ויחי יעקב (מז,כח). פירש״י ז״ל וז״ל למה פרשה זו סחומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם עכ״ל, ונראה לפרש בעזהשי״ת ענין הסתימה של עין ולב דהנה שיעור פתוחה שבספר מורה הוא שלש תיבות של שלש אותיות (עיין ביו״ד סימן ער״ה ס״ב) נגד ג׳ פעמים תיבת אשר דכתיב בפרשת ויכולו (בראשית ב,א־ג).
ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת מביא מדרש שבויכולו כתיב שלשה פעמים ״אשר״ ובפסוק זאת חוקת התורה וכו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וכו׳(במדבר יט,ב) ג״כ כתיב ג׳ פעמים "אשר" וזהו רמז כשם שפרה מכפרת כן האומר ויכולו שלשה פעמים הוא מתכפר, ואינו מובן השייכות של הג׳ .פעמים אשר שבפרשת ויכולו לשיעור הפתוחה שבתורה

אך נראה דהנה הפתוחות שבתורה הוא כמו שאיתא בתורת כהנים הובא ברש״י ריש פ' ויקרא להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ובאמת כשאדם בא לידי טהרה וקדושה אז זוכה להתבוננות, ופרשת ויכולו המדברת מקדושת שבת הוא המשכת הקדושה ופרשת פרה אדומה שהוא לטהר הטמאים מביא על האדם המשכת טהרה, ומשני פרשיות אלו נעשה הפתוחה היינו ההתבוננות בין פרשה לפרשה (ואומרים ג׳ פעמים קדוש דיש ג׳ קדושות הוא קדוש ונרתיקו קדוש והיכלו קדוש וגם יש ג׳ מיני טהרה טבילה והערב שמש והזאה לפרה אדומה), והנה כתיב ״וטהרו וקדשו״ (ויקרא טז,יט) ופירש״י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא, נמצא דכשיש טהרה וקדושה יש המשכה בעבר ובעתיד.

והנה נודע דברי כ"ק אאמו"ר זצ״ל ענין סתימת עין ולב, דסתימת עין הוא שנסתם האור דעבר מה שעינו ראה והסתימת לב הוא בעתיד כענין לבבו יגיד לו, דהלב הוא הנביא של העתיד, ולכן הפרשה הכא סתומה מפני שכיון שנחסר להם הטהרה והקדושה לא היה בידם ההתבוננות של העבר והעתיד, ולפי״ז מובן מה דאיתא בספרים דשירת הים היה הכל בפתיחת עינים כמו דאיתא בזוה״ק פ׳ בשלח (נה:) כל ישראל חמו על ימא מה דלא חמא יחזקאל נביאה, וזה הי׳ כנגד הב' סתימות שהי' להם בהיותם במצרים משום דבשעת שירה זכו לקדושה וטהרה בתפילה ובקדושה וטהרה בשירה ובזמרה, וכן איתא בקרא "היתה יהודה לקדשו וכו׳ הים ראה וינוס״ (תהלים קיד,ב־ג) דהיתה יהודה לקדשו זו המשכת הקדושה, הים ראה וינוס, ובמדרש תהלים שם איתא ראה ארונו של יוסף וזהו יסוד הטהרה, ולכן היה הכל פתוחות שנפתחו להם שערי טהרה וקדושה באמירת השירה.

והנה בשל"ה הקדוש איתא דאותיות התורה הם בנין העולם והפתוחות הם החלונות שבבנין, וענינו לפי דברינו דע״י הפתוחות שהם ע״י טהרה וקדושה ממשיכין ההשגחה העליונה כדכתיב "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים כ,ט) ואיתא בתיקוני זוהר משגיח מן התלונות של ביהכנ"ס וכו׳ עיי״ש, והוא מה שאנו אומרים בתפלת שבת הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דאיתא במס׳ ברכות (ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פחחים ואח״כ יתפלל דכתיב ״אשרי אדם וכו' לשקוד על דלתותי יום יום״ (משלי ח,לד) ופירשו הספה״ק דדלת אחת היא לצאת מעניני עוה״ז ודלת אחת ליכנס לקדושה לעוה״ב בבחינת עולמך תראה בחייך, ויציאה מן העוה״ז ע״י טהרה, טהור מכלל דאיכא טמא, והעוה״ז הוא תערובת טוב ורע וצריך להפריש הרע מן הטוב וזה ע״י טהרה, וכניסה לעוה״ב הוא ע״י קדושה, וזהו בחינת עין ולב טהרה דעבר וקדושה לעתיד, וזהו הפתיחת דלתות שערי מזרח כי דלתות בחינת טהרה וקדושה והוא ע״י כחו של אברהם אבינו כדכתיב ״מי העיר ממזרח צדק״ (ישעיה מא,ב), ובוקע חלוני רקיע הפירוש דהנה איתא במס׳ בבא כתרא (סה.) האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא תלונות זה על זה, וענינו דהנה בשמים יש י״ב חלונות, דכל שבט יש לו חלון מיוחד להמשיך ההשגחה עליו ואעפ״כ כשכל ישראל דבוקים בשרשם יחד ההשגחה הוי מכל הי״ב חלונות לכל הי״ב שבטים וזהו החלון הי״ג שורש החלונות כנגד יעקב אבינו וכדאיתא בכתבי האריז״ל שהוא המאחד לכל החלונות, וכן סולמות הוא המשכת השפע מלמעלה למטה והעלאת התורה והמצוות מלמטה למעלה וכדאיתא בהאבן עזרא פרשת ויצא בענין הסולם דיעקב אבינו, וזה היה בשעה שהיה יעקב אבינו חי היה להם חלונות  וסולמות. אבל כשמת יעקב אבינו והאחין נתחלקו אז לא הי' להם חלונות וסולמות זע״ז רק כל אחד הי' לו חלונו המיוחד לו מפני שלא הי' עוד כחו של יעקב המאחד החלונות והי׳ סתימת החלונות.

והנה סתימת חלונות היא ע״י אבנים וטיט, ובמצרים היה השעבוד בטיט ולבנים ועי״ז נסתמו החלונות, וכנגד זה הכח של הטיט נתן להם מצות ציצית חותם הטיט של קדושה כמש״כ במ״א, וכשיצאו ממצרים נסתלקו האבנים והטיט ונפתחו החלונות והיא ראיית עינים כמו שכתוב בפרשת ציצית ״וראיתם אותו" (במדבר טו,לט) והטיט של מצרים היה סתימת הראיה, והאבנים היה סתימת הלב, כמו שכתוב גבי נבל ״וימת לבו בקרב והוא היה לאבן״ (שמואל א כה,לז) וכן כתיב ״והסירותי את לב האבן מבשרכם״ (יחזקאל לו,כו) וזה היה סתימת עין ולב, סתימת החלונות שהם סתימת הפרשיות, וכשיצאו ממצרים נפתחו העינים וניתך האבן שבלב ונעשה לב בשר, וזה הפתיחת דלתות שערי מזרח בחינת טהרה וקדושה והבן.

(פרשת ויחי, קדשי יחזקאל מהדורא תניינא)

---

הרב יחזקאל הולשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצא, נולד בסקרנבייץ בשנת תרמ"ז (1887), ונספה בסנדומיר בעשרה בטבת תש"ג.

בילדותו למד אצל אביו, האדמ"ר הראשון של אוסטרובצא, רבי מאיר יחיאל, ואח"כ היה תלמידו של הרבי מצ'ורטקוב. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים. בשנת ,תרע"א (1911) היה רב של העיירה אינוולודז. אח"כ היה הרב של נאשלסן הסמוכה לוורשה. שמעו יצא כצדיק המעורר בתפילותיו המרגשות לחשיבה ולמעשים טובים. לאחר פטירת אביו מילא את מקומו כאב"ד וכאדמו"ר לאלפי חסידים באוסטרובצה ועמד בראש ישיבת "בית מאיר".

עם כיבוש פולין ע"י הנאצים שהה הרבי בוורשה, ולאחר מספר חודשים הצליח לשוב לאוסטרובצא, שם גנז בחשאי את כל ספרי התורה בבור. הנאצים התעללו ברבי וגילחו חצי זקנו. בעזרת חסידיו הועבר הרבי לעיירה סנדומיירז', שם הוסזסתר בבונקר.הרבי סירב לנטוש את בני הקהילה ולעבור למסתור בבית הבישוף. בטבת תש"ג דרש הגסטפו להסגיר את הרבי, אחרת יישרפו 200 מיהודי העיירה וחייהם של אלפים נוספים יהיו בסכנה. בתגובה אמר: "מוטב אהיה אני קורבן הקהל ולא להפך". הוא טבל במקווה ובעלות השחר אמר סליחות ווידוי והתכונן למות על קידוש השם. בבוקר עשרה בטבת באו הנאצים להוציאו להורג וירו בו למוות סמוך לקיר בית הכנסת, כשהוא קורא שמע ישראל. עשרים יהודים שהציעו עצמם למיתה במקומו, אולצו לחפור קבר אחים לעצמם, ונורו לתוכו. הרבי מאוסטרובצה הובא לקבר ישראל וכחודש אחריו נרצחו גם שבעת ילדיו.

הרבי התכוון להוציא את חידושיו תחת השם "מראה יחזקאל", אך מרבית כתביו אבדו. המעט ששרד יצא לאור בשם "קדשי יחזקאל", ו"קדשי יחזקאל תניינא", בהוצאת הרב יחיאל ראובן מנדלבוים ובנו הרב ירחמיאל.

בתוך הקינה עליו, המובאת כאן למעלה, שכתב תלמידו ר' חיים יצחק וולגלרנטר הי"ד:

 התווה לנו רבינו דרכו של אביו הקדוש בשיטת הפלפול, לחדור לתוך תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, שנן וחידד, עקר הרים וטחנן זו בזו בסברא, תלי תלים של הלכות וחידושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר. ואכן העידו בו תלמידיו – שלא איקלע מעולם, קושיא שהציעו לפניו – שלא יעמידה על תוריה על אתר.

(מקורות באתר זכור- אמונה בימי השואה, ובויקיפדיה)

חג הגאולה י"ט כסלו

זה מאה שלשים ושבע שנה שעדת החסידים בכל מרחבי תבל חוגגים ברוב פאר והדר  את חג הגאולה י"ט כסלו. ביום הזה – י"ט כסלו תקנ״ט – נגאל ממאסרו בפעטערבורג הרב בעל התניא והשו״ע הנקרא אצל חסידי חב״ד בשם אדמו״ר הזקן או רבינו הגדול נ"ע.

 לא אותו – את רבינו הגדול נ"ע – בלבד גאל הקב״ה ביום הזה. כי אם אתו עמו את כל תורת החסידות, שיטת מורנו הבעש״ט נ״ע וביחוד שיטת תורת החב"ד. אשר רבינו הגדול נ"ע היה מחוללה ומיסדה, ואשר כל כך מסר נפשו הקדושה עליה במסירות נפש בפועל ממש.

 כמו כל דבר חדש המתגלה בעולם כן שיטת החסידות בכלל ותורת החב"ד בפרט שנתפשטה במדינת רוסיה וליטא ע"י רבינו הגדול ותלמידיו – עוררה התנגדות עצומה בין מערכת המתנגדים במדיניות הללו, שביניהם היו גם הרבה לומדים וגאונים מפורסמים.

יד ההשגחה העליונה היתה בזה שהחרדים והגאונים האלו לא יכירו בתחלה את האור כי טוב הגנוז בשיטת תורת החסידות מוזרים יהיו בעיניהם דרכי הנהגת החסידים.

 וצריכים להדגיש, כי הרבה גרמו לזה אנשי בליעל שמפני טעמים שונים הביאו דיבה וכחש על החסידים לפני הגאונים התמימים האלו שלא יצאו מד' אמות של הלכה והם נתנו אומן לדברי המלשינים. והגיע הדבר לידי זה שראשי מערכת המתנגדים החליטו לעמוד בכל תוקף נגד זרם החסידות המתפשט בעולם, ולעקור, היל"ת, את כל דרכי הנהגת החסידים משרשן.

לדאבון, נמצאו גם כן אנשים כאלה שכל כך הכו בעיוורון הרוח עד שלא נמנעו מלהשתמש במלחמתם גם באמצעים מדינים והשתדלו בהתאמצות יתירה לאסור ע"י חוק מהממשלה את כל תורת החסידות והסתעפות הנהגותיה החדשות שהנהיגה בחיי ישראל במדינות רוסיה וסמוכותיה. למטרה זו הביאו בדבתם ובהעריכם מלשינות נכזבות, את רבינו הגדול נ"ע לבית המאסר בפעטערבורג, בחשבם להפסיק ולנתק עי"ז בבת אחת את כל עבודת התפתחות והתפשטות החסידות שנסתדרה על ידי רבינו הגדול בתעמולה מסודרה במקומות שונים בעזרת תלמידיו שהביאו לידי פועל את פקודי וציוויי רבם הקדוש בזה.

