קטגוריה: סיון יג

וכל רכב מצרים. ברש"י: ומהיכן היו כו', הרי נאמר 'וימת כל מקנה מצרים' כו', משל מי היו, מהירא את דבר ה', מכאן היה רבי שמעון אומר כשר שבגוים הרוג כו'.
וכתב הגור אריה ז"ל, אין הפירוש להרוג הכשר, שזהו מעולם לא אמרו רבותינו ז"ל דיש להרוג את הגוים, כי אם את המינים והאפיקורסים מורידין אותם ולא מעלין, אבל על הגוים מעולם לא אמרו כך, וחס ושלום לומר כך. אלא פירושו בכי האי גוונא במלחמה, שאם בא עליך גוי למלחמה ונפל בידך באותה מלחמה, אל תרחם עליו כלל ותהרגהו, כאשר היה בכאן שמצריים באו על ישראל והרגו אותם ואת בניהם, ועל כיוצא בזה אמרו הרוג. עד כאן דברי המהר"ל ז"ל.
ועיין בתוספות במסכת עבודה זרה דף כ"ו עמוד ב' (בדבור המתחיל 'ולא מורידין') שכתבו כן (בשם הירושלמי) [וזה לשונו:  ואם תאמר  הא אמרינן במסכת סופרים (פרק ט"ו) כשר שבכנענים הרוג, יש לומר דבירושלמי דקדושין מפרש דהיינו בשעת מלחמה. ומביא ראיה מ'ויקח שש מאות רכב בחור', ומהיכן היו, מהירא את דבר ה'. ואע"פ שסתם כנענים עובדי כוכבים ומזלות הם ועוברין על שבע מצות, מכל מקום אין מורידין, דרבינהו בקרא להתירא דכתיב 'והיה לך למס ועבדוך' (דברים כ)].

(מאור יעקב, פרשת בשלח, עמו' מא-מב)

---

הרב יעקב מאיר נולד לאביו [נתן שלמה] בצלאל בידרמן, ולאמו מרת מאליע, בראש השנה שנת תר"ל [1869]. אביו היה מגדולי הרבנים בדורו, היה מתלמידיו המובהקים של האדמו"ר בעל 'חידושי הרי"מ", וכיהן כאב"ד בקהילות ביזון, ווישגראד ולויביטש.

בשנת תרמ"ה, בהיותו בן חמש עשרה, נשא הרב יעקב מאיר לאשה את מרת אסתר, בתו הראשונה של האדמו"ר בעל ה'שפת אמת' מגור. נולדו להם שלושה בנים וחמש בנות, וכל בניהם וחתניהם היו אברכים מופלגים.

בתו של הרב יעקב מאיר, מרת פייגא מינטשא, התחתנה עם דודה, האדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור (בזיווג שני שלו). ובתו של הרב יעקב מאיר, מרת חיה שרה הי"ד, נשאה לאדמו"ר בעל ה'בית ישראל' מגור.

הרב יעקב מאיר הצניע את עצמו כל חייו ועסק בתורה בהתמדה וביגיעה. במשך עשרים שנה המשיך את לימודיו בהתמדה כשהוא מקורב לחותנו ולומד אתו שיעורים קבועים, עד שנעשה ל'למדן' של המשפחה; גאון מופלג, שידע בעל פה את הש"ס והפוסקים, ותורתו היתה סדורה וערוכה לפניו. באחד ממכתביו כתב: "זאת מגמתי ורצוני להתחזק ולהתאמץ בלימוד, ולהשכיל ולהבין בדברי תורתינו הקדושה, כי הם חיינו ואורך ימינו".

לאחר פטירת חותנו, המשיך להתגורר בגור, קיבל על עצמו את עריכת כתבי חותנו והכנתם לדפוס, והיה לחסידו של גיסו ה'אמרי אמת', התייעץ אתו ולמד אתו שיעורים קבועים. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בוורשה והמשיך להגיע לגור במועדי השנה. במשך שנים התכתבו ביניהם הרב יעקב מאיר בידרמן וה'אמרי אמת' וכתבו מאות אגרות מלאים דברי תורה. הרב יעקב מאיר היה מעביר מידי יום שיעורים ברבים, לפני תלמידים צעירים ותלמידי חכמים מופלגים. על אף המצוקה בימי מלחמת העולם הראשונה, הוא המשיך במאמצים רבים לענות תשובות בהלכה ולשמור על לימודיו הקבועים בש"ס בבלי וירושלמי, ברמב"ם ובשלחן ערוך. בהיותו בוורשה נשא ונתן בענייני לימוד עם הרבנים הגאונים בעיר, ובהם הרב מנחם זמבה הי"ד והרב נתן שפיגלגלאס הי"ד.

הרב יעקב מאיר חיבר חידושים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם גם מכתבי תורה, הגהות על גיליונות ספרים, חיבור שלם על בבא קמא ועל פרק 'כלל גדול במסכת שבת', אך רוב חידושיו אבדו בשואה. שרידי חידושיו ואיגרותיו יצאו לאור בספרים 'מאור יעקב' (ירושלים, תשט"ז) ו'שם ושארית' (אשדוד, תשע"ד). מאות מחידושיו מופיעים בתוך ספרו של חותנו 'שפת אמת' על הש"ס, ובסוף מספר מסכתות שם פורסמו מערכות של חידושיו.

לבקשת ה'אמרי אמת' השתלב הרב יעקב מאיר במשך שנים רבות בפעילות ציבורית, בהיותו חבר 'מועצת גדולי התורה' של 'אגודת ישראל' ונשיא 'כולל פולין' לתמיכה בעניי ארץ ישראל. הוא פעל לייסוד עיתון קשר ולהקמת 'ישיבת שפת אמת' בירושלים. הוא כיהן כרב בוועד הרבנים לעדת ורשה.

בשנת תרפ"ה (1925) ביקר הרב יעקב מאיר בארץ ישראל, ביחד עם גיסו הרב מנחם מנדל אלטר הי"ד אב"ד פביניץ. מטרות הביקור היו להשכין שלום בין פלגי אגודת ישראל בארץ ישראל ובין ה'כוללים' בירושלים, לייסד את ישיבת 'שפת אמת' בירושלים לבחורים שעלו מפולין ולבדוק את הצעת 'מרכז אגודת ישראל בירושלים' לעלות ולכהן כרב בירושלים ואת ההצעת לכהן שם כראש ישיבה. הצעות אלו לא יצאו אל הפועל והרב יעקב מאיר חזר לאחר מספר שבועות לפולין. בשנת תרצ"ה שב וביקר הרב בארץ ישראל, כחבר במשלחת שהגיעה לבקשת 'מרכז אגודת ישראל', על מנת לבדוק את המצב הדתי של עולי פולין בארץ, לפתור בעיות שעמדו על הפרק בענייני חיזוק שמירת התורה והמצוות, ולבסס את אחיזת 'אגודת ישראל' במושבים. הרב פעל במהלך ביקורו בארץ לחזק את התרומות לישיבת 'שפת אמת' בירושלים ולפקח על סדרי הלימוד בישיבה. הרב השתתף בהנהגה הרוחנית של הישיבה ומידי פעם היה שולח חידושי תורה על מנת שיאמרו אותם בפני תלמידי הישיבה. לפני חזרת המשלחת לפולין את פרסמו כרוז לעולים לארץ ישראל, בו כתבו:

