קטגוריה: מצבו של עם ישראל

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז"ל אמר לי אאמו"ר עטרת ראשי  זצלה"ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי"ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר"ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה' כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה' ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע"ה (תהלים קי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע"י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה' יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה' יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה' חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר"י הקדוש זי"ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב"ה לישראל, כמאמר חז"ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה "אחת היא לאמה" אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז"ל (ברכות דף ה' ע"א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו', עיין שם. ונודע דלשון "שבתי" מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש"י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע"י יסורין כנ"ל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין "לחזות בנועם ה'" היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, "ולבקר בהיכלו" היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה' יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו"ר מוה"ר יקותיאל יודא ז"ל שהיה אבד"ק יארע תע"א

בן הגה"ק המחבר ז"ל "בעל ערוגת הבושם"

ראקושפאלויטא, ה' קדושים, ט"ז למנין בני ישראל, תש"ג לפ"ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי"ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)

המקונן צווח שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו (איכה ה,טו) ובעוונותינו הרבים עלינו לקונן הקינה הזאת, כי מאז ומקדם היה לאב ואם שמחה וששון בעת נישואי בניהם, אבל עתה אם אחד משיא בת או בן נשמע מן אביהם ואמם רק דברים כאלה: באמת אין אני נהנה כלל מהשידוך, רק מה אוכל לעשות, כי הם יאמרו אם לא אעשה נשואין אז יאבדו את עצמם לדעת. לזאת אין ברצונם לעשות נשואין ברוב עם רק בהצנע ובצמצום מנין ונוסע לפעמים לעיר אחרת שבוש מזה לעשות נשואין בעיר שדר בו עתה ונוסע למקום שאין מכירים.

שבת משוש לבנו! נהפך לאבל מחולנו! כי עיקר הנשואין שהאב והאם עושה הוא משום שביניהם לא יאבדו את עצמם לדעת, שלא יהיה אבל, וכל המחול הוא שלא יהיה אבל, וזהו נהפך לאבל מחולנו.

שבת משוש לבנו, כל הרקודים עתה נהפך לאבל כי המחולות ורקודים בחורים ובתולות, אנשים ונשים, אשד ריקוד כזה גרוע מאד מאד. ומה הוא הסוף מן רקודים כאלה אחד הורג את חבירו, האשה את בעלה, האיש את אשתו, כל הטראגעדיעס הנוראים הנודעים הוא הריקודים מן אנשים ונשים. אין אנו מוחים בהאשה ללמוד את עצמה לרקוד, אך ורק שיהיה ריקוד על פי התורה בלא תערובות, רק הריקוד יהיה מן מין אחד ולא בכלאים אנשים ונשים. המחולות והרקודים של האמהות, כגון מרים הנביאה, ריקוד כשר, ולא בכלאים, ואם אותם חנן אלקים שהיא מסוגלת לרקוד, אבל רק שיהיה הריקוד על פי התורה במין אחד, אבל לא כרקודים בתערובות אנשים ונשים, הנהוג עתה, שהם רוקדים, הוא גרוע מאד מאד באין שיעור וערך, וזהו סם המות להגשם והרוח:

לזאת כאשר הצעתי כל גורל שלכם המר והנמהר מן בקורת ספרות הפסולה, הנני קורא לכם אחיות יקרות התאגדו כולם כאחד באגודה אחת בנות ישראל החרדות, ואני מצדי אשתדל עבורכם ספרים היסטריה חרדות טהורים מכל שמץ, ויהיה לכם מקום שתוכלו לאסף בכל יום איזהו שעות, ושמה יקראו בספרים כגון הד"ר הירש וד"ר לעמאן וכדומה, כי לא חסר לנו ברוך ה' כותבי היסטריה וספרות חרדית. ובזה תהיה בקי בכל היסטריה הישראלית מתחילה ועד סוף, וגם תהיו נאמנים לד' ולתורתו ולעמו וארצו,  וגם חס וחלילה לא יתערב בעת האספה איש, רק עבורכם לבד יהיה האספה. ותשתדלו להוסיף חברות ועל ידי זה לאט לאט גם העלמות שדבר ד' רחק מהם, ברוב הימים שיראו אשר באמת אגודה זו נושא פירות ומקבלים עונג מן החיים, אז גם מהם יפרד אחד אחד ויכנסו בתוך אגודתכם ומלאה כל הארץ דעה את ד':

(עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

אחיות יקרות! כשעמדתם על הר סיני, הייתן אתן מסכימים בלב שלם לקבל עליכם עול התורה והמצוה. נראה אם גם היום מקיימים אתן את התורה? אם גם היום תמלאו את תפקידכן?

הנה הנשים הזקנות עוד נמצאים שומרת תורה ומצוה, הולכת בדרך אמותיהם. אבל הנשים הצעירות, ברובם עזבו את ד', נזרו אחור, הלכו הרחק מן דרך עץ החיים. העלמות והבתולות, אם נתבונן בדרכם היטב, ואם נשאל אותם אם יודעים הם דבר מה מן תורה ומצוה, ישיבו תשובה, לא! לא!

נתבונן מעט במצבכם בכלל ובפרט, ברוח ובגשם, נראה עד כמה משחיתים דרכם בכל אופן. הנה מאז ומקדם שפשטה מחלה המתדבקת היא ספרות הפסולה! מאז ומקדם שנוסד בכל עיר וכפר בית עקד הספרות הפסולה! מכל מפלגה שהיא, הן שנקרא על שם הציונים, הן שנקרא על שם הבונדאים, הן על שם פרץ [הוא פורץ גדר הצניעות], הן על שם שומרים… בכלל כולם כל בתי עקד הספרות הפסולה דרכם לילך ולהזיק וכל באיה לא ישובון מדרך הרע, וכל מדריך כף דגלו, באחד מבתים הללו, דורס ברגליו כל דבר קדוש, וכל דבר מצוה כצחוק בעיניו. בכלל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בכל התורה כולה וכל דבר מצוה נמאס אצלו. ואם לפעמים נמצא בין אנשים כאלה עושה איזהו מצוה, הם עושים הכל רק לפנים, מחמת שרוצים על ידי זה לצודד נפשות נקיות כי עוד הם לא כל כך זרים מן דרך המצוה ועל ידי זה לא יתרחקו מלבקר אותם! אבל באמת כל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בד' ותורתו. ונודע לי היטב מהותם. וכל מי שאומר אשר יכולים להיות איש יהודי וגם לבקר את בתי עקד הללו, אין מכיר אותם, וטועה את עצמו בהם.

הייתם אתם נאמנים לד' ולתורתו, בנים נאמנים לאביהם ואמם, ואחר כך כשהייתם לאיש הייתם נאמנים לבעליהן, ואחר כך כשהולדתם בנים הייתם נאמנים לפרי בטנכם. בכלל הייתם חזקים ושלימים בגוף לא סבלתם על מחלת נערוועז שהוא מחלת משוגעת. חייכם היו לכם ערב ונעים וטוב, ובעתות הפנויות הייתם מהלכים ומטיילים עם ידידותיכם העלמות, ומבלים הזמן במנוחה ועונג. ובעת שבאתם חזרה לביתכם הייתם בטוב לב ודבורכם בנחת עם כל בני הבית. וקודם השינה הייתם קוראים קראת שמע, ובבקר הייתם זהירים בנטילת ידים שחרית, נטילת ידים לסעודה, ברכת המזון וברכת השחר. ובכלל כל התנהגתכם היה בנחת ועונג ברוח ובגשם. והוא מפני שעם בחורים לא היה לכם מגע ומשא, את ספרות הפסולה לא היה  כלל לנגד עיניכם, לזאת היו חייכם ערב וטוב, שלא היה לכם שום דבר שימאס את חייכם.