סכנה גדולה רחפה על ראש רבינו הגדול ותורתו הקדושה כל ימי משך שבתו במאסר היותר קשה בעיר הבירה של מדינת רוסיה. אבל הודו לד' כי טוב. אשר בחסד ד' על כללות ישראל בכלל ועל עדת החסידים בפרט לא עלתה ביד המלשינים – להפיק זממם ואחרי שהכירו שרי המדינה שלפניהם היה דבר המשפט, כי רבינו הגדול הוא איש אצילי אשר רוח אלקים בו והתפלאו מגודל עומק חכמתו בתשובותיו על השאלות שערכו לפניו, ואשר תורתו ומשנתו קב ונקי ואינה סותרת לחוקי המדינה – הנה חופשה גמורה ניתנה לרבינו הגדול ולתורתו שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע ביום הבהיר י"ט כסלו תקנ״ט.

אופיני הוא הדבר, אשר ביום הילולא רבא של מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – נסתלק י"ט כסלו תקל"ג – נתבשר תלמידו רבינו הגדול נ"ע כי חירות ניתנה לו ולתורת רבו הקדוש.

באחד המכתבים שכתב רבינו הגדול נ"ע אחרי צאתו מהמאסר לאחד מתלמידי מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הוא כותב בזה הלשון:

ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה׳ לנו, יום י״ט כסלו יום ג׳ שהוכפל בו כי טוב יום הילולא רבא דרבינו  הקדוש נ״ע. וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום.

מני אז הוקבע יום י״ט כסלו לחג הגאולה ויום התוועדות אנ"ש בבל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה. בהתוועדות הלזו נותנים אנ"ש שיחיו שבח והודיה לה' יתברך על החסד הגדול שעשה ד' עמהם ומתעוררים ברגש קודש להתקרב לאור החסידות שהורינו רבינו הגדול נ"ע בתורותיו הקדושים. בתוך סעודת ההודיה מנגנים ניגוני חב"ד המעוררים את הנפש ומרננים את הלב. זקני החסידים מבארים ענייני דא״ח. ומספרים מאשר ראו ושמעו מהחסידים הגדולים בזמנם ומתלהבים ומתלהטים בזכרון ימי קדם. הצעירים שומעים באזן קשבת לספורי הזקנים ולהוראותיהם בדרכי החסידות. וכולם כאחד מתחזקים ומתעוררים להתקשר באילנא דחייא ע"י קביעות עתים לתורה, ושיעורי לימוד דא״ח ברבים דווקא למען יתקיים יעוד הידוע ויפוצו מעיניתך חוצה.

הרבה נפשות לחסידות עשתה התוועדות החסידים. מה שלא היה בכחם של ויכוחים ואף גם לימודי והשפעות תורת החסידות, עשתה בדרך ממילא ומאיליו שיחת רעים והתוועדות של אנ"ש בכל זמן וזמן. ההתוועדות (פארבריינגען) של חסידים מכנסת רוח חיים בעבודת ד'. ההתוועדות של חסידים מעודדת ומרעננת את הכחות בחיות חדש ומעמידה את האדם על דרך האמת.

הבקי בדברי הימים של חסידי חב״ד יודע הוא מהרבה לבבות ונשמות ישראל שנתעוררו ונתקרבו אל מאור החסידות ע"י התוועדות החסידים בזמנים שונים. ובפרט בחג הגאולה י"ט כסלו המיוחד בסגולתו הפרטית לעורר את לב ישראל להתלהב ולהתלהט באור החסידות.

יום י"ט כסלו נחשב אצל חסידי חב"ד לראש השנה לחסידות. ביום הזה ע"י לימוד החסידות והתועדות אנ"ש, שואבים חיות חדש על כל השנה לעמוד חזק על המשמרת בארחי נועם דרכי החסידות.

 וכמו שבכל ליל ר"ה הוא עת עליית העולמות לקבל חיות חדש ממקור החיים על השנה הבאה, כן יום י"ט כסלו הוא הזמן המסוגל להתרוממות ועליית הכחות למקורם לשאוב חיים פנימיים ועצמיים מעצם ופנימיות הנפש, המתקשרת ביום הזה בהתקשרות עצומה בענף עץ עבות באילנא דחייא רבותינו הקדושים.

וזהו לשונו הקדוש של כ"ק אדמו"ר הרה"ק הרש"ב נ"ע זצוקלה"ה שכתב לבנו כ"ק  אדמו"ר שליט"א בשנת תרס"ב אודות י"ט כסלו, וז"ל בהמשך דברי מכתבו:

 ביה יום ד׳ ט"ז כסלו תרס"ב.

בני שי׳ תתאספו בי״ט כסלו הבע״ל, התלמידים ראשיהם מוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו, ואור וחיות נפשינו ניתן לנו קרוב הדבר אשר היום הזה הוא ״ראש השנה״ לדא״ח אשר הנחילנו אבותינו הק׳ זצוהלה״ה נ"ע זי״ע והוא הוא תורת הבעש״ט נ״ע

זה היום תחלת מעשיך שלימות הכונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ להמשיך גילוי אור פנימיות תוה״ק אשר נמשך ביום הזה בבחי׳ המשכה כללית על כללות השנה ועלינו להעיר לבבינו ביום הה בבחי׳ חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימית תורתו ית׳

ממעמקים קראתיך הוי׳

 להמשיך בחי׳ עומק ופנימית תורת הוי׳ ומצות הוי׳ מבחי׳ פנימיות ועצמיות אוא״ס ב״ה שיאיר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר"ל כל מציאותינו העצם וההתפשטות כו') יהי׳ אליו ית׳ לבד, לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדור הטבעיים כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפלה, תורה ומצות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים. אשר חפץ הוי׳ כו׳ והשי"ת אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה.

 ישר יחזו פנימו כו׳.

 (עכ"ל הק׳ בהנוגע לענין זה)

 החודש כסלו בכללו הוא מרובה במאורעות חשובים בדברי הימים של החסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט. בו בחודש נגאל ממאסרו רבינו הגדול נ"ע – בו ביום הוא הילולא רבא של מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – י"ט כסלו תקל"ג – בו בחודש נגאל ממאסרו כ"ק אדמו"ר האמצעי (בנו של רבינו הגדול נ"ע) – י׳ כסלו תקפ"ז – בו – הוא יום הילולא של כיק אדמו"ר האמצעי נ"ע – ט׳ כסלו תקפ״ח –

בימים האלו הוא קביעות עתים להתועדות אנ"ש בכל מרחבי תבל. אשר אז איש את רעהו ידברו להתעורר ברגש קדש פנימי ללכת בדרך הסלולה לנו מרבותינו הקדושים ולהתלהב בזיק אהבת רעים לילך שלובי זרוע בדרכנו דרך החיים על יסודי תורת החסידות.

 בקובץ הלז שהנהו מוקדש בעיקרו לחג הגאולה י"ט כסלו וכן לזכרון יום כ"ד טבת יום הילולא רבא של רבינו הגדול נ"ע – נסתלק כ"ד טבת תקע״ג – הננו מביאים בו תמונות כתבי יד קודש ומכתבים שונים מרבותינו הקדושים, המתייחסים בעיקרם לאלו  הזמני זכרון, שנחרתו בעט שמיר בחיי החסידים לקביעות לדורות.

 המערכת.

(מאמר המערכת לרגל י"ט כסלו תרצ"ו, התמים של איגוד תלמידי התמימים, שבין עורכיו נמנו הרב יהודה עבער הי"ד והרב יחזקאל פייגין הי"ד)

---

הרב יהודה הבר (עבער) הי"ד – ראש המתיבתא הראשי בישיבת "תומכי תמימים" בנוול שברוסיה הלבנה וראש ישיבת חב"ד בוורשה ובאוטבוצק הסמוכה, נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו ר' אברהם יעקב, המלמד בעיירה קרוסנילוקי. למד בצעירותו בחדר בליובאוויטש ואצל הרב שמואל ניסנוביץ בעיירה שצעדרין, בשנת תרע"ו החל ללמוד בישיבה המרכזית של תומכי תמימים. בשנת תרע"ח עברה הישיבה יחד עם אדמו"ר הרש"ב לרוסטוב. בשנת תרפ"א סגרו הקומוניסטים את הישיבה.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב מנחם מענדל שניאורסון, רבה של העיר ראפקה. החל משנת תרע"ח כיהן כר"מ ומשגיח בישיבות תומכי תמימים בחרקוב, פאלטאווא, ובנעוול,

בשנת תר"ץ נחלץ עם משפחתו מהשלטון הרוסי והיגר לריגא, בה התגורר אדמו"ר הריי"צ, בהמשך כיהן כר"מ ראשי בישיבת תומכי תמימים וילנא, כר"מ ראשי בתומכי תמימים בעיר וורשה וכמנהל הכלכלי של סניפי של ישיבת תומכי תמימים בפולין (ובהם וילנה, אוטבוצק, לודז', חמלניק, קאלושין, פאצאנאוו, חלם ועוד), הוא חיבר את ספרי שערי יהודה על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין ועל מסכתות פסחים, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא והיה עורך מדור 'שערי תורה' בשבועון 'התמים'. 

בהוראה האדמו"ר הריי"צ לימד הרב הבר את ניגוני חב"ד לתלמידים בעלי כישרון מוזיקלי, תוך שהוא מקפיד על דיוק בנגינה ומלמד את הסיפור העומד מאחורי  כל ניגון. 

בעזרת אדמו"ר הריי"צ, הצליח הרב הבר לברוח עם משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים ולהגיע לריגא. הוא תכנן להמשיך במסע לארה"ב, אך לא הצליח להשיג את רשיונות ההגירה. 

הרב יחזקאל פייגין ('חאטשע') הי"ד –  מזכירו של אדמו"ר הריי"צ ומנהל מחתרת ישיבות תומכי תמימים בברית המועצות, נולד בשנת תרנ"ה בעיר לוקימא ברוסיה הלבנה. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש. בשנת תרע"ב היה בין שבעת התלמידים שנשלחו על ידי אדמו"ר הרש"ב לייסד את ישיבת 'תורת אמת' בחברון, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הם גורשו בחזרה לרוסיה וחזרו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש.

בשנת תרע"ח הוא נדד עם הישיבה שעברה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ועבד שם כמלמד. 

בשנת תר"פ (1920) נשא לאשה את מרת סאשה צייטלין בת הרב יהודה ליב צייטלין מהומל, הוא כיהן כ'חוזר' ראשי של האדמו"ר הריי"צ. וכמנהל 'תומכי תמימים' ו'תפארת בחורים' ברוסיה. הוא עמד בראש ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר הומל, ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים' בפולטובה ועמד בראשה. בשל רדיפות מצד המשטרה החשאית של ברית המועצות, עבר עם הישיבה לנעוועל, ומשם לעיר חרקוב, משם לרוסטוב ושוב לחרקוב. . 

הרב פייגין כיהן גם כמנהל רשת הישיבות החשאית של 'תומכי תמימים' בכל רחבי ברית המועצות, והיה נודד בין הישיבות לבחון את התלמידים ואת מצבם הכלכלי של הישיבות. הוא כיהן כמזכיר אדמו"ר הריי"צ החל משנת תרפ"ז וניהל בפועל את כלל פעילות חב"ד בברית המועצות

בשנת תרפ"ח הצליח להיחלץ מרוסיה עם אדמו"ר הריי"צ ולהגר לריגא, שם כיהן כמשפיע לחסידי חב"ד ועמד בראש ארגון 'אחות תמימים ריגא'. 

בשנת תר"צ נסע לארה"ב להכין שם את ביקורו של האדמו"ר הריי"צ. בשנת תרצ"ג היגר עם האדמו"ר הריי"צ לעיר וורשה, ובשנת תרצ"ד התמנה לשמש כמשגיח בישיבת 'זיכרון יוסף'. בשנת תרצ"ה עבר לאטווצק. הוא כיהן כמנהל ומשפיע ישיבות 'תומכי תמימים' בפולין. 

בין השנים תרצ"ה – תרצ"ט, ערך את המדור "שערי חסידות" בקובץ 'התמים' שיצא לאור בעיר ורשה. הרב כתב מכתבים לאנ"ש ברחבי העולם, ושנים לאחר מותו על קידוש ה', הם נאספו ופורסמו על ידי הרב אהרן לייב רסקין, חבר מערכת 'אוצר החסידים'. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה חזרו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לעיר וושה, והרב פייגין התגורר שם אצל ר' הלל צייטלין. בה' בטבת ת"ש הצליחו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לחצות את הגבול לריגה, משם הצליח האדמו"ר הריי"צ להגר לארה"ב, אך הרב פייגין ומשפחתו לא הצליחו להשיג היתר יציאה, אף שהיו להם רישיונות כניסה לארצות הברית, והם נותרו בריגה.

הרב יהודה הבר והרב יחזקאל פייגין הי"ד נרצחו בי' בכסלו ה'תש"ב, 1942, לאחר שנתפסו באקציה שעשו הנאצים בריגה והובלו עם רוב היהודים לבית הכנסת, שהועלה באש עם כל הנמצאים בתוכו. איתם נרצחו גם החסידים הרב אליהו חיים אלטהויז, הרב יצחק הורביץ ('איצ'ה דער מתמיד'), הרב רפאל כהן והשו"ב והרב מרדכי חפץ, כן נרצחה רעייתו של הרב פייגין – וכל ארבעת ילדיהם: בנותיהם מאשא, רחל, חנה ועלקא ובנם שמואל ליב. 