בהיותינו כאן בארץ הקודש… ובבקרנו על אתר את המצב הרוחני והדתי של אחינו החרדים שעלו ממדינת הים והתיישבו בכאן, מצאנו לנכון לפנות אליכם אחים אהובים, ולעוררכם בדברינו אלה, על דבר החוב הגדול והקדוש המוטל להתחזק ולהתאמץ, ביותר בהיותכם בארץ הקודש, בתורה וביהדות ובקיום המצוות ביתר שאת וביתר עז.
עליכם בלי לשכוח אף רגע כי זכיתם להיות בארצנו הקדושה, מטרפולין של מלך ארץ אשר ה' דורש אותה ותמיד עיניו בה. ומילא צריך כל אחד ואחד להתחזק ולעלות עוד יותר בקדושת החיים ובקיום מצוות התורה בה. ומכל שכן שחלילה וחלילה להקל בהן אפילו כמלא נימא, ולפרוק אפילו בכלשהוא את עול היהדות אשר נשאתם בארצות מגוריכם בחוץ לארץ… ובפרטות הננו מוצאים לנכון להזהירכם על דברים אלה:
א. שתשמרו את הצורה היהודית האמתית בכל מובנה, לבלי להקל בגילוח הזקן ופאות הראש חלילה, ולבלי לקצר את מלבושיכם, למען תהיו מצויינים בציון המצויינת… בני עם ישראל אשר לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב. ומה גם כי הצורה היהודית והלבוש היהודי הוא גדר וסיוע שלא להתערב בין פורקי עול, שלא לבוא בחברותם, ושלא ללמוד ממעשיהם.
ב. שתשגיחו היטב על בני ביתכם שלא יקילו בגדרי הדת והצניעות חלילה, והנשים בל תלכנה פרועות ראש וגלויות בשר, והיה מחניכם קדוש. ונחוצה לזה התחזקות גדולה, כי לדאבוננו הרבה מקילין בזה מבלי ידעם את גודל האיסור וחומר העוון… תזכרו כי בנפשכם הוא הדבר הזה, ושכל קיום ארצנו הקדושה תלוי בשמירת חוקי הטהרה של תורתינו הקדושה, ובהרחקת כל ערות דבר ממחננו.
ג. שתזכרו לשמור את קדושת יום השבת, לעשות ליום תורה ותפילה של התרוממות הנפש ועלייתה. ולא חלילה ליום של טיול בשווקים וברחובות, של בטלה ושעמום, ושל שיחה בענייני חול ובדברי הבאי… תקראו לשבת עונג על ידי התחברות עם בני תורה ויראה, ועל ידי השפעת יהדות ומוסר לבני ביתכם…
ד שתתחזקו עד כמה שאפשר לקבוע עתים לתורה בכל יום בשעות הערב הפנויות, כגון ללמוד בחבורה את 'הדף היומי', שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים, מצוות התלויות בארץ, והלכות טהרת המשפחה, כי גדול התלמוד שמביא לידי מעשה… תתחזקו בתורה ותקיימו את ארץ הקודש.
ה. שתתאמצו לחנך את בניכם ובנותיכם על ברכי התורה והאמונה, בבתי תלמוד-תורה ובית-יעקב, ולא למסרם חלילה לבתי ספר החפשיים, אף אם זה יעלה הוצאותיכם, כי הוצאות בנים לתלמוד-תורה מוסיפים מן השמים על המזונות הקבועים, ותבטחו בה' שיזמין לכם על ידי זה פרנסתכם בנקל…
אל תבושו מפני המלעיגים, ואל תרפנה ידיכם מפני הניסיונות והמכשולים, ואז יעזור ה' שיהיה בנין ארצנו בנין עדי עד של קדושה וטהרה, ונזכה להגאולה האמתית בבוא משיח צדקנו…
ירושלים עיר הקודש תו"ב ערב ראש חודש ניסן תרצ"ה
יעקב מאיר בהגד"ב ז"ל בידערמאן
זלמן סורוצקין אבד"ק לוצק
שמואל דוד אונגאר אב"ד נייטרא

בשנת תרצ"ה מונו רבנים חדשים לוועד הרבנים לעדת ורשה, ובהם הרב יעקב מאיר בידרמן, הרב מנחם זמבה והרב אברהם ויינברג. מיד עם מינויו פעל הרב בידרמן לחזק את כל ענייני הדת בעיר: עננייני שבת ועירובין, מקוואות ונישואין, שחיטה וכשרות, עריכת דיני תורה ופיקוח על מוסדות החינוך לילדים.

גם לאחר שהנאצים כבשו את ורשה, המשיך הרב בידרמן את לימודו בהתמדה והמשיך להשיב בבקיאות מופלאה על שאלות הזמן המורכבות. הוא דחה הצעה להימלט לשטח הכיבוש הרוסי, על מנת להישאר עם בני עדת בצערם ולעודד אותם.

בשנת ת"ש התגוררו בביתו גם חלק מילדיו ונכדיו שאיבדו את ביתם במלחמה, לצד פליטים רבים שהתארחו אצלם, ועל אף ההמולה המשיך הרב לענות תשובות בהלכה ולמוד בכל רגע פנוי. הוא היה לומד עם בנו הרב לייבל, משעה ארבע אחר הצהרים ועד לעשר, ולאחר מעריב היה ממשיך לערוך לאור הנר את חידושי ה'שפת אמת' על מסכתות יבמות וכתובות. לאחר שסיים לערוך ספרים אלו, הם נשרפו בהפצצת העיר וורשה. כן אבדו כתבים רבים נוספים של חותנו, ה'שפת אמת', ובהם כל המסכתות מסדר נשים ונזיקין, חידושיו על הרמב"ם ועל ארבעת חלקי השולחן ערוך, ועוד.
ביום הכיפורים תש"א הורו הגרמנים לרכז את יהודי ורשה בגטו בעיר, בו סבלו מרעב ומייסורי גוף ונפש, ומצבו של הרב, שסבל מרעב והיה חולה סכרת, הלך והתדרדר, עד לפטירתו במצור ובמצוק בי"ג בסיון תש"א. הרב הובא לקבר ישראל בבית העלמין בוורשה, לצד סבו, הרב יעקב דוד מווישגראד. שניים מבניו, רבי יצחק דוד ורבי לייבל הי"ד מונו למלא את מקומו ברבנות ורשה, אך נספו כעבור זמן קצר. גם שארית חידושיהם, הובאו בספר 'שם ושארית'.

אלמנת הרב יעקב מאיר, הרבנית אסתר, נהרגה עקה"ש בראש השנה תש"ג (1942). כן נספו כמעט כל ילדיו, נכדיו וניניו, ושרדו מכל יוצאי חלציו רק בתו, הרבנית פייגה מינטשה, אשת האדמו"ר ה'אמרי אמת' מגור, ובנם האדמו"ר ה'פני מנחם' מגור.

תולדותיו של הרב יעקב מאיר הובאו גם הם בספר 'שם ושארית'.

מספר הצפיות במאמר: 18

המשליך קרחו כפיתים, הוא יברך בכל הזמנים ובכל העתים, את כבוד ידיד נפשי, בן גיסי וחתן דודי, הרב הגאון חריף עצום טובינא דחכימא כהן שדעתו יפה, המפורסם לשם ולתהלה, מו"ה משה יהודא כ"ץ שליט"א.

ב"ה, אחרי דרישת שלומו הטוב ושלום תורתו הקדושה באהבה רבה, מכתבך היקר לנכון הגיעני, ולמלאות בקשתך לקחתי לי פנאי לרשום בכתב את אשר נודע לי.

והן זכרתי ימים מקדם עת יצקתי מים על ידי מורי מופת דורו דודי זקני הגאון הצדיק מו"ה אליעזר דוד גרינוואלד אבדק"ק סאטמאר זי"ע, בהלו נרו על ראשינו, וראיתי בכל פעם עת הגיע עת דודי"ם לדבר מאחיו רבו אדוני אבי זקני ז"ל בעל ערוגת הבשם זי"ע, נתלהב בכל פעם בבהירות גדול.

ופעם אחד אמר לבני המשפחה אשר סביב שתו עליו סמוך לשלחנו הטהור, שמן הנכון היה לחבר ולרשום בכתב חיבור מיוחד מתהלוכותיו ומדרגותיו. ומה מאד שמח לבי ויגל כבודי כי רצון צדיק נתמלא בפועל, כי העיר ה' רוחך לקבץ כעמיר גורנה כל הני מילי מעליותא, ואקוה כי משפחתינו ותלמידי אדוני אבי זקני ז"ל יחזיקו לך מלא חפניים טוביתא.

והנני בזה למלאות רצונך הטוב לרשום רשימות קצרות מקורות חיי אדוני אבי זקני ז"ל, דברים אשר מעוררים ליראה את ה' וללמוד מוסר מדרכיו, וארשום קמא קמא דמטי לידי אשר נודע לי מפי השמועה, אפס קצהו אבל לא כולו כי אין עיתותי בידי, וגם כי אז יעלה לחיבור מיוחד.

והנה שמעתי ממנו כמה עניינים נפלאים בבחינת ותגזר אומר ויקם לך שנתקיימו ברכותיו. גם שמעתי בשם אדמו"ר מהרי"ד מבעלזא זי"ע שאמר עליו שהיה בעל רוח הקודש ועוד דברים גבוהים. ולא רציתי להעלות בכתב עניינים כאלו מכמה טעמים, אך אין זה פלא, כיון שמעודו שמר פיו מלדבר שיחות חולין, כנודע עוצם קדושתו בזה. ועיין בזוהר הקדוש חקת (דף קפ"ג ע"ב) שדרשו על הפסוק (אסתר ה') "ותלבש אסתר מלכות", אוליפנא כל מאן דנטיר פומיה ולישניה זכי לאתלבש ברוח קודשא וכו'. ועיין בשער הקדושה לרבי חיים וויטל ז"ל ח"ב (ד"ה רכילות) וממילא לא יפלא כלל על מדריגותיו הקדושים.

