גודל ההשתוקקות והשמחה של הרב עוזיאל בודנר (מייזליש) בכל מצווה שעשה / הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד והרב אלעזר מייזליש הי"ד ועוד

חתימה וחותמת הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד

יתברך הבורא וישתבח היוצר אשר זכינו והגיענו להוציא לאור חידושי אגדה על התורה המתוקים מדבר ונופש צופים מכבוד חותננו הרב הגאון הצדיק בוצינא קדישא חו"פ כבוד קדושת מו"ה ר' עוזיאל מייזעלס זצ"ל בן החריף ובקי החסיד מו"ה ר' יוסף אבדק"ק האנשאוויץ זצוקללה"ה. והנה להרבות בשבחו אין לנו רשות כי אדמו"ח זצ"ל צוה עלינו שלא לכתוב על מצבתו שום תואר רק כשאר בני אדם, רק נספר מקצת שבחו, דהיינו התנהגותו שלו. ראשית גודל השתוקקותו בכל מצוה שעשה היה כל כך בשמחה גדולה כמו איש שמרויח אלפים ורבבות ולא עברה עליו כמעט לילה אחת מלקום חצות לילה ולימד בשקידה רבה עד שהאיר היום ומסכת ביצה היה שגור על לשונו כי הוא למד מסכת ביצה כמעט מאה פעמים וסיגף את עצמו בעניני אכילה כמו שמבואר בראב"ד ז"ל והתענה תעניתים בלי שיעור ולא ידע מזה שום איש וסבל צער ויסורים בענינים שונים ולא ביטל תלמודו בשביל זה וחוץ מזה סבל צער גידול בנים ובשביל שלא הניח בן קיימא על כן קראנו את שם הספר "בן עוזיאל" שיהיה במקום בן, וטעם השני כלשון הכתוב בתורה יונתן בן עוזיאל. ואל יפלא בעיני הקורא אולי המצא תמצא לפעמים דבר אשר כבר קדמוהו בספרים הקודמים, זה היה מחמת שלא עיין רק מעט מזעיר בספרי אגדה והא ראיה שלא הביא הקדמות מספרים אחרים רק מעט מזעיר. וכשהיה דורש ברבים בשבת הגדול או בשבת תשובה, לא עיין בדברי אגדה רק מה שעלה אז במחשבתו. ויש בידינו כתבי יד על הרבה סוגיות הש"ס ומחמת צוק העיתים אי אפשר לנו להדפיסם כידוע. ועל זה מקונן ירמיה הנביא "בת עמי חגרי שק והתפלשי באפר אבל יחיד עשי לך", ופירשו המפורשים אבל של בן יחיד מי שאין לו אלא בן יחיד ומת, כן קרה לנו בעוונותינו הרבים כי כבוד קדושת אדמו"ח הרב הגאון הצדיק זצ"ל היה אצלינו כמו בן יחיד. ופתאום הוסר המצנפת והורם העטרה שנלקח מאתנו ארון אלקים בים שבעה עשר בתמוז שנת תרצ"ב. אוי לנו על שברנו, כמו שכתב רש"י ז"ל שקשה מיתתן של צדיקים לפני הקב"ה כיום שנשתברו הלוחות, על כן הדפסנו את החידושים שלו כדי שיהיו שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר כמאמר חכמינו ז"ל "אגורה באהלך עולמים", ובזכות זה אנו נקוים שיליץ טוב בעדינו ובעד כל המשפחה ובעד העיר הזאת. וה' יתברך יעזור לנו שיקויים בנו מאמר הכתוב "לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם".

דברי חתני המחבר

ה"ק נפתלי מנחם וואלדמאן בהרב הגאון מהרמ"ע זצללה"ה דומ"צ דפה יצ"ו,

 ה"ק אלעזר מייזעלס,

ה"ק יעקב פוקס.

ה"ק שלמה זלמן ווינטערניטץ ח"ב

(בן עוזיאל, הקדמה מחתני המחבר לכבוד חמינו המחבר ז"ל)


הרב נפתלי מנחם ולדמן הי"ד בן ראב"ד בארשא רבי משה עזריאל ולדמן ומרת חנה. הרב נפתלי מנחם נשא לאשה את מרת ברכה בת רבי עוזיאל בודנר (מייזליש) מחבר הספרים 'דברי עוזיאל' ו"בן עוזיאל", דומ"ץ טשחויב, רבה של העיר קומרניק (סלובקיה) ואחר כך דיין ומו"צ ביסטריץ (בעבר אוסטרו-הונגריה, משנת 1918 רומניה ובין השנים 1940 ו-1944 הונגריה).

הרב נפתלי מנחם היה שו"ב בבארשא (בשנת תרס"ד), דומ"צ בעקלאן ולאחר פטירת חותנו בשנת תרצ"ב (1932), מילא את מקומו כדיין ומו"צ בביסטריץ וכרבם של קהילת חסידי ויז'ניץ ממוצא בוקובינה ומאמארוש בבית המדרש על שם "ר' זישא קורליך" שם.

הרב נפתלי מנחם ולדמן מוזכר בשו"ת לחם שלמה, או"ח סי' קמט, שו"ת אמרי יהודה (בסוף מהדורת תשל"ט) סי' יד, יט,כ, הוא ניזכר גם בשו"ת דברי עוזיאל סי' ב,יד וחידושיו משוקעים בספר זה..

הרב נפתלי מנחם חתום על הקדמת ספר "בן עוזיאל" מאת חתני רבי עוזיאל בודנר, לצדו חתמו גם חתני המחבר, הרב אלעזר מייזליש הי"ד והרב יעקב פוקס, מנכבדי קהילת טאשנד, וכן חתן בת המחבר הרב שלמה זלמן ווינטרניץ.

הרב נפתלי מנחם נספה באושוויץ בי"ח בסיוון תש"ד (1944). נספו גם רעייתו הרבנית וארבעה מילדיהם: יוסף יהושע, רחל, אלטא שפרינצא ומשה עוזיאל. רק שלשה מילדיהם שרדו.

גיסו, הרב אלעזר מייזעלס, שו"ב ומטובי המלמדים ב"תלמוד תורה" בבסטריץ, נולד בסביבות שנת 1892 לאביו, הרב החסיד ר' יצחק אייזיק  ולאמו מרת רוזה בלומה, נשא לאשה את מרת פערל בת הרב עוזיאל בונדר (מייזליש). שניהם נהרגו בשואה בשנת 1942 עם ילדיהם: משה דוד, חיה, מרדכי, יוסף וחיים עוזיאל. הי"ד. בנם הרב נפתלי צבי שרד את השואה

