רישומי דברים מה ששמעתי מן אדמו"ר מורנו הרב רבי חיים אלעזר זצ"ל

ופעם אחת אצל שלש סעודות בשבת תשובה סיפר כי איש אחד בא מול מרן הרבי הקדוש מצאנז (בעשרת ימי תשובה) בבקשתו אודות הפרנסה, ואמר לו המשל הידוע עם בן המלך אשר היה מלומד בכל ענינים (כיאות לבן מלך) אולם היה עקשן גדול ולא היה במציאות להעבירו מדעתו. המלך שת עצות בנפשו ושלחו למרחקים ונתן אותו תחת איש כפרי וציווהו כי יכלכל אותו בלחם צר ומים לחץ ויתן לו דירה פשוטה למאוד למען יזכור את מרודו ויקבל עליו להטיב מעלליו ויבקש מאביו המלך כי ירחם עליו לקחתו אצלו בחזרה. אבל בן המלך נתגשם ככה כי שכח את כל אשר היה לו. עם כל זה להמלך היו גיגועין על בנו והתיישב בדעתו ועשה לוסערייזע דרך שמה וכרוז יצא כי רשות לכל איש לבא אל המלך (בלי בקשת רשיון כנימוס) אם יש לו איזה בקשה לבקש. וכאשר בא המלך דרך שמה וחרדו לקראתו וגם בנו הנ״ל בתוכם והכירו זה את זה ובנו זה על זה, ושאל אותו המלך מה בקשתך ותעש. ואמר אם על המלך טוב יצווה להכפרי בעל אנסניא שלו כי יתן לו מזונתיו וארוחותיו ביתר שאת לבל יצטרך לסבול גודל עינוי הרעבון. והמלך נשא קולו ויבך, ואמר אוי לי כי לשווא תקוותי, כי הלא עתה היה לך העת המוכשר לבקש דברים נצחיים להושיבך על מקומך במקום חדרי מלכים, ולא לבקש על עניני אכילה וגשמיות. וכמו כן אתה (המבקש הנ״ל) הלא עתה עת המוכשר לבקש ישועה אמיתית והגאולה שלימה, אשר בזה נכללו כל הישועות, גם עניני גשמיות הנצרכים. כן יהי רצון, אמן.

וידיד נפשי הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב רבי חיים ליב לייפער שיחיה מאונגוואר (נכד להרבי הקדוש מפרימשילאן) אמר לי בשם תלמידי בעש"ט הקדוש זכרונם לחייי העולם על הפסוק (כ"ה לסדר וירא, בראשית כ״א) והוכיח אברהם את אבימלך (היינו אבי מלך מלכו של עולם) על אודות באר המים (היינו השפע שלנו) אשר גזלו עבדי המלך (היינו האומות העולם הנקראים עבדים) ויאמר (אבי מלך ומלכו של עולם) לא ידעתי מי עשה את הדבר הזה (היינו בבחינת הידיעה והבחירה כמו כי כביכול סילק מעצמו בזה את הידיעה כי הרעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי כתיב) וגם אתה לא הגדת לי, היינו בפרוס הפסח זמן אמירת ההגדה (שנידונין על התבואה), וגם אנכי ירמז על שבועות (זמן מתן תורה של אנכי) שאז בעצרת נידונין על הפירות, גם כן לא שמעתי בלתי היום (זה ראש השנה).

עתה תאמר לי מן עניין פרנסה?! הלא עתה צריך להתפלל עבור ישועה כוללת ונצחית. והמש"י.

ועיין בספר היכל הברכה (לחומשי קאמארנא) כי הביא גם כן על הפסוק הנ"ל כמה פירושים נוראים ונפלאים, בסגנון ואופן הנ"ל.

(זכרנו לחיים)

—

הרב החסיד רבי דוב בר ארמן נולד בסביבות שנת תר"ך (1860). אביו , ר' משה שמואל ב"ר נתן אליהו עהרמאן זצ"ל אב"ד אירשא, היה מיוחס "מגזע תרשישים עד משפחת קרן הצבי (בעל חכם צבי) זל"ה" (הייחוס מוזכר בסוף הקדמת דברים ערבים חלק א, ומובא בפירוט בספר זכרנו לחיים). הרב דב בר התגורר בפערבעניק שבמחוז זמפלן, ולאחר מלחמת העולם הראשונה עבר לקליינווארדיין. הוא קיבל תורה מרבותיו דודו הגאון מהר"מ שיק זצ"ל, הגאון ר' אברהם יודא לייב שווארץ מחבר הספר "קול אריה" אב"ד ברנסאז ומאד, הגאון ר' ישעיה בייערן משארוש פאטאק והגאון ר' עמרם חסידא מחבר הספר "בית שערים". הרב הרבה להסתופף בחצרות צדיקים קדושי עולם זי"ע, ראה את עבודתם הקדושה של צדיקי דורו ושמע על עבודת הצדיקים מדורות הקודמים. בספריו, דברים ערבים (שני חלקים) (תרס"ג-תרס"ה), פאר וכבוד (תרע"א-תרע"ב) וזכרנו לחיים (תרצ"ח) – הוא מביא סיפורי מעשיות מגדולי החסידות והצדיקים, לתועלת הציבור ולהנחלת הדברים לדורות הבאים. הרב ניספה באושוויץ בקיץ תש"ד (1944). ספרי המחבר יצאו לאור בהוצאה מחודשת בשנת תשל"ג ע"י בני המחבר ונכדיו.

רבי יששכר בער לייפר ב"ר יוסף מבורשה ב"ר ישכר בער מנדבורנה, עבר לגור באונגוואר, שהייתה עיר של מתנגדים, וכיהן בה כאדמו"ר מטמשוואר. שלושת בניו, רבי מאיר, רבי חיים (מרדכי אריה) לייב ורבי ראובן מנחם כיהנו כאדמו"רים בחיי אביהם באונגוואר. שלושתם נרצחו בשואה.

ראש הפלאה.

בשם ד'.

איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לד' (במדבר ו, א).

וקשה הלשון שנאמר שם הפעולה קודם המקור. ונדרש במכילתין (ג' עמוד א).

העם הישראלי המעט והדל מכל העמים. העם הזה המתבוסס בדמו, לוחם מלחמת קיומו, באורך גלותו. וחכמי האומות עומדים בתמהון ושואלים במה כח העם הזה יפה? כל העמים העריצים אשר חרפו, רמסו ורטטו, בני העם הזה. כל העמים האלה כבר ספו מבמת התבל אבד זכרם מן הארץ. והעם הזה למרות התלאות הנוראות, הנהו חי וקיים! ועוד תקותו בטוחה להיות לנס ולאור עמים?

אנחנו בני העם הזה. יודעים במה כוחנו יפה. יודעים אנחנו כי התורה והמצוה, הם הם יסוד חיי הישראלי, שני צנתרי דדהבא אלה, הם הם המזהירים והמאירים את חיי האומה, בכל עבר ופינה. התורה האלקית הנצחיית היא נשמת העם, המצוות הם מיתריו גידיו עצביו ועורקיו, שני עמודי אש הללו כל כך גבוהים ונשאים, שמרימים ומנשאים את העם אשר לאורם הוא הולך, ממעל למקום וזמן, ובאורם נסע ונלך מתוך חשכת אורך הגלות להיות לנס עמים:

וד' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן וגומר (שמות יג, כא-כב) בעמוד המצוה שהוא ענן מקיף תהלוכות החיים של עמנו. יומם. הוא עמוד היומי, כי המצוות נוהגים רובן ביום, והם לנחותם הדרך, הדרך הגלותי המדברי השוממי, והדרך החפשי השחרורי. ולילה בעמוד אש להאיר להם, ובעמוד אש של תורה שנוהג בלילה כמאמרם ז"ל (חגיגה י"ב:) כל העוסק בתורה בלילה הקב"ה מושך עליו חוט של חסד ביום, ללכת יומם ולילה, על ידי אלו שני העמודים יש לו לעם הישראלי זכות הליכה יומם, בעת שחרורו, ולילה בעת גלותו, לא ימיש עמוד הענן יומם ועמוד האש לילה לפני העם, בעת שהוציאנו ד' יתברך מסבלות מצרים אל חיי החרות גוף ונפש, הבטיח לנו כי אם לא ימיש עמוד הענן יומם זה עמוד המצות כאמור, ועמוד האש לילה, הוא עמוד התורה שלא איברי לילה אלא לגירסא, אז, לפני העם, לעולם לא יסוג העם אחור, הלך ילך קדימה באין מפריע בעדו:

חיבה יתירה נודעת לנו בעמוד התורה, שאם המצוות שאדם עושה צריכות כוונה לשמה שיכון לשם המצַוה ומצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה. הנה אֵשה של תורה סגולתה וכוחה גדול כל כך שאף אם לא יזכה האדם ללימוד לשמה יתקדש על ידה לעלות על מרום המדריגה, כי המאור שבה מחזירו למוטב, וכמאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, אהבה וכוחה של תורה:

ולהבין הדברים במה כחה של תורה אמיץ וחזק כל כך, שאף טרם נטהר האדם מזוהמת הנחש, למודה עולה לריח נחוח ולא כן מעשה המצוה, נראה על פי מה דמבואר בש"ס ב"ב (י.) האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור. אף דבכל המצות אסור לעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, אולם במצוות כאלו שעל ידם מביא חיות לחבירו, עיקר הוא מעשה המצוה, ואין דנים אם מחשבתו מטוהרה, אחרי שהמכוון מהמצוה נעשה בפועל, ונקל על פי זה להבין גם כח לימוד התורה, כיון שעל ידי עסק הלימוד הוא בא לידי המעשה להבין ולהשכיל לדעת את ד' ולעבדו, ונותן בזה חיות לנשמתו להיות מקושר באור החיים, וודאי לא יקטן מהמחיה גופו של חבירו ולכן גם לימוד שלא לשמה עולה לרצון, וזה שמצינו שדרשו רז"ל בשם רבי חייא בר אבא עתיד הקב"ה לעשות צל וחומה לבעלי מצוות, היינו צדקה, [עיין בספר בני יששכר מאמר צלא דמהימנותא] אצל בעלי תורה בגן עדן. דשניהם פעולתם עולה לגבוה אף בלי כוונה רצויה. וזהו תשובת רבי עקיבא על השאלה (קדושין מ:) אי תלמוד גדול אי מעשה גדול, נענה רבי עקיבא ואמר לימוד גדול, נענו כולם ואמרו לימוד גדול שמביא לידי מעשה. מכיון שעל ידי הלימוד יבוא לידי מעשים טובים להציל את נפשו מרדת שחת, עולה גם שלא לשמה לריח נחוח, וגדולה הוא ממעשה המצוה שמוכרח לחבר עם המעשה הכוונה. וכיוצא בזה ראיתי זה כביר בספר צמח דוד מהגאון הקדוש מדינאב זצ"ל [ואינו תחת ידי כעת] לפרש הקרא שמח זבולון בצאתך, זבולון המחזיק ידי לומדי תורה אין לך לדאוג שמא לימוד תורתו של יששכר אינו לשמה, ורק לעולם תשמח משום שכוונתך לטובה. ואם ככה הוא שיששכר בתורתו מביא את זבולון לשכר טוב, יוכל גם יששכר לשמח באהלו, כי תורתו עולה לרצון ודברי פי חכם חן:

ובפרט כשמחונן האדם בשכל ובינה ללמוד וללמד תורה הקדושה בעיון ובפלפול התלמידים השואבים מאור חכמתו, בוודאי תורתו עולה מעלה לנחת רוח וקוב"ה חדי בפלפולא דאורייתא. וזהו כוונת מאמרם ז"ל (סוטה כ"א) מצוה בעידנא דעסיק בה, היינו לשמה, מגינא ומצלא מן החטא. בעידנא דלא עסיק בה, כלומד שלא לשמה, לא מצלא מן החטא. אבל תורה בין בעידגא דעסיק [לעסוק בדברי תורה, פירש הט"ז באורח חיים סימן מ"ו, דקאי על פלפול של תורה] בה לשמה, בין בעידנא דלא עסיק בה לשמה מגינא ומצלא מן החטא:

וכן יש לכוון במאמרם (יבמות צ"ו) מאי דכתיב אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לדור בשתי עולמות, אלא כיון שאומרים דבר הלכה משמו שפתותיו דובבות בקבר, שנאמר וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים. הכוונה כי אף שהתלמיד חכם מטייל ביה חיגנא בשכינתא בגן עדן, מכל מקום הדין הוא דמת פטור מן המצות, כי אין בכוחו אז לכוון, ומצוה בלי כוונה לא פרחא לעילא. אולם אם הניח אחריו ברכה ומזכה את הרבים בפלפולא דאורייתא ומקנה לאחרים ידיעה בתורה הקדושה יחשב לו זאת כאילו לומד בעצמו ומתענגת נשמתו תענוג רוחני בעולם העליון, כיון שגם בחיים גדול כוחה של תורה שנשמתו מזדככת אפילו בלא כוונה לשמה. ומביאים רז'"ל ראיה מן הפסוק וחכך כיין הטוב, כלומר אף אם רק טועם טעמה של תורה בחיך, מוציאה מפיו ואינה יוצאת מפנימיותיו בלמוד לשמה, יתחשב זה כיין הטוב, כיינה של תורה טובה ורצויה לפניו יתברך, משום שהולך לדודי למישרים, שהוליך ומוביל את אחרים למישרים, להיישר להם צורתא דשמעתתא בעיון ובפלפול, ומביאים לידי מעשים מישרים, ואם כן הוא, דובב שפתי ישנים, גם אחר מותו יחשב לו זאת כאילו הוא לומד תורה בפועל ממש:

יש לכוון במאמרם (תענית ז) הלומד תורה לשמה נעשה לו סם חיים, שלימוד תורה לשמה מסוגל לו לאריכות ימים, כמו שנאמר אורך ימים בימינה. והלומד שלא לשמה נעשה לו סמא דמותא, הכוונה כנזכר למעלה, דכיון שאם מניח תלמיד חכם ברכה בתורה לאחרים גם אחר מותו, שאי אפשר לו לפעול ולקיים עוד, מכל מקום זאת התורה שהניח היא לו סם מרפא לנשמתו גם אחר מותו. כן גם מי שעוסק בתורה בחיים חיותו ואפילו שלא לשמה, אם אך מזכה את הרבים בתורתו הנה היא לו באותו סם מרפא דמותא, גם בעודנו חי, ועולה לרצון לפני יוצרו וקונו. [ועיין בפרי מגדים אורח חיים סוף סימן תרנ"א באשל אברהם]:

וזה יש לרמז בכוונת הפסוק המוצג בראש דברינו: איש כי ידר נדר נזיר להזיר. כלומר שיהיה נזיר ומופרש מתאוות רעות, ידור נדר להקדיש ולהקריב מובחר עתותיו לתורה, אף שאינו בכוונה רצויה וקדושה כל כך. אם אך פעולתו פעולה יוצאת, להזיר שאחרים ילמדו ממעשיו, וישאבו ממעיין חכמתו ותורתו, אזי הוא לד', הנה מעשיו ופעולותיו רצוים הם ותורתו וצדקתו עומדת לעד:

הדברים האמיתים הללו הרהיבוני נפשי עוז והתחלתי זה כחמשה חדשים לחדש ולכתוב חידושים על מסכת נדרים ולהיות נמנה בין המחברים ולהפיץ חלק הראשון על פני תבל, ואף שידעתי מיעוט ערכי שלא הגעתי למדרגת לימוד תורה לשמה. ותמכתי יתדותי בזכות אבותי הקדושים זצל"ה למצוא חן בעיני התלמידים ההוגים בתורת ד' לעיין בספרי. ובעזרת ד' יתברך ימצאו אבני חפץ לפלפל בהוויות הסוגיות לבנות ולסתור להגדיל תורה ולהאדירה, והיה זה שכרי שאבנה גם אנכי על ידם לזכות את נשמתי, שאזכה להגות בתורה הקדושה לשמה ולהיות מהעושים והמעשים באמת ובתמים ושלא ימוש תורה הקדושה מפי זרעי וזרע זרעי עד עולם:

ועתה הנני כורע במודים על כל הטוב אשר גמלתני ד'. ושמת חלקי מחובשי בית המדרש מנעורי עד היום הזה, ולמרות כל הרפתקאות דעדו עלי. כי בהיותי נער קטן כבן תשע, חשכו עלי המאורות ונפל עטרת ראשי ופארי אדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון הצדיק זצ"ל, ונפטר ביום כ"ו אדר שני שנת תרנ"ד לפ"ק. ונשארתי יתום עזוב בלי משען ומשענה בגשמי וברוחני, והודות לחריצות אמי מורתי הצדיקת הרבנית מרת בילא ע"ה בת הרב הגאון הצדיק מו"ה אלעזר הלוי איש הורוויץ זצ"ל אבד"ק ראהאטין בעל המחבר ספר "דבר הלכה" [בן הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה משולם ישכר זצ"ל האבד"ק סטאניסלאב וחתן הרב הגאון הצדיק מו"ה אפרים פישל זצ"ל האבד"ק מונקאטש בן אחיו של הגה"ק מו"ה נפתלי מראפשיץ זצ"ל זי'"ע] שעמלה בכל כוחה ובחפץ כפיה עלה בידה להדריכני על ברכי התורה. וכמו תמונה חיה עודנה מרחפת לפני ונועם דבריה תמיד אלי להלהיב לבי לתורה ולתעודה. וספרה לפני ממעלת התמדת אביה הרב הגאון הצדיק זצ"ל שהתחרה עם הבעלי מלאכה בעירו להשכים ולהעיר את השחר לעסוק בתורה ועבודת ד' קודם שעמדו הם על מלאכתם. כה הרבתה עלי דברים לחזקני ולעודדני שאוסיף גם אני טבעת אחת לשלשלת הרבנים זה יותר מששים דורות גדולי המאורות אנשי שם, ושלא יפסוק חס וחלילה מזרעה. זכרה נא אדון כל הנשמות שתחסה בצל כנפיך בגן עדן עם אבותיה הקדושים ותמליץ זכות בעדינו שנזכה שעבודתה לא תשיב ריקם ואזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובמצוות השם שיהיו לתפארת אבותינו הקדושים, ושיקוים בי התורה מחזרת על אכסניה שלה:

וקראתי את ספרי זה בשם  "הפלאת נדרים" על  שם הפסוק איש כי יפליא לנדר. ומרומז בו גם שמי ושם אבי ושם משפחתי בראשי תבות. ולאשר ידעתי גודל משבר הכלכלי השורר כעת בעוונותינו הרבים במדינתנו, ובפרט בין לומדי תורה, דפסתי מועט דפסתי עתה רק חלק אחד על פרק הראשון ממסכת נדרים ואחרי נמכר גאולה תהיה לחלקים הבאים אם ירצה ד', וד' יתברך יעזרני למצוא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם ושאזכה יחד עם זוגתי הרבנית הצנועה תחיה בנתא דמוריין מו"ח הרב הגאון רשכבה"ג מו"ה דוד מנחם באב"ד שליט"א האבד"ק טארנאפאל בעל המחבר ספר שו"ת "חבצלת השרון" לגדל את יוצאי חלצינו היקרים שליט"א. ושנזכה לקבל נחת מיוצאי חלצינו הנשואים שליט"א, מבני הה"ג מו"ה יהושע העשל פרענקיל תאומים שליט"א רב בעיר לנדאן. ומבתי הצנועה מרת יוכבד תחיה. אנא ד' הרם את קרנם את ביתם ואת זרעם באושר ועושר ושנזכה לראות מהם בית נאמן לד' ולתורתו שלא נבוש ולא נכלם חס וחלילה בזה ובבא עד בוא גאולת נפשינו ונזכה לעלות לציון וירושלים בשמחת עולם:

בעתירת עבדך המתחנן אליך בקול שועה ורוח נשברה אסקופה הנדרסת לרבנן ותלמידיהן,

הצעיר אלימלך פרענקיל תאומים האבד"ק יאברוב והגליל.

יאברוב יום ו' ערב שבת קודש לסדר "אקוד ואשתחוה לד'" תרצ"ו.

(הקדמת ספר הפלא"ת נדרים)

—-

הטי נא כדך גו' כי אותה הוכחתי לבן אדני (בראשית כד) וקשה להבין הלא במה שנתנה לו מעט מים לשתות לא היה עוד כלל במה להכיר שהוא צדקת וראויה להיות אשת יצחק אבינו ע"ה.

ואפשר לומר בזה דהנה ביתו של אברהם אבינו היה פתוח לרוחה בשביל אורחים שהיו הולכים ובאים כסדר, ובין האורחים נמצאים גם כאלה שחסר להם דרך הנימוס או מפני מרירות אינו מסדר בקשתו כראוי, אך אנשי ביתו של אותו צדיק כבר היו מורגלים לדבר הזה ולא היו מקפידים כלל על זה ולא חרה להם וקבלו כל האורחים בלי הבדל בסבר פנים יפות. אם כן כאשר בא לקחת אשה לבן אדוניו ולהכניסה לביתו של אברהם אבינו, היה נותן דעתו שאשה זו תהיה לה, מלבד כל המידות טובות וצניעות, גם מידה טובה זו שלא תקפיד על שום עני אפילו כאשר תשמע לפעמים דברי בזיון ממנו,

כמו דמצינו בירושלמי פיאה פרק ה' הלכה ו' מעשה בר' עקיבא שרצו למנות אותו שיהיה גבאי צדקה, אמר להם אלך ואמלוך עם בני ביתי,  הלכו אחריו שמעו קולו שאמר על מנת שמקילין ומבזין אותי אקבל עלי ההתמנות הלז.

וכן היה אליעזר מחזר דוקא אחר אשה כזו שלא תביט על שום בזיון מהעניים הדופקים על פתח בית אדונו, על כן עשה הניסיון הזה שאמר לה הטי נא כדך, ולא אמר לה בדרך כבוד, כי הרי די היה לפניה אם תיתן לו רשות לשתות. והוא לא עשה כן אלא אמר לה שהיא בעצמה תטה את הכד בשבילו, ויען שהיא מילאה את בקשתו אמר כי אותה הוכחתי לבית אדוני, לבית אדוני דייקא, שהיא בית הכנסת אורחים ותדע איך להתנהג עמהם.

(נחלי דבש, בשם אביו).

—

הרב והדרשן ר' (דוד) שלמה ב"ר שמואל ואסתר מלכה פרידמן, נולד בגאליציה, בערך בשנת תר"ן (1890). בבחרותו נפטרה אמו והוא גדל אצל דודו הרב אליהו קארפוס מבראד ואשתו מרת מיכלי.

בשנת תרע"ז הוא ישב בבודאפעשט בתוך פליטי מלחמת העולם הראשונה, והתחיל להדפיס את חיבורו הגדול ספר שו"ת בגדי שרד, עם הסכמת הרב קאפל רייך זצ"ל, אב"ד ק"ק פעשט. אך בשל הוצאות הדפוס הופסקה ההדפסה, בשנת תרפ"א הוא הוציא את חיבור קטן בשם אמרי שפר כמבוא לספר שהדפסתו הופסקה, ובא הוא כותב "וד' יגמור בעדי להשלים חפצי לברך על המוגמר ויחזק לבי לעבודתו ויתן לי כח ועוז לעשות חיל בתורה הקדושה ללמוד וללמד לשמור ולעשות". בספר הוא מביא גם דברי תורה בשם זקנו הרב דוד כהנא, מחכמי הקלויז בבראד.