עדי ראיה סיפרו כי ר’ איצ’ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: “אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה”ח ר’ אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה”ח ר’ יחזקאל פייגין, ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה’הקפות’ החב”די הנודע.

בשנת תש"ה, כשנודע לאדמו"ר הריי"צ על הרצחם התעלף הרבי מרוב צער ומצבו הבריאותי הורע..

מקור חב"דפדיה – על הרב הרב, וחב"דפדיה – על הרב פייגין. 

בסוף הספר תועפות ראם, הובאו מכתבו של הרב צבי יחזקאל מיכלזאהן אודות האדמו"ר הזקן רבי יעקב אריה מראדזמין זצ"ל, שנכתב בוורשה ביום ד', ויגש, ד׳ טבת תרצ"ו.

ושם מובא המעשה הבא::

זה לפני חמשים שנה בהיותי צעיר לימים והייתי במרחן שצאויניץ עפ״י פקודת הרופאים שם הי׳ אז תלמיד חכם אחד מלובלין. וסיפר לי כי פעם אחת היה בווארשא ושמע כי הגאון הקדוש ר׳ יעקלי מראדזמין הנהו בווארשא ומתאכסן בבית קאפטאל. ואז היה לבית הזה חצר גדול אשר עתה הוא שם רחוב מלאווסקי. וביקשו הרב הקדוש ר״י שילך עמו בצוותא לטייל בהחצר הגדול. אחר שתייתו מים מקרלסבאד. והרופאים צוו לטייל אחר השתיה וכן עשה. בתוך הליכתם עמד הרב הקדוש ר״י ועיניו נשואות השמימה בדביקות גדול. ואמר אליו תדע חביבי אשר נשמות מצדיקים שכבר המה בעולם העליון משתוקקים ומתאוים הלואי ינתן להם רשות לשוב לזה העולם על כל פנים על חצי שעה, שיהיה להם היכולת לעשות עוד איזהו מצות ועבודת השם יתברך, כי שם במתים חפשי נאמר. ורק בעולם הזה יכולים לקנות בכל רגע ורגע איזהו מצוה וזכות. וכמו במשה רבינו עליו השלום שהשתוקק לקיים מצות התליות בארץ ולבוא לארץ ישראל כחז"ל סוטה (דף י״ד) "וכי לאכול מפריה הוא צריך". וכאשר אנו בעולם הזה אין אנחנו יודעים עד כמה להזהר שלא לאבד כל רגע ורגע בביטול ח"ו. וכאשר סיים דברי קודשו הלך הלאה הטיול בלי שום דבור רק בדביקות כדרכו בקודש. בהאחזו בשרול (ארבעל) של התלמיד חכם הצותא שלו והמלוה איתו:

 דברי ידידו

 צבי יחזקאל מיכלזאהן

בועד הרבנים דפה

---

הרב צבי יחזקאל מיכלסון נולד בבילגוריי (Biłgoraj), ב-ט' בשבט תרכ"ג (1863), לאביו הרב אברהם חיים ולאמו חנה בילא, בת הרב והגביר שמואל אליהו שוורדשרף. משפחתו הייתה משפחה חסידית מיוחסת שהעמידה דורות רבים של רבנים ודיינים גדולים ומפורסמים. אביו היה מקורב לאדמו"ר רבי יעקב בלומנזון מווידאמה, לאדמו"ר רבי חיים מצאנז, ול'מגיד מטריסק', האדמו"ר רבי אברהם טברסקי. הוריו חסכו את מיטב כספם כדי לשכור לבנם העילוי ולאחיו מלמדים מצוינים, ובהם הרב יעקב דוד מראדומסק, שילמדו אותם תורה בימים ובלילות. הרב מיכלסון גדל באווירה חסידית ולמדנית כאחד. בילדותו ביקר פעמיים בחצר רבי חיים מצאנז, שקיבל אותו באהבה ובשמחה והציג אותו לפני הקהל שנאסף שם כקרוב משפחתו מפולין. עוד כנער צעיר, החל בכתיבת חידושי תורה רבים והחליף מכתבים עם גדולי דורו. בהמשך, נהג לקבל ספרים מגאוני דורו ולשלוח להם את ספריו בתמורה.

התקרבותו לאברכים חסידים, קיבלה את הסכמתו וברכתו של סבא-רבא שלו, ה'מתנגד', רבי אליעזר שוורדשארף מלובלין, מחבר הספר 'דמשק אליעזר'. הדרכת הסבא-רבא לוותה בהנחיה להתרחק מדרכם של 'ההולכים קדימה' ולא לשנות דבר 'מדרך היהדות'.

בשנת תרל"ז (1877), בהיותו בן 14, התייתם צבי יחזקאל מאביו. אמו, שנותרה חסרת יכולת לפרנס את שלשת יתומיה, חזרה לבית אביה. היא שלחה את בנה העילוי לבית אבי אביה, רבי אליעזר שוורדשארף. הנער צבי יחזקאל למד עם סבו-זקנו במשך שנה, עד שנשלח לישיבתו של רבי זאב נחום בורנשטיין מביאלה (Biała Podlaska), אביו של האדמו"ר הראשון מסוכטשוב מחבר הספרים 'אבני נזר' ו'אגלי טל'. הרב מיכלסון נעשה לתלמידו המובהק של הרב מביאלה, שראה בו תלמיד יקר ואהוב ואמר עליו שהוא 'חביב לי כבני, בבת עיני'. הוא קיבל סמיכה להוראה מאת רבנים מגדולי דורו, ובהם: רבי שניאור זלמן [פרדקין] מלובלין, מחבר 'תורת חסד'; רבי חיים אלעזר ואקס, מחבר 'נפש חיה'; ורבי צבי הירש תאומים, רבה של דזיאלושיץ ורבה של וואלדאוואי.

בשנת תרל"ט (1879) הוא השתדך, וביום כ"א במנחם אב תר"מ (1880), נשא לאשה את הינדא סעריל, בת דודו, הרב דוד טביל שוורדשארף מטומשוב. בשנת תרפ"ד (1924-1923), נפטרו אמו ורעייתו של הרב. ביום כ"ו בתשרי תרפ"ה (1924), נשא בזיווג שני את פייגא זעלדא, אחותו של הרב צבי הירש פרידלינג, אב"ד ביסקוביץ והגליל ועורך הירחון התורני 'הבאר'.

לאחר נישואיו הראשונים, עבר הרב מיכלסון להתגורר עם חותנו בזמושץ' (Zamość) והתנדב שם לשמש כממלא מקום הרב בהוראת איסור והיתר ולענות לשאלות השוחטים והבודקים בעניין כשרות הריאה. באותה תקופה, הוא מזכיר במכתבו את מצבו הבריאותי הלוקה בחסר, המאלץ אותו לקצר בכתיבתו. הוא דחה את בקשת קהילת זמושץ' למנותו לרב עליהם ועבר להתגורר עם חותנו בבילגורייא, שם ביקש להתרחק מן הרבנות ולנהל בית דפוס. אבל לאחר שחותנו ירד מנכסיו, לאור מצבו הבריאותי הקשה ובשל הוראה מפורשת מאת האדמו"ר מגור, ה'שפת אמת', שיקבל עליו את הרבנות הראשונה שיציעו לו, נאלץ הרב מיכלסון לקבל על עצמו את הרבנות בעיר קראסנוברוד (Krasnobród), בקיץ תרמ"ד (1884), כפי שכתב: 'לאב"ד נמכרתי בעוני', 'ונגד רצוני, הייתי לעם ה' לעם עובד […] כי ראיתי מאת ה' היתה וישימני לאב"ד, בהיותי צעיר לימים, אחר עשרים ושנים'.

הרב מיכלסון הביע סלידה מבקשת השררה וראה במשרת הרבנות שליחות ציבורית, 'להיות נושא במשא העם ולצאת ולבוא לפניהם להשתדל בהטבת מצבם'. עם מינויו לרב בקראסנוברוד, הוא קיבל מכתב שבח וברכה מרבי חיים אלעזר ואקס, ה'נפש חיה'. במכתב זה בירך ה'נפש חיה' גם את הקהילה ופירט את תפקידי הרב: 'והרב הנ"ל ינהל אותם על מי מנוחות התורה והוראה, וירבץ תורה לעדתם והמה יבקשו תורה מפיהו, והוא יטיף לקחו לתורה ולתעודה לדעה מה יעשה ישראל ולהודיע חוקי האלהים ותורותיו וחובות יציר ליוצרו'.

כפי ציין בכמה מספריו, תיכף לאחר כניסתו לכהן כרבה של קראסנוברוד דרש לפני הקהל בליל שבת על הצורך להקדים ולסגור את החנויות מוקדם ככל האפשר לפני כניסת שבת. לאורך השנים, הרב מיכלסון פעל רבות לחזק את שמירת השבת, באמצעות דרשות וכתיבת ספרים ובאמצעות ארגונים שעמד בראשם. ביטוי מובהק למרכזיות שייחס לפעילות זו ניתן לראות בכך שבחר לכתוב בהקדמתו לספר 'עטרת ישועה' על שמירת השבת ועל מצב שמירת השבת בימיו. ספר זה נכתב כאשר הרב מיכלסון היה מוטל על ערש דווי, ומכורח הנסיבות נאלץ לקצר בכתיבה ולהתמקד במה שקרוב אל לבו וחשוב לו ביותר.

מתחילת כהונתו כרב, הקפיד לפסוק ולהורות בהלכות מסוימות, כמו הלכות פסח ונדה, רק לאחר שיעיין בשולחן ערוך, אף אם אותה שאלה כבר נשאלה זמן קצר קודם לכן. לאחר זמן, סבל רבות ממחלוקת, מריבות ומלשינות בקהילתו, שערערו על סמכותו כרב ופגעו קשות בפרנסתו. בנוסף, 'מוסר' הלשין עליו לשלטונות בטענה שקיבל פטור משירות צבאי שלא ביושר ושבספרייתו מצויים ספרים שלא אושרו על ידי הצנזורה. כתוצאה מכך, הועמד הרב מיכלסון לדין וספריו הועמסו על שתי עגלות ונלקחו לבית הצנזור הראשי בוורשה. למרות שיצא זכאי בדינו, החליט הצנזור לשרוף רבים מספריו ובהם כתבי יד יקרי ערך. שאר ספריו הוחזרו לו רק כעבור שנתיים. במקרים בהם ניסו בעלי מחלוקת בעיירה לקבל תמיכה מהרב מיכלסון, הוא סירב להתערב במחלוקת.

כתוצאה מ'הלחץ זה הדחק התלאות והצרות, יסורים ומחלות, מדנים וקטטות', נאלץ הרב לעזוב העיר קראסנוברוד ולקבל עליו את הרבנות בעיר פלונסק (Płońsk), בשנת תרנ"ד (1894). בחירתו לרבה של פלונסק נעשתה בהמלצתם של האדמו"ר מגור (ה'שפת אמת') וגיסו רבי פנחס מנחם אלעזר יוסטמן מפילץ (ה'שפתי צדיק'). עם זאת, מקרב חסידי גור בפלונסק היו כאלה שהתנגדו למינויו, מכיוון שלא ראו ברב מיכלסון כשייך 'כל צורכו' לאנשי שלומם.

הרב מיכלסון דאג לשיפוץ בית הכנסת והמקווה הישנים, לשיקום גדר בית העלמין ולהרחבת שטחו, ולהקמת בית הכנסת אורחים, ובו מקום לינה מסודר ובית תבשיל עבור עוברי דרכים המגיעים לעיר. הוא עודד קניית אתרוגים מארץ ישראל, דן בגדרי מצוות יישוב ארץ ישראל בזמן הזה ובקדושת הארץ, עודד את הצעירים לייסד קבוצת הגנה להתמודד עם פורעים אנטישמים, זירז את הציבור לתרום לארגון 'גמילות חסד', אסף כספים לטובת נפגעי שריפות, דאג לספק מזון בחג לכל האסירים היהודים ולספק מצות לחיילים יהודים ששרתו בסביבתו. בתקופה זו סבל ממצב בריאותי רעוע, שהקשה עליו את העיון בדברים, אך למרות זאת, הוא המשיך בכתיבת תשובות בהלכה לרבנים ששאלו אותו.

מספר חודשים לאחר שהרב מיכלסון הגיע לפלונסק פורסמה כתבה בעיתון 'הצפירה' המתארת את פועלו בעיר:

זה ירחים אחדים שבא לעירנו הרב הגאון צבי יחזקאל מיכלזון שליט"א ומאז ועד הנה רבות עשה ויתקן כל בדק וינהל בהשכל ודעת את צאן מרעיתו. וכל מגמתו אך לאחד לבבות נפרדות ולהשקיט המחלוקת. אם כי צעיר לימים הנהו ידיו רב לו בש"ס ופוסקים. גם יודע הוא שפות חיות ולא אחת נקרא לשר המחוז פה לפתור שאלות אחדות מעניני הקהילה ויפיקו ממנו רצון מאד ויאריך ימים על עמדתו בשלום ובמישור ובאהבה אחווה ורעות.