דברי הספד מאת הרב דוד היילפרין הי"ד על חותנו, מהר"ש ענגיל זצ"ל

"זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב) דהנה ישנם שלשה זמנים באדם ימי עליה (או ימי הנעורים) ימי עמידה וימי ירידה, ובכל שלשה זמנים הללו נכרת תכונת נפשט של אדם  הניסיון היותר גדול הוא לעבוד את ה' בימי הנעורים. וזהו שאמרו חכמינו ז"ל אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו, שימי הנעורים עברו בטוב ובנעימים ולא ביישו ימי הזקנה, שהם על פי רוב נאים יותר מימי הנעורים. והזמן השני הוא ימי עמידה, בעת שהאדם הוא בתקפו ובאושרו. וזמן השלישי הם ימי הירידה, ימי חולשת הגוף או ימי עניות וייסורים. ובכל אלו שלשה זמנים שעברו על כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל התאמץ והתחזק בתורת ה' ועבודתו. בימי הנעורים כבר הפליא את כל גדולי הדור בשקידתו ובהתמדתו בתורה ובבקיאותו בכל מקצועי התורה ובעולם חסידותו ופרישותו ובר שיתסר שנין נשא אשה וישב בבית חותנו י"ב שנים על התורה ועל העבודה. ואחר שכבר ישב על כסא הרבנות בכבודו של עולם ונהרו אליו תלמידים הגונים וכל דבר הקשה הביאו אליו כאשר אנחנו רואים מחיבורי שו"ת אשר יצאו לאור עולם והן מאלו אשר עוד הם בכתובים ולא באו עדיין בדפוס, לא נהנה מכל אלו כלל ולא מש מתוך אהלו של תורה. ואחרי אשר ע"י מלחמה הנוראה נאלץ לעזוב מקום מושבו ונוסף לזה מחלתו המסוכנה (אשר אף הרופאים הודו ואמרו שרק על פי נס מה' וממש על ידי כוח התורה הנותנת חיים חי עם המחלה הזאת יותר מחמישים שנה)  בכל זאת התגבר על כל המניעות ונתן לבו להורות את בני ישראל ולהאיר עיני הגולה באור תורתו. ועליו הכתוב אומר זכרתי לך "חסד נעוריך", היינו התנהגותו בימי הנעורים, "אהבת כלולותיך" היינו ימי האושר כלול היופי, "לכתך אחרי במדבר" הוא עת השלישי עת הגלות וייסורים וחלאים רעים ששברו את כל גופו והוא התגבר על חולשתו כגבורת הארי לעשות רצון אבינו שבשמים, כאשר ראינו שאם היה על סדר היום איזה דבר שנוגע לחיזוק הדת אזר ושנס את מתניו כגבור והשליך נפשו מנגד ולא זכר כי איש חלוש ומסוכן הוא.

בש"ס ברכות דף ד' אמר דוד המלך עליו השלום לפני הקב"ה "שמרה נפשי כי חסיד אני", וכי לא חסיד אני, שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני "חצות לילה אקום להודות לך". ולא עוד אלא שידי מלוכלכות בדם שפיר ושלייה כדי לטהר אשה לבעלה. וכן ראה ראינו אצל כבוד קדושת אדוני מורי וחמי עוד שידיו היו מגואלות בדם (מזרמי הדם שפרצו תכופות מגרונו) (בלוטשטורמע) רחמנא ליצלן גם בזמן הזה התמכר ועסק לטהר אשה לבעלה, דהיינו להשתדל להתיר עגונות מבנות ישראל שישבו אסורות בכבלי העיגון ואין מושיע להן. וכאשר יעלה על לבנו מקצת מן במקצת מגודל גאונותו חסידותו ופרישותו, בעת שנתאר לנו פניו הקדושות המאירים באור התורה והדעת, בעת שנזכיר אך חלק קטן מתרומת מדותיו שלא יאמינו כי יספרו, תתפרץ מלבנו הקריאה "הושיעה ה' כי גמר חסיד", וכדמצינו ברש"י שבת קנ"ג שעל איש חסיד בוכין אף שהיה זקן.

ישעיהו (ס"ו) "שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ופירשו דלכאורה קשה אם כוונת הנביא לנחם את אבלי ציון ולהבטיחם שעוד יזכו לשמוח בשמחת ירושלים חלף אבלותם עליה, היה לו לומר "ישישו" לשון עתיד ולא לשון ציווי "שישו". אבל העניין הוא כן , דהנה אם רוצים אנו לתאר לאדם גדול האסון של איזה אבידה עלינו להראות לו מקודם את הטוב שהיה קודם האסון, את רוב האושר, ורק אז יהיה מובן האסון ונשיג גודלו – לכן קורא הנביא להעם אם אתם אומרים להתאבל על ירושלים עליכם להשוות נגד פניכם את ימי האושר והצלחה של ציון וירושלים ורק אז תשיגו עומקה של האבילות, "שישו איתה משוש", שימו נגד פניכם את ימי משושה של ציון וירושלים ורק אז תתאבלו עליה.

וגם נעים זמירות ישראל בתהלים מ"ב "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי כי אעבור בסך אדדם עד בית אלקים בקול רנה ותודה המון חוגג", רצה לומר אם אזכיר המון חוגג ואת קול הרנה והתודה, רק אז תשפך עלי נפשי. וגם אנו מרגישים עוד יותר את צערינו הגדול וכאבינו הנורא אם נשים לב להתבונן על גודל גאונו של כבוד קדושת אדוני מורי וחותני זצ"ל אשר כל התורה כולה הנגלה והנסתר היתה גלויה לפניו כמו ספר פתוח וכמו שהעידו כל מאורי וגאוני ישראל שכל רז לא אניס ליה, והיה כמעין המתגבר. אם נעמיק בנפשו הגדולה והטובה עד אין חקר ברוב רחמנותו ואהבתו הגדולה לכל ישראל וענוותנותו שעברה את גבול השגה האנושית. אם נתבונן כמה מאושרים היינו שארי שבחבורה, עמוד ההוראה כליל החכמה והמידות היה מתהלך בתוכנו, ומעירינו הפיץ את שפעת אורו לכל פנות בית ישראל. ואם נעמוד זאת נגד פנינו את כל אלה אזי נוכל מעט להעריך את האסון שקרה אותנו ולראות מה אבדנו. ונשוב אל הפסוק שהזכרנו כי אעבור "בסך" שגמטריה פ"ב, כי אעבור בסך, כיוון שעברו על כבוד קדושת אדוני מורי וחמי זצ"ל פ"ב שנים בעבדות ה' ונתקיים בו מה שדרשו חז"ל ואברהם זקן בא בימים שתיקן כל הימים, בטוחים אנו "אדדם עד בית אלקים" כי תגיע נשמתו הטהורה עד מדריגה העליונה לפני כסא הכבוד ולהמליץ טוב בעדינו.

ובהמשך לזה נביא דבר יקר בשם כבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל דאיתא במדרש בשעה שאמר הקב"ה למשה רבינו עליו השלום "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", נתקשה משה רבינו עליו השלום האיך יכולים ישראל לעשות מקום שיהיה ראוי להשראת שכינה. השיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות, הדא הוא דכתיב "מאת כל איש אשר ידבנו לבו". ובאלשיך הקדוש מבואר שקדושת המשכן נתהווה שכל אחד נתן נדבה למקדש בגודל אהבה ויראה, וכאשר נתקבץ כוללות אהבה ויראה של כל ישראל נתהווה מזה מקום להשראת השכינה ועל ידי השראת השכינה במקום הזה הייתה שמה הנהגה הניסית חוץ לדרך הטבע. וזה כוונת המדרש הנ"ל דהקב"ה אמר לו למשה רבינו עליו השלום אם ישראל יכולים לבוא למדרגה זאת שיוכלו לשנות כוח הטבע כרצונם. והשיב לו הקב"ה אף כל אחד מהם יכול לעשות כזאת, וזה "כל איש אשר ידבנו לבו", היינו כל מי שמשליך נפשו מנגד לעסוק כל ימיו בתורה ועבודה במסירות נפש בלתי לה' לבדו, אז כל הנהגה הטבעית מסורה לידו ובכחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל. עד כאן תורף דברי כבוד קדושתו. וכבוד קדושת אדני מורי וחמי זצ"ל היה נאה דורש ונאה מקיים את כל זה והיה משליך נפשו מנגד להתאמץ בכל עצמותיו בלתי לה' לבדו ובוודאי בכוחו להשפיע כל טוב לכל בני ישראל, ואנו מבקשים ממנו שלא ישכח אותנו ויעמוד בתפלה לפני כסא הכבוד עלינו ועל כל ישראל לטובה.

