אמר נכד המחבר כאשר נשאר עוד מקום אמרתי להציג פה מחידושי אדוני זקני זצ"ל.
במדרש בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה. והוא סתום מאד. עוד במדרש אגדת בראשית חכו ממתקים בשעת מתן תורה, כלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. וצריך גם כן ביאור. עוד במדרש שוחר טוב, ה' אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים.
ויבואר כל זה על דרך מאמר לקונה עבדיו בדין. כמו על דרך משל למי שנתחייב למלך עד שהוכרח למכור את עצמו למסור את עצמו לגמרי לעבודת המלך. כמו שאמרו השבטים ליוסף מה נאמר לאדוני כו' הננו עבדים לאדוני. וזה שורש התשובה וזה מאמר אם כעבדים. והיינו, אם חלילה אבדה מדרגת בנים, היינו שאין אנו ראויין, אז לעבדים נמכרנו. על דרך, כי עמך הסליחה למען תוורא. והיינו על ידי שאתה בטובך סולח לנו בחנם, על ידי זה אנו משעבדין עצמנו לעבדים. וזה למען תוורא, על דרך הכתוב אם אב אני איה כבודי ואם אדונים אני איה מוראי. ועל ידי הסליחה נצמח לנו היראה. כחוק העבד נאמן. וזהו שאמר הכתוב למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך. והנה משפט הוא רחמים. והיינו שיש לנו עמידה וקיום בדין. הוא על ידי זה שהכל עבדיך. היינו, מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים מחדש בזריזות רב ונפלא בחוק עבודת עבד נאמן אשר מורא רבו עליו. וזהו שאמר הכתוב גם כן לעשות משפט עבדו דבר יום ביומו. ויבואר גם כן הא דאמר בזוהר הקדוש על ויהי היום שנאמר באיוב דהוא יום ב' דראש השנה, ויבואר גם כן הא דלא נאמר מקודם ויבוא גם השטן להתייצב וכו', רק אחר כך ויהי היום ויבואו וכו' ויבוא גם השטן להתייצב על ה'. והיינו על פי דברי הזוהר הקדוש הנ"ל. וניחא גם כן הא דשני יומא דראש השנה כיומא אריכתא, היינו משום דעיקר צמיחת הסליחה הוא למען תוורא. והיינו לשנס מתניו לעבוד עבודת עבד. וזה שאמרו שמחויב הבעל תשובה לעשות חבילות מצות, על דרך שאמרו בתחבולות תעשה מלחמה. והיינו הגם שאין נקי, מכל מקום אין לשער גם על פי פשטו לגודל חסד שעשה עמו ה' יתברך לקבלו, מה שבאמת לולא רחמי שמים הכל אומרים נואש, כמו שכתוב במדרש שאלו לחכמה וכו'. וגם אם התשובה היא בעומק ובמרירות הלב שעלה על לבו קיצורו בעבודת המלך עד הלום, כל אדם לפי מה שהוא, וכמה שנים וזמנים חלפו עליו שהמרה פני עליון, עד שנקרא ה' יתברך מלך עלוב, כמבואר בספרם הקדושים. וכמה טובות שקבל משמים. ומעודו לא התפלל אף פעם אחת כראוי. איך לא יחרוד האיש על כל פנים ביתר שנותיו להכביד העבודה עליו. וזה שרמזו בחבילות, כמו שמעמיס עליו חבילה גדולה. היינו כדי לכפר על רפיון ידיים שעבר עליו עד כה. ובזה ישא המלך פניו. והיינו, הגם שבצדיק מעיקרו יש בכח לתקן נפש-רוח-נשמה שלו במצוות הנוגעים לנפשו וידע אינש בנפשו תכלית ביאתו