ועשו להם ציצית, במדרש זהו שאמר הכתוב אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה. נראה לי דהנה כלל גדול וסימן מובהק יש לידע מי עובד את ה' בתמימות, והאות הוא אם גם בניו הולכים בתורת ה' ומתנהגים כדת, אז בטח אביהם ירא ה' באמת, וכמו שפירש האוהל יעקב פרשת תולדות הפסוק מתהלך בתומו צדיק אז אשרי בניו אחריו עיי"ש.

[וזה לשונו האוהל יעקב שם: דע כי מטבע האדם ותכונתו להוליד כצלמו ודמותו דומה אליו באיכותו ומזגו וגזרת תארו, כי כן הוא כח האב להיות הנצר משרשיו יפרה כמוהו אחד בתואר. ואם הוא איש לבן בעור בשרו בהיר וזך, אזי יצהיל גם כן עור תולדותיו. וההיפך בהיפך. אבל הנה לפעמים יקרה כי האיש הבהיר והצח יוליד תולדה הכהה בעור בשרה, והעילה לזה הוא כי זכות האב ובהירתו, איננו מעצם תולדתו, בלתי מצד תרבותו בכיבוסיו בנתר ובורית עד כי הלבין עצמו למראה אדם. אולם התולדה אשר יוליד ההכרח שתהיה כפי איכות תולדתו ותכונתו כי היא נשארה אתו במשמר:

 וכמו כן הוא הדבר באיכות שלימות הנפשיות, כי אם יהיה המוליד בר הלבב נקי וצדיק מרחם אמו, יצמיח צמח טוב ושלם, כעדות החכם מכל אדם (משלי כ') מתהלך בתומו צדיק אשרי בניו אחריו. הוראת מלת בתומו על איש התם מעודו, והוא הסבה לשיהיה אשרי בניו אחריו. אבל לא כן האיש אשר כחותיו הנפשיות נוטיות לעבר את פי ה' ח"ו ואל מה שמתנגד לרצונו אך היא לוחם עמהם ומתגבר עליהם ומכריח עצמו למצות ה' יתברך ועבודתו מיראת העונש, אזי יהיו תולדותיו כלולים בתכונת נפשותם מה שבנפש מולידם, ואין בידם מאומה מטובו החיצונית:

 והוא שהפליג המשורר האלקי ע"ה בשבח הצדיקים ברי הלבב החפצים ומשתוקקים באוות נפשם אל מצות ה' יתברך, ואמר (תהלים קי"ב) אשרי איש ירא את ה' במצותיו חפץ מאד, והעלה בזה, גבור בארץ יהיה זרעו דור ישרים יבורך:]

ואחר כך, ועשו להם ציצית. וציצית לשון ראיה, כפירש"י, ר"ל בני ישראל יראו ויביטו על כנפי בגדים, הם הבנים, כמו שכתוב בזכריה הסירו את הבגדים הצואים, וכפירוש רש"י ומצודות – וראיתם אותו – ומתוך התנהגת הבנים תראו ותכירו את האב ותדעו מה טיבו.

והנה תוספות בבא בתרא קי"ט כתב מקושש לשם שמים נתכוין, וראיה מבנותיו שקבלו אחוזת נחלה, וכפירוש הגר"א ז"ל, הבאתי לעיל על הפסוק מי זה האיש וכו', ושם יראה. ויש להבין בזה המשך מקושש לפרשת ציצית.

אבל לפי זה יקשה אם מקושש לשם שמים מתכוין, למה סקלו אותו. ובחידושי מהרש"א ב"ב, כתב כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזה מיתה וכו' הווה ליה מלאכה שאין צריך לגופה וכו', ומי הוא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב, עיין שם.. ואם כן נהרג מקושש משום שהסתיר דבריו בלבו ולא גילה אותו לשום איש.

ויש לומר דלהמדרש היה קשה קושיה הנ"ל, לכן מביא הפירוש אור זרוע וכו', דמצינו תורה נקראת אור ותורה אור, וזריעה היא מונחת בקרקע טמורה ונעלמה, ורבי יהודה בן בתירא מכנה בב"ב קי"ט את צלפחד לצדיק, כמו שאמרו, אתה מוציא לעז על אותו צדיק – וזהו שאמר אור זרוע לצדיק. הצדיק הוא צלפחד, זה מקושש, זרע והטמין האור הוא תורתו מה שמתכוין בחילול שבת, ולישרי לב שמחה, והוא גנוז מחשבתו בלבו ולא גילה הדבר לשום איש, והוא שמח בזה כי אם לא יגלה הטעם יוסקל ולא יחללו אנשי מדבר עוד שבת, ויתקדש שם שמים ברבים עבורו, והוא באמת צדיק היה הניכר ע"י כנפי בגדיו, הם בנותיו, כנ"ל.

(זכור ושמור)

—

הרב אשר אנשיל יונגרייז, הרב דקהל יראים דיאנדיאש, בן הרב משה נתן הלוי זצ"ל אב"ד דק"ק טיסא פירעד מחבר הספרים מנוחת משה, תורת משה נתן וקונטרס נייח נפשיה, בן הרב אשר אנשיל אב"ד ק"ק טשענגער, מחבר ספר מנוחת אשר. חיבר את ספרי זכור ושמור חלק א, זכור ושמור חלק ב, המיוסדים כולם על מצוות השבת, והוציא עם אחיו את ספרי אביהם.

בהקדמה מנוחת אשר ח"ב (ברוקלין תשע"ד) כותב הרב אלעזר אריה הלוי יונגרייז: גיסי הגאבדק"ק טיסא פירעד הלך בעקבותיו (של אביו), וכל רואיו הכירו כי בן גדולים הוא. בן לאביו מורי וחמי זצ"ל, נכד הגאון מופת הדור מו"ה מאיר אלמאש זצ"ל, ונכד הגה"ק ר' שמואל פאפא הלוי יונגרייז, ונכד האי רב גאון מו"ה אשר ווינער זצ"ל, ולמעלה בקודש זי"ע. הכרת פניו ענתה בו צדקתו ובר לבבו, ובחוליו היה בעיר המלוכה וויען, ולא רצה להיות בבית החולם קליניק, על כי אשה משמשת שם את החולים, והוציא על זה הוצאה רבה קרוב לאלף זהובים, שיבוא הפרעפעסער לביתו, ושימשו איש ולא אשה. ובמסתורים תבכה נפשי בזכרי כי עוד בימי עלומיו נשל נעלי הילדות מעל רגליו. וראינו בו פרישות וקדושה אשר לא אוכל להעלות על הכתב מטעם הכמוס. עכ"ל.

בספר תולדות אנשי מופת מובא:

הרב הגאון מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז אבדק"ק דיאנדאש, חיבר ספר זכור ושמור עה"ת ליקוט גדול מעניין שמירת שבת קודש, והיתה לו מסירת נפש גדול בענין הזה. היה תלמידו של הגה"ק בעל מח"ס נטע שורק זצ"ל אבדק"ק טשאטה, נפטר ו' שבט תש"ב לפ"ק. עכ"ל. (24/01/1942).

העתק נוסח מצבתו:

הרב הגאון הצדיק המפורסם הדרשן המפואר שלשלת היוחסין כקש"ת מו"ה אשר אנשיל הלוי יונגרייז זצ"ל בעהמ"ס זכור ושמור ב"ח שהיה רב אב"ד ורועה נאמן מ"ב שנים פה קהל יראים, נפטר בן ס״ז שנים ש"ק ו׳ שבט שב"ת לפ"ק בעיר הבירה, בן הגה"צ בעל מנוחת משה ותורת משה נתן אבדק״ק ט׳ טירעד, ונכד להגה"ק בעל מנוחת אשר אבדק"ק טשענגער זצוק"ל, — שם אמו חיה פערל מגזע תוס׳ יו"ט זי"ע

אבן מקיר תזעק פה טמון רבינו

שבת משוש לבינו אדונינו מורינו

ראש קהלתינו לזאת תרמע עינינו

אשריך קהלה זכית לדגול מרבבה

נודע בשערים המצוינים בהלכה ואגדה

שבת הקודש היה אוצרו ובבת עינים

יסד חברות ועמד על משמרתו בלי עצלתים

למד עם תלמידים ואל שמים פרש הכפים

הלכת חיש מהר למצוא מנוחת עולמים

לנו עזבת חשך יגון אנחה ומרורים

וי להא׳ שופרא שעזבת בתחתונים

ידיך שא ורחמים תעורר במרומים.

הערת העורך:

אתר זה מתמקד בדברי תורתם של הנספים בשואה.

לכאורה, הדבר מצריך להגדיר מה נכלל בכלל דברי תורה ומי נכלל בקבוצת ה'נספים בשואה'. יש המעלים שאלות וחקירות, כגון האם מי שנפטר בגיל שיבה על מיטתו בזמן הכיבוש הגרמני הוא בכלל הנספים? האם בצוק העתים נמנעו ממנו מזון ותרופות שקרבו את מותו? והאם מי נפטר מהתקף לב בהיותו חשוף לצרות ולזוועות, גם הוא בכלל הנספים? ומה אם לבו לקה בשל כך בהיותו מחוץ לשטח כיבושם של הרוצחים הנאצים ימ"ש? ומה לגבי מי שברח לאזורי כיבוש של הרוסים וסבל מהם שם לפני מותו, ועוד ועוד.

לעניות דעתי אין פסול בלמידת תורת חיים ועריכת הכרות עם מוסר התורה, גם אם הדברים אינם עומדים תמיד בהגדרות המחמירות של 'תורת מי שנספה בשואה'. לכן ראיתי לנכון לכתוב על הרב אשר אנשיל יונגרייז זצ"ל, אף שנפטר בהוגריה, אומנם בזמן היותה בת בריתה של גרמניה הנאצית וצוררת יהודים, אך עוד לפני כיבושה של הונגריה על ידי הגרמנים. רבים מאנשי קהילתו ומשפחתו נספו בשואה, ויהיו הדברים הנלמדים שם לעילוי נשמתם ונשמת רבם הגדול ונשמות כל קדושי ישראל.