ובאגרת הגר"א ז"ל כתב, ועד יום מותו צריך אדם להתייסר, ולא בתעניתים וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה וזה כל פרי העולם הבא וכו'. וזה יותר מכל התעניתים וסיגופים בעולם, וכל רגע ורגע שאדם חוסם פיו זוכה בשבילו לאור הגנוז שאין מלאך ובריה יכולים לשער וכו'. עד כאן לשון קודשו.

וה' יתברך יטע בלבינו אהבתו ויראתו ללמוד מארחות צדיקים לעבדו יתברך שמו עבודה תמה וצלולה, ונזכה במהרה לביאת גואל צדק בגילה, לראות עיר על תלה בנויה, כי יבא שילה במהרה בימינו אמן.

כעתירת אוהב נפשו המחכה לגאולה קרובה.

(מתוך אוסף מכתבים, שיצא לאור בסוף הספר זכרון עמרם צבי, א, על התורה, ברוקלין, תש"ע)

ושמעתי מאחי מוה"ר שמואל הי"ד דהנה אנו רואים דלעבירה יש יותר חשק מלמצוה, דהיצר הרע מסייעי' לזה, כמו שאנו רואים דבעלי עבירות אינם יגעים להעיר כל הלילה בשחוק וקלות, וללמוד תיכף נעשה עייף ויגע. והנה אם הוא כן דהוא עבירה גדולה ללמוד שלא לשמה עד שנוח לו שלא נברא היה צריך היצר הרע לסייעו לזה שילמוד תורה שלא לשמה יומם ולילה, אבל התירוץ דהיצר הרע יראה אם ירגיל עצמו ללמוד שלא לשמה אז ילמוד אחר כך לשמה. וזה שאמרו חכמינו ז"ל במתק לשונם, לעולם ילמוד אדם תורה שלא לשמה, דהיה צריך להיות דאדם ילמוד לעולם יומם ולילה דהא הוא שלא לשמה, והתירוץ הוא משום שלא לשמה בא לשמה. עד כאן. ודברי פי חכם חן.

(זכרון עמרם צבי, ויקרא, עמ' רלא-רלב)

ובשם אחי הרב הגאון מו"ה שמואל הי"ד שמעתי על פי מה שפירש הבינה לעתים (ח"א דרוש ב לשבת הגדול) "וכי תאמר בלבבך רבים הגוים האלה ממני איכה אוכל להורישם לא תירא מהם" (דברים ז,יז), כי אם האדם מדמה בנפשו שיוכל בעצמו להורישם אז לא יעמוד לו הקב"ה בעזרתו, אבל אם יודע ש"איכה אוכל להורישם" שהם רבים ממני, אז "לא תירא מהם" כי ה' יתברך בוודאי יעזרהו. עד כאן.

(זכרון עמרם צבי, בהר, עמ' רעא-רעב)

---

הרב שמואל גרינוואלד הי"ד, בנו של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד אב"ד יארע מחבר ספר "דברי יקותיאל", בן הגאון הקודש בעל ערוגת הבושם.

כבר מימי נעוריו נודע כבעל כשרון מופלג וחריף עצום. בבחרותו היה מטובי התלמידים בישיבת אחי סבו, רבי אלעזר גרינוולד, בעל "קרן לדוד", אב"ד קהילת סטמאר.  ראש הישיבה ראה בו את תלמידו הטוב ביותר והיו קוראים לו "דער קליינער ערוגת הבשם".

נשא לאשה את מרת הינדל הי"ד בת הגאון הצדיק הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד אב"ד וראש ישיבת שמלוי. במשך תקופה קצרה כיהן ברבנות קהילת יארע, ואחר כך כיהן כדומ"ץ בקהילת סעליש.

כבר בצעירותו סידר את המפתחות לספר שו"ת ערוגת הבשם חלק יורה דעה, והוסיף עליו את הערותיו וחידושיו. בהמשך הוסיף, על פי הוראת אביו, הערות וחידושים לספר "מקוה טהרה" מאת בעל "ערוגת הבושם". חידושיו הובאו גם בספרו של חותנו, שו"ת "לחם שלמה" (יורה דעה סי' כח אות ו).

הרב שמואל נהרג עקה"ש באושוויץ בי"ג בסיוון תש"ד עם אשתו וילדיהם. גם אחיו, הרב משה אב"ד ראקוש-פולאטא נהרג עקה"ש עם אשתו וילדיהם.

אחיהם, הרב עמרם צבי דומ"ץ קהילת אויבערווישא, איבד את אשתו ואת ששת ילדיו בשואה. הוא שרד והיה רב במחנה ישראל פערנוואלד שבגרמניה. לאחר תום מלחמת העולם השנייה כיהן ברבנות בפרנוואלד ובויליאמסבורג, ונפטר בדמי ימיו בלא שהשאיר אחריו זרע של קיימא. חידושיו לוקטו ויצאו לאור בספר "זכרון עמרם צבי" על התורה.

מספר הצפיות במאמר: 94

ב"ה שיל"ת.

אקדמות מילין.

אודה ה' בכל לבב, בסוד ישרים ועדה אשר הפליא והגדיל חסדו עלי לאסוף חידושי תורה דברים יקרים ונחמדים העומדים ברומו של עולם מכ"ק א"ז הרב הגאון הקדוש אספקלריא המאירה מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצללה"ה שהיה אב"ד ור"מ ב"ם שנה בק"ק בעטלאן יע"א [מגזע גאונים וקדושים רבינו ישעי' הירוויטץ ז"ל בעל השל"ה הקדוש ורבינו מרדכי יפה בעל הלבושים זלה"ה ועשרים וששה דורות למעלה בקודש ישבו על כסא הוראה זה אחר זה בעיר גרויסמעזריטש בנרויס פולין כאשר מוזכר בספר משכיל אל דל בהקדמה] אשר לקטתי מכתבי יד קדשו ציצים ופרחים המאירים את נפשות ישראל כולם מלאים חכמה דעת מוסרים להישיר וללמד זכות על עם הקודש, כאשר זה היה דרכו מעודו להעיר ולעורר את בני ישראל לתשובה ולמעשים טובים ללמדם תורה ויראת שמים, בכה והתחנן בתפילתו כל היום על צרות ישראל וגלות השכינה, ובכל רגע ורגע היה יושב ומצפה על גאולת ישראל ופדות נפשינו, גודל התלהבותו בעבודת השם, ואהבתו לישראל, רבו מלספר, ורבים ינהרו מבני ישראל אל כבודו ובעזרת ה' לישועתו מצפים. ובשנת תרפ"א ט' לחודש שבט הורם העטרה עטרת תפארת ישראל ויהודא קדישא ז"ל נשמתו עלתה למעלה, וזה כמה שאמרו לנו על מה אחרו דבריו ז"ל לבוא בדפוס כדי להלהיב נפשות ישראל ותלמידיו המאוים לשמוע דברי קדשו, כדאיתא (ירושלמי שקלים פ"ב) דבריהם הן הן זכרונם, ואיתא במדרש (תנחומא תשא) זכור לאברהם ליצחק ולישראל, דבר אחר אמרו להם "המתים שלנו אינם מתים", שנאמר (תהלים קמ"ט) יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם. ואיתא (זוהר אחרי ע"א) צדיקים מגינין על עלמא בחייהון, ובמיתתהון יותר מחייהון. ואיתא (יבמות צ"ו) אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב (תהלים ס"א) אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה, ריבונו של עולם יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה (ופירש רש"י שיהיו שפתי נעות בקבר כאילו אני חי) דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה שפתותיו דובבות בקבר. אמר רבי יצחק בן זעירא ואיתימא שמעון נזירא מאי קראה (שיר השירים ז) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים, ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה, שפתותיהם דובבות בקבר. וכתב שם המרש"א הדיבור הוא כח הנשמה על ידי כלי הגוף, וכל דיבור משובח מוליד כח רוחני בדומה משובח. ובאמרו בשם אמרו, אותו כח רוחני שנולד כבר, הוא מעורר מולידיו בב' עולמות, שהם הנשמה בעולם הבא וכלי הדיבור שהם השפתים בעולם הזה, גם כי הם בקבר כבר. ומביא הדמיון מיין הטוב המונח בבור, הוא רוחש ודובב על ידי כח האצבע המעוררו, כן השפתים גם כי מונחים בבור שחת רוחשים על ידי כח המעוררו. עד כאן לשונו.

