ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט וגו' ויאמר אברם אל לוט וגו' הלא כל הארץ לפניך הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימינה ואם הימין ואשמאילה (בראשית יג,ז-ט).

ויש לדקדק בזה. (א) דמה נפקא מינא בכל אלה וכי התורה חס וחלילה סיפורי מעשיות.

(ב) לפי פירש"י ז"ל דהריב היה לפי דרועי לוט היו מרעים בהמתם בשדות אחרות של גזל, אם כן אדרבה בזה שיפרד לוט מאברהם אבינו עליו השלום, אז בוודאי ירעה בשדות אחרות, ועכשיו שהיו יחדיו הרי היה יכול אברהם להוכיחו על ככה, והרי אברהם היה מגייר גרים ומכניסין תחת כנפי השכינה. ואם כן מכל שכן לוט שהיה בן אחיו, בוודאי היה חוב קדוש על אברהם אבינו עליו השלום להוכיחו. ואם כן בזה מה שיהיה נפרד מאברהם אבינו עליו השלום יוסיף חטא על פשע.

(ג) למה היה צריך אברהם אבינו עליו השלום לומר ללוט הפרד נא מעלי. הרי הוא בעצמו היה בידו להפרד מלוט.

(ד) צריך להבין מה שאמר אם השמאל ואמינה וגו', דהוא כמיותר דאחר שיפרדו זה מזה, יהיה אחד בימין והשני בשמאל.

ויש לומר בזה, בהקדם לבאר מה שכתוב אמת מארץ תצמח. ולכאורה משמע מזה, דיש אמת שאינה צומחת מארץ, דעל זה אמר אמת שמארץ תצמח. ויש לומר בזה, דהנה התורה הקדושה נקראת אמת כמו שכתבו (ברכות ה' ע"ב). ואמר הכתוב אמת שהוא התורה, אם הוא מהארץ, מבחינת שפלות ועניוות דאז תצמח, שאותה התורה שלומד יהיה נצמח בכל פעם בתוספות מרובות. וכמו שאמרו (תענית ז' סוף עמוד א) מה מים מניחין מקום גבוה והולך למקום נמוך אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה עליו, עיין שם. אבל אם האמת, שהוא התורה, אינה מן הארץ בבחינת השפלות, רק הוא לומד מתוך גיאות, אז אינה מצמחת. כי החכמה דתורת הקדושה מסתלקת מאתו, וכמו שכתוב (פסחים ס"ו עמוד ב) בהמתגאה, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת הימנו. עיין שם. כי החכמה עיקר קניינה הוא על ידי השפלות, וכמו שכתוב והחכמה מאין תמצא, ואמרו ז"ל (עירובין נ"ה עמוד א) לא בשמים הוא, לא תמצא התורה במי שמגביה עצמו כשמים כו', עיין שם, ודי לחכימא.

ועל פי זה נבא אל הביאור. דהנה לקמן על הפסוק כי אנשים אחים אנחנו, כתב רש"י ז"ל ממדרש אגדה, שהיו דומין בקלסתר פנים. והיינו, דבמעשיהם היו דומין. שכמו דאברהם אבינו עליו השלום היה מלמד תורה לבני דורו, דהרי ממנו התחיל השני אלפים תורה, וכמו שכתוב (ע"ז ט עמוד א) דזה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן, דמתרגם אונקליס דשעבידו לאורייחא. כך היה לוט מתדמה לאברהם אבינו עליו השלום כקוף בפני אדם, והיה מלמד גם כן עם בני דורו תורה וחכמה. וזה שהיו דומין בקלסתר פנים, דמתייחס על החכמה דתורה הקדושה, וכמו שכתוב חכמת אדם תאיר פניו, דהבהקת הפנים הוא מפאת החכמה, וכמו שאמרו בגמרא (נדרים מ"ט עמוד ב) ברבי יהודה שהיו פניו צהובין משום חכמת אדם תאיר פניו. וכן הוא בירושלמי (שבת פ"ז) ברבי אבהו דהוה אפוי נהירין על ידי שראה תוספתא חדתא כו', עיין שם. וזה מה דאברהם ולוט היו דומין בקלסתר פנים, שגם לוט היה מתדמה לאברהם אבינו עליו השלום ללמוד תורה ברבים. אך ההבדל והחילוק בין אברהם ללוט, דאברהם אבינו עליו השלום היה מסטרא דימינא, סטרא דקדושה, שכל עיקרה הוא בחינת ביטול ושפלות. ודרך הזה הכניס בתלמודו, וכמו שאמרו (אבות פרק ה) רוח נמוכה ונפש שפלה מתלמידיו של אברהם אבינו. אבל לוט היה מסטרא דשמאלא, מסטרא אחרא, דכל שרשה ומקורה הוא גיאות וגסות כידוע, וזה שהיה מכניס בתלמידיו. כמו תלמידי בלעם הרשע שהוא רוח גבוה ונפש רחבה, כמו שאמרו ז"ל (שם).

וזה יש לומר פירוש הפסוק למעלה וגם ללוט ההולך את אברם היה צאן ובקר ואהלים. צאן ובקר ואהלים, רומז על תלמידים, שהפעיל בהם בחינת צאן, שהוא בחינת קדושת ישראל, וכמו שכתוב ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם (ועיין יבמות ס"א עמוד א). בקר, הוא לשון ביקור מומין, שהוא מרמז על תשובה. אהלים, מרמז על בתי מדרשות, וכמו שאמרו בברכות (ט"ז ראש עמוד א). עיין שם. והיה ללוט ההולך את אברם, צאן ובקר ואהלים האלו. שהיה עושה כמעשה אברהם אבינו עליו השלום, אבל, ולא נשא אתם הארץ. את"ם הוא אותיות אמ"ת, הארץ, הוא בחינת שפלות כנ"ל, דבחינת אמת מארץ תצמח הנ"ל, לא היה אצלם. דאף שהיו עוסקין בתורה וחכמה, אבל לא היו בבחינת השפלות, דלא היה אצלם תורה ושפלות יחדיו. שזה ולא נשא את"ם הארץ לשבת יחדיו. כי היה רכושם, שהוא הרכיש דתורה, רב, בגיאות וגסות, ולכך לא יכלו לשבת יחדיו. שהקב"ה היחיד והמיוחד ברוך הוא, לא היה יכול לסבול אותם. וכמו שכתוב גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל. ולכך ויהי ריב בין רועי מקנה אברם וגו', הם התלמידים של אברהם. שהם קניניו ובין רועי מקנה לוט, תלמידיו של לוט. שלא היו יכולים להיות ביחד, כמו השמן שאינו מתערב עם המשקין, והיה חושש אברהם אבינו עליו השלום פן ילמדו תלמידיו מתלמידי לוט, מחמת דקלסתר פניהם היה דומה זה לזה, כי גם לוט היה מתלבש עצמו בלבוש צדיק ותלמיד חכם. ולא היה ניכר על החיצוניות החילוק בין לוט לאברהם אבינו עליו השלום, כי גם לוט ותלמידיו היו לומדים ומתפללים בהתמדה והתלהבות. ורק שלא היה תוכם כברם, ולפיכך היה חושש אברהם אבינו עליו השלום שלא יקבלו תלמידיו הפניות והגסות שבתלמידי לוט. ולכך אמר אברהם אבינו עליו השלום, הלא כל הארץ לפניך. כל בחינת הארציות שהם תאוות העולם הזה אני רואה ומכיר שהם על פניך. ואתה מרמה את הבריות שאין ההכרה החזקה והברורה. הפרד נא מעלי, ואז יתברר האמת עם מי. אם השמאל, אם אתה מסטרא דשמאלא, ואימינה, יתברר שאני מסטרא דימינא. או חילוף הדברים. ודי לחכימא. ולא יהיה מעורב עוד הטוב עם הרע, שיהיה ניכר הרע לעצמו והטוב לעצמו, ולא יהיו הבריות מרמין עצמן. ועל זה אמר הכתוב, ויסע לוט מקדם ויפרדו איש מעל אחיו. ולכאורה אחר שאמר הכי ויסע לוט מקדם, ממילא ידוע שנפרדו זה מזה, אך להנ"ל, היינו ויסע לוט מקדם, מקדמונו של עולם, כפירוש רש"י ז"ל, על ידי זה  נתברר הדבר לאמיתו, ונפרד השקר מן האמת, שלא יהיה מרמה עוד את הבריות. והבן היטב.

