ושמעתי בעניין שישו ושמחו בשמחת תורה דהבדל בין ששון לשמחה כתב הגה"ק הגר"א מווילנא ז"ל דשמחה יאמר בעת התחדשות הדבר המשמח את האדם. וששון כשהדבר עומד על גמר טובו ושלימות פעולתו כמאמר שמחים בצאתם וששים בבואם, כאשר יצאו על הארץ ישמחו ובעת בואם למערב שגמרו פעולתם הטוב ישושו. ונאמר (איוב ג) השמחים אלי גיל ישישו כי ימצאו קבר, שבהתחדש להם רגע ראשונה של מיתה הם שמחים, וכאשר נגמר רצונם ישישו, ואם כן לכאורה מה טעם שאומרים בשמחת תורה שישו ושמחו, ששון קודם לשמחה, והווא ליה למימר שמחו ושישו, אך לפי שאומרים זה אחר קריאת התורה שמסיימים אז התורה, ומתחילין תיכף בראשית, לכן אומרים לשון שישו על הסיום ושמחו על ההתחלה.

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, הוספה לכרך ג-ד הבאר שנה טו)

בחורף דשנת תר"ם בלמדי בישיבת אדמו"ר הגה"ק בעל אגודת אזוב זצ"ל בא לשם הגה״ק מנאשעלסק זצ״ל לבקר את אביו הגה"ק בחליו. עמדתי בין העומדים לפניו, הלומדים והחסידים,ושמעתי…
גם סיפר אז הגה"ק בעל אבני נזר כי הגה"ק הרב רבי עקיבא איגר זצ"ל אבד״ק פוזנא הגיד פעם אחת מוסר לפני עדתו לפני תקיעת שופר, וכה דבריו בפיוט ונתנה תוקף אומרים אדם יסודו מעפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, מה כחרס וכו'. דלכאורה משל כחרס היה צריך לומר אחר וסופו לעפר ומאי הפסיק עם בנפשו יביא לחמו?
ודיבר בקדשו, כי באם אדם יסודו מעפר וסופו לעפר למה שולחים האדם לעולם הזה, אכן באם לא היה בא האדם לעבוד עבודתו בעולם התחתון היה נהנה מזיו השכינה, אבל היה נהמא דכסופא אבל עם ביאתו למטה, אז בנפשו יביא לחמו, דהלחם שהוא אוכל בעולם הבא, זוודא לאורחא (פת בסלו), יהא חלקו ולחמו, ולא יהיה נהמא דכסופא. והרה"ק שיבח מאוד הדברים הללו בג׳ פעמים טוב אמר, טוב אמר, טוב אמר:

וכשאני לעצמי הנני מבין בזה, מה שנאמר בפרשת וירא ואקחה פת לחם וסעדו לבכם, דעל ידי זה שמכניס אורחים עניים, ומאכילם ומסעד לבם, על ידי זה הבעל הבית קונה לו לעולם הבא שיהא לחמו, ומיושב הדקדוק דהווא ליה למימר ואתנה פת לחם. והבן:

(הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד, שם)

ויכתוב משה את התורה הזאת ויתנה אל הכהנים בני לוי הנושאים את ארון ברית ד׳ ואל כל זקני ישראל (דברים לא,ט).

ובפירוש רש"י (כט,ג) וזה לשונו, שמעתי שאותו היום שנתן משה ספר התורה לבני לוי, כמו שכתוב (לקמן לא,ט) ויתנה אל הכהנים בני לוי, באו כל ישראל לפני משה ואמרו לו, משה רבינו אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה ונתנה לנו, ומה אתה משליט את בני שבטך עליה, ויאמרו לנו יום מחר לא לכם נתנה, לנו נתנה. ושמח משה על הדבר. ועל זאת אמר להם, היום הזה היית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם דבקים וחפצים במקום. עד כאן לשונו.

ולכאורה הוא פלא הלא מפורש נאמר (בפרשתנו) ״ואל כל זקני ישראל" ומה תבעו ממשה?

ונראה לי לבאר בהקדם דברי הגמרא (בבא בתרא דף כ"א.) דאמר רב יהודה אמר רב, ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו, שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל, שבתחילה מי שיש לו אב מלמדו תורה, מי שאין לו אב לא היה למד תורה כו', התקינו שיהיו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים כו', ועדיין מי שיש לו אב מעלה ומלמדו ומי שאין לו אב לא היה עולה, התקינו שיהיו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז, ומי שהיה רבו כועס עליו מבעט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסים אותו כבן ו׳ כבן ז׳. עד כאן. אלמא דבימיו היתה התורה לקניין יחידים עד שבא הוא ועשאה קניין העם כולו.

ומצינו גם לפניו, בזמן הבית הראשון, השתדל חזקיה המלך להפיצה בין כל שדרות העם, כמו שאיתא בסנהדרין (דף צ"ד:) וחבל עול מפני שמן, אמר רבי יצחק נפחא חובל עולו של סנחריב מפני שמנו של חזקיה שהיה דולק בבתי כניסיות ובתי מדרשות. מה עשה נעץ חרב על פתח בית המדרש, ואמר כל מי שאינו עוסק בתורה ידקר בחרב זו. בדקו מדן ועד באר שבע, ולא מצאו עם הארץ, מגבת ועד אנטיפרס, ולא מצאו תינוק ותינוקות איש ואשה שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. עד כאן.

והנה משה רבינו בעמוד בני ישראל על גבול הארץ וידע אשר בבואם, זה יפנה לכרמו וזה לזיתו, ותורה מה תהא עליה? נתנה להכהנים בני לוי ולזקני ישראל שהם יעשו תורתם קבע. אבל כל ישראל באו לפניו, ואמרו משה רבינו מה אתה משליט שבטך עליה, וכללו גם להזקנים עמהם, אף אנו עמדנו בסיני וקבלנו את התורה, וחפצו שתהיה התורה קניין כל העם כולו מקטן ועד גדול, היינו שהם ייסדו תלמודי תורה וישיבות בכל פלך ופלך ועיר ועיר ולהכניס אותם כבן ו' וכבן ז' ולהפיץ התורה בין כל שדרות העם שכולם ידעו אותה מקטנם ועד גדולם. ועל הדבר הזה שמח משה ואמר היום הזה נהיית לעם וגו', היום הזה הבנתי שאתם חפצים ודבקים במקום.

(קטרת סמים, חלק ב, פרשת וילך)

—

הרב יחיאל משה סגלוביץ נולד בשנת תרכ"ג (1863), בווילנה לאביו הרב חיים, מורה הוראה באיישישאק ומחבר שו"ת 'מקור חיים'. הרב יחיאל משה היה תלמידו של אביו. בגיל 24, בשנת תרמ"ז (1887) התקבל ר' יחיאל משה לרב ואב"ד של קהילת סופוצקין פלך סובאלק, בפולין הקונגרסאית, ובשנת תרנ"ב (1892) מונה לרבה של מלאווא וכיהן בתפקיד כחמישים שנה.

בשנת תר"ס (1900) הוא פרסם בעיתון הצפירה מאמר בשבח התנועה הציונית, ונמנה על הרבנים בפולין שחתמו על הכרוז הראשון בעד "המזרחי". בנוסף היה פעיל בוועד הרבנים בפולין. בימי מלחמת העולם הראשונה בחר להישאר עם שרידי קהילתו בעיר, ולא לנטוש אותם על אף הקרבות שהתנהלו בה. יחד עם הרב צבי יחזקאל מיכלסון והרב מאיר ורשיבאק, ערך הרב יחיאל משה סגלוביץ את בטאון אגודת הרבנים ‘בקובץ דרושים וחידושים'.

בכסלו תש"א, 1941, גורש עם בני קהילתו למחנה המעבר דז'לדובה, שם שהו תשעה ימים. אחר כך הגיעו ללוברטוב הסמוכה ללובלין. והרב נשלח ע"י היודנראט באמבולנס ללובלין מלווה באשתו ובבתם, נפטר שם כעבור כמה ימים, בח' בטבת תש"א, ונקבר בבית הקברות היהודי בלובלין.

ספרו 'קטרת סמים' (פיטרקוב, תר"צ) מעוטר בהסכמת האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, ועוסק בחלק א, דרושים, ובחלק ב, החידושים וביאורים על סדר פרשיות התורה וחמש מגילות. חידושיו מופיעים גם בספרו של אביו "מקור חיים", בספר "מאסף דרושי" של אחיו הרב יעקב מאיר זצ"ל אב"ד פאדבערעזע, הראדישץ ודאנציג, ובספר "נטעי איתן" מאת הרב אברהם זאקהיים זצ"ל אבד"ק ויאליא.

הרב יחיאל משה סגלוביץ נולד בשנת תרכ"ג (או תרכ"ב), 1863, בווילנה לאביו הרב חיים, מורה הוראה באיישישאק ומחבר שו"ת "מקור חיים". בגיל 24, בשנת תרמ"ז התקבל ר' יחיאל משה לרב ואב"ד של קהילת סאפאצקין פלך סובאלק, ובשנת תרנ"ב מונה לרבה של מלאווא וכיהן בתפקיד כחמישים שנה. בכסלו תש"א, 1941, גורש עם בני קהילתו למחנה המעבר דז'לדובה, שם שהו תשעה ימים. אחר כך הגיעו ללוברטוב הסמוכה ללובלין. והרב נשלח ע"י היודנראט באמבולנס ללובלין, נפטר שם כעבור כמה ימים בח' בטבת תש"א ונקבר בלובלין.

ספרו קטרת סמים  – (פיטרקוב, תר"צ) מעוטר בהסכמת האדמו"ר מסוקולוב רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד, ועוסק בחלק א, דרושים, ובחלק ב, החידושים וביאורים על סדר פרשיות התורה וחמש מגילות. חידושיו מופיעים גם בספרו של אביו "מקור חיים", בספר "מאסף דרושי" של אחיו הרב יעקב מאיר זצ"ל אב"ד פאדבערעזע, הראדישץ ודאנציג, ובספר "נטעי איתן" מאת הרב אברהם זאקהיים זצ"ל אבד"ק ויאליא.

(מקורות: פנקס מלאווע עמ' 320, האנציקלופדיה של הציונית הדתית, ד, עמ' 82-83, דור רבניו וסופריו ב עמ' 32-33, אהלי שם, פורום אוצר החכמה, אתר מיה קולקשן, ועוד)

תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשים לו למשה, עד שהראה לו הקב"ה באצבע: מנורה וראש חודש ושרצים… ויש אומרים אף הלכות שחיטה… ובירושלמי שקלים (פ"א,ה"ו) חשיב גם מחצית השקל שנתקשה בו משה והראהו הקב"ה מטבע של אש… ובמדרש רבה פרשת בא (פרשה טו) איתא גם שמן המשחה והראה לו הקב"ה מעשה שמן המשחה…

שמן המשחה. בתורה כתיב ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור וכו' ועשית אותו שמן משחת קודש (שמות ל,כג). ובאבן עזרא וזה לשונו, ומלת מר קשה והגאון תרגמה מוש"ק, ואומרים המביאים כי הוא נעשה בגרון הצבי. וברמב"ם הלכות כלי המקדש (א,ה) וזה לשונו, המור הוא הדם הצרור בחיה שהודו הידוע לכל שמתבשמין בה. וכתב הראב"ד וזה לשונו, אין דעתי מקבלת שיכנסו דם שום חיה בעולם, כל שכן חיה טמאה. וכתב הכסף משנה שזה פשוט בפי העולם שמר הוא מוש"ק ולקושית הראב"ד יש לומר, כיוון שנשתנה מצורת דם ונעשה כעפר בעלמא ומריח ריח טוב למה יגרע. וידעו דברי רבינו יונה דמייתי הרא"ש פרק שישי דברכות גבי דבש, כל שנשתנה לדבר המותר מותר. עיין שם.