אבל עתה בזמן הרע הזה שאתם מבקרים את בית עקד הספרות הפסולה מכל מין שהוא וכל כך ספר פסול טמון בידכם כל היום וכל הלילה בעתות הפנויות מן מלאכה בשכיבה ובקימה, ואין אתם יודעים מן שום דבר שבקדושה, מי ידבר מן נטילת ידים שחרית, מי ידבר מן ברכת המזון, מי ידבר מן תפילה, מי ידבר מן שמירת שבת קודש. מי גרם לה זאת, מי חייב בזה, הספר הפסול אשר אינה מסיחה דעתה ממנו, בו קוראת כל דבר מינות, בו קוראת אשר הם צוחקים מן כל דבר מצוה, בו קוראת כל דבר ניאוף, לזאת אין ביכולת שגם אצלה הקוראת בו מבלי שתדרוס ברגליה כל דבר קדוש וכל דבר מצוה נמאס בעיניה. אחר כך שבאת חזרה מן בקירת בית עקד הספרות הפסולה שהיתה בחבורת בחורים ובתולות, ואחר הטיול בשעות המאוחרות בלילה עם חבורת בחורים, האב חשוב בעיניה כבהמה, האם כמשוגעת, כל האנשים הנמצאים בבית ככלום נחשבים בעיניה. ואחר כך כאשר נהיית לאיש המזומן לה אחר הנשואין עולה בדעתה הלוואי לא היית מכיר אותו והלוואי היתה מתה קודם הנשואין, כי מצאה אחר נאה ממנו. ואחר כך כשהולדתם בנים, אתם שונאים אותם. לפעמים עוזבים את הבנים ואת הבעל ונוסעת עם איש אחר שמצא חן בעיניה למדינה אחרת. לפעמים לוקחים הבנים ומניחים על הפקר. ובכלל מרגישים את עצמיכם חולים על הראש וסובלת על מחלת נערוועז, ואין אתם מקבלים נחת מן חייכם. והכל מי גרם לזה, מי חייב בזה, בית עקד ספרות הפסולה ומשם יצאה כל הרעה. כי לפעמים נמצא שם בחבורה בחור אחד ונושא חן בעיניה להנשא לו, אבל הוא אינו רוצה בה, הולך עמה ומטייל עמה, אבל ליקח אותה לאשה אינו רוצה. עד כמה מר גורלה וכמה גומר ענין רע כזה, או שתטבע בנהר או שתפיל את עצמה מן בית חומה גדול מן מדריגה השלישית. אבל קודם שנגמר בלבה לעשות מעשה להאביד את עצמה לדעת עד כמה מר לה ועד כמה נמאס חייה, ואם שמה בבית העקד נמצא בחור אחד ונושאת חן בעיניו ואם גם הוא מסכים לזה, אך הוא נגד רצון אביה ואמה, כי אין זה לפי כבודם שיהיה חתנם איש ריק ופוחז, ואז עד כמה רע ומר לה מאד כי נגמר בדעתה לגנוב מעות מבית הוריה ובאישון לילה לברוח מבית אביה. ועוד שלא נגמר מעשיה, כמה ראשה כבד עליה, ואין שום חידוש שסבלת על מחלת נעדוועז. ואם שמה נמצא בחור שרוצה לישא אותה, אבל היא אינה מתרצית בו ובכל פסיעה ופסיעה הוא הולך אחריה ומביט אחריה, ובמה גומר ענין רע כזה עד שמאבד אותה מן העולם על ידי תרועת חץ או שהורג אותה באופן אחר. וטרם שנגמר מעשה ההוא עד כמה מואס בחייו וחייו אינם חיים. אך עוד יותר נחלה המכה אם יקרה שעלמה אחת נושאת חן בעיני שני בחורים וכל אחד רוצה לישא אותה לאשה, אז לא יכולו לשית עצה בנפשם ורע להם מאד. ואין להם עצה רק או שבחור אחד הורג את חבירו, או ששלשתם הרגו זה את זה, או שאחד הורג אותה… אבל עצה אחרת אין להם. מה מאד אז גורלם רע ומר, ואין שום פלא אם היא מואסת בחייה ובכל יום מקללת את עצמה למה נבראת לחיות חיים רעים כזה.

ומי גרם בכל הטראגעדיעס הללו, ומי חייב בזה ומי הוא המלאך המות שלה – הוא בית עקד הספרות הפסולה. נשבר חייה לעולם, נפסק חוט של מנוחה מחיים שלה, מואסת בחייה, לעולם טוב מיתתה מן החיים. אבל מה טוב היה הגודל של העלמה מאז ומקדם, שלא בקרה בית עקד הספרות הפסולה ושלא היתה לה שום התחברות עם בחורים וספר פסול לא בא לידה! כי הייתה יודעת מן חיים, חיים של מנוחה, חיים של בריאת הגוף כי היה ערב לה!

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

שלשים יום קודם לפסח נתתי לבי לדרוש בהלכות הפסח לחקור אחרי טעמו של דבר, לירד לעומקו של מנהג שלנו בליל התקדש חג הפסח, שכורכין מצה ומרור ביחד, ואומרים זכר למקדש כהלל כן עשה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים היה כורך מצה ומרור ואוכל ביחד. והט"ז באורח חיים סימן תע"ה הביא בשם פרוש רש"י והאר"י דיש לומר היה כורך פסח מצה ומרור.

ונראה לי בטעמו של דבר זה, על דרך האגדה, דהנה נצחיות ישראל קיימו בגולה היא על ידי האמונה והאחדות, הן הנה היו למאורות לעם הזה להאיר להם את הדרך לבל יכשלו בדרכם. אנחנו עם ד' המאמינים מקבלים הכל באהבה. ועל כל גל וגל שיעבור עלינו ועל כל רעה שתבוא עדינו, לא נסוג אחור לבנו בתקווה טובה ונאמנה כי ד' הטוב, אשר מאתו לא תצא הרעות, יחוש לנו ישע ופדות עד מהרה. ועוד יש לנו הסגולה הנפלאה, כח האחדות להיות כאיש אחד חברים, איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק. ובהתאחדות האומה הישראלית, גם החלש יאמר גיבור אני, ותהיינה האהבה והאחדות להעם הזה אזור מתניו והאמונה והבטחון אזור חלציו, אשר על כן בימי צאתנו מארץ מצרים וראינו נפלאות, בעת בחר ד' את עמו ישראל להיות לו לעם סגולה מכל העמים, הקריב אתנו לפני הר סיני ונתן לבו את תורתו בחרדת קודש, משה ידבר והאלקים יעננו בקול עשרה דברים חרותים על הלוחות, חמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם למקום מקיר האמונה, וחמשה מעבר מזה חלקי המצוות שבין אדם לחברו יסוד האחדות, והכל מכוון מאתו יתברך שמו כדי לתת לנו בסיס נכון וקיים לעולם עד שכל משברי גלי הים והמון עמים רבים לא יכולו לנו לשטפנו ולהכחידנו מארץ החיים, חס וחלילה. לכן בשתים התחתן בנו בתת לנו את תורתו הקדושה "ואהבת לרעך כמוך", זו האהבה והאחדות, אני ה', זו האמונה והביטחון.

וכאשר נביט בעין חוקרת על תולדות וחיי ימי עמנו מיום היותם לגוי עד היום הזה, מורה הניסיון לנו לדעת כי כאשר יסורו ישראל, חס וחלילה, צבי עדיים, עטרת האמונה, מעל ראשם ויטו ארחם לחטוא במצוות שבין אדם למקום, אז גם נזר האחדות הורד מעליהם, וילכו בתוהו לא דרך לחטוא גם כן במצות שבין אדם לחברו, כי שני חלקי המצוות האלה הם קשורים ואחוזים זה בזה בשרשם ובמקורם, וביותר בהתכלית המכוון מהם, שבעת אשר עם ישראל שלם עם ד' נאמן לתורתו ולעבודתו, אז אהבת ד' ומצוותיו היא התכלית, היא הקוטב, והוא התל אשר הכל אליו פונים. לא כן אם חלק לבם מד' וינצלו בני ישראל את עדים מהר חורב, יחלפו חוק, יעברו תורות אז האהבה והאחדות לא תהיה מנת חלקם, כי כן ארחות אנשי רשע, נפרדים הם בתכלית שלהם ושלום אין להם.