הנה שם זה ארץ ישראל הוא עוד משנים קדמוניות מימי נביאים ראשונים, אבל צריך להבין שם זה למה? הלא הו"ל להקרות בשם ארץ העברים, כמ"ש יוסף כי גנב גנבתי מארץ העברים, ולפרעה נאמר כמה פעמים כה אמר ה' אלקי העברים, ובאמת שם זה הוא צור מחצבתינו, ראש אומתינו אברהם אע"ה שהיה נקרא אברם העברי, וא"כ מה נשתנה לקרוא שם הארץ משם אבותינו ומשם אלקי העברים? גם קשה מ"ש בתורה דבר אל בני ישראל, הגם ששם זה ע"ש יעקב אע"ה, אבל טפי הול"ל דבר אל העברים, כי משם יצא חוטר גזענו ושם כולל האבות?

אבל י"ל עפ"י מ"ש בילקוט קדושים אמר הקב"ה לישראל איני כבשר ודם.  מלך בשר ודם אין רשות להקרות בשמו, אבל ישראל נקראו ע"ש של הקב"ה, הקב"ה נקרא אלקים וקרא לישראל אלקים שנאמר אני אמרתי אלקים אתם וכו' עכ"ד, וכ"ה בב"ב ע"ה.  ואיתא בזוה"ק דחד מן שמותיו של הקב"ה הוא ישראל, ועפ"ז מפרשים שמע ישראל, דהיינו שאנו מייחדין אותו לעדות שאנחנו מקבלים מלכותו עלינו, ורצה הקב"ה בנצחיות כמו ע"כ יקרא ליעקב ובניו, ישראל על שמו כמו שהוא יתברך קיים נצח, חי לעולמי עולמים, כך ישראל בניו נצחיים לעולם ואי אפשר לעולם רגע בלעדיהם, ולכך נאמר בכל התורה שם בני ישראל כי הוא דבר המעמיד ומקיים אותם לעולמים.

והיינו טעמא דשם הארץ נקרא ארץ ישראל, כי קדושה ראשונה – קדשה לשעתא וקדשה לע"ל הגם שכעת באו גוים בנחלתך ונראה כאדמת נכר, אבל שם ארץ ישראל הוא כמו משכון שתחזור הארץ לבעליה הראשונים (נחלה לישראל).

ארץ ישראל נקרא ד' שמות, ארץ ישראל, ארץ צבי, ארץ חיים, ארץ קדושה (ר"ת יצחק), וזהו שאמר השי"ת ליצחק אין חו"ל כדאי לך — וסופי תיבות "מילה" וזה כוונת הכתוב ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ כמבואר בזוהר הק' פרשת לך, מאן דאתגזר אית ליה חולקא בהאי ארץ. (עטרת שלמה).

ארץ ישראל שהוא העיקר נקרא ארץ סתם, כי הוא תכלית הכוונה בארץ, ומה שהוא טפל לה נקרא חוצות, מלשון חוץ, ר"ל דבר שהוא חוץ  לעיקר, גם ע"ד האמת נקרא ארצינו כי היא ארץ חמדת ורצונו יתברך בב, וכבר ידעה שארץ ישראל נחלת השי"ת, ועליו הוא אומר ההר חמד ה' לשבתו, ע"כ נתנה לעם בחר לנחלה לו, ואחר שהיא נחלתו יתברך, לא המסיר העם והארץ למזל או לשר משרי מעלה אשר חלק אותם לכל העמים, כי חלק ה' עמו והוא אלקי הארץ (הרשב"א בח"א מ"ס תענית).

ארץ ישראל אשר ישבו בה אבותינו בימי קדם והיו לעם מיוחד אשר עמד ברשות עצמו, נקראת בשם ארץ ישראל – ובפי העמים פלשתינה על שם חבל ארץ פלשתים.  אמנם בימי קדם . עוד בטרם שירשוה בני ישראל קראוה ארץ כנען, גם ארץ האמורי, גם ארץ העברים, על שמות העמים והשבטים אשר ישבו בה, אך מעת שנכנסו אבותנו אל הארץ וירשוה,  מימות יהושע בן נון, היתה הארץ לארץ ישראל כי העמים והשבטים האחרים שישבו בה מקדם נשמדו ברובם, רק עם הפלשתים נשאר במערב הארץ ועל רצועת חוף הים, מקום מושבם הראשון — השם הזה גרם אח"כ כי היונים כנו כל הארץ בשם פלסטינה . (הנכון פלשתינה) הגם שבימיהם לא היה זכר כבר לעם הפלשתים, אנחנו כמובן  נכנה את  ארצינו רק בשם ארץ ישראל הקדושה, כי היא היתה ארצו של עם ישראל בעבר והיא תשאר ארצנו היחידה לעולם ועד…

ארץ ישראל נקראת ארץ החיים כי שם מקום ירידת הנשמות ועליותם, ותכלית בריאתה בא"י היה כי שם נברא אדם הראשון כי ארץ חיים של מעלה אשר משם הנשמות יורדות לארץ החיים של מטה, ושוב חוזרין למעלה במיתתן ושוב בעת התחיה ב"ב ירדו למטה בארץ החיים (מהרש"א בח"א).

וצריך כל איש ישראל לחבב את ארץ ישראל ולבא אליה מאפסי ארץ בתשוקה גדולה כבן אל חיק אמו כי תחילת עוונינו שנקבעת לנו בכי לדורות, יען מאסנו בה שנאמר תהלים ק"ו וימאסו בארץ חמדה, ובפדיון נפשנו מהרה יהיה כתוב (שם ק"ב) כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו ושם וגו' אתה תקום תרחם ציון. ולפיכך היו האמוראים מנשקים עפרותיה ואבניה בבואם אליה, ומה טוב ומה נעים לשיר שיר ידידות אשר יסד רבינו יהודה הלוי עליה, באהבת רבה, תחלת השירה "ארץ הקדושה יקרה, חמודה" וכו'.  כן אנו משוררים על ציון רבי יהודה ב"ר אלעאי כל ערב ראש חודש כשמחה רבה ומחננים לאל, אל יגרשנו מעליה. גם הקרובים והרחוקים אשר חוצה לה ראוי להם שיהיו נכספים ותאבים אליה כי כשם שבחר בהם, כך בחר בא"י ויחד אותם לה, ואין נקראים גוי אחד אלא עמה, שכך פירש רשב"י בזוה"ק פרשת אמור דף צ"ג על קרא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו' וממנו (מאברהם אבינו) נלמוד לדורות, אנחנו יוצאי חלציו להיות נכספים כמוהו, אע"פ שיושביה בצער על מנת כך נהיה שמחים ביסורין (מספר חרדים דף נ"ו ומובא בשלה"ק דף צ"ד).

הנה כי כן אשרי האיש המצפה לעלות ולראות בארץ חמדה, לנשק באהבה אבניה ועפרותיה.

(מסעות משה)

—

הרב משה טננבוים הי"ד נולד בשנת תרמ"ו לאביו הגה״צ רבי מנחם מענדל הי"ד אב״ד פילעק.  למד תורה מאביו, בישיבת אוסדארף אצל הרב שמואל רוזנברג זצ״ל מח״ס באר שמואל זצ״ל, ובישיבת הוסט אצל הרב משה גרינוולד זצ״ל מח״ס ערוגת הבושם. בשנת תרס"ד נשא לאשה את בת דודו הרב מאיר טענענבוים זצ״ל אב״ד פילעק, טורנא ופוטנאק יצ״ו מח״ס לוית אור על מגילת אסתר וס׳ דרשות אמרי מאיר (שיצא לאור בתרפ"ט, בידי הרב משה טננבוים). לאחר חתונתו לימד בישיבת חותנו. בשנת תרע״ד נבחר לכהן כאב״ד מילדוי ספשי שבצכוסלובקיה ועסק בתורה ובחסד. בעקבות ביקורו בארץ ישראל בשנת תרפ"ד כתב את ספרו "מסעות משה" (טורנא, תרפ"ה). בספר זה תיאר בפירוט את תכונת הארץ ויושביה.

הרב טננבוים נהרג עם אשתו וקהל עדתו ביום ג' בסיון תש״ד. הי"ד.

בנו, הרב שלום דוב טננבוים, שהצליח לעלות לא"י בשנת תש"א ונותר השריד האחרון מכל בית אביו, פתח בית מדרש לתורה ורבנות במונטריאול שבקנדה.

לא מצאתי את שאר כתביו של הרב משה הי"ד, מלבד תשובה ב"המאסף" (שנה יח, תרע"ג) וחידושים שהובאו בספר "שארית מנחם".

לעיון נוסף בתולדותיו, עיין בהקדמת בנו למסעות משה ובמאמרו המאור וזכרון בספר.

רבי זלמן אוסובסקי הי"ד אב"ד סלובודקה היה אומר על הפסוק בפרשת ואתחנן (ד,ט) "רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים…", שהאזהרה "השמר לך פן תשכח", נאמרה במיוחד על השוכח חידושי תורה של עצמו. כי מלבד ששכחת הסברא היא בגדר מעוות לא יוכל לתקון, הרי הסברא המחודשת משמשת כציון, שעל ידה נזכר כל הענין כולו. ואם שוכח החידוש שוכח כל העניין. וזהו שנאמר "לך". לפיכך העצה היעוצה היא, לעלותם על הכתב ולעיין בהם מזמן לזמן. ומתוך כך מתרעננים ונזכרים עניינים שלימים.

(הקדמת "נר למאור", שהובאה גם בעטרת המקרא ובמאורה של תורה לפרשת ואתחנן).

מקורות: "אנציקלופידיה של גלויות", "אנציקלופדיה שמע ישראל", "בקדושה ובגבורה" עמ' 28, "חורבן ליטע" עמוד 24, ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״ מאת ל׳ גרפונקל בהוצאת יד ושם, "תבונות" חלק ה – תש"ה, יתד נאמן- מוסף שבת- גיליון 51 תשע.