(דברי משה, פרשת לך לך)

---

הרב משה יהודה הי"ד נולד לאביו הצדיק מקוזמיר רבי ירחמיאל צבי משיננה זצ"ל ב"ר אפרים זצ"ל בן רבי יחזקאל טויב זצ"ל מייסד שושלת קוזמיר. ר' משה יהודה ליב היה תלמיד חכם גדול ובעל קול נעים וחוש מוזיקלי, אך לא חיבר ניגונים. בשנת תרע"ז, שנה לאחר פטירת אביו האדמו"ר מקוזמיר, מילא רבי משה יהודה ליב את מקומו וקבע את דירתו בבית אביו בוורשה. חותנו היה הרב החסיד המפורסם ר' משה אב"ד טשמיעליב פלך רדום, אחיינו ותלמידו ובן ביתו של האדמו"ר רבי צדוק הכהן הגדול מלובלין.

רבי משה יהודה אהב את ארץ ישראל ובאמרי תורתו הרבה להעלות את זכר ציון. הוא חיבר את הספר דברי משה (ורשה, תרצ"ב) על ספר בראשית, והוציא לאור את ספר אביו אמרי צבי (ורשה, תרפ"ו) ואת הספר כתבי קודש (ורשה, תרפ"ו) מאת היהודי הקדוש מפרשיסחא. בראש ספרו מופיעים הסכמות מאת רבי אברהם מרדכי אלטר זצ"ל האדמו"ר מגור, רבי אלטר עזריאל מאיר איגר הי"ד האדמו"ר מלובלין, רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי"ד האדמו"ר מאוסטרובצא, רבי אלטר ישראל שמעון פרלוב זצ"ל האדמו"ר מנובומינסק, רבי יצחק זליג מורגנשטרן הי"ד האדמו"ר מקוצק סוקולוב, רבי יצחק מנחם מנדל דנציגר הי"ד האדמו"ר מאלכסנדר, הרב חיים יהושע גוטשכטר הי"ד מרבני וורשה, הרב מנחם זמבה הי"ד מפראגא והרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מרבני ורשה. בפתיחת הספר מביא המחבר ברוב ענוותנותו התנצלות על מה ראה להדפיס את הספר, אותו הוא מייעד "רק לאנשים קטני הדעת וחסרי בינה ושפלי ערך כמוני".

בקיץ תש"ב, 1942, היה הרב בין היהודים הראשונים שנשלחו להשמדה בטרבלינקה. הי"ד.

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, ויקיפדיה, נגינה וחסידות בבית קוזמיר ובנותיה – ירושלים תשי"ב – עמ' 176, ועוד)

לעיון נוסף, ראה: החסידות מדור לדור, ב, עמ 389.

במשנה מאימתי כו' ראיתי בצל"ח ראשית דבריו שם דרך לחבר ולקשר התחלת המסכת בדיני קריאת שמע לסיומא דתורה הקדושה, ואף אני אענה חלקי לפי קט שכלי, הנה כתיב בסוף הפרשה וזאת הברכה, אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ופירש רש"י ז"ל ששיבר את הלוחות והקב"ה הסכים על ידו. והנה ראיתי מביאים בשם הש"ך על התורה כתב דעל ידי זה ששיבר משה רבינו את הלוחות זכינו לתורה שבעל פה עיין שם טעמו.

ובזה כתבנו בחידושנו על התורה לחבר סיומה לתחילתה בראשית דדרשינן ב' ראשית, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, היינו על ידי ששיבר משה רבינו את הלוחות כנ"ל.

ועל פי זה זה כתבנו בחידושנו לבאר הא דאיתא בפסחים דף ס"ח ע"ב אמר רב יוסף אי לאו האי יומא כמה יוסף איכא בשוקא. דהדקדוק מבואר למה לא אמר אי לאו נתינת התורה כמה יוסף איכא בשוקא, ולהנ"ל יש לומר דכוונתו הייתה על האי יומא דמשה רבינו שיבר הלוחות דעל ידי זה יש לנו תורה שבעל פה ורב יוסף היה סגי נהור ודברים שבכתב אסור לאמרן בעל פה ולא היו יכול ללמוד. אבל על ידי שיש לנו תורה שבעל פה יכול ללמוד. ולא אמר בפירוש מחמת דהיה על ידי חטא לא רצה לומר בפירוש אלא ברמז.

ובדרך זו כתבנו בחידושנו לשבת דף פ"ח ע"א לישב קושיות התוספות שם בהא דקאמר בגמרא שם שיבר את הלוחות כו' מה דרש קל וחומר כו' והקשו דקל וחומר ניתן לדרוש ולא הוי מדעתו, ולהאמור יש לומר דאם לא היה שובר את הלוחות, דלא היה תורה שבעל פה, לא היינו דורשין קל וחומר, אלא משה רבינו מעצמו דרש כן, והקב"ה הסכים עמו אף דלא הווא עדיין תורה שבע"פ.

ובזה אתי שפיר קושית המגן אברהם סי' תצ"ד על מה שאני אומרים מתן תורתינו כו', דהסכמת הקב"ה לדרש משה רבינו הוי כנתינה ממש, והנה טעמא דמשה רבינו ששיבר הלוחות מבואר בסוף פרק קמא מחמת דפרקו מעליהם עול מלכות שמים ואמרו אלה כו' ורצה שיהיו נדונים כפנוים עיין שם. ולזה התחיל רבינו הקדוש בדיני קריאת שמע שהוא קבלת עול מלכות שמים, שזהו תיקון חטא הנ"ל. ואפשר לפי מה שכתבו התוספות לקמן די"ב ע"ב בדבור המתחיל בקשו, בשם הירושלמי דאותן ג' פרשיות שתקנו בקריאת שמע, לפי שבהן עשרת הדיברות. ועיין בבאר היטב אורח חיים סימן ס"א אות א' מביאו ומבאר, ואם כן כיון דמשה רבינו שיבר הלוחות שהיה כתוב בהן עשרת הדברות לכן מסמיך רבינו הקדוש פרשת קריאת שמע באמירת עשרת הדברות שזה הוא תקונו כנ"ל.

ועל דרך זה ראיתי בספר ישמח משה בפרשת דברים בדבור המתחיל והנ"ל כתב לחבר סיום הש"ס לתחילתו, דהסיום הוא תנא דבי אליהו כל השונה הלכות בכל יום כו' דלכאורה איך אפשר לחזור כל הלכות בכל יום, אלא העניין דבקריאת שמע נרמז עשרת הדברות ובעשרת הדברות נכלל כל התורה כולה, אם כן הקורא קריאת שמע פעמים בכל יום הרי הוא חוזר כל התורה כולה, וזהו שאמר כל השונה כו', ואיך אפשר, לזה פתח מאימתי קורין קריאת שמע. ואם כן היינו כללות התורה כנ"ל.

(פני חיים, ברכות ב ע"א)

—

הרב חיים פינחס לוריא נולד בשנת תרכ"ד, 1864, בעיר זדונסקה וואלה כבן יחיד לאביו ר' שלמה זלמן צבי זצ"ל שהיה למדן מצויין, חסיד, פרנס העיר ובעל מפעל לאריגה. נשא לאשה את הרבנית אסתר גיננעדל ע"ה בת הגאון החסיד ר' שלמה אברהם קרון זצ"ל, מחבר הספר "כתר שלמה". לאחר נישואיו עבר ר' חיים פינחס לדוואהרט ושקד על התורה והעבודה במשך מספר שנים. אח"כ עסק במסחר עד לשנת תרס"ה.

עוד מימי עלומי אני טרוד בטרדת המסחר מאד. נע ונד מביתי וצרות רבות עברו עלי ראשי עד אין מספר, ותודה לאל מן המיצר קראתי וגזלתי שינה מעיני והיה לי הלילה ללמוד והיום למלאכה… וחנני ה' דעה ובינה וזכיתי לחדש הרבה פלפולים והרבה מהם חידשתי על אם הדרך ומצאתי אחר כך שכוונתי לדעת גדולים וברכתי שהנחני 'בדרך' אמת. ודבר זה הלהיב בנפשי עוז בתשוקה יתירה ללמוד בעיון עמוק לחדש חידושי תורה (מתוך הקדמת ספרו "פתח הדעת" הלכות מליחה).

בשנת תרס"ה עבר ללודז' והיה בן בית אצל רבה של לודז', הגאון ר' אליהו חיים מייזל זצ"ל. הוא פתח בית חרושת יחד עם שותף שהתגלה כנוכל. השותף גנב את כספי העסק וברח מחוץ למדינה, תוך שהוא משאיר את שותפו בחובות. כחסיד גור, הוא נסע ושטח את מצוקתו לפני האדמו"ר מגור זצ"ל, שהורה לו להיות מורה הוראה.