ומה נכבדו בזה דברי חכמינו ז"ל באמרם אמר רבי אלעזר המזיח החושן מעל האפוד לוקה, שנאמר ולא יזח החושן מעל האפוד (יומא ע"ב), וביארו המפרשים הכוונה שדבריהם סובבים והולכים על קוטב מה שאמרו חז"ל דחושן היה מכפר על הדינים, שנאמר ועשית חושן משפט. ואפוד מכפר על עבודה זרה, שנאמר אין אפוד ותרפים (זבחים פ"ח), ופירש רש"י הא יש אפוד אין תרפים, נמצא לפי זה שהחושן ואפוד שניהם כאחד היו טובים לכפר על ישראל, החושן על הדינים בדברים שבין אדם לחברו והאפוד על עוון עבודה זרה דברים שבין אדם למקום, והן הנה השתי היסודות של קיום האומה הישראלית, הדינים יורו לנו נתיב הישר להיות בשלום עם כל איש שלא לבקש ולא לחמוד דבר שהוא של חברו, ואזהרת עבודה זרה היא האמונה שלא להאמין בשווא נתעה, רק להיות שלם עם ד ' וחזק באמונה. ולזה הזהירה תורה הקדושה שלא יזח החושן מעל האפוד, כי הם קשורים ואחוזים זה בזה ויתאחדו ולא יתפרדו. ולכן יפה אמרו חכמינו ז"ל שהמזיח החושן מעל האפוד בדעתו המשובשת כי אפשר לזה בלא זה לוקה בגופו להורהו דעת ותבונה כי שניהם כאחד קשורים יתאחדו יחדיו יהיו תמים.
ומעתה נאמר דפסח מרמז על השגחה ואמונה, כמבואר בטור אורח חיים סימן ת"ל שבת שלפני הפסח קורין אותו שבת הגדול לפי שהיו לוקחין טלה סמל אלהיהם של המצרים וקושרין בכרעי מטתם ולא היו רשאין לומר להם דבר. ועל כך דרשו חכמינו ז"ל משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם ושחטו הפסח, משכו ידיכם מעבודת אלילים כי הפסח מורה שעבודה זרה אין בו ממש וד' לבדו הוא אלקיכם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד. ומצה ומרור מורים על אהבה והאחדות, מצה שעומדת בשפל ואינו מגביה עצמו כשאור שבעיסה חמץ, מורה על עניות ושפלות רוח לבלי להתגאות אחד על חברו, אשר זה מקור השלום. ומרור מורה לסבול מרירות הזמן להיות קשה לכעוס ונח לרצות לבני אדם לדונם בכל דבר לכף זכות, וזה שורש האחדות.

ומאחר שאמונה והאחדות הולכים שלובי זרוע קשורים ואחוזים זה בזה, על כן יפה עשה הלל שהיה כורך פסח מצה ומרור ביחד, לרמז על זה שהם קשורים ואחוזים, יתאחדו ולא יתפרדו וזה בלא זה אי אפשר. כן יעזרנו השם יתברך על דבר כבוד שמו, לחיות שלם עם ד' ואנשים ויחוש לגאלנו במהרה בימינו, אמן סלה.

(מתוך הספר רבותינו שבגולה)

הרב יוסף חנניה ליפה נולד בשנת תרל"ה (1875) לאביו הרב אריה יהודה לייבוש אב"ד פרעמישלא ולאמו מרת יוטא בת הרב שמואל שמעלקא טויבש זצ"ל אב"ד יאס בעמח"ס חיי עולם ומצות חליצה. בשנת תרנ"ה (1895), נתמנה לרבה של ציישנוב שבגליציה.

לאחר שש שנות נישואין, בשנת תרס"ב, נפטרה אשת נעוריו מרת בריינא רעכיל ע"ה בת מרת עטיל והרב אברהם חנוך הכהן זילביגער, בהיותה בת עשרים וחמש, זמן קצר לאחר לידת בנם הבכור ישראל יקיר. אחר כך נשא את אחותה הצעירה מרת לאה. בשנת תרס"ו נפטר בנם שמואל שמעלקא ע"ה.

בתרס"ה (1905) או בתר"ע (1910), נתמנה לרבה של מונאסטרישץ שבגליציה המזרחית. בשנת תרע"ג (1913) הוציא לאור את ספרו שו"ת נחלת יוסף. בהקדמת הספר הוזכרו גם שאר ילדיו: נפתלי הירץ, הענא, אהרן משה וגיטל (אחר נולדו עוד ילדים: חנוך ויהודה). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בווינה, ומאמרו (המובא כאן למעלה) פורסם בספר "רבותינו שבגולה" בשנת תרע"ה (1915). בשנת תרצ"א פרסם בירחון הפרדס פלפול במסכת חולין יא.

הרב נפטר במונאסטרישץ (מונוסטאזיסק), תחת הכיבוש הסובייטי, בשנת ת"ש (1940) והובא לקבר ישראל.

מספר היהודים במונאסטרישץ בשנת 1939 התקרב ל-3000. בתקופת הכיבוש הסוביטי (1939-41) הופסקה פעילות הקהילה היהודית. עם פרוץ המלחמה בין הגרמנים והרוסים (22.6.1941) התחילו הלאומנים האוקראינים להתקיף יהודים. ההתקפות גברו לאחר שהסובייטים נטשו את העיר ב-4.7. בתאריך 13.7 הובאו לעיר מאות יהודים שגורשו מהונגריה. בהמשך הוגלו לעיר יהודים ממקומות נוספים. בחודש 10.1942 גורשו יהודי  מונאסטרישץ להשמדה במחנה המוות בלזץ.

הרבנית לאה נספתה בשואה. כן נספו בשואה בשנת 1942-43, הבנים: ישראל יקיר, הרב נפתלי הירץ וחנוך. הענא ובעלה התאבדו ב-1944 לאחר שהגרמנים גילו את מחבואם. דפי עד על שמם נכתבו על ידי אשתו של (אהרן) משה ונמצאים באתר יד ושם.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר הספריה היהודית הוירטואלית, הקדמת נחלת יוסף, דפי עד באתר יד ושם.

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה ג עמ' 801. ספר מונאסטרישץ (1974) עמודים 21, 28, 29, 98, 122. פנקס הקהילות גליציה המזרחית עמ' 310.

במדרש רבה בשלח: ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר, חכם לב יקח מצות (משלי ו') שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עוסק בעצמות יוסף. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור. סרח בת אשר הראה אותו. יש אומרים בנילוס היה קבור וכו' ויש אומרים בתוך הפלטרין היה קבור, כדרך שהמלכים קבורין וכו'. והיו עצמותיו של יוסף מחזרין עמהן ארבעים שנה במדבר. אמר לו הקב"ה אתה אמרת לאחיך, אנכי אכלכל אתכם, חייך אתה נפטר ויהיו עצמותיך מחזרין ארבעים שנה במדבר, שנאמר ויהיו אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, ואין אדם אלא יוסף, שנאמר אהל שכן באדם, ויאמר: וימאס באהל יוסף, בזכות עצמותיך הם עושים פסח קטן.

במדרש רבה שמות אשר על שם שהיו מאשרין אותו כל שומעי גאולתן וגדולתן. אמר רבי לוי לא לן אשר באכסניא מעולם וירש גבהו פלטריות, מה שלא ירש יהודה. יוסף, על שם שעתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים. דכתיב והיה ביום ההוא יוסף ד' שנית ידו.