וזקני הגאון הקדוש מו"ה יודא זצוק"ל פירש הגמרא לקרב הדבר אל השכל על פי פשטות, והיינו באביב בעת שהגפן עושה תנועה חדשה לחיות, אזי היין העומד בחבית גם כן מתנענע ומבשל שנית ונשאר בתוקפו, ובזה מראה שיש לו התקשרות עם מולידיו. ולהיפוך הוא בשאר אילנות, בזמן שמוציאים פרח ויציצו, אז הפירות הישנים מתעפשים. וזהו שכתוב וחכך כיין הטוב, דבורך יהיה כיין שעומד בטובו ומראה ההתקשרות, הולך לדודי למישרים, יראה על ידי שתלך בדרך התורה ולדבקה בו, שהיא מקום היושר והטוב, תזכה לדובב שפתי ישנים, כמו שאמרו שפתותיו נעות בקבר.

מדי דברי בו זכור אזכור פטירת הרבנית הצדקת אמי זקנתי מרת רחל ז"ל [בת הגאון האמתי הקדוש מרן אברהם ישכר לייכטאג זצ"ל] אשת חיל עטרת בעלה המפורסמת בצדקתה, ובטוב לבה כפה פרשה לעני בסתר ובגלוי, ידיה שלחה לאביון ותשחק ליום אחרון, שהלכה לעולמה א' אייר תרנ"ז תנצב"ה.

ולדודי הרב וכו' מו"ה אליהו ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל מהוניאד בן אדוני אבי זקני הגאון הקדוש מרן יהודה ל"ש [ליכטנשטיין] זצוק"ל איש חיל חסיד וענו, נפטר במלחמת עולם, ז' אייר תרע"ה, מנוחתו כבוד בק' מעזא טארקאני סמוך לטיסאפירעד.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה חיים יעקב זצ"ל אשר עודנו באבו נקטף. היה אחד מן השרידים החסידים, הלך לעולמו בגראסווארדיין ז"ך אדר תרצ"ה. המון רב של אנשים ונשים הלכו ללוותו בכבוד גדול ובמספד רב.

ולאחיו הרב וכו' מו"ה משה הלל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל ששבק לן חיים במבחר שנותיו בפעטראוועסעלא (סערביען) י"ג שבט תרצ"ז היה אחד מהיחידים שהצטיין במידותיו התרומיות, מתן בסתר יראת ה', חבל על דאבדין, תנצב"ה, יעירו ויקוצו ישני חברון, יקומו ויראו בעני בניהם הסחופים הדויים מכף רגל ועד ראש, ונזכה לגאולת עולמים במהרה בימינו אמן כן יהי רצון.

איתא בגמרא (מגילה כ"ח) שמעתא בעא צילותא כיומא דאסתנא. ואמרו (ירושלמי שקלים פ"ג) רבי יצחק השיב דכיון שהוא סומך אפלטר לא הוית ביה דעתיא ובעיט. ואיתא (בבראשית רבה ל"ד) חד תלמיד מן דרבי יוסי הוי יתיב קודמוי הוה מסביר ליה ולא סבר ליה. אמר ליה למה לית את סבר, אמר ליה דאנא גלי מאתראי. ואמרו רז"ל (ילקוט שיר השירים תתקפ"ו): כשהיתה בפרוטה מצויה אדם מתאוה דבר משנה, דבר הלכה, דבר תלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שאנו חולים מן המלכיות, אדם מתאוה לשמוע דבר מקרא, דבר אגדה. עד כאן לשונו. כשנתבונן עתה בדורותינו מעצבינו המעציב צוק העתים ורב תלאות העוברות עלינו בני הגולה, עול הפרנסה, שעבוד מלכיות, צירוף אחר צירוף, בזוזי ובזוזי דבזוזי, מה נעני אבתרייהו אם אנו באים לקיים למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה', רק על פי דברי חכמינו ז"ל המה נזכרים ונעשים, כי חיים הם למוצאיהם וכל בשרו מרפא. ואם אין אנו זוכרים מאמרי רז"ל, וגם אם נזכרים איזה מימרא, והיא שלא בדיוק, ואם נרצה לחפש אין מוצאים, ומאפס פנאי לחפש הרבה ולפעמים מספק שמא לא ימצאוה כלל מתייאשים ומניחים ואין מחפשים יותר. ואם נוכיח את בנינו בלא יסוד מדברי רז"ל לא יועילו, כי הם דברי מה בכך ומילי דכדי. ורמז לזה כתב אבי זקני הגאון הקדוש מרן יעקב קאפל ל"ש [ליכטנשטיין] ז"ל [שהיה אב"ד בעקלעאן ט-מורעש ראדאויץ ושם מנוחתו כבוד, נפטר תרמ"ה ח' טבת] כתיב (תהלים קי"ט) רחוק מרשעים ישועה, הגם שהם לומדים התורה מכל מקום רחוק הוא שיושעו ויחזרו למוטב, והוא משום כי חוקיך לא דרשו, דלימודם אינו לפי דרשת חז"ל. ואם אינם לומדים משנה וגמרא הלכות ואגדה, אזי הנערים נשארים נעורים, ואין להם במה לנצח היצר הרע דתבלין כנגדה אין לו. עד כאן דבריו. והעיקר היא שיהיה תורת אמת בפיהו תפוחי זהב במשכיות כסף. ואז דברי תוכחתו יעשו רושם, ושמרו דרך ה', ויצוינו לעשות את כל החוקים האלה וגו' לטוב לנו כל הימים ולחיותינו כיום הזה. וכן איתא (זוהר קרח קע"ו) כל מאן דאשתדל באורייתא אחיד באילנא דחיי, וכיון דאחיד ביה בכולא אחיד.

ובספר פלא יועץ ערך אסיפה כותב, וזה לשונו, כמה אסיפות גדולות עשו לנו בעלי אסופות אשר בכל דור ודור, זכו וזיכו את הרבים, זכות הרבים תלוי בם, כי אלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בדורות אלו אשר טרדות הזמן רבו עלינו ואין הפנאי מסכים ללמוד ספרים הרבה אין קץ. ומי הוא זה אשר תשיג ידו להיות כל הספרים נמצאים אצלו וכו', וכן יעשה בכל דור ודור כל תלמיד חכם אשר חננו ה' דעת ישתדל להועיל וכו' ויעשו אסיפות אסיפות כיד ה' הטובה עליהם מי מקצורי דינים על ד' טורים, מי מכללים, מי מהקדמות לדרושים, מי מתוכחת מוסר וכדומה. כל אשר עושים, חסד גדול יחשב, ואין לך חסד גדול מזה שהוא חסד בנפש, ועושי אלה הם מזכים את הרבים וזכות הרבים תלוי בם. עד כאן דבריו. ואיתא (בפסיקתא זיט' בראשית ט"ז) אין דור אחד יכול לתקן כל הדורות, אלא בכל דור ודור שרי ישראל מודיעין לעם ה' דרך ה' ומתקנין ומחדשין ומוסיפין על הראשונים על דרך עבודת א-להינו. ומצוה זו של ושננתם, שיהיו דברי תורה מחודדים בפיך שאם ישאל לך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו, אלא אמור לו מיד, היא נוהגת תדיר, והיא יסוד גדול לחנוך בנינו על דרכי התורה והיראה, כדאיתא (בראשית רבה מ"ה) אם אין גדיים אין תישים, אם אין תישים אין צאן, אם אין צאן אין רועה. לכן אמרתי אספה לי דברים יקרים מאמרי חז"ל, עניינים הנוגעים לחנוך היהודי, ושם הספר קראתיו ילקוט אברהם.