גרמו עוני, כי הגדילו עלי עקב שלומי אמוני וקוני, ואת שטרותיה אשר במו שמתי בטוחות, השאירו אצלי לצור עפ"י צלוחות, אנשי מרמה בזזו איש לו, לוו ולא שלמו, חילי בלעו, ואת מסחרי השמו, תל עולם לא יוכל להבנות, כי רכושי וממוני היו מצומצמות, לשלם כל החובות, ולפרוע השטרות, שבאו בחזרות, ובכן אבדתי זכותי בשתי השלחנות , ואשא עיני ואראה כי הוצגתי כלי ריק, אפס כספי ובכיסי אין רו"כ, הטף והילדים עלי עלות, ובביתי התגנב העוני והדלות, הלחץ והדחקות, וחסר לחם חוקות, באפס עצה לסחור בסחורה, הטיתי שכמי לקבל עלי רב ומורה, ותהי לי למופת ולאות, כי מאת ד' היתה זאת, כי חלף אשר מקודש היה כל עסקי בה במכירת סחורה, ובפרוע פרעות, היתה לי עתה למקום קביעת תורה, ולהורות הוראות, וכל הימים לרבות , דלתי פתיחות להגיד להשואלים דבר ד' בהלכות חמורות, בדיני שחיטות וטריפות, בשר בחלב ותערובות, בדיני טמאות וטהרות, בפתחי נדות, בשפירים ושליות, ובחפיפות וטבילות, ושמחות ואבילות , בדיני נטילת ידיים שחרית, ולסעודות, בדיני קריאת שמע ותפלות, בדיני שבתות ומועדות,  וכל דבר הצריכה לשעתה, דבר הוראה בעתה, הלכות ביעור חמץ ובדיקה, ואכילת מצות, ושתיית ארבע כוסות כחוקה, וביומא אריכתא באכילה במיני מתוקה וקול שופר בלי סדוקה, ושעורו ומדתו בארוכה, ואיזה קולת מפסוקה, והכשר ארבע מינים וסוכה, ובהלכות חנוכה, במה מדליקין בלילה, וגם בהלכות מגילה, בקריאתה והילולא, ובדיני אישות, קדושות ופרישות… (מתוך הקדמת משיב הלכה)

במשך עשרות שנים היה מורה הוראה בעיר לודז' רבתי. מצעירותו ועד זקנותו, היה משכים בשתיים בלילה לעסוק בלימוד תורה ולכתוב את חידושי תורתו, ולא פסק פומיה מגירסה עד חצות הלילה. כל היום היתה דלתו פתוחה לענות בשאלות איסור והיתר. קבע שיעורים קבועים לתלמידים שלמדו ממנו את דרכי ההוראה הלכה למעשה. בשקדנות גדולה ובזכרון נפלא עמל על כתיבת ספריו הגאוניים. ביתו היה בית של חסד ומלא אורחים.

בין חיבוריו נמצאים: פתח הדעת על הלכות מליחה (תרע"א) ועל הלכות בשר בחלב (תרפ"ו), משיב הלכה ובו תשובות בכל חלקי השו"ע וקונטרס שולחן משפט (תרפ"ג, תרפ"ה), שדה חיים – קיצור דיני אבילות למועדין, לראש חודש ולשבת (תרצ"ב), פני חיים – חידושים, פילפולים וביאורים למסכת ברכות, ובסופו כדוגמא מספרו זכרון פנחס על הש"ס (תרצ"ז), פתח הפרדס על חמישה חומשי תורה בדרך פרד"ס ועוד.

בשנת תש"י מצא בנו את אחד מספרי השו"ע של אביו שעליו רשם את הגהותיו, והוציאו לאור כקונטרס בסוף הספר קהלת חיים.

כל ימיו השתוקק לעלות לארץ ישראל. הוא נפטר בגיטו לודז' בד' באייר תש"א ונקבר שם בבית העלמין.

(מקורות: הקדמות ספריו, דף עד באתר יד ושם)

התורה הקדושה מסיימת ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל, ומתחלת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ וגו'. וכבר האריכו רבים וכן שלימים, ראשונים ואחרונים, בהרבה אופנים. לבא בקשרות קשר של קיימא, ולדרוש סמוכין מרישא לסיפא, וסיפא לרישא, וגם אני אענה את חלקי אמרה נפשי כיד ה' הטובה עלי בעזרת ה'.

ואומר ראשון תחילה בדרך מוסר קצת, דהנה הבעל הטורים כתב דבראשית – אותיות א' בתשרי, ועוד כתב דבראשית ברא בגימטריה בראש השנה נברא עיין שם, וצריך לדעה כוונת רמזותיו אשר רומז בזה רבינו הבעלי טורים זי"ע.

והנראה לעניות דעתי, דהנה א' בתשרי שהוא מוקטר ומוגש לשם בכל קהל עדת ישראל בשם ראש השנה (עיין ביחזקאל מא) שמה קגרים לנו לחקור ולדרוש למה קראו אותו בשם זה דווקא "ראש השנה" ולא תחילת השנה כאשר באמת נוהגים לפרש את ראש השנה בשם תחילת השנה.

אמנם יש לומר דכוונה עמוקא קבעו לנו לקראתו "ראש השנה" לידע ולהודיע שיום זה של א' בתשרי הוא באמת הראש לשנה ולא רק תחילת השנה בלבד, רק ראש לכל דבר שבקדושה. וכמו שהראש באדם הוא המלך לכל האברים, והוא המרכז לכל הגוף של רמ"ח אברים ושס"ה גידים להטותם כחפצו ורצונו, כי סוף מעשה במחשבה תחילה, דרך צינורות ועורקי הראש, כן צריך להיות יום זה הקדוש והנורא, ראש לשנה הבאה בשס"ה ימים להטותם לתחיה בתורה ועבודה, כמצוות הבורא. וכמו שהראש בהאדם יש בו חושים היותר מובהקים, חוש הראיה, חוש השמיעה, חוש הטעם וחוש הריח של כל השנה כולה הבאה לקראתינו לשלום, והראש השנה שכולה קודש לה' יאיר וישמיע ויטעים ויריח טעמה וממשה דאורייתא בנר מצווה ואור תורה לכל הימים מרישא לסיפא. אמנם כמו שבאדם הראש הוא המלך על כל אברים דווקא בהיותו בצוותא חדא עם הגוף, אבל כאשר מתיזין, חס וחלילה, את הראש בסייף מן הגוף אז אין לו להראש שום חשיבות יתירה, הנה כמו כן בהראש של השנה נמי, שדווקא אם היום זה מחובר לטהרה, עם כל ימי שבתות השנה, אז הוא ראש וראשון בחשיבות גדול, ויום זה תחילת מעשיך זיכרון – לכל השנה – ליום ראשון. אולם אם חס וחלילה אין שום התחברות לראש השנה עם כל ימי השנה, כי בכלות הימים הקדושים איש לדרכו פונה, זה לכרמו, וזה לזיתו, זה למסחרו, וזה לביתו, ואין משימים על הלב לזכור את בוראו ויוצרו, ולהשלים חוקם חוק התורה והמצווה, להתפלל בכל יום בכוונה ולהיזהר מכל דבר רע כמו בראש השנה, אז אין לראשי כזה שום חשיבות לכאורה חלילה, חס לא יעלה. (וכבר נודע דברי קדוש ה' רבינו הנודע ביהודה זצלל"ה מה שאמר בדרך הלצה "מכף רגל ועד ראש אין בו מתום", דהיינו שמכף רגל, שהוא שמיני עצרת דרגל בפני עצמו הוא בדברי חז"ל, ועד ראש השנה הבא, העולם שוכחים שיוצאו מימים הקדושים והנוראים ועושים סיום להתורה בשמיני עצרת ושמחת תורה, אבל הוא סיום ללא התחלה, ושוכחים את עצמם בעוונותינו הרבים,  ואין בהם מתום כל השנה הן בדברים הנוגעים בין אדם למקום ובן בדברים הנוגעים בין אדם לחברו, ה' ירחם ויערה עלינו רוח טהרה במהרה להיות שב בתשובה שלימה כל השנה כולה, אמן כן יהי רצון). ובכן שפיר קראו ליום א' בתשרי ראש השנה דווקא לחקוק בזיכרוננו תכף ומיד בעמדנו לפני ה' בתשובה ביום זה שנדע שהוא בבחינת ראש של כל אדם, ושצריך לחברו ולהמשיכו בחיים של תורה וברכה, וחיים של עושר וכבוד ואהבת תורה ויראה שמים, לכל השס"ה ימים כלם שווה לטובה, ורק אז הוא יום הנורא הזה מיוחס ומרומם במעלה, בשם ראש השנה, להשיג בו מבוקשנו בכתיבה וחתימה טובה בכל טוב בסיעתא דשמיא.