בשנת תרנ"ד (1894), עם התפרצות מגפת החולירע והטלת סגר על העיר, ייסד הרב מיכלסון קרן לתמיכה כספית במשפחות שנקלעו לקשיים כלכליים. הוא ייסד בית חולים והתנדב במשך מספר שבועות לעודד את החולים ולתמוך בהם, אף שהיה מודע לסכנת ההתדבקות. לבסוף נדבק במגיפה וחלה אנושות, יחד עם חלק מבני ביתו, עד שהרופאים נואשו מחייו. בתקופה זו ילדה אשתו בן, שנפטר כעבור מספר ימים. לאחר שהמגיפה חלפה, הוא ייסד עם אשתו 'בית תבשיל' לטובת אלמנות, יתומים וילדים עניים, בו חולקו חינם מאות ארוחות ביום, ועורר את העשירים לתרום למטרה זו. בהמשך נשא דרשת שבח והודאה על כך ש'האיר השי"ת [=ה' יתברך] פניו אלינו ויאמר למלאך המשחית הרף וריחם כרוב חסדיו על שארית פליטתנו'. בדרשתו הוא קרא לניצולים שלא לשכוח את חסדי ה', להכיר לו טובה, להתחזק בעבודת ה' ולנהוג ברחמים ובצדקה עם הבריות. הרב מיכלסון גם פרסם בעיתון את תודתו לתורמים בימי המגפה לטובת הנזקקים, ובנוסף, פרסם גם את תודתו לתורם שתרם תרומה נדיבה לבניין בית המדרש ולהרחבתו.

בשנת תר"ס (1900), הוא נשא דרשה ארוכה על מנת לגייס תרומות להציל את יהודי בסרביה וחרסון מסכנת מוות ברעב, בשל בצורת קשה שפקדה את דרום רוסיה. בעקבות פרעות 'המאות השחורות' ברוסיה, כותב הרב מיכלסון, בשנת תרס"ו (1905), מכתב בו הוא מתאר את האסון ואת גודל הצרה: 'בעת הזאת. אשר אנחנו ל"ע [=לא עלינו] בצרה גדולה וקול נהי. בכי תמרורים נשמע במדינתנו. אהה! שודדים שוללים וחומסים ברחובותינו […] יותר ממאה קהלות קדושות נחרבו. כמה אלפים מאחב"י [=מאחינו בני ישראל] נהרגו ועוד מוסיפים בני עולה […] מאת אלפים פצועים מתגוללים בבתי החולים המלאים עד אפס מקום. וכמה מאות אלפי משפחות היו למחוסרי פת לחם'. הוא קבע כי האסון לא הגיע במקרה, אלא היא יד ה' המעוררת את ישראל לתשובה ולפקוח עיניהם 'לראות אם ה' לא ישמור עמו. שוא לכם אשר עם עמים תתבוללו […] כי אך טוב לישראל אם יקיים אמונתם ודתם להיות עם קדוש לאלקיו וישראל נושע בד". באותה שנה היה טרוד מאוד בפעילות לקראת 'יום הבחירה לשלוחי העם לבית המועצה אשר בעיר המלוכה'.

במכתבו לרב אברהם יצחק הכהן קוק, בשנת תרס"ח (1908), תמך הרב מיכלסון בקניית אתרוגים מארץ ישראל והתנגד לקניית אתרוגי קורפו, שיש בהם חשש 'מורכבים'. הוא גם ראה חשיבות ויופי ב'ההידור העצמי והטהור', בכך שקניית אתרוגי ארץ ישראל מסייעת לפרנסתם של יהודים.

בשנת תרע"א (1911), פעל הרב מיכלסון להפר את כוונת הממשל הרוסי לכפות חופשת קיץ במשך חודשיים וחצי גם במסגרות החינוך היהודיות. הוא ראה בתוכנית זו גזרה נוראה שתהרוס את סדרי בית המדרש, תגביר את שכחת התורה, תביא את הצעירים לידי שעמום ואובדן דרך ותפגע קשות בפרנסת המלמדים העניים. הרב נסע להיפגש עם 'המשגיח הראשי' בלשכת נציב המדינה, חארלאמוב.

בשנת תרע"ג (1913), כתב הרב מיכלסון מכתב לרב משה מנחם וולדן והתנצל כי 'לדאבון לבי הנני עמוס התלאות וטרדותי עצומים, ולא אוכל לבוא בארוכה'.

לאורך השנים, המשיך הרב מיכלסון לסבול ממצב בריאותי ירוד. באחת מתשובותיו, הוא הסביר כי איחר לכתוב בשל ייסורים קשים בכאב אזנים. בסביבות שנת תרס"א (1901), הוא חלה בדלקת עיניים קשה וסבל כאבים במשך כחודשים, והדבר אילץ אותו לצמצם את היקף החיבורים שפרסם בספרו 'דגן שמים'. בשנת תרפ"ד (1924), כתב בתחילת ספרו 'שאלות ותשובות בית יחזקאל': 'הנני כצבי שבור, ועיפה נפשי מן המצוקות והיגונות אשר תכפו עלי, וכל הימים הייתי ידוע חולי מוקף ביסורים וכאבים נוראים, כל ראש לחולי, וצער גידול בנים טפלי' התלוים בי'. בשנת תרפ"ח (1928), כתב לרב בנימין פוקס, אב"ד קהילת גראסווארדיין: 'קבלתי מכתב מעכ"ת [=מעלת כבודו] בהיותי על ערש דוי ל"ע [=לא עלינו], ולא יכולתי להשיב עד היום'. במכתביו מודיע הרב מיכלסון מספר פעמים על נסיעתו למקומות מרפא. בשנת תרפ"ט (1929), הוא יצא לנוח קצת מעמלו ומטרדותיו הרבים ביער מיכאלין. בשנת תרצ"א (1931), כתב 'הנני ל"ע מחוסר בריאות, ועפ"י פקודת הרופאים נחוץ אני לנסוע לאוטוואצק [Otwock], לגור שם איזה שבועות, הש"י [= ה' יתברך] ישלח לי רפאותו מקודש'. בהמשך אותה שנה, שב ודיווח כי שהה בהוראת הרופאים ב'קרית יערים אטוואצק' וחזר לביתו לקראת חודש ניסן. אך כבר בחודש אייר, הוא נאלץ, בשל מצבו הגופני הירוד, לעזוב את ביתו ולעבור למשך מספר שבועות לאזור הכפרי בפלניצה (Falenica), שם ערך לדפוס את ספרו 'דברי גדולים'. בשנת תרצ"ד (1934), הוא כותב על עצמו בהקדמתו לספר 'עלה דיונה': 'המדבר, מדוכ'[א] כצב"י שבור, וכאבי נעכר, לבי סחרחר, עזרי ומפלטי אתה אלהי אל תאחר'. בשנת תרצ"ה כתב שבשל מחלתו לא היה מסוגל לכתוב הסכמה במשך מספר שבועות, ואף לאחר שהוטב מצבו מעט, הוא עדין 'זקן וחלוש' ואין ביכולתו לכתוב באריכות. בשנת תרצ"ו (1936), שהה שוב באטווצק כדי לשפר את מצב בריאותו. באדר תרצ"ז (1937), היה חולה אנוש ושכב כחודשיים על ערש דווי, כשכל טובי הרופאים שבדקו אותו התייאשו מחייו. בחוליו נדר שאם יתרפא, יוציא לאור את הפירוש להגדה של פסח, 'עטרת ישועה', מאת רבי ישראל יונה לאנדא. כשהוציא לאור פירוש זה, ביקש לצרף לו את הפירוש שלו עצמו להגדה של פסח ואת חיבורו על הלכות החג, אך בשל מצבו הבריאותי נאלץ להסתפק רק בהבאת מקצת מפירושיו. באותה שנה דווח על שהותו 'במעוני קיץ שיושב כעת בקרית יערים שווידער [Świder] […] מחוסר ספרים שם וברפיון כוחו'. בשנת תרצ"ח (1938), ביקשה אשתו מהציבור שיתפללו לרפואתו לאחר שעבר אירוע לב והיה בסכנת חיים ממשית. בהוראת הרופאים, נאלץ לנוח במיטה ששה שבועות כשהוא 'מוטל חולה וכלא בביתו […] על ערש דוי'. דבר מחלתו דווח לקוראי כתב העת התורני 'הבאר' לצד עדכון על הטבה במצב בריאותו: 'וב"ה [=וברוך ה'] ובזכות תפילות וברכת רבים שבתוכם גם הגאונים והצדיקים הי"ו [=ה' יחזקם וישמרם] שבאו מרחוק ומקרוב כמעט מכל המדינה ומחו"ל שהעתירו בעדו החזיר לנו אותו השי"ת ואחר פסח העל"ט [=העבר לטובה] התחיל לצאת ממיטתו, על משענתו וב"ה ביום ועש"ק [=וערב שבת קודש] לסדר "וחי בהם" נסע עם משמשו לשאוף אויר צח בין צללי ארזים ומעוני קיץ אטוואצק'. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור ר' אברהם אלכסנדר זושא הנדליש את הספר 'תורת כהן' מאת אלכסנדר זיסקינד הכהן אב"ד שעלץ ופלוצק, ובסופו צירף את 'קונטרס מראה כהן כולל תולדות הגה"ק המחבר זצ"ל' מאת הרב מיכלסון. בתחילת דבריו הרב מיכלסון על כך שעל אף רצונו, אינו יכול להאריך בכתיבתו 'מפני חולשתי ל"ע'. בשנת ת"ש (1939), בהיותו סובל מהתנאים הקשים בוורשה הכבושה, הוא כתב מכתב תנחומים ובו הסביר שאין ביכולתו להאריך בדבריו 'מחולשת גופי ורפיון כחי'.

אחת מנסיעותיו לצורכי מרפא גרמה לו לניתוק ממושך ממשפחתו וקהילתו. נסיעה זו, למעיינות המרפא בקרלסבאד (Karlsbad) יצאה לפועל בהוראת הרופאים בקיץ תרע"ד (1914). בדרכו לשם, השתטח על קברי אבותיו בקראקא ובז'ולקוב, חקר את פנקסי הקהילות ועסק בפענוח מצבות עתיקות. מספר ימים לאחר בואו, פרצה מלחמת העולם הראשונה. הגבולות נסגרו, קשרי הדואר נפסקו והוא נשאר מנותק ממשפחתו ומקהילתו. הדבר גרם לו עוגמת נפש רבה, אותה הוא מתאר במילים: 'הייתי בצער ויגון נורא, עיני דאבו מני עוני, צרה ויגון מצאתי, מאנה הנחם נפשי, כי עזבתי ונטשתי ב"ב [=בני ביתי], ז' [=זוגתי] הרבנית, ובניי, ובנותיי חתניי, וכלותיי, ונכדיי, גדולים וקטנים'. 'בפרוץ המלחמה האיומה, מלחמת התבל, והנה יד ה' נגעה בי ושדי הרע לי, יגעתי באנחתי, כי כמה הרפתקאות דעדו עלי ועל ביתי'. לאחר שהצבא הגרמני כבש את פלונסק, התגוררו גרמנים בדירתו של הרב מיכלסון למשך מספר חודשים, ושרפו הרבה כתבי יד עליהם כתב את חידושיו בתורה.

לפני תפלת נעילה, שנת תרע"ה (1914), נשא הרב מיכלסון דרשה קצרה, בה קרא להסיר את שנאת החינם, המריבות והקטטות שבין היהודים ולעשות שלום ביניהם.

יחד עם ידידיו, גייס הרב את תמיכת הקהילה היהודית בקרלסבאד וייסד שם 'בית תבשיל' כשר, להצלתם של אלפי פליטי המלחמה מרעב. בהמשך נסע משם בשיירה גדולה לעיר קרקוב, בדרכים קשות ומסוכנות. למרות הוראת השלטונות לאסור על כל תושבי חוץ לארץ לשהות בעיר, הצליחו ממלא מקום רב העיר ומזכיר בית הקהילה העברית לקבל היתר מטעם ראש המשטרה להמשך שהותו של הרב מיכלסון במקום. עם התקרבות החזית הרוסית, ברח הרב מיכלסון מהעיר והתלבט לאן להמשיך במסעו. בתחילה ביקש לנסוע לפראג ולא לשוב לקרלסבאד 'מפני שקהלת היהודים שמה היא חפשית וכמעט כולם המה מתבוללים ולא לי להמצא עמהם בכפיפה אחד בימי קודש אלה'. לבסוף החליט בכל זאת לשוב לקרלסבאד, לאחר שגילה שהרבה יהודים מצאו בה מקלט, ובהם גם חרדים רבים ועשרות רבנים ואדמו"רים מגליציה 'עדי היתה עיר קרלסבאד למרכז היהדות'. הרב מיכלסון השיב שם לשאלות בהלכה והתפרסם כמוהל מומחה. הוא תכנן לצאת במסע חזרה לביתו דרך אוסטריה, הונגריה, טרנסילבניה ובסרביה, אך בעצת הרופאים התעכב בעיר בשל הצורך בייצוב מצבו הרפואי. בינתיים שללו השלטונות את תעודת המסע שלו, הטילו עליו מעצר בית מדי לילה, חייבו אותו להתייצב מידי שבוע והתייחסו אליו כשבוי מלחמה, בשל היותו נתין זר.