גם אמרתי אלקטה אמרים בכתבי יד גאוני וצדיקי ממשפחתנו למעלה בקודש, ספוני טמוני קודש, אשר עדיין לא ראו אור הדפוס. וכעת בידי כתב יד מאדוני זקני, הגאון הגדול, שר התורה, הצדיק המפורסם יסוד עולם, מו"ה אברהם ישכר דוב אב"ד דק"ק רעדים ומנוחתו כבוד בבעטלאן [נפטר תרנ"ז ט"ז תמוז] בן הרב הגאון הצדיק כקש"ת מו"ה אליהו זצ"ל בן הרב שלמה ז"ל מקלאסני במדינת פולין. וכפי שמובא בהקדמה של ספר תורת אליהו היה לו כתב יחוס עד המגיני שלמה. ולקטתים אחת על אחת כדרך שעשה הרב מו"ה דוד בן הרב מורינו הירץ פויזנער ז"ל בחבורו ילקוט דוד, כמובא בשם הגדולים וזה לשונו, והמחבר נכד החסיד מורינו אליהו טוביה זצ"ל ונדפס בדיהרנפורט שנת תנ"א, והוא ילקוט הקדמות מהמפרשים המפורסמים. וזה רבות בשנים אשר ספר ילקוט דוד אינו בנמצא במדינתינו ורבים אומרים מי יראנו טוב, ואין טוב אלא תורה. לכן אמרתי להוציא לאורה, וסדרתי כפי סדר ספר ילקוט אברהם לחלקים תשעה, כדי שירוץ עין כל קורא בו, ואם יחפוש איזה ענין הוא מוצא עליו הרבה מאמרי רז"ל. ובמאמרים שהוספתי הצגתי כוכב על כל מאמר, ובכמה מקומות הוספתי גם דעתי העניה, זעיר שם, כפי אשר חנני ה', ורשמתי בתיבה מוקף (ד"ע) למען ידע הקורא למי הוא. ואם ימצא הקורא בספר בדברי חז"ל שהבאתי עניינים הנוגעים בגוף הדין להלכה, לא יסמוך על המימרא עד שיעיין בדברי רז"ל בפנים, כי לפעמים לא הבאתי מסקנת המאמר. ואקוה לה' אשר יהיה תועלת לרבים ויהיה מקובל על הבריות, וכל הקוראים בו ימצאו מבוקשם, איש ואיש כרצונו הטוב.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שזכות אדוני אבי זקני הרבנים הגאונים הקדושים זצ"ל, וזכות כל הצדיקים קדושי עליון שהובאו דבריהם בספר זה, יעמוס לנו ולזרענו ולזרע זרענו, שיקויים בנו מקרא שכתוב ולא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, ונזכה לעסוק בתורה ומצות מתוך הרחבה, לתורה ולגדולה, חיי אריכי ומזוני רויחי ובריות גופא, זרעא חייא וקיימא והצלחה בכל עניינים לטובה. ואני תפלה לאל חיי להצילני מדין קשה ומבעל דין קשה ומדינה של גיהנם, וזכות צדיקי יסודי עולם יגן בעדנו ונזכה לגאולה שלימה בכלל ובפרט, ופדויי ה' יבואו לציון ברנה, במהרה בימינו אמן.

אברהם דוב ל"ש [ליכטנשטיין]

(הקדמת חנוך בית יהודה)

---

הרב אברהם דוב ליכטנשטיין הי"ד, בנו של הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד. כיהן לצד אביו כרב לכניץ והגליל. הוציא את ספר סבו הרב ברוך בענדיט ליכטנשטיין הי"ד "חינוך בית יהודה" (בעטלעאן, תרצ"ז) והוסיף עליו ליקוט משלו בשם "ילקוט אברהם". נספה באושוויץ יחד עם אביו ועם רעייתו רייזל (בת הרב חיים יעקב ליכטנשטיין) בי"ג בסיון תש"ד. נספו גם שלשת בנותיהם חוה פיגא, ליבא ושרה.

נספו גם אחותו רחל שרה ובעלה הרב משה שמואל בריסק רבה העיירות לונקה וג'ימש. ואחיו יעקב משה ליכטנשטיין, יצחק ישראל ליכטנשטיין, הרב יוסף שמואל ליכטנשטיין אב"ד סילאדיצ'ה ואשתו הרבנית רחל לאה (בת הרב שלמה זלמן קליין) וחמשת ילדיהם הקטנים. הי"ד.

כשהגיע הרב יוסף שמואל עם אשתו וחמשת ילדיו לאושוויץ, הופנו בני משפחתו שמאלה למוות והוא עצמו ימינה אל העבודה. כשהתעקש ללכת יחד עם אשתו ועם ילדיו, המיתוהו הגרמנים שהיו במקום בקת של רובה. הרב יוסף שמואל כתב הסכמה לספר "'קהלת משה" (אראדעא, תרצ"ח).

שרד אחיו אליהו דוד ליכטנשטיין, שנפטר בשנת תשנ"ג.

מספר הצפיות במאמר: 144

ולא אמנע מלכתוב כאן מה שלעניות דעתי בדברי המדרש רבה על מקרא בראשית א' "ויאמר אלקים יהי מאורות ברקיע השמים להבדיל בין היום ובין הלילה והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים". ואמרו חכמינו ז"ל במדרש "לאותות", אלו השבתות, "ולמועדים", אלו הימים טובים וכו'.

ותמהו המפרשים מה הוא משמעותיה ד"לאותות" על ענין השבתות, כי בשלמא המועדים שפיר תלויים בעניין הלוך החמה ע"י שהם נקבעים לימי החודש ומצוות הבי"ד לקדש על פי הראיה בעת שנראית חידוש הלבנה, אשר הילוכה מקושר עם הלוך החמה כידוע, ושפיר אמר עליהם שיהיו לתיקון המועדים, מה שאין כן בשבת דקבוע וקיימא בלאו הכי, מאי נפקא מינא בהילוך החמה.

ונראה לעניות דעתי לתרץ דבאמת יש לנו לחקור כפי הידוע שיש מקומות בעולם העומדים ברקיע השמים תחת קוטב שלנגדנו ממש, ובשעה שאצלנו לילה ואין החמה נראית לנו, אז ממש שם היא מאירה לאור יומם. וכן להיפך הארת הלבנה. ומעתה כיון שהשבת הוא אות לעולם כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, אם כן נחזי אנן ונחקורה ונדע באיזה החלק מקוטב הרקיע הייתה החמה עומדת בהתחלת השבת בראשית, אם תחת הקוטב הזה שאנו בו או תחת הקוטב שנגדנו, אשר שם הוא לילה בעת שאצלנו הוא יום. ולפי זה תהיה מבוכה גדולה מתי הוא מתחיל יום השבת של שבת בראשית, אם בשעה שאצלנו לילה או בשעה שאצלנו יום ובקוטב שלנגדנו הוא לילה. והנה על אותה שבת של שבת בראשית ממש, מסתברא טובא שהיה כפי הלוך החמה בארץ ישראל, כיוון דעיקר הבריאה היה בשביל ארץ ישראל, ושמה הוא אבן השתיה שממנה הושתת העולם. ואולם עדיין יש ספק לבני חוץ לארץ הדרים מפוזרים בארבע כנפות הארץ, ובשעה שאצלנו לילה לאחינו בני ישראל היושבים במרכז וקוטב שלנגדנו, הוא להם אור יומם. ויש ספק מתי יקיימו השבת. וצריך לומר על כורחך דאנו אין לנו אלא מה שהנחילו לנו אבותינו בתורה הניתנה לנו על פי ה' ביד משה, דהשבת מקודש בכל מקום לפי מקומו ושעתו, ושפיר אם כן תלה הכתוב את יום השבת בהלוך החמה ולבנה, "והיו לאותות" לקדש בכל מקום כפי הילוכם. ודוק כי הוא חקירה נפלאה בעזרת ה'. ושוב ראיתי בשו"ת הרדב"ז ח"א סי' ע"ו שעורר בזה.

ויש עוד לחקור בזה בעניין שהלוך החמה והלבנה והשתנות לילה ויום כפי מקום כדור הארץ התחיל דווקא בעת תליית המאורות ביום ד' ומתחלה אפשר היו יום ולילה שווים בפעם אחת בכל העולם. עוד יש לחקור על פי מאמרם דאותו יום שנברא בו אדם הראשון היה של ל"ו שעות ואין להאריך בזה, כי אין זה מגמת חבורינו להאריך בחקירות כאלו והגיון אשר אין לדבר עם כל איש בתעלומות ועמקי דברים כאלו.

ואולם נראה לעניות דעתי לומר כי השבת אשר הקב"ה שובת בו כביכול הוא על כורחך לשעות השוות בכל פעם אחר כלות ששת ימי המעשה כמו שהיה בתחילת הבריאה. ואפשר דגם בזה יש לומר דהווי כמו השבתות שבארץ ישראל, ועל כל פנים לדברינו יבואר היטב מאמר רבי שמעון שהביא ברש"י על פסוק ד"ויכל אלקים ביום השביעי", ביום השביעי ממש, ומכוון, ודוק בזה.

והנה דודינו הגאון הקדוש מו"ה הלל ליכטענשטיין זצוק"ל אב"ד דקאלאמעא יצ"ו כתב במקרי דרדקי פרשת בראשית לפרש דברי המדרש הנ"ל, והעלה דעל כורחך כשאין הלוך כוכבים ומזלות, אין שבת נוהג. ולכן ביהושע במלחמות יריחו שהייתה שמש בגבעת דום, אף על פי שידעו בברור דזמו לילה הוא, מכל מקום כיון שהחמה עמדה אין שבת נוהג. ולפי זה שפיר תלוי קדושת שבת בהלוך החמה. עד כאן תורף דבריו.