(מתוך קשר עליון דאורייתא. המשך הדברים יובאו בע"ה ברשומה הבאה)

---

הרב נטע שלמה שליסל הי"ד נולד בזבורוב שבהונגריה (כיום סלובקיה), בט"ו בניסן תרס"ד, 1904, לאביו הדומ"ץ ר' דוד. בשנת תרפ"ב הגיע ללמוד בישיבת האדמו"ר ממונקטש שבהונגריה (כיום אוקראינה), בעל המנחת אלעזר, וכבר כבחור צעיר מינהו כר"מ. בשנת תרפ"ו נשא את מרת רחל בת ר' יחזקאל מילר, ועבר אל חמיו בקרניץ. בשנת תר"ץ שב למונקטש כר"מ ומו"ץ, רב ומגיד בבית המדרש "ישועות ישראל", שם דרש מידי שבת. לאחר פטירת אביו בשנת ת"ש, מילא ר' נטע שלמה את מקומו כראב"ד.

בין כתביו הרבים נמצאים גם הספרים גירסא דינקותא שכתב בנעוריו, נטע שעשועים פלפולים בסוגיות ושו"ת, קונטרס דרך נש"ר, קשר עליון דאורייתא, שולחן נגד צוררי, הגהות לספרו של אביו גן דוד, ועוד. כתב עוד הרבה ביאורים לסוגיות הש"ס שלא הודפסו. כמו כן תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן ח, שם סימן ט, סימן י וסימן לו.

הרב, רעייתו ושלושה מילדיהם הקטנים מלכה, יחזקאל וחיים לייזר, נספו באושוויץ, בג' בסיון תש"ד, 1944. בת נוספת, חיה, קפאה למוות בפראוס על יד דנציג בתחילת שנת 1945. הי"ד.

(מאורי גליציה חלק ה, דפי עד באתר יד ושם)

שירת המענה

שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב (משלי ט"ו)

אברך את ה' אשר יעצני.

לילות וימים בתורה לשום מעיני.

יושר הורי זכר לי לרחמני.

החייני וקימני ליום שקויתי הגיעני.

ותפארת ישראל עטרת תפארה עטרני.

קבעתי אותו חובה, לעסוק בתורה בשקידה, נשאתי לבי אל המלאכה לקרבה. במלאכת שמים להתחזקה אשר לא נפלאת הוא ולא רחוקה. כמקרא מלא הוא בתורה פ' נצבים, כי המצוה הזאת כו' לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא כו' כי קרוב אליך הדבר מאוד בפיך ובלבבך לעשותו. ובביאור מקראי קודש אלו עמדו כל גדולי המפורשים דהרי לפי הסדר מחשבה קודמת לדיבור ולמעשה, ואם כן בהיפך היה לו לכתוב כי קרוב הדבר בלבבך ובפיך לעשותו:

אחשבה לדעת זאת עם הקדמת אחת אשר שמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א לפרש מה שדרשו חכז"ל על הקרא למען תהיה תורת ה' בפיך – מן המותר בפיך, אשר לפי הפשט אין לו מובן. (וחכז"ל למדו מזה לכל התורה כולה שצריך מן המותר בפיך). וביאר אאמו"ר שליט"א על דרך אגדה, לפי המבואר בגמרא דקידושין דף מ', גבורי כח עושי דברו, כגון ר' צדוק תבעתיה מטרונא, אמר לה איכא מידי למיכל, אמרה לו איכא דבר טמא כו'. אשר אינו מובן לפי פשוטו.

והגאון בעל תורת יקותיאל בספרו מרפא לשון ביאר הענין עפ"י משנת רבי חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל, יש הרבה מצות עשה לפיכך הרבה להם תורה ומצות כו'. והענין הוא כי יש הרבה מצות עשה ולא תעשה בתורה אשר נפשו של אדם מחמדתן ויצרו מסיתו לעבור עליהם וצריך ללחום מלחמת מצוה ולהתגבר עליו. ויש הרבה מצות לא תעשה שנוח לו לאדם לקיימם מבלי שיצטרך לעצור כח רב במלחמתו, כמו אכילת שקצים ורמשים ודברים הטמאים, אשר גם לולי אזהרת התורה היו מואסין מדברים אלו. ואחר שנצטוינו על זה, נוח לנו לקיים מצות המלך. ואולם ידוע כי מצוה גוררת מצוה, ועל ידי קיום מצות אלו שנוח לנו לקיימם, יתגבר כח השכלי על האדם להתיש כח החומרי ולעצור כח ללחום מלחמת היצר לקיים גם המצות אשר הלב חומד הפוכם, ולכך הרבה לנו ה' תורה ומצות כאלו אשר מעצמם היינו מקיימים אותם בכדי שגם אלו המצות נקיים מחמת שציוה לכו ה' יתברך  לקיימם, ועל ידי זה מצוה גוררת מצוה, לקיים גם המצות שצריך ללחום עם היצר. וזה הי' ענין ר' צדוק שכשהסיתה אותו לדבר עבירה, ירא לנפשו פן ואולי לא יוכל להתגבר על יצרו. לכך נתן לו עצה ואמר איכא מידי למיכל וידע שבודאי תרצה ליתן לו דבר טמא, וכשלא יאכל אז ממילא יוכל לעצור כח גם נגד הדבר הקשה הזה. וזה הרמז הכתוב בפסוק, גבורי כח עושי דברו לשמוע בקול דברו, היינו שהם מתגברים מגד היצר בדברים הצריכין להתגבר. ועל ידי מה מתגברים, על ידי שהם עושי דברו, מצות שיוכלו לקיים בנקל, וממילא גורר גם כן מצוה אחרת, לשמוע בקול דברו, בדברים הצריכים למלחמה וכנ"ל. עד כאן דברי הגאון ז"ל והובא בספר זכרון יצחק פ' בא והוא מתוק מדבש.

ובזה ביאר אאמו"ר שליט"א הקרא דלמען תהיה תורת ה' בפיך, והיינו דאף שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה ואינה נקנית אלא ביגיעה וקשה להתגבר על היצר המונע. עם כל זה יש עצה לזה, בפיך, וכמו שדרשו ז"ל מן המותר בפיך, שאם שומר עצמו מאכילת דברים טמאים, שנוח לקיים זה, אז יעצור כח להתגבר על יצרו ולעסוק בתורה ביגיעה. וכעובדא דר' צדוק הנ"ל, עכ"ד אאמו"ר שליט"א.

ובזה יתבאר לנו מקרא קודש בסדר פרשתנו פ' תולדות, ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו. ופירוש רש"י ז"ל ידוע, והאונקלס תרגם על כי ציד בפיו, ארי מצידיה הוה אכיל. ורש"י ז"ל הבין מהתרגום כי מפרש ציד בפיו של יצחק. אמכם אינו מובן דאהבת יצחק לעשו בשביל דברים פשוטים כאלו.

ועיין מה שפרש בזה מר זקיני הגאון הקדוש מו"ה אליהו זצלה"ה אבדפה"ק בספרו אזור אליהו, על דרך אומרם ז"ל גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, יעוין שם. ולדרכינו נאמר כי אהבת יצחק לעשו היה אף שהכיר אותו ללב חומד מחמת רתיחת הדם שבו והוא צריך ללחום מלחמת חובה עם המסיח ומדיח, עם כל זה, ידע כי יוכל להתגבר על יצרו בהיותו עוסק בצידת הטהורים ופורש עצמו מצידת דברים טמאים, כאשר האכיל את יצחק דברים טהורים. ואם כן ממילא שיוכל להתגבר על יצרו לקיים כל התורה, דמצוה גוררת מצוה. אולם רבקה אהבה ליעקב, אף שלא נזדמן לידו צידת דברים טמאים, עם כל זה מעצמו היה מתחזק לקיים כל התורה בתמימות, (וכבר הוא מחלוקה קדומה אם מושל ברוחו עדיף או צדיק מטבעו עדיף, ועיין ברמב"ם בשמנה פרקים שלו, ויש להרחיב הדיבור בזה ואקצר) והוא איש תם יושב אוהלים וכו'.