ובמגן אברהם (סימן רטז) וזה העניין של תשובה מאהבה שאמרו חז"ל אשר זדונות נעשו לו כזכויות (יומא דף פ"ו), כי כאשר יתחרט החוטא בנפשו, יכנע וישוב אל ה', כי מה בין ישראל לעכו"ם כתב מהר"ל בכמה מקומות, כי אצל העכו"ם הרע בטבע והטוב במקרה היוצא מן הטבע, ובישראל להיפוך הטוב בטבע והרע במקרה היוצא מן הטבע, ולכן אדם מישראל אף אם יתלכלך בחטאי ופשעים אין זה אלא מבחוץ, כאבן השוהם המלוכלך ברפש וטיט. ועל כן מזהיר לנו הנביא רחצו הזכו הסירו רוע מעלליכם וגו' (ישעיה א,טו) כי אם יחיש ימהר לטהר ולרחוץ מרוע מעלליו אז ישוב יבריק כאבני שהם וכעצם השמים לטוהר.

והנה ידוע חקירת ספר העקרים אם המצווה והעברה בגדר אזהרת רופא לחולה או בגדר אזהרת אדון לעבד, ויש שמביאים ראיה שהוא בגדר אדון לעבדו מהא דתשובה מועיל, וכמו שאמר הכתוב ושבת עד ה' אלקך (פרשת ניצבים). ואם היה החטא פוגם בעצם ומחליא הנפש, מה מועיל חרטתו שמתחרט על החטא, האם יועיל לחולה העובר על פקודת הרופא ומקלקל ומזיק את גופו מה שיפייס באומר ודברים. אכן מצאתי במדרש תהלים על הפסוק להגיד כי ישר ה' צורי ולא עולתה בו (תהלים צב), אמרו מלאכי השרת לאדם הראשון, מי גרם שתמות. אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, משל לחולה שאמר לו הרופא דבר זה תאכל ודבר זה לא תאכל. הלך ואכל, אמרו לו מי גרם לך שתמות, אמר להם, אני שגרמתי לעצמי, שאילו הייתי שומע מה שהרופא מצווני לא הייתי מת וכו'. עיין שם. הרי מפורש שהוא בגדר אזהרת רופא לחולה. ומה שמביאים ראיה מהא דמועיל תשובה, יש לומר על פי מה דאיתא בירושלמי (מכות פ"ב,ה"ו) ובילקוט יחזקאל (רמז שכ"ח) שאלו לחכמה הנפש החוטאת מה תהא עליה, אמר להם חטאים תרדוף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם, נפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם, יביא קרבן ויתכפר. שאלו להקב"ה, אמר להם יעשה תשובה ויתכפר, הדא הוא דכתיב טוב וישר ה', שהוא מורה לחטאים דרך שיעשו תשובה. וביאר בספר רגש אמרינו כי החטא עצמו ממית בטבע, וכמאמר הכתוב תיסרך רעתך ומשובותיך תוכיחוך (ירמיה ב,יט), וכמו שטבע הארס להמית כן הוא טבע החטא כי הוא ארס ממש. וזהו שאמר הכתוב הכרת תכרת הנפש עונה בה (במדבר טו,לא), כי תכרת מעצה בלי שום פעולת עונש מה', כי עוונה בעצמה מפעפע בה כארס וממיתה.

וזהו שאמרו חז"ל במדרש רבה, והובא ברש"י (פרשת בראשית) בתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין. דין נקרא טבע, כמו שאמרו בשבת (דף קנ"ה) יודע ה' דין דלים, יודע ה' בכלב שמזונותיו מעטים, ועל כן בתחלה עלה במחשבה לפני הקב"ה לברוא את העולם באופן שישאר בטבעו הארסי, וזה המכוון במלת דין, רצונו לומר, במשפט טבע העוון, וראה שאין העולם מתקיים, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, ואם כן ימותו כל באי עולם, ולכן הקדים מדת הרחמים ושתפה למדת הדין, דהיינו שהחליש ברחמיו יתברך שמו המרובים את טבע הארסי הממית של העוון, כי אם שב ורפא לו. כי התשובה רפואה סגולית לחטא. וזה פירוש דברי הירושלמי הנ"ל, הנפש החוטאת היא תמות, מעצמה, כי על ידי החטא נפסק קשר חיות הנשמה אשר היא קשורה בו וממילא תמות מעצמה מאפס חיותה, עד שבא הקב"ה וגילה תקנת התשובה. וכן היא תשובת התורה הקדושה, יביא קרבן ויתכפר, שקרבן ענייה גם כן כח התשובה, כמו שכתבו הראשונים כי קרבן בלא תשובה זבח רשעים תועבה.

ובמקהלות ביארתי בזה דברי הירושלמי שבועות (פ,א,ה"א) אמר רבי תנחומא בשם ריש לקיש בשעה שאמר לו הקב"ה למשה והתודה עליו את כל עונות בית ישראל ואת כל פשעיהם לכל חטאתם (ויקרא טז), באותה שעה התחיל לומר מזמור לתודה, על שם והתודה עליו. ועיין בשו"ת חיי אריה (ח"ב דרוש ט) שתמה מה ראה משה על כה בהגלות נגלות אליו במראה נבואתו מצוות ווידוי שעיר המשתלח לאמר מזמור לתורה. ובמגן אברהם (סימן נא, סק"י) בשם כנסת הגדולה שיש מקומות שאומרים מזמור לתודה בראש השנה וביום הכיפורים, על שם הכתוב, הריעו לה' כל הארץ (תהלים ק), כלומר שבשאר שבתות וימים טובים שאין תודה קריבה בימים הללו אין אומרים מזמור לתודה, בראש השנה ויום הכיפורים טעמא איכא למימר. ואכתי הניחא ראש השנה, אבל ביום הכיפורים נשאר עוד חובת ביאור למנהג אלו הקהילות. עיין שם.

ולהנ"ל הדבר נכון על פי מה שנתבאר שארס החטא מפעפע בהחוטא לענשו ולהמיתו, אלא שתשובה רפואה לה. וכן איתא ביומא (דף פ"ו) גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, שנאמר ארפא משובתם אוהבם נדבה (הושע יד) ובברכות (דך נ"ד) אמרו ארבעה צריכין להודות ואחד מהן חולה שנתרפא, אם כן אתי שפיר כששמע משה רבנו עליו השלום מפי הגבורה והתודה וגו' שכהן גדול יתוודה עבור כל ישראל ויעשו בני ישראל תשובה שיתכפרו ויתרפאו מחולי נפשם הממית, אמר מזמור לתודה, כדין חולה שנתרפא כאמור. שמן המשחה עניינו תשובה, אשר כמו בשמן המשחה, כיוון שנתהפך לדבר המותר נעשה היתר ועוד מושחין בו כל כלי הקודש וכהני ה', כן תשובה מאהבה העוונות מתהפכות עוד לזכויות. ובזה נתקשה משה רבנו עליו השלום כי על פי מדת הדין והטבע החטא עצמו מפעפע כארס ומעניש להחוטא בה, והראה לו הקב"ה באש, אש פלדות שלהבת יה, זה התורה הקדושה המלמדת להועיל כמענתה, יביא קרבן ויתכפר, שעיינו גם כן תשובה כנ"ל. יתר לה תשובה מאהבה שעוד עוונותיו מתהפכות לזכויות. ובמדרש רבה (בפתיחה לאיכה) הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו, שהמאור שבה מחזירו למוטב. ייתן ה' יתברך ונזכה לשוב בתשובה לפני ה'. ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן.

(בית נאמן)

—

הרב אברהם נתן נולד בתרמ"א, 1881. לאביו, הרב יחיאל איכל אלברג ראב"ד זגירז'. הרב רבי צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד לקחו כחתן לבתו חוה ליבא, ורצה להכתירו כרב קהילה, אך הרב אברהם נתן סירב לקבל את הרבנות וניסה לזמן מה, ללא הצלחה יתירה לעסוק במסחר. הרבנית שהייתה רגילה בבית אביה לחיי רווחה, לא התרעמה גם כאשר הגיעו עד פת לחם, וטרחה במסחר בשמרים לפרנסתם כדי שיוכל להמשיך לשבת על התורה והעבודה. לאחר מלחמת העולם קופחה פרנסתם והמצוקה גדלה בבית.

בתרס"ג, 1903, נתמנה כאב"ד של זגירז' שבאזור לודז', כאב"ד בלאשקי, ובסוף תרפ"ה,1925, כאב"ד בסאנוק שבגליציה המערבית.

הוא השתתף בכתבי עת תורניים, כתביו מופיעים בספרי שו"ת רבים והסכמותיו מעטרים מספר ספרים. הוא ההדיר כמה ספרים וחיבר את הספרים "בית נאמן" (תרפ"ד. ספר זה יצא עם הסכמות נלהבות של גדולי הדור ובהם האדמו"ר ר' מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, הרב חיים ברלין ועוד), "פינת הבית", "קוי אור" (תרפ"ח), "ברית אברהם" ו"אבני זכרון" ועוד. חלק מספריו לא הודפסו.

קרב גם את הצעירים בעירו שנטו לתנועה הציונית. כשפרצה מלחמת העולם השניה סייע לפליטים היהודים שעברו בעירו. כששרפו הנאצים את בית הכנסת פסק שהיהודים לא יסכנו את עצמם כדי להציל את ספרי התורה. נספה עקה"ש בשנת ת"ש, 1940, אחד מבניו הוא הסופר יהודה אלברג.

(ע"פ רבנים שנספו בשואה, דף עד באתר יד ושם, ספר יזכור לקהילת זגירז')

אמר ר' אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה, מה יוסף קטן שבשבטים היה, כשאמר להם אני יוסף, נבהלו מפניו, על אחת כמה וכמה כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, ויאמר אני ד' (מדרש רבה ויגש פרשה צ"ג).

הקשה בזה אדמו"ר ז"ל בספר "דרכי החיים", שהיה צריך לאמר תחילה התוכחה ואחר כך הדין, כי קודם הוויכוח ואחר כך הפסק דין?

אמנם לפי דברנו יתבאר פרשה שלימה בתורה, ונורה מזה דעה להבין עד כמה טמונים לרגלי האדם פחי הטעות וחשבונות רבים, וכמה צריך האדם להזהר מהם עד שיגיע אל השלימות האמיתי. ואין לנו אלא להרחיב קצת עצם ענין מכירת יוסף. כי מה היה הסיבה הראשונה למכירת יוסף אחיהם? אחר שהיו גדולי עולם שבטי ה', והיו כל כך בטוחים בדרכם ותקיפים בדעתם שאינם שוגים מן האמת כלום, עד ששתפו להקב"ה עמהם… (תנחומא). ולא יתכן לאמר שדחק להם הכתונת פסים כמשמעו, וגם לא על אשר הביא את דבתם רעה לפני אביהם בלבד, דנו את  יוסף למיתה, אלא שהלשון הרע היה סיבה לחשבונות רבים ועמוקים מני ים שגרם הדיבה להבאיש ריחם בעיני אביהם שירחיקם ממנו, ולא יורה אותם תורתו משם ועבר, כמו שהורה ליוסף אחיהם הצעיר, ועל כן עשה לו הכתונת פסים לאות חיבה והתקרבות. ועל כן הביטו עליו כעל מפריד בין הדבקים, וגורם להם חסרון השלימות, והרי הוא יורד לחייהם, והם הרוב בניין והרוב מניין של ההווה והעתיד, ולכן עלתה בלבבם קנאת האמת, שלא לוותר שלימותם ושימושם אף הם את אביהם, עד שהותר אצל רוב האחים להורגו, כי דחק להם מצבם הרוחני בהווה ובעתיד לדורי דורות, והוא הגורם לחבורה גדולה כזו התרחקות והתפרדו מאביהם לבניין בית ישראל. וכוונת יוסף הצדיק לא היתה חס וחלילה להבאיש ריחם בעיני אביהם, אלא לתקן חסרונם, כדי שיהיה הכלל כולו שלם, כי דורות הבאים תלוים בירושת האבות, כמו שאמרו ז"ל "מעשה אבות סימן לבנים", ואמרו ז"ל "כבוש דרך לבני" ונמצא שכולם לשם שמים נתכוונו, וכולם נענשו במדה כנגד מדה, וכל אחד סבל אחר כך, ונפל ממדרגתו לא מזולתו כי אם מעצמו, כדאיתא (במדרש רבה יישב) "הכר בשביל הכר", לפי שאמר יהודה "הכר נא הכתונת בנך היא אם לא", אמרה לו תמר "הכר נא למי החותמת והפתילים". "ונראה כנגד ונראה", בשביל שאמרו "ונראה מה יהיו חלומותיו", לפיכך צווחה רוח הקודש, "ונראה מה יהיו חלומותיו"…

ולא עלתה ביד יהודה על ידי דבר זה להתקרב ביותר אל אביו, כמו שכתוב "וירד יהודה מאת אחיו". והכל נגרר ממה שלא יכלו לדבר אתו לשלום, וכל מה שלא נתברר כוונתם זה אצל זה נתגדל החשד, ונצמח הקנאה ועשתה פרי רב עד שנתפרדה החבילה. ולו התבררו דבריהם מתחילה אל יעקב אבינו עליו השלום, ולא בנו על דעת עצמם אז לא נשתלשל כל המעשה הנורא הזאת, וכל החשדים משני הצדדים היו אז כאבק פורח. וכיון שלא יכלו לדבר לשלום ולהתווכח בתחילה, נמשכו עד לתהום רבה.