בשנה זו, בה נאלץ הרב מיכלסון לשהות בקרלסבאד מחוסר אפשרות לשוב לביתו בשל המלחמה, הוא הקדיש את זמנו ללימוד תורה, כפי שכתב: 'הייתי פנוי מטרדות, אם כי הייתי מעוטף בצער ודאגות מגורל ב"ב בפלונסק, ולולי תורתך שעשעי אז אבדתי בעניי, וזאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני, למדתי ת"ל [=תודה לאל] כל תנ"ך, וכל המדרשים רבות ותנחומא עה"ת [=על התורה] וה' מגילות, כל ששה סדרי משנה, ומסכתות מרוב הש"ס, וטוש"ע [=וטור שולחן ערוך], ועוד ועדוד[!], נתחדש לי שמה ורשמתי ערך שני אלפים חידושי תורה בכל המקצועות, גם כתבתי פנקס יומי מכל אשר עבר עלי (ויעזרני הש"י [=ה' יתברך] להו"ל [=להוציאו לאור]) ונפלאות מדובר בו'. חלקים מיומן אישי זה, שניהל הרב לאורך כל תקופה זו ועד לתום המלחמה, מצוטטים בספרו 'פינות הבית'. בעקבות התערבות הקונסול הספרדי, הושבו לרב מיכלסון תעודותיו ולאחר מסע מפרך ורווי סכנות, הוא שב לביתו. לאחר חזרתו לפלונסק, פרסם בעיתונות מאמר חריף נגד שנאת האחים, מלשינות, מריבות ומחלוקות שנפוצו בעיר. הוא פעל בהצלחה, בשנת 1917, לקבלת היתר מטעם השלטונות לשחרור היהודים בימים טובים מעבודות ומחובת ההתייצבות להעיד ולעמוד למשפט, לאפשר תפילות בחגים לאסירים יהודים וליהודים המאושפזים בבית החולים ולהקל את תנאי העוצר הלילי על מנת לאפשר ליהודים ללכת ברחובות בלילות בימי הסליחות המרכזיים. בשנות המלחמה, הוא טרח להשיג אתרוגים לסוכות ולחלק אותם לבתי הספר, בתי המדרש וחצרות החסידים בעיר. הוא שכנע את השלטונות שמכירת הלחם הקצוב לאוכלוסייה היהודית לא תיערך ביום השבת ועודד בדרשתו את היהודים לא לקנות בשבת. בנוסף, הוא קיבל את הסמכות לפקח על כשרות הלחם המחולק. הוא דאג להזמין מראש את מלאי החטים והסוכר הנצרכים עבור חג הפסח. עוד לפני המלחמה דאג 'כמנהג הרבנים לדפוק יחד עם פרנסי העיר על דלתי הבע"ב [=הבעלי-בתים] ועשירי עירי לקבץ את הכסף' לטובת צורכי עניי העיר ולאסיריה. בשבת חול המועד סוכות תרע"ח (1917), נשא הרב מיכלסון דרשה בבית הכנסת לטובת 'אגודת המלמדים' שבעירו, ובכל ימי החג היו לו טרדות רבות בעניין הסיוע למלמדים, חיזוק החינוך התורני בחדרים והרחבת מעגל לומדי התורה. לשם קידום עניינים אלו ארגן מפגשים של 'מופלגי תורה והחרדים שבעיר'.

פרנסי ורשה הציעו לרב מיכלסון להתמנות כחבר בוועד הרבנים של העיר והוא הסכים להצעתם בשנת תרפ"ב (1921), לאחר לבטים קשים ובעידודם של פרנסי ורשה, של אמו ושל רעייתו.

בתקופה זו היה הרב מיכלסון עמוס בעבודה כרב, כמחנך וכאיש ציבור, כפי שכתב 'אפפוני חבילי טירדין מכל צד מילי דשמיא ודציבורא, ועול התלמידים, ישיבתנו הרמה דבר יום ביומו תלי"ש [=תודה לאל יתברך שמו], וכמה שו"ת [=שאלות ותשובות] מרחוק'. לצד פעילותו הציבורית בוועד רבני ורשה, המשיך הרב מיכלסון לפרסם מאמרים וספרים תורניים ולשאת ולתת בהלכה עם עמיתיו הרבנים. במסגרת תפקידו כחבר בוועד הרבנים, עסק הרב מיכלסון, יחד עם עמיתיו, במגוון רחב ומורכב של תחומי רבנות: יישוב מריבות משפחתיות, פסיקת הלכה בשאלות סבוכות שהובאו לפתחם, ישיבה בהרכב בית הדין העירוני, אחריות על שירותי הדת ועל רישום הנישואין והנהגה רוחנית עירונית, מחוזית, ארצית וכלל ישראלית. לאורך השנים בהן שימש הרב מיכלסון מוהל, הוא הספיק למול יותר מאלף ומאתים ילדים. הוא היה חבר הנשיאות של חברת 'מפיצי תורה ודת בפולניה', שעסקה בהדפסת ספרי קודש חדשים. הוא פעל לביסוס מוסדות דת וייסד חברות לחיזוק הדת ובהן חברות לשמירת השבת, חברת 'אות ברית' לתמיכה בסעודות ברית מילה לנזקקים, חברת 'שומרי סת"ם' לפיקוח על כשרות ספרי התורה, התפילין והמזוזות, חברת 'טהרת בנות ישראל', חברת 'תומכי אסירים', חברת 'מאכל כשר' ועוד. בנוסף, הוא היה פעיל באגודת הרבנים בפולין והשתתף באסיפות רבנים ואדמו"רים.

המגוון הרחב של תחומי הפעילות של 'ועד הרבנים לעדת ווארשא' משתקף בכרוזים אותם פרסמו. בין הכרוזים בהם מופיעה חתימתו של הרב מיכלסון, ניתן למצוא כרוזים בנושאים הבאים: עידוד תרומות להקמת בית כנסת ומרכז הכנסת אורחים, קריאה לתמיכה בישיבת תומכי תמימים לובביץ' בוורשה שעמדה בסכנת סגירה לרגל קשיים כלכליים, קריאה לתמוך ב'עזרה' לטובת מושב זקנים, קריאה לחיזוק חינוך הילדים בתלמודי התורה, קריאה לתמוך באספקת מזון לעניים לקראת חג הפסח, קריאה למאבק בתופעת ההתאבדות, קריאה לתרומה להגנת היתומים ב'שבוע של היתום', קריאה לתרום למאות משפחות יהודיות נזקקות, קריאה לתרום לטובת אלפי יהודים שאיבדו את רכושם בשריפה, קריאה לחייב לקיים פסק הדין, קריאה לקחת חלק בפרויקט הלאומי הפולני למאבק במגיפת השחפת, הקמת ארגון 'אות ברית', קריאה לתרומות למגבית 'תומכי עניים' לקראת הימים הנוראים והחגים, קריאה למען חיזוק השבת, קריאה לאסיפה כללית בתחילת חודש תמוז תרפ"ה (1925), בהשתתפות 'כל ראשי אלפי ישראל הנמצאים בכל מדינת פולין, ליטא וגאליציען' להתמודדות עם התרחבות חילולי השבת בפרהסיה, מגביות לטובת היתומים ותלמודי התורה , אזהרה לציבור בדבר מכירת בשר לא כשר, קריאה להשתתפות במגבית לעזרת תלמודי התורה, קריאה לתרום לאגודת 'המפרנס' המסייע לבחורים לומדי תורה, הקמת ארגון 'שומרי סת"ם', הבעת תמיכה בשוחטים בכלל ובשוחטים בוורשה בפרט, קריאה לתרום לפרויקט ההגנה האווירית הפולנית, קריאה לתרום למגבית הלאומית הפולנית, קריאה לאמירת תהלים, תפילות ודרשות לתשועת פולין, ועוד.

בשנת 1925 השתתף הרב מיכלסון בסיום כתיבת ספר תורה מטעם חברת 'בית ונחלה', עבור המושבה 'בני ברק'. בראשית שנת 1927, היה הרב מיכלסון בין שלשת חברי משלחת ועד הרבנים בוורשה שהשתתפו באירוע החגיגה השנתי בארמון נשיא פולין בנוכחות המרשל יוזף פילסודסקי ושרי הממשלה. בשנת 1929, השתתף הרב במעמד 'סיום הספר' שערכה חברת 'פועלים לומדי תורה'.

ועד הרבנים השמיע את קולו המאוגד כסמכות רוחנית בעניינים יהודיים קהילתיים ולאומיים, הלכתיים וערכיים, גם ביחס לנעשה מחוץ לגבולות העיר ואף בנעשה מחוץ לגבולותיה של פולין: בשנת תרפ"ט (1929), פעלו הרב מיכלסון וחבריו לוועד הרבנים לעדת ורשה להשקיט מחלוקות בירושלים הגורמות לחילול שמים ולפגיעה בקופת רבי בעל הנס. בעקבות 'פרעות תרפ"ט', נפגשה משלחת יהדות פולין, ובה נציגי ועד הרבנים בוורשה, עם שגריר אנגליה בוורשה על מנת להגיש לו תזכיר ביחס למאורעות בארץ ישראל. ועד הרבנים בוורשה קרא לציבור לקחת חלק בתענית ציבור כללית בערב ראש חודש אלול בעקבות פרעות תרפ"ט. הרב מיכלסון נמנה על החותמים על כרוזים שתיארו את זוועות הפרעות וקראו לתמוך באחים שבארץ ישראל הנמצאים עדיין בחזקת סכנה ולסייע לאלמנות וליתומים. ועד הרבנים חתום גם על קריאה לתרום למגבית לקראת פסח למען היהודים ברוסיה הנמצאים בסכנה ומוסרים את נפשם למען הדת היהודית והאמונה. בשנת תר"צ (1930) חתמו וועד רבני ורשה, ובכללם הרב מיכלסון, וכן אגודת הרבנים בפולין, הרב ישראל מאיר הכהן מראדין (הידוע על שם ספרו ה'חפץ חיים') ורבי חיים עוזר גרודז'נסקי, על קריאה לתפלה ולקביעת צום 'תענית אסתר' למען היהודים הנרדפים ברוסיה. הרב מיכלסון היה גם בין חברי ועד הרבנים לעדת ורשה החתומים על מכתבים אל אגודת הרבנים של ארצות הברית וקנדה בשנת 1936. במכתבם התנגדו רבני ורשה בתוקף ליוזמת 'ראבייס מתקדמים' במדינות אלה למנות בשעת קידושין ונישואין שליח לגירושין (למניעת עגינות האשה בעתיד). הם ראו ביוזמה זו קלקול ופרצה הרסנית לטהרת המשפחה ולקדושת האישות.

בשנת תרצ"ז (1937), הוציא הרב מיכלסון לאור את ספרו 'שאלות ותשובות תירוש ויצהר'. בהקדמת הספר, התנצל המחבר אם טעה לפעמים 'יען מצודות השגיאה פרוסה, ובפרט לאנוש כערכי אשר לימודי הי' בעוה"ר [=בעוונותי הרבים] מתוך צער יסורים ודוחק פרנסה […] וגלי הזמן אשר יהמו יחמרו סביבותי והתיצבו כמו נד למולי ורוב הרפתקאות דעדו עלי בעוה"ר ועצרו בעדי לשום עין חודרת על ספרי'. הרב חיים בלוך העיד כי הרב מיכלסון היה, לצד הרב צירלסון והרב זמבה, מגדולי ההוראה בדור, שסייעו לו בכל פעם שהוצרך 'לערוך דברי נגדי מחרפי אמונתנו' ולהגן על כבודו של עם ישראל.

בשנת תרצ"ח (1938), כתבו הרב מיכלסון וחבריו לוועד הרבנים בוורשה אגרת עם פנייה לרבנים ולנדבנים בארה"ב ובקנדה בבקשה לתמיכה כלכלית במוסדות החינוך של רשת 'חורב' בפולין, הפועל 'בעד החינוך הדתי של הנוער היהודי, שיחונך ברוח ישראל סבא נאמן לד' ולתורתו'. רשת זו כללה חדרים ותלמודי תורה, ישיבות גדולות וקטנות, מוסד למחנכים ומורים דתיים, שעורי ערב של למודי קודש לנערים ומרכז רפואי שיקומי לילדים מבתי הספר הדתיים. הרשת פעלה החל משנות העשרים בפולין מטעם 'אגודת ישראל' לחיזוק החינוך התורני בקרב הנוער היהודי ושילבה בתוכנית הלימודים שלה מעט לימודי חול ולימוד השפה הפולנית. בין הקוראים לתמוך ברשת היו ה'חפץ חיים' והרב חיים עוזר גרודז'נסנקי.