ופירשתי בזה לפי עניות דעתי, ומתחלה נקדים דברי הספרים על פסוק "ויכלו השמים" דעל כורחך מימות עולם היו שומרי שבת בעולם, ועל ידי זה יש קיום להעולם. ויעיין באורח חיים שם. ובזמן נח הוא היה המקיים העולם בשמירת שבת. יעויין שם. ועל פי זה שוב יש לומר דעד שהיה נח מקיים השבת היה נקרא "צדיק תמים", כי נעשה על ידי זה שותף להקב"ה במעשה בראשית. מה שאין כן בימי המבול, דיש דעה שלא שמשו אז הכוכבים ומזלות אף לא למעלה משטח העננים, ויעויין במדרש ורש"י פרשת נח בקרא ד"יום ולילה קיץ וחורף לא ישבותו". יעויין שם. וממילא כיון דלא שמשו הכוכבים ומזלות, לא היה נח משמר אז שבת, ולכן לא נקרא שוב "צדיק תמים". ומדויק לפי זה מקרא "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", רצה לומר כל עוד שדורותיו היו גם כן חיים וקיימים ולא היה עדיין המבול, מאז שמר שבת גם כן. מה שאין כן להלן הוא אומר "כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה", רצה לומר בדור המבול, שלא היה יכול לקיים השבת, ועל כן לא נקרא שוב רק "צדיק", כי היה חסר ממנו מצות שמירת שבת. ודוק.

ונראה לעניות דעתי דלעניין קריאת שמע ותפלה יש גם כן לומר דכל עוד שאין הכוכבים ומזלות משמשים כלל ועמידתן נראה במקום אחד, נידון כיום או לילה כפי העת והזמן שעמד בו. וכן אף על גב שהיה מהראוי להיות לילה או יום כפי סדר הראיה, מכל מקום נידון הכל כפי הלוך הכוכבים ומזלות הנראה לנו. ויעיין היטב באגדת "ויזרח לו השמש" מסכת חולין צ"א ע"ב, יעויין שם. וכן נראה לעניות דעתי דהוא הדין לעניין קרבנות דהוי כן, דהכל תלוי ביום ולילה הנראה לנו. ובהאריך היום על פי נס נידון כיום, וכן להיפוך בלילה. ודין הקרבת האמורין ונותר, הכל תלוי בזה. ונפקא מינא לפי זה טובא בלאו הכי בעניין הילוך כוכבים ומזלות לקרבנות של שבת, וכן לעניין דאין אברים ופדרים של חול קרבים בשבת. וקל להבין.

(שמן המאור, ברכות, סוף סימן י"ב)

---

הרב שמעון ליכטנשטיין הי"ד, רבה של לכניץ והגלילות (סאס לאקאנצא, טראנסילוואניה, רומניה) בן הרב ברוך בנדט הי"ד, אב"ד קראסנא והגלילות, בן הרב יעקב קאפל ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן, וואשארהעל וראדאוויטץ במדינת בוקובינה. אחי סבו היה הגאון הצדיק רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמייא. עשרים וששה דורות ממנו ולמעלה, זה אחר זה, ישבו על כסא ההוראה.

הוא נולד בשנת 1878 לערך, והיה צדיק, למדן וגאון עצום בש"ס ובפוסקים, בקי וחריף, מגדולי רבני מדינתו. מילדתו וכל ימיו שקד בהתמדה עצומה על התורה, ולמד מתוך הדחק. היה תלמידו של אביו וכשהיה בן שנים עשרה שנים החל את לימודיו בישיבת רבי חנניה יום-טוב ליפא טייטלבוים אב"ד סיגט בעל "קדושת יום טוב". בגיל שש עשרה נסמך להורות ולדין מאת הגאון המפורסם רבי אברהם יצחק גליק אב"ד טאלטשאווא בעל "יד יצחק" ומאת הגאון הרב מרדכי יהודה לעוו אב"ד אינטערדאם ונאסויד. בהיותו בן שמונה עשרה התחתן עם מרת הציל הי"ד, בת דודו הגאון רבי יהודה ליכטנשטיין אב"ד בעטלאן. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו-דודו, המשיך ללמוד בהתמדה ושימש כדומ"ץ בקהילה.  בשנת תרס"ו (1906) לערך נבחר לכהן לרבה של לכניץ והגלילות. שם הקדיש ימיו לתורה, ירד לעומק הדין לאמיתו, נשא דרשות חוצבי להבות ועמד בראשות ישיבה בה למדו קומץ בחורים. 

חיבר חידושי תורה רבים ובהם חיבורים שלמים. כמעט כל חיבוריו אבדו בשואה, ובכללם רוב חיבורו על ספר הרוקח, וחבל על דאבדין. ספרו "שמן המאור", הכולל תשובות להלכה למעשה וחידושים בסוגיות הש"ס, יצא לאור בהוצאת בנו הרב אליהו דוד ליכטנשטיין בשנת תש"כ (1960).

נספה באושוויץ בי"ג בסיון תש"ד (1944). כן נספו הרבנית הציל, ובניהם הרב אברהם דוב שכיהן לצד אביו כרב הגליל, הרב יוסף שמואל אב"ד סילאג'צ'ה, יצחק ישראל ויעקב משה ובתם מרת רחל חיה אשת משה שמואל בריסק. הי"ד.

שרדו הרב אליהו דוד ב"ר שמעון ליכטנשטיין, ואחיו של הרב שמעון, הרב הלל ליכטנשטיין, אב"ד ור"מ קראסנא מחבר ספר "כונת הלב", שו"ת "כונת הלב", "חותמי ברכה" על שו"ת חתם סופר וספר "רני עקרה" על תקנת עגונות.

מספר הצפיות במאמר: 113

'ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים (בראשית כד,סג). ופירשתי דנודע דעיקר התפלה צריך להיות על ביאת הגואל ולבטל הגלות, כאשר פירשו הקדמונים (תהלים קב,א) 'תפלה לעני' היינו משיח, כטעם (זכריה ט,ט) עני ורוכב על החמור, 'כי יעטוף' שנתאחר, מלשון (בראשית ל,מב) 'והיו העטופים ללבן'. ונודע דעיקר הפגם בעינים, כמאמר הכתוב (איכה א,טז) 'עיני עיני יורדה מים'.

וזה פירוש הפסוק 'ויצא יצחק לשוח בשדה', להתפלל על החורבן שנקרא 'שדה', כמו שכתוב (ירמיה כו,יח) 'ציון שדה תחרש'. 'לפנות ערב', לבטל ולפנות הגלות המכונה 'ערב' כדאיתא בריש פסחים, ובמדרש רבה בראשית על פסוק 'ויהי ערב' וכו'. ודייקא 'בשדה', דעיקר התיקון לעשות מ'שקר' 'שדה', כדאיתא בכוונות ליל שבת, ואזי 'וישא עיניו', נעשה תיקון בעינים, 'וירא והנה גמלים באים', דנמשך על ידי תפילתו מאור החכמה דעולה 'גמל' כנ"ל.

ולפי זה לא קשה קושית התוס' הנ"ל (דיבור הקודם) דלעולם יש לומר שהתפלל בתוך בית, ומה דכתיב 'בשדה' היינו על החורבן שנקרא 'שדה' כטעם 'ציון שדה' וגו'. ולפי מה שכתבי בשם הידי משה (נט,יא) שהיה אז יום שני דסוכות, ויסדו חז"ל לומר 'הושענא אבן שתיה, בית הבחירה וגו' דביר המוצנע', יש לומר 'לשוח בשדה' נוטריקון 'הושענא בית שתיה דביר המוצנע'. או יש לומר 'בשדה' נוטריקון 'בסוכת דוד הנופלת', דהיינו בשביל המקדש הנקרא 'סוכת דוד', דהשי"ן שמאלית מתחלפת בסמ"ך.

(ליקוטי חקל יצחק, מועדים, סוכות, עמ' רכ)

---

האדמו"ר מספינקא, רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד, נולד בספינקא שבחבל מרמרוש, בשנת תרל"ה (1875) לאביו האדמו"ר ה"אמרי יוסף" מספינקא, רבי יוסף מאיר ווייס ולאימו מרת פערל, לאחר שנים רבות של צפייה ותוחלת, ובברכתם של רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב ושל ה"דברי חיים" מצאנז. הוא נקרא על שם מהרי"א מזידיטשוב. מילדותו למד בכישרון רב ובשקידה רבה בהדרכת אביו, ורכש ידיעות בכל חלקי התורה, עד שנעשה לגאון עצום בנגלה ובנסתר. בגיל 15 התחתן עם מרת מרים בת רבי ישכר בער אייכנשטיין בווערעצקי, מחבר הספר "מלבוש לשבת ויום טוב" ובנו של מהרי"א מזידיטשוב.