לעולם. ולהרמב"ם גם במצווה אחת יש להחיות נפשו לעולם הבא. אולם כל זה אינו כי אם במי שלא קלקל ולא הרבה לפשוע. אבל במי שהעווה ועיקש דרכו, וחוטא אחד יאבד טובה הרבה וכמה נפשות נתקלקלו על ידו, וגם הרי נדבק בנפשו חלק הרע. כמו שנתעבר בצדיק בעשותו טוב נשמת צדיק לסייע לטוב, כמו כן להיפך חלילה מדביק בנפשו חלק הרע משל רשע אחר. ואחר כך החי יתן אל לבו לתקן את זה. מחוייב לתקן ולגרש גם את חלק הרע. לזה אין לשער גודל הזריזות לבעל תשובה לבל ייתן דומה לנפשו. וזהו שאמר חבילות של מצוות, היינו, שלא די הנוגע לחלקו לבד, כי אינו יודע איזה יוכשר וגם גודל החשק שצריך לו, כי נעשה כבריה חדשה. וזהו שאמרו במדרש ועם נברא יהלל, על בעלת תשובה. ומטעם זה שני ימים דראש השנה כיומא אריכתא, היינו להתחיל מחדש. ועל ידי זה הוא שורש הסליחה למען תוורא, היינו לקבל עליו מורא אדון לבל להתרשל עוד. וזהו שביום ראשון באו בני אלהים, היינו לקטרג על מדריגת בנים ויבוא גם השטן בתוכם, ועם כל זה אין לו רשות לקטרג, דעל ידי הקריאת שמע שמקבלין עלינו עול מלכות שמים ועול עבדות ואנו מקנין ומוכרין עצמנו, על דרך לקונה עבדיו בדין. ורק ביום השני, היינו שמתחיל שנה הבאה להבא אז ויבוא גם השטן, היינו שהגם שהוא גם עובד למלך הכבוד כדאיתא בספרים הקדושים ובזוהר הקדוש. וזה מאויבי תחכמני מצותיך, היינו שיש ליקח לעצמו רמיזא דחכמתא האיך לעבוד למלך הכבוד מעבודת היצר שמשנס מתניו בכל עוז לפתות ולרמות, והכל כדי ל עשות שליחותו לנסות בני המלך, כהמשל בזוהר הקדוש מבן המלך. והוא שעובד עבודת עבד וכו' יש לו רשות ביום השני לקטרג, באם חלילה יש רפיון ידים על קבלתם מחדש כחוק הקצוב לבעל תשובה לעשות חבילות, והיינו, עם חשק חדש כמי שלא טעם טעם עבודה מעולם. כיון שצריך לתקן הכל כנ"ל. וזה לעשות משפט עבדו, היינו לרחם עלינו מחמת שמקבלין עלינו עול מלכות שמים עבדות מחדש, וזה למען תוורא. דבר יום ב יומו דדריש בזוהר הקדוש על שני ימים דראש השנה, והיינו שני ימים שהם כיום אחד, והיינו הלהבא מכפר על העבר ועל ידי זה מוסיף עבדות. ואדרבא, על ידי הרפיון שעד עתה עושה חשק חדש, כמו שלא טעם מעולם, כמשפט לעבד נאמן. (וזה יום ביומו, על דרך שאמרו במק"מ דמילוי יום הוא גם כן יום, היינו החשק דהוא מילוי).
והנה עשרת ימי תשובה המה נגד י' ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו עליו השלום וה-י' ניסיונות המה נגד י' דברות. וניסיון י' העקידה, הוא נגד לא תחמוד. וזהו שאמרו במדרש, ניסיון הראשון בלך לך ניסיון האחרון בלך לך. ואין אנו יודעין איזה חביב. הוי אומר שניה חביבה מהראשונה. והיינו על דרך שהרעישו כל מפרשי התורה על לאו דלא תחמוד. דמי יאמר זכיתי לבי. והרי זה תלוי ברצון האדם וחשקו ומי ישקוט סרעפי אנוש המעותד ותאב לכל חלק רע ואיככה יצדק אנוש בתחבולותיו.