כן נאמר גם כן בפירוש הכתוב שהתחלנו בו, כי המצוה הזאת לא נפלאת הוא ממך, אשר לדעת חכז"ל קאי זה על לימוד התורה הקדושה, אמר על זה דאף שצריך יגיעה ולמשול ברוחו, עם כל זה קרוב אליך הדבר מאוד על ידי, בפיך, והיינו דברים המותרים בפיך ותשמור עצמן מאכילת דברים אסורים שנוח להיזהר מהם, וממילא יגרור מצוה אחרת, בלבבך לעשותו, כל התורה והמצוה, וכנ"ל, וזה נכון :

ואחשוב עוד לפרש על פי מה שאמרו התוספות בקידושין ובבא קמא דף י"ז על אומרם ז"ל, תלמוד גדול שמביא לידי מעשה, לחלק דמי שלא למד עוד צריך להקדים הלימוד למעשה, ולמי שכבר למד אז המעשה קודם עיין שם.

ויש לומר שזה כוונת הכתוב שקרוב הדבר מאוד לקיים כל המצות על ידי עשק התורה בפה, וכאמרם ז"ל ליגמר אינש והדר ליסבר, ואחרי זה, בלבבך, שהבינה הוא בלב, וכדאיתא במדרש ילקוט משלי א' שהלב מבין דעת, ואחרי זה יבא, לעשותו, שהתלמיד מביא לידי מעשה.

ובש"ס דבבא קמא י"ז שם מחלק בין לגמור, דאז מעשה קודם, ובין לאגמורי, דאז תלמוד קודם. ושמעתי מאאמו"ר הרב שליט"א שאמר, שיש לומר דמי שזיכהו ה' לחדש חידושי הלכות ולתרוצי סוגיא וכותב דבריו על ספר, הנה זה עדיף עוד יותר מלאגמורי לאחרים, שהרי על ידי שכותב הדבר על ספר, ויוכל כל אחד ללמוד בו ולהגות בו ותסתיים שמעתא, שפיר אמרינן דתלמוד עדיף. ובפרט אם מפרסם הדבר בדפוס ומקוים בו אגורה באהלך עולמים.

ובזה יש לבאר כוונת הכתובים בתהלים מ', אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי לעשות רצונך א' חפצתי ותורתך בתוך מעי בשרתי צדק בקהל רב הנה שפתי לא אכלא ה' אתה ידעת. והעניין הוא כי אמר דוד המלך עליו השלום שיוכלו לכתוב הדברים במגלת ספר, אם שעל ידי זה מעוכב מעשות המעשה, על כך אמר אם כי לעשות רצונך א' חפצתי, דמעשה גדול, היינו, כשתורתך בתוך מעי, שאיני לומד לאחרים. אבל בשרתי צדק בקהל רב, כשלומד עם אחרים, בזה הלימוד גדול ורב יותר מן המעשה. וגם כשכותב דבריו על ספר, הנה שפתי לא אכלא, שהרי על ידי זה שפתותיו דובבות בכל עת ובכל רגע, אם יגיעו בתורת אמת וזכה לכוון אל האמת שאז התלמוד גדול, ה' אתה ידעת כי כוונתי לבא אל האמת ולכוון הלכה לאמיתה.

ונוכל להמליץ עם זה מאמרם ז"ל אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, היינו שכתב דבריו על ספר, ואז תלמודו מתקיים בידו ממש, וזה הוה גדול מן המעשה. ויש לומר שזה כוונתם תלמוד גדול,  ובאיזה תלמוד אמרו, שהוא מביא לידי מעשה, היינו שעוסק ביגיעה ומחדש חידושים וכותבם על ספר חוקה, שאז יש בו מעשה ממש, וכנ"ל.

והן גם אני הצעיר שבתלמידי אאמו"ר הרב שליט"א, אשר הדריכני בנתיב הלימוד והעיון, נטיתי שכמי לסבול בעול התורה והמצוה. ומה שחנני ה' בעניות דעתי כתבתי על ספר למשמרת לבל תהא אות אחת מן התורה נעדרת, וזה יצא ראשונה להדפיס הקונטרס הקטן הזה, וה' יעזור לי דאימא מילתא דתתקבל ושימצאו דברי חן בעיני התלמידי חכמים, ושתלמוד יביאני לילי מעשה קיום המצוות  כדת וכהלכה.

והנני חותם מעין הפתיחה נותן הולאה לשעבר, ומתפלל העתיד, יחזקני ה' ויאמצני דעה ובינה יחנני להוסיף אומץ בתורה ולחדש דברים נכונים כאשר עם לבבי ולבב הורי שליט"א. ושבתי בבית ה' לאורך ימים לפ"ק.

פה דרהאביטש יום א' לסדר ומברכיך ברוך, נזר"ת לפ"ק. אנא זעירא ולא מן חבריא

אליהו באאמו"ר הרב הגה"ג וכו' מו"ה יהושע פנחס שליט"א הראבדפה"ק יצ"ו.

(הקדמת המחבר לספרו מענה אליהו)

—

הגאון רבי אליהו בומבך (באמבאך) הי"ד אב"ד אושפיצין, ביום א׳ בחשון תרמ"ד (1884), ונעקד׳׳ה ל׳׳ג בעומר תש׳׳ג (1943).  מילדותו היה בעל מוח נדיר ובעל זכרון נפלא, ובגיל כמה חדשים כבר ידע לומר כמה פסוקים. ביום בר המצוה שלו, יום חמישי, ב' דר"ח מרחשון תרנ"ז (1896), דרש בחריפות רבה, באסיפת גדולי וחכמי עירו, ובלל עשרים ושש מערכות ופירכות מסובכות מכל הש"ס תוך שהוא מתרץ הרבה קושיות, ותהום כל העיר. באותה שנה הודפסה דרשתו בספר בשם "קונטרס מענה אליהו", עם הסכמת אביו, הרב יהושע פנחס אב"ד דראהאביטש ומחבר הספר "אהל יהושע", והסכמת סבו, הרב יוסף בומבך.

בשנת תרס"ז (1907) נתקבל כרב בעיר קענטי שליד ביליץ. השתייך לאגודת ישראל, והשתתף בוועידת יסוד התנועה בקטוביץ בשנת תרע"ב (1912). בשנת תרפ"א (1921) כשנפטר אביו מילא את מקומו באושפעצין, כאב"ד וראש הישיבה הגבוהה. יהודי העיר חבבו אותו מאוד, ואף הנכרים קמו לכבודו ביראת כבוד. היה חתן, תלמיד וחסיד בכל לב ונפש, של האדמו"ר מקאמארנא, רבי יעקב משה ספרין. לאחר פטירת חמיו המשיך לנסוע לבנו ר' שלום, שהיה גיסו, ואחר כך אל בנו רבי ברוך שהיה חתנו. חיבורו על מסכת מכות נאבד בשואה, כמה משו"ת שלו נדפסו בשו"ת אהל יהושע מאת אביו. הוא ברח לסוסנוביץ, ונפטר ברכבת בדרך מסוסנוביץ לאושוויץ.

מקורות: אלהי שם עמ' 441, אלה אזכרה ו עמ' 67-70, אנציקלופדיה לחכמי גליציה א 447-450, רבנים שנספו בשואה, פנקס הקהילות, גליציה המערבית ושלזיה עמ 328, חבל הכסף.

ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה וכו׳

מלה ראיה משמשת על ראיה גשמית וראיה שכלית, ראיה גשמית מחייבת אחריה עשייה, שמסתכל בדבר כדי לדעת איך לעשות. וראיה רוחנית, ההסתכלות בעצמה היא תכלית הדבר, כי עיקר הכוונה היא השגת העניין בשכלו ודעתו. ובעניין קיום המצוות העיקר היא כוונת הלב, אחר כוונת הלב הן הדברים, והעשיה באה ממילא מההשתוקקות לקיים רצון ד׳ גם על ידי עשיה. וזהו, ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה, ראה בראיה שכלית להתבונן היטב בעניין הברכה והקללה בטוב וברע. את הברכה אשר תשמעו וכו', כי מיד שתבואו על ידי ההסתכלות בדרכי ד׳ להיות שומע בקול ד' זה נחשב לברכה, כי זהו עיקר התכלית המכוון שיהיה האדם דבוק במחשבתו בד' לעשות רצונו. והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו', אבל הקללה אינה נחשבת מיד אחר שלא תשמעו לעשות את מצוות ד', אך אחר אשר תסורו ועבדתם אלוהים אחרים וכו׳, כי ישב אדם ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כאלו עשה מצווה, שאין עיקר הקלקול בביטול העשייה, כי אם בעשיית הרע או בפריקת עול חס וחלילה. ובזה שאינו רודף אחר המצוות אין הקללה שורה עליו, לפיכך אינו מסתפק הכתוב במה שאמר והקללה אם לא תשמעו, כי אם מסיים וסרתם ועבדתם וכו׳, שזהו עיקר הקללה והרע, כמו שאמרו בירושלמי, אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, שאף זה שאין עושה עוולה נקרא הולך בדרך ד' :

את הברכה אשר תשמעו וכו' והקללה אם לא תשמעו וסרתם ועבדתם וכו',

יש לדקדק, שבברכה נאמר בקצור ובדרך כלל, ובקללה נאמר באריכות וסרתם ועבדתם וכו' ואינו מסתפק באמרו אם לא תשמעו אל מצוות ד׳ אלוקיכם, כמו שכתוב בברכה. ועוד יש לדייק שבברכה כתיב אשר תשמעו, ובקללה כתיב אם לא תשמעו.