רבי יחצק אייזיק נודע בהתמדתו ויגיעתו בלימוד תורה לילות כימים, בפלפוליו העצומים ובחידושיו המפליאים, בגודל קדושתו וצדקתו ובעבודתו בתפלה בהתלהבות ובמסירות נפש. בשנת תרס"ד (1904) אביו הזקן חלה בשבץ והיה משותק, ובנו, רבי יחצק אייזיק, הנהיג למעשה את חסידי ספינקא. לאחר פטירת אביו, בשנת תרס"ט, הוא מילא את מקום אביו באופן רשמי ועמד בראש אחת החצרות החסידיות הגדולות בחבל מרמרוש. גם בהיותו אדמו"ר לאלפי חסידים הסתופפו בצילו וזכו לברכותיו, המשיך הרבי מספינקא בהתמדתו בתורה יומם ולילה, ולמד למעלה מעשרים שעות ביממה. רבי יצחק אייזיק כתב ששה הקדמות לספרי "אמרי יוסף" שחיבר אביו על התורה והמועדים. דבריו בהקדמות אלו מעוררים ליראת ה' ולאהבתו, לאמונת ה' ולאמונת הצדיקים ומלהיבים אל הלבבות לעבודת ה' יתברך בשמחה ובטוב לבב. אלפי חסידים נהגו להגות בהקדמות אלו בייחוד בחודש אלול, להתעורר ליראה ולתשובה. כן יצאו לאור בחייו תשובות ממנו בחיבור "בן פורת יוסף" שהודפס בסוף ספריו של אביו.

בימי מלחמת העולם הראשונה נמלטו הרבי וחסידיו מהצבא הרוסי, הגיעו לבודפסט והמשיכו למונקאטש, שם ייסד הרבי מספינקא את ישיבת "בית יוסף" ועמד בראשה. בשנת תר"ץ (1930)  עבר הרבי עם ישיבתו לעיר סאליש, וחצרו הייתה כבר לאחת משלושת החסידויות הגדולות בהונגריה.

ערב מלחמת העולם השנייה חולקה צ'כוסלובקיה, ומחוז מגוריו של הרבי עבר לשלטון הונגרי שחוקק חוקים אנטי-יהודיים. הרבי מספינקא סייע ליהודים שנמלטו מפולין, שיכן אותם במחבוא בביתו וסיפק להם מסמכים מזויפים. לאחר תפיסת פליט יהודי מפולין בחצרו נעצר הרבי למשך יומיים. שבועות ספורים לאחר שהגרמנים כבשו את הונגריה, גורשו כ-12,000 יהודי סעליש והסביבה ונדחסו לגטו, יום לאחר חג הפסח. הגטו הוקם בבנייני הקהילה בעיר, והיהודים העשירים עונו בבית הכנסת כדי להכריח אותם לגלות היכן הטמינו את רכושם. החסידים ביקשו למלט את רבם והשיגו עבורו אשרות כניסה לארץ ישראל ולבריטניה, אך הרבי החליט להישאר עם חסידיו. הגטו חוסל והיהודים גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו החל מכ"ט באייר תש"ד (15.05.1944), בשני משלוחים, שהגיעו לאושוויץ בימים ז' ו-י"ג בסיון תש"ד. גם הרבי מספינקא נהרג שם על קידוש השם בי"ג בסיון. הוא  השאיר אחריו את כתבי היד "חקל יצחק" על התורה, הגהות על מסכת ברכות, שו"ת "חקל יצחק", דרשות בר מצוה שחיבר לבנו בכורו רבי ישראל חיים הי"ד, ולבנו נפתלי צבי הי"ד אב"ד בילקא. רוב חיבור השו"ת, וחיבור דרשות ופלפולים בסוגיות חנוכה אשר היה כבר מוכן לדפוס, אבדו בשואה. שרידי כתביו של ה"חקל יצחק" נלקטו, נערכו ויצאו לאור כתבי היד שניצלו בדרך נס על ידי נכדו וממלא מקומו, האדמו"ר מספינקא רבי יעקב יוסף, משנת תשי"ב (1952). הספרים יצאו בהוצאה חוזרת כעבור כחמישים שנה, וספר "ליקוטי חלק יצחק על המועדים" יצא לאור בשנת תשע"ה עם החיבור "מעשה אבות" המביא סיפורים ועובדות על האדמו"רים מספינקא על שבת ומועדי ישראל.

שלשת ילדיו של ה"חקל יצחק" נהרגו גם הם בשואה. נהרגו גם חתנו, רבי אברהם אביש הורוביץ רבה של קראלי שברומניה, ורוב נכדיו.

מספר הצפיות במאמר: 198

בעזרת ה' יתברך.

חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנו [משלי כ"ב]. ועמד בזה רבינו התניא ז"ל בספר ליקוטי אמרים ריש ח"ב כיון להוא רק על פי דרכו של קטן משמע שאינו דרך האמת, אם כן מאי מעליותא שגם כי יזקין לא יסור ממנו. עיין שם מה שאמר בזה על פי דרכו בקודש. ואולי יש לומר בזה דהנה אנו רואים הרבה אבות שמדקדקין הרבה בחנוך בניהם הקטנים, ועם כל זה כשהגדיל הבן עוזב את הכל רחמנא ליצלן, והסיבה לזה משום שרואה הבן שגם האב אינו מדקדק בכל אזהרות שהזהירו. אבל אם האב באמת מדקדק במצות, אז אף שלא דקדק כל כך בחנוך בנו, עם כל זה הבן מתחנך מאליו והולך בדרכי אביו. וזה פירוש הפסוק חנוך לנער על פי דרכו. והיינו דעיקר החנוך לנער הוא על פי דרכו של אביו כנ"ל, דבזה גם כי יזקין לא יסור ממנו.

והנה אני הגבר ראתה עיני אצל כבוד אדוני אבי מורי הרבני המופלג בתורה ויראה כש"ת מו"ה אלקנה בן מו"ה פסח ז"ל. הגם שהיה סוחר בעל משא ומתן עם כל זה התמיד מאד בלימוד תורה הקדושה ימים ולילות ומאס בכל תענוגי העולם הזה והרבה בצדקה ובגמילות חסדים בגופו ובממונו, נשא ונתן באמונה והיה ירא שמים גדול והצנע לכת. ואף שהיה איש חלש, עינה את נפשו בתעניתים וסיגופים כדי להתרצות לפני קונו. ובימי זקנותו אף שהיה חלש מאד וסבל יסורים גדולים, לא עלינו, עם כל זה התמיד בלימוד תורה הקדושה ובתפלה בכל מאמצי כחותיו. כל ימיו מאס מאד בכבוד המדומה, על כן אף לסוף ימיו שהכין עצמו לילך לעולמו ציוה להעלים ממני בכדי שלא אבוא לומר מקצת שבחו לפני מטתו. ויום אחד לפני הסתלקותו היה חלש מאד ולא היה לו כח הדבור ורמז בידו להעומדים אצלו, ושאלו אותו אם יתנו לו סידור ורמז הן, ונתנו לו, ופתחו וחפש בו עד שהגיע להפסוק לפני ד׳ כי בא לשפוט את הארץ, והראה כאצבעותיו על פסוק זה והחזיר את הסידור. וכיום המחרת יום אחד עשר לחודש מנחם אב שנת תר"צ יצאה נשמתו בטהרה ובניקל כמשחל בוניתא מחלבא, זקן ושבע ימים בן פ"ב שנים. וסוף שנותיו היה בעיר רישא ושם נפטר והובא שם לקבר ישראל. על מצבתו לא נכתב רק שמו ושם אביו ז"ל, כי כן ציוה. ה' יתברך אב רחמן ירחם עליו להעלות נשמתו מעלה מעלה ומנוחתו יהיה בגן עדן העליון עד ביאת הגואל צדק, ויתקיים הפסוק והשיב לב אבות על בנים. ובינו לבינו יהיה מליץ יושר עלינו, אמן.

