה כל יושביה. ולפי זה נבאר ברמב"ם דרק הסכמת כל החכמים כאחד יש להם הכח להסמיך. ועיין ברמב"ם דסמיכה זאת קדושת הגוף, ומשום הכי ניחא דלא סגי ברובא [והא דתנן (בהוריות ד') בשגגת הוראה דאם אמר אחד טועין אתם, לא נחשבה הוראה, ואף על גב דרובו ככולו בכל התורה, התם שאני דכיוון דאיתגלי אחר כך דזה טעות מעיקרא לא שייך בזה הכלל דאחרי רבים להטות ודו"ק ועי בחושן משפט סימן י"ב סעיף קטן י"ח] ובזה נחזור לבאר הרמב"ם, דבאמת לא סתר משנתו וקאי לשיטת פירוש המשניות דאיכא סמיכה בזמן הזה, והא דכתב ד"צריך הכרע" אבאר באופן אחר…

ונחזור להרמב"ם דכתב "והדבר צריך הכרע", קאי על הא דסליק "ואם היה סמוך מפי סמוך אין צריך דעת כולם", ובזה מסתפק הרמב"ם דם נתוועדו שלשה סמוכים אבל לא באו לדעה אחת, אי סגי בזה רובא ככולו או לאו. ולפי זה מקוימת שיטת מהר"י בי רב דהרמב"ם קאי לשיטתו בפירוש המשניות דבהסכמה כל חכמי ארץ ישראל נזה מוכרע דאפשר לסמוך נזמן הזה ודו"ק…

והנה הלכה זו יסוד לתורת המשפטים וכדבר בעתו שזכינו שארץ הקדושה מתנערת מחורבנה ואצבע אלקים היא שהולכת ונבנית אולי עת רצון היא להחזיר עטרת הסמיכה ומה טוב ומה נעים היה שיתאספו כל חכמי ארץ ישראל לדון ולהתייעץ בהלכתא רבתא זו ואם באמת יסכימו לזה בדעה אחת כל חכמי ארץ ישראל אז הלכה ברורה היא, ונזכה בימינו להנבואה ואשיבה שופטיך כבראשונה וציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, כן יהי רצון, במהרה בימינו אמן.

נחלת שמואל, סימן כו, ג

—

הרב שמואל דובער ב"ר נחמיה מלמד למד בישיבת כנסת ישראל סלובודקה שבליטא. הוא שימש כרב ואב"ד בעיירה קטנה בשם צ'ייקישוק הסמוכה לווילקי שעל הכביש הראשי בין קובנה לרייסין, על חוף הדוביסה.

הרב הוציא לאור בשנת תרצ"ה את ספרו "נחלת שמואל" המבאר את שיטת הרמב"ם בענייני קודשים ובהלכות מאכלות אסורות. בספר הביא גם הקונטרס "דברי בינה" מאחיו הרב יצחק זאב מלמד הי"ד מלייפציג. הספר הודפס בסיוע של אחיהם משה מלמד הי"ד מקובנה.

הרב אברהם דובער כהנא שפירא זצ"ל מקובנה כותב בהסכמתו לספר: מכבר הימים נודע לי רום ערכו של ידידי הרב הגאון המובהק חריף ובקי מעמיק ומחוקקי מוהר"ר שמואל דוב מלמד נ"י האב"ד צייקישקי, גדלו בתורה וידו הכבירה בהלכות, שוחה בים התלמוד ויורד תהומות להעלות מרגליות נפלאות חידושים עמוקים ומבוררים בהלכה ורעיונות נחמדים באגדה. ומה שמח לבי לראות אשכולות בשולם מכרמו פרי הלולים אשר חזו עיני בספרו הנחמד מחולק לשני חלקים, חלק א נחלת שמואל עוסק בהלכות מאוששות רובן בענייני קדשים בחריפות ובקיאות בתבונה והעמקה, בסברות מלוטשות ומבריקות, משמחות לב, והחלק השני דרשת רשד"ם בדברי אגדה, לבאר דברי חז"ל מתוך חדיקה עמוקה והבנה ישרה ומוטעמת בדרך קרובה אל הפשטות ומתקבלת על הלב ופה ושם במליצה נאה מספר החיים…

כפי שציין הרב שמואל דובער בהקדמת ספרו, היה בידו חיבור מוכן לדפוס ומסודר שכלל חדושים על טור חושן משפט מסימן א עד סימן מ, "אולם לדאבוני הגדול מפני המשבר העולמי מוכרח אני למנוע עכשיו מהדפסתם". בספרו מופיעים הרבה דיונים בהלכה שנשא ונתן עם גדולי הדור.

לא זכינו שיודפס כתב היד של "דרשות רשד"ם".