העולם טובע במבול של דם בכל ארבע פינות התבל תאכל אש מתלקחת ולהט החרב מהפכת ומהרסת גן עדן העולם למדבר שממה, לגיא הריגה. מיליונים חיים פורחים באביב ילדותם נגדעים באופן נורא. רבבות חיי משפחה מנוגעים עד תוך תוכם, נהרי נחלי דם שוטפים בקצף וישקו האדמה. אין קץ לאוצרות והון רכוש עבודת זיעת אפים של שנות עמל ויגיעה ההולכים לאבוד. אין מספר לעיירות גדולות וקטנות הנחרבות ונהרסות עד היסוד ואין ערך להריסה, נטישה ועזיבה בארץ. אין מלים לבטא במו השוד והשבר, לא תוכל העין לראות הצרה והצוקה, ולא האוזן לשמוע קול יללת האומללים אשר יפלו לקרבן על המזבח הקרב האיום והאכזר.

שבט של דם אדום נטוי על שמי העולם ותחת רושם פעולתו ירגז התבל ממקומו ועמודי עולם יתפלצון, החיה שבאדם קמה לתחייה בכל עוז שבבותה ותטרף טרף וכאלו הומת כל רגש אנושיות בלב העולם והאומות אשר עד כה התיימרו בתרבות והתקדמות נפלו משמי רום מצבם לעומק תהום השובבות והבערות, נסוגו אחור בצעדי עקרב. הלאומים היותר מקולטרים, פטרוני החירות ולוחמי החופש, נתנו יד לממלכת האכזריה החשכה הבועטת ברגל גסה כל מושג של חופש וחירות ללחום נגד הצדק והיושר בתכסיס מגואל ונבזה. אור הבריטים והצרפתים וחשך הרוסים משתמשם בערבוביא לכסות פני תבל בערות, עריצות ואכזריות.

ביחוד נגעה המלחמה האיומה את חיי עמנו כי המדרש הזה עלה בידנו מן הגולה, שכל מקום שנאמר ויהי אינה אלא צרה. והגלות הארוך בכל המון מאורעיו, לימד אותנו לדעת כי כל מקום וכל זמן שיעשה בו תהפוכה מדינית, אינה אלא צרה וצוקה לעם היהודי. הננו השעיר העזאזל. ואין זה הפרזה יתירה אם נאמר כי גם המלחמה הנכוחית נגעה בנו, אפשר בלי משים, יותר מכל העמים הלוחמים. וידוע למדי אשר עבר על החלק היותר גדול מעמנו, אשר הקרב ירעש בכל עוזו על ארצות משכנו.

מבטו של עולמנו החודר ודוקר לתוך עמקי כוחות הטבע היותר נטמרים ונעלמים, המגלה מצפוני התולדה היותר נסתרים, רגילה היא בדורנו לעבור בסקירה קלה ושטחית על כל הנעשה בחיים המדיניים. רוח האדם היורד לתוך מחשכי הטבע וצולל לעומק רזי הבריאה, לא תעמול למצוא עלה בנוגע לתהלוכות המדינות. מעת שנסתום החזון, רגילים אנחנו להביט על כל תהפוכה מדינית כעל דבר במרוץ טבעי בסבה טבעית. רואים אנחנו כוחה של אומה בזיונה ותכסיסה הנבחר, שוכחים אנחנו כי הממליך מלכים המשגיא לגויים והמשפיל לאומים, שופט גויים וממלכות ומעבירם תחת שבט משפטו להענישם או לגמול להם שכר. מי יגלה עפר מעיניכם נביאי וחוזי יה, ותטפו מלים לממלכות ארץ ויושבי תבל ותרבו תוכחות ללאומים ליישא משא וחזיון ליושבי כיסאות אוחזי שרביט!

גם אנחנו בני עם עתיק יומין אשר האמונה אומנת לנו ותורה דעת אותנו כי אין מקרה ורצון משולח מושלת בתבל, כי אם יד ה' עושה כל. גם אנחנו טבענו ביוֶן מצולית ההרגל לשפוט על כל דבר ממצב טבעי' ותחת לחדור לתוך עומק רזי סדר ממשלת יד ההשגחה להוציא תוצאות כבדי ערך נצחיים הנוגעים לחיינו בתור עם ישראל, עוברים אנחנו בהעברה שטחית וקלה ומוצאים תוצאות פחותי ערך, ל(נ)גע(י)ם הדומים לאותם של העולם.

לא כן הורה אותנו משה אב החוזים עליו השלום ויקח משה את עצמות יוסף, עליו הכתוב אומר "חכם לב יקח מצות", שכל ישראל עסוקין בכסף וזהב והוא היה עסוק בעצמות יוסף. העם אשר עמד על מצב נמוך וראו בגאולתם תכלית רגעי, זמני, בצאתם משעבוד הגוף לחירות הגֵו, שאפו לרכוש להם רכוש גופני, כסף וזהב, ומשה היה עוסק לרכוש רכוש קיים, נצחי, הוא היה עוסק לטבוע בעמו עצמיותו ותכניותיו של יוסף היקרים. ומנין היה משה יודע היכן יוסף קבור, איך ידע משה מקום משכן עצמיותו ואישותו של יוסף האמיתיים? איך ידע להוציא מכל המון תכנותיו, את התכונות היותר יקרות המסמנים את עיקר עצמיותו אשר בם הצטיין, והראויה להיות לנס עמו ?סרח בת אשר הראה אותו, כמאמר המדרש: אשר שהיה מאושר, שלא לן באכסניא מעולם. והוא סמל "האשר" והצלחה, כי הגאולה האמיתית, היא סרח העודף של אושר והצלחה (ל)נפשות. ובת אשר, זאת מתנת אלקים אל האדם, הראתה לו למשה קבורתו, מקום משכן כבוד יוסף הרוחני!

יש אומרים בנילוס היה קבור ויש אומרים בפלטרין של מלכים, כדרך שהמלכים קבורים, בין המון אבנים טובות ומרגליות המזהירים ומבריקים בנזר תפארת ראש יוסף התנוצצו לתפארה שתי אבני חן מקסימי עין, והם שתי מדות נעלות מפיצות זהר וברק. מרהיב עין רואה, האחת היא המדה היקרה של אושר הנפש, שלא להכניע נפשו מפני פגעי הזמן, להחזיק מעמד אף ברוח היותר חזק המנשב בשטף קצף לשבור ספינתו של האדם על ים חייתו, שלא להתייאש אף ברגע היותר נורא ושלא לאבד את שויון נפשו, ולמצוא את עצמו מאושר ןמוצלח אף בעת בוא עליו צרה וצוקה היותר איומה. לבטוח בד' ולקוות כי רבים טבעו בבוא עליהם סופה וסערה באשר לא החזיקו מעמד להחזיק בתורן ספינתם בעת אשר היתה קרובה ישועתם לבוא, ומי שטבעה ספינתו ונשברה בין גלי ים סוער לא יאמר נואש, ובדף שבור לחזק בכל עוזו (ו)יניע ראשו לכל גל וגל אשר תעבור עליו, עד כי יגיע לנמל כרבי עקיבא ורבי מאיר. וביתר עוז הצטיין יוסף במדה זאת, כי לעג לפגעי זמנו וכל גלי הים אשר רעשו נגדו הניע ראשו והניח המים האדירים לעבור עליו ועל נהר חיותו הארוך היוצא מגן עדן בית אביו עד תהום ושאול בית-סהר מצרים החזיק ספינתו הטורפת בין המון גלים רועשים וזועפים, הפוערים פיהם לבלעו, ולכל גל וגל נענע ראשו, קבל הכל בשתיקה, לא הרהר אחר השגחה, לא עקם שפתותיו להתאונן על רוע סדר ממשלת יד ד' ותמיד היה מאושל ומוצלח, אף ברגע היותר מר, "ויהי בבית אדוניו המצרי',' "ויהי בבית הסהר" וד' עמו. ראה תמיד מעשי ד' לנגד עיניו ובטח בו כי לטובתו ואשרו הכל. וזה "בנילוס היה קבור", המדה היקרה הזאת אשר הצילתו מכל רע, יסודתה "בנילוס", בנהר החיים שלא התירא מנהר הסואן עליו בשאון גליו, לא נמוג לבו ואמיץ לא רפה, כמאמר המדרש: ויאמר ישראל רב, רב כחו של יוסף, שכמה צרות הגיעהו ועדיין הוא עומד בצדקו הרבה ממני, שחטאתי שאמרתי נסתרה דרכי.