בנוסף לכתביו, הדפיס הרב דוד שלמה את הספר נחלת יהושע (לבוב, תרצ"ד), מאת הרב גרשון קורצר, ובו "עשה את מלאכתו באמונה, והשתדל להוציא את הספר בהידור רב, לייפותו ולשכללו ככל האפשר" (מתוך הקדמת בן המחבר).

בנו הרב שמואל פרידמן, מחבר הספר "נחלי דבש", נולד בלבוב בשנת תרע"ב.

הספר נחלי דבש כולל לקט חידושי תורה ושיחות על דרך צחות ברוח טהרה ומוסר, מגדולי הדור וצדיקים מפורסמים. הספר יצא עוד בחיי המחבר במספר מהדורות (תרפ"ט, תר"ץ, תרצ"ב). בפתיחת הספר מביא המחבר את סדר ייחוסו המפואר של סב אמו, הרב משה כ"ץ מדוקלא.

בהסכמה לספר "נחלי דבש", כותב אבי המחבר, בלבוב, בערב ראש השנה תרפ"ח, "אינני רב ולא גאון, לא מאור גדול ולא מאור קטן, ומי אנוכי לבוא עד הלום להעיד על האור כי טוב, ותעודתי מה הוא בעניינים כמו אלה. עם כל זה לא יכולתי מלט משא הפצרת בני המוכ"ז לכתוב דבר טוב עשה בילקוט הזה. וכבר היו הקונטרסים לפני כמה צדיקי הדור חסידים ואנשי מעשה, ואמרו כי תועלת גדול יביא הספר הזה וכל הדברים נאמרו ברוח טהרה, ורמז בהם מוסר ויראת שמים, לכן אמינא לפעלא טבא וחילו לאורייתא ונזכה להרמת קרן התורה ולבנין דחילו חטאין".

הרב דוד שלמה ובנו שמואל נפטרו בסביבות שנת תש"ב, וככל הנראה נספו בשואה.

(מקורות: מאורי גליציה ד, עמ' 169-170, 235. הביבליוגרפיה של הספר העברי. נחלי דבש ואמרי שפר).

ביום שני, ה' בתמוז תש"א (30.6.1941) נכנסו הגדודים הראשונים של הצבא הנאצי ללבוב. ומיד החלו ברצח יהודי העיר. פרטים על השמדת הקהילה ניתן לקרוא באנציקלופדיה של גלויות, סדרת פולין, כרך ד לבוב ח"א ובאתר יד ושם.

 (בתמונת למעלה: יהודים בגיטו לבוב)

ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו' ויאמר אברם אל לוט וגו' הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה (בראשית יג,ז-ט).

ויש לדקדק בזה. (א) דמה נפקא מינא בכל אלה וכי התורה חס וחלילה סיפורי מעשיות.

(ב) לפי פירש"י ז"ל דהריב היה לפי דרועי לוט היו מרעים בהמתם בשדות אחרות של גזל, אם כן אדרבה בזה שיפרד לוט מאברהם אבינו עליו השלום, אז בוודאי ירעה בשדות אחרות, ועכשיו שהיו יחדיו הרי היה יכול אברהם להוכיחו על ככה, והרי אברהם היה מגייר גרים ומכניסין תחת כנפי השכינה. ואם כן מכל שכן לוט שהיה בן אחיו, בוודאי היה חוב קדוש על אברהם אבינו עליו השלום להוכיחו. ואם כן בזה מה שיהיה נפרד מאברהם אבינו עליו השלום יוסיף חטא על פשע.

(ג) למה היה צריך אברהם אבינו עליו השלום לומר ללוט הפרד נא מעלי. הרי הוא בעצמו היה בידו להפרד מלוט.

(ד) צריך להבין מה שאמר אם השמאל ואמינה וגו', דהוא כמיותר דאחר שיפרדו זה מזה, יהיה אחד בימין והשני בשמאל.

ויש לומר בזה, בהקדם לבאר מה שכתוב אמת מארץ תצמח. ולכאורה משמע מזה, דיש אמת שאינה צומחת מארץ, דעל זה אמר אמת שמארץ תצמח. ויש לומר בזה, דהנה התורה הקדושה נקראת אמת כמו שכתבו (ברכות ה' ע"ב). ואמר הכתוב אמת שהוא התורה, אם הוא מהארץ, מבחינת שפלות ועניוות דאז תצמח, שאותה התורה שלומד יהיה נצמח בכל פעם בתוספות מרובות. וכמו שאמרו (תענית ז' סוף עמוד א) מה מים מניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו, עיין שם. אבל אם האמת, שהוא התורה, אינה מן הארץ בבחינת השפלות, רק הוא לומד מתוך גיאות, אז אינה מצמחת. כי החכמה דתורת הקדושה מסתלקת מאתו, וכמו שכתוב (פסחים ס"ו עמוד ב) בהמתגאה, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו. עיין שם. כי החכמה עיקר קניינה הוא על ידי השפלות, וכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא, ואמרו ז"ל (עירובין נ"ה עמוד א) לא בשמים הוא, לא תמצא התורה במי שמגביה עצמו כשמים כו', עיין שם, ודי לחכימא.

ועל פי זה נבא אל הביאור. דהנה לקמן על הפסוק כי אנשים אחים אנחנו, כתב רש"י ז"ל ממדרש אגדה, שהיו דומין בקלסתר פנים. והיינו, דבמעשיהם היו דומין. שכמו דאברהם אבינו עליו השלום היה מלמד תורה לבני דורו, דהרי ממנו התחיל השני אלפים תורה, וכמו שכתוב (ע"ז ט עמוד א) דזה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, דמתרגם אונקליס דשעבידו לאורייחא. כך היה לוט מתדמה לאברהם אבינו עליו השלום כקוף בפני אדם, והיה מלמד גם כן עם בני דורו תורה וחכמה. וזה שהיו דומין בקלסתר פנים, דמתייחס על החכמה דתורה הקדושה, וכמו שכתוב חכמת אדם תאיר פניו, דהבהקת הפנים הוא מפאת החכמה, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מ"ט עמוד ב) ברבי יהודה שהיו פניו צהובין משום חכמת אדם תאיר פניו. וכן הוא בירושלמי (שבת פ"ז) ברבי אבהו דהוה אפוי נהירין על ידי שראה תוספתא חדתא כו', עיין שם. וזה מה דאברהם ולוט היו דומין בקלסתר פנים, שגם לוט היה מתדמה לאברהם אבינו עליו השלום ללמוד תורה ברבים. אך ההבדל והחילוק בין אברהם ללוט, דאברהם אבינו עליו השלום היה מסטרא דימינא, סטרא דקדושה, שכל עיקרה הוא בחינת ביטול ושפלות. ודרך הזה הכניס בתלמודו, וכמו שאמרו (אבות פרק ה) רוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. אבל לוט היה מסטרא דשמאלא, מסטרא אחרא, דכל שרשה ומקורה הוא גיאות וגסות כידוע, וזה שהיה מכניס בתלמידיו. כמו תלמידי בלעם הרשע שהוא רוח גבוה ונפש רחבה, כמו שאמרו ז"ל (שם).