בימי הזעם עלתה קהילת צ'ייקישוק על המוקד יחד עם רבם, באב תש"א. הי"ד.

בספר קהילת ליטא (תל אביב 1984) חלק רביעי, מובא שקהלת צייקישוק הושמדה בי"א באלול תש"א 3/9/1941.

שמחה גדולה שמחתי למצוא דבר תורה מהרב יהודה ווטיץ הי"ד, בכתבי הרב ישכר שלמה טייכלטאהל הי"ד, כפי שהובאו באחת הרשומות הקודמות. בעקבות הדברים הפנו אותי להסבר נוסף בשם ר' יהודה וואטיץ הי"ד, שמביא הרב טייכטאהל הי"ד בספרו משנה שכיר (מועדים א, עמ' 95):

ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.

יש לדקדק הוראות המלות ויאסוף רגליו אל המטה. מה מאתנו יהלוך אם בעת אשר נצחו עליונים את התחתונים ונלקח ארון אלקים היה יעקב ראשו ורובו במטה והדום לרגליו.

אמרתי בזה דבר נכון ומתקבל על פי דברים החמודים ששמעתי מפי כבוד גיסי הרב הצדיק שליט"א. עניין צוואת דוד המלך לשלמה בנו (מלכים א,יב) ויקרבו ימי דור למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' וגו'. אשר יש לדקדק הוראות המלות "אנכי הולך בדרך כל הארץ" שצרף בהצוואה, הלא עיקר צוואת דוד המלך היה רק כי ישמור בנו אתי משמרת ה', היה לו להתחיל וחזקת והיית לאיש. והדברים "אנכי הולך בדרך כל הארץ" הלא אינם שייכים לעניין הצוואה. אבל כבוד גיסי הרה"ג שליט"א דבר גבוה גבוה, והוא עניין נפלא הסכת ושמע.

הנה דבר ידוע ומפורסם כי מלאך אלקים הוא בבחינת עומד. ואדם היהודי נוצר תורה ושומר מצווה הוא בבחינת הולך, יען כי הולך ממדרגה למדרגה. לעומת זה המלאך במדרגת הקדושה שנברא כן הוא עומד לעולם בלי שום שינוי, כמאמר הכתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. אשר המלאכים נקראים עומדים עיין שם. והנה בבחינת הולך נקרא האדם אך כל זמן שהוא חי ומקיים את מצות ה', אבל מעת שימות האדם, במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, נקרא האדם עומד וממה שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואלה המה דברי רב לרב שמואל בר שילת, אחים לי בהספידאי דהתם קאימנא. היינו, אחר המיתה התם קאימנא. התם הלא אהיה בבחינת עומד. אבל יש עוד תרופה ועניין אשר גם לאחר מיתתו של אדם יהיה בבחינת הולך. היינו בעת אשר בניו ישמרו דרך ה', וברא מזכי אבא שיהיה בבחינת הולך גם אתר מיתתו. וחכמינו ז"ל הקדושים הביעו והלבישו במחלצות המליצה ברא כרעיה דאבוהו. היינו, כי הבנים המה הרגלים של אביהם, שיהיה תמיד בבחינת הולך. אלה הדברים ציווה דוד המלך את שלמה בנו, אנכי הולך בדרך כל הארץ. אם תרצה כי אהיה בבחינת הולך גם בעת אשר אגיע בדרך כל הארץ, אזי וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה' . הדברים מאירים כספירים וראוים למי שאמרם:

ועל פי דברים הנחמדים האלה נוכל להעמיס הוראות המלות ויאסוף יעקב את רגליו אל המטה, היינו, כידוע כל עבודתו של יעקב הייתה שתהיה מיטתו שלימה. יוצאי חלציו שבטי יה יהיו במרום המעלה שלא יהיה פסול במיטתו. לזאת כאשר כלה יעקב לצווה את בניו והרגיש כי נפשו יוצאת בדברו אתם ולמען יהיה בבחינת הולך גם אחר כך אסף את רגליו אל המטה, שיהיה הולך על ידי בניו, שכינם בשם מטה.

וזה היא העניין יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, כל זמן שזרעו המה צדיקים בבחינת חיים, אף הוא בבחינת חיים, בבחינת הולך. כי ברא מזכי אבא. הגדתי זאת לפני כבוד גיסי הרה"ג שליט"א וקלסיה, ואמר כי יש אתו בכתובים כעניין הזה אשר פסח מצרים קשרו בכרעי מטותיהן:

בזה פרשתי מאמר חז"ל בגמרא ברכות דף ג' כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דור וכיון שהגיע חצות הלילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. המאמר הזה אומר דרשוני. ונוכל לומר בזה כי השי"ת הבטיח את דוד המלך כי לעולם ישמור לו חסדו ובריתו נאמנת לו וכסא דוד יהיה נכון עד עולם, ומלכות בית דוד וזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדו, ומשיח אלהי יעקב אשר במהרה יבא ויגל לבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. על כן מצא דוד עבדו להתפלל ולבו ככנור יהמה מיתרי לבו ועורקיו היה ככנור תלוי למעלה ממיטתו של דוד להתפלל על זרעו אחריו. וכיון שהגיע חצות הלילה. הלילה מורה על עת הגלות שדומה ללילה, וכיון שהגיע חצות הלילה, היינו עת תוקף הגלות, עת אשר גלינו מארצינו וחרבה עירינו ושמם בית מקדשינו, ואין לנו לא כהן ולא נביא ולא מלך. רוח צפונית, רוח ה' ושביב הקודש הצפון והטמיר בקרבו. בחצות הלילה בתוקף הגלות היה מתעורר דוד המלך לקול דודו הדופק בחדרי לבבו ורוח ה' היה מנשבת בו, והיה מהגבר כארי, היינו על פי דברי הגמרא יומא ס"ט נפק אתא כגוריא מבית קודש הקדשים, ולזה התגבר דור המלך כארי. והיה דוד יושב ועוסק בתורה, כי בכח התורה עלתה בידו להחליש ולבטל את היצר הרע הוא השטן ושר של עשו עד שהגיע עמוד השחר, עד אשר יזרח ויאיר אור הגאולה שנמשלה לשחר במהרה בימינו אמן:

(נופך משלי, פרשת ויחי)

—

הרב משה ב"ר אברהם האלטר הי"ד היה אחד האישים הבולטים בתנועה הדתית-לאומית בצ'נסטוחוב, תלמידו של הגאון רבי מאיר יחיאל הלוי זצ"ל רבה של אוסטרוביץ ושל הגאון רבי שאול משה זצ"ל רבה של ווירושוב אב"ד בלודז' ואח"כ בתל-אביב.

בהוראת גיסו רבינו ר' נחום אש זצ"ל, החל לדרוש וללמד בקביעות בבית המדרש ו"מחזיקי הדת" בשבתות ובימים טובים, בבוקר ובערב לעת מנחה, החל משנת תרס"ה-תרס"ו, והיה מטובי הנואמים העממים ופרשן טוב טעם בהלכה ואגדה. נאה דורש ונאה מקיים. מכובד על הבריות ודעתו נשמעת עליהן בהקשבה יתירה. להרצאותיו ושיעוריו בתורה היו שומעים רבים, כי ידע להסביר ולהנעים את דבריו בדרכו המיוחדת. סגנון הרצאותיו במסיבת "עונג שבת" ב"מחזיקי הדת" ובחוגי "המזרחי", היה שקול ומדוד ובנוי על יסודות מוצקים.

נתכבד על ידי תושבי עירו כלמדן גדול וירא שמים. ביקר בארץ על מנת להשתקע ולא זככה לכך, וכל ימיו הצטער על כך ורגיל היה בכל נאומיו והופעותיו לציין, שמחובתו של כל יהודי, חובב ציון באמת, לבקר, לכל הפחות, פעם בחייו בארץ ישראל, ולחזות במו עיניו את הדרה ותפארתה ולחונן את עפרה.

בשנת תר"פ פורסם ספרו הראשון "נופך משלי", הכולל דרשותיו, שדרש בכל שבתות השבוע ובמועדים בצ'נסטחוב. את ההסכמות לספר כתבו גיסו הרב נחום אש זצ"ל, ורבותיו האדמו"ר מאוסטרובצה הגאון ר' מאיר יחיאל הלוי זצ"ל והרב שאול משה מווירושוב זצ"ל.

בשנת תרפ"ט פרסם הספד על רבו האדמו"ר מאוסטרובצה, בשם "עמודי שש", שכלל גם שני דרושים משלו.

בשנת תרצ"ו פרסם חוברת "אראלים ומצוקים", הספד על גיסו הרב אש ז"ל. ובשנת תרצ"ח פרסם "ציון לציוני מוהר"ן", ההספד שנשא על גיסו ביום הקמת המצבה על קברו.

הניח הרבה חידושי תורה בכתב יד, אבל גורלם היה כגורלו המר. הצר הצורר שם קץ לחייו רבי התפארת והתהילה.

(ספר צ'נסטוחוב, ירושלים 1967, עמודים 648-649).