האמנם באמת נכון הדבר דאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו והאדם מחוייב לזכך נפשו בכל המוטל עליו מה שביכולתו לעשות בהדיברות שקדמו, וממילא יוושע גם בזה. כי לא ינוח שבט הרשע וכו':
ויבואר עוד דגם מצוות עשה של אנכי לא נאמר בדרך ציווי, כי אם שהוא כך. והיינו, שלא יתכוון לצוות טרם שקיבלו עליהם עול מלכות שמים, ואיך יצווה האדון כי אם לעבדו. רק שבאמת ה' יתברך מאיר עינים, כמו שאמרו במדרש שפתח כל הרקיעים וראו שאין עוד מלבדו, ואז פתח אנכי. והרי גם זה תלוי במחשבות ובאמונת הלב וגם כן לא יתכן בדרך ציווי כלל, כי אם שבאמת הוא כך. וזהו וכל העם רואים את הקולות, היינו דאחת דבר אלקים, היינו אנכי, כי לא יתכן בדרך ציווי כמו שמצווה אדון לעבדו לשמוע בקולו. רק שבאמת ראינו כן. וזה רואים את הקולות, אשר באמת מצד מעמד הנבחר הקדוש הזה האמונה תקוע בלבנו עדי עד, כמאמר אתם ראיתם. ועל ידי זה נעשינו עבדים ביתר הדברות, ושוב בלשון ציווי נאמרים, כיון שכבר קבלנו עלינו עול מלכותו במאמר אנכי אשר בעיננו ראינו בכל העולמות העליונים כי אפס זולתו, ושוב יתכן עולו עלינו כמו שמצווה האדון לעבדיו לקיים גזרותיו. והנה נעוץ סופן בתחילתן, ומאמר אנכי כנגד לא תחמוד, כמו שכתבו מפרשי התורה. והיינו מי שיש לו אמונת אומן שה' יתברך נותן כח לעשות חיל, לא יחמוד מה שיש לחבירו. וכמו שה' יתברך אחד, כמו כן ברא כל הנבראים להראות על ידי זה יחודו ולא ברא דבר אחד לבטלה ומה שמורה זה לא מורה זה והכל כדי להתוודע ולהגלות על ידו כי בורא עולם ה', כי הכל ברא לכבודו, וכיון שהכל כדי להתוודע, לא שהוא צריך חלילה לבריותיו, אם כן למה יברא שני דברים הדומים כיון דלא יתוודע מזה יותר מחבירו, וזה דאיתא ואין פרצופיהן דומות ואין דעתן דומות והכל כדי להתוודע ולהגלות שהוא אחד. וכמו כן יש לכל אחד מה ששייך לחלקו כיון דאין בריה סותר לחבירו ואין ראי זה כראי זה, אם כן הכל חד, ומי שמזכך נפשו להאיר באור ה' באנכי הוא נקי גם כן במצות לא תחמוד, וזה הניסיון האחרון שהוא כנגד לא תחמוד.
וזה מאמר קח נא, והיינו על דרך שהמלך חושק לחפץ שיש לעבדו ומבקש ממנו שייתן לו, וזה ולא חשכת את בנך ממני. ומיושב גם כן הא דלא ציוה מפורש לשחטו. כיון דהוא נגד הלאו דלא תעשה, והיינו להקריב בנו מחמד נפשו לבטל חמדתו מפני חמדת השם שמבקש ומחמד לבנו, ואם היה בדרך ציווי מהשם, הלא אז כבד קנאו השם ולא היה נקרא כלל חמדה, דהרי חמדה הוא שחומד של אחרים. לזה היה מוכרח ניסיון זה להיות בדרך בקשה. ובאמת זה ענין קשה עד מאד כיון דתלוי רק במחשבה, כמו שדברו המפורשים בלאו דלא תחמוד. וזהו שאמר במדרש הנ"ל ניסיון האחרון כניסיון הראשון בלך לך, וקשה הניסיון משל ראשון. ועם כל זה כיון שכבר זיכך נפשו בניסיון הראשון בלך לך, דהיינו נגד אנכי. וזה אל הארץ אשר אראך דייקא, דהיינו כמו שפתח הקב"ה הרקיעים בשעת מתן תורה, כי אפס זולתו, ואז נעץ תחילתן בסופן, ושוב גם בניסיון האחרון ביטל כל חמדתו להקריב בנו מחמד נפשו כדי לקיים חמדת השם לבנו. וזה כ ל עניין הלאו דלא תחמוד, דמבואר בזוהר הקדוש הא חמדה דאורייתא צריך, והיינו שלא יהיה לו חמדה זרה וכל חמדותיו לאורייתא ולעבוד השם:
וזה אורי בראש השנה וישעי ביום הכיפורים. היינו דראש השנה הוא יום הראשון מעשרת ימי תשובה והוא לזכך נפשו באנכי. ואז הוא אור גדול מה שה' יתברך פתח כל הרקיעים וראינו בעינינו וזה אתם ראיתם כי מן השמים. וזהו, אל הארץ אשר אראך, דהוא ניסיון הראשון. ובאמת לכל בני ישראל אור במושבותם. ואמנם יתד תקועה במקום נאמן באין סעפים כלל חלילה. ואני חומה. וזה גם כן אשרי העם יודעי תרועה באור פניך יהלכון, והיינו בראש השנה, דאז מקבלין עול מלכות שמים ומזככים עצמן באנכי, מה שהאור מאיר להם שהוא שליט בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ואין עוד. ועל ידי זה, ישעי ביום הכיפורים, היינו הגם שאז אין מצידנו כח ואונים כלל להתגבר כי מי יאמר זכיתי לבי. כיון שהוא נגד לא תחמוד. רק שעל ידי שמזככין עצמנו באור הראשון באנכי, ממילא ניוושע ביום הכיפורים על ידי נעוץ סופן בתחילתן, דהכל חד, דעל ידי אנכי וכו' כנ"ל:
וזה שמתווכין השלום ביום הכיפורים כיון דהוא נגד לא תעשה, והיינו דאין אחד סותר לחבירו וסר המשטמה והקיטרוג והשנאה שבין אדם לחבירו:
ובישעיה רחצו הזכו וכו', והוא נגד עשרת ימי תשובה. וכנגד יום הכיפורים לא חשב בפועל מה לעשות כי אם, אם יהיו חטאיכם כשנים. והיינו, דבאמת אין באופן להוושע ביום הכיפורים אם לא בעזר שדי ממעל, דהניסיון בזה הוא קשה עד מאד, דהרי לא תחמוד אין ביד האדם:
וזה גם כן מה שנאסר לכהן גדול לכנוס בבגדי זהב ביום הכיפורים על דרך הכתוב הנחמדים מזהב ומפז ומתוקים, ועל דרך שאמרו המפורשים דבזהב יש סגולת חמדה מה שאין במתיקת דבש. והרי יום הכיפורים הוא נגד לא תחמוד, והיינו לבטל כל הכסיפין והחמדות זרות מזהב ופז, לזה נאסר אז לכנוס בבגדי זהב ואבנים טובות שעל לבו, ורק לבטל כל החמדות והכסיפין למה שה' יתברך חומד, כמו שביטל אברהם אבינו עליו השלום חמדתו לחמדת השם:
ויבואר בזה גם כן המדרש חכו ממתקים בשעת מתן תורה וכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים. היינו דהמתיקות לפעמים נפסק על ידי שקץ בהן מחמת רוב הרגלו בהם. וכלו מחמדים כשמקבל השבים, היינו, בשעת גמר, דמשעת מתן תורה עד יום הכיפורים דאז ניתנו לוחות אחרונות, דהימים בחשבון הזמן, כמו שכתב בתנא דבי אליהו איך היתה כמעט נפשם יוצאת אז מחמת רוב חמדתם, לבעבור כי נפשם ידעה מאד כמה הם חייבים למלך הכבוד ובמה יזכה עבד את נפשו כיון דאין לו כל מאומה וכמשפט לבעל תשובה שצריך לחבילות מצוות, והיינו כמעט לכנוס בתוך גבול חבירו ולעשות יותר מכפי המוטל עליו לעבוד על חלקו, דזהו מרומז בלשון חבילות, והיינו מחמת שיצא מקו המשפט והלך בדרך עקום ואז עליו לתקן גם חלק הרע שנדבק בנפשו. והיינו לחמוד גם של אחרים. וזה חמדה דאורייתא ולא ימעט בעיניו לעבוד בכל מאמצי כחו תחת אשר העווה עד הלום ברפיון ידים וזה תקנתו לעשות לו חשק חדש על ידי זה שלא עבד עד הלום. ואדרבא על ידי זה יהפך הרע לטוב, שעל ידי הרפיון שעד הנה יהיה לו חשק חדש וחמדה רבה לעבוד גם בעד אחרים כחק עבד נאמן לעבוד עבודת רבו בלי ליאות. וזה נגמר ביום הכיפורים שהוא נגד לא תעשה וביטל כל חמדתו לחמדת חי עולמים. וזה כלו מחמדים, דייקא כשהוא מקבל השבים:
וזה בשעה שעקד אברהם אבינו עליו השלום את יצחק בנו, אמר ריבונו של עולם תן לבני עשרת ימי תשובה, היינו ביום הכיפורים בשעתו דזה הניסיון האחרון היה ביום הכיפורים וביקש אז שינתן לבניו באלו הימים עשרת ימי תשובה בכדי שיעמוד להם זכות אבינו שביטל כל חמדתו לחמדת בורא עולם ועל ידי זה נזכה בתשובותינו שיפתח לנו חשק וחמדה חדשה על ידי שאנו רעבין עד הלום ויהיה לנו חמדה חדשה לעשות חבילות של מצות כמשפט לבעלי תשובה ולעבד נאמן. ועל ידי שכלו מחמדים כשהוא מקבל השבים כמו שעמד אברהם ונצרף בלא תחמוד כי אם לחמדת חי עולמים. הרחמן ייתן בלבנו לעשות תשובה שלימה אמן:
(חיל וחוסן, הרב ישראל זילברמינץ הי"ד בשם סבו הרב חיים יהודה ליב הלוי זצ"ל)
הרב ישראל ב"ר צבי מנחם הלוי זלברמינץ הי"ד, היה הרב והאב"ד של קאזמיר דלובלין (קאז'מייז' דולאני).