בש"ס ברכות דף ס"ד מצינו הנפטר מן החי יאמר לו "לך לשלום" והנפטר מן המת יאמר לו "לך בשלום". ולהבין החילוק יש לומר דהנה כבוד קדושת זקני מרן בעל "דברי חיים" על התורה פרשת בראית דלהנות בגן עדן צריך לבוש דק וזה נעשה ממצוות, ולאחר הפטירה מתלבש הנפש בזה הלבוש וזהו חילוקא דרבנן – וידוע מה שכתבו בספרים הקדושים פירוש המשנה מי שאבד חותנו ממתינין לו עד הערב. וזה כוונת מאמר חכמינו זיכרונם לברכה כל תלמיד חכם שאינו מסדר על לבושו להפכו אין מחזירין לו אבידה בטביעות עיין, דהיינו שאינו מהפך תיבת "בשלום" לאותיות "מלבוש" אין מחזירין לו אבידה כנ"ל – וזה שאומרים למת לך "בשלום" אותיות "מלבוש", דהיינו בהמלבוש שהוא חילוקא דרבנן שעשה לנשמתו בתורתו ועבודתו. וזהו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, והנה אדני מורי וחמי אשר עשה לו מלבוש נאה ויקר ברוב תורתו ועבודתו מחלים אנחנו אותו שילך לפני כסא הכבוד להמליץ טוב בעדנו ובעד כל ישראל הנתונים בצרה בגולה שיתמהר גאולתינו בביאת גואל הצדק במהרבה בימינו אמן.


הרב הצדיק רבי דוד היילפרין הי"ד נולד בשנת תרנ"ז לאביו הגאון הצדיק רבי מתתיהו חיים אב"ד דאבשיץ, ולאימו חיה בת הגאון הצדיק רבי שמעון פרנקיל-תאומים אב"ד פאדגורע, שהיה מצאצאי ה"ברוך טעם" וחתן הרב הקדוש רבי דוד הלברשטאם אב"ד קשאנוב, בנו של מרן ה"דברי חיים" מצאנז. אביו של רבי מתתיהו חיים היילפרין היה הרב הקדוש רבי ליבוש מברעזאן מחבר הספר "אמרי יהודה" על התורה, בן רבי משולם שרגא פייבוש מברעזאן – שהיה חתנו של הרב הקדוש מראפשיץ. חותנו של רבי ליבוש בברעזאן, רבי יואל משאץ, היה חתן הרבי הקדוש רבי מאיר מפרעמישלאן וצאצא של המגיד הקדוש מזלאטשוב.

הרב דוד היילפרין נשא לאשה את מרת מינדל בתו של גאון הדור רבי שמואל ענגיל, חסיד מובהק ותלמיד של ה"דברי חיים" מצאנז. לאחר פטירת אביו התבקש הרב דוד למלא את מקום אביו ברבנות דאבשיץ, אך סירב לכך והעדיף לעמול לפרנסתו כמשגיח במפעל לייצור שומן כשר. רבי שמואל ענגיל היה אב"ד ראדומישלא ומשנת תרע"ז היה ראב"ד קאשוי שבצ'כוסלובקיה, עד לפטירתו בי"ט באדר א' תרצ"ה (1935). הרב היילפרין התגורר במשך 15 שנה לצד חותנו בקאשוי. הספדו של הרב דוד היילפרין על חותנו הובא בספר "שם משמואל" (מוקאטש, ת"ש). עוד בחיי חותנו הוציא הרב דוד לאור את ספרי שו"ת מהרי חלק ג' וד'. לאחר פטירת חותנו עמל רבות במסגרת חברת "מפיצי תורת מהר"ש", ופעל לסדר, לערוך ולהוציא לאור את כתבי חותנו, בשו"ת מהר"ש חלקים ה' ו', ובספר "שפתי מהר"ש" על התורה. וכן הכין להוציא לאור את חידושי חותנו על מסכת קידושין ועוד.

בשנת תרצ"ט חש בסכנה הקרבה ובאה, וכתב מכתב בקשה לקבלת סיוע לצאת מאירופה ולהגר עם משפחתו לארה"ב. אך הדבר לא יצא לפועל.

כ- 12,000 יהודי קאשוי והסביבה גורשו ב-4 משלוחים מכ"ב באייר תש"ד עד י"א בסיון תש"ד (15.5.1944-2.6.1944) למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב דוד היילפרין הי"ד נפטר לאחר שחרורו מן המחנות, ביום ג' בתמוז תש"ה (1945). בניו ר' שמעון ור' שרגא שרדו את השואה. אחיהם, הרב אלחנן, היגר ללונדון בשנת תרצ"ט, כיהן כרבה של גולדס גרין בלונדון ושימש נשיא "התאחדות קהילות החרדים". הוא חיבר קינה על השואה המתחילה במילים "אש תוקד בקרבי, עת אעלה על זכרוני", ונפטר בכ"ט בשבט תשע"ה. אחיו של הרב דוד, הרב אשר ישעיה היילפרין, שרד את השואה ונפטר בכ"ב בתמוז תשנ"ה.

כתבי יד של מהר"ש ענגיל נשתמרו בתקופת השואה במרתף ביתו, ונמצאו לאחר המלחמה על ידי שנים מנכדיו.

ההורדישצ'י הקטן / הרב אהרן רבינוביץ הי"ד, אב"ד לידא

תמונת הרב אהרן רבינוביץ הי"ד

תלמיד הייתי בישיבה הגדולה וולוז'ין משנת תרמ"ו עד לסגירתה, אך מקום מגורי הורי היה ביער פרילוקי, שבין העיירות נובורהודוק והורודישץ'. בשכנותנו גר אז הרב ר' שמואל מאיר הורביץ, אדם גדול בתורה ומוסמך להוראה, שהיה מפורסם בסביבה כחכם ובקיא בהוויות העולם. בכל פעם כששבתי מוולוז'ין לביתי לימי החגים ונזדמנתי עם הרב שמואל מאיר, היה מספר לי נפלאות על בן גיסו שלמה'לה אשר גר ב"חצר" הסמוכה לעיירה מייצ'ט ושלמד אז בתלמוד תורה דסלונים.

כשעורר את התעניינותי בסיפוריו על כישרונותיו הגדולים והנשגבים של בן גיסו, ביקשתיו כי יביאהו אלי למען אוכל להכירו. הוא מילא את בקשתי והביא אותו אלי בחג הסוכות בשנת תר"ן להתארח בביתי.

כשהביאו אלי, ראיתי לפני ילד כבן שתיים עשרה, צנום, חלש וביישן. אך מעיניו השחורות נשקפו חכמה ובינה עמוקה – כלל לא לפי שנותיו. כאשר החילותי לבחון אותו בגמרא ראיתי כי ידיעותיו מעטות הן, אך כאשר ששאלתיו בסברה נשתוממתי מעמקותו וחריפותו הנפלאה, ועוד יותר בהשכילו לבטא סברה עמוקה במלים אחדות. ואז ראיתי כי לא הוגד לי אף החצי מגדלותו של הילד המצויין הזה, שלא הייתה דוגמתו גם בין העילויים המצוינים שבין בני הישיבה הגדולים ממנו בשנים.

מצאתי לחובה לפני להביאו לחסות תחת כנפי הנשר הגדול רבן של כל בני הגולה מרן ר' חיים סולובייצ'יק זצ"ל, אשר אור תורתו זרח אז בישיבת וולוז'ין.

בידעי חיבתו היתרה של האדמו"ר לבעלי כישרונות מצוינים והחיבה שירחש לכישרון גאוני זה, הודעתי על החלטתי לאביו של שלמה'לה, שהיה אדם כשר וירא שמיים ובשמחה הסכים להביאו לוולויז'ין. בהיות הימים ימי גשם ורפש ארכה הנסיעה בעגלה שלושה ימים, עד כי הבאתי את הפעוט לוולוז'ין כל עוד נפשו בו. כשירדתי מהעגלה נכנסתי אל הגאון ר' חיים לבשר לו כי הבאתי ילד בעל כישרונות נפלאים. הגאון שאלני במה כוחו יפה ומסרתי לו את אשר שאלתיו ואת אשר השיב לי.