המדה השניה, אבן טוב ומרגליות נאה, היא שלא נקסם מזהר וברק הצלחתו המעוור עיני קצרי ראות, והתהפוכה הפתאומית "מבור חשוך" לכסא מלכות, לא פעלה על נפשו השתנות גדולה, והפסיעה הגסה "מעבד למלך", לא נטלה אף אחד מששים ממאור עיניו, כי אהדרי ליה בקדושת טהר רוחו, לא גבה לבו ולא זחה דעתו עליו ולא שכח העבר. ויקרא את בניו על שם המאורע, כי הפרני אלקים בארץ עניי ונשני כל עמלי, להעביר נגד עיניו תמיד את העבר ועל ידי זה לא נטר שנאה לאחיו והבטיחם לכלכלם ונחמם, כי ראה השגחת ה' לטובה בכל הרעה של העבר. וזה ויש אומרים  שהיה קבור בפלטרין של מלכים. יוסף העקרי, נס עמו, היה קבור בפלטרין של מלכים. גדולתו ומצבו בתור מלך לא פעל על נפשו לרעה. לא רם לבבו מאחיו ולא סר ממצות ד'. זאת התורה היתה כתובה על לוח לבו ויקרא בה כל ימי חייו.

ובמצווה זאת עסק משה עת צאת ישראל ממצרים: (א) לטעת בם התכונות ומדות היקרות האלו, והוא הרכוש הגדול אשר יצא בו, צידה רוחנית על דרכם הארוכה במדבר שממה, ארץ ציה, באין מזון ומחיה, סם חיים לפגעי הזמן הנשקפת להם על דרכם הסבוכה בתלאות והרפתקאות, שלא להרהר אחר מעשי ד', שלא לעקם שפתים לקרוא תגר על רוע המצב, שלא לאבד שוו משקל הנפש, להחזיק מעמד ושלא להניח המשוט מתוך ידו בין גלי ים הזמן הזועפים, לבטוח בד' ולקוות לטוב. (ב) לנטוע שורק נחמד מכרמו של יוסף על תלמי לב עמו, שלא להעוור עינם מתהפוכה פתאומית בצאתם מאפילה השעבוד לאור גדול של החירות, שלא להיקסם מזוהר וברק החיים החרותיים לשכוח העבר, שלא יגבה לבם ורוחם להשמין, להעבות ולשכוח ד'.

ולתכלית זה ציווה ד' לעשות את חג הפסח, לאכול בו פסח מצה ומרור, לחוג את חג בהלל והודאה בצאתם משעבוד לגאולה, מאפלה לאור גדול. וכדי להעביר תמיד נגד עינינו שני אלו מדות יוסף, רמז לנו בעשיית הפסח צלי אש, ראשו על כרעיו ושלא לשבור עצם בו. והוא רמז על אמוץ הרוח, כי נעבור באש ולא נכווה, ונחלוף במים בים סוער ולא נטבע. כי הנני מניעים ראש עד כי יעברו הגלים הזועפים בהרכינו את ראשנו עד הכרעים, "ראשו על כרעיו". והננו יוצאים שלמים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח, "ועצם לא תשברו בו". ומכל המכות ומהלומות הנופלים על גֵו אומתינו, מתערים אנחנו כהדין תרנגולתא דמתנערו מעפרא. וציוונו לאכול גם מצות ומרורים שלא להעוויר עינינו מזוהר וברק החירות ומתהפוכה פתאומית, לשכוח העבר, העוני ושפל המצב הקדום.

וד' הולך לפניהם בעמוד ענן יומם, בעת זריחת שמש הצלחתם הוא מענין ומחשיך שמי עולמם, ובעמוד אש לילה, בליל החשכה מצבם, הוא מאיר להם בהצלחה ואושר ללכת בדרך חייתם יומם ולילה. על כן לא ימיש האדם מנגד עיניו עמוד הענן יומם ועמוד אש לילה, בעת חשכת מצבו לא יאמר נואש לישועתו ובעת אשרו והצלחתו אל יתיאש מן הפורענות.

וזה שאמר ד' ליוסף כי עצמותיו יהיו מחזרין עמהן במדבר והאנשים אשר היו טמאים לנפש אדם, "זה יוסף" ולא לקחו "מעצמותיו" עמהם, ולא הלכו בדרכיו להחזיק מעמד לנענע ראש לגלי הצרות והתמרמרו על רוע מצבם בהלינם על ד' בקברות התאוה ובמי מריבה, לא עשו הפסח ולא קיימו המכוון מעשיית הפסח, הרומז על האמור. וצוהו לעשות פסח שני, להתרגל שנית באלו המדות ולהשריש בלבם שנית מדות יוסף.

גם אנחנו היום עלינו להוציא תוצאות כבדי ערך מהמלחמה הרועשת סביבותינו. אל לנו להתיאש ואף כי ספינותינו טורפת בים סוער וזועף בין גלי דם ואש, אל לנו להניח המשוט מידנו. עלינו לעסוק בעצמיות של יוסף. ואף כי אין קץ לגודל הצרה אשר באה עלינו, אשר אין ערך לה ואין דמיון בכל הגלות מעת שנחרבה ארצינו, ומסעי הצלב כאין ואפס נחשב לה לנגד ההרוס והחרבה, המוצאת אותנו, אל לנו לעשוק בכסף וזהב, לבכות על הון ורכוש שנאבד לאלפים ורבבות. עלינו להזדיין באמיצת הרוח בתקווה ובטחון בעבר ועתיד שלנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יוצלח, לזכור כי עם עולם הננו, העם אשר למרות כל הרדיפות והגלות בכל דור ודור קיימים הננו עד הגלות האחרון הזה, כי היהודי הנצחי הננו אשר תקהה כל ברזל נגדנו. באנו באש ובמים והננו יוצאים שלימים ותמים בלי שבירת עצם, בלי שבירת הרוח. והמלחמה האחרונה הזאת היא טבעת האחרונה בשרש(ר)ת גליותינו, אשר נענדה על צווארנו בגאוה ובגודל לבב:

הנני העם האחד הקיים ועומד מיום היותו לגוי עד עתה, כצור וסלע חזק בתוך ים סוער וזועף! התקופות היותר נוראות והזמנים היותר מרים, לא גברה עלילו יחבֵל עול הזמן מפני שומן קיומנו! ועצמות יוסף פעלו עלנו להתקיים ולקוות לעתיד, כי עתיד הקב"ה להוסיף ולגאול את ישראל מן מלכות הרשעה, כשם שגאל אותם ממצרים, ונחיה לעולם עד בוא גאולתינו ופדות נפשינו, עד בוא נבואת החוזה, וכתתו העמים חרבותם לאתים והדעת כמים לים מכסים והגאולה תהיה שלימה. אמן!