בשנת 1916 כשהתקרב הצבא האוסטרי לגדול הוויכסל, גרשו הרוסים את יהודי קוזמיר לעיר לובלין, בה השתוללה מגיפת החולירע שהפילה חללין רבים. לאחר שהצבא האוסטרי כבש את קוזמיר, הורשו היהודים לחזור לעירם. שריפה שפרצה בעיירה כילתה את רוב בתי היהודים, רבים מהם אבדו את רכושם והגיעו עד פת לחם. כדי לפרנס את בני ביתם, הועסקו ראשי משפחות רבות, גברים ונשים, על ידי השלטונות בעבודות חפירה ובבנין ביצורים על שתי גדות הנהר. העובדים היהודים הועברו מידי יום לעבודתם בגדת הנהר המרוחקת במעבורת, ובה הם חזרו לביתם בערב. באחד הימים, עם רדת השמש, טבעה המעבורת שנשאה כ-200 איש, מתוכם הצליחו להינצל רק כחמישים. כמעט כל משפחה שכלה לפחות אחד מבניה, והלוויות ארכו כשבוע.
בשנת 1917 מופיעה בעיתון "העם" כתבה מאת הרב זילברמינץ, ובה הוא מספר על האסון הנורא של התהפכות המעבורת וקורא לבוא לעזרת האלמנות והיתומים הרבים:
חתימתו מופיעה עם חתימת רבנים רבים על כתב מחאה בעיתון הדרך, עיתונה המרכזי של ההסתדרות העולמית של אגודת ישראל (תר"פ). הערה שלו מופיעה באהל מועד, ב, סימן קצ"ב והובאה בקובץ מפרשי התורה (תרצ"ג).
בתקופת השואה הכריחו הנאצים את יהודי העיר לעסוק בעבודות כפייה ולסלול כביש הבנוי מאבני המצבות של בית העלמין היהודי. במאי 1940 הוקם גטו קוזמיר, אליו הובאו גם יהודים מפולאוורי ומעיירות אחרות במחוז. הגטו הוקף בגדר תיל, והיציאה ממנו הותרה רק לעבודה או באישור מיוחד. בעיר הוקם גם מחנה עבודה לכ-120 עובדי כפייה. בחורף 1940/41 אסרו הגרמנים על פולנים להיכנס לגטו ולסחור עם היהודים, הרעב בגטו גבר, ופרצה בו מגפת טיפוס. ב-1942 הובאו למחנה העבודה יהודים שגורשו מסלובקיה.
בספר הזכרון לקהילת קוזמיר מוזכר שהרב, שהיה חולה לב ובא בימים, הוכה ע"י הנאצים כשניסה להוציא מהעיר את תשמישי הקדושה של בית הכנסת. המכות חדלו רק כשבת הרב רחל שיחדה את ראש העיר והבטיחה לו שעון זהב יקר. הם הטילו על הקהילה קנס כבד שהיה עליהם לשלמו בזהב. בז'-ט' בניסן תש"ד (27-25.03.1942) גורשו כאלפיים היהודים מגטו קוזמיר, לגטו אופולה, שרחוקה ממנה 21 ק"מ, בדרך אל מותם. באוטוביוגרפיה של ש. ל. שניידערמאן מובא שבראש הקהילה הגולה, עמד הרב ישראל זילברמינץ ובזרועותיו ספר תורה.
חלק מהמגורשים נרצחו במקום, קצתם למחנה העבודה בנלנצ'וב, והאחרים גורשו בי"ב בניסן תש"ד (30.03.1942) לבלז'ץ עם שאר תושבי גטו אופולה. הועמסו על קרונות מסע והובלו למחנה ההשמדה בלז'ץ. ספר הזכרון לקהילת קוזמיר מנציח את הרב, את רעייתו האמעלע ואת ילדיהם שבע, רחל, סערל, יצחק ושמעון ובני משפחותיהם.
מחנה העבודה בקוזמיר חוסל באוקטובר 1942. אחרוני היהודים שעדיין עבדו בעבור המשטרה הגרמנית נרצחו בתחילת 1943.
רבי שלמה חיים פרלוב מ