וזה יש לומר פירוש הפסוק למעלה וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. צאן ובקר ואהלים, רומז על תלמידים, שהפעיל בהם בחינת צאן, שהוא בחינת קדושת ישראל, וכמו שכתוב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (ועיין יבמות ס"א עמוד א). בקר, הוא לשון ביקור מומין, שהוא מרמז על תשובה. אהלים, מרמז על בתי מדרשות, וכמו שאמרו בברכות (ט"ז ראש עמוד א). עיין שם. והיה ללוט ההולך את אברם, צאן ובקר ואהלים האלו. שהיה עושה כמעשה אברהם אבינו עליו השלום, אבל, ולא נשא אתם הארץ. את"ם הוא אותיות אמ"ת, הארץ, הוא בחינת שפלות כנ"ל, דבחינת אמת מארץ תצמח הנ"ל, לא היה אצלם. דאף שהיו עוסקין בתורה וחכמה, אבל לא היו בבחינת השפלות, דלא היה אצלם תורה ושפלות יחדיו. שזה ולא נשא את"ם הארץ לשבת יחדיו. כי היה רכושם, שהוא הרכיש דתורה, רב, בגיאות וגסות, ולכך לא יכלו לשבת יחדיו. שהקב"ה היחיד והמיוחד ברוך הוא, לא היה יכול לסבול אותם. וכמו שכתוב גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. ולכך ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו', הם התלמידים של אברהם. שהם קניניו ובין רועי מקנה לוט, תלמידיו של לוט. שלא היו יכולים להיות ביחד, כמו השמן שאינו מתערב עם המשקין, והיה חושש אברהם אבינו עליו השלום פן ילמדו תלמידיו מתלמידי לוט, מחמת דקלסתר פניהם היה דומה זה לזה, כי גם לוט היה מתלבש עצמו בלבוש צדיק ותלמיד חכם. ולא היה ניכר על החיצוניות החילוק בין לוט לאברהם אבינו עליו השלום, כי גם לוט ותלמידיו היו לומדים ומתפללים בהתמדה והתלהבות. ורק שלא היה תוכם כברם, ולפיכך היה חושש אברהם אבינו עליו השלום שלא יקבלו תלמידיו הפניות והגסות שבתלמידי לוט. ולכך אמר אברהם אבינו עליו השלום, הלא כל הארץ לפניך. כל בחינת הארציות שהם תאוות העולם הזה אני רואה ומכיר שהם על פניך. ואתה מרמה את הבריות שאין ההכרה החזקה והברורה. הפרד נא מעלי, ואז יתברר האמת עם מי. אם השמאל, אם אתה מסטרא דשמאלא, ואימינה, יתברר שאני מסטרא דימינא. או חילוף הדברים. ודי לחכימא. ולא יהיה מעורב עוד הטוב עם הרע, שיהיה ניכר הרע לעצמו והטוב לעצמו, ולא יהיו הבריות מרמין עצמן. ועל זה אמר הכתוב, ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. ולכאורה אחר שאמר הכי ויסע לוט מקדם, ממילא ידוע שנפרדו זה מזה, אך להנ"ל, היינו ויסע לוט מקדם, מקדמונו של עולם, כפירוש רש"י ז"ל, על ידי זה  נתברר הדבר לאמיתו, ונפרד השקר מן האמת, שלא יהיה מרמה עוד את הבריות. והבן היטב.

(דברי משה, פרשת לך לך)

הרב משה יהודה הי"ד נולד לאביו הצדיק מקוזמיר רבי ירחמיאל צבי משיננה זצ"ל ב"ר אפרים זצ"ל בן רבי יחזקאל טויב זצ"ל מייסד שושלת קוזמיר. ר' משה יהודה ליב היה תלמיד חכם גדול ובעל קול נעים וחוש מוזיקלי, אך לא חיבר ניגונים. בשנת תרע"ז, שנה לאחר פטירת אביו האדמו"ר מקוזמיר, מילא רבי משה יהודה ליב את מקומו וקבע את דירתו בבית אביו בוורשה. חותנו היה הרב החסיד המפורסם ר' משה אב"ד טשמיעליב פלך רדום, אחיינו ותלמידו ובן ביתו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן הגדול מלובלין.

רבי משה יהודה אהב את ארץ ישראל ובאמרי תורתו הרבה להעלות את זכר ציון. הוא חיבר את הספר דברי משה (ורשה, תרצ"ב) על ספר בראשית, והוציא לאור את ספר אביו אמרי צבי (ורשה, תרפ"ו) ואת הספר כתבי קודש (ורשה, תרפ"ו) מאת היהודי הקדוש מפרשיסחא. בראש ספרו מופיעים הסכמות מאת רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל האדמו"ר מגור, רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד האדמו"ר מלובלין, רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי"ד האדמו"ר מאוסטרובצא, רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב זצ"ל האדמו"ר מנובומינסק, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד האדמו"ר מקוצק סוקולוב, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד האדמו"ר מאלכסנדר, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד מרבני וורשה, הרב מנחם זמבה הי"ד מפראגא והרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מרבני ורשה. בפתיחת הספר מביא המחבר ברוב ענוותנותו התנצלות על מה ראה להדפיס את הספר, אותו הוא מייעד "רק לאנשים קטני הדעת וחסרי בינה ושפלי ערך כמוני".

בקיץ תש"ב, 1942, היה הרב בין היהודים הראשונים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה. הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה – ירושלים תשי"ב – עמ' 176, ועוד)

לעיון נוסף, ראה: החסידות מדור לדור, ב, עמ 389.

חתימת הרב משה יהודה טאב הי"ד

"נח איש צדיק תמים היה בדרתיו", ומובא ברש"י ז"ל מחלוקת אם לשבח או לגנאי.

הנה איך היה אצל נח זהו ענין לא בעדנו. כי הלא היא מחלוקת בין גדולי עולם ואין לנו להכניס ראשנו בין שני הרים לפסוק עם מי הצדק. אבל זה אנו רואים מכאן, דבר גדול. ראשית: כשנאמר לגנאי, היינו שאילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום, ואם כן הכונה של הפסוק היה בזה להודיע לנו, שהאדם צריך להשתדל לעלות שלא לי דורו, ולא צריך להתחשב עם מדרגת הדור. ורק צריך לעלות כפי יכולת האנושיות שמכיל בקרבו, ואם אינו הולך בדרך זה גנאי גדול הוא לו, וזה היה גנאי גם על נח שלא עלה כפי יכלתו. אף שמוצאים אנו שמצא חן בעיני ה', אבל אם החסיר ולא עלה כמו שצריך לעלות, גנאי הוא לו.

אברהם אבינו ע"ה כבר השיג למדרגה יותר גדולה. הוא לחם מלחמת ה'. ניסיונות היו לו עד לשמים יגיעו, והוא לא עמד רק הלך בדרכו הישרה שסלל לו לעצמו דורך פייער או בלוט (באש ובמים), ועלה במדרגות הרבה יותר מכפי דורו, דהלא עליו לא נמצא שום טענה של גנאי. כמו כן מוצאים אנו על הרבה מהתנאים שהיו ראוים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבנו וכיהושע בן נון ורק שהדור לא היה ראוי לכך, נראה מזה גם כן שעלו במדרגה גבוהה לא לפי דורם. וצריך לנו לזכור הלימוד מזה, שהאדם צריך לא להתחשב עם הארום (הסביבה) ולא להגביל כחותיו בזה שיסתפק בעבודתו ועליתו רק עד כדי להיות גדול מחבריו ולא יותר. לא כן צריך להיות הדבר. חובה גדולה על האדם להשתמש בכל כחותיו שיש לו בכל כשרונותיו שיש לו.

וצריך להשים הדברים האלה  בהדברים הקדושים והמעטים של המסילת ישרים: "יסוד החסידות וכו' שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו וכו' והנה מה שהורונו חז"ל שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו", לא רק להיות גדול מחברו, כי אם גם לשלם חובותיו. והחוב גדול מאד עד "להנות מזיו שכינתו". וצריך ללמוד הרבה מוסר בענין זה ולפעול על עצמו שלא ישב בחבוק ידים ולעשות ולעלות בזריזות, וה' הטוב יעזר לנו.

ודעת ה"יש אומרים לשבח" הוא גם כן דבר נפלא בעדנו. מה היה השבח? – שאפילו בדור קשה כזה כדורו של נח, מכל מקום לא עמד ועבר דרך כל המפריעים. אף שהיה דור כזה שנדונו לכליון עבור רשעתם המרובה, מכל מקום נח בצדקתו ובתמימותו המרובה לא זז ממקומו. וזהו שבחו, היינו שאפילו התורה משבחתו ואומרת שדבר גדול הוא. נראה מזה, כמה השכר מרובה כשמשיגים איזה דבר בדור קשה כזה.