ואני בעניי אינני אפילו כחלא בר חמרא לגבי אבא, אך על ידי מדת התמדת לימוד תורה הקדשוה שהשריש בי אדוני אבי מורי ז"ל זכיתי בעזרת ה' יתרך לחדש איזה דברים בתורה הקדושה אשר הם לתועלת לאנשים כערכי. וכשזכיתי שיצא לאור הדפוס חיבורי זכרון יוסף ברןך ה' מצא חן בעיני תלמידי חכמים אמיתיים ושבחוהו רבנן, בכן אני נותן שבח והודיה להבורא ברוך הוא על העבר ותפלה על העתיד שיזכני להוציא לאור הדפוס חיבורי חלק יורה דעה אשר ברוך ה' כבר מסודר אצלי לדפוס ועור חדושי תורה אשר חנני השם יתברך. ואין כוונתי חס וחלילה להתייהר בהדפסת חיבורים כי אני יודע מיעוט ערכי, אך כוונתי בזה לצאת ידי חובתי על פי המבואר בספרים הקדושים, כי כמו מי שהשפיע לו ה' יתברך עשירות מחויב להשפיע מהונו לנצרכים, כמו כן מי שהשפיע לו ה' יתברך איזה חכמה מחכמות תורה הקדושה מחויב להשפיע מחכמתו לאחרים. והגם שידעתי שכעת מחמת צוק העתים וטרדת הזמן כמה ספרים מונחים בקרן זוית ואין מעיינים בהם כלל, והלואי שיהיו לומדים בספרים שיש כבר ולמה לנו עוד בחדשים. אולם זה יש מקום לומר על ספרי דרוש או מגידות או אפילו פלפול, כי מה נפקא מינא בזה אם לומד החדשות או הישנות, ואדרבא הישנות טובות יותר מן החדשות. אבל חבור על בירור הלכות תורה הקדושה מה שלא נתברר עוד, ודאי מצרך צריכי ונחוץ מאוד לכל הוגה דת אמת, כידוע. ובודאי ימצאו בעולם תלמידי חכמים שיקבלו תועלת מספר כזה, וכמו שהגידו לי באמת תלמידי חכמים מופלגים על ספרי זכרון יוסף. ורבינו היעב"ץ ז"ל כתב בספרו מגדל עוז דאם כותב חדושי תורה ומוסר לרבים, אין קץ לשכרו, צדקתו עומדת לעד, בודאי אין הרבצת תורה יותר מזו, זכות הרבים תלוי בו כו', פזר דבריך בארבע רוחות העולם ולא ימלט שימצאו מקומות שדברי תורה חביבים עליהם ויעשה פירות ויתקיים על ידך ולא תשכח מפי זרעו. עד כאן דבריו הקדושים.

אולם על ספר כזה שהוא לברר הלכות יאמרו נא הבעלי הבתים, מה לנו בספר כזה שאין אנו לומדים זאת, ואין המקרא נדרש לפנינו. אבל טועים הם בזה דבאמת חוב קדוש על כל מי שיכולת בידו לקנות ספר כזה אף שלא ילמד בו, כמו שאבאר בעזרת ה' יתברך. דהנה בגמרא דעבודה זרה דף ג׳ אמר רבי שמעון בן לקיש מאי דכתיב ויהי ערב ויהי בוקר יום הששי, מלמד שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית ואמר אם ישראל מקבלין תורה מוטב, ואם לאו אני אחזור אתכם לתהו ובהו. ומבואר בתוספות שם דהתנאי היה רק על קבלת התורה לחוד דאם רק יקבלו התורה אף שלא יקיימוהו תו יתקיים העולם. עיין שם. ולכאורה הדבר תמוה דמה בצע בקבלת התורה אם לא יקיימוהו. ונראה לי בזה, דידע הקב"ה דאף אם רוב ישראל חס וחלילה לא יקיימו התורה, אבל ודאי על כל פנים יהיו בכל דור ודור קצת תלמידי חכמים אמתיים אשר התורה הקדושה תהיה חביב עליהם וילמדו ויקיימו אותה ובשבילם כדאי שיתקיים העולם, אך נתינת התורה לא היה יכול להיות למימוט ישראל אלא בהסכמת כל ישראל, על כן שפיר התנה הקב"ה אם ישראל על כל פנים מקבלים התורה מוטב, דאז תו שפיר יוכל להתקיים העולם בשביל הקצת תלמידי חכמים שבכל דור שילמדו ויקיימו אותה, כנ"ל. אבל אם לא יקבלו התורה אם כן אי אפשר כלל להיות תלמידי חכמים שילמדו ויקיימו התורה, כנ"ל, דבשביל מיעוט אי אפשר ליתן את התורה, אם כן אי אפשר להעולם להתקיים. ואתי שפיר.

ובדמיון הזה הוא בהדפסת ספר כזה דידוע דהתלמידי חכמים הצריכים לספר כזה הם מועטים ועניים, ובשבילם אי אפשר לדפוס ספרים העולה להוצאות כמה אלפים כתרים, ואם כן ההלכות, שהם עיקר התורה, ישארו חס וחלילה סתומות ועמומות. על כן  בוודאי דחוב קדוש על כל אחינו בית ישראל שיקבלו באהבה ספר כזה, אף מי שלא ילמוד בו, בכדי שיהיה מציאות להוציא לאור ספרים כאלו ויהיה מוכן להצריך להם ללמוד בו וכענין קבלת התורה אשר בזה מתקיים העולם, וכנ"ל:

…

ועתה אודה לה' בכל לבב על כל הטוב אשר גמלני, ותפלתי על העתיד שאזכה להוציא לאור הדפוס גם יתר חיבוריי, וכל חיבוריי ימצאו חן בעיני אלקים ואדם ושאזכה עוד ללמוד תורה לשמה לחדש לאמתו בתורה הקדושה ושלא אכשל חס וחלילה בדבר הלכה ויאריך ה' יתברך ימי אמי מורתי ואשתי ובניי ובנותיי וכל יוצאי חלצי בטוב ובנעימות בכלל כל אחינו בית ישראל. ונזכה במהרה לביאת הגואל צדק אמן:

י"ד לחודש כסליו תרצ"ה קאשוי יע"א.

המחבר

(מתוך ההקדמה לספר קנה וקנמון)

—

הרב חנוך הנך הי"ד נולד ברישא שבגאליציה לר' אלקנה ומרת טויבא פק. הוא היה דבוק מעודו בהתמדה נפלאה בתורה הקדושה, ולא מש מאוהלה של תורה עד שנתפס ונלקח לגיא ההריגה ונשרף על קידוש השם בי"ג בסיון תש"ד.

הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה  במשך עשרות שנים  בקהילת קאשוי הגדולה והמפורסמת. הוא חיבר את הספרים זכרון יוסף (ברדיוב, תרפ"ט), קנה וקנמון (ברדיוב, תרצ"ה) וטבח והכן (מיכלעוויץ, תרצ"ו). בהקדמת זכרון יוסף כותב המחבר על צרותיו. בנו התינוק, יהודה ליבוש, נפטר בגיל שלשה חודשים בט"ו סיון תרס"ו. בנו בכורו, הרב יוסף חיים ז"ל נפטר מטיפוס שנתיים אחר חתונתו, בהיותו בן  עשרים וארבע, בי"ט באלול תרפ"ד. אחרי פטירת הרב יוסף חיים ז"ל, נפטרה אלמנתו הצדקת מרת חיה אסתר ז"ל ביום ז' באלול תרפ"ז. בי"ג אייר תרפ"ה נפטר ביסורים בנו הקטן של הרב חנוך הניך, אברהם אהרן, בהיותו בן שמונה שנים. בתו מרת חנה ע"ה הלכה לעולמה בליל כ"ז טבת תרפ"ח. והיות ואין באפשרותו לממן ספר תורה לזכר יקיריו, ראה המחבר לפרסם לעילוי נשמתם את ספרי ההלכה והחידושים שכתב על שו"ע אורח חיים ויורה דעה. החידושים והפסקים הוצגו לפני גודלי עולם, כגון הגאון מהר"ש ענגיל זצ"ל אב"ד ראדימישלא והגאון הצדיק ר' שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד וראש ישיבת מאונסדורף.

בימי השואה נשאל בידי יהודים האם מותר להם לאבד את עצמם לדעת, כדי להינצל מייסורי מוות וחולי צער ומיתות משונות במחנות המוות. והשיב להם ומנע מהם שלא ישלחו ידיהם לאבד עצמם לדעת, כי למרות כל יסורי המוות והצער שיסבלו, יזכו להיות קדושים ויקדשו שם שמים, שזוהי הדרגה העילאית שיהודי יכול לזכות בה (הקדמת אחיו, הרב משה פק, להוצאה החדשה של הספר קנה וקנמון, וכן בדברי ימי קאשוי). תיכף אחר זה נתפס גם הוא ועלה על המוקד. "גווילים נשרפים ואותיות פורחות, והן הנה האותיות אשר אתה הקורא והלומד בספריו נמלטו ונשארו לנו ולבנינו עד עולם".

לקריאה נוספת, ראה: דברי ימי קאשוי.

מספר הצפיות במאמר: 233