אמר המחבר דבר זה שלח לי הרב הגאון וכו׳ מורינו ורבינו הרב ישכר שלמה טייכטהאל נ"י, (אבדק"ק קאסטאלאני והגליל) החוב"ק פישטיאן, ור"מ דישיבת מוריה יצ"ו, והוא הוספה על השמנה דברים שנדפסו ממנו לעיל (סימן י"ד), ועתה כתב עוד דבר אחר ואציגו פה:

אמרו חז"ל שביום שכתבו לפני תלמי המלך את התורה יונית היה חושך ואפילה ג' ימים! ולכאורה קשה עד עת הזאת היתה התורה מונחת בקרן זויות ושום אחת מהאומות לא פנה אליה ולא נתנו לה כבוד ויקר עד שבא תלמי המלך, כמבואר במדרש שהושיב בכבוד החכמים שבאים אצלו, אם כן, אדרבה היה ראוי לשמוח  על זה, ומה מקים היה לחשכות הזה?

ושמעתי ממחו׳ התורני מורנו יודא וואטיץ נ"י חד מאצילי זקני פ"ב בשם מרנא החתם סופר זצ"ל פירוש נפלא על זה, ועל פי משל נאה, מלך גדול נורא כבש מדינות רבות והיה יחסן גדול בן מלכים מדור דור אשר הגביהו כבוד מלכותם לערך יקר מאד. ומלך הזה ירש מאבותיו לבוש מלבוש משובץ עם אבני חפץ אשר לא היה דוגמתו בעולם, וכל אחד מהאבנים היקרים הללו היו כולם זכרון ואותות הכבוד על שם המאורע בעת כיבוש מדינה זו וכדומה שקורין ארדעך, ומכף רגל ועד ראש היה בגד זה משובץ עם הארדען הללו עד שכמעט לא היה מקום פנוי בבגד. ומי שהיה רואה בגד זה עם האבנים היקרים הרגיש תיכף את תפארת גדולתו וכבוד מלכותו וכי הוא שלשלת היוחסין מדור אחר דור, ונפל פחד המלך בעיני העמים והכל יראו ממנו. אך בגד הזה לא לבש רק ביום המלוכה, וכן באיזה יום החג. והנה הבגד בעצמו היה גם כן מחומר זך ונקי יקר המציאות, אך לא יכלו לראותו כי היה מכוסה עם אבני חפץ הנ"ל. ופעם אחת עשו איזה חג ולבש אותו לבוש מלכות, והיה שם שר אחד, ואמר, אדוני המלך! העם משתוקקים לראות הבגד בעצמו כי שמעו שהוא יקר הערך, על כן דעתו שילקטו ממנו אבני חפץ הנ"ל וישומו אותם בגנזי המלך, והבגד ישאר סתם בלי אבנים הנ"ל, כדי שיוכלו להתבונן על מעשה חשוב של הבגד בעצמו. והמלך שמע לעצתו ועשה כן. והיה שם זקן אחד מאוהבי המלך עוד מימי אבותיו, כשראה את מעשי המלך מה שלקט אבני חפץ הנ"ל מבגדו, הלך חוצה וגלגל עצמו בעפר ובכה מאין הפוגות, אוי למלך שנתן לב לדברי פיתוים הללו לבזות את כבודו וכבוד אבותיו מדור דור. ושאלו אותו מה הוא בוכה כל כך, והסביר להם הדבר, אמת כי הבגד בעצמו הוא גם כן יקר הערך, אבל בגד כזה יוכל כל עשיר לרכוש לו. אבל האבנים הנ"ל אין להם תמורה כי כל אחד ואחד מראה את גדולת אבותיו, שהיה רשום בו אבן זה נקבע בבגד בעת שכבש מדינה זו, והאבן האחר היה מראה על עת שנמלך זקנו וזקן זקנו וכדומה, ועתה שהוציאו את הבגד חלק מאבנים מי יגיד להעולם את גדלו ויקר תפארתו, וניטל על ידי זה כל כבודו וכבוד מלכותו.

הנמשל מובן, כי כבוד התורה אינו הסיפור בעצמו אשר יסופר בו כמבואר בזוהר הקדוש. רק טמונים בקרבה הפרד"ס הגדול סודות ורזי דאורייתא בכל קוץ  וקוץ, וזהו הנותן ההוד והיופי לתורתינו הקדושה. כדאמרו משמת רבי עקיבא ניטל כבוד התורה, שהיה דורש על כל קוץ וקוץ תילי תלים של הלכה. וזה מכבוד התורה להראות שאין בה דבר בטל. וכל זה כשהוא כתוב בלשון הקודש, אבל כשנעתק אל לשון אחר, אין יכולים להעתיק אלא משמעות העניין לחוד שהוא רק סיפור בעלמא, וזה באמת אינו ערך התורה וגדולתה, הלא יש ויש כמה סיפורי מעשיות לכל מלך ומלך. על כן בזה חשכו מאור התורה, והיה בזה הורדה גדולה מכבוד התורה שהוציאו אותה חלקה מאבני חפץ שקבע בה נותן התורה, ולכן היה חושך ואפלה באותן הימים, ודברי פי חכם חן.

(מתוך זכרון למשה, מאת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)