ובאמת צריך להרכיב שתי הדעות ושניהם אמת כמאמר חכמינו ז"ל "אלו ואלו דברי אלקים חיים". ער איז טאקע נישט גיוועזין גרוס ווי ער דארף זיין. אנטקעגין אברהם אבינו ע"ה וואלט ער גיווען נחשב לכלום. איז עס אגנאי גדול (הוא לא היה אמנם גדול כפי שהיה ראוי להיות. לעומת אברהם אבינו ע"ה, היה נחשב לכלום. והרי זה גנאי גדול). וכפי שבארנו, אבל זה שהשיג גם כן דבר גדול הוא. כי הדור היה קשה כל כך עד שלא היה בעדו שום עצה כי אם למחות אותם מעל פני האדמה.

והנה נראה מזה בכלל איך להתנהג. צריך לדעת היטב, אז אין שווערע צייטען איז אביסעלע רוחניות. מער ניט ווי אביסעלע אפי', אויך א הון רב, און מען האלט פון דעם אין הימעל זייער שטארק (כי בזמנים קשים, אף מקצת רוחניות, לא יותר ממקצת אפילו, הון רב הוא, ומחשיבים זאת בשמים מאד מאד). ומכל מקום צריך לדעת, אז אנטקעגין די חיובים וואס זיינען מוטל אויף אמענטשין איז דאס אגנאי גדול. אחרפה. אמענטש דארף וואקסען ווייל ער דארף וואקסען, ניט וויל ער דארף זיין גרעסער ווי ייעהער (כי לעומת החיובים המוטלים על האדם הרי זה גנאי גדול. חרפה. האדם צריך לגדול יען כי הוא צריך לגדול, לא מפני שעליו להיות גדול מחברו).

ומובן בזה היטב מה שאמר הנביא: "וסרה קנאת אפרים" וגו', מובא בזה במס"י, היינו שהעליה של כלל ישראל לא תהיה רק בשביל קנאה, בשביל להיות יותר גדול מחברו. כי אם רק ידמה לו שהשיג כבר יותר מחברו אזי תיכף יתעצל בעבודתו ויעמוד מלכת. אבל אז, כשתסור הקנאה, תהיה העליה בלי גבול ותכלית. וזהו כל כונת הקב"ה להתענג עליו ולהנות מזיו שכינתו.

(תבונה כרך י, תש"י)

—

הרב אברהם שאול סקקלסקי (סטאראבינער) זצ"ל הי"ד היה מטובי הכוחות שבישיבות פולין. הוא היה יליד סטרובין והתחנך בישיבת קלצק ואח"כ עבר לישיבת בית יוסף בבילוסטוק. שם ניהל ועדים של בני ישיבה צעירים והשפיע עליהם מרוחו הכביר. היה גדול בתורה ובחכמת המוסר. בייחוד דבק בספרי הרמח"ל בנגלה ובנסתר, ובקיאותו בהם היתה עד להפליא. לאחר שנשא לאשה את מרת אסתר בלומה בת הגה"צ ר' אברהם זלמנס (מירער) זצ"ל הי"ד, ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, קבל עליו משרת ר"מ בישיבת חותנו. נספה עם חותנו וכל משפחתם הגדולה בתוך גיטו ורשה, ע"י הנאצים ימ"ש.

(מתוך תבונה כרך י, ודף עד ביד ושם)

מאמרים נוספים משמו הובאו בספר "מבקשי השלמות", מאת הרב משה טשינאגע, תשל"ז.

תולדותיו הובאו בספר "גוילי אש" בהוצאת ישיבת בית יוסף נוברדוק ירושלים, תשל"ג.

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

—

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

בעזהי"ת ויתעלה לעד, שנת תרצ"ד לפ"ק, כ"ד ימים לירח איתנים, יום ברא דמועדא חג הסוכות העל"ט, יום היארצייט של כ"ק זקני שר התורה הרב הקדוש בעהמ"ח שו"ת קול אריה, זכותו יגן עלי באלף המגן ויהיו שפתותיו דובבות תפלה לפני כסא הכבוד לעורר רחמים עלי ועל כלל ישראל.

ויהי בשלם סוכו ומעונתו בציון (תהלים ע"ו). יש לרמז בפסוק הזה, דהנה כתבו הקדמונים דמצות סוכה ז' ימים מרמז על ז' עשרות שנים של ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואמרה התורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי (סוכה ב'), שידע האדם שעולם הזה הוא רק דירת ארעי, ועיקר הדירה הוא העולם הבא, כמו שאמרו חז"ל באבות פרק ד העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא (עיין אלשיך הקדוש פרשת אמור) – ונתן הקב"ה מצווה הלז בתחילת השנה אחר ראש השנה ויום הכיפורים כדי לידע ולזכור במשך כל השנה שהוא בעולם הזה רק כאורח נטה ללון וימינו כצל עובר ויעמוד בתשובתו שעשה בעשרת ימי תשובה ויתחזק בעבודת ד' ובתורתו. נמצא דמצוות סוכה אינו נשלם לגמרי בשעת מצוותו, ורק כאשר יעבור השנה בשלימות הנרצה, והוא זכר על עניין דירת ארעי בכל יום ויום בכל פרט ממעשיו, אז נשתלם למפרע מצוות סוכה. והנה תיבת ציון הוא מרמז על תורה ומצוות, כמו שדרשו חז"ל בברכות ח' על הפסוק אוהב ד' שערי ציון, שערים המצויינים בהלכה, ובספרי פרשת עקב (על הפסוק ושמתם) הציבי לך ציונים (ירמיה ל"א) אלו המצוות שישראל מצויינים בהם. וזהו שרמז בפסוק הנ"ל ויהי בשלם סוכו, שרק אז נתקיים בשלימות מצוות סוכה, אם מעונתו בציון, שביתו מצויין בכל השנה בתורה ומצוות ומעשים טובים ומתנהגת על פי יסוד מצוות סוכה שמלמדת שעולם הזה הוא רק דירת ארעי והעיקר הוא עולם הבא, אז נשלם למפרע מצוות סוכה. וזהו שאנו מבקשים בהושענות, הושענא סוכת שלם, שמצוות סוכה תהיה בשלימות על ידי עבודה של משך כל השנה כנ"ל.

—

הרב משה יהודה הי"ד, רב הצעיר של קהילת סערדאהעלי, נולד ביום י' בסיון תרס"ז ונהרג באושוויץ ביום כ"ז סיון תש"ד, בלא שהשאיר אחריו בנים, ביחד עם אביו ורבו הרב הגאון החסיד ר' אשר אנשיל כ"ץ הי"ד ועם כל בני קהילתו, קהילת סערדאהעלי אשר למד עמהם תורה הרבה, ודרש לפניהם שנים רבות דברי אגדה ומוסר, בהתעוררות גדולה.