והנראה בזה שהפסוק מרמז לשני סוגי בני אדם שומרי התורה בפועל. ופירוש הפסוק כן הוא, את הברכה אשר תשמעו, כי עיקר הברכה והטוב בעשיית המצוות היא השמיעה בדבר ד', על ידי שרצונו לשמוע בקול ד׳ ולעשות רצונו ואינו מבדיל ובורר בעשיות שתהיינה נאותות לו כפי חשקו ורצונו, כי אם בענווה ובהכנעה לעשות רצון הבורא ברוך הוא. והקללה אם לא משמעו, אם עושה מצוות ד׳ ואין עיקר כוונתו השמיעה בקול ד', כי אם להנאת עצמו להתפאר ולהתגאות. ובזה הוא נחשב כאילו סר מדרך­ ד' לעבוד אלוהים אחרים, כי אינו עובד את ד׳ כי אם עובד את עצמו. וד' יתברך יטהר לבנו משגיאות לעבדו בלבב שלם.

(בינת ישראל, פרשת ראה)

—

רבי ישראל מגרודז'יסק (תרל"ד, 1874 – אלול תש"ב, 1942), בן הרב חיים מאיר יחיאל שפירא זצ"ל. בני אחיו של הרב חיים מאיר שפירא, היו האדמו"ר מפיאסצ'נה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד מחבר חובת התלמידים, הכשרת האברכים, אש קודש ועוד, והרב ישעיה שפירא זצ"ל.

הרב ישראל, התייתם בצעירותו וגדל תחת השגחתם של שני סביו, האדמו"רים רבי אלימלך שפירא מגרודז'יסק זצ"ל ורבי יצחק פרידמן מבוהוש זצ"ל. רבי ישראל מיזג בתוכו תכונות של שני בתי האדמו"רים: מלכות של ריז'ין ועממיות של קוז'ניץ.הוא היה ידוע כמלחין גדול, בעל חוש מוזיקלי וקול ערב, וחיבר ניגונים חסידיים רבים. רבי ישראל נישא לנחמה פייגא בת דודו רבי אשר מסטולין (השני). בשנת תרנ"ב, לאחר פטירת סביו, התמנה כאדמו"ר בעיירה גרודז'יסק, בהיותו בן שמונה עשרה בלבד. החסידים נמשכו אליו בשל דברי תורתו, ניגוניו, אצילותו ויחד עם זאת פשטותו. לאחר עשרים שהנהיג האדמו"ר חצר בגרודז'יסק, במשך למעלה מעשרים שנה, עבר לוורשה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה והנהיג שם את חצרו. הוא החל לסלול דרך חדשה בחסידות והעדיף את החינוך המאורגן על פני החדרים הפרטיים שכל מלמד פתח בעצמו.

את דברי תורתו כינסו החסידים לספרים "אמונת ישראל" (תרע"ז) ו"בינת ישראל" (תרצ"ח). בעלון בית יעקב (אדר א' וב' תשכ"ז) הופיע מאמרו "שורש ותכלית האמונה של עם ישראל".

בתקופת השואה נטל חלק בהנהגת גטו ורשה והמשיך לנהוג בה אדמו"רות. ‏אף שחסידיו עמלו רבות להצילו והשיגו עבורו מסמכים, העדיף האדמו"ר שלא לעזוב את חסידיו ונשאר אתם בגטו וורשה.

נספה במחנה ההשמדה טרבלינקה באלול תש"ב, 1942.

כשהכניסו את האנשים של המחנה, קהל של אלפי איש, לחצר ההשמדה בטרבלינקי, הקהל פנה אל כ"ק אדמו"ר: "רבינו מה הוא אומר עכשו?" אז פתח רבינו הקדוש ואמר בנחת: "שמעו אחי ואחיותי, עם ה', לא עלינו להרהר אחרי מעשיו של הקב"ה ואם נגזר שבזמן הזה אנחנו נהיה הקרבנות של חבלי משיח בדרגה זאת של הגאולה ולעלות על המוקד, אשרינו שזכינו לכך, ומה שחז"ל אמרו "ייתי ולא אחמיניה", היינו טרם שמגיעים לכך, אבל אנחנו שהגענו לדרגה זו, צריכים אנו לשמוח כי זכינו שאפרנו יטהר את עם ישראל כולו. הנני מצוה עליכם שבל תהססו ולא תבכו בלכתכם לכבשן, אדרבא היו בשמחה, ובניגון 'אני מאמין' וכר' עקיבא בשעתו תסתלקו ב 'שמע ישראל', ב 'אחד' "
הקהל קיים את דברי קדשו ובניגון "אני מאמין" ובקריאת "שמע ישראל" קידשו שם שמים ברבים. הי"ד ויהי זכרם ברוך

(מתוך הקדמת בן המחבר, ר' אברהם אלימלך שפירא, למהדורה השניה של ספר "אמונת ישראל", חלק שני, ירושלים תשכ"ח).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, אדמו"רים שנספו בשואה, ועוד)

מדוע אנו סובלים?

בתקופה האחרונה נשלחו מהשמים על כלל ישראל צרות שונות רח"ל, צרות בכל מקום, בא"י, ברוסיה, גרמניה, במדינתנו גופא, עינויים גדולים ומרים. מהשמים עוררו אצל כל האומות רעיונות שונים ורעים להרע לעם ישראל, ועד כדי להשמידו ח"ו. עד עתה לא חשבו אפילו אותם העמים על רעות כאלה. מלבד זאת העני עמנו במאוד, והעוני מביא לפחד והיסוס גדול ביותר, וכך אנו מדוכאים ומלאי יאוש בלי לראות שום ניצוץ של נחמה מהיכן תאיר הישועה, וכך מביאים הדברים הרבה יהודים בלא אשמתם לכפירות רחמנא ליצלן, תרעומת על ה' יתברך, ולאט לאט מפסיקים לפעום בלבות היהודים האמונה לה' יתברך, והאמונה בצדקת דרכיו, התקווה להגאל מכל הצרות, שהאמונה תמיד בזמנים הקשים ביותר הביאה בלב היהודי, חיזקה אותו והעלתה את מעמדו הנפשי והרוחני. הגבורה, בה הביט כל יהודי בבוז על פראי האדם שעינוהו, שהאמונה העמוקה הכניסה בקרבו, נחלשת בזמן האחרון, בגלל החלשת האמונה ביןם היהודים, במקום להתעמק ולחשוב על המצב ולראות שההשגחה העליונה רוצה להזכירנו לשוב בתשובה ושנזכור היכן אנו בעולם, הרינו מתרחקים בכל פעם יותר ויותר מאבינו שבשמים.

ידוע מהספרים הקדושים שה' יתברך הוא אב רחמן שברא ומנהיג את העולם באופן שתתראה רחמנותו. ובגין כך נתן את התורה הקדושה לישראל כדי שעל ידי דרכי התורה הקדושה יזכו לכל טוב בעולם הזה ובעולם הבא, וכדי שעל ידי העצות המאירות שבתורה יבינו שה' יתברך מנהיג את כל העולם בכללו וכל אדם בפרט בדרך משפט, חסד ורחמים.

בכל דור מעמיד הבורא את מנהיגיו אשר זוכין להנהיג את העם לדרך התורה ודעותיה. המנהיגים האלה מרגישים את כל גלות השכינה, דהיינו שכואב להם באמת מה שכבוד ה' יתברך והאמת שבתורה הקדושה כל כך מוסתרים ומושפלים. ולכן הם מחפשים תמיד תחבולות לחזק את עצמם ואת כלל ישראל באמונה ובטחון באהבה ויראה, עם כל האמת אשר רק התורה הקדושה יכולה ליטע בלב האדם. המה רוצים לקרב את האדם לעבודת הבורא, כדי שיזכה לטוב אשר ה' יתברך רוצה להביא לכל אדם, כמו שישעיהו הנביא אומר (ישעיה מ,א) "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם…", זאת אומרת אתם המנהיגים האמיתיים שבכל דור ובכל זמן, נחמו ואמצו את עמי ותשתדלו להאיר את עיניו לילך בדרכי הנצח של התורה והיהדות, כדי שיבין מה שה' יתברך דורש מאתו, למדו אותו עצות שבקלות יחזור לאלקיו ויוכל לעבדו באמת ואמונה, כל אחד לפי מדרגתו ומצבו.