הגאון בקשני להביאו לפניו מיד ואף כי היה הילד מדוכא מעמל הדרך השכיל להשיב לר' חיים על שאלותיו העמוקות בסברה, עד כי התרגש הגאון וקרא בפה מלא: "הנה לפני עילוי שאין כדוגמתו!".

הישיבה נעשתה כמרקחה בהיוודע לה אודות הילד הנפלא, כי לא נמצא עד אז גם בישיבת וולוז'ין הגדולה עילוי מצוין כזה. הוא היה מפורסם בישיבה בשם "ההורודישצ'י הקטן".

דרך לימדנו היתה לשבת ולהביט בגמרא וקולו לא נשמע.

הגאון ר' חיים ציווה עליו כי ילמד בכל יום עשרה דפים גמרא, ופקד עלי ועל הגאון הנודע ר' יצחק צוקרמן שליט"א, שהיה מפורסם אז בישיבה בשם ר' יצחק ליבידובר, לבחון אותו בערב את אשר למד ביום. ובכל ליל שבת קודש היה הגאון ר' חיים בכבודו ובעצמו בוחן אותו כחמש שעות רצופות מכל אשר למד במשך השבוע. כמובן שאל אותו שאלות עמוקות כדרכו של הגאון, ותשובותיו של ההורודישצ"י הקטן היו מפליאות בכל פעם, וכך התעניין בו מאוד, עד שלא עבר אפילו יום אחד שלא דרש על לימודו וחידושיו.

לאחר שלמד שנה בישיבה, כבר היה בקיא בשלוש ה"בבות" והתוספות. ביום הבר מצווה שלו אמר בפני הנצי"ב, הגר"ח ויתר גדולי התורה שהיו באותו מעמד בבית הנצי"ב – דברי חידוש עד כי הגאון ר' חיים קבע כי ראוי הוא חידוש זה להידרש כשיעור בפני בני הישיבה.

הגאון ר' שלמה למד בישיבה עד לסגירתה, ואחרי זה כאשר נתקבל אדמו"ר הגאון ר' חיים זצ"ל לרב בבריסק דליטא אחרי מות אביו הגאון האדיר ר' יוסף דובר זצוק"ל, והגיד שמה שיעור לפני בחורים מצוינים, נסע גם הגאון ר' שלמה לבריסק להקשיב לקח מפי הגר"ח רבו המובהק. מני אז לא ראיתיו עד אשר נשתדך עם בת גביר אחד מאיווניץ, ועל פי הזמנתו נסעתי לחתונתו.

כאשר נוסדה הישיבה הגדולה בלידא בשנת תרס"ו ע"י חותני הגאון המופלא י. צ. ריינס ז"ל אב"ד בלידא, וחותני הגאון ביקש אז אדם גדול בתורה, שיהיה מוכשר לשמש כר"מ ראשי בישיבה, נתמנה אז על פי הצעתי הגאון ר' שלמה למשרה זו, והיה לר"מ בישיבה, עד שנת תרע"ה, שאז גלתה הישיבה לעיר יליסאבטגראד בעקב המלחמה, ואתה גלה גם הגאון ר' שלמה. עליו נוכל להמליץ מאמר חכמינו זלל בספרא פרשת צו על הפסוק "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה", תנא ר' יהודא אמר אף במסעות כן, כי גם בנסעו ובהיותו בגולה הייתה אשו הגדולה מאירה על מזבח התורה. בשיעוריו העמוקים, הנובעים משכלו החזק והגאוני הפיץ אור נגה על הסוגיות החמורות בש"ס ובדברי רבותינו הראשונים נשמתם עדן, עד כי רבים רבים מגדולי התורה מישיבות שונות היו באים מרחוק לשמוע את חידושיו ולהתבונן בדרכו בלימוד התורה.

כאשר שב מגלותו לפולין היה מדוכא מאוד לאחר ששתה מכוס התרעלה בהיותו ברוסיה, וביחוד כשנחרבה הישיבה יחד עם שאר מוסדות התורה ונוסף לכך נגנבו כתבי היד שהכילו את חידושיו הנפלאים בתורה אשר עמל בהם כל ימי חייו. כל אלה דיכאו את רוחו עד מאוד וממש קשה היה להכירו, אבל שלם היה בנפשו ובתורתו.

וולוז'ין הייתה ערש ילדותו וישיבת לידא מקום גדולתו.

(ספר לידא, תל-אביב, תש"ל, עמ' 116).


הרב אהרן ב"ר אלימלך רבינוביץ, נולד בהורודישץ שבליטא בשנת תר"ל (1870). למד מרבי חיים סולובייצ'יק בישיבת וולאז'ין משנת תרמ"ו (1886), והיה ידידו של העילוי ממייצ'ט, "ההורדישצ'י הקטן", הרב שלמה פוליצ'יק. בשנת תר"נ (1890) היה הרב אהרן רב במייצ'ט. הוא נודע כרב גאון מפורסם, רב פעלים. נשא לאשה את מרת געלע בת הרב יצחק יעקב ריינס, ונולדו להם שני בנים וחמש בנות. הרב אהרן שימש בחיי חותנו דיין בלידא ומנהל רוחני של הקיבוץ הכיתה הגבוהה של הישיבה שם. אחרי פטירת חותנו מילא את מקומו בשנת תרע"ה (1915) כרבה של לידא וכמנהל הישיבה לצעירים, הוא תמך במזרחי וחתם על הקרנות הציוניות. הוא פעל לחיזוק שמירת השבת בעירו ונאבק בגביר שהגיע למקום וייסד בו בית חרושת שהעסיק פועלים יהודים בשבת. החפץ חיים העיד באסיפת רבנים ואדמו"רים בוורשה שהרב אהרן, רבה של לידא, הינו "איש האמת", ועודד אותו להמשיך בתפקידו על אף הקשיים מצד מחללי השבת שלא נענו לקריאותיו לשמור שבת.

בנו, יוסף, ובתו, שרה, נפטרו ביליסאבטגראד בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בנו, ר' אלימלך רבינוביץ הי"ד נהרג בשואה בוורשה, כן נספו אשתו רחל, בנם יוסף וביתם בתיה. הרב אהרן ניספה בשואה עם רעייתו ובנותיהן נחמה ופרדל בכ"א אייר תש"ב (1942) ביער בארובקה. על פי עדות, כשנלקח להריגה הלך בראש, כשהוא קורא פרקי תהלים וזועק 'שמע ישראל – יהודים נהרגים על קידוש השם". בתו, רחל הי"ד, אשת הרב צבי טומקביץ, נספתה בלידא, עם בנה יצחק יעקב. הי"ד.

חתנו, הרב אביגדור ציפרשטיין, היה תלמיד ישיבות סלבודקה חברון ומיר, הצליח להמלט לשנחאי עם ישיבת מיר ומשם היגר לארה"ב וכיהן כר"מ בישיבת "רבי יצחק אלחנן" וסגן הנשיא של המזרחי בארה"ב. שנתיים כיהן כרב ראשי בארגנטינה. עלה לארץ ישראל בשנת תשל"ג, כיהן כחבר המרכז העולמי של המזרחי, כר"מ בישיבת "נצח ישראל" וכיושב ראש האנציקלופדיה התלמודית. מחבר הספרים "אמרי אביגדור" על מסכת גיטין (ניו יורק, תשל"ז) וספר "אמרי אביגדור" (ניו יורק, תשמ"א) הכולל חידושים ובאורים בסוגיות בש"ס ובראשונים, בסוף ספר זה נוסף "קונטרס שפתי אהרן" (ניו יורק, תשמ"א) מאת חותנו הרב אהרן רבינוביץ הי"ד.