הרב משה יהודה היה נכדו ותלמידו של הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שאמלוי, וחתנו של הרב יעקב יחזקיה גרינוולד אב"ד פאפא. עוד בהיותו אברך הסמוך על שולחן חותנו, שם לילות כימים בתורה עד להפליא, והיה גאון עצום ואוצר בלום מלא וגדוש בתורה ובחסידות. הוא נסמך להוראה בנעוריו ע"י הגאון ר' שמואל ענגיל מראדומישלא זצ"ל, מהגאון ר' ישעיהו זילברשטיין מוויצן זצ"ל, מהגאון ר' מרדכי לייב וינקלר ממאד זצ"ל, מהגאון ר' שמעון גרינפלד מסעמיהאלי זצ"ל ומסבו הגאון שלמה זלמן עהרנרייך משאמלוי זצ"ל הי"ד, ואחר חתונתו קיבל סמיכה להוראה מהרב הגאון המובהק ר' שבתי שעפטיל וייס זצ"ל אב"ד שימאני. הוא כתב חידושים חריפים ונפלאים בכל מקצועות התורה, ובהם חיבור גדול על סוגיות הש"ס, חיבור על ד' חלקי השו"ע, שו"ת, חיבורים בהלכה ובאגדה ועל תרי"ג מצוות. בשנת תרח"ץ הודפס ספרו של חותנו זקנו, ערוגת הבושם על סוגיות איסור חל על איסור, עם הגהות הרב משה יהודה כ"ץ. רוב כתביו נשרפו בידי הרשעים ונותרו רק מעט אודים מוצלים מאש שנמצאו על ידי אחיו, הרב יהושע כ"ץ, בשובו ממחנות העבודה לאחר המלחמה הנראה.

מתוך כתבי הרב משה יהודה הי"ד, הדפיס אחיו, הרב יהושע כ"ץ, את הספר "ויגד משה", בסיוע בניו שעמלו על מלאכת פענוח, עריכה, סיכום והוספת תוספות מרובות, סידורי מפתח ועוד.

בכתבים שנמצאו נמצאה גם צוואתו, בה ביקש שידפיסו את חידושי תורתו לעילוי נשמתו, בתנאי שיראו ויעיינו אם הם ראויים להוציאם לאור, והוא מבטיח שימליץ טוב למעלה על כל המסייעים בזה לעילוי נשמתו. וביקש שידפיסו בתור הקדמה לספרו את פירשו לפסוק "לא המתים יהללו י-ה":

לא המתים יהללו י-ה ולא כל יורדי דומה, ואנחנו נברך י-ה וכו' (תהלים קטו). הכוונה על פי מה שדרשו חז"ל על הפסוק במתים חפשי, כיוון שהאדם מת נעשה חפשי מן התורה ומן המצוות (שבת ל'), אולם זהו רק בסתם בני אדם, אבל אם מחדש חידושים בתורה ומפרסמם בעולם, אז ע"י שהחיים מזכירים חידושי תורתו, נחשב כאילו הוא היה גם כן בחיים, כמו שאמרו חז"ל ביבמות צ"ו, אגורה באהלך עולמים, וכי אפשר לו לאדם לגור בשני עולמים, אלא אמר דוד לפני הקב"ה יהי רצון שיאמרו דבר שמועה מפי בעולם הזה וכו' דעל ידי זה יהיו שפתותיו דובבות בקבר (ועיין עוד מדרש תנחומא פרשת תשא אות ג' מה שדרשו על הפסוק והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון).

והנה אמרו חז"ל במנחות כ"ט על הפסוק כי בי-ה ד' צור עולמים, אלו ב' עולמות שברא הקב"ה עולם הבא ביו"ד ועולם הז בה"א. והנה על ידי שמניח חידושי תורתו בעולם הזה ואומרים דבר שמועה מפיו, מתקיים בו אגורה באהלך עולמים ונעשה בו קישור ושילוב בין עולם הבא ועלם הזה, שגם אחרי מיתתו כאשר הוא כבר בעולם הבא נחשב כאילו הוא עדיין חי בעולם הזה, והוא בחינת י-ה שמרמז על ב' עולמות ביחד.

וזהו שאמר לא המתים יהללו י-ה, קאי על הרשעים שנקראים מתים (ברכות י"ח) שהם אחרי מיתתם אין להם עוד שום התקשרות לעולם הזה, ולא כל יורדי דומה, רצונו לומר, אפילו הצדיקים שמתו ולא הניחו מחידושי תורתם כלום בעולם הזה שיזכירו מהם לאחר מיתתם, רק כמתו העולם דוממים ושותקים מהם. וזה הכוונה במה שאמר יורדי דומה, שיורדים לקבר ונשאר העולם דוממים אחריהם. אבל רצונינו ובקשתינו הוא, ואנחנו נברך י-ה מעתה ועד עולם, דעל ידי חידושי תורתינו שיאמרו בשמינו נהיה עד עולם, בבחינת י-ה, שילוב וקישור עולם הבא עם עולם הזה.

הרב נהרג עקה"ש ביום כ"ז בסיון תש"ד.

ערב יום כיפור שנת תש"ב

אורח חיים סימן תרכ"ד סוף סעיף ה' ברמ"א, זה לשונו: והמדקדקים מתחילים מיד במוצאי יום הכיפורים בעשיית הסוכה כדי לצאת ממצוה אל מצוה (מהרי"ל ומנהגים והגהות מיימוני).

ובסימן תרכ"ה מביא הרמ"א וזה לשונו: ומצוה לתקן הסוכה מיד לאחר יום כיפור, מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה (מהרי"ל). עד כאן לשונו.

ועל זה כתב המגן אברהם הפירוש לתקן, היינו לבנותה כולה, כן הוא במהרי"ל.

ובעטרת זקנים שם כתב על דברי הרמ"א, ומצוה לתקן הסוכה מיד אחר יום כיפור. והוסיף הוא ז"ל, ואפילו הוא ערב שבת. ופליאה לו דברי הרב שולחן ערוך (שו"ע הרב, או"ח סימן תרכ"ה סעיף א) שמביא דברי הרמ"א שמצוה לתקן הסוכה ודברי המגן אברהם מה שפירש ולבנותה כולה עם הוספה מיד למחרת יום הכיפורים אחר יציאתו מבית הכנסת, מה שלא כתוב בדברי רמ"א רק הלשון מצוה לתקן מיד לאחר יום כיפור משום מצוה הבאה לידך וכו', מזה הלשון משמע מיד בלילה כמו בסימן תרכ"ד.

רק נראה לי שהיה קשה להם להמגן אברהם ולהרב הקדוש כפילת הדין במהרי"ל בסימן תרכ"ד בהלכות יום כיפור ובהתחלת הדין בהלכות סוכה, על כן לזה פירש המגן אברהם דברי המהרי"ל בהלכות סוכה מה שכתוב מצוה לתקן הסוכה, כוונתו לבנותה כולה. ועל זה פירוש רבינו הרב בעל השולחן ערוך, כיהודא ועוד לקרא, למחרת, אחר יציאת בית הכנסת. ובזה יהיה מדוקדק דברי המהרי"ל שפיר, במוצאי יום כיפור כתב רק שהמדקדקים מתחילים משום ילכו מחיל אל חיל, ומה שכתב בהלכות סוכה מצוה לתקן הסוכה כוונתו לבנותה כולה.

ובהוספת העטרת זקנים ואפילו הוא ערב שבת, אפילו יש עוד יום או יומיים עד סוכות יעשה הסוכה מיד למחרת יום כיפור אפילו בערב שבת, כמו שביאר אדמו"ר מורי ורבי הקדוש בספרו אבני נזר הלכות סוכה בתשובה להרב הגאון ר' יואב יהושע ז"ל שכל היכי שיש זמן פטור שאינו ראוי לעשות המצוה הוי הפסק, ונקרא מעביר על המצוה, ואין מעבירין על המצוות דאורייתא, כמו במגילה דף ו' למאן דאמר שקורין המגילה באדר ראשון משום אין מעבירין, עיין שם הדק היטב באבני נזר. ועולה הכל בעזרת השם יתברך בכוונה מדוייקת.

יעזרני ה' יתברך עוד להגות בתורתו כמקדם ולחדש חידושי תורה, הלא כה דברי כאש בוער בעצמותי, מחלתי מתגבר עלי יום ויום ואני תפילה לאל חי, ערב יום כיפור שנת המלחמה הנוראה שנת תש"ב, הושיעה נא את עמך ישראל מכל צריהם. שמואל מנחם בן שרה.

(נזר התורה, אלול תשע"ד)

—

לא מצאתי דבר על הרב שמואל מנחם לייב הי"ד, מלודז, תלמיד הרבי מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל, מעבר למה שמובא כאן בקובץ "נזר התורה". אשמח אם מישהו יוכל להוסיף על אודותיו.