(דברי התעוררות, תרצ"ז)

—

ר' יצחק ברייטר (תרמ"ו-תש"ג) נולד בפולין, וגדל בלי לשמוע אי-פעם על חסידות ברסלב. יום אחד, בבחרותו, בעודו סמוך על שולחן חותנו ולומד תורה בישיבת רבי צדוק בלובלין, נתקל בספריית בית המדרש בעותק ה"ליקוטי מוהר"ן". הוא שקע בתורה ס"ד שבחלק הראשון, שפתח לפניו עולמות מחשבה חדשים שלא היו ידועים לו. בעקבות כך, הוא יצר קשר עם חסידי ברסלב באומן. בערב ראש השנה תרס"ו נסע לשם, והיה אחד הראשונים שבא לשם מפולין. כשחזר היה ר' יצחק פעיל בהפצת משנת ברסלב בכל רחבי פולין. לפרנסתו עבד כמנהל חשבונות בוורשה. בעת המשבר הכלכלי שהיה שם בסוף שנות העשרים של המאה העשרים איבד את משרתו ומצבו הכלכלי הורע מאד. משראה שאין אפשרות להשיג פרנסה אחרת, התיישב בבית המדרש ועסק בתורה ובעבודת ה' במשך כל שעות היום והלילה. באותה עת חיזק רבים לאמונה ובטחון בה' יתברך.

באחד משיחותיו אמר: "הלא רואים אנו שבתפילת שמונה עשרה, צריך אדם לעמוד על רגליו ולא להשען בגופו. ועל כך קבעו הפוסקים, שסמיכה כלשהי אינה שמיכה, ועד היכן שיעורה, עד שיוטל הדבר שנשען עליו המתפלל ולא יפול. כן הדבר, בענייני בטחון, אם ניטל הבסיס הגשמי, כמקור הפרנסה, עליו נשען האדם ואינו נופל מבטחונו בה' יתברך, סימן הוא שבטחונו חזק ואמונתו איתנה".

הוא כתב מכתביו רבים, המופיעים בספרים שארית ישראל, נחלי אמונה ועוד. וכן פרסם בוורשה חוברות "דברי התעוררות" וכרוזי התעוררות להתבודדות, ללימוד השו"ע, להדפסת ספרי מוהר"ן ועוד. הוא הקים "קיבוצים" של חסידי ברסלב בוורשה ואחר כך בישיבת חכמי לובלין, לימד את תורת ברסלב, קירב אלפים לעבודת ה' והרבה נפשות לחסידות ברסלב. כשפרצה מלחמת העולם השניה היה בוורשה, ונכלא בגטו. הגרמנים ראו בו אחד ממנהיגי היהודים, "יודן פיהרר", ולכן היה בין הראשונים ששולחו לטרבלינקה, עם רבנים נוספים, ושם נספה.

(רבנים שנספו בשואה, שארית יצחק ועוד)

ראה תולדותיו וכתביו בספר שארית יצחק והוא סיפור חייו והנהגותיו וקובץ מאמריו, שיחותיו ומכתביו של… ר' יצחק ברייטער (תש"נ).

וידבר ה׳ אל משה לאמור דבר אל בני ישראל וכו׳,

יש לומר דקאי על הדורש דברי כבושין לעם ישראל, והיינו שדיבר ה׳ אל משה לאמור לאחרים, דבר אל בני ישראל לאמור, ומה יאמר להם להקיצם משינתם, היינו אשה כי תזריע, מלשון אור זרוע לצדיק ווען וועט אויף שאנין בתולת בת יהודא ונהי׳ בבחינת נשואין ולא בבחינת אירוסין, וכמ״ש בתפלה למשה על תהלים מכנף הארץ זמירות שמענו צבי לצדיק, הגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, וילדה אותיות ״דלי״ ״וה״ מלשון דלו עיני למרום ומלשון דל כבודנו בגוים, היינו שיתרומם אותיות ״וה״ ויהי׳ השם שלם זה יהי׳ עיקר האמירה.

אמנם י״ל אופן בתוך אופן שכתבה התורה הקדושה עצה גם כן לפשפש במעשיו כל חדש אלול, כמ״ש וקדשת אותם לכהן לי, ראשי-תיבות אלול, היינו שצריך לקדש עצמם בכל החודש ולהרבות במצות ומעשים טובים.

לפי מה שאמרו לפרש הפסוק החדש הזה לכם ראש חדשים, ואמרו במדרש הזה זה ניסן, וגם אמרו בגמ׳ שבת (קמ״ז ע״ב) ר׳ אלעזר קרא החרש הי׳ לבם, ומה כוונתו, ואמרתי בדרך רמז לפרש המדרש ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר, ומקשה וכי ראשון הוא והלא ט״ו הוא, אלא ראשון לחשבון עוונות, היינו מראשון של חודש אלול תשובו מעוונות, כמ״ש לעיל וקדשת אותם לכהן לי ראשי-תיבות אלול, ובמה אמרתי לקדש מרומז בראשי-תיבות ״אותם״, היינו אלול תשובו מדרכיכם ממצות ועבירות ופשפשו מעשיכם וגם תבדקו תפילין מזוזות, אלול תדברו מעט מזעיר, כמ״ש ׳מוצא שפתיך תשמור׳ והווא ליה למימר ׳תקיים׳ או ׳תעשה׳, אלא שמירה שייך למימר ששומר הדיבור שלא יקלקלו כמ״ש בספר הישר לר״ת קודם שאומר הדבר הוא מולך על הדיבור, וכמ״ש מלה בסלע וכו׳, וכמו שאמרו, אמור מעט, ובזה גופא ועשה הרבה. וגם בשביל זה עשה תורתך קבע, שיהי׳ לך פנאי לקבוע עתים לתורה, וכמו שאמרו, ושמרתם את דברי אז הברית הזאת, יכול להיות נוטר הברית בשלימות. וכמו שכתב בשל״ה הקדוש כל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו וכו׳.

וזה ולקחתם לכם ביום הראשון, היינו ראשון לחשבון עוונות, כי אז מראשון לחודש אלול חושבין קצת מהעבירות לשוב עליהם, פרי עץ הדר שיהי׳ טעם עצו ופריו שוה, עצו היינו המחשבה ופריו הוא המעשה שיהי׳ פיו ולבו שוין, וגם שיהי׳ משגיח אשר גם בניו ידריכם בדרך ישרה, וגם פרי עץ, היינו אפילו המעשים טובים גם כן צריכין לשוב עליהם שלא עשאן כהוגן וגם פרי עץ הדר, היינו להדר בחודש הזה עליו להדר ולחזור על המצות לעשותם כדי להרבות מצות ומעשים טובים, ואמרו כפות תמרים לשון רבים, הוא שיהי׳ לכם אחדות ושלום כאיש אחד בלב אחד, כמ״ש חז״ל כלם יאגדו אלו עם אלו.

והנה אמרו (בר״ה י״א ע״א) בניסן נגאלו ובניסן עתידין לגאול וח״א בתשרי עתידין לגאול. ויש לומר דשניהם צדקו יחדיו, לפי מה שכתבנו לפרש הגמ׳ (ר״ה י״ח) דרשו ה׳ בהמצאו אלו עשרה ימים שבין ר״ה ליו״כ, דהנה תשובה קדמה לעולם, וכי הקב״ה המתין ושמר על התשובה עד עשרת ימי תשובה, אלא בכל פעם כשאדם עושה בוודאי תשובה אזי הוי באמת אלו ימים שעושה בהן תשובה עשרה ימים הללו ומשדד המערכות ומחליף את הזמנים להמשיך ולהביא עשרת ימי תשובה בכל עת. ואם כן אם זוכין ועושין תשובה בחודש אלול אז יכול להמשיך שיהי׳ הוא נקרא ניסן, דהטעם כי למה נקרא ניסן אמרו חכמינו ז״ל משום שנעשו בו ניסים לישראל, ואם כן אם ישובו ויגאלו יכול גם אלול להקרא ניסן. וזה כוונת המדרש וידבר ה׳ אל משה לאמור החודש הזה לכם, ר״ת כדי לטהרינו מטומאותינו, לחדש השנה ולאפקיע שכינתא מגלותא, זה העיקר שיהי׳ זה ניסן, לשוב לה׳ אשר הוא העיקר לגאולה שלימה, ואז יעשו ניסים לישראל להיות נקרא בצדק ניסן. אבל באם ישכחו עיקר זה אז יהי׳ נקרא החרש הי׳ לבם, ולא יקרא שמו ניסן.