לאחר שכוחות גרמניה התקיפו את פולין והטילו מצור על ורשה, פרסמו רבני ורשה, בערב יום כיפור, שנת ת"ש (22.09.1939), כרוז קריאה בסטנסיל, בו הם מעוררים את יהודי העיר לגלות ערבות הדדית בין יהודי לחברו, לספק מזון לרעבים, להתעלות רוחנית ולהיות מוכנים למסירת הנפש. לאחר לחימה קשה ומצור, שנמשכו כחודש וגרמו לנפגעים רבים מקרב האזרחים, נכנעה ורשה בפני הוורמאכט ב-28.09.1939. מיד עם כיבוש העיר, החלו הכוחות הגרמנים לפגוע ביהודים בעיר הכבושה ולהתעלל בהם, בייחוד באלה מהם שהיו בעלי חזות דתית מובהקת או שלבושם העיד על מעמדם הגבוה. ההתעללות ברבנים הייתה אחת הדרכים לשבור את רוחו של הציבור כולו. בעקבות נפילת העיר, הופסקה הפעילות המאורגנת של רבנות ורשה. גם לאחר שבסוף שנת 1939 ובתחילת שנת 1940 שבו לפעול מחלקות שונות של הקהילה, לא הוכרו הרבנים כפקידי הקהילה ולא קיבלו משכורת. עם זאת, לאורך כל זמן קיומו של גטו ורשה, הרבנים היו בו גורם דתי וחברתי חשוב. גם הרבנים שהגיעו כפליטים מערי השדה נתנו תשובות הלכתיות, עצה ועידוד לפונים אליהם. הרבנים קראו לציבור היהודי שלא להידרדר מבחינה מוסרית ודתית ולהחזיק מעמד גם בתנאים הקשים בגטו. רק בסוף שנת 1940 קיבלו רבני העיר הכרה משלטונות הכיבוש, וכל אחד מהם מונה על רישום לידות, חתונות ותעודות פטירה באזור מוגדר, על פי חלוקה שהכתיב היינץ אוארסוואלד (Auerswald), הממונה הגרמני על הגטו. בתקופה קשה זו, עודד הרב מיכלסון את הנדכאים, ארגן את 'ועדי חצר' להזנת עניים ופליטים בגטו, חלק איתם את פת לחמו ופעל להביא את חללי הרעב לקבורה.

בספר 'בסתר רעם' מובאת מפה המחלקת את הגטו לאזורים, שעל כל אחד מהם אחראי רב מקרב ועד הרבנים לעדת ורשה, וניתן למצוא שם את האזור עליו היה אחראי הרב מיכלסון. בארכיון רינגנבלום נמצאה טבלה בה רשומים שמות אדמו"רים ורבנים שחיו בגטו ורשה, ובשורת חלק מהאישים, ובכללם בשורה בה מופיע שמו של הרב מיכלסון, מצוין שהרב המדובר הוא 'חבר הראבינאט'.

גם כשלא הייתה לרבנים הכרה רשמית כחטיבה, הם היו מתכנסים לעתים קרובות לדון בשאלות דתיות שונות והמשיכו לפעול תחת השם 'ועד רבנים ווארשא'. הרבנים שהתקבצו לגטו ורשה החליטו על הקמת 'בית הדין הגדול לכל ענייני יהדות פולין', ומינו את הרב ד"ר יחיאל יעקב ויינברג לראש בית הדין הגדול ולנשיא אגודת רבני ורשה. על חברי בית הדין הגדול נמנו גם האדמו"ר מסוכוטשוב והרב מנחם זמבה. הרב ויינברג מנמק את הבחירה בו בהיותו מקורב לג'וינט ובכך שניתן היה לסמוך עליו בעניינים הכספיים. יתרון נוסף במינויו היה היותו בעל דרכון רוסי, ובשל כך נחשב בתחילת המלחמה כנתין של מדינה בעלת ברית. ועד הרבנים, בראשות הרב ויינברג, פעל עד אמצע שנת 1941, כאשר בעקבות מבצע ברברוסה, נאסר הרב ויינברג ונשלח לגרמניה למחנה שבויים לאזרחים רוסים, שם שהה עד לשחרורו בידי צבא ארה"ב.

בסוף שנת 1941, חולקו מחדש אזורי הרבנות בגטו והרבנים שהוגדרו לערוך רישומים ולטפל בעניינים נוספים החלו לקבל משכורת מהקהילה. הרבנים עסקו בגטו ורשה גם בשאלות השעה ובטענות כלפי המנהיגות היהודית. הם פעלו כנגד הייאוש שדחף אנשים להתאבד וביקשו לעודד את קהל שומעיהם ולחזק את האמונה ואת לימוד התורה. הם השתדלו לספק את צרכיו של ציבור המאמינים, הן צורכי הרוח והן צורכי היום-יום, והמשיכו לקיים כסדרן קבוצות קבועות ללימוד תורה. לפני החגים, התגייסו הרבנים לספק מוצרי מזון לנזקקים, והכריזו על היתר מיוחד לאכילת קטניות בפסח כדי להקל את הרעב. הרבנים לימדו בישיבות מחתרתיות בגטו, דאגו לצד הכלכלי של ישיבות אלו, ביקרו בהן ובחנו את התלמידים. הם היו פעילים גם בוועד 'עזרת הרבנים', שנועד לסייע ולהקל על מצוקתם הנוראה של הרבנים הפליטים בגטו. בשנת 1941, פורסם בגטו ורשה כרוז בחתימת 'האדמו"רים, ועד עזרת הרבנים, וועד הרבנים לעדת ורשה' ובו נקראו התושבים להקפיד על שמירת ניקיון הגוף, הבגדים, המצעים והמגורים, וכן לשמור על טוהר הנפש היהודית ועל קדושת השבת ולהושיט עזרה לזולת. חלק מרבני ורשה מונו בסוף שנת 1941 כחברי מועצת היהודים בגטו והיו פעילים בוועדה הדתית של היודנראט, שהופקדה על הסדרת חיי הדת בגטו. במסגרת תפקידם, הם פעלו גם להצלת רבנים ובחורי ישיבה ממחנות העבודה. בקיץ 1942, הציעה מחלקת הדת למנות 'פקחי שבת' בגטו, אך תושבי הגטו החילונים מכל הזרמים דחו את ההצעה בתקיפות ובזעם. רבני ורשה השתתפו באסיפה שעסקה בחיוב להביא לקבר ישראל את המתים המתגלגלים ברחובות. הם התקינו לומר כל יום מזמורי תהלים ואחריהם לשאת תפילה מיוחדת לשלומם של היהודים שגורשו אל הבלתי נודע. לקראת ראש חודש ניסן תש"ג (06.03.1943), בעקבות השילוחים הצפויים לטרבלינקה של שארית גטו ורשה, הודיעו מספר רבנים על תענית ציבור ועצרת תפילה. אחרוני הרבנים בגטו נרשמו כפקידי הקהילה. רובם גורשו להשמדה בחודשי אוגוסט-ספטמבר 1942, ובהם הרב מיכלסון, שנרצח בטרבלינקה.

בתאריך 25.8.1942, י"ב באלול תש"ב, נערכה סלקציה בחצר הקהילה ברחוב זאמנהוף 19, ובמהלכה נשלחו אל רחבת האומשלאג גם כמחצית מפקידי הקהילה ושמונה מרבני העיר. ביום בו נשלח הרב לטרבלינקה, הביא בנו, מרדכי זאב, שלשה ארגזים עם כתבי אביו אל ארכיון הקהילה היהודית בוורשה, אך ככל הנראה כתבים אלו אבדו.

בערב הפתיחה של שבוע חנוכת הבית של ישיבת טלז בקליבלנד, אוהיו, בי"ח בכסלו תש"ה (1944), עשו הספד והזכרת נשמות 'לגאוני עולם, וצדיקי הדור הי"ד, שנהרגו ושנשחטו על קדושת השם'. הרב דוב אריה הכהן לעוינטאהל, חבר נשיאות 'אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה', הזכיר את השעה הקשה בה 'כולנו אבלים על עם ד' שנפלו בחרב, אבלים על רבנינו, אבלים על הישיבות שחרבו, אבלים על הקהלות שנטרפו. כל עמה נאנחים'. ובהמשך דבריו הזכיר בפירוט שמות של שלשה עשר 'הגאונים הצדיקים הי"ד' ובהם 'הגאון ר' צבי יחזקאל מיכלזאן זצ"ל'.

עבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", נמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים, ומשם הובאו תולדותיו בהרחבה.

ב"ה

ישמחו החסידים ויגילו הלומדים בזאת הברכה אשר אנכי נותן  לפניכם היום הני ספרי קודש מכ"ק אדמו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש עובד ד׳ מנעוריו, עומד בפרץ וגודר גדר ולוחם מלחמת  ד׳ במסירות נפש, רבן של ישראל כקש"ת מרן חנה הלברשטאם זצוקללה"ה אבד"ק קאלאשיטץ הי"ד ואח"כ תקע משכן קדשו בעיר רישא. אשר נהרג בעוה"ר ע"י הרשעים הנאצים ימ"ש וכפי המשוער היתה ביום ב׳ דחול המועד סוכות שנת תש"ג.

האדמו"ר זצללה"ה הי"ד הי׳ בנו של הרה"ק ר׳ מנחם מענדיל הלברשטאם אבד"ק פריסטיק בן הרה"ק ר' ליבוש אבד"ק דוקלא בן הגה"ק מוה׳׳ר ר׳ דוד מקרשאנוב בן רבינו הקדוש רשכבה"ג הבעל דברי חיים מצאנז זצללה"ה זי"ע ועכי"א.

אמו של אדמו"ר זצלה"ה הי"ד היתה הרבנית הצדיקת המפורסמת  במדותי' הטובות, מנשים המצוינות שבדור מרת פיגא בילא הי"ד בת רבינו הקדוש מאור הגולה מרן הבעל דברי יחזקאל משינאווא זצלה"ה זי"ע.

במה אקדם ד׳ אכף לאלקי מרום אשר שם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי במלחמה האיומה והנוראה אשר שם שמות בארץ, ואחר כמה הרפתקאות ותלאות רבות דעדו עלי עוד זיכני השי"ת להוציא לאור תעלומות חכמה ולהקים שם וזכר למרן המחבר הקדוש והטהור זצללה"ה אשר בעוה"ר לא נשאר אף אחד מזרעו, זרע קודש הלולים  לד׳ הי"ד.

אמרתי בלבבי אקיים מה דאיתא במסכת שבת ד׳ ל"ג ע"ב ברשב"י שאמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, ומבואר  בבאה"ט או"ה סי׳ רי"ח סק"ד כשנעשה נס לאדם יתקן איזה צרכי רבים, ולכן העמסתי עול על שכמי להדפיס הני ספרי קודש אשר בודאי  צרכי רבים הם וברכה לכל מורה ות"ח העוסק בהלכות ובפרט הלכות חמורות ועמוקות כאלו. ועוד נוסף לזה תהי׳ טובה ותועלת גדול לכל אחד ואחד אשר ילמוד בהספרים הק׳ הללו שיגרום על ידי זה שתהיה שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר, כדאיתא בש"ס יבמות ד׳ צ׳׳ו ובכורות ד׳ ל"א אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום אגורה באהלך עולמים עיי"ש.  ועל ידי זה ודאי ימליץ טוב עלינו ועל זרעינו ונשא ברכה מאת ד׳ כדרכו בקודש בחיים חיותו. והנה למותר להלל ולפאר את כבוד קדושת  אדמו"ר זי"ע כי לו דומי' תהלה והמפורסמות אינן צריכות ראי׳ וכבר  נודע בין החיים גודל צדקתו וחסידותו, עבודתו ופרישותו וגאונותו בתורה, ואת אשר הסכימו עליו צדיקי הדור שהי׳ לפניו זי"ע, ועל כולנה גודל אהבת ישראל אשר הי׳ בוער בקרבו כלהבת אש אשר ממש לא  יאומן כי יסופר ורק מי שזכה להסתופף בצלו צל הקודש ראה נפלאות מגודל אהבתו לכל בר ישראל כקטן כגדול. וכל מי שבא אצלו בלב נשבר  ומלא עגמת נפש ויסורים אזי תיכף בדרכו על מפתן ביתו וראה את פני קדשו נתרגש מאור קדושתו ונתמלא שמחה וששון וכל היסורים וע"נ חלפו והלכו להם, עוד טרם דבר אתו והציע לפניו את מבוקשו, והי׳ אח וידיד לכל אחד ואחד. ואפילו אדם פשוט הרגיש בו אח לצרה וידיד נאמן והי׳ קולע אל השערה בעצותיו הקדושות והמחוכמות, והי׳ תקיף בדעתו להביע עצתו אף בדברים הכי נשגבים וגדולים והי׳ אב ופטרון לכל, להאיר מתוך חשיכה את לב הנבוך והנדבה ובדברותיו הקדושים והנעימים. הפיח ממש רוח חיים ושמחה בלב כאחד ואחד. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בב"ב ד׳ צ"א ע"ב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. אשר מהראוי להתבונן אמאי מתחילה המשילו גדולי אוה"ע את אברהם אבינו עליו השלום למנהיג העולם ואח"כ הקטינו לדמותו רק למנהיג הספינה שהוא מדריגה קטנה ונמוכה ממנהיג העולם. אבל באמת כאשר נעיין היטב, יותר גדולה מדריגתו של קברניט הספינה ממנהיג העולם. כי מדרך העולם כשימות מלך המדינה רק השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות המה יודעים ומבינים להעריך החסרון הגדול בהעדרו של המלך, אבל יתר העם שומעים ויודעים שמת מלכם, אבל אינם מרגישים כל כך את החסרון הגדול בהעדרו של המלך. אבל כשיקרה מקרה שיסעו אנשים על ספינה בלב ים ופתאום נתפשטה השמועה שמת הקברניט של הספינה אזי כל הנוסעים כולם כאחד בלי הבדל בין קטן וגדול יחד כולם ירגישו תיכף ומיד בגודל הסכנה המרחפת עליהם. ולכן גדולי אוה"ע לאחר שהספידוהו לאברהם אבינו עליו השלום בתור מנהיג העולם שבו וראו כי לא הספדוהו כהלכה בזה שהכתירוהו בתור מנהיג העולם אשר בהעדרו ירגישו רק השרים הגדולים. ובכו והספידו אותו אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אשר בהעדרו ירגישו כולם כאחד. כדברים האלה נוכל לומר בהלקח מאתנו עטרת ראשנו ונזר תפארתנו, רבינו הקדוש הי"ד זצלה"ה, כי כל אחד ואחד שזכה לראות פני הבית משכן קדשו, יהי׳ מי שיהי׳ הי׳ נהנה ממנו עצה ותושיה ובחסרונו והעדרו כולנו יחד כואבים ונאנחים ושואלים מי מביא לנו תמורתו, ואין לנו במה להתנחם רק בזה שזכינו לשארית נחלתו הני ספרי קודש וגם מעט מחדושיו על התורה אשר נאסף מאנ"ש מהנשאר בזכרונם אשר שמעו מפיו הקדוש של מרן המחבר זצלה"ה ורק זאת תהיה נחמתנו לעצבון לבנו וכובד רוחנו.

ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.

ובזה פירש אאמו"ר שליט"א כוונת הפסוק אם בחקותי תלכו וכדפירש רש"י שתהיו עמלים בתורה, היינו, ע"י שלומד עם בניו כמ"ש ואת עמלנו אלו הבנים או עם התלמידים שנחשבו כבנים, כדאמרינן בגמ׳ סנהדרין דף י"ט, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. תלכו הרי אתם בבחינת תלכו תמיד אף בעוה"ב, ולא תהי׳ לעולם בבחינת עומד, כיון שבניכם ותלמידיכם ילמדו אחר כך ויאמרו שמועות מפיכם הרי כאלו אתם בעצמכם לומדים וזה כוונת המדרש אמר דוד המע"ה חשבתי דרכי היינו בהא דכתיב אם בחקותי תלכו, אנה יש לי לילך עם החוקים ובאיזה דרך, ונתיישבתי שאין דרך אחר לילך רק ואשיבה רגלי אל עדותיך, היינו, רק ע"י לימוד התורה יכולים לילך תמיד בלי הפסק ולהיות בבחינת הולך אף לאחר פטירה לעוה"ב עכ"ד ודפח"ח.

(דברי חנה, הקדמת המו"ל)

—

תולדותיו הובאו ברבנים שנספו בשואה. בדף עד ביד-ושם נכתב ע"י קרבו משפחתו שהרב הי"ד ברח לפריסטיק, הוגלה ליאסלו ושם נהרג ביריה, בי"ח בתשרי תש"ב.

 

כהכנה לימי החנוכה, נביא דברים מתוך הספר  של רבי יצחק מנחם דנציגר הי"ד, "עקידת יצחק":

על קושיית הבית יוסף (אורח חיים סי' תרע)  הלא בלילה הראשון לא היה נס כלל, אפשר לומר על פי דברי המדרש תנחומא (ניצבים א) מה היום מאיר ומאפיל כך אני עתיד להאיר לכם מתוך אפילתכם, אימתי בזמן שתהיו באגודה אחת ובעצה אחת וכו', בנוהג שבעולם אדם אוחז חבילה של קנים מי יכול לשברם, אבל אם נוטל אחת אחת אפילו תינוק טרבלינקהם ע"כ..

והעניין הוא דהנה נודע שכאשר בני ישראל זרע עם סגולתו אוהבים זה לזה באחדות גמור, אז הנם מדובקים בשורש העליון ואין שום אומה ולשון יכולה לשלוט עליהם. וגם היוונים הארורים ידעו זאת היטב שאי אפשר לנגוע בישראל לרעה  אם יש ביניהם אהבה ואחוה ושלום ורעות, ולזאת הייתה כל כוונתם להכניס פירוד לבבות בישראל ולעשות פירוד בין הדבקים.

וזה פירוש פרצו חומות מגדלי (זמר "מעוז צור"), כמו החומה שמאחדת את כל יושבי העיר ועל ידי הפירצה בה תפרד האחדות, כמו כן עשו הם תחבולות לעשות פירוד באחדות ישראל, וזהו שאמרו לישראל "כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלהי ישראל (בראשית רבה ב,יד), כי האחדות מדבקם בשורש העליון, בבחינת ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כח,א), ששם אין להקליפות שום שליטה, שהוא למעלה מתפיסת הקליפות, ואין להם שום אחיזה.

והנה בני ישראל נמשלו לשמן (עיין שמות רבה, לו,א), שכמו שהשמן צף למעלה מכל המשקין כך בני ישראל כשמדובקים למעלה בשורש העליון הם בבחינת ונתנך עליון.  וזהו ביאור דברי חז"ל (שבת כא:) 'וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום בדקו ולא מצאו אלא פח אחד של שמן ', והיינו שבדקו מעין יבוא עזרם שיהיו חוזרים לידבק בשורש העליון ושיהיו בבחינת שמן, 'ולא מצאו אלא פח אחד של שמן', שהעצה היעוצה להם היא להיות באהבה ובאחוה ושלום ובריאות, בבחינת 'פך אחד', באחדות, ואז יהיו מדובקים בשורש העליון, וכדאיתא (זוהר הקדוש ח"ג עג.) קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד, ויהיו בחינת 'של שמן' כמו שמן שצף למעלה מכל המשקין כך יהיו מדובקים בשורש העליון באלקי ישראל (עיין ש"ר שם). 'ונעשה בו נס והדליקו ממנו שמונה ימים', כי על ידי שזכו לאחדות נעשו כלי מוכשר לקבל ההשפעות והברכות ממעל, כמאמרם ז"ל  (עוקצים ג,יב) לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום: ואם אין שלום אין כלום. נמצא על ידי האחדות שנהיה בלילה הראשון שרתה הברכה על השמן ומזה הדליקו ח' ימים, ומיושב קושית הבית יוסף ז"ל.

דנציגר, יצחק מנחם מנדל, בן שמואל צבי.

האדמו"ר מאלכסנדר,  שבאזור לודז'. נולד בתר"ם,1880. בתחילת מלחמת העולם השניה דחה את האפשרות לעזוב את פולין. הוא הוגלה מעירו, ואחרי נדודים רבים בא עם בני משפחתו ללודז'. שם ניסה להסתתר, אך "פולקסדויטשה" (פולני שהצהיר על השתייכותו לאומה הגרמנית. רבים מהם שיתפו פעולה עם הנאצים) מעירו סיפר לגרמנים שהאדמו"ר נמצא בלודז'. בחורף 1939-1940, הצליחו היהודים להעביר אותו לוורשה בעזרתם של שני אנשי גסטפו שקיבלו בתמורה סכום כסף גבוה מאוד. שם הועסק ב"שופ" לנעליים, שאותו ניהל אברהם הנדל ובו הועסקו רבנים ואדמו"רים נוספים. בקיץ ת"ש,1940, הוא ניהל בוורשה בסתר "טיש", שבין המשתתפים בו היה גם הרב יהושע משה אהרונסון (שניצל מן השואה). אהרונסון אומר שבאותם הימים אמר הרב דנציגר ש"מנהיג ישראל שעבודתו היא עבודת קודש, חייב לתת כתף, לשאת בעול עם כל יהודי ויהודי". כשלקחו אותו הגרמנים הצטרף אליו בנו ישראל, כי לא רצה להשאיר את אביו לבד. לפי הוברבנד הוא התיישב בקיץ ת"ש,1940, באוטבוצק, שעל יד ורשה, ושם חזר לנהוג כאדמו"ר. הוברבנד כותב שבראשית ינואר 1940 הופיע גליון מיוחד של העיתון הגרמני-אנטישמי "דער שטירמר", שבו עשו את האדמו"ר מאלכסנדר מושא לתעמולה אנטישמית. נספה בטרבלינקה כנראה בכ"ג באלול תש"ג (1943).

מתוך האתר רבנים שנספו בשואה

מקורות נוספים לקריאה על תולדות האדמו"ר הקדוש מאלכסנדר:

http://ayzilbershlag.blogspot.co.il/2010/10/blog-post_726.html

http://zachor.michlalah.edu/manhigim/manhigim_t.asp?num=29&chug=manhigim&color=144B5B

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%A6%D7%97%D7%A7_%D7%9E%D7%A0%D7%97%D7%9D_%D7%9E%D7%A0%D7%93%D7%9C_%D7%93%D7%A0%D7%A6%D7%99%D7%92%D7%A8

http://www.hebrewbooks.org/pagefeed/hebrewbooks_org_28366_20.pdf

הספר רועה נאמן, הוצאת מכון זכר נפתלי, ירושלים תש"ן

השנה מלאו 72 שנה לפטירת האדמו"ר מסוכאטשוב, רבי דוד בורשטיין הי"ד.

 ענין "יחץ" נראה שהוא כענין שנאמר ביעקב אבינו ע"ה: "ויחץ את העם אשר אתו וגו' לשני מחנות ויאמר אם יבא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". וברש"י ממדרש חז"ל "והיה המחנה הנשאר לפליטה –  על כרחו וכו'. "

והעניין כי באדם נמצא חיצוניות וגם כח פנימי. וכח פנימי זה אינו מקבל שינוי ואינו מתקלקל לעולם. וכמו שהגיד כ"ק אדמו"ר הרי"ם מגור זצוקללה"ה שזוהי בחינת מגן אברהם שבכל אחד מישראל, שהוא מגן ותריס שאין שום פגם וחץ הקלקול יכולים לחדור לתוכה. וזה נמצא בכל אחד מישראל. וזהו שאמרו ז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא", כי נמצאת בו נקודה פנימית שלא נתקלקלה.

והנה רמ"ח אברי האדם נקראים "מחנה", וכמ"ש הזוהר הקדוש "והיה מחניך קדוש, אלו רמ"ח שייפין דגופא". וכח הפנימי שבלב הוא גם כן כולל כל רמ"ח איברים, ונקרא גם כן "מחנה".

וזהו עניין שני המחנות שחצה יעקב אבינו, כי האומה הישראלית היא כדמות אדם פרטי שנמצאות בו חיצוניות ופנימיות, וכמו כן נמצא בישראל כח המתגלה וכח פנימי נסתר שאינו מקבל שום שינוי וקלקול.

וזה הענין שחצה יעקב את שתי המחנות. וזה שאמר "והיה המחנה הנשאר לפליטה – בעל  כרחו", כי הכח הפנימי הנסתר לא יוכלו לקלקלו כל אויבי ושונאי ישראל  ועל כרחם ישאר לדור דורים. 

ולזה רומזין גם כן בפריסת המצה לשתים. המצה הראשונה היא בבחינת התגלות שבישראל, והוא לחם עוני שיכולין האומות לפעמים לשלוט עליו. אך החלק השני שמצפינים לאפיקומן רומז לבחינת הפנימיולת הנסתרת וצפונה, אשר אין כח ושליטה לכוחות זרים על זה, והיא הנשארת לפליטה וממנה תצמח הגאולה העתידה במהרה בימינו.

 מתוך חסדי דוד, המופיעים עם הגדת "שם משמואל".

הרב דוד נולד לאביו הרב שמואל בעל ה"שם משמואל", בר"ח אלול תרל"ו (1876). הוא היה נכדו של בעל ה"אבני נזר" ונינו של האדמו"ר מקוצק. בנעוריו למד אצל סבו הגדול, וגם לאחר נישואיו (בגיל צעיר) נשאר ללמוד ואף התגורר בביתו של סבו. הוא היה שקדן עצום, ולא ביטל אף רגע אחד. מספרים שפעם כשכבה הנר בחצות ליל שבת, יצא לרחוב ולמד תחת הפנס עד עלות השחר. בשנת 1906, עוד בחיי סבו, הספיק להתמנות לרבה של וישיגרוד ופתח שם ישיבה, במלחמת העולם הראשונה עבר ללודז', ובהמשך כיהן כרב בכמה עיירות ובהם טומשוב, עד שאביו נפטר בשנת 1924. אז הכתירו אותו לאדמו"ר השלישי לבית סוכצ'וב. עד מהרה התפרסם כאחד מגדולי התורה וחשובי האדמו"רים. הוא קבע את מושבו בלודז' וייסד רשת ישיבות וישיבה גדולה בשם "בית אברהם" על שם סבו, וכן הוציא ירחון בשם זהה במטרה להפיץ את  שיטת הלימוד המיוחדת של חסידות סוכטשוב. היה חבר באגודת הרבנים בפולין.  היה חבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל והיה פעיל בחיים הציבוריים. בשנת תרצ"ד (1934) נשא בוועידת אגודת ישראל בפולין נאום נלהב לחיזוק יישוב ארץ ישראל, וטען "כי מארץ ישראל תבוא תחיית ישראל עד עולם – עד ימות המשיח".‏ בכנסייה הגדולה השלישית דיבר בחריפות כנגד תוכנית החלוקה. הוא עצמו ביקר פעמיים בארץ, בשנים 1934 ו-1935. בביקורו הראשון אף רכש שטח אדמה וקרא לחסידיו לנהוג כמוהו ולרכוש קרקעות בארץ. לא פעם הביע את צערו על כך שאינו יכול להתיישב בארץ כי חסידיו אינם נותנים לו לעזוב. לימים, כאשר הגיעו ימי השואה אמר לתלמידו, הרב יהושע משה אהרונסון: "אני מהרהר, הייתי בארץ ישראל ודעתי הייתה להתיישב שם, דווקא באותו זמן שאפשר היה לשבת בגולה, ובכל זאת לא זכיתי אז לקבוע את דירתי בארצנו הקדושה. עכשיו, כאשר אין כל אפשרות לשבת כאן, כלום זכאי אני לעלות לארץ ישראל".

זמן קצר לאחר כניסת הגרמנים ללודז', הם חיפשו אותו. כשהגיעו גם לביתו של האדמו"ר, הכו אותו, גזזו את זקנו התעללו בו ברחובות העיר. כאשר גברה הסכנה לחייו, הבריחו אותו חסידיו בחשאי לגיטו ורשה על ידי הלבשתו בבגדים אחרים וציודו בניירות מזויפים. במשך כשנתיים ישב בגטו בשם בדוי ועבד כפועל בבתי מלאכה שונים, כדי להימלט מן הגסטאפו. בביתו בגטו התקיימו התייעציות ואסיפות שונות. הוא קיים שיעורים ומנייני תפילה בביתו ועודד את תלמידיו להמשיך בעצמם את לימודי התורה. בין חסידיו היה הרב אריה צבי פרומר מקוז'יגלוב, מראשי ישיבת חכמי לובלין, שהיו מראשי מלמדי התורה במחתרת בגטו ורשה. לפני ראש השנה תש"א (1940) הוציא קול קורא מודפס שכלל דברי התחזקות והתעוררות לתשובה. באחד ממכתביו תיאר הלל זיידמן: "בכל פעם היה ביתו מלא מפה לפה, באו אנשים רבים, ביניהם רבנים ועסקנים לשאול עצה, לשמוע דברי התחזקות, והוא זצ"ל עסק בתורה ועבודה ימים כלילות, והיה מקור של התחזקות, תחת השפעתו הרוחנית עמדו הקיבוצים של לומדי התורה בגטו שראשיהם היו חסידיו: הרב אברהמ'לי וינברג והרב אריה פרומר מקוזליגלוב… וככה עסקו בתורה כמה מאות בני ישיבות 'שם משמואל', שתי ישיבות כאלה התקיימו בגליל נבלקי, ואחת בגליל גז'יבוב". באופן דומה תיאר עד אחר: "לביתו הגיעו אז רבים מגדולי התורה שטרם שולחו מן העיר, ועמם סתם 'עמך', יהודים שחפשו מילת עידוד ונחמה פורתא".‏
הרב אהרונסון סיפר שעוד בתחילת המלחמה נכנס אל האדמו"ר, כדי שזה יבהיר לו על שום מה מתרגשות הצרות על עם ישראל, ותשובותו הייתה: "מן הפרשה הראשונה שבתורה למדנו זאת, הבל הצדיק וקין הרשע. והנה הבל הצדיק, דמו נשפך כמים, בעוד קין הרוצח חי ומתהלך בעולם". לדברי הרב אהרונסון: "האדמו"ר הוסיף דברים, אך איני יכול להעלותם על הכתב. ביציאתי מחדר קודשו – ידעתי כי עליי להתכונן לגרוע מכל". באדר תש"ב (מרץ 1942) נודע לרב אהרונסון, שבינתיים ברח לסאניק, על מטרת הנאצים להרוג את יהודי פולין, והוא שלח מכתב לרבו, רבי דוד בורנשטיין, בו הודיע לו על הגזירה. במכתבו כתב בלשון רמז: "הדודה אסתר מרחוב מגילה בית 7 דירה 4 באה", כאשר כוונתו לפסוק הרביעי בפרק השביעי במגילת אסתר בו נאמר "כי נמכרנו אני ועמי להשמיד להרוג ולאבד". בחודש סיון הגיע מכתב התשובה, אף הוא ברמיזה, בו ביקשו רבי דוד להתחזק ולנגן את יצירתו של הסבא יצירה 23 קטע 4, ברמזו בכך לפסוק הרביעי במזמור כ"ג בתהילים: "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי". ייתכן כי המידע הזה היה הסיבה לכך שרבי דוד בורנשטיין היה מן המנהיגים הראשונים בורשה שהתריעו מפני השילוחים הקרבים.‏ בחג הסוכות האחרון לחייו בתש"ג התאספו לביתו יהודים ופליטים שהגיעו לגטו. אחד הנוכחים תיאר את החג במחיצתו של הרבי: "הוזמנתי לשולחנו של הרבי והשתתפתי בסעודה. לאיש אחר נהפכתי באותו חג סוכות. באותם רגעים נגוזו ממוחי צוקות העיתים. עברתי לעולם אחר, מזוקק מהגשמיות. עדיין עולות באוזני נעימותיו בשוררו את פסוקי ספר קהלת, והוא מדגיש כל מילה ומתרגמה ליידיש. במשך החג השמיע את תורותיו ואמרותיו החסידיות, כאילו הוא שקוע בענייני שמיא בלבד".‏ לאחר האקציה הגדולה הועבר לדירת מסתור, ונפטר בגטו ב-ח' בכסלו תש"ג כתוצאה משבץ לב. בלווייתו השתתפו כ-300 צועדים בדרך מהגטו למקום עבודתם הסמוך לבית הקברות, תחת עינם הפקוחה של הנאצים, כשרק למניין יהודים התירו השומרים הנאצים להיכנס לבית הקברות לצורך הקבורה, בין המלווים היו אדמו"רים שעדיין חיו בגטו. לוויתו הייתה אחת הלוויות האחרונות ואולי האחרונה ממש שנערכו בבית העלמין ברחוב גנשה, מכיון שלא הוקמה מצבה על קברו לא התאפשר לאתר את קברו לאחר המלחמה, ורק נמסר בעל פה שהוא נקבר ליד אוהל ה"חמדת שלמה" קרוב לכניסה לבית העלמין. מצבה לזכרו נמצאת באוהל בו קבורים אביו וסבו בבית העלמין בסוכוטשוב. רוב בני משפחתו כולם נספו בשואה. הִרבה לכתוב חידושי תורה, אבל רוב כתבי היד נשמדו בשואה, ורק אחדים מהם שרדו והודפסו על ידי חסידיו בשם "חסדי דוד".  גם בהגדה של פסח "שם משמואל" מופיעים רבים מדברי תורתו תחת השם "חסדי דוד" וכן בספר "נאות הדש"א" שהודפס על ידי אחיו למחצה, ר' אהרן ישראל בורנשטיין, וכולל גם מתורת סבו, אביו ואחיו (הד"שא ראשי תיבות של שמותיהם: הניך, דוד, שמואל, אברהם).

(המאמר כאן למעלה מבוסס בעיקרו על אתר המכללה בירושלים, "זכור", וויקיפדיה, עם מעט שינויים שלי).

פרטים נוספים אודותיו ניתן למצוא בספר "מלכות בית דוד", בני ברק  תשנ"א, באתר רבנים שנספו בשואה ב"אלה אזכרה" חלק א' עמוד 150,בויקיפדיה, בחומרי ההדרכה של יפה זהבי, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ"ג, עמ' 153) ועוד.

השנה, ביום יג-יד חשוון, חל יום השנה ה-73 לאדמו"ר מבויאן צ'רנוביץ, רבי אהרן פרידמן הי"ד.

רבי אהרן הי"ד מבויאן, שכיהן כאדמו"ר בצ'רנוביץ שברומניה, נולד בבויאן שבאוקראינה, בשנת תר"נ, 1890, לאביו האדמו"ר רבי מנחם נחום פרידמן מבויאן-צ'רנוביץ בן ה"פחד יצחק" מבויאן ב"ר אברהם יעקב מסאדיגורא ב"ר ישראל מרוז'ין, ולאמו מרת חוה בת רבי מרדכי פייביש מהוסיאטין צעיר בניו של רבי ישראל מרוז'ין.
רבי אהרן נשא לאשה את הניה בתו של רבי חיים הגר מאנטוניא ב"ר ברוך מויז'ניץ בעל ה"אמרי ברוך" ב"ר מנחם מנדל מויז'ניץ בעל ה"צמח צדיק". את בתו היחידה פעסיא לאה שכל בשנת תרצ"ז.
בפרוץ מלחמת העולם הראשונה, ברח לוינה יחד עם אביו וזקנו הק', שם הם שרדו משך כל שנות המלחמה. אחר הסתלקות זקנו מרן ה"פחד יצחק" בעת שהחל אביו הק' לנהוג נשיאותו ואח"כ כשהשתקע בצ'רנאביץ, עבר לשם ושימש כיד ימינו של אביו בהנהגת החצר. כל השנים לא מש ידו מתוך ידו של אביו הק', מרוב דביקותו והתקשרותו באביו, אשר לא ידעה שבעה.
נפלאת היתה התנהגותו בצניעות ובפשטות, באשר היה נחבא אל הכלים מאין כמוהו, סלד מן הכבוד והפרסום במדה בל תתואר. אצילות והוד נסוכים בכל הליכותיו על אף אשר בחכמה רבה הפליא להסתיר דרכו בקודש. עם הסתלקות אביו הק' – בי"ט מנ"א תרצ"ו, 1936– שמו החסידים עיניהם בו למלאות מקום אביו זי"ע, אך הוא ברוב ענותנותו, סירב בכל תוקף לשום משא העם על שכמו.
חשובי אנ"ש מקורבי אביו הק' שלא הרפו ממנו התנפלו לפניו בבקשה ובתחנונים לבל יניח העדה הק' כצאן שאין להם רועה, והוא באחת מחזיק במדת תומו בענות אמת מתאנח לאמור "אתם הכרתם את אבי, ואת עצמי אני מכיר, והיא היא הנותנת כי מה אני שאוכל לישב על כסאו אחריו". וכאשר הפצירו בו ללא הרף התחנן לפניהם בשברון לבו הטהור כי ירפו ממנו, וכה המשיך להתנהג בהסתר בתוך הסתר.
ברם בכתר נשיאות ארץ ישראל לכולל וואהלין, הוכתר מיד למלא מקום אבותיו הק', ובזה לא סירב לבל יקופחו ח"ו תושבי א"י. בשנת תרח"צ ניאות סוף סוף למלא מקום אביו, ואז נתגלה במלוא הדר תפארתו וקדושתו ועבודתו הנפלאה אשר כתר האדמורו"ת הולמו, ושמו יצא לתהלה ותפארת. את הטישים ערך יחד עם אחיו הצעיר רבי מרדכי שרגא זצ"ל.
מעטים ורעים היו שנות נשיאותו, בשנתיים אלו, אשר רוח המלחמה הנוראה הורגש כבר בכל גלות ישראל בארצות אירופה. נגזרה הגזירה, הנה הגיעו ימי הרעה ופרצה מלחמת העולם השניה, שואה זו לא פסחה אף על בית רבנו, ובשנת תש"ב נכנסו הרשעים הגרמנים ימ"ש לתוך עיר צ'רנוביץ וקבצו את יהודי העיר והגלום משם, לטרנסניסטריה שבאוקרינה, בעצם יום שמחת תורה יצא רבנו בראש גולים, כשספר תורה קטן ירושה מזקנו הרה"ק מרוז'ין זי"ע מונחת לו בחיקו, ואתו אחיו הצעיר רבי מרדכי שרגא זצ"ל.
כמה שבועות גלו ונטלטלו מעיר לעיר בצרות משונות ואכזריות נוראה, מרוב צרות חשך מאור עיניו של רבנו, עד שהגיעו סמוך לעיר אובידווקה (Obodovka), שם הוחזקו בתנאים מרים וקשים מנשוא, מגודל הזוהמה פרצה מגיפת טיפוס אשר הדביקה גם את גופו הטהור, וגם את זוגתו הרבנית ע"ה, ותצא נשמתו בקדושה ביום י"ג-י"ד חשון תש"ב, 1941, ושם מנוחתו כבוד. הי"ד.
חלק קטן מדבריו של רבי אהרן כונסו בספר בשם תולדות אהרן. נמצאים בכתובים עוד דברי תורה רבים ממנו, הממתינים לצאתם לאור. בחודש סיון תשע"ג יצא לאור במהדורה חדשה ומפוארת, הספר "תולדות אהרן" בו לוקטו ועובדו דברי תורתו. חלק ניכר מהספר הוא החלק הביוגרפי שלו.

מקורות:
אהלי צדיקים
רבנים שנספו בשואה
דפי עד ביד ושם