(הרב אליעזר לייטער הי"ד אב"ד טרמבוולא, מתוך הספר רבותינו שבגולה)

—

הספר רבותינו שבגולה חלק ראשון, יצא לאור בימי מלחמת העולם הראשונה, בשנת תרע"ה (1915) בפרסבורג (ברטיסלבה) ע"י הרב נתן נטע בן יחיאל מיכל לייטער ז"ל. "והוא קובץ מאמרים דרושיים וספרותיים פרי עט גדולי רבני גליציא ובוקווינא המתגוררים בגלותם לסבת המלחמה בעיר המלוכה וויען, המבוארים את יחס המלחמה אל היהדות". הספר זכה להסכמות הרב אברהם מנחם הלוי שטיינברג אב"ד בראדי, הרב מאיר אראק אב"ד בוטשאטש, הרב פינחס הלוי איש הורוויץ אב"ד בראדשין והרב ישעיהו פירסט רב עדת ישראל שיפפ שוהל בווינה. הספר מונה את שמות הרבנים שנמלטו מהכיבוש הרוסי וגלו כפליטים לווינה בעקבות המלחמה. קובץ מאמרי הרבנים הגולים בספר זה, עוסק בדרכה של היהדות לנוכח נוראות המלחמה והתפוררות הקהילות, ומעודד את העם להחזיק מעמד חרף סערות הזמן ונוראותיו.

רבים מהכותבים המופיעים בספר זה – נספו בשואה, כפי שמופיע בספרו של הרב משה לייטר ניב והגות (1956). בפרק דמעה יתומה, כותב המחבר אודות אחיו, הרב נתן נטע לייטר זצ"ל, עורך הספר "רבותינו שבגולה". וכך הוא כותב:

בשנת תרע"ה הוציא לאור בוינא קובץ חידושי תורה בשם "רבותינו שבגולה" והגאונים רמ"מ שטיינברג ורבי מאיר אריק אבד"ק בוטשטאש־טרנוב הסכימו עליו ושבחוהו ואת מעשיו. הגאון רמ"ם שטיינברג ז"ל כתב: "בא לפני הבחור הרב החריף ובקי מופלא ומופלג נתן נטע לייטער בהרב הגאבד"ק דוניוב , . . והוא קונטרס נחמד". וגם הגאון רבי מאיר אראק ז"ל כתב והעיד על "החריף ובקי ענף עץ אבות כמר נתן נטע לייטער נ"י מאושר חילו כי נטה שכמו לסבול עול תורה".

והשתתפו בקובץ־תורתו מלבד הגאונים הנ"ל גם הרבנים הגאונים מהר"ן וויידנפלד אבד"ק דאמבראווא זק"ל ויבדל לחיים רבי משולם ראטה אבד"ק הורוסטקוב וטשרנוביץ וכעת מגאוני ירושלים שליט"א, רבי יוסף חנניא ליפא מייזלש אבד"ק מונסטרזיסקא, רבי נתן נטע לייטר ראבד"ק לבוב זק"ל שארנו, בן ציון כ"ץ אבד"ק בארשטשוב־טשרנוביץ, רבי אליעזר לייטער אבד"ק טרמבובלא זק"ל, רבי ב. שטיינברג אבד"ק טלומאטש, רבי אליעזר מישעל אבד"ק טורקא, רבי שמעיה שטיינברג אבד"ק פרעמישלאן, רבי מאיר מאירזון ראבד"ק וינא, רבי משה קראמר רב בוינא, רבי מאשל שמלקיש מקראקא בן אחיו של הגאון ר' יצחק שמלקיש אבד"ק לבוב, רבי חיים נחום הלברשטם אבד"ק מאשציסקה, רבי ישכר דוב באב"ד אבד"ק בוסקא, רבי מאיר קלוגר אבד"ק קראקאוויץ, רבי גרשון האגר אבד"ק טויסט, רבי מיכאל הלוי איש הורוויץ, קראקא, רבי משה הלוי איש הורוויץ בנו של הגאון ר' אריה ליב ז"ל איש הורוויץ אבד"ק קראקא, רבי משה נחום לייטער אבד"ק זבלוב והגאון זאב לייטר אבד"ק פיטסבורג שליט"א, ורבי שלמה הערץ סטרי"א. ובראש הקובץ נדפס המאמר "בין תקוה ויאוש" פרי עטו של הכותב הטורים האלה.

בכוונה מיוחדת קראתי את הרבנים המשתתפים בשמותיהם, כי מלבד שלשה, יחיו לאורך ימים טובים, הרי כולם שבקו חיים לכל חי. מי במטתו ומי שנרצח ונשרף בידי הנאצים הארורים ולא נשאר מהם כל זכר, מלבד אלה מהגאונים שזכו שיתפרסמו ספריהם והיו למקור לא אכזב לכל רב וצורב.

אולם כל זה, רבותי, כשהשנים הולכות כתיקונן, בשעה שהקב"ה מנהיג את עולמו במידת הרחמים, ולפי שאין להשיב את גזירת המוות, והאדם מוכרח ללכת לבית עולמו, אז אפשר להם לעשות כמעשה יעקב אבינו עליו השלום, לקרוא אל הבנים, לאספם סביב מיטתו, ולצוות אותם בצוואות שכיב מרע, האיך להקיף את המיטה בנשאם אותו לבית עולמו. אבל מה נאמר לשעת הזעם בשעה שהקב"ה זעם את עולמו, בקראו תחלה את הבנים אל החרב, אם כן מי יקיף ומי ילווה את מיטת האב הזקן?

והנה בילקוט יהושע, על הפסוק לכו ונשובה אל ה', כי הוא טרף וירפאנו. למה הדבר דומה, למי שעלתה לו מכה וקרעה הרופא. כיון שראה שלא נתרפאת הוא מחזיר אחרי רופאים ולא היה מוצא לה רפואה, אמרו לו לך אצל רופא ראשון שקרע לך את המכה, והוא מרפא אותך. כך אמר הנביא, כל מה שאתם מפליגים מן הקב"ה הנחמות רחוקים, אלא עשו תשובה והקב"ה גואל אתכם. הוא שהכה והוא מרפא, אני הוא שהצתי אש בציון, שנאמר ממרום שלח אש בעצמותיי, ואני הוא המרפא, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם. עד כאן.

והנה כשם שהסבא הבדיל בין האחים, כך באה כל התורה בהבדלותיה היא, להבדיל בין הקדש ובין החול, בין הנשגב והנקלה, להבדיל בין יום השביעי לששת ימי המעשה, בין ישראל לעמים. והנה אללי לי, כי מכל ההבדלות האלה עשינו תערובת דייסא אחת. התורה הבדילה בין ישראל לעמים והנה אנחנו מתערבים בגוים ולמדים ממעשיהם. התורה הבדילה בין הקודש ובין החול, ואצלנו אין כל קודש בעולם כלל, כי הכל הוא אצלם חול. התורה הבדילה בין יום השביעי לששת ימי המעשה, ואצלנו מחללים את השבת במלאכות אסורות. חדלו כל ההבדלות אצלנו, על כן איפא אמר הקב"ה, בני! אתם לא הבדלתם, אני אני אבדיל לכם, אבל הבדלה נוראה וקשה מאד, הלא הוא ההבדל בין האש ובין המים, "מי באש ומי במים" "מי בחרב ומי במגפה" וכו'. הנה הבדלה כזו של כל מיני מיתות הביא הקב"ה בעולמו, ומי שאינו רוצה בזה יבא וימחה. על כן אך אחת עלינו לעשות לשוב אל עצתו של הנביא, לילך אל הרופא הראשון שקרעה את המכה, ולשוב שוב אל קדושת ההבדלות.

ובזה אפשר לראות את דברי הפייטן בסליחות; "דגלי עם פדויי בזרוע חשוף, הצל מנגף ואל יהיה לשסוף. תענה קריאתנו למעשי ידיך תכסוף, עננו כמו שענית לאבותינו על ים סוף". והוא על פי עובדא שקרה כעת במערכות המלחמה, איש יהודי עמד על דוכנו בין המורים, ויהי כאשר הרבה לעבוד ביריותיו ושר הגדוד בא להחליפו באחר, ויהי אך הוא יצא מן החפירה, והחיל החדש לקח את מקומו, יצא כדור מעבר האויב, והחיל החדש נפל ארצה ומת. אחר כך נודע שהחץ שהגיע ממחנה האויב היה של יהודי, ולמען שיהודי לא יהרוג יהודי, סבב הקב"ה כי החיל היהודי הקודם, מצרה נחלץ, ואחר בא תחתיו. ועל כן אנו מתפללים גם היום ריבונו של עולם! בשעה שאתה שופט את העולם בדם ואש ותמרות עשן, תראה איפא להציל את הדגלים, הישראליים, שהם מעשי ידיך המיוחדים, שחותמך הגדול טבוע עליהם, בצווך עוד מאז על תורת הדגלים לתעודתם ובשעה שהממלכות נלחמות אשה ברעותה, ובשניהן ישנן יהודים עומדים במערכות המלחמה, עליך לראות כי יהודי לא יהרוג יהודי, והדגל העברי לא יהיה לשיסוף. יחי נא הדגל העברי גם בימים הקשים האלה! יתקיים נא בו, "יפול מצדך אלף, ורבבה מימינך, אליך לא יגש"!

עוד זאת עלינו להודיע, אם כל הייסורים האלה, ריבונו של עולם, הם חבלי לידה של חיים חדשים. "כמו "אשה בצריה", שייסוריה ממלאות אותה תקווה לחיים חדשים, כי אז אנו יכולים עוד לסבול את היסורין באהבה, אבל אם חלילה הרינו, חלנו ילדנו רוח, אם כן כל הניתוחים הקשים הללו למה? הן באו בנים עד משבר וכח ללדה אין, אסי לכאבין דתקוף עלן עד דלא נהוי גמירא בשביה.

ואם קשה הוא ערפו של אדם, קשה מצור ומחלמיש, פטישי ברזל לא יכפפהו ודם ואש לא ירככהו. הנה עוד הרבה צריכים לעבור על האדם עוד עד אשר יטהר ועד אשר יצורף, ואתה ברחמיך הרבים הלא "אתה יודע יצרם כי הם בשר ודם". ועל כן לשוועת נכאים, אל תעלם אזנך!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)

כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהיתה מחשבתם לכל הפחות שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו, אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כי אם לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שיהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישת מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו".

זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני הכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים וברית, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומת בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש, ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי. הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דבה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים.

האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי־אור הנמו? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי־תקונים?

לא מינה ולא מקצתה!

מעולם לא התנגדו חכמינו ז"ל להכניס דברים טובים ויפים מן החוץ לכרם בית ישראל, רק כל זמן שהם ומכניסיהן עמדו בגבול היהדות והתאימו לרוח התורה והמצות, כמו שאמרו ז"ל (מגילת ט:) "יפת אלקים ליפת" – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ואמרו עוד (סנהדרין ל"ט:) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכו' כמתוקנין בהם לא עשיתם". מעולם עסקו חכמינו הגדולים בכל חכמות ומדעים חילוניים, עסקו וגם עשו בהם חיל ויעשום לרקחות וטבחות לתורה, ואם בזמנים שונים התנגדו גדולי אומתנו להשכנתם בתוך בית ישראל על ידי אנשים וכתות ידועים לא להחכמה וההשכלה כשהן לעצמן התנגדו אלא למשכיניהן או לבחירת הזמן, שלא היתה, לדעתם, השעה ראויה לכך. דעתם הרחבה והעמוקה, אהבתם העזה לעמם ודתם עד כדי מסירת נפש ממש, אשר חדדה ופיתחה בהם גם את החוש הטבעי להרגיש כל סכנה הצפויה גם מרחוק לקיום הדת והאומה, הן הן שנתנו להם הכח לראות ולחוש את העתידות של זרמים וכתות ידועים יותר מאחרים, הן הן שהכשירום לעמוד על המצפה לבית ישראל לשמור את עצמותו וקיומו, הן הן שגרמו התנגדותם לפרקים גם למעשים כאלה שאין בהם כל פגם בהוה. יש שהתנגדותם כוונה לא למול ההשכלה האמיתית אלא להקליפה החיצונה שבה הלבישוה ידים לא־אמונות, שקשר פנימי אין לה עם התוך עצמו, להסרח העודף אשר טפלו עליה מהרהורי לבם הם ולא רוחה הפנימי; יש שהתנגדותם כוונה אך ורק נגד אישיותם של המתעסקים והמתקנים, אשר נתנו ידים לחשוש שמהם ומהמונם תצא תקלה תחת תקנה וסתירה תחת בנין, והלב החם והדואג לקדשי האומה חש ומרגיש ויודע אם לעקל אם לעקלקלות; ויש שהכל טוב וישר אלא שאין הדור והשעה ראויים לכך, כי לא ראי עם יושב בארצו ושוקט על שמריו כראי עם גולה, ממושך וממורט. ישנם דברים כשרים שאינם פוגעים בדת בעצמותם, ואפשר היה להם להעשות גם על טהרת הקודש אילו ישבנו בארצנו והמקדש על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית. וכשאנו גולים ומדולדלים, ותורתנו וקיומנו מסוערים מכל עבר וצד ועומדים בנס, אנו צריכים לברוח מפניהם כברוח מפני הארי. כשאנו בגולה שפלים ונבזים אנו זקוקים לשמירה יתרה בכדי להחזיק מעמד, וכל צעד מסופק מסכן את קיומנו וקיום תורתנו בלבותנו. מטבע האנושי ומנוהג שבעולם שהעשיר, התקיף, הגבור ובעל־כח משמשים סמל השלימות והאושר בעיני הנדכאים והחלשים אשר תכו לרגליהם ואת מעשיהם יחקו בכל אות נפש, וישאפו אליהם כעבד ישאף צל. ובהיות עמנו כאלפים שנה העם היותר מדוכה ומעונה, היותר בזוי ושפוי, היותר מושפל בתבל, היה טבע הענינים מחייב שישאף בכל כחו לחקות את דרכי הגוים שכניו, העשירים, הגבורים, התקיפים המכובדים, שטוב הארץ בידם, ללמוד מעשיהם ולהתאות להתבולל במו אלא שכל זמן שאור תורתנו שמור בלבנו ובעוז האמונה נתחזק, הננו אמיצי כח־הרוח ומלאי גאון לאומי כי בנו בחר ה' לעם סגולה מכל העמים. הם נותנים לנו כח ועוז לשחוק למנעמי תבל ואשרה, לברק החיים וההצלחה הזמנית, ולהחליף עולם עובר בעולם קים. הם הם יאמצונו להחזיק מעמד לבלי נשאוף אל משכנות העמים, והם הם משמשים תריס בפני קסם החיים וההתבוללות ובם נתבצר, כמו שאמרו רז"ל (דברים רבה פרשה א): "רב לכם סב את ההר פנו לכם צפונה" — מהו "פנו לכם צפונה"? אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: "יצפון לישרים תושיה". ולכן הננו רואים שדור המתרפין מתורה וקטן־אמונת בנקל הוא נופל גם ברשת ההתבוללות והטמיעה, בוש במחצבתו ומתכחש ללאומו, לפי שמכיון שנשמט הבסיס מתחת רגליו, כבה הפנס המאיר מלפני עיניו ונפל התריס מידו, מיד הוא חש ריקות משעממת בלבו ושפלות מדכאת בנפשו ואין בו כח ואיל לעמוד בפני המיון חפץ החיים וחפץ החקוי והתדמות אל התקיפים המאושרים והטמיעה בתוכם. מה שלא אפשר בעם שוקט על שמריו ויושב בשלוה על אדמתו. ולכן בימי חשכת גלותנו, בעת רעה ומסוכנת כזאת הננו זקוקים לשמירה יתרה לעשות משמרת למשמרת, גדר לגדר, ולהשמר מכל צעד־מדחה אשר יוכל לחולל איזה פרץ במבצרנו הרוחני, ו"לך לך — אמרינן — נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין תרחך לומר שבשעה שהאמונה רפויה ורוח פרצים ישוב במתנה, עלינו להשמר ביתר עוז לבלי לקרוע חלון כזה שדרך בו אפשר לעלות פרצים ולעבור גבול, ו"בשעת המפזרים — לזרים חילם — כנס… "

…

כמובן אין זו אומרת שאנו צריכים לפנות עורף לכל העולם, אלא שבכל מעשינו צריכה למשול לכל לראש המגמה העיקרית לשמור מכל משמר את קיום תורתנו, אמונתנו ולאומנו; בכל צעדינו צריכים אנו להיות מתונים וזהירים מאד לבל יבולע על ידם בהוה ובעתיד לקניני העבר שלנו, אשר עליהם הורגנו כל היום ורבבות קרבנות הקרבנו על מזבחם! צריכים אנו להיות זכורים מה שאמרו ז"ל (ילקוט תתצא): "לא תתגודדו – ולא תשימו קרחה"; לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם". באין אוטודיטט מוסכם לכל העם, באין מרכז רשמי ומקובל על כל הכתות ו"חלוקין אלו על אלו", כל צעד אי־נזהר מסוכן ביותר וכל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, מקצץ בנטיעות ועוקר שרשים, ומדחיק ללכת עד מקום שמשם לא ישוב עוד, ובית ישראל נקרע לקרעים ונעשה, חס וחלילה, קרחה…

מי ששמו אחד הוא יגדור פרצות עמו לשימנו עם אחד , יטנו שכם אחד ולב אחד לשם ה' אחד, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" והיה לבית ישראל רועה אחד במהרה בימינו

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

הערה: ישנם מספר דפים ממאמר זה שלא הובאו כאן, וניתן לראותם ע"י עיון במקור ממנו נלקח המאמר.

לכן כשאמר ה' לדוד: "לא תבנה בית לשמי כי דמים רבים שפכת" היה דוד יכול להבינו על שני פנים: אם שהחסרון תלוי בו, מפני שידיו נגואלו בדם ואין מעשיו רצויים, או שהחסרון הוא מצד הדור, שאינו מסוגל לתפוס רעיון בית המקדש בטהרתו, כאמור. ולפיכך "נתיירא" מפני הספק הזה "אמר: הרי נפסלתי מלבנות בית המקדש", רצונו לומר, שמא הפסול תלוי בי. ועל זה השיב לו הקב"ה: "דוד, אל תירא", אין שום פסול בך בעצמך ואין מעשיך מגונים, אלא אדרבא, "חייך, כי הם לפני כצבי וכאיל וכו' כקרבנות", שכל מלחמותיך עשית להצלת עמך ולכבודו. ומה שאין אתה בונה אותו הוא מפני שאין הדור ראוי לכך, לפי שדמים רבים שפכת והעם שקוע במלחמה וגס, ויבא לידי רעיון ההגשמה הנפסד, ובאופן זה "הוא קיים ואינו חרב", רצונו לומר, המקדש קיים כל זמן קיומה של האומה הישראלית וימיו כימי עמו, כי בהחרבו ימשוך אחריו גם חורבן האומה והאמונה כמבואר למעלה. (וזה נקרא "אינו חרב", כי חורבן המקדש שאחר זמן ביטול האומה, חס וחלילה, אינו ראוי להקרא בשם "חורבן", שאם אין עם אין צורך במקדש ואין יתרון צרה בחורבנו). ואני צריך למקדש כזה שהוא יחרב ועמי ישאר קיים. וזהו שסיימו: "א"ל הקב"ה: גלוי וצפוי לפני שהם עתידים לחטוא ואני מפיג חמתי בו ומחריבו והם נצולין", וזה לא יתכן אם יבנה בזמנך כאמור, אלא, "הנה בן נולד לך הוא יהיה איש מנוחה והניחותי לו מכל אויביו מסביב, כי שלמה יהיה שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו הוא יבנה הבית לשמי". כי בימי השלום ישים העם כל מעיניו בתורה וחכמה ויתעלה בהכרת ה' שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ויבין כי לא נבנה הבית לצרכו ברוך הוא אלא, שיהא האור יוצא מבית המקדש ומאיר לעולם", "בשביל להאיר לך" (ילקוט שם קפב). "והיכל ה', היכל ה' המה" בעצמם, בלבות בית ישראל, ואז יבא הזמן המסוגל לבנין הבית. ולכן בצוות דוד את שלמה בנו על בנין הבית (דברי הימים א, שם): "עתה בני יהיה ה' עמך והצלחת ובנית בית ה' אלקיך כאשר דבר עליך", הוסיף לו מיד: "אך יתן לך ה' שכל ובינה ויצוך על ישראל ולשמור את תורת ה' אלקיך", דהיינו שבבנותך בית לה' יתן לך שכל ובינה לשמור שלא יצא מזה מכשול ההגשמה, "ויצוך על ישראל לשמור את תורת ה' אלקיך": "כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש", ואז רק אז יהיה בנין הבית לאשרכם ולהצלחתכם.

ועל פי זה הכתובים מדוקדקים, שהיה אמנם עם לבב דוד "לבנות בית לשם ה'", רק לשמו ולא לו ממש, אבל היה אליו דבר ה' לאמר: "האתה תבנה לי בית לשבתי", רצונו לומר, שאם אתה בונה אותו בזמנך זמן המלחמות, הן יהיה לבית "לי" ממש "לשבתי", כאילו צריך אני לבית, ולא כאשר היה עם לבבך לבנות "לשמי" והאם בבית כזה יש לי ולך חפץ? "כי לא, ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה וגו' הדבר דברתי וגו' לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים "? אני אין לי צורך בבית "לשבתי" כי אם לכם הוא, וזה לא יושג אלא אם יבנה הבית רק "לשמי" ולא "לי" כמו שכתוב (שמות כ, כד): "בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך", ואתה הן "לא תבנה הבית לשמי ", אינך יבול לבנותו רק לשמי, "כי דמים רבים שפכת" ואין הדור מסוגל לכך. וכן אמר שלמה לחורם "אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה' אלקיו מפני המלחמה אשר סבבוהו ", אלא שלמה בנך שבימיו יהיה שלום ושקט על ישראל אין שטן ואין פגע, הוא יבנה בית "לשמי", כאשר היה עם לבבך. וכך אמר לחורם אודות הבית אשר אמר לבנות: "ומי יעצר כח לבנות לו בית, כי השמים ושמי השמים לא יכלכלהו ומי אני אשר אבנה לו בית כי אם להקטיר לפניו" (דברי הימים ב, ה). (ובאמת "להקטיר לפניו" יתכן שירמוז גם לזה שענין המקדש הוא בכדי שנתקשר על ידו לאבינו שבשמים, שלשון "קטר" כולל גם מובן "קשר" כמו שהוא בארמית וכמו שכתוב (יחזקאל מו, כב) "חצרות קטרות" כי על ידו נקבל שפע קדושת ונתקשר ונתדבק אל ה' ולעבודתו, וזוהי מטרת בנינו. וכן הוא בזוהר (פרשת שמיני דף לז, ב): "דהא קטרת קשיר כלא חדא ובגין כך אתקרי קטרת"). ולכן נכלל בנבואה זו העיקר הגדול בענין זה מה שיקים זרעו אחריו ותכון ממלכתו "ונטעתיו ושכן תחתיו ולא ירגז עוד ולא יוסיפו בני עולה עוד לענותו".

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)