—

הרב שלמה זלמן הי"ד ב"ר יוסף ברוך אוסובסקי (תרמ"ג , 1883- תש"א, 1941), אב״ד סלובודקה, נולד בקרלין ולמד בישיבת מיר. בימי מלחמת העולם הראשונה גלה לרוסיה, שם שימש רב בקופיאנסק. מונה לר"מ בישיבה לצעירים שייסד הרב אהרן בקשט בפולטובה. לאחר המלחמה חזר והשתקע בסלובודקה והיה לאחד מאברכי הקיבוץ של ר' איצל. נשא לאשה את בתו של הגאב״ד דנרינקישוק ר׳ אריה ליב וולפרט זצ״ל. בהמשך מונה להיות רבה של סלובודקה. חיבר חידושים על כל הש"ס ולא הספיק להדפיסם. חידושיו הודפסו בחוברות שהוציא לאור ע"י ישיבת "בית ישראל". החל בהדפסת ספרו "כרם שלמה", אך בשל פרוץ מלחמת העולם השניה לא הושלמה ההדפסה.

בימים הראשונים לכיבוש הנאצי, בליל אור ליום חמישי, א' בתמוז תש"א (26.6.1941), ערכו פרטיזאנים ליטאיים וסתם גויים מקומיים, טבח מזעזע ביהודי סלובודקה. דם יהודי הופקר לחלוטין. 800 יהודים באכזריות נוראה בירי, בסכנים וקרדומות. "אין הפה יכול לדבר מה היה מראה השחיטה הנוראה בסלבודקה, כשמכל הרחובות נשמעו יללות נוראות וקולות של 'שמע ישראל'…" (חורבן ליטע). "כן הציתו בתים על יושביהם מבני ישראל שנשרפו חיים בלהבות, הטביעו יהודים עטופי טליתות במימי ה'ויליה', התעללו במאות אנשים חיים שנחטפו והובלו לככר גדולה מחוץ לעיר, שמה כילו בהם חמת יצריהם האפלים במכות ובשאר עינויים. ששים יהודים נרצחו בראש חוצות קובנא, בחצר מוסך של מכוניות, במוטות ברזל לעיני המון גדול של ליטאים צוהלים…" (ספר ״קובנה היהודית בחורבנה״). ראשוני הקורבנות היו גדולי התורה ותלמידי הישיבות… נרצחו בפרבר סלובודקה הרב זלמן אוסובסקי וראש ישיבת סלובודקה הרב ר' שרגא פייבל הורוביץ. באותו הלילה נספו הרבה בני ישיבה (בקדושה ובגבורה).

הטבח הראשון של יהודי סלובודקה הגיע לשיאיו האכזריים, עת רב הקהילה המקומית, רבי זלמן אוסובסקי, ישב בביתו ועסק בתורה, ספון בחדר לימודו… (אנציקלופדיה שמע ישראל). לאחר שהרב נקשר ונרצח, התעללו הרוצחים בגופתו והציגו אותה לראווה בחלון עם מסר מאיים לכל היהודים. יחד עם הרב נרצחה אשתו הי"ד ובנם היחיד, העלוי המצויין, הרב יהודה הי"ד.

האדמו"ר הקדוש רבי אברהם אלימלך פרלוב הי"ד (תרנ"א-תש"ג, אנציקלופדיה לחסידות א', עמ' נז), המפורסם מבין ששת בניו של האדמו"ר "הינוקא" רבי ישראל מסטולין ("הפרנקפורטער"). נולד בתרנ"ב, 1892.
כבר בצעירותו החל רבי אברהם אלימלך נוהג בדרך הקדושה והפרישות, חסידים מספרים כי היה יושב ולומד שעות ארוכות כשהוא מצמצם בזמן השינה ושאר צרכי הגוף, את מזונו היה רבי אברהם אלימלך בולע בלא לעיסה על מנת להמעיט את הנאת האכילה וליהנות כמה שפחות מן העולם הזה.
בשנת ה'תרפ"ב נפטר הינוקא מקרלין – אביו של רבי אברהם אלימלך, והותיר אחריו ששה בנים. הגדול שבהם היה רבי אשר שהתגורר בסטולין ולא נהג באדמו"רות, שני לו היה רבי אהרן שדר בוורשה ואף הוא לא נהג באדמו"רות אך סביבו נאספה חבורת חסידים מצומצמת שראו בו את רבם. הבן השלישי היה רבי יעקב חיים שהנהיג חצר חסידית קטנה בדטרויט שבארצות הברית, הבן הרביעי היה רבי משה שכיהן באדמו"רות בעיירה סטולין, הבן החמישי היה רבי אברהם אלימלך והבן השישי – רבי יוחנן שהיה אדמו"ר בעיר לוצק.
רוב חסידי אביו ברוסיה ובארץ ישראל נהו אחרי רבי אברהם אלימלך. אך הוא לא רצה להפוך לאדמו"ר ולהנהיג חסידים והמשיך בעבודת ה' בקרלין, ברם, חסידים רבים נתנו בו את עיניהם וביקשוהו כי ייעתר להם ויהיה למנהיגם. רבי אברהם אלימלך עדיין סירב למטלה והחסידים פנו אל חמיו האדמו"ר רבי מרדכי יוסף טברסקי מזלאטופולי זצ"ל על מנת שישפיע על חתנו, בנוסף נסע זקן חסידי קרלין רבי חיים מנדל אל חצרו של האדמו"ר רבי ישראל מצ'ורטקוב זצ"ל על מנת שאף הוא ישפיע על רבי אברהם אלימלך כי יואיל לעטר עצמו בכתר אותו מבקשים ליתן לו. רבי חיים מנדל הגיע לצ'ורטקוב בערב שבת ונכנס אל רבי ישראל לנתינת שלום, מיד לאחר מכן הוציא רבי חיים מנדל מכליו מכתב מזקני חסידי קרלין בו הם מבקשים מרבי ישראל כי ישפיע על רבי אברהם אלימלך לטובתם, רבי ישראל עיין במכתב ואחר אמר 'מה? הוא מסרב? אנו נכתוב לו מכתב ואז כבר ירצה…'. במוצאי שבת לאחר הבדלה התיישב רבי ישראל מצ'ורטקוב וכתב מכתב בעצם יד קודשו אל רבי אברהם אלימלך ובו הוא מורה לו ליטול על עצמו את עול האדמו"רות, המכתבים מרבי ישראל מטשורטקוב ומרבי מרדכי יוסף מזלאטופולי הגיעו אל רבי אברהם אלימלך ושכנעו אותו ליטול על עצמו את כתר ההנהגה.
בן ל' שנים היה רבי אברהם אלימלך עת נעשה לאדמו"ר והחל מנהיג את חצרו מקרלין. המוני חסידים מחסידי קרלין – סטולין ואחרים נהרו אחריו, ובייחוד היו דבקים בו חסידי קרלין בארץ ישראל שהתגוררו בערים ירושלים, צפת וטבריה. כדי למנוע מחלוקת עם חסידי אחיו האדמו"ר רבי משה מסטאלין עבר להתיישב ולהקים את חצר האדמו"רות בעיירה קארלין הסמוכה לפינסק שרוסיה הלבנה. הקים את ישיבת קארלין בלוניניץ.
ארבע פעמים ביקר רבי אברהם אלימלך בארץ ישראל ובאחת הפעמים אף קיבל אישור כניסה אל מערת המכפלה בחברון, מקום קברי האבות, רבי אברהם אלימלך סרב להשתמש באישור זה וטען כי לא הכין את עצמו כיאות לפקוד את קברי האבות.
חודשים ספורים לפני תחילת מלחמת העולם השנייה, כבר החל כוחם של הנאצים ימ"ש לעלות, ורבי אברהם אלימלך ראה בעיני קודשו את הסכנה המרחפת על יהדות אירופה. בראש השנה תרצ"ט, 1938, שינה רבי אברהם אלימלך מהנהגתו ואיחר להגיע לבית המדרש לתפילת המוסף. לכשהגיע, במקום להתחיל בסדר תקיעת שופר ניגש רבי אברהם אלימלך אל הבימה והחל זועק בבכי ובתחנונים אל מלכו של עולם כי ירחם ויחוס על בניו ויצילם מכל רע, אחר הוסיף רבי אברהם אלימלך ואמר כי לו היה הדבר בכוחו הרי שהיה מורה לבטל את מצוות תקיעת השופר באותה שנה ולגזור צום ותענית על הציבור כשם שגזר מרדכי הצדיק בשושן בחג הפסח, בעת שרצה המן הרשע להשמיד ולהרוג ולאבד את כל היהודים.

במאמץ אחרון למנוע את הגזירה נסע רבי אברהם אלימלך בקיץ של אותה שנה לארץ ישראל על מנת להשתטח על קברי אבות ולעורר צדיקים ממנוחתם למען בניהם. בחצות הליל התכנסו יהודים רבים בעצרת תפילה אותה יזם רבי אברהם אלימלך בכותל המערבי ולאחר שהשתטח על קברו של רבי שמעון בר יוחאי במירון ועל קבריהם של צדיקי צפת התבטא רבי אברהם אלימלך ואמר 'חשבתי שנצליח לפעול'.
לאחר שהות של חודשים בארץ, שלשה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה רבי אברהם אלימלך את הסכנה הקרבה על קהילתו שבקרלין ולמרות שחסידיו ביקשו ממנו שישאר בארץ, מיהר וחזר בספינה האחרונה שיצאה ושב לעירו על מנת להיות עם חסידיו בשעת צרתם. ביציאתו מהארץ, ליווה אותו קהל גדול של חסידיו לתחנת לוד. את מעשהו הסביר רבי אברהם אלימלך כי הקב"ה שונא את מי שעוזב את עירו בשעת סכנה ומציל את עצמו לבדו. (ראה באתר גנזך קידוש השם מאמר על מסעו של רבי אברהם אלימלך לארץ ישראל, וראה מאמר המשך שם).

בתחילת מלחמת העולם השנייה עבר מחוז פינסק כולו כולל הפרבר קרלין לידי הרוסים וזאת לפי הסכם חלוקת פולין – הסכם ריבנטרופ – מולוטוב. בתקופה בה שהו הרוסים בעיר הם עשו כל שיכלו על מנת לעקור את סממני הדת מישראל ובין השאר הורו על סגירת כל מוסדות היהדות בעיר ביניהם כל המקוואות בעיר, רבי אברהם אלימלך לא נכנע לרוסים ובחשכת ליל בנה מקווה בחצרו במקום המקוואות שנסגרו בפקודת השלטונות והמשיך להנהיג את חסידיו בתנאי מחתרת תוך מסירות נפש. (ראה באתר גנזך קידוש השם מאמר על פעולות המסורה של רבי אברהם אלימלך למען היהדות, תחת עינו הפקוחה של השלטון הרוסי).

כעבור קרוב לשנתיים, במסגרת 'מבצע ברברוסה', כבשו הנאצים את חלקי פולין שהיו ביד הרוסים ובתוכם את העיר פינסק ואת קרלין. כחודש לאחר כיבוש העיר הוצאו להורג על ידי הנאצים בתוך יומיים בלבד למעלה מעשרת אלפים יהודים מיהודי פינסק, כעבור תשעה חודשים הוקם גטו פינסק בתוכו נכלא רבי אברהם אלימלך יחד עם שאר היהודים. בתוככי עמק הבכא הוסיף רבי אברהם אלימלך לשמור על עוז רוחו ולתמוך ולעודד את אחיו היהודים הנדכאים, כך המשיך בדרכו עד לחיסול הגטו על ידי הנאצים.
לפי עדויות שונות נהרג רבי אברהם אלימלך על קידוש השם בידי הנאצים ימ"ש בעת חיסול גטו פינסק ביום י"ד במרחשון שנת ה'תש"ג, 1942. חסידי קרלין מציינים את יום השנה בי"ד בחשוון, אף שהתאריך המדויק הינו מוטל בספק.
בשנת תשכ"ב יצאו לאור חיבורו "קונטרס פני אלימלך" בתוך "ילקוט דברי אהרן".

מקורות:
אתר MyTzadik, ויקיפדיה ועוד

ובאחיכם איש באחיו לא תרדה בו בפרך.

קשה הכפל באחיכם איש באחיו. אבל זה הצער היותר גדול שאח ירד באחיו בפרך, כמו שברזל המכה בברזל קולו יותר גדול מהמכה בדבר אחר, כי את אחיו הוא מכה, כמו שכתוב במדרש.  ועיין מקרא מפורש ומ״ש לקמן בבחקתי (כו,יז).

ונסתם לפני אויביכם ורדו בכם שונאיכם.

בספר תוס' ברכה כתב חילוק אויב לשונא, אויב מראה שנאתו בגלוי, ושונא לפעמים רק בלב ואינו עושה פעולה רעה, וזהו שאמר בקדושים (יט,יז) לא תשנא אח אחיך בלבבך, ובמסעי (לח,כא) באיבה הכהו, ואסתר (ז,ו) איש צר ואויב על המן ועל מעשיו, ומ"א (ח,לז) כי יצר לו אויבו בגלוי ובפועל, ורש"י דברים (א,מד) וירדפו אתכם כאשר תעשנה הדבורים, כמו דבורה כשנושכת מיד מתה, כך אויבכם, וזהו שאמר ונגפתם לפני אויביכם העושי רע בפועל, ויען כי לאחר-כך ימותו, יתחייב כי אחר כך ירדו (ימשלו) בהם שונאיכם בנסתרים, ועיין פרקי דר' ישמעאל משפטים רמ"ב. להיפך מזה – חז״ל אמרו הקללה הגדולה שהשונאים הם אחיכם, כמשל הגרזן שהעצים יראו ממנו, ואמר לו אם לא יהיה להגרזן בית יד של עץ מאחיהם לא ירע להם כלום, והחתם סופר מפרש המסורה שהביא הזהר חקת (קפד.) ב׳ פסוקים שכתב "אותו" אל תירא אותו (חקת כא, לד) עד דרוש אחיך אותו (תצא כב,ב), והכוונה על תירא אותו מהגוי בלבד, רק עד דרוש אחיך אותי, אם אחיך יתערב בדבר וייתן עצות להגוי אז יש לראות ממנו, ועיין מה שכתבנו לעיל בפ׳ בהר (כה,מו).

 —

תולדות הרב יוסף פצנובסקי הי"ד

הרב יוסף פצנובסקי הי"ד ב"ר משה יהודה (תרל"ה, 1875 – ב' בסיוון תש"ב, 12 במאי 1942) הוא מחבר הספר פרדס יוסף על חמישה חומשי תורה.

נולד בפולין למשה יהודה ובלומה לאה לבית מיזליש. היה מצאצאי ה"נתיבות המשפט". את השכלתו התורנית רכש במחיצת בן-דודו הרב יחיאל מיכל הכהן בעיר זאקראטשין (פלך וורשה). בספריו ציטט פעמים רבות מדברים שכתב בנערותו. נישא לרוחמה, בתו של צבי הירש הלוי מלאסק. נמנה עם חסידי גור. לאחר נישואיו התגורר בפאביניץ. הוא עסק בסחר בעצים, אך את עיקר זמנו הקדיש ללימוד תורה ולכתיבת ספריו. בהקדמה לספרו פרדס יוסף על חומש בראשית כתב: "כל באי בצל קורתי וחנותי ראו זאת כי תמיד לא שקטתי ולא נחתי, רק הגיתי במצולות ים התלמוד. וכל הימים לרבות הלילה כי גם בלילה לא שכב ליבי. ויהי בבוקר והנה היא לאה-ליאות ויגיעות רבות".

רבי מנחם מנדל אלתר הי"ד כתב עליו: "הנמצא כזה איש אשר הנהו טרוד על המחיה ועל הכלכלה ונמנה בין סוחרי ארץ. עם כל זאת יוסף הוא השליט ברוחו פי שניים, לקבוע עיתים לתורה ולחדש חידושים, לעשות ציצים ופרחים לתורה, ויגעת ומצאת תאמין".

הרב יוסף פצנובסקי כתב וערך מספר ספרים, שהבולט שבהם הוא פרדס יוסף על התורה, המכיל ליקוט רחב של פירושים, שאלות ותשובות וחידושים על סדר פרשיות התורה, שלוקטו ע"י הרב פצנובסקי מעשרות רבנים ודרשנים, ידועים ואלמוניים.

בשנים 1930 – 1939 הביא לדפוס בלודז' ובפיטרקוב את הכרכים על החומשים בראשית, שמות וויקרא. הספר זכה לפופולריות רבה. מלחמת העולם השנייה מנעה ממנו להשלים את הדפסת הכרכים על חומש במדבר ודברים.

אשתו נפטרה בגיטו לודז, והוא נפטר שם, מספר ימים אחריה, ביום ב' בסיוון שנת תש"ב, והוא בן 67. נקבר בלודז'. רוב בני משפחתו הוכחדו בשואה, ובהם בנו הרב דוד, וכלתו הרבנית דינה בת הרב שלמה יהודה ליב הכהן הי"ד.

בשנות התשעים יצאה מהדורה מחודשת ומהודרת של הספר "פרדס יוסף", בהוצאת המכון להנצחת מורשת חכמי פולין. עורך הספרים, ערך במשך כמה שנים חיבור המשך לחומשים במדבר ודברים, במתכונת ספריו של הרב פצנובסקי.

במשך שנים לא היה ידוע מקום קבורתו בבית העלמין בלודז, אך לאחר מאמצים מרובים נמצאה מצבתו שם בשנת תשע"ט (2019).

חיבוריו

פרדס יוסף על התורה, בראשית (פיטרקוב תרצ"א), שמות (לודז' תרצ"ז), ויקרא (לודז' תרצ"ט)

גן יוסף – לקט יוסף (בני ברק תשנ"ח) ופרי יוסף מסכת גיטין (נדפס בסוף הספר חשרת מים מאת הרב יחיאל מיכל הכהן, פיטרקוב תרס"ד)

(מקורות: ויקיפדיה עם קצת השלמות מידע ממקורות נוספים).

הגאון הגדול המפורסם צדיק תמים, מוה״ר שלום ווידער זצ״ל, הי״ד, גדולי הרבנים והפוסקים בהונגריה, אב״ד דקהל יראים נירעדהאז והגליל (בארשא הונגריה, תרכ"ה 1865 – אושוויץ, ט"ז בסיון תש"ד 1944). אביו ר' חייב ליב, היה סוחר נכבד מחסדי ה"דברי חיים" מצאנז ובנו ה"דברי יחזקאל" משינובה, וממקורבי האדמו"ר ה"ייטב לב" מסיגט. הרב שלום נודע עוד בצעירותו כלמדן מובהק, עילוי ושקדן גדול, הבקי בש"ס ופוסקים. הוא למד בדטארקטאן-ברגסאז, ולאחר מכן אצל רבי יקותיאל טייטלבוים זצ"ל, בעל "ייטב לב". לאחר נישואיו עם בתו של רבי יצחק אייזיק פרידמן אב"ד נירדהאזה, היה סמוך על שלחן חותנו והתמסר ללימוד התורה יומם ולילה. בשנת תרנ"ז, מספר שנים לאחר פטירת חותנו בשנת תרנ"ד, מילא רבי שלום את מקומו כרבה של נירדהאזה ועמד שם בראש ישיבה. הוא הרביץ תורה במשך עשרות שנים, והעמיד אלפי תלמידים, מהם עמדו תלמידי חכמים גדולים ואנשי מעשה. הוא הרבה לגדור את פרצות הדור והתנגד לכל חידוש בלבוש ולכל חריגה מהמסורת המקובלת מדור דור. הוא התנגד לכל המפלגות היהודיות, ובתקופתו לא הקימה שום מפלגה סניף בנירדהאזה. בדרשותיו הנלהבות עורר את שומעיו למסירות נפש למען התורה ומצוותיה. הוא התפלל בהתלהבות ובדבקות, והרבה להסתופף בצל גדולי האדמו"רים גם בזקנותו. הוא השיב מאות תשובות לגדולי הדור על שאלות הלכתיות שונות. ופרסם את חידושיו בירחונים התורניים בהונגריה וברומניה. לאחר כינוס הרבנים בהונגריה בענין חוק הימום הבהמה, ערך הרב פסק דין מפורש בנידון, ותמציתו הועברה לממשלה.ערב פרוץ המלחמה עמד להוציאן לאור את תשובותיו ואת חידושיו בכל מכמני התורה, אותם רשם בפנקסים במשך עשרות שנים, אך הדבר לא עלה בידו. באיסור חג פסח תש"ד, גורש עם קהילתו לגיטו שהוקם בנירדהאזה. משם גורש עם שאר יהודי הגטו לאושוויץ, ימים ספורים לאחר חג השבועות לאושוויץ, ונהרג עקה"ש בט"ז בסיוון תש"ד. הי"ד. לאחר החורבן אסף בנו, רבי שלמה דב ווידער, מתוך הריסות הגיטו שרידים מכתביו של אביו, והתייגע לאחות את הקרעים ולהעתיק עד כמה שאפשר והביאם לארה״ב. שם הוציאם לאור בספר "שו"ת משמיע שלום", ניו יורק, תשל"א (1971). התווספו עליהם מספר תשובות שהיו בידי תלמידיו וצאצאיו, שרידי הדור ההוא. הספר מכיל כשלש מאות עמוד בפורמט גדול, הוא אוסף צ״ז תשובות לשאלות בארבע חלקי השו״ע. התשובות כולן כאחת בכל מקצועות התורה, מצטיינות בבהירות הרעיון, צחות השפה וחדירה לעומק הענינים. לפני הגאון המחבר הובאו שאלות בכל עניני סדרי החיים המתחדשים יום יום, ובין השאר, סוחרי מניות שאלו מה הדין לגבי שבת, חמץ בפסח, איסורי הנאה וכו׳. שאלה לגבי גזרת הימום הבהמות קודם שחיטה, כשרות אור החשמל למצוות, בעניין צורות עופות השונים, שאלות נכבדות בעניני נדה ומקואות, סם להפלת עובר בסיכון, בעניני חרם דרבנו גרשום, קידושין וגירושין אצל המתבוללים, דיני משפטים ודיני תורה, השגת גבול רבנות, הוצאת מעות רבי מאיר בעל הנס לטובת פדיון שבויים, כמה תשובות נכבדות באיסור והיתר, בדבר כותים וצדוקים ומלאכת חוה״מ, ועוד ועוד תשובות נכבדות העושות רושם עצום על כל רב ומורה בישראל. בהקדמת הספר הובאו קורות חיי הרב הי"ד, ובהם הדברים הבאים: פרשת חייו של רבינו זצ״ל מזהירה בזוהר הוד והדרת קודש, אם כאב״ד של קהלת נירעדהאז, אב ומנהיג נאמן לעדתו, ואם כראש ישיבה שהרביץ תורה והעמיד תלמידים הרבה, להם הי׳ מסור בכל לבו ונפשו, ואם כפוסק שהורה הלכה לרבים בהיותו תל תלפיות ששאלו ממנו דבר תורה מקרוב ומרחוק, שאלות קלות כחמורות, ואם כלוחם מלחמת ד׳ העומד בפרץ ללא חת וליאות. ובכל זאת לא חשך מעמל נפשו לרשום את חידושיו בשבתו באהלה של תורה ואת תשובותיו בהלכה כפוסק ומשיב, או את דרשותיו שהשמיע בקול חוצב להבות אש. עשרות שנים רשם המחבר זצ״ל את חידושיו בכל מכמני התורה, כמבואר בס׳ חסידים סי׳ תק״ל דכל מי שגילה לו הקב״ה דבר ואינו כותבו ויכול לכתוב הרי גוזל מי שגילה לו, כי לא גילה לו אלא לכתוב וכו׳ עיין שם ובפירוש הרב חיד״א ז״ל. ובשו״ת מן השמים מרבינו יעקב ממרויש ז״ל מבעלי התוספות סי׳ ל״ב כותב, ששאל אם מותר לכתוב במועד דברי תורה, והשיבו לו, אוהב ד׳ שערי ציון מכל משכנות יעקב (תהלים פ״ז ב׳), אוהב ד׳ שערים המצויינים בהלכה (ברכות ח׳ ע״א), בשמחדשים חידושים בהלכה וכו׳, וכל מי שמחשב מחשבות וסובר סברות בהלכות חמורות ובפסקים החמורים, נאהב ונחמד לפני מלך העליון, והדברים והמחשבות ההם הם כמרגליות היקרות בעיניו. ואם על אבדת כסף או שוד כסף התירה התורה לעשות מלאכה בחוה״מ, כ׳׳ש שיש לחוס על אבדת המרגליות היקרות ההן לכתבן ולחתמן למען לא יאבדו, והכותב והחותם יקבל שכר עליהם, ע״כ. וכך היו מסודרים אצל רבינו פנקסים שלמים מלאים הרבה מאות תשובות לגדולי התורה שבזמנו ולסתם תלמידי חסמים שפנו אליו בשאלותיהם המסובכות, וכן הרבה חידושים וביאורי סוגיות בענינים שונים, ודברי אגדה נעימים לחיך, ועמד להוציאם לאור להגדיל תורה ולהאדירה. אולם לשברנו הגדול לא יצא אל הפועל זממו הטוב של רבינו זצ״ל, כי אז פרצה מלחמת העולם האחרונה וסערה איומה פקדה את קהילת ישראל בגלות אירופה, באו ימי עברה וזעם, סבל ותלאות ויסורים קשים ונוראים. אללי שכך עלתה לנו. קהלות שלמות, בתוכן קדושי עליון, מאורי הדור, גאונים וצדיקים, ראשי אלפי ישראל עם תינוקות של בית רבן, זקן ונער ועולל הובלו בידי חיות טורפות לעקדת הגדולה והנוראה. השואה האיומה לא פסחה על קהילת נירעדהאז, המרצחים השפלים הגיעו שערי׳, הרסו את מעונותי׳ ורמסו כל קודש וכל יקר. במסירות נפש קיבל עליו רבינו זצ״ל את היסורים הקשים, רוחו האיתנה לא נשברה, הנה עולת בעיני רוחנו איך הוא מבלה את ימיו האחרונים ועושה את דרכו האחרונה ביחד עם הגהצה״ק ר׳ שלום אליעזר האלברשטאם מראצפערט זצוק״ל, בנו של הגאון הקדוש בעל דברי חיים מצאנז זי״ע, איך במצב איום זה נדברו יראי ד׳ איש אל רעהו, עמוקי שרעפים ממתיקים סוד ברשפי אש קודש, בבחינת הוד שבגבורה, עד הגיעו למקום העקדה באוישוויץ, שם קידש שם שמים ונשמתו הקדושה והטהורה עלתה בסערה השמימה בט״ז סיון תש״ד. נירעדהאז היהודית היתה לבז ולמרמס, בתי הכנסיות ובתי המדרשות, בתי מקדש מעט, נחרבו, וקול התורה אשר נשמע שם שנים רבות נשתתק. ירושתו הרוחנית הגדולה של רבינו הי״ד שנשארה בכתב, נעזבה בביתו המיותם, כמעט כל כתביו המרובים במקצועות שונים בתורה נעלמו ואינם בידינו הגוילין נשרפו וגם האותיות פרחו מאתנו לדאבון לבינו. אולם כיורשי רבינו הי״ד אמרנו לעצמנו כי לא נצא ח״ו ידי חובתנו אם לא נעשה כל מאמץ כדי ללקט לכל הפחות את המעט מזעיר הניתן ללקט כדי להציג יד ושם לתורתו. נכון מה שמבארים בזמננו כותבי ההקדמות לספרי קדושי החורבן האחרון שמטרתם בהוצאת הספרים לאור כדי שיהיו דובבות שפתותיהם של המחברים הי״ד, ומביאים דברי חז״ל (יבמות צ״ו ע״ב ובכמה מקומות בש״ס בבלי וירושלמי ומדרשים), אמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים (תהלים ס״א ה׳) וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב״ה, יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה, דאמר ר׳ יוחנן משום ר״ש בן יוחי כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעוהי׳ז שפתותיו דובבות בקבר, אמר ר׳ יצחק וכו׳ מאי קראה, וחיכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים (שה״ש ז׳ י׳) ככומר של ענבים, מה כומר של ענבים כיון שמניח אדם אצבעו עליו מיד דובב, אף תלמידי חכמים כיון שאומרים דבר שמועה מפיהם בעולם הזה שפתותיהם דובבות בקבר. מבלי להאריך בענין זה שכבר דשו בו רבים, ברצוני להוסיף הערה חדשה שהיא דבר בעתו בתקופה שלנו שלאחר חורבן אירופה. עפ״י מהרש״א מהדורא בתרא ביבמות שם על המאמר הנ״ל שכותב: נראה דזו היתה כוונת יעקב במה שאמר כי ארד אל בני אבל שאולה (בראשית ל״ז ל״ה), עפ״י מ״ש רש״י שכל מה שלמד יעקב משם ועבר מסר ליוסף, א״כ נצטער כמו שנצטער דוד וביקש שיאמרו שמועה מפיו, ואמר עכשיו שנטרף יוסף מן העולם אם כן לא יהי׳ מי שיאמר דבר תורה משמי וארד אל בני לשאול כאבל שאסור לו לדבר מדכתיב (ויקרא י״ג מ״ה) ועל שפם יעטה (במו״ק ט״ו ע״א ״שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו״) כך לא יהיו שפתותי מדברות. ובזה מיושב שגבי בנימין לא אמר אבל שאולה אלא ביגון שאולה, וזה שאמר יעקב אמותה הפעם אחרי ראותי את פניך (בראשית מ״ו ל׳) אמר עכשיו שעודך חי אם כן יהי׳ מי שיאמר שמועה מפי ואמותה בפעם הזאת אבל אח״כ בקבר אהי׳ כאילו חי, עכ״ל. ובדרך זה נלפענ״ד מה שאנו מברכים אשר נתן לנו תורת אמת, שהיא תורה שבכתב, בחינת תפארת, וחיי עולם נטע בתוכנו, שהיא תורה שבע״פ, חכמה תתאה, כמבואר בסידור יעב״ץ ז״ל, שכותב שם עוד שבברכה ראשונה אנו אומרים ונתן לנו את תורתו, שבתחילה נקראת תורת ד׳ ואחר שלמד נקראת תורתו (ע״ז י״ט ע״א), וזה נטע בתוכנו, להקרא על שמנו, ע״כ. ולפי הנ״ל אפשר לומר שע״י שאנו לומדים תורה שבע״פ שנקראת חיי עולם כנ״ל ומחדשים חידושים שייאמרו בשמנו, יהיו שפתותינו דובבות בקבר וממילא נחי׳ חיי עולם, ושפיר אנו מברכים וחיי עולם נטע בתוכנו. על יסוד הדברים האלה נלפענ״ד שבתקופתנו האיומה שהתלמידים נרצחו ביחד עם רבותיהם הי״ד, ולא יוכלו לומר דברי תורה מפי רבותיהם, הרי מצב זה דומה ממש לאותו של יעקב כשחשב שטרף טורף יוסף כדלעיל במהרש״א, ע״כ ברור שצריך בודאי ובודאי לפרסם את תורותיהם של הקדושים לקיים אגורה באהלך עולמים שיהיו שפתותיהם דובבות ע״י ספריהם…העולה מכל זה שבימינו שלנו שלא זכינו שקדושינו היקרים הי״ד יבאו לקבר ישראל, עלינו לעשות את כל המאמצים וההשתדלויות להוציא לאור ולהפיץ את דברי תורותיהם כדי ששפתותיהם תהיינה דובבות בעולם הבא. וזה אחד הטעמים שקראנו את שם הספר משמיע שלום, כי הספר משמיע את רבינו שלום הי״ד ששפתותיו תהיינה דובבות בעוה״ב. וכמו שביקש דוד המלך ע״ה, יהיו לרצון אמרי פי (תהלים י״ט ט״ז) שייכתבו לדורות ויוחקו לדורות (מדרש שם), כנלפענ״ד, וד׳ ית״ש ינחני במעגלי צדק למען שמו, אמן. (מקורות: אתר זכור, אתר jewish heritage משם לקוחה התמונה שבעמוד זה שצולמה בבית העלמין בנירצ'האזה, הקדמות לספר משמיע שלום, סופרים וספרים – המאור: כסלו טבת תשל"ב, אלה אזכרה ח"ה עמ' 170-174).

בשנת תרפ״ה, כשהתכונן ה״חפץ חיים״ לעלות לארץ הקודש ולהתגורר בפתח תקוה, הלך להיפרד מתושבי העיר איישישוק בה למד תורה בנעוריו. אזרחי העיר כולה יצאו לקבל את פניו. הבחין רב המקום, רב שמעון רוזובסקי, כי החפץ חיים בוכה בדמעות שליש. כשתמה על כך, השיב לו החפץ חיים: בגלל הכבוד הרב שחולקים לי ואינני ראוי לו. ביקש ר׳ שמעון להרגיעו, פתח ואמר: בברכת החודש אנו מבקשים, ״חיים של עושר וכבוד״. ישתוממו כל אנשי לבב, על ה״בקשה״ הזאת דהרי מכבוד יש לברוח, כי הוא מוציא את האדם מהעולם, הכיצד אנו מבקשים מה' ״חיים של כבוד״!

התשובה לכך: שמיד לאחר מכן אנו אומרים: ״חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים״. תפילה זו מפרשת את קודמתה, בכך שאנו מבקשים ״חיים של כבוד״, אין זאת אלא כדי להרבות אהבת תורה ויראת שמים, כדברי הירושלמי במס׳ קידושין, שע״י הכבוד שחולקים לתלמיד חכם מתרבה האהבה לתורה ויראת שמים. סיים ר׳ שמעון: לפיכך על מר לשמוח ולא לבכות, שכן ע״י כבוד זה שחולקים לו, מתגברת אצל העם אהבת התורה… דבר זה הרגיע את החפץ חיים ואור של שמחה קרן מפניו הטהורים.

(״החפץ חיים ופעלו״, סב)

—

הרב שמעון רוזובסקי הי"ד ב"ר אברהם, רבה של העיירה התורנית המפורסמת איישישוק שנודע בקרב הרבנים כאחד מבני העליה.

נולד בתרל"ד,1874, בקאפולי, פלך מינסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבות וואלוזין וסלובודקה. הוסמך לרבנות מהרב הגאון ר' יצחק אלחנן ומרבנים נוספים. נשא לאשה את מרת מרים בת הנגיד המפורסם ר' יעקב קונציפוביץ זצ"ל, המכונה ר׳ יעקעל מעלער מסלובודקה. כיהן כרב בשימאנצי, ובקאפולי, שברוסיה הלבנה.

כשכבשו הסובייטים את העיר ב-1919 נמלט משם לליטא. שם כיהן עד השואה כרבה האחרון של איישישוק. היה פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נמנה עם הרבנים שחתמו בתרפ"א, 1921, על "קול קורא" של רבני פולין למען הצטרפות אל המזרחי, ובתרפ"ו, 1926, למען "קרן החלוץ המזרחי". פירסם מאמרים בעיתונות הציונית הדתית בליטא ובארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימשה איישישוק כתחנה ראשונה לפליטי פולין, ובייחוד לבני תורה שברחו מחמת רדיפות הקומוניסטים היהודים. עם סיפוחה של איישישוק סופחה למדינת ליטא הקובנאית, בשנת ת"ש, עברה אליה מחצית מישיבת ראדין, בראשות הרב יהושע לייב לוינסון הי"ד. בני אישישוק, ובראשם רבם האחרון, הרב שמעון רוזובסקי הי"ד, ארגנו בעירו ועד לפליטים, צייד אותם בכסף ובתעודות, וסייעו בניסיונות להעביר אותם לווילנה. הפעילות הזאת התנהלה בביתו, ושם היו פודים את הפליטים שנפלו בידי השלטונות והיו צפויים לגירוש לפולין. כשנכנסו הגרמנים לעירו הם ציוו עליו להקים את היודנראט.

באוגוסט 1941, כשנודע ליהודי העיר על הטבח ביהודים בערי ליטא, הוא כינס את היהודים בבתי הכנסת והפציר בהם לרכוש נשק ולהיערך להתנגדות, באומרו: "יהודים, רואים אתם, שסופנו הולך וקרב בצעדים מהירים… לא רצה אלהים בהצלתנו. גורלו נחתך, ועלינו לקבלו! אך אם למות – נמות בכבוד. אל נושיט את צווארנו לשחיטה ככבשים. נקנה בכספנו, שעוד נשאר בידינו, נשק – במילא אין ערך לכספנו – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה. אל נלך לשחיטה כעד כבשים! תמות נפשי עם פלישתים!". מקצת מן היהודים צידדו בו, אך רובם אמרו שאין טעם לאבד את התקוה.

בערב ראש השנה תש"ב נצטוו היהודים למסור את כל כספם ובגדיהם הטובים למשטרה, ולמחרת נצטוו כל היהודים להתכנס בשני בתי המדרש ובבית הכנסת. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי הי"ד הועמק בקצה בור המוות לראות ברציחת כל אחד מבני קהילתו, ואז רצחוהו. הי"ד.

מקורות:

• אתר רבנים שנספו בשואה
• ספר נתיבות שמואל
• אתר מוזיאון השואה בארה"ב – מתוך האוסף של פרופ' יפה אליאך
• ספר יזכור לקהילת אישישוק
• ויקיפדיה

מקורות לעיון נוסף:

• גדולי הדורות חלק ג
• "שרגאי" ב, ו"שנה בשנה" תשל"ט
• עיתון "ההד" (כסלו תרצ״ז, עמ׳ ט) – בדין היתר חליבה בשבת בארץ ישראל כאשר החליבה נעשית לתוך אוכלים.
• 'ירושלם' קובץ רבני חודשי, ב, חוב' ב-ג, שבט-אדר תרצ"ח, עמו' סג – בדין חליבה בשבת בארצנו הק'.
• ספר "אוצרות הברכה", וכן בקובץ התורני "צהר" חלק ז – בדין השוכח להגיד יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב.

 

במסגרת מחקר להבאת פרטים ותורות מרבני וורשה – הגעתי לעדותו של ר' הלל זיידמן ז"ל בספרו "יומן גיטו ורשה". בעדות זו מסופר על ה"סלקציה" בגיטו ורשה ביום ג', יב באלול תש"ב, בו גורשו למותם רבים ובהם ד"ר מרדכי רוזנר, והרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלזון, הרב נח רוגוז'ינסקי, הרב שלמה מרקר, הרב יעקב זאמצ'יק, הרב אליהו פטמן, הרב פנחס ווארשביאק, הרב ליב בידרמן עם רבים נוספים הי"ד.

אותו ואת בנו:

בחידושי בכור שור חולין פ״ב הביא קושיית לבוש במתניתין שם שחטה ואת בתה וכו׳ סופג שמונים, הא בן כתיב ובת מנלן ע״ש.

ונלע״ד להרמב״ן בחומש פרשת תצא הביא בשם הרמב״ם בספר המורה דטעם איסור אותו ואת בנו ושילוח הקן, הוא משום רחמנות שנלמוד מזה לבלתי היות אכזרים. ואל תשיב עלי ממאמר החכמים האומר על קן ציפור יגיעו רחמיך משתקין אותו, ומפרש התם בגמ׳ מגילה (כ״ח) מפני שעשה מצותיו של הקב״ה רחמים והם אינן אלא גזירות, כי זו אחת משתי סברות, סברת מי שיראה כי אין טעם למצוה אלא חפץ הבורא, ואנחנו מחזיקין בסברא השני שיהיה בכל המצות טעם וכו׳ ע״ש.

וכתב בחידושי חת״ס חולין דף ע״ט ע״א שזה תליא בפלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון אי דרשינן טעמא דקרא או לא, דלרבי יהודה לית ליה כטעם הרמב״ם, אבל רבי שמעון דדריש טעמא דקרא ס״ל כטעם הרמב״ם ע״כ.

ועיין בספר תורת השלמים הלכות נדה סי׳ קפ״ג דלרבי מאיר, דקאמר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה כדי שתהא חביבה לבעלה כשעת כניסתה לחופה… ומבואר דרבי מאיר סבירא ליה כרבי שמעון דדרשינן טעמא דקרא. ואי דרשינן טעמא דקרא וודאי אין חילוק בין אותו ואת בנו לבתו דבתרווייהו שייך טעמא דרחמנות, ואם כן לרבי מאיר במתני׳ דחולין שם דמחייב בבתה וודאי דלא קשה, אלא אפי׳ לת״ק שם דמחייב נמי בבתה, וגם לדידן דקי״ל הכי ביורה דעה סי׳ ט״ז, מכל מקום הרי מבואר ברמב״ם פ״ד מפרה ה״ב דקי״ל דדרשינן טעמא דקרא, ועיין בלח״מ פ״ג מה׳ מלוה ה״א וב״י באהע״ז סי׳ ט״ז דהרמב״ם פסק כרבי שמעון בזה, ובתשובות חוות יאיר סי׳ קמ״ב כתב גם כן דרק להקל לא דרשינן טעמא דקרא אבל לחומרא דרשינן, אם כן שפיר קי״ל דגם באותה ואת בנה חייב ומיושב קושיית לבוש, ואתי שפיר:

 —

מוה"ר בן ציון בלום זצ"ל הי"ד, בן הגאון המפורסם ר' עמרם בלום זצ"ל
מח"ס שו"ת בית שערים, היה אב"ד ק"ק סארוואש משנת תרס"ח מילא מקום אביו כאב"ד ק"ק בערעטיו-אויפאלו משנת תרפ"ט, מחבר שו"ת וחידושי שיבת ציון, ספר אות ציון (ניו יורק, תשס"ג) ועוד מכתבים מדברי תורתו בקבצי 'תל תלפיות'. רבי בן ציון נשא לאשה את מרת גולדה בתו של רבי ישראל זאב פאנעט מטעגלא. למד תורה אצל אביו ואצל הגאון בעל שבט סופר זצ״ל אבד״ק פרעסבורג. נסמך להוראה מרבו הנ״ל, וכן מהגאון בעל יד יצחק אבד״ק טאלטשווא זצ״ל ומהגאון מוה״ר משה צבי פוקס זצ״ל אבד״ק גראסווארדיין מח״ס שו״ת יד רמה. ניהל ישיבה מפוארת.

הרב בן ציון סבל ממחסור באוכל ובתרופות, חלה, ונפטר בגטו בודפסט, בגיל 64, ביום כ' טבת תש"ה,הוא נקבר על תנאי במרתף, ואחר הפסח כאשר היתה מעט הרווחה בעיר, הובא לקבורות בבית העלמין בעיר שם. הרבנית מרת גולדה עם שלשה בניה שרדו והיגרו לניו יורק.

הרב בן ציון כתב כרכים מלאים חידושים בכל המקצועות התורה. רק מעט מחידושיו שרדו, ומהם יצא לאור הספר 'אות לציון' (תשס"ג) הכולל חידושי תורה ובירורים בענינים כללייט ושורשיים בהלכה.

בימי הקיץ דשנת תש"ג, כשהייתי כמה שבועות בעיר בעקעש טשאבא, עם בני ביתי, שם מצאתי את ידיד נפשי מנוער, הרב הגאון מו"ה נתן צבי בריסק שליט"א, אבדק"ק נאדיסאלאנטא. והראה לי בספר הקדש "אך פרי תבואה", לרבנו הקדוש מליסקא זצ"ל, דכתב בשם בנחל קדושים, ד"ארץ ישראל" עולה במספר "תת לב". והיינו, אם כל ישראל יתנו לב לדור בארץ ישראל – יבוא משיח צדקנו, עכ"ל.

ואביא ראיה לדברי רבותנו הקדושים הללו, שכתבו, שבנתינת הלב לשוב לארץ ישראל תלויה גאולתנו, ממה שהבאתי מהגמרא דפרק גיד הנשה ומרש"י על התורה דאמרו חז"ל, "איהו לא יהיב דעתיה למיהדר, מן השמים יעכבוהו?", וכבר כתבו חז"ל שמאורע דיעקב הנזכר לעי"ל הוא סימן לגאולתנו האחרונה הזו אשר אנו מצפים אליה בכל יום. ומעת שיהב דעתיה למיהדר וגם חזר – אירע לו נס. וכמו כן גם לנו, רק בנתינת הלב לדור בארץ ישראל וגם למיהדר לארץ ישראל תלויה גאולתנו ואז יראו לנו ניסים כמו אצל יעקב אבינו עליו השלום.

ובזה יבואר הפסוק ביחזקאל "ועתה בן אדם, כה אמר ה' כו' לאדמת ישראל קץ, בא הקץ על ארבע כנפות הארץ עתה הקץ עליך", עכ"ל. והפשט בזה הפסוק מבואר מעצמו על פי הנזכר לעי"ל, כשישתדלו ישראל לעשות קץ לאדמת ישראל, לפדות אותה מיד הטמאים, וכמו שהבאתי משו"ת הריב"ש, ובשם הרמב"ן בפסוק "גאולה תתנו לארץ", היינו שיתנו לב לשוב אליה ולפדות אותה אז יבוא הקץ לישראל על ארבע כנפות הארץ. וממילא עתה לפי זה "הקץ עליך", היינו שהוא בידך ובכל עת שתתתן ליבך לזה, אז תשיג אותו וגם מן שמים יסייעו בידך. אך העיקר תלוי בנתינת הלב מישראל זה, לזה, והדבר מבואר כחומר.

עוד אמר לי ידיד נפשי הרב הנ"ל משם אביו הגאון הצדיק מו"ה יהושע, שהיה אבדק"ק טיסאדאדא, זצ"ל [ואני בילדותי הכרתי את אותו צדיק והיה מפורסם בעולם לצדיק נפלא, בעל מעשים טובים, ורבים נהרו אליו לדרוש את אלקים בבקשות], שהיה תלמיד מרן הקדוש מליסקא, ששמע מפי קודשו, ששלח מעות לא"י לקנות בעדו נחלת שדה. שאמר, שכל אחד מישראל צריך ומחויב להשתדל בארצנו הקדושה שתתיישב עם זרע ישראל וגם תהיה בנויה בבתים ונזרעת בשדות ובכרמים. עכ"ד.

ולי הפעוט נראה להוסיף לזה מדברי רש"י על פסוק "ובא לציון גואל", שכתב בזה הלשון, "כל זמן שציון חרבה – עדיין לא בא הגואל", עכ"ל. על כן חובה עלינו לבנות את ארצנו, כדי לקרב בזה את גאולתנו. וכמו שהבאתי בשם הקדוש המקובל בעל "הון עשיר", שבבנין הארץ תלויה גאולתנו. וכעת אנו רואים שהוא גם רש"י מפורש.

(משנה שכיר, מועדים ב, עמ' 422-423)

 —

הרב ישכר (יששכר) שלמה טייכטל, רב, דיין וראש ישיבה בסלובקיה בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, מחבר הספר אם הבנים שמחה ושו"ת "משנה שכיר".

נולד בהונגריה בשנת תרמ"ה. למד בישיבה הגדולה בעיר פרשבורג שהקים החתם סופר. כיהן כרב ואב בית דין בעיירה הסלובקית פישטיאן. הרב היה מחסידיו של רבי חיים אלעזר שפירא האדמו"ר ממונקאטש, בעל "מנחת אלעזר", שהיה ידוע בהתנגדותו החריפה לציונות. גם הרב טייכטל, כמרבית רבני הונגריה בתקופה ההיא, התנגד נחרצות לתנועה הציונית, ואף פרסם כנגדה מאמר בעיתון "יידישע צייטונג" שהתפרסם במונקאטש.

השואה, הביאה אותו לחשיבה מחודשת בנושא זה. מתוך שראה את מחשכי הגלות והחורבן שהיא ממיטה על עם ישראל, הגיע למסקנה שיש איזשהו גורם המעכב את הגאולה, שבגללו עם ישראל עדיין בגלות. הוא מציין שמעולם לא חשב ועסק בנושא זה, כי גדל לתוך מציאות אחרת וכי סבר שהמצווה הזו מוטלת על כתפיהם של אחרים, אולם משראה את נוראות השואה, ומשלא יכל ללמוד בה כי נפרד מתלמידיו והיה בלי ספרים, החל לחשוב על הסיבות לעיכוב הגאולה. הרב הגיע למסקנה, שההתרשלות בישוב ובבנין ארץ ישראל, היא המעכבת את הגאולה. הרב הוכיח זאת ממקורות רבים, וקבצם לספר אחד- אם הבנים שמחה. את ספרו כתב בלי ספרים, בזמן שנחבא מאימת הנאצים בבודפסט (על פי מסורות, התחבא תקופה מסוימת בעלית גגו של הרב ישראל וועלץ, רבה של פסט), ואף על פי כן, זוכר הרב בעל פה כמעט ללא שגיאות אלפי מקורות בדברי חז"ל ובדברי גדולי הראשונים והאחרונים. לספרו אם הבנים שמחה, צרף הרב את הסכמותיהם של רבי יהושע מקוטנא בעל ספר "ישועות מלכו", רבי אליהו גוטמאכר מגריידיץ, הראשון לציון הרב חיים דוד חזן לספר דרישת ציון של הרב צבי הירש קלישר, בגלל שתוכן הספרים דומה מאד, והרב מניח שהם היו נותנים את הסכמותיהם גם לספרו לו היו יכולים. כשנסע הרב ברכבת המוות, ביקש יהודי שהיה על ידו לחם (או מים), והאוקראינים שהיו בסביבתו ניסו להכות בו. הרב ראה זאת וניסה להגן בגופו על אותו יהודי. האוקראינים היכו ברב עד שיצאה נשמתו בטהרה על קידוש ה' בתאריך י' בשבט התש"ה . מילותיו האחרונות היו "הפיצו את מעיינותי חוצה".

הרב הספיק בחייו להוציא לאור את ספרו "אם הבנים שמחה" ושני חלקים של "שו"ת משנה שכיר". לאחר השואה יצאו עוד שלושה חלקי שו"ת משנה שכיר, יומן שכתב בזמן השואה ונקרא "אמונה צרופה בכור השואה", ספר משנה שכיר על התורה ומשנה שכיר על המועדים. תשובות ממנו מופיעות בירושת הפליטה סימן כז ובסימן לז.

בניו בנותיו עלו לארץ והקימו משפחות. בין נכדיו נמנים הרב מאיר ברנדסדורפר, חבר בית הדין של העדה החרדית בירושלים ומחבר שו"ת "קנה בשם", הרב יוסף צבי ברייער, מלחין בחצר חסידות בעלז.

(ויקישיבה, ראה תולדותיו גם בסוף הספר תולדות שכיר מועדים ב).

הערה: על פי חלק מצאצאיו יום פטירתו של הרב הי"ד הוא י"ג בשבט תש"ה.

מקור לעיון נוסף: הרצאתו של אליעד קורנברג – בעקבות גדולי ישראל, הרב יששכר שלמה טייכטל 'אם הבנים שמחה'

שארי היקר המצויין חריף ובקי… נ״י

ראיתי את מכתבך, ואני אומר חזק ואמץ בתורה וסוף הכבוד לבוא והעיקר להצליח בתורה ולשקוד כפי הכח, ולא יותר מכפי הכח, וקובץ על יד ירבה, ומעולם לא היו בישיבות כלם בעלי כשרון רק מעט היו בעלי כשרון. ויש אשר אינם בעלי כשרון נשארו בלימודם וגדלו והצליחו, ומה שיעשה הזמן אי אפשר לחשוב מראש. כל דרכי הלימוד טובים וכן כל אופני הלימוד אם הוא רק על פי שכל וקרוב לאמת ובלא שגיאה בהפשט. ותשתדל להתקרב להגאון הר״מ, ותשמע מה שיעורר אותו בדברים ותתבונן אם יישר בעיניך, ואין כל הדעות שוות גם בתורה. חזק ואמץ והעליון יצליחו לעלות מעלה מעלה במדרגות התורה ולחזור על הלימוד ולאסוף ולזכור את כל לימודו

שמחה זליג

(העמק, תשרי תש"מ)

—

הרב שמחה ריגר נולד תרכ"ד, גאון מובהק, מגדולי חכמי דורו, בתרנ"ט מו"צ בבריסק. כאשר מינו את ר' חיים במקום אביו, הוא אמר שיש לו תנאי אחד. הוא מוכן להיות רב בבריסק, בלי לפסוק שאלות, ושיביאו את תלמידו הגאון ר' שמחה זליג ריגר שלמד אצלו בוולוז'ין, וכך עשו, והוא היה הדיין של הבריסק עד המלחמה.

גאון ההוראה הבריסקאי בדור האחרון, היה בעל לב טוב והיו לו כל המעלות שמנו חכמים באיש אשכולות. עמד בראש ישיבת תורת חסד, יחד עם הרב משה סוקולובסקי. לימד את הרב איסר יהודה אונטרמן בילדותו. עסק בהיתר עגונות מלחמת העולם הראשונה.

בימי השואה עת נפלו אלפי קדושים בעיר בריסק, לאחר שהגסטאפו מכלה זעמה בספרי התורה שבבית הכנסת הגדול ושורפת כל אשר בתוכו והקומיסאר הגרמני רוצח, סוחט, ומוציא כל דבר בעל ערך, בעת שהיהודים שבים עייפים ורצוצים מעבודת־הפרך, מוכים ומוצלפים במגלבים ובשוטים וכל עצמותיהם מתחננות למנוחה ולמרגוע, הרב שמחה זליג ריגר לא נכנע מהאסון ומארגן מטבח עממי לנצרכים. הוא מארגן עם חתנו ר׳ משה ראובן והרב קלפפיש בחשאי בערב־פסח אפיית מצות, שחולקו לנצרכים חנם. מתפללים במנינים דוויים וסחופים. והשאלה ״מאין יבוא עזרי?״ פולחת את הלב. קול־קורא הופיע: ״תבשיל חם לרעבים!״ הודיעו על כך הרב ר׳ שמחה זליג וחותנו הרב ר׳ אליעזר ליפא קלפפיש. נוסד ועד של בעלי־בתים, בתוכם: ר׳ יוקה רוזנבוים — חתן השוחט ר׳ בוצה זצ״ל, ר׳ נחום סיבוניק, ר׳ אברהם דוד פדר, והוחלט כי על כל בעלת־בית עצמאית לתרום מתבשילה לרעבים.

הרב ריגר נשלח לברוניה גורה ונהרג עקה"ש בשואה ביום בו חיסלו הנאצים את יהודי בריסק, ד' בחשון תש"ג, יחד עם הרב נספה חתנו, הרב משה ראובן גולבסקי, אחרי שהרב ריגר וחתנו הזעיקו את יהודי בריסק המצב לבית הכנסת הגדול שבעיר, יידעו אותם על המצב  ודרשו לפניהם בעניני קידוש ה' והאמונה. הי"ד.

בנו של הרב משה ראובן גולבסקי, הרב חיים דובער גולבסקי, שרד, היגר לארה"ב, כיהן כר"מ בישיבה אוניברסיטה וחיבר את הספרים 'להט החרב המתהפכת', 'משיב משובב מיישב נפש חיה', 'שלשה ספרים נפתחים', 'ארבעה ספרים נפתחים', 'ממקור ישראל', 'שבת שבתון יהיה לארץ', 'ממגד גבעות עולם', 'חוקי חיים', 'נשמת חיים', 'דו יובלין' וקונטרס 'יצחק ירנן'.

(מקורות: אוצר הרבנים – תקופת הרבנות – הרב נתן צבי פרידמן, אור אלחנן א, אלה אזכרה ה, בית יעקב תשכ"ב מתוך ״דפים מיומן השואה״ לאשר זיסמן, בספר ״בריסק דליטא״  — הוצאת ״אנציקלופדיה של גלויות״ ירושלים, ברכת אשר – ויקרא, דמויות הוד, הרב מבריסק ח"א, ונהרות לא שישטפוה עמ' יא,ויקיפדיה, ועיין תולדותיו בהרחבה במורי האומה ח"ג).

לעיון נוסף:

מכתב על אודות השבת ביאפאן (תלפיות שנה ב תשה-תשו עמ' 177/ תנובות שדי / עטרת זקנים)

השתדלות בהדפסת ספר מים טהורים (ישורון יח)

במד״ר שהיו ב׳ חוטי אש יוצאין מבין קדש הקדשים ונכנסו בחוטמן של נדב ואביהו.

וביערות דבש כתב דהענין דאיתא במדרש לא מתו בני אהרן אלא מפני שהורו הלכה בפני משה רבן, ואיתא בגמרא כל המורה הלכה בפני רבו ראוי להכישו נחש. ואיתא במדרש שיר השירים כשיצאו ישראל למדבר היו מתיראים מפני נחשים ועקרבים ויצאו חוטי אש ושרפו כל נחשים ועקרבים. ואם כן כיון שהיו נדב ואביהו הורו בפני רבן וראוי להכישן נחש, וכיון דב׳ חוטי אש שרפו כל נחשים ועקרבים, הוכרחו הב׳ חוטי אש לעשות שליחות של נחשים ושרפו אותן. ע״ש:

בפירוש רש״י סבור הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום, או בי או בך, עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך.

ובשם רבי העשיל ז"ל ראיתי על פי מה שכתבו המפורשים בפסוק כי מפני הרעה נאסף הצדיק ב' טעמים, או לכפר על הדור או שלא יראו ברעה העתידה לבוא. והנפקא מינא דלכפר די באחד, אבל שלא יראו ברעה אם כן כל הצדיקים ח״ו מתים שלא יראו ברעה העתידה. וזה שפירש רש״י ז״ל פ׳ וארא חבל על דאבדין ולא משתכחין ר״ל דמתו הרבה צדיקים ולא משתכחין עוד, בעל כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וזהו שאמר משה סבור הייתי שיתקדש הבית כו׳, והייתי סבור דהוא כדי לכפר אם כן הי׳ די באחד, אבל עכשיו דמתו שתים על כרחך דהיא שלא יראו ברעה. וכיון דאנו נשארים על כורחך שהמה גדולים ממני וממך, ועל כרחך המה כדאים שלא יראו ברעה העתידה, מה שאין כן אנחנו:

ובמ״ר אי׳ הטעם שמתו נדב ואביהו יען שזנו עיניהם מן השכינה, כמ״ש ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו. ומצינו גם כן במ״ר שלא נשאו נשים מדכתיב בפסוק ובנים לא היו להם. ועל כן מתו.

ונראה לי דזה וזה דברי אלקים חיים, דמבואר במ״ר דלכך כהו עיני יצחק לפי שבשעת עקידה הביט בשכינה ונתחייב מיתה, דכתיב לא יראני האדם וחי. לפיכך כהו עיניו לבסוף ונחשב כמיתה, דסומא חשוב כמת. ועיין בפלח הרמון ד״ה א״כ קשה בנדב ואביהו דגם כן נתחייבו משום שזנו עיניהם מן השכינה למה הי׳ העונש מיתה, ולמה לא היה העונש שיהיו סומין, דגם כן חשוב כמת. אך זה אינו, דדוקא ביצחק הי׳ העונש שנעשה סומא, דחשיב כמת. אבל בלאו הכי שפיר הי׳ חי כיון דהיו לו בנים, מה שאין כן נדב ואביהו דלא היו להם בנים, ומי שאין לו בנים חשיב בלאו הכי כמת, אם כן לא היה  יוכל להיות אצלם העונש שיהיו סומים דחשיב כמת, דבלאו הכי חשובים כמתים. ולפי זה באמת הי׳ העונש שזנו עיניהם מהשכינה, אך היו יכולים להיות סומים דחשיב כמת, אבל יען שלא היו להם בנים בעל כרחך הי׳ העונש מיתה כנ״ל;

(פנינים יקרים, וכתב עוד על מיתת שני בני אהרן בקונטרס אבל משה)

—-

הרב שמעון בצלאל ב"ר מאיר צבי ניימאן. נולד בתר"ך, 1860. הוסמך לרבנות והתפרנס ממסחר בספרים, תחילה בקרקוב ואחר כך בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור. היה הסוכן הראשי של המדפיסים בווילנה עבור מדינת גליציה, ואחר כך קנה את בית מסחר הספרים מיורשי ה"ר אהרן פויסט בקרקוב. פרסם בחייו ספרים רבים במקצוע ההלכה וספרי דרוש. מחבר ספרי משיב נפש על מסכתות ביצה ופסחים, ילקוט הרועים (ב"כ), אבל משה, פנינים יקרים ופנינים יקרים החדש, ופי' ילקוט שמעוני על הגדה של פסח, ומוציא לאור של ספרים נוספים ובהם ספרים של סבו הרב ישראל ניימאן אב"ד קראקא זצ"ל, מחנה ישראל ח"א וח"ב, גבורי ישראל ובית יהודה וישראל. נספה בו' באדר תש"ב, 1942.