בתמונה למעלה נראים יהודים מתפללים בהושענא רבה, סוכות תש"ב, 1941, בגיטו לודז.

והנה שלשה מיני תשובה יש.

תשובה מאהבה ומיראה ותשובה על ידי ייסורים רחמנא ליצלן. בתשובה מאהבה ויראה נקראים בנים (עיין יומא פ"ו ברש"י ד"ה כאן מאהבה ומיראה). במדרגה השלישית זו תשובה על ידי ייסורים נקראים עבדים. תשובה מאהבה היא המעולה שבכולן שזדונות נעשו לו כזכויות, ולכן תשובה זו מתקבלת אפילו ממדת הדין שאין כאן שום קטרוג. אבל תשובה מיראה זדונות נעשו כשגגות, ועדין נקרא חוטא, והנפש החוטאת היא תמות, ורק מצד הרחמים תשובה כזו מתקבלת. ושתי תשובות אלו מתקבלות כל השנה, כי כל אב חפץ בבניו בכל עת ועידן ששבים אליו. אבל תשובה מיסורין, שנקרא עבד, אינה מתקבלת אלא כשהקב"ה יושב על כסא מלכותו. זהו "דרשו ה' בהמצאו", בין כסא לעשור, ואין מלך בלא עם וברוב עם הדרת מלך. ועל דרך זה ביאר ה"נודע ביהודה" הפסוקים (תהלים ק"ג) "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו וצדקתו לבני בנים, לשומרי בריתו ולזוכרי פקודיו לעשותם, ה' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה". דצדק נקרא משפט כדכתיב "בצדק תשפט עמיתך".
והנה אף כי מיראה נקרא גם כן בנים, בכל זאת, מאהבה היא המעולה שבבנים ולכן נקרא "בני בנים". וזה "וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו", היינו לשבים מיראה צריך חסד ה' שתקובל תשובתו, אמנם "וצדקתו", מדת המשפט, "לבני בנים" להמעולים שבבנים, להשבים מאהבה הם מתקבלים אף ממדת הדין, כיון שזדונות נעשו זכויות. ואיתא (מנחות מ"א) מלאכא אשכחיה לרבי קטינא דמיכסי סדינא, אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא וסרבלא בסתוא, ציצית מה תהא עליה. אמר ליה ענשיתו אעשה. אמר ליה בזמן דאיכא ריתחא ענשינן. והנה העושה תשובה מיראה בוודאי כיון דתשובתו מיראת העונש, אין עושה תשובה רק על לא תעשה, ולא על עשה, כיוון דאין הקב"ה מענישו כי אם בעידן ריתחא…
והנה כל מקום שנאמר השמר, פן ואל אינו אלא לא תעשה, וזה באור "כה אמר ה' קול ברמה נשמע וכו' מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו". דלכאורה האי "בניה" מיותר והווא ליה למימר "מאנה להנחם כי איננו". אלא היא בוכה על שיתערבו בגויים וילמדו מעשיהם ויאבדו שם בנים מהם, ואף כי יגאלם ה' למען שמו לא יהיו במדרגת בנים. והשיב לה ה' "מנעי קולך מבכי וכו' כי יש שכר לפעולתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם", שיהיו בבחינת בנים למקום. אמנם זה יהא בסוף לאחרית הימים ויש תקוה לאחריתך. אמנם כעת בא עלינו הזיבורא והעקרבא זו המלחמה הנוראה ותשובתינו היא על ידי ייסורים, ואין לנו שעה מסוגלת לתשובה זו כי אם באלו הימים שאנו אומרים "המלך הקדוש, המלך המשפט, ומלכותו בכל משלה". ובפרט ביום הכפורים שהשטן לית ליה רשות לאשטוני (יומא ב', נדרים ל"ב).

ובזה נוכל לומר עוד טעם על שאנו מטילין גורלות על שני שעירים ביום הכיפורים, גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, לפי שעונש עברה עברה והיצר הרע עצמו הולך ומקטרג עליו, הוא השטן, הוא היצר הרע, הוא המלאך המוות (ב"ב ט"ז). וכשהאיש עושה תשובה ע"י ייסורים ואין השטן מתגבר עליו למנוע ממנו תשובה פחותה כזו, לפיכך גם הוא יקבל חלקו על ידי תשובה זו. מה שאין כן על ידי תשובה מאהבה, שהיצר הרע מתגבר מאד למנוע ממנו תשובה זו והוא זובח יצרו, אין לו שום חלק בו.
וזה "שובה ישראל עד ה' אלהיך", היינו כל זמן שה' יושב על כסא מלכותו וצריך לעבדים. "כי כשלת בעונך", רצונו לומר כי כבר נענשת בעונך ולכן שבת אל ה' ולא מאהבה, תשובתך טובה רק בימים האלה שימינו פשוטה לקבל כל השבים. נחפשה דרכינו ונעשה כעת תשובה כזו ויקבל תשובתינו הפחותה. (אמנם עיין תענית ט"ז, מדרש איכה פרשה ג' סימן ל"ג), ונחתם בספרן של צדיקים גמורים. וממדרגה למדרגה נעלה לתשובה מיראה ואחר כך לאהבה ונזכה לגאולה שלמה ולביאת הגואל אמן.

(קטע מתוך דרוש לשמחת תורה וליום הכפורים, שמחת חיים. בדרשה הדים לנוראות מלחמת העולם הראשונה)

—

הרב חיים זאב חאראש נולד בסביבות שנת תר"מ, 1880, בוויסוקי דליטא לאביו הרב ר' אשר שמואל חאראש ולאמו הצדקת מרת פעשא, נשא לאשה את רחל בת רבי לוי פאלאצקי, ראש השוחטים בדווינסק, ששימש שם שו"ב במשך שנים רבות.

הרב חיים זאב חאראש היה מופלג גדול בתורה, מופלג ביראת שמים, מפואר במידות ומוכתר בנימוסין, דרשן עממי מצויין, אוהב ישראל, מלמד זכות ומליץ יושר. הוא שימש ברבנות בעיירה דוגעלישאק, פלך ווילנא. במלחמת העולם הראשונה אבדו רבים מכתבי חידושיו.

שנים רבות שימש מגיד מישרים בבית המדרש פיטאו, במקומו של הרב ר' שלמה מנדל. היה תלמידם של הגאונים רבי מאיר שמחה והרוגוצ'ובי. שניהם החשיבוהו וחיבבוהו: רבי מאיר שמחה היה רגיל לקרוא לו "בני", והרוגוצ'ובי היה צובט לחיו ברבים ואומר "וולוול'ה שלי יודע תורה".

חיבר ספר "חזון אש" (ורשה, תרע"ב) וספר "שמחת חיים" (ריגה, תר"ץ) הכולל דרשות על סדרי הפרשיות ולימים הנוראים, הדרנים לסיומי מסכתות הש"ס וקונטרס הספדים. בהקדמת ספרו זה כותב המחבר: "ואנכי חסתי על המחברים להזכירם בשמם, אקוה לה' שימצאו אנשים שיאמרו משמי גם כן, ועל ידי זה תהא לי שמחת חיים נצח ועד אמן סלה".

נספה בטבח ביהודי ריגה ביער רומבולה, ביום עברה, ח' בכסליו תש"ב, 1941. כן נספו בשואה הרבנית רחל, ובניהם צבי אריה, ישראל זלמן, בתם שרה חיה ובעלה הרב יצחק קובנט, בתם שינה רוזה ובעלה הרב יעקב סולקיס, ובתם סימה. הי"ד.

(יהדות לטביה עמ' 387, דף עד שכתבו בנו, הקדמת "שמחת חיים")

מידע נוסף על אתר ההריגה ברומבולה – נמצא באתר יד ושם.

התמונה בראש דף זה לקוחה מויקיפדיה והועלתה ע"י dr. avishai teicher.