ודרכי ה' נסתרו / הספדו של רבי דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד על בנו יחידו

תמונת הרב דוד משה רבינוביץ הי"ד

בשנת תרצ"ה נולד בן לרבי דוד משה הכהן רבינוביץ, והאדמו"ר ממונקאטש רבי חיים אלעזר שפירא בעל 'מנחת אלעזר' בא במיוחד ממונקאטש לרדומסק להיות המוהל. אדמו"רים רבים באו להשתתף בשמחת הברית. אבל בשנת תרצ"ז נפטר הילד הקטן, הבן היחיד לבית רדומסק.

בעת שחזר אביו מהלוויית בנו, אמר:

איתא בש"ס חגיגה (דף ג.) ת"ר מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין, אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום וכו'. אמרו לו בפרשת הקהל. ומה דרש בה, 'הקהל את העם האנשים והנשים והטף', אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באים? כדי ליתן שכר למביאיהם וכו'. עד כאן דברי הגמרא… אם אנשים באים לעולם – כדי ללמוד, ונשים באו לעולם – כדי לשמוע, אבל הטף שנפטרו בגיל רך, ולא זכו להגיע להגיל כדי ללמוד או לשמוע, בשביל מה באו לעולם? ועל זה השיבו חז"ל כדי ליתן שכר למביאיהם.

וביאור הדברים… על פי דברי בעל הנודע ביהודה בספרו 'אהבת ציון' על הפסוק 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים' (שיר השירים א,ח). כי הנה ידוע שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, כמו שאמר ישעיה הנביא 'מפני הרעה נאסף הצדיק' (ישעיה נז,א. וברש"י שם: כי מפני הרעה העתידה לבוא על הדור נאסף הצדיק). דלכאורה יפלא על גוף המידה הזאת, מדוע יהיה הצדיק נתפש בעוון הדור, כיוון דאיהו לא חטא, ומדת הדין אמרה – נפש החוטאת תמות, ולמה יפרע הצדיק במיתתו את חוב אחרים בעוונם? אמנם המידה היא כיוון שכבר נכנס בברית הערבות כי על ישראל ערבים זה בזה.

אך כבר כתב הרא"ש בברכות (דף כ.) שנשים אינן בכלל ערבות, ואם כן צדקת שתהיה נתפסת בעוון הדור הוא קשה. אך תינוקות יוכיחו, דהא איתא בשבת (דף ל"ג עמוד ב) דאמר ר' גוריון ואיתימא ר' יוסף בזמן שצדיקים בדור, צדיקים נתפסים בעון הדור, אין צדיקים בדור, תינוקות של בית רבן נתפסים על עוון הדור. א"ר יצחק כו' מאי קראה 'אם לא היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים', גדיים הממושכנים על הרועים, הרי שתינוקות נתפסים בעוון הדור אף שאינם בני עונשין לעצמם, מכל שכן שאינם בכלל ערבות לפי מספר הבריתות אשר נמנה במסכת סוטה דף ל"ז עמוד ב. ולפי זה התינוקות בוודאי אינן בכלל ערבות, ואפי הכי נתפסים בעוון הדור.

נסתעף מזה שמה שהצדיקים נתפסים בעוון הדור, אין הטעם משום ערבות, ודרכי ה' נסתרו, ואדם ילוד אשה אין להתבונן בדרכי ה', וכל משפטיו אמת צדקו יחדיו. וזה שאמר 'אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך', היינו שלא תדעי להעלות על דעתך, שהיפה בנשים, אשה צדקת היותר חשובה בין הנשים, שהיא נתפסת בעוון הדור, באומרך – הלוא אשה אינה בערבות? ואיך תהיה נתפסת בעוון הדור? על זה אמר 'צאי לך', שגם היא יצאה מהעולם הזה, 'לך', בעבורך ובסיבת עוונך, שהיינו בעוון הדור, 'בעקבות הצאן', היינו הדרך שגם הצאן הולכים בעקבי הדרך הזה. שאלה הצאן ילדים קטנים אשר לא חטאו, יצאו מהעולם הזה קודם זמנם והם בוודאי אינם בערבות, אפילו הכי המדה היא מאתו יתברך שנתפסים הם בעוון הדור…

אחרי השבעה דיבר בהתלהבות ועורר את הציבור ללמוד תורה ביתר שאת לזכר נשמת הילד הקדוש.

(מילי דנחמתא, עמ' 407-406).


הרב הגאון דוד משה הכהן רבינוביץ הי"ד, "רבי משה'לי", נולד בשנת תרס"ו (1906) לערך לאביו האדמו"ר רבי נתן נחום מקרימילוב. מילדותו ניכר כילד פלא, עילוי גאון, חריף ובקי, מהיר תפיסה, שקדן, בעל זיכרון מופלג ובוער באהבת התורה. בשנת תרפ"ז נשא לאשה את רייזל הי"ד, בתו היחידה של האדמו"ר מראדומסק רבי שלמה חנוך הכהן הי"ד. הוא היה סמוך על שולחן חותנו, שקד על לימודו לילות כימים עשרים שעות ביממה והשקיע בזה את כל כוחותיו. הוא למד הרבה בסדר קודשים, היה בקי עד להפליא בש"ס בבלי וירושלמי, בתוספתא, ספרא, ספרי, מכילתא ובספיר הראשונים והאחרונים. הוא שאף להגיע לאמיתה של תורה והרבה לחדש חידושי תורה מעמיקים בכל מקצועות התורה, המכילים רעיונות מקוריים, נועזים ומפתיעים העולים מתוך צלילה בים התלמוד. הוא היה ראש ישיבת התלמידים והמצוינים "קיבוץ גבוה" בסוסנוביץ ובשנת תרפ"ט הוא מונה לנשיא כל 36 ישיבות "כתר תורה", הוא היה יד ימינו של חותנו הקדוש בהרבצת תורה לאלפי התלמידים ואחד מגודלי מרביצי התורה בדורו. בכל שנה ביקר בכל רשת הישיבות "כתר תורה". לשם עריכת בחינות שנתיות לתלמידים והתווה את דרך לימוד התורה ואת סדר הלימוד לכלל התלמידים ברשת הישיבות. לאחר הבחינות השתתף ב"סעודות מצוה" בכל אחת מהישיבות והשמיע בהם דברי תורה רבים, הבלולים בדברי אגדה וחסידות. הוא העביר בקביעות ובמסירות פעמים בשבוע שיעורי תורה חריפים ב"קיבוץ הגבוה" בישיבה בסוסנוביץ, ואת שיעוריו הכין בכל מרצו באחריות רבה. שיעוריו נודעו בעולם התורה כמעשה אמן בחריפות ובבקיאות נפלאה, המשלבת שיטות ראשונים ואחרונים. גדולי הדור שנשאו ונתנו עמו בהלכה הפליגו בשבחו ודיברו בגדלותו בתורה ובגאונותו בחידושיו הנפלאים, והוא התפרסם כגאון וחריף בכל רחבי פולין. הוא היה אהוב ונערץ על תלמידיו, ואהב אותם, התעניין במצבו של כל אחד מהם והיה מחזקם ומסייע להם בשיחות אישיות. הרב היה איש חסד, ענוותן, נעים הליכות שמעולם לא כעס, ידידותי, בעל מראה הדור ואצילי. בכל יום היה מתפלל בדבקות ובהתלהבות עילאית, בהתרוממות הגוף והנפש. לאחר פטירת רבי מאיר שפירא ראש ישיבת חכמי לובלין, בשנת תרצ"ד, הציעה הנהלת הישיבה לרב דוד משה את משרת ראש ישיבת חכמי לובלין, על אף גילו הצעיר, אך הוא העדיף לדחות הצעה זו מתוך מחויבותו לתלמידי רשת ישיבות "כתר תורה" בכלל ולתלמידי הישיבה בסוסנוביץ בפרט. בשנת תרצ"ז חלה ונפטר בנו יחידו הילד אברהם אלימלך יחזקאל אהרן ז"ל.