ונחזור לענינו וידבר ה׳ אל משה לאמור לישראל כמ״ש לעיל, אשה כי תזריע, למתי תזריע אורה של ישראל, ועל פי זה יש לומר אופן בתוך אופן כי בתיבות הנ״ל מרומז השאלה ותשובתה, היינו אשה, מזל בתולה, זה אלול, כי תזריע, היינו לזרוע מצות ומעשים טובים בחדש אלול אשר אז יותר בנקל ומסוגל לתשובה ולמעשים טובים, ואז וילדה זכר, זיא וועט גיווינען זכר, שיזכור ד׳ אותנו ברחמים כי זכר הוא מדת החסד והרחמים אכי׳׳ר:

(שם אליעזר, חלק א)

—

רבי אליעזר פיש היה האדמו"ר מביקסאד וראש ישיבה חשוב בהונגריה. נולד בחורף תר"מ בעיירה מוסיף שבחבל מארמורש לאביו ר' משה פיש מצאצאי רבי חיים צנזר מברודי ולאמו לאה, מצאצאי השל"ה. למד אצל רבי מרדכי לעוו, אב"ד אינטרדם, ונסמך על ידו לרבנות. התחתן עם לאה אביגיל, בתו של רבי משה זאב ב"ר יששכר בער- הרב מערעד-סינזשארץ, ובזיווג שני נשא את חיה גולדה בת ר' נחום צבי. לאחר נישואיו עבר להתגורר בסיגט, שם למד בישיבתו של האדמו"ר מסיגט רבי חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, שנחשב למורו ורבו בחסידות, ולמד עם שני בניו, ר' חיים צבי (לימים, האדמו"ר מסיגט) ורבי יואל טייטלבוים (לימים, האדמו"ר מסאטמאר). היה ידוע כסגפן ופרוש, הרבה בצדקה והיה מאריך מאד בתפילותיו. בשנת תרס"ה (או תרס"ח לפי גרסה אחרת), נתמנה לרב ודיין בעיר נירבוגדן, ויסד שם ישיבה. לאחר מכן נתמנה לרב הכפר ביקסאד, ואף שם הקים ישיבה. בביקסאד גם החל לנהוג באדמו"רות. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר להתגורר בסאטמאר, שם נתפרסם כאדמו"ר בעל מופתים ורבים שיחרו לפתחו. את כל כספי הפדיונות שקבל מחסידיו העביר למטרות צדקה, אף על פי שחי בעוני רב. גם בסאטמאר הקים ישיבה, שמנתה כחמישים תלמידים. היה ידוע כגאון בתורה, וידע בעל פה ש"ס בבלי וירושלמי, רמב"ם וחידושי המהרש"א. יסד בכמה מקומות חבורות ללימוד ש"ס ומשניות, ובחלקן סיימו את הש"ס בכל חודש.

כשהחלה השואה בהונגריה, נעשה ניסיון להבריחו לקולוז'ואר (קלויזנבורג) שברומניה, אולם הוא נתפס והובל לאושוויץ, שם נרצח בכ' בסיוון תש"ד בגיל 64. לאחר השואה, בנו, רבי נחום צבי פיש המשיך את האדמו"רות בניו יורק שבארצות הברית.

בנו, ר' נחום צבי, הוציא לאור בניו יורק בשנת תשי"ד את כתבי אביו ששרדו את השואה, וקבצם לספר שם אליעזר. הספר כולל חידושים על התנ"ך, פרקי אבות ודרשות לשבתות וחגים. לספר נספח הקנטרס 'בני משה' של בנו, ר' חיים משה פיש, שהיה רב במאנשטור והמחוז ונרצח עם אביו באושוויץ. הספר זכה להסכמתו של רבי יואל טייטלבוים, ממנה ניכרת הידידות ששררה בינו לבין ר' אליעזר.

(מקור: אתר ויקישיבה)

ושאינו יודע לשאול את פתח לו. כמדומני ששמעתי שמרמז כעין תפלה כלפי מעלה, שה' יתברך יפתח לנו שאיננו יודעים לשאול, כמו שכתוב בשם הרב ר' ברוך זצ"ל על הפסוק ופסח ה' על הפתח, פירוש אותו פתח של פתחו לי כחודו של מחט.

היינו שאז בשעת יציאת מצריים הייתה אתערותא דלעילא בלי אתערותא דלתתא. לזאת אנו מבקשין שיהיה כן גם כעת בלילה הזה. ונראה דלכן שינו רבותינו ז"ל את חג המצות לקרוא אותו בשם פסח, לרמז המבוקש הנ"ל, שיפסח ה' גם עתה על פתח הנ"ל

אבל כמובן הכל רק באם יודעים זה שהננו "אינם יודעים לשאול", כמו שכתוב בשפת אמת בחלק ג' ל"ח ד' עניין עם חסיד תתחסד, הוא ההנהגה בחסד ה' והוא שאינו יודע לשאול, ויודע שאינו יודע ומייחל רק לחסדו, עיין שם.

(מתוך קונטרס "שארית מנחם" בספר שם ושארית לנפש חיה כולל שו"ת חד"ת ודרשות, תשכ"א)

---

כ"ק הגאון הקדוש מוהר"ר מנחם מנדיל אלתר זצ"ל הי"ד, היה רבה של פביניץ וקאליש, וראש אגודת הרבנים בפולין. נספה על קידוש השם בבית המוקד בטרבלינקה בכ"ט במנחם אב שנת תש"ב.

הקדוש, הגאון ר' מנחם מנדל אלטר זצוק"ל הי"ד, צעיר בניו של ר' יהודה אריה ליב אלטר מגור בעל ה"שפת אמת", נולד בשנת ה'תרל"ז. היה נשיא אגודת הרבנים בפולין, חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ומייסד העיתונים החרדיים בפולין. נספה בטרבלינקה במנחם-אב ה'תש"ב, והוא בן שישים וחמש שנים.

אחיו רבי משה בצלאל הי"ד נרצח בטרבלינקה בכ"ג באלול תש"ב, אחיו רבי נחמיה הי"ד נפטר בגטו ורשה בכ"ב בתמוז תש"ב ואחותו אסתר בידרמן הי"ד נרצחה בראש השנה תש"ג,

אחיו, האדמו"ר מגור רבי אברהם מרדכי אלטר בעל ה"אמרי אמת", הצליח להמלט ולעלות ארצה בפרוץ התופת, בחול המועד פסח ה'ת"ש, אך ידי הרוצחים הגיעו אל אחיו הצעיר ר' מנדלי כמו גם אל בנו של האדמו"ר, אשר היה יחד עם דודו. שני סיפורים על ימי גבורתו האחרונים של הגאון ר' מנדלי תחת התופת הנאצית: האחד פורסם על ידי ל' פיינגולד בעתון "הצופה" בשנת ה'תש"ו, בו מתואר איך הועלה על קרון הבקר הדחוק אל מחנה ההשמדה טרבלינקה יחד עם הסופר ר' הלל צייטלין ועם הדיין הוורשאי הרב קאנאל.

סיפור שני פורסם על ידי משה פראגר בספר "אלה שלא נכנעו" חלק א הוצאת נצח, ה'תשכ"ג, שבשמעו את פקודת הרוצחים לפשוט את בגדיו לפני הרצחו, התחנן לפני אחד ה"קאפוס" היהודיים במחנה ההשמדה שיביא לו מעט מים, כדי ליטול בהם את ידיו לפני תפילתו האחרונה, תמורת הבטחה שיהיה לו עולם-הבא. הוא הנהיג תפילת וידוי אצל הנמצאים עימו, עד שהרוצחים ירו במתוודים.

שני הסיפורים הובאו בספר "אני מאמין", ירושלים ה'תשכ"ה, עמ' 28-29. בא' סיון ה'תש"ב כבר לא נותר יהודי חי בפוביָניץ שבמחוז לודז'. כאמור, חודשיים אחר כך נרצח. ראה אודותיו באריכות באינציקלופדיה "אלה אזכרה" חלק ב, עמ' 52-60.

(מתוך כצאת השמש בגבורתו, הרב הראל כהן)

לקריאה נוספת:

ויקיפדיה, תולדות יהודי קאליש – עמ' 201. אתר זכור – אמונה בימי השואה, גיליון 69 של בית יעקב (תשכה), אידישע ליכט תש"מ, 31, 8.