ועל כן כיון שהיה המכשול מעצמו לעצמו, לא היה יתכן הבירור אלא מתוך עצמו מיניה וביה, שיתברר להם הסבה הראשונה. ובחכמת אלקים אשר בו, השכיל להוכיחם על ידי הגביע שסיבב בעצתו, כדי להראותם תמונתם הרוחנית במעשה הזה, כבמראה מלוטש, על פי הכלל הגדול בתורה "מאי דסני לך לחברך לא תעביד". כי על ידי שנתן הנביע באמתחת בנימין, היה מן הדין לפי הסכמתם הם, כמו שאמרו "מה נדבר ומה נצטדק האלקים מצא את עון עבדיך, הננו עבדים לאדני גם אנחנו גם אשר נמצא הגביע בידו". ועל מה סמכו ביסוד טענתם רק על הרחמנות על אביהם הזקן, כי איככה יוכלו לראות בירידת אביהם הזקן ביגון שאלה? ועל יסוד תביעת הרחמים ולפנים משורת הדין הסכימו להרג את מצרים אם לא ישמעו לבקשתם, ותבעו הלפנים משורת הדין בתוקף כל כך. ויוסף הצדיק המתין כל כך וסבל דבריהם החריפים עד הקצה האחרון, כמבואר במדרש שם. וכל זה עשה כדי להגדיל טענתם מפאת היושר והרחמים, ובהגיעם אל קצה ההתמרמרות ברגע האחרון, אז הגיעה השעה הגדולה לבירור טעותם הגדול הנמשך זה כעשרים ושתים שנה, בהפכו כל דבריהם וטענותיהם על עצמם גופא, בדברים קצרים המחזיקים את המרובה, ברגע קטן. עד שהגיבורים הללו למרות מעמדם ברגע האחרון בכל אומץ לבבם וגבורת רוחם לנצח באמיתיות טענותיהם, ולפתאום נסגו אחור, והודו על האמת. כי נוכחו לדעת מיניה וביה האמת המוחלט. וכל הטענות נהפכו עליהם, עד שפרחה נשמתם מפני הבושה, כמו שכתוב, עיניך לנוכח יביטו, אז, עפעפיך יישרו לנגדך (משלי ד,כה), כי ראו ונתביישו מעצמם, בשמעם את ה"אני יוסף אשר מכרתם אותי מצרימה", כלומר, אם באים אתם מצד תביעת הרחמנות, איפה היתה הרחמנות בשעת המכירה? מדוע לא חסתם אז על אביכם הזקן שתורידו את שיבתו ביגון שאלה? אף שיתכן שמצד הדין היה הצדק אתכם, אבל מצד הלפנים משורת הדין והרחמים, על אבינו הזקן מדוע לא חסתם אז? ומזה נתברר כי נפלה בלבבם קצת טינא דק מן הדק אשר קלקלה השורה מבלתי הרגישו כלום, ונפלו בטעות הזה באופן דק מן הדק, עד שלא היה בכוח שום ילוד אשה להוכיחם על טעותיהם לברר אותם בראיות שונות בשעה ששתפו גם להקב"ה עמהם, רק בראותם את יוסף אחיהם נצב לנגדם אחר טענותיהם החזקות נתברר להם מיד, ודנו על עצמם ממנו, וראו את עצמם כבראי מלוטש, בגדר "כל מאי דסני לך לחברך לא תעביד"… מיד נבהלו מפניו "הגיבורים הללו" עד שכל העולם לא נחשבו בעיניהם, והיה ביכלתם לכבוש כל העולם, דברים אחדים כבשו אותם, היש גבורה יותר גדולה בעולם לנצח גבורה כזו? הקדושים הללו אשר כל ימיהם בקשו את האמת לאמתו, ומסרו נפשם ללחום עם כל העולם אף עבור לפנים משורת הדין, נפלו פתאום שדוד, גבורתם וקדושתם והקנאות שלהם עבור האמת בשביל בירור האמת, האם יש בעולם מבקשי־האמת יותר מהם? ברגע קטן יצאו מאפלה לאור גדול.

כשיבוא הקב"ה וידון ויוכיח את כל אחד ואחד כפי מה שהוא, לעשות חשבון בירור מעשי-האדם, וחשבנותיו ואמתלאותיו מה שהאדם סומך עליהם לפטור את עצמו מן הדין, אז יראה שלא רק מה שהוא מופרך מצד "התוכחה" אלא גם מצד "הדין" שאין לו לרום ראש נגד הדיין האמיתי הבורא יתברך שמו, ואז יתברר לכל אחד שקר אמתלאותיו מה שסמך על עצמו וכישרונותיו, ומה שתירץ את עצמו לעומת המפריעים שעמד לו על דרכו, ויאמר לו "אני ד'!", שהכל נעשה ברשותו ובדעתו ביושר ובמשפט, אז ימוגו כל הטענות, ועוד יתהפכו מתרעומותיו על מדותיו של הקב"ה, תרעומות על עצמו אין לשער, כי יתברר לו שהכל היה לטובתו, והוא היה כעבד הרע שלא הכיר טובת אדוניו, עד כמה יגדיל הבושה לאין ערך ושיעור, כשיעריך האדם את עצמו לעומת כבוד ה' יתברך והבושה הגדולה הזאת מי יכילנה?

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

אגדה על דרך הפלפול

במסכת שבת דף ל"א מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת. דחפו באמת הבניין. בא לפני הלל גייריה, ואמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

נראה לעניות דעתי בעזרת ה' לפרש על דרך פלפול.

עיין בסוטה דף ל"ה: תנו רבנן כיצד כתבו ישראל את התורה. ר' יהודה אומר על גבי אבנים כתבוה, שנאמר וכתבת על האבנים את כל דברי התורה הזאת, ואחר כך סדוהו אותו בסיד. אמר ליה ר' שמעון, לדבריך היאך למדו עובדי כוכבים את התורה. אמר ליה, בינה יתירה נתן להם הקב"ה בעובדי כוכבים ושגרו נוטירין שלהם וקלפו את הסיד והשיאוה, באותה שעה נתחתם גזר דינם של עובדי כוכבים לבאר שחת, שהיה להם ללמוד תורה ולא למדו. רבי שמעון אומר על גבי סיד כתבוה, וכתבו להם למטה (בסוף הדף) למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבותם, הא למדת שאם היו חוזרים בתשובה היו מקבלים אותם. עיין פרש"י ז"ל.

הנה ראיתי בשם הגאון ר' יונתן אייבעשיטץ, שכתב שלכאורה תמוה מאד הא גוי שעוסק בתורה הוא חייב מיתה, אם כן היה עובר על לפני עור לא תתן מכשול.

וקושיא זו הקשה התוספות בחגיגה דף י"ג. על הא דאמרינן אין מוסרין דברי תורה לעובד כוכבים, דכתיב ומשפטים בל ידעום, והקשה הרב רבנו אלחנן תיפוק ליה דעובד כוכבים העוסק בתורה חייב מיתה והמלמדו הרי עובד על לפני עור לא תתן מכשול. ובז' מצות שלהם, מצוה ללמדם, ועל כורחך דמיירי (איסור מסירת דברי תורה לעובד כוכבים) בהתורה כולה. (עד כאן דברי התוספות).

ובלאו הכי קשה מה דאמר בפרק החולץ גר שבא להתגייר מלמדין אותו קלות וחמורות וגופי תורה, אי פריש נפרוש, אם כן עובר על לפני עיוור.

ותירץ בשם המפרשים דהא דאמרינן דחייב מיתה, היינו אם למד מעצמו, דילמא יטעה בדבר מצוה. אבל אם למד על ידי ישראל על נכון מותר, דבזה לא אתי למטעי, ואם כן ליכא לפני עור, לכך קאמר הגמרא הטעם משום ומשפטים בל ידעום. אם כן קושייתנו על האבנים נמי לא קשיא מידי, דעל האבנים היו כותבים באר היטב, וליכא למטעי. וכל זה אי כתבוה על האבנים.

אבל אם סיידו בסיד ואומות העולם שלחו נוטירן שלהם וקלפו הסיד והעתיקו, אם כן לא קשיא דעברו על לפני עור, דלא כתבוה שיקראו האומות העולם. ובשביל כך סיידוה בסיד, עיין שם.

והנה תליא אם קשים גרים לישראל כספחת, עיין ביבמות מ"ז, כתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו. אבל אי טוב הוא לישראל לקבל גרים אז כתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו ואם כן יש כאן לפני עור. וצריך לומר כהנ"ל דעל האבנים היו כותבים באר היטב וליכא למטעי וליכא לפני עור. עיין כל זה בספר ברכה משולשת מאמר פ"ז בשם הגאון הנ"ל.

ולפי זה יהיה פירוש הגמרא בשבת כך, דנכרי שבא להתגייר לפני שמאי ואמר לו על מנת שילמדנו כל התורה כולה בעוד שעומד על רגל אחת, היינו בעוד שהוא בבריאות, כל זמן שיכול לעמוד על רגל אחת שאינו זקן. עיין במסכת חולין ל"ה. הנה לא רצה שילמדו הז' מצות רק כל התורה כולה. דחפו שמאי דקסבר שקשים גרים לישראל כספחת ולא טוב לקבל גרים, ממילא סובר דכתבו על האבנים וסיידו בסיד כדי שלא יקראו, משום הכי דחפו באמת הבניין, דכל בניין בונין בסיד ונוטלים האמת הבנין דכתלים יהיו שווים. אבל כשבא לפני הלל גייריה, דהלל סובר דטוב לישראל לקבל גרים, אם כן קסבר דכתבוה על הסיד למען ילמדו ויגיירו, משום הכי גייריה.

הנה הא דקשים גרים לישראל כספחת דכתיב (ישעיה י"ד) ונלוה הגר עליהם ונספחו על בית יעקב. ופירש"י ז"ל לשון ספחת, שאוחזים מעשיהן הראשונים ולומדין ישראל מהם או סומכים עליהן באיסור והיתר. ואיתא, כי גזל ועריות שנפשו של אדם מתאווה להם ומחמדתן ואם יקבלו את הגרים יכולין ישראל ללמוד מהן ועוד יכשילו אותם באסור והתר. והנה אמרו חז"ל דיהיה ממון של חבריך חביב עליך כשלך, ועוד איתא בספרים הקדושים אשר התורה אסרה עריות דאם יעבוד עליהן אדם מזיק בזה לחברו, וזהו שאמר לו הלל שקבלו, דסבור דטוב הוא לקבל גרים ורק קשה לקבל משום ספחת דהוא גזל ועריות ואסור והתר, ועל זה אמר לו ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה, ולא תכשיל לחברך ישראל בדברים אלו, דכל מה דסני לך לחברך לא תעביד, ואידך איסור והיתר פירושה הוא זיל גמור, ואם כן ליכא לפני עור. ודו"ק.

(תפארת משה, מאמר כז, עם שינויי עריכה)

—

בשנת תרח"ץ יצא לאור בפיטרקוב הספר תפארת משה חלק ראשון, הכולל דרושים לחזוק התורה והדת והתעוררות על הגאולה, תוך ביאור כמה אגדות ומדרשי חז"ל. הספר נכתב על ידי הרב החסיד החריף ר' משה בלאו מדוקלא.

בראש הספר מובאים מכתבי הסמיכות שקבל בימי בחרותו, בשנת תרפ"ט, מאת הרב הגאון דוד צבי (טאבלי) זעהמאן הי"ד אב"ד דוקלא מחבר ספר "קב הזהב" ו"מנחת סולת", ר' דוד מנחם מאניש באב"ד אב"ד טארנאפאל זצ"ל ור' שמואל פיהרער הי"ד אב"ד קראסנא מחבר ספר "הר שפר".

ההסכמות לספר נתנו ע"י מקורב לאדמו"ר מבאיאן, ע"י האדמו"ר רבי שם קלינברג הי"ד מזאלישיטץ, ע"י מקורב לאדמו"ר מאוסטילע, ע"י הרב נחום ווידנפלד זצ"ל מדאמבראווע מחבר ספרי שו"ת חזון נחום, ע"י הרב שמעיה הלוי שטיינברג הי"ד אב"ד פערמישלאן וע"י ר' צבי לבית אייזשטאט מקראקא.

בסוף הספר מזכיר המחבר את כוונותיו להזכיר, אם ירצה ה', את שמות מזמיני הספר אשר סייעו בנדבת לבם להדפסת הספר, בכרך השני של "תפארת משה" שהיה מתוכנן לצאת בהמשך. ככל הנראה לא יצא לאור חלק ב' מהספר.

באתר "יד ושם" מופיע דף עד ע"ש הרב משה בלאו, שנולד בדוקלא פולין בשנת 1905. הוא היה נשוי לשרה פרידה, ושימש כראש ישיבה. הרב התגורר לפני המלחמה בסצ'אקוף.

אף שאין לי הוכחות מוחלטות לכך, מסתבר הדבר שדף העד מתייחס לרב משה בלאו מדוקלא, מחבר "תפארת משה".

וכדי להכיר הפתח האמיתי המוליך אל דרך החיים האמיתי, ולא ייפול האדם במצודת הטעות להפך דרכו, שלא לסגור במקום שצריך לפתוח, ושלא לפתוח במקום שצריך לסגור, וכדי שיוכל לקיים "הרעך" ו"כמוך" ממש, הורנו על זה חז"ל שלא יתכן כל זה אם לא יכיר את רעו, שאין הוא העושה לך אלא הקב"ה. אם הגיע כבוד או ממון לחברך יותר ממך אין לך להקפיד על זה, כי צריך אתה לדעת כי רעך זה הקב"ה, כי לו הכסף ולו הזהב, העושר והכבוד מלפניו. ואם אתה מכיר שהכל ממנו ואין לזולתו, אז יסיר מלבבך הקנאה והשנאה והקפדנות ותוכל לאהוב חברך כמוך ממש…

אם יבזוך בני אדם, וידמה במחשבתך קנאת הצדק, להשיב המחרפים דבר, לא למען כבודך כי אם למען קידוש השם שיולד על ידי זה, אבל כשהכיר שכל הניסיונות הבאים בעולם אינם מיד האדם עצמו, אלא מיד ד', והאדם הוא בזה כשליח השם בלבד, ולא די שלא יהיה טענתך מתגברת על חברך אלא תטעון על עצמך, כיון שגרמו לך ביזיון, אות הוא כי בשמים יש מענה עליך, כמה שכתוב אצל דוד המלך עליו השלום, בעת שקללו שמעי בן גרא קללה נמרצת, לא כעס דוד, אף על פי שהיה לשמעי בן גרא דין מורד במלכות, אלא אמר "ד' אמר לו קלל", מה שאצלנו על אונאת דברים קלה יתרגש הלב ותבערה כאש בוערת ול שכן על קללה, ואפילו הדיוט תובע עלבונו וכל שכן ש"כ תלמיד חכם, וכל שכן  מלך, וכל שכן דוד המלך משיח ד'. ומי היה המבייש? שמעי בן גרא רבו של שלמה, ואם כן הבושת גדולה במדה מכופלת. ובכל זאת לא עשה לו רע, ולא הניח לעבדיו שומרי בריתו לעשותו שום רעה ונזק עבורו, אלא מחה הטינא מלבו כלא היה, ולא תבע עלבונו כלל, מפני שבחסידותו הגדולה הכיר כי בא לו הצער הזה מן השמים, ושמעי אינו אלא השליח, ולמה יתרעם עליו? ואם יתרעם עליו הלא הוא כמתרעם על מדותיו של הקב"ה. והאמין באמת ברור כי סוף המעשים כולם משתלשלים בתחילת המחשבה העליונה ברוך הוא, שהוא אדון כל הארץ, ואם כן אין כאן מקום להקפיד על האדם כלל, ולקבל כל מאי דעבדין לו משמיא לטבא. וזה סכלות גדולה מצד האדם אם ילחום ויתאבק עם הסבה האחרונה, מבלי הכיר הסיבה הראשונה. כי צריך האדם לתלות את לבבו אל מסבב כל הסיבות הבורא יתברך שמו, המדקדק עם האדם כפי מעשיו בחשבון מדויק במדה כנגד מדה. וכאשר יתקן הסיבה אשר בעבורה בא לו התוכחה, אז ינצל מן היסורין, כי יתלה החסרון בו בעצמו ויתקנו. ולכן מחשבת דוד המלך עליו השלום היתה טהורה וזכה מכל עירבוב דמיוני ולא נתבלבל מהעינוי והעלבון אלא קבלו באהבה לנכיון על עוונותיו ולא הקפיד על העולבו כלל, כי שמע כל הדברים מפי הגבורה.

וכגון זה אם חברו משתמש עמדו ושולחו לדברים שלא לפי כבודו ורוחו, ונולד לו טענה בלב על זה, גם על זה אמרו ז"ל "רעך זה הקב"ה", שלוחי דידן שלוחי דרחמנא, ואם אתה מקבל עול חברך, בזה אתה מקבל עול מלכות שמים, כמו שאמרו ז"ל "לעתיד שואלין לאדם המלכת חברך בנחת רוח", הרי לנו מזה שהמלכת חברו עליו הוא דבר נכבד הנולדת מקבלת עול מלכות שמים. ואם מהפך הסדר ומבעט בחברו, הרי בזה הוא פורק עול מלכות שמים, כי צריך לעבוד בשמחה וטוב לבב. וכן אם ילמד אותך חברך, בענייני מוסר ותוכחה, על ידי בירור המדות ותיקון המעשים, אפילו הוא קטן ממך,  צריך אתה להכיר כי שליח ההשגחה הוא, ועל כן אהב את המוכיחים, כמו שאמר הכתוב "אני ד' מלמדך להועיל", היינו כאילו שמעת מפי הגבורה, ודבר זה אמרו (במדרש רבה חקת) "ותמת מרים ולא היה מים לעדה, וילנו על משה ואהרן", שנפסק הבאר להורותם שהלך עד הנה מפני זכותה של מרים הנביאה, ולפי שלא כבדוה כראוי, לפיכך לא היה מים לעדה. ולבסוף "וילנו על משה ואהרן", כי לא די שלא הרגישו הפסקת הבאר לתוכחה על מעשיהם, אלא עוד הרגישו טענה והתלוננות על משה ואהרן, כי לו הרגישו סיבת הדבר תיכף בלי חשבונות רבים, מיד היה להם מים, יען כי זה היה כוונת הקב"ה לעוררם על דבר זה, והמה לא די שלא נתעוררו בזה, אלא התלוננו, ומה גרם התלונה הזאת? אל החטא של "מי מריבה"! וגרמו על ידי דבר זה שמשה רבינו עליו השלום מנהיגם ימות במדבר, ושלא יכנס לארץ ישראל, מה שהיה מזה הפסד גדול לכלל ישראל. היוצא לנו מזה, כי צריך האדם לדעת כי הקב"ה מרחף על כל ענייני בין אדם לחברו, וכשיתרעם האדם על אחרים, אינו אלא על מה שאיננו מייסד התביעות והטענות על עצמו מדוע אינו משלים חובתו למקום ברוך הוא. כי אז לא יקפיד על שום אדם שבעולם, אלא אדרבה יאהבהו בשביל שהוא שלוחי דרחמנא במעשה, ולא ידין על כוונת לבו, ואז יוכל באמת לקיים המצוות עשה של "ואהבת לרעך כמוך'", ולא יפריע לו שום קנאה ושנאה. ומכל ניסיון של בין אדם לחברו ידון על זה כעל הוראה מן השמים להועילו בשני העולמים ולהדריכו בדרך ילך.

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)

כי תהיין לאיש שתי נשים וגו' כי יהיה בן סורר ומורה וגו' (דברים כא,טו-כא).

שתי פרשיות בתורה הסמוכות זו לזו, נראות לכאורה כסותרות זו את זו. בפרשה הראשונה מתירה התורה אשת יפת תואר כשהוא נמצא במלחמה, שאם לא יתירו לו, ישאנה באיסור, הרי שהתורה התחשבה ביצרו הרע של האדם ופתחה לו פתח כדי שלא יאבד בחטאו. ואילו בפרשה הסמוכה, מדובר בבן סורר ומורה הנדון על שם סופו, ימות זכאי ואל ימות חייב. ולא לא ניתנה גם לבן הצעיר הזה הזדמנות להצילו מן החטא?

אבל הפרשה הראשונה מדברת באיש מבוגר, לפחות בן עשרים, כי הרי לפני הגיל הזה לא יוצאים לצבא, והוא קיבל חינוך מעולה, הוא לא יתקלקל אם יתירו לו משהו בעת מלחמה. אבל הפרשה השניה מדברת על נער שהוא לכל היותר בן שלש עשרה שנה ועדיין לא קבל את מנת החינוך שכל אדם זקוק לה, ואם לא יקבל את החינוך הטוב אלא יפתחו לו כבר פתח לחטא, ללא בסיס של חינוך טוב, הוא יסטה מן הדרך הטוב וילך ללסטם את הבריות, לפיכך אמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב, כי אם יפתחו לו את פתח החטא הוא בוודאי ימות.

(גוילי אש)

—

הרב דוד בודניק הי"ד, נולד בקנישין, אשר בליטא הפולנית. בצעירותו עמל בתורה בישיבת "חפץ חיים" ברדין ולמד מראש הישיבה, דודו הגאון המפורסם רבי משה לנדינסקי זצ"ל. עם בואו לישיבת נובהרודוק, הכיר ה"סבא", רבי יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל, מיד את כישרונותיו, קירבו והדריך אותו באופן מיוחד להתמסרות ללא סייג לדרכי התורה והמוסר. ר' דוד נודע בתור "פילוסוף", "משורר", "בעל רוח", "בעל כוח הדיבור ובעל השפעה", "מעין של רגש וים של מחשבות". למרות שהרב דוד התייסר כל חייו בייסורים וצער, הוא תמיד היה שמח ומשמח אחרים. הוא החליט להקדיש את כל חייו לתורה ולמוסר בלא למוש מאוהלה של תורה. שיחותיו היו רבות השפעה, ונשמעו בנשימה עצורה. רבים מתלמידיו הצעירים התמסרו בעקבות דבריו לתורה והפכו במשך הזמן לגדולי מוסר. בשנת תרע"ה-תרע"ו עברה הישיבה מנובהרודוק לעיר גומל ברוסיה, והרב דוד נשלח עם קבוצת בחורים לייסד ישיבה בניזני-נובוגורד. אחר כך עמד בראש ישיבה במוהילוב וזיטומיר. בשנת תרפ"ב, בעקבות גזירות הדת והרדיפות, עבר במסירות נפש את הגבול לפולין יחד עם קבוצות של בחורי ישיבה, והקים ישיבה מרכזית בוורשה, בה השמיע שיעורי תורה ושיחות מוסר. בהמשך חזר לנובהרודוק והקים שוב את הישיבה במשכנה הקודם. ביוזמתו עברו עשרות בחורים מפולין לדווינסק שבלטביה להקים שם ישיבה, שבעקבותיה נוספו במדינה עוד כמה ישיבות. הוא הצליח לשכנע את אנשי הג'וינט באירופה, בדבר נחיצותה של ישיבה זו בלטביה, וקיבל את תמיכתם בבניין הישיבה. בסך הכל למדו בשש הישיבות של "בית יוסף" בלטביה, בתחילת שנת 1939, 280 תלמיד, בגיל 13 עד 28 שנה. לרב בודניק, שניהל את מרכז הישיבות "בית יוסף" בדווינסק, היו תכניות נרחבות לחיזוק התורה בלטביה, אך לדאבון הלב הקדימהו חורבן יהדות אירופה. עם כיבושה של לטביה בידי הצוררים ימח שמם, נספה הרב דוד על קידוש ה' עם כל בני הישיבה, בתמוז תש"א, 1941. הי"ד.

לרב דוד היו כתבי יד של חידושיו בתורה והגיוני מוסר. חלק ממאמריו פורסמו בקבצים "אור המוסר" וב"חיי המוסר".

(מקורות: גוילי אש, ישיבות נוברדוק, רבנים שנספו בשואה, יהדות לטביה עמ' 373, ועוד)

את תחילת מאמרו של הרב דוד בודניק הי"ד, "דרך לתשובה במדות ודעות", נפרסם בע"ה בסדרת הרשומות הבאות.

והנה היה בדעתי להדפיס את ספרי "לב שמח" על בראשית ושמות, כי קודם שנסעתי לבית הדפוס היתי מגיה את הכתבים של ספרי "לב שמח" עד ויקרא שיהיה בלי שום טעות, ויהיה מוכן ומזומן להדפיסם. וחשבתי אפשר יעזור לי ה' יתברך שאוכל להדפיס על כל השני הספרים, בראשית ושמות. אך כאשר דברתי עם המדפיס וראיתי שהוא דבר שאי אפשר, כי אין בדעתו ליתן לי שום הקפה רק צריך אני לשלם לו תיכף אחר הדפסה את כל המעות, ואם אדפיס עתה עד ספר ויקרא יעלה הוצאות הדפסה על סכום גדול מאד, כי גם על השני ספרים לבד מחזיק יותר משלושים דרוק בויגען, ובעד כל דרוק בויגען הייתי צריך לשלם יותר ממאה זהובים, חוץ מהוצאות הנייר. וראיתי שצריך אני להוציא על זה עד ארבעה אלפים זהובים והקפה לא היה רוצה המדפוס ליתן לי. וחשבתי להדפיס רק על איזה פרשות, היינו עד פרשת וישב, אך דברתי אודות זה עם מוכרי ספרים וגם עם רבנים ודורשים וכולם אמרו לי בפה אחד אם כבודו יכול להדפיס על כל חמשה חומשי תורה או לכל הפחות עד סדר ויקרא אז יהיו לכם קונים על זה, אבל אם ידפיס כבודו רק על איזה פרשות לא יהיה לכם קונים על זה, כי העולם רוצים ספר שלם (עיין מה שכתבתי בהקדמה לספרי שמירת שבת):

על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה ספר שמירת שבת, שיש בו דרושים יקרים ונחמדים מענייני שבת וגם קונטרס אגרת השבת על שפת זאדגאן והספר הזה הוא ראוי ושווה לכל נפש והוא באמת עונג רוחני לשבת. וגם הדפסתי שם שני שו"ת מעניני שבת: (עיין מה שכתבתי שם בהקדמה). וגם נגמר בדעתי להדפיס ספר הזה "לב אריה" והוא מעט שו"ת ופלפול מספרי הגדול לב אריה מה שיש לי בכתב יד יותר משני מאות ש"ות על כל ד' חלקי שולחן ערוך. וגם הדפסתי כאן מעט דרושים יקרים. ועוד יותר עשיתי שהדפסתי כאן ספר "שערי ציון" ציונים על כל הסוגית מש"ס בבלי וירושלמי מאות א' עד אות ת'. והוא דבר יקר מאד לכל רב ומורה ולכל תלמיד חכם הן להבחורים והן להבעלי הבתים תלמידי חכמים. והנה אף שכבר נדפס ספר קהלת יעקב מרבינו האלגאזי, ספר יד מלאכי, ספר כסף נבחר, ספר מלא הרועים וכו' ודומיהם. הנה הספרים הנ"ל המה ספרים גדולים וצריכים עיון רב וחיפוש גדול, אך הספר שערי ציון אשר אני מדפיס כאן הוא כדי להקל לפניכם עול החיפוש על כן נגמר בדעתי להדפיס עתה מעט מזעיר דרושים יקרים מספרי הגדול "לב שמח" מה שיש לי עוד בכתב יד על כל חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות וגם להדפיס מעט מזעיר איזה שו"ת מספרי הגדול מה שיש לי בכתב יד לב אריה שו"ת ופלפולים על ש"ס, כי כן דרכי להדפיס בכל ספר שאני מוציא לאור אני מדפיס שם איזה שו"ת, כי מה אני יכול לעשות שאין בכוחי להדפיס את כל כפרי "לב שמח" וספרי "לב אריה" שו"ת בפעם אחת, כי אני חולה מאד ואני מונח על ערש דווי ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי על כן מוכרח אני להדפיס מעט מעט. ואני מבקש מכל אחד ואחד מאחנו בני ישראל, הן מהרבנים והלומדים והן מן הדרשנים שיסמכוני בימין צדקם וליקח ממני את הספרים שלי היינו ארבעה חלקים ספרי "לב אדם" וגם ספרי "שמירת שבת" וגם הספר הזה "לב שמח" "ולב אריה" וגם ליתן מעות קדימה פרעטמעראנט כדי שאוכל לגמור את כל ספרי "לב אדם" על כל חלק ראשון יורה דעה מה שאני מדפיס ואין לי מעות לגמור:

ובזה שתקנו את ספרי וגם תתנו לי מעות קדימה פרעטמעראנט על שאר חבורים, מקיים כל אחד כמו מצות כתיבת ספר תורה, כמו שכתב הטור ביורה דעה בהלכות ספר תורה וז"ל שם, מצוה עשה על כל אדם מישראל שיכתוב לו ספר תורה וכו'. ואחר כך כתב שם הטור ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב שזה נאמר אלא לדורות הראשונים שהיו כותבין ספרי תורה ולומדים בם, אבל האידנא שכותבים ספר תורה ומניחים אותו בבית הכנסת לקרות בו ברבים, מצוות עשה על כל ישראל אשר ידו משגת לכתוב חומשי תורה ומשנה וגמרא ופירושיהם להגות בהם הוא ובניו. כי מצות כתיבת התורה היא כדי ללמוד בה, דכתיב ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם, ועל ידי הגמרא ופירושה ידע פירוש המצות והדינין על בוריים, לכן הן הן הספרים שאדם מצווה לכותבם וכו'. עד כאן לשון הטור בשם אביו הרא"ש ז"ל. הרי חזינן מזה שאם אדם מדפיס ספרים שהמה יהיו תועלת לבני אדם ללמוד בהם הדינין הוא גם כן מצווה כמו כתיבת ספר תורה, כיון שבזמן הזה אין לומדים כלל מתוך הספר תורה רק מתוך ספרים הדינים וספרי שו"ת, על כן כל מי שיהיה מסייע לי כדי שאוכל להדפיס את כל הספרים בוודאי יהיה מצווה בידו כמו שמסייע לכתיבת ספר תורה, כי כל הספרים שלי הנ"ל בוודאי יהיו תועלת גדול לבני אדם ללמוד בהם, כי ספרי "לב אדם" הוא תועלת ללמוד בו הדינים של איסור והיתר, וספרי "לב אריה" שו"ת ופלפולים על ש"ס גם כן תועלת ללמוד בו כי יש בו כמה חדושי דינים ופלפולים יקרים. וגם ספרי "לב שמח" הוא ספר השווה לכל נפש ללומדים ובעלי בתים, דרשנים ופשטנים ימצאו עונג בכל סדרה וסדרה, מידי שבת בשבתו, דבר בעתו מה טוב. בשבתם אל השלחן אשר לפני ה' בטוב לב, מרוב כל, אז נרבה יראי ה' בספרי "לב שמח" ונחת ינחת וקראת לשבת עונג זהו עונג הרוחני:

והנה בספרי "לב שמח" על הסדרה של קרח אמרתי לפרש מה דאיתא שם בסוף הסדרה, מכל מתנותיכם תרימו את כל תרומת ה' מכל חלבו את מקדשו ממנו. ואמרתי לפרש שם כי הנותן צדקה לא משלו הוא נותן כי אם מלוה ה' חונן דל, שה' יתברך נתן לעשיר את חלק העני, והיה יכול לתת לעני עצמו, רק שרצה הקב"ה לזכות את העשיר, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק חסד ואמת מן ינצרהו, וכמן שכתוב כי ממך הכל ומידך נתנו לך. וזהו שאמר מכל מתנותיכם כל מה שאתם נותנים, לא משל עצמכם הוא, כי אם אתם רק תרימו את תרומת ה', מה שה' יתברך כבר הרים והפריש לצורך העני. והטעם, מכל חלבו את מקדשו, כל מה שאתם מקדשים מהלב שלכם לא מכם הוא, כי אם ממנו מהקב"ה :

ועוד שם איתא בסוף הסדרה ואמרת עליהם בהרימכם את חלבו ממנו ונחשב ללוים כתבואת גורן וכתבואה יקב. והנה באמת פלא היא שהלוים שומרי משמרת ה' יהיו מוכרחים לנהמא דכסופא, לצפות לשלחן אחרים שעולם חשך בעדו. הלא טוב להם אם יגיעת כפם יאכלו מהשדה אשרבזעת אפם יעבדו ומדוע עשה ה' ככה לעם המקודש הזה שיצטרכו להנות משל אחרים.

אבל כבר פרשתי בספרי "לב שמח" (דרוש מיוחד בעניין חיזוק התורה) את המאמר חז"ל גדולה תורה שהיא נותנת חיים לעושיה, שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר. מה שבענינו ראינו שרוב העוסקים בתורה יצטרכו לקבל מנת חלקם מהבלתי עוסקים בה. לא לחרפה יחשב להם. כי התורה גדולה כל כך שהיא בעצמה היה יכולת בידה לתת חיים לעושיה, כמו שכתוב עץ חיים היא למחזיקים בה. אבל ה' יתברך עשה כן שיצטרכו לתמיכת אחרים שעל ידי כך ותומכיה מאושר, שיגיע גם לתומכיהם ומחזיקים בידם חלק מה מהאושר המתוקן להעוסקים בתורה הקדושה.

כמו כן הוא אצל הלוים. לא שהלוים צריכים להחזקת הישראלים, אדרבה הלוים הם עיקר מורידי השפע לישראל ומהם הכל ומידם נותנים להם. ומה שישראל מחזיקים ללויים הוא שעל ידי כך יהיה גם לישראל, אשר לא יגעו לשרת בקודש, חלק ונחלה בקודש, חלק ונחלה בקדושת הלוים. והמופת על זה אם הישראל היו נותנים ללוים רק בתורת צדקה כאשר רגילים לתת מלחמם לדל, אז מה דרכו של עני בפרוסה, היו רשאים לייתן להם הפחות והדל מותרות משלחנם. אבל ה' יתברך לא כן ציוה, כי אם בהרימכם את חלבו ממנו, כל נתח טוב וכתף מן המובחר צריך ליתן לכהן וללוי, בשביל שבאמת הכל של הלויים והישראל ניזון בזכותם. על כן כמו שהעבד ירים לאדוניו את הטוב והיפה בראשונה ומה שנשאר אחר כך זהו מנות חלקו, כמו כן לא יהיה על ידי כך ללוי בושת וכלימה אם יקבל המובחר ואז יראה בעיניו כי לא מתנת חנם הוא נוטל, כי אם בא בשכרו והוא מקובל בעיניו כאילו גדל בשדהו וכרמו. וזהו שאמר ואמרת אליהם בהרימכם את חלבו ממנו, הוא הטוב והמובחר לתת אותו ללויים. רק בתנאי זה בוש לא יבושו הלוים כי אם נחשב להם כאלו היה תבואת גורן ויקב מהשדה אשר ברכם ה' על ידי עמלם טרחם ויגיעם:

והארכתי בזה הרבה בספרי "לב שמח" וכאן אמרתי לקצר בזה:

והנה גם אני דוב אריה הלוי, באתי לבקש מאחינו בית ישראל לרחם עלי ועל ארבעה ילדים הקטנים שלי (עשה למען תינוקות של בית רבן) כי אני חולה וזוגתי חולה ואין לי פרנסה לפרנס את בני ביתי ולקיים מה שכתבו בתורה והלוי אשר בשעריך לא תעזבנו, ולקנות ממני החבורים בסבר פנים יפות, כי אין אני יכול לתאר לפניכם כמה עמל ויגיעות היו לי לחבר את כל הספרים הנ"ל, עד שנחלתי מחמת זה. וגם בעת המלחמה נשרף כל הוני ורכושי, רחמנא ליצלן, ואין אני יכול לתאר לפניכם את גודל הדחק מה שאני ובני ביתי סובלים, כי הוא ממש פיקוח נפשות ששה נפשות, ה' יתברך ירחם על הילדים שלי וישלח לי ולזוגתי רפואה שלימה בקרוב.

והנה קראתי את ספרי מה שיש לי על דרוש בשם "לב שמח" מפני שני טעמים. א' מפני ששמי ושם אבי ואמי ז"ל נמצא בשם "לב שמח", כי אות ב' הוא ר"ת של שמי בערל. ואות ל' הוא ראשי תיבות של שמי ליב. ואות ש' הוא ראשי תיבות של אבי שמעון. ואות ח' הוא ראשי תיבות של אמי חיה. ואות מ' הוא ראשי תיבות של מלכה, כי שם אמי חיה מלכה ז"ל. וטעם ב' קראתי את הספר בשם "לב שמח" מפני שנמצא בספר הזה דרושים יקרים אשר המה משמחי לב של כל אדם אשר יביט בהם, ויהיה להם למשיב נפש זה עיני רוחנו. והספר השו"ת קראתי בשם "לב אריה", הוא גם כן מטעם ששמי נמצא בשם לב אריה:

והנה אני באתי להודיע שהקדמה הזה עד סוף דף ט"ו הדפסתי עוד בשנת תר"צ בעת שהדפסתי ספרי "שמירת שבת", וחשבתי אז להדפיס מעט מספרי "לב אריה", וגם חשבתי אז להדפיס ספר בשם שערי ציון ציונים על כל סוגיות הש"ס ועל ארבעה שולחן ערוך, אך נחליתי אז והייתי מונח בבית החולים איזה חדשים ולא הדפסתי אז יותר. ועתה חשבתי בלבבי שאדפיס עתה מעט מן ספרי "לב שמח" ומעט שו״ת מן ספרי לב אריה, ולא אדפיס את ספרי שער ציון על ש"ס וכל ארבעה שולחן ערוך, כי על זה צריך אני להוציא ממון רב וזה אין בכוחי בשום אופן:

ועתה טרם אני אכלה לדבר אשא עיני וכפי בתפלה אל אל שבשמים שבזכות כל אבותי הגאונים והצדיקים ובזכות הגאונים הצדיקים אבות של זוגתי ובזכות התורה הקדושה שעמלתי בה, ובזכות בני הקטנים יעזור ה' יתברך לי ולזוגתי ברפואה שלימה, ונזכה לגדל את בנינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים עם רוב נחת, ואזכה עוד להדפיס את כל החבורים שלי מה שיש לי עוד בכתב יד:

נאום דוב אריה בהר׳ שמעון הלוי קליג ז״ל מלפנים הייתי רב ואב״ד, ועתה אני חונה פה ק״ק לבוב, בעהמ״ח ספר ״לב אדם" על החכמת אדם, וספר ״לב אריה״ שו״ת וספר ״לב שמח״ על חמשה חומשי תורה ועל פרקי אבות, וספר ״שמירת שבת".

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

ויש לומר שזה היה החטא ישראל אשר בקשו להם מלך בימי שמואל וחקרו המפורשים ומה פשעם ומה חטאתם אחרי שנצטוו בפירוש שום תשים עליך מלך. אכן חטאתם היתה שאמרו תנה לנו מלך לשפטינו ככל הגוים. כלומר, אין כוונתם שהמלך ידריכם גם כן לחיי עולם הנצחי כי אם רק בקשו מלך לשפטם ככל הגוים, שכל תכליתו לא יהיה רק לשפוט בין אדם לחברו בענייני נימוסי המדינה אבל לא בעניינים האלקיים. וזה שסיפר הכתוב וירע הדבר בעיני שמואל על אמרם תנו לנו מלך לשפטינו, כלומר שזה הרע בעיניו על אשר לא בקשו מלך רק לשפטם בענייני ארציים כי יהיה ריב ומצה בניהם, ולא בעניינים גבוהים נצחיים. ואין זה מצות המלך ישראל רק כמו שנאמר גבי דוד המלך עליו השלום אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ. כלומר, שהוא הבכור קודש לה' שינהג את עמו בדרך הקודש בענייני הנפש, וגם עליון למלכי ארץ, גם בעניינים ארציים ינהיגם באופן מאד נעלה.  ועל זה אמרו במדרש שהתחלנו מה בכור נוחל פי שנים אף דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא. רצונו לומר שבשני העניינים האלו הוא מלך, בין בענייני עולם הזה וגם בענייני עולם הבא:

וזהו כוונת מדרש ילקוט על פסוק נחמו נחמו עמי. חטאו בראש, שנאמר נתנה ראש ונשובה מצרים, ולקו בראש, שנאמר כל ראש לחלי, ומתנחמים בראש, שנאמר ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם". והכוונה כזה על פי הנ"ל פשוטה. חטאו בראש, באמרם כי אין צריך להם לראש ומנהיג כי אם אשר יצא ויבוא לפניהם במלחמה בעניינים ארציים. וזהו שאמר נתנה ראש ונשובה מצרימה. כלומר, אין כוונתנו בנתינת הראש רק למען ינחה אותנו בדרך הארצי אשר נלך. ועל כן לקו גם בראשם, שראשם לא היה ברי אולם ולא היה לו כח למלא מבוקשם זאת. ועל זה נאמר כל ראש לחלי. ומתנחמים בראש, שלעתיד לבוא ידעו ויבינו כי צריך להם לראש גם בעניינים אלקיים וזהו ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם, שיהיה מלך בארץ וגם בעניינים האלקיים. אבל למען יוכל המלך לקיים במצות אלו בשלימות צריך הכנה יתירה וסיעתא דשמיא, וזה יבוא לו אם ינהג כמו שסופר על דוד המלך עליו השלום בילקוט מלכים שאמרו עליו "שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין". והכוונה בזה יש לומר, על פי מה שאמרו במצוות תפילין והיה לך לאות על ידכה", ודרשו חז"ל "ידכה, יד כהה" ועם כי הפירוש הפשוט הוא להניח על יד ­ שמאלית, בכל זאת לדעתי יש עוד רמז בדבר כי התפילין מורים כי כשל כחנו ואיך אנו יכולים לעשות מאומה בלעדי אם יד ה' תהיה בעזרינו. ועל כן קושרים התפילין במקום היד ובמקום המוח להורות בלבנו אשר כח גופינו, שהוא לרוב ביד אשר בה נשלים את כל צרכינו וכח מחשבות אשר הוא במוח, אסורים המה בחבלים אשר נפלו לנו בנעימים וקשורים בידו של הקב"ה שהוא הנותן לנו כח לעשות חיל. וזהו והיה לך לאות על ידך, זה מורה לך אשר ידך יד כהה, ואין כח לה אם לא שה' יתברך נותן לה כח (ועיין מה שכתבתי בספרי לב שמח בפרשת בראשית באות כ'):

הנה אם האיש הבינוני אשר אינו עומד ברום המעלות אם זה לא יגבה רוחו כל כך, אין זה חידוש. אבל דוד המלך עליו השלום אשר כל עם יכבדוהו ומעוטר בטכסיסי כבוד אשר עמד ברום המעלה גבוה מאד ובכל זאת אמר, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני. והטעם לזה אמר, אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, כמו שזה יונק רק החלב המקובץ בדדי אמו ומקבל ממנה, כן דוד המלך עליו השלום לא אמר שלו יאתה הגדולה מחמת שלמותו וכחו הגדול, כי אם הכל בתורת חסד ינק משפע העליון. ועל זה אמר גם כן, לך ה' הגדולה וכו', כלומר הכל הוא בתורת חסד ממך. וזהו כוונתו שהיה מניח כתר מלכות במקום הנחת תפילין. כמו שהתפילין הם לאות שהכל מה' יתברך, כן כתר מלכותו היה בדעתו שקיבל רק בתורת חסד מה' יתברך:

והנה הבכור שיורש נחלה בוודאי אין בדעתו שהוא בכח עשה לו החיל הזה, כי מי פתי יאמין כן. וזהו שאמר, אף אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ, הכוונה כמו שהבכור יודע שירושתו באה לו רק מכח אחרים ולא עוצם ידו עשה לו את הכבוד הזה, כן דוד המלך עליו השלום היה בעניין זה דומה לבכור. ועל ידי זה זכה לגדולה לקיים ב' מצות הנ"ל, כאמרם, כל המשפיל עצמו הקב"ה מגביהו. וזהו כוונת מאמר מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים, שידע שבא לו הכל כמו נחלה ולא בכח ידו ועל כן זכה לנהל עמו בעניין עולם הזה וגם בעניין עולם הבא. וכן הוא אומר למנצח על הנחילות בשביל שהיה אצלו הכל כמו נחלה שבאו לו מהשי"ת ולא בעוצם ידו עשה את החיל:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

הנה איתא במדרש רבה על שיר השירים פרשה ב' אמר רבי יצחק לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמוע דבר משנה ודבר תלמוד עכשיו שאין התורה כלל היו מבקשים לשמוע דבר מקרא ודבר אגדה:

ונראה לפרש את המדרש הנ"ל על פי מה שאמרו בילקוט תהלים פ"ט אף אני בכורי אתנהו עליון למלכי ארץ, וכי דוד בכור הוא, והלא כתיב ודוד הוא הקטן, אלא מה בכור נוחל פי שנים, כך דוד המלך עליו השלום נחל פי שנים בעולם הזה ובעולם הבא, וכן הוא אומר למנצח על הנחילות.

והנה יש לומר כוונת הילקוט בזה, כי התורה הקדושה תצוה לנו מלבד החוקים והמצות שבין אדם לבוראו, גם לחיות חיי המוסרי והמדיני. ונתנה לנו משפטים אשר בהם יחיה האדם עם חבריו וריעיו על פי נימוס אמת וצדק. ולנו יתר שאת על כל העמים, אם אמנם שגם להם משפטים מדיניים בכל זאת אינם אצלם אלא דתי בני אדם, אחרי שאמונתם לא תצוה אותם על משפטים כי אם על חוקי דתם. לא כן אנחנו שגם משפטים שלנו מסיני נתנו, כמו החוקים, כמו שכתוב ואלה המשפטים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. והטעם בזה כי רצה הקב"ה שנשמור המשפטים המועילים לחברת המדינה ונזהר הרבה בהם על כן צוה עליהם, כמו על שאר צווי התורה. ולא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. אבל בכל זאת לא ינוח לנו אם לא נשמור רק המשפטים, כי אז רק כבני אדם נחשבנו אבל עוד לא בשם ישראל נכונה מי ששומר את המשפטים שהשכל מחייבן ומניח חוקי אמונתנו, אשר רק לנו בני ישראל למורשה ואינם בשווי עם שאר בני אדם, כי אם לנו כפלים לתושיה לשמור ולעשות משפטים צדיקים שיצדק עלינו תואר בני אדם באמת וגם לשמור דרך עץ חיים היא התורה הקדושה המזהרת אותנו על תרי"ג מצות אשר על ידם נקנה לנו שם הכבוד ישראלים. וזהו כוונת הכתוב הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' אלקיך דורש מעמך, כלומר הקב"ה מבקש מאתך ב' דברים, הגיד לך אדם, מצד היותך אדם, מה טוב לך לעשות, וגם ומה ה' אלהיך, מצד היותו אלקיך ביחיד אלקי ישראל אשר הוציאך ממצרים באותות ומופתים דורש מעמך. ועל זה השיב על ראשון ראשון, כי אם "עשות משפט ואהבת חסד", זהו מצד תואר אדם, אשר בלעדי משפט וחסד לא תכון חברת האדם. "והצנע לכת עם אלקיך", זהו מה שמוטל עליך עם ישראל בפרט ללכת במצות ה' בין אדם למקום ב"ה.

וזהו כוונת הגמרא ברכות שאמרו התלמידים לרבי אליעזר "למדנו ארחות חיים ונזכה בהם לחיי עולם הבא". כלומר, שילמדם הדרך הנכון אשר ילכו בהנהגת חייהם בעולם הזה באופן הנאות לחברת בני אדם. וגם תלמדנו הדרכים אשר בהם נזכה לחיי עולם הבא.

וזהו כוונת בלעם באמרו "מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל", כי לפי המאמר יש לישראל נימוסים טובים בהם יחיו חיי עולם הזה בנעימות על ידי שיש להם משפטים טובים אשר יתנהגו על פיהם. וע"ז נאמר וחיי עולם נטע בתוכנו, שגם לצורך חיי עולם הזה ותיקן חברת בני אדם נטע בתוכנו משפטים צדיקים להתנהג על פיהם. וגם יש לנו עוד הדבר היותר נכבד והם החוקים המובילים לחיי עוה"ב. והנה העולם הזה דומה לפרוזדור ולאהל אשר יטהו עובר אורח לפי שעה ודעתו להעתיק משם בקרב ימים, על כן יכונה העולם הזה דירת ארעי ואהל. לא כן משכן יקרא מקום עולם הבא, אשר שם מקום תחנותינו לעולמי עד, כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו, רצונו לומר בשמים הרמים והנשאים בעולם העליון שם הוא ביתו העיקרי, מה שאין כן למטה בעולם הזה איננו בית רק אהל ארעי. וזהו שאמר מה מובו אהליך יעקב ומשכנותיך, כלומר חיי עולם הזה וגם חיי עולם הבא יחדיו יהיו תמים בעם סגולתנו.

וזהו כוונת המדרש ישראל חטאו בכפלים שנאמר חטא חטאה וכו', ולקו בכפלים שנאמר כפלים בכל חטאותיה, ומתנחמים בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי. הכוונה כנ"ל, כי כשישראל חוטאים, שתי רעות עשו עמי הא' שחטאו נגד משפטי חברת האנושית. והב' שגם בתורת אלקיהם נצטווה להם לחיות חיי המוסריים. ועל כן עונשם בכפלים וגם נחמתם תהיה בכפלים:

ועל פי הנאמר יש גם למורה ולרועה עמו צאן קדשים שתי מצות בהן ינטל וינשא את העם. הא' להורות להם משפטים טובים איך ינהגו בין אדם לחבירו, ולהלהיב בלבם אש המדות הטובות, ולהאיר בשכלם נוגה אור המצות השכליות ואיך יאהבו איש את רעהו ויתפללו בשלום המדינה. כל אלה חוברו יחדיו אשר מצות שכליות מועלת לטוב העולם. ולכוונה זו אמרו חז"ל בגיטין (ד' ס"ב) "מנא ליה דרבנן איקרי מלכים, דכתיב בי מלכים ימלוכו". הכוונה כי המלך תעודתו וחובתו לנהג את אומתו הסרה למשמעתו למען יחיו חיי המדיני, אבל חיי הנפשי אין למלך חלק בו כי אם הכהן אשר הופקד על התורה ועבודה, המה הכהנים יורו לחיות חיי אמת למען יזכו לחיי עולם הבא. אבל הרבנים אף שעיקר תעודתם להדריך את תלמידיהם לחיי עולם הבא בכל זאת גם מצות אשר המלך מיועד עליהם, גם אותן מחויב הרב והמורה להדריך את הסרים למשמעתו ולהזהירם גם כן על המשפטים. וזהו שאמר מנא ליה דרבנן איקרו מלכים, רצונו לומר, שהרבנים מחוייבים גם כן לעשות כמצות המלך להזהיר את העם על המשפטים, שנאמר בי מלכים ימלוכו. אבל אמרו עוד שם "ומנא לן דכפליון שלמא למלכא שנאמר שלום שלום לך". כוונתם בזה שחס וחלילה לא יסתפק עצמו הרב בזה, כמו בזמננו בעוונותינו הרבים בהרבה רבנים ודרשנים, להוכיח את העם למען ילכו בדרך משפט צדק ומישרים ולאטום את פיו מלהוכיחם על עקרי תורה הקדושה שהם מצות והחוקים. אלא כפלינן שלום למלכא. הני מלכו רבנן יש להם לעשות שלום בדברים הארציים למען יחיו חיי שלום ואמת בישוב הארץ. אבל גם זאת להם והוא העיקר לעשות שלום גם בענין הנפש להורות לעם ה' חוקי האלקים ותורותיו אלה המצות אשר נצטוו בהן המלכים רבנן:

ובזה יש לומר המאמר תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, שנאמר הליכות עולם לו אל תקרי הליכות אלא הלכות. הכוונה בזה כי רבו כעת המתפרצים לעלות למעלה להיות לרב ולמורה לעם ה' ואין בהם אפילו ריח תורה ויראת שמים, רק מהגים ומצפצפים כל היום תמיד בדרשותיהם ומזהירים את העם רק על דרכי המוסר המדיני ואהבת אדם ומצות צדקה וכדומה מהמצות אשר כל אדם, גם אם לא הנחילו ה' תורת משה, יודע לעשות אותם. אכל ממצות ישראל שבת ותפלין נדה ומאכלות אסורות וכדומה המה מחשים ומחרישין יען שגם המה אינם מקיימים אותן כדקדוקיהן כראוי. לא כן להתלמיד חכם ההגון. הוא יודע שאם גם הוא מוזהר ומצווה להזהיר את האדם על מצות שכליות אשר יעשה כל אדם וחי בהם, עוד זאת לנו פי שנים ברוחינו כפלים לתושיה, להזהיר את העם על מצות והחוקים התוריים, אשר לא עשה כן לכל גוי. והמופת על זה למען דעת את הרב המורה מאיזה כת הוא, הנהיגו חכמי הדורות שכל דורש באגדה ידרוש תחלה בסוגיא דבר הלכה מחדדן שמעתתיה, להורות לעם כי לא רק בדברים השכליים חובתו אשר כל אומה ולשון יודעים אותם, כי אם המקום אשר עומד עליו מקודש גם בהלכות המסורים לנו ממקור תורה הקדושה, כי הלכות רק לבני ישראל לנחלה ולא עשה כן לכל גוי. והנה המורים מכת חדשה, אשר זכרנום ראשונה, אין מלאכתם רק להזהיר את האדם שיחיו חיי המדינה בעולם הזה אבל לא יעשה מאומה בשביל עולם הבא. לא כן המורים התלמידי חכמים, רבנים הנאמנים לה', כל ישעם וחפצם להורות לעם את הדרך אשר יבואו בו לחיי נצחי לעולם הבא. ואחרי שאגדות רוב תוכן ענינים רק לעורר את האדם למעלות ומדות טובות שמנו חכמים שעל ידם תפארת לו מן האדם בעולם הזה. אבל כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא על ידי התורה שניתן רק לישראל עם קרובו, והמה ההלכות והשמעתתא, על כן מי שמורה לעם רק בדברי אגדה זה בודאי מרומם אותם על גפי מרומי העולם הזה, אבל מי ששונה גם הלכות מובטח שהוא בן עולם הבא, שאיננו רק מורה ומלמד על ענייני עולם הזה, שנאמר הליכות עולם לו. כלומר, לנו בני ישראל שני מיני הליכה יש להלוך, האחד לחיי עולם הזה והשני לחיי עולם הבא, ואל תקרי הליכות אלא הלכות, אם שינה ומלמד הלכות זהו לאות שעושה הליכות שני מיני ההליכה הנזכרים:

(מתוך הקדמת לב אריה, מאת הרב דוב אריה קליג הי"ד)

במדרש רבה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וגו'. הלכה אדם מישראל ששותה מים לצמאו, אומר ברוך שהכל נהיה בדברו. רבי טרפון אומר בורא נפשות רבות וחסרונם וכו'. ועיין בדברי המפרשים שדקדקו דמה עניינו לכאן, עיין שם:

ונראה דיש לפרש לפי מה שכתב בזרע ברך חלק שני, פרשת בשלח לפרש דהאי דפליגי רבי טרפון ורבנן, היינו משום דכל דבר שנברא בששת ימי בראשית, מתוך הדברים שנבראו במאמר ובדבור הקב"ה. שייך ביה שהכל נהיה בדברו, כלומר הכל נעשה באותו דיבור שהוציא מפיו, דבדבר ה׳ נעשו הכל. אכן במים, סבירא ליה לרבי טרפון דהמים קודמים למעשה בראשית, שהרי רוח אלקים מרחפת על פני המים, וכיוון שכך הרי אין המים בכלל אותן הנבראים במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן, ברא הקב"ה אותן, כשעלתה מחשבתו לבראותן. אבל המאמרים, לא היו רק בשעה שברא שמים וארץ, שאמר להאמצעים, שיוציאו דבר פלוני ופלוני. ולכן קבע להמים ברכה בפני עצמה, בורא נפשות רבות. אבל רבנן פליגי עליה, סבירא ליה דגם המים היתה בריאתם על תקינן ביום ג' מששת ימי בראשית, שאמר להם יקוו המים. כדאיתא במדרש שאמר הים למשה רבינו אני גדול ממך, שנבראתי ביום ג'. [ויש לומר ממה דאיתא בחגיגה בדף יב, עשרה דברים נבראו ביום ראשון ואלו הן שמים וארץ וכו' רוח ומים וכו', עיין שם. ועיין בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל פרק י"ז דכלים משנה יד שפירש כן המתניתין. עיין שם. אך במדרש רבה פרשת בראשית פרשה ד', לפי שלא נגמרה מלאכת המים, לפיכך בשלישי ב' פעמים כי טוב וכו', עיין שם. ועיין בפירוש רש"י, הא למדת שקדמו המים להארץ, עיין שם]. משמע דגם המים נבראו, לאחר בריאת שמים וארץ, על ידי מאמר, יקוו המים, ושפיר נופל עליהם ברכה שהכל נהיה בדברו, כלומר במאמרו.עיין שם:

והנה בדרשות מהרי מינץ ז"ל בדף שמיני כתב בהא דאמרו רז"ל וישב הים לפנות בקר לאיתנו, לתנאו הראשון, לתנאו שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית עם הים שיקרע. היינו שהקב״ה התנה עם יסוד המים שככל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק, שיסור למשמעתו, על דרך משל על הים שיקרע למשה ועל הירדן ליהושע. והיינו לתנאו הראשון, היינו לשוב ולהקרע שנית כשיגזרו עליו צדיקי הדור, עיין שם. ועיין בעשרה מאמרות, מאמר חקור דין פרשה ל', עיין שם:

ויש לומר דזה הוא רק לרבנן דסבירא ליה דהמים היו בכלל ששת ימי בראשית, כדברי זרע ברך הנ"ל,  שפיר יש לומר שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו נביא שיסור למשמעתו.  ואם כן גם מה שנקרע הירדן ליהושע היה גם כן מטעם תנאי הראשון, כנ"ל:

אך לרבי טרפון דסבירא ליה, לפי דברי זרע ברך הנ"ל, דהמים קודמים למעשה בראשית, ואין המים בכלל אותן הנבראין במאמרו ובדיבורו, רק מקודם לכן ברא הקב"ה אותן, כשעלה מחשבתן לבראותן כנ"ל. ובהא לא ידעינן שהתנה עם יסוד המים כמו עם כל מעשה בראשית, שכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסור למשמעתו. ויש לומר דלרבי טרפון הא דנקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע, הוא מצד שבידו יתברך לשנות המערכות, כמו שכתב בשפתי כהן פרשת בשלח, דמשום הכי הקדים התנאי, והלא יש יכולת בידו יתברך לשנות המערכות, היינו לפי שקדמה בידיעתו, שעתיד לומר טענה מספקת, לומר מה נשתנו אלו מאלו, לזה הקדים התנאי, עיין שם. אם כן יש לומר דלרבי טרפון אין הכי נמי, דהא מקרע הים סוף וכן הירדן ליהושע היה מצד שינוי המערכות ולא מצד התנאי, כיוון דהמים לרבי טרפון לא הוי בכלל מעשה בראשית, לומר שהיו בכלל התנאי שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית כנ"ל:

ולפי זה אתי שפיר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן וכו'. והיינו שהירדן יהיה נקרע לפניהם, הלכה אדם מישראל, השותה מים לצמאו אומר ברוך שהכל נהיה בדברו וכו', היינו דלרבנן דסבירא ליה דאומר שהכל נהיה בדברו, אם כן סבירא ליה דהמים הם בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. ואם כן יש לומר דהא דאתה עובר היום את הירדן וגו', הוא מצד תנאי הראשון שהתנה הקב"ה עם יסוד המים, שבכל פעם שיגזור עליו הנביא או הצדיק שיסיר למשמעתו כנ"ל. אבל לרבי טרפוןן דסבירא ליה דאומר בורא נפשות רבות וחסרונם, דסבירא ליה דהמים קודמים למעשה בראשית כנ"ל, אם כן הא דנקרע הירדן אינו מצד תנאי הראשון, כיון דהמים לא היו כלל בכלל ששת ימי בראשית כנ"ל. אם כן הא דאתה עובר היום את הירדן וגו' הוא מצד שה' יתברך ישנה את המערכות ולא מצד התנאי הראשון כנ"ל ודוק היטב:

עוד נראה דיש לומר לפי מה שכתב בתורת משה לחתם סופר ז"ל, דנהי דטובה גדולה עושה הקב״ה עם בריותיו להשקות צמא, לרוות צמאונו, היינו מפני שבראו חסר ונצמא למים. ואלו בראו בשלימות לא היה צמא ולא היה צריך למים. אם כן ברכה זו מה טיבה, עיין שם: אך נראה לפפי מה שכתב באור החיים פרשת שלח דמשום הכי נברא האדם, להיות מוכרח לאכול ולשתות היינו משום דרוב מצות תלויות באכילה ושתיה, ואם האדם לא היה מוכרח באכילה ושתיה, לא היה באפשרי לקיים המצוות התלויות באכילה ושתיה. וכן כתב בשמחת הרגל לרב חיד"א ז"ל, וכן במדבר קדמות מערכה א' אות נג, עיין שם:

ולפי זה האדם היה מוכרח להיות נברא חסר, להיות מוכרח לאכול ולשתות בשביל לקיים המצוות התלוית בהם, כנ"ל.  אם כן שפיר חייב בברכה בשותה מים לצמאו, כיון דהיה מוכרח להיות נברא חסר השלימות להיות תאב לאכילה ושתיה, בכדי לקיים המצות התלויות בהם. אם כן שפיר חייב לברך על אכילה ושתיה:

והנה עיקר קיום המצוות היא רק בארץ ישראל, כמבואר דבמדבר לא היה להם כל כך לקיים מצוות התלויות באכילה ושתיה דלא היה להם רק המן כמבואר בזוהר פרשת האזינו. אני ישנה אמרה כנסת ישראל, אני ישנה מפקודי אורייתא בזמנא דאזלינא במדברא, ולבי ער לאעלה לארעא למעבד להו דהא כל פקודי אורייתא בארעא משתכחין. עיין שם. ועל מה שכתבנו בזה לעיל בפרשת שלח, עיין שם:

ולפי זה עיקר ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ, דאז האכילה ושתיה מוכרת בכדי לקיים המצות התלויה בהם. וכל ההכרח באכילה ושתיה טרם בואם לארץ היה גם כן כדי שיבואו לארץ ויקיימו המצות התלויות בהם. נמצא דכל ברכת הנהנין הוא רק משום ביאתם לארץ:

ולפי זה יש לומר דהמדרש רבה הנ"ל, דהיינו דאמר שמע ישראל, אתה עובר היום את הירדן. הלכה אדם מישראל, ששותה מים לצמאו וכו' היינו משום ביאת ישראל לארץ לקיים מצות שהיא בארץ ישראל כנ"ל, דמשום הכי נברא אדם חסר להיות תאב לאכילה ושתיה. ומשום הכי איכא ברכת הנהנין, והיינו דאמר שעיקר ברכת הנהנין הוא רק מצד ביאת ישראל לארץ כנ"ל ודוק היטב:

—

הרב אברהם נפתלי הרשקא הי"ד נולד בקלאבוצק לאביו ר' יעקב גולדברג ולאמו מרת בלומה ע"ה. הוא התגורר בוויעלון, עסק בתורה הרבה, בשקידה רבה, הרביץ תורה ברבים בחריפות ובקיאות ישרה והיה ראש ישיבה בוורשה. בשנת תרצ"ג יצא לאור קובץ דרשותיו השבועיות בספר "מעשה זית" (ובראשו הסכמות מאת הרב חנוך העניך גד יוסטמן מפילץ אב"ד וויעלון הי"ד, הרב יצחק זליג מורגנשטרן ה"ד האדמו"ר מסוקולוב, הרב מנחם מנדל גרינברג זצ"ל רבה של וויעלון, הרב מנחם זמבה הי"ד. כמו כן היו לו חיבורים בכתב יד על מסככת קידושין וסוגיות הש"ס.

בסוף הקדמתו לספר כותב המחבר:

ומנשים באוהל תבורך אמי מורתי מרת בלומה תחי' אשר הרבה השתדלה עבורי, לגדלנו לתורה, עוד בהיותי ילד, אמרה נפשי להיות חלקי עם עמלי התורה, אך רבות צררוני מנעורי, ובעוונותי הרבים התלאות והעניות, אשר עברו עלי, יכלו לי, מלעלות על במתי התורה והיראה כאשר אמרה נפשי, וחסדי ה' כי לא תמנו, שלא שם חלקי מיושבי קרנות, וברוך ה' שהגיענו לזמן הזה להוציא לאור מחידושנו… כן יעזרנו ה' יתברך ללמוד וללמד, ולא ימיש התורה מפי ומפי זרעי עד עולם ונזכה לחזות בשוב ה' שבות עמו אשר כהיום הזה, גזירות קשות, מתחדשות עלינו במדינות שונות, ה' יתברך ירחם עלינו, ויקבץ נדחי ישראל שה פזורה לארצינו במהרה בימינו אמן".

על ספרו "מעשה זית", נכתב בביטאון אגודת ישראל "דרכנו", א' ניסן תרצ"ה:

ספר "מעשה זית", כולל חידושים ודרושים על סדר הפרשיות, גם חידושים והערות בהלכה מאת אברהם נפתלי הירצקע ב"ר יעקב ז"ל גאלדבערג ר"מ ב"מתיבתא" בורארשא. דפוס ליבעסקינד ווארשא.

בראש הספר באים הסכמות מאת גדולי הדור, המשבחים גם את הספר וגם את המחבר. ביחוד כדאית וראויה להזכר הסכמתו של האדמו"ר מסאקאלוב שליט"א הנכנס עם המחבר במשא ומתן פלפולי ארוך ומוסיף הערות אחדות על דבריו.

על מהותו של הספר יעידו הדברים הבאים בעמוד ה"שער" – ספר דרושים אבל לא ממין הרגיל ביותר. הדרושים על פרשיות השבוע ערוכים, כרגיל, בדרך פלפולי – ובכל זאת אינם היינו־הך עם מגידות ודרוש סתם. הדרוש והפלפול אינם באים פה רק לשם חידוד ושינון גרידא.

רוב דברי הדרוש הבאים בספר הם דברים היוצאים ונובעים מלב כואב ודואב – דברים שהמחבר קנה אותם בודאי ביסורי־נפשו וצער לבו, אגב עסקו במסירת־נפש בהפצת לימוד התודה ועמלה. יש לשער כי דברי המהר"ל ז"ל ב"נתיבות" (נתיב התורה פרק ט) "דעסק התורה הוא עצמו הקרבת קרבך" – דברים הנאמרים ונשנים פעמים רבות בדרשותיו של המחבר – ידועים לו למחבר מן הנסיון… כי הגע בעצמך: כלום יש אדם בעולם שירגיש וידע כל כך בצערם וקרבנותיהם של בחורי ישראל, המוסרים את נפשם על לימוד התורה מתוך כפן ועוני, כשם שמדגיש את זה ריש מתיבתא בישראל מטעם זה מובן גם כן, למה יעשו ביחוד רושם עז וחזק, הדרושים "עץ חיים" הבאים אחרי החידושים על כל פרשה ופרשה, והמוקדשים ברובם לרעיון החזקת התורה ולומדיה (ראה דרוש "עץ חיים" לפרשת נח, חיי שרה, שמות, פקודי, צו).

לתודה מיוחדת ראוי המחבר בשביל פזרונותו היתירה, בדרשותיו "ואין המחבר דנן נוהג את המנהג של "עשרין מקמצין". אדרבה: פזרן הוא, טוב עין. פלפולו אינו פלפול דחוק השואב ויונק מסברותיו העצמיות של המחבר. ברם כל דברי המחבר מוטבעים בדברי מורינו רובותינו הראשונים והאחרונים, זכרונם לברכה. בין ספרי הדרוש שהופיעו בשנים האחרונות מעטים המה הספרים שיהיו מלאים כל כך בקיאות כספרו זה של המחבר. כי על כן אגב פלפולו ודרשותיו מפזר המחבר לפנינו בפזרנות רבה מלא חפניו: מדרשי חז"ל מבבלי וירושלמי, מדרשים, מכילתא, ספרא וספרי, ראשונים ואחרונים, חקירה, קבלה, ספרי יראים, מוסר ועוד. בטוב טעם והשכל, בהגיון בהיר ושפוט יודע לשלב ולענוב דברי תורה אלו באלו, להקבילם אלו מול אלו, ולהשכין שלום בבית־מדרש האגדה וההלכה. וכה תרום ותתנשא לעינינו תורתתנו הקדושה בת עין הפנים-לתורה אחת תמימה ושלמה, שכל דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

הרב אברהם נפתלי גולדברג נהרג בשואה, הי"ד.