על מצבתו של בנו של רבי דוד משה נכתב:

פ"נ הילד שעשועים שלשלת היוחסין אברהם אלימלך יחזקאל אהרן הכהן ז"ל בן הרב הגאון המפורסם חו"ב בנש"ק כשת מוה"ר דוד משה הכהן שליט"א בהרב הגהצה"ק המפורסם כק מרן מזאוויערציע שליט"א וחתנא דבי נשיאה כ"ק מרן הגהצה"ק מראדאמסק בעל הכנסת יחזקאל ובעל החסד לאברהם והתפארת שלמה זצלהה אשר נקטף באבו ושבק לן חיים בשנה השלישית לימי חייו.

אברהם חמדת לבבינו פרחת כשושנה איך נקטפת כרגע.

אלי מלכים וקננו שרים מר על מדת הדין אשר פגע.

יחזקאל בן פזי אשר לגדולות נוצרת והוד והדר לבשת,

אהרן הכהן בהיכל הקודש איך פתאום נחטפת.

על האי שופרא דבלי בארעא קא בכינן. ועינינו זולגות דמעות מאין הפוגות, על אבדן מרגליות יקרה אור יקרות. אין ערוך לו. אותנו עזב לאנחה והוא הלך למנוחה.

נפטר ונטמן ביום כ"ד שבט ו' עש"ק לסדר ואלה המשפטים תרצ"ז לפ"ק. תנצב"ה.

ככל הנראה בעקבות אסון זה הורה האדמו"ר מראדומסק לחתנו להפסיק את ההוצאה לאור של רבים מספרי חידושיו שהיו כבר מוכנים לדפוס, ובהם "ברכת כהן" על מסכת ברכות, "שמחת כהן" על מסכת ביצה, "עבודת כהן" על מסכת יומא, "מנחת כהן" על מסכת מנחות, "תמורת כהן" על מסכת תמורה, "ביכורי כהן" על מסכת ביכורים וספרים רבים נוספים. רוב ספרי הרב דוד משה אבדו בשואה ורק חלק קטן מחידושיו פורסמו בספר "זבחי כהן" על מסכת זבחים ובירחונים תורניים שונים, ובהם סדרת קונטרסי "כתר תורה". בשנת תרצ"ט תיכנן הרב דוד משה לבקר בירושלים את אחותו פריידל ואת גיסו רבי חנוך בורנשטיין, שהיה לימים האדמו"ר מסוכאטשוב. אך הדבר לא עלה בידו בשל פריצתה של מלחמת העולם השנייה. בתקופת המלחמה נכלא הרב עם רבים מאחינו בני ישראל בגיטו ורשה, והמשיך גם שם להתפלפל עם חכמי דורו, ובהם הגאון הרב מנחם זמבה הי"ד. הוא המשיך לשקוד על תורתו ביום ובלילה, לחדש בה חידושים ולהעלות על הכתב חיבורים רבים שהכינם כספרים. הוא כאב את אובדן כתבי חידושיו בשואה וכתב לאחד מתלמידיו "הנני מבקש ממך שתשמור על החידו"ת שנמצאים אצלך מזמן שלמדת בקיבוץ גבוה וגם אבקשך לאסוף חידושים מיתר החברים" והוסיף "וכאשר העולם יחזור לתיקונו אחר החורבן הנורא הזה אוכל להיעזר אי"ה בחידו"ת אלה". במכתב נוסף שכתב לתלמידיו באותם ימים קשים ונוראים בגיטו וראשה כתב ש"מן הראוי שאנ"ש יתאמצו להתאסף וללמוד יחד, ויחזקו איש את אחיו". מערב תשעה באב תש"ב החל הרב דוד משה לעבוד בבית החרושת לנעלים "שולץ", אך כעבור מספר ימים הוא בשבת י"ח באב תש"ב (1942) הוא נהרג על קידוש השם יחד עם חותנו האדמו"ר ועם משפחותיהם, בידי המרצחים הגרמנים הארורים. כבן 36 היה במותו. הי"ד.

הגאון מטשיבין אמר כי "אילו היה הרב דוד משה הי"ד זוכה לחיות עוד, היה בודאי נחשב בין גדולי דורנו". בשנת תשי"ד לוקטו מאמרי הרב דוד משה הי"ד שפורסמו בירחונים התורניים ויצאו לאור בספר "שבחי כהן", ולימים חזרו והדפיסו אותם עם הוספות בספר "ברכת שלמה". חידושי תורה נוספים על כמה מסכתות לוקטו מתוך ירחוני "כתר תורה" ויצאו לאור בשנת תשמ"ט בספר "תורת העולות".

דברי הרב שמואל רייניץ הי"ד בעניין אסונו הפרטי במות בנו, ובעניין אסון הכלל במלחמת העולם הראשונה

הנה כדי לסיים בדבר טוב ואין טוב אלא תורה אמרתי להציג פה דברי אגדה שחנני ה' בפרשת בלק. 'ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו וגו' ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא'. והנה לכאורה קשה מאי ענין 'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא' לכאן, ועיין בכתב סופר על התורה תירץ דקדוק זה בנעימת כדרכו בקודש, ורש"י ז"ל פירש על 'בעת ההיא', לא היה ראוי למלכות וכו'. מה נפקא מינא לן בזה? ונראה לעניות דעתי לפרש זאת בדרך נכון בסיעתא דשמייא. הנה ידוע כבר מה שפירש ה'עשרה למאה' על מאמר הגמרא מסכת גיטין 'היו צריה לראש', כל המיצר לישראל נעשה ראש. לכאורה, היתכן כזאת, לא די שלא יענש, כי אם עוד עולה לגדולה?

אמנם האמת הוא חסד גדול מאתו יתברך שמו, שאם יתרחש צורר היהודים שרצה לעמוד על ישראל והוא אמיץ וחזק הקדוש ברוך הוא עושה אותו לראש. לאדם פשוט יש בחירה בידו וירע חס ושלום לישראל, לא כן שר ומלך, לבו ביד ה' לכל אשר יחפוץ יטנו. כן היה גם בהמן הרשע בהכרח נעשה שר ושני למלך, כי לולא זאת חס ושלום לא יבצר ממנו את אשר זמן לעשות. ופירוש בזה הנ"ל 'ובכן מי לא יראך מלך הגוים', ודי לחכימא.

וידיד נפשי שאר בשרי הרב הגאון דק"ק דערעטשקע שליט"א פירש בזה 'לא הניח איש לעשקם', הקדוש ברוך הוא לא הניח שאיש פשוט יעמוד עליהם לעשקם 'ויוכח (מלשון 'אותה הוכחתה') עליהם מלכים'. ודי לחכימא.

הנה בלק ידוע שהיה קוסם גדול מבלעם ושונא מוחלט לישראל, כמאמר המדרש 'וירא בלק' מה ראה? ראה להביא חס ושלום פרעניות לישראל. ועתה לולי ה' שהיה לנו בקמים עלינו שני רשעים הללו ויתחברו יחדיו זה בקסמו וזה בלשונו כתער מלוטש, וזה וזה גורם חס ושלום לקלל ישראל לאבדם, מה יהיה עמם? על כן הקדוש ברוך הוא בחסדו המסבב לכל הסיבות סיבב ברחמיו שרשע זה נעשה מלך ויאבד הבחירה ממנו!

וזה שאמרה התורה הקדושה  בא וראה חסדו של הקדוש ברוך הוא, 'ובלק בן ציפור מלך למואב בעת ההיא', אף שלא היה ראוי למלך, עם כל זה עשה אותו למלך. ושפיר פירש רש"י שלא היה ראוי, ועם כל זה הקדוש ברוך הוא סיבב שנעשה מלך כדי להודות לה' על חסדו הגדול.

'ועתה לכה ארה לי את העם הזה', לכאורה תיבת 'לי' בלתי מובן. ונראה לעניות דעתי בסיעתא דשמייא כי הנה כל השפע שיש בעולם הוא רק בשביל ישראל, ולולא ישראל אומות העולם יגוועו ברעב, כי אפילו בישראל רובא דרובא נזונים בשביל הצדיקים, כדאיתא בגמרא 'כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני', עיין כתב סופר בפרשת בהעלתך דברים יקרים, ופירוש הקרא 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר' וכו', על אחת כמה וכמה אומות העולם שנזונים רק בשביל ישראל. ודוד המלך עליו השלום אמר 'הללו את ה' כל גוים וכו' כי גבר עלינו חסדו'. ושמעתי לפרש שעל כל גוים החוב להלל לה' אם גבר עלינו חסדו, כי הם מקבלים גם כן השפע מאתנו. (כמדומה לי מהגאון הקדוש בעל 'חתן סופר' זכותו יגן עלינו).

והנה בלק שהיה קוסם וידע מזה איך ראה לשטות זה לקרוא לבלעם לקלל ישראל, מה יעשו אם יופסק השפע מישראל? אמנם זה דרכן שם רשעים לומר 'גל לי גם לך לא יהיה', וכל כך גדולה היתה שנאתו לישראל שלא היה חס אפילו על עצמו, וזה שאמר 'לכה ארה נא לי' – הגם שאני יודע שגם לי יצמח מזה קללה, אבל את העם הזה על כל פנים יגיע חס ושלום קללה גם להם.

אכן ה' בחסדו היפך קללת בלעם לברכה, כן יהפוך ה' קללות וצרות אשר באו על העולם על ידי מלחמה הנוראה לברכה ובמהרה ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה. אמן.

שערי נחמה


הרב שמואל ב"ר נולד לאביו הרב מאיר ולאמו מרת פייגא בסביבות שנת תרכ"ה (1865) ביאנושי (סאטמר, הונגריה). היה תלמיד של סבו הגאון רבי יהושע ברוך רייניץ אב"ד טשעטשעוויטץ. הרב שמואל מונה לאב"ד פרטעוואשאר שבמחוז העוועש משנת תרנ"ד. נשא לאשה את מרת מלכה בת הגאון ר' משה סופר אב"ד טיסאפירעד, שנולדה בשנת 1867. לרב שמואל ורעייתו נולדו עשרה ילדים. בן אחד, יעקב, נפטר בגיל שנה בשנת 1890, ובן נוסף, אליעזר זוסמן נפטר בגיל 17 בשנת 1916. בנם קלמן, שהה בזמן השואה בארץ ישראל, לימים כתב דפי עד על אביו, על אחיותיו לאה, חיה רבקה רוזה לוי.

מחבר הספרים חק המצות – דיני סת"ם ודברי מוסר ביידיש, ערוגת הבשם עם נחלת יעקב, ארזי הלבנון ותולדות משפחת הסופרים (תרע"א), נחלת יעקב (תרע"א), עוללות אפרים (תרע"ד), שערי דמעות (תרע"ה), שערי נחמה (תרע"ו), אוצר נחמד (תרע"ז) וקול ששון ושמחה (תרע"ח). כמו כן פרסים חידושים רבים בכתבי העת 'וילקט יוסף', 'הנשר' ו'תל תלפיות'.

לאחר הכיבוש הגרמני, הוציא הממשל ההונגרי את ההוראה וצווים נגד היהודים ובהם "צו הקמת הגטאות". בעקבותיו פורסם ב 28.04.1944 סגן הממונה על מחוז נוגרד צו בו הורה לסלק את כל היהודים מכל הישובים במחוז ולבודד אותם ב"אזורי מגורים" נפרדים. בחודש מאי גורשו יהודי שלגורין והסביבה לגטו שלגוטרין, בין המגורשים היה גם הרב שמואל רייניץ.  בסוף אותו החודש נחקרו תושבי הגטו בעינויים אכזריים על מנת לגלות חפצי ערך מוסתרים. 16 יהודים מתו במהלך החקירות הללו. ב- 05.06.1944, עם שחר הועברו תושבי הגטו למרכז השילוח באורוות הנטושות של מכרה הפחם, ששרצו בהם עכברושים. באורוות, שהיו מיועדות לכ-60 סוסים, נדחסו כ-2,240 יהודים, בתנאים תת-אנושיים. ב- 13.06.1944 הועלו יהודים על קרונות רכבת שנועדו להובלת בקר ונשלחו לאושוויץ. הרב נספה בשואה בסביבות כ"ט בסיון תש"ד (20.06.1944).

לזכר בנו אליעזר זוסמן – כתב הרב שמואל בספרו "שערי נחמה" את הדברים הבאים:

משמר אליעזר

לזכר עולם יהיו דברים אלו עבור נשמת בני הבחור אליעזר זוסמאן. נפטר ד' טבת תרע"ו.

[נא קוראים נחמדים עשו עמי חסד ואמת שתלמדו לפעמים משניות לעליות נשמתו היקרה]

קורא נעים!

סלח נא לעון עבדך אם אעתיר עליך מלין להשיח בדאגה ועצב מלבי, ואבקשך שאתה אחי היקר פה עמוד עמדי, להשתתף עצמך בצערי, כי המר לי שדי מאוד ולקח מחמד לבבי פרי בטני חטאת נפשי, אלוקים מצא את עון עבדו וגבה בעל חוב ממטיב נכסי, בחור נחמד עלם יפה עינים, אשר היה מיועד לתורה וליראת שמים עודנו באבו נקטף בן שבע עשרה שנים. מעת היה בן ט' שנים תמיד התגורר במקומות אחרים, לשמוע דברי ה' בלימודים ומבלי יכולתי לשלם עבודו דמי מזונות, היה מוכרח לצפות לשלחן של אחרים, אשר הרבה פעמים הוא כמצות ומרורים.

אאדה עד חוג שמים, אתאונן 'מי יתן ראשי מים', החרישו ממנו ואדברה, הצקתני רוחי ולא אוכל אדומה, כיולדה אפעה אשאף ואשומה, מספד אעשה ואקונן בנהימה, אריד בשיחי ואהימה, וקול נהי ארימה, ואעתיק פה מכתב אשר לכבוד גיסי הגאון דק"ק סענדערע ערכתי, ובו מרירות לבבי שפכתי, חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דיברתי בלשוני, היה יראה בעניי ויאמר די לצרותי וגם אעתיק ההספד אשר אמר עליו גיסי היקר שליט"א בעת פטירתו ויהיה זכרון לנשמתו, בגן עדן תהיה מנוחתו ובצרור החיים יצרור ה' נשמתו ויזכנו ה' אותי ואשתי הצדיקת תחיה לגדל בנינו ובנותינו לתורה ולחופה ולמעשים טובים ויבנה במהרה ציון וירושלים אמן.

בעזרת ה' יתברך ב' לסדר 'ויאנחו בני ישראל' רק שלום לפ"ק פ"וו יצוא"ס

שלומים מרובים, מאדון עולמים וחיים ארוכים, בבנים ומזונא רויחא יחדיו נצמדים לגיסי היקר אשר שמו מפארים המהולל ברב התשבחות חריף פפיות, ידיו רב ללו לחדש סברות ועמוקות וכו' וכו' הרב הגאון הצדיק בנש"ק מגזע תרשישים כקש"ת מהו' שמעון סופר יאר פניו אתנו סלה האבדק"ק סענדרא יע"א.

את אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי! אזכרה מצוק אשר קראני, חשך מעלי מעיל הוד וצפר טרף טורף בו הנותן אמרי שפר בני יקירי אליעזר זוסמאן נטע ממשפחת סופר. ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי בחודש טבת ובחלונינו עלה המות, ומשוש לבבינו שבת, ותחת כי בא שבת בא מנוחה, לנו הגיע בו יגון ואנחה, כל ראש לחלי ולכל לבב דוה, כי נר אלוקים נשמת אדם נחמד בו נכבה, בליל שבת קדש פרשת ויגש אליו יהודה אשר הייתי בו נעור כמעט כל הלילה אצל בני נתן אנטשיל בן מלכה, שהיה מוטל רחמנא ליצלן בסכנה, יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא ששלח לו רפואה שלימה, ולאחר סעודת צהרים בשבת קודש רציתי לקיים מעט תענג בשבת שינה, אמנם אהה! גם זה נהפך לי אזי לתודה, כי דלתי עיני עוד לא סוגרה, והנה איש עומד עלי ויעיר אותי מתנומה, ובידי רצפה דילוג רב המבשר לנו בשורה מרה כראש ולענה, בו קוראים אותי לא לספוד לצרה ולבכותה. ואם כי בשבת אין לזעוק על כל צרה, אבל לא היה בנו כח המעצור ועינינו נגרה, ומחמת כי בנינו הנ"ל היה בסכנה לא יכולנו להיות אצל ההלוויה – ויהי בערב, כל מקום שנאמר 'ויהי' אינו אלא צרה, נתרבתה הבכיה, על כי נטלה הכבוד ונשתייר המרה, ואחרי עבור שבעת ימי המשתה, ששיתי בו כוס התרעלה, הבדלתי הבדלה, ואמרתי מקירת לבבי, המבדיל בין קודש לחול, חטאותינו הוא ימחול זרעינו וכספינו כחול ירבה, בסימן טוב ובמזל טוב יחול עלינו ימי השבועה, ונס מאתנו יגון ואנחה, בננו הנחמד נפשו תהיה בצרור החיים צרורה, וינוח במנוחה נכונה, ויהיה למליץ יושר לנו ולכל המשפחה אמן סלה.

גיסי היקר! במה אקדם לכם ואיך אוכל ליתן לכם די תודה, שבח ותהלה, על החסד שעשיתם עם בני עליו השלום! מה אשיב לכם על כל תגמוליכם שגמלתם אם בנינו? ואם בעוונותינו הרבים כל הקורבנות בטלו ולא ועלו טרחכם ותפלתכם ביום עברה וזעם וצרה, אבל קרבן תורה לא בטלה, אתה גיסי היקר בעצמך הייתה אצל בני להבדיל בין חיים לחיים שומר מה מלילה, להשגיח עליו בעין פקיחה, ואנו חייבים להודות לך ולזוגתך הצנועה מ' אסתר בת אבי חיל חותני הגאון הגדול יאר פניו אתנו סלה, יודע אני כי לא מצדכם היתה המניעה, שיעלה לבני עליו השלום ארוכה, אבל אשמים אנחנו בזו הצרה, עוונותינו המרובים גרמו שנלקה שלא בעונתו החמה. אמנם הורו לנו חכמינו ז"ל שחייב אדם לברך ה' גם על הרע, מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואה, ואתם תשאו מאת ה' ברכה, והצער שסבלתם יהיה לכם לכפרה, לבל יעבור בכם מקרה רעה ותזכו לראות נחת מזרעיכם ומצאצאי צאצאיכם, עד כי יבוא שילה וגם לאנשי ק"ק סענדר קהלה נאה וחסודה אני נותן תודה, שכולם בטלו ממלאכתם לגמול חסד לנפש יקרה, ונתנו לו במקום מכובד מקום קבורה, וכבוד עשו לו במיתתו, ועמדו על מטתו. ה' ישמור אותם מכל צרה וצוקה במקומכם יהיה רק ששון ושמחה.

נאם גיסך הטובל בדמע קולמוסו, מצפה לרחמי ה' ולישועתו.

הק' שמואל רייניטץ בלאאההר"ם זצ"ל, חופק"ק פעטערוואשאר יע"א.

(הערה: בספר "חכמי הונגריה והספרות התורנית בה, עמ' 440, כתב שהרב כנראה נפטר לאחר מלחמת העולם הראשונה).

הספד על אלפי חיילים יהודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ולא הובאו לקבר ישראל / הרב דוד רייז הי”ד

לזכר חללי מלחמת העולם הראשונה שלא נודע מקום קבורתם

בפקודת המלוכה הגבוהה והנישאה, התאספנו לשאת אזכרה לאלפי רבבה, אנשי צבא שנפלו בשדה המלחמה. שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, איך היה לשמה כרגע ספו תמו בן בלהות. בנים יקרים עולפו בראש כל חוצות, יונקים מדוקרים מאשפתות וחיצים, היו דומן לאדמה. מושלכים כנבלי וחרסי שדה, היו מאכל לעוף השמים וחיתו שדי, נחלים שטפו ופרצו מדמים הנגרים כמשק גבים, ועליהם יסובב מאמר ירמיה הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. הכונה העטופה במאמר כי מי שמת על מטתו במקום מכיריו ויודעיו כדרך כל הארץ אין הרגש בכי וקינה ומספד תמרורים מתעורר להדאיב לב הנשארים כמי שמת בארץ נוד ואין איש יודע ערכו ותפארתו ונאבד זכרו. כי כל האנשים יתנו לו יקר וכבוד האחרון במידה מדודה ושקולה לפי מהללו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. יוסיפו לבכות בכיה רבה תאניה ואניה על ההולך לארץ נכריה ושמו וערכו ותהילתו לא נודע שמה ולא ישוב עוד ארץ מולדתו ויהיה שמה לחרפות ולדראון, איך נדמנו ונשכח מלבינו אסון הנורא סואן ברעש מלחמה ארורה, משנת תרע”ד הארץ וכל יושביו, נדדו וברחו ועזבו כל חילם ורכושם והיו לשמה וביזה. אמנם לכל יש תמורה, אך לאלפי אלפים רבבות נפשות האובדות בזעם ודם שוטף אין חליפות למו, הם הלכו לאבדון ואת נשיהם ועולליהם וכל צאצאיהם עזבו לאנחה יגון ותוגה מאין הפוגות. וישאלו להם עטופים ברעב, ערומים ויחפים, אגלי דמעות כנחל שוטף ירבו על חסרון לא יוכל להימנות מכיליון חרוץ בשצף קצף בעת חרי אף הגדול הזה. וחוב גדול מתחולל ומוטל עלינו להרים קול בבכי על אבוד אלפי אלפים נפשות יקרות תלמידי חכמים וחסידים ואנשי מעשה שלא יהיה עוד זכר למו.

בשבת דף ק”ה ב’ אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ןמניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך. והנה הדקדוק מבואר ספירה זו מה טיבה ואיזו פעולה נמשכת מהספירה ההיא, וגם עניין ההנחה בבית גנזיו. והמהרש”א ז”ל בחידושי אגדות ביאר דההנחה בבית גנזיו היינו באוצר של יראת שמים, וכדאמרינן אין לו להקב”ה באוצרו אלא יראת שמים, וכדכתיב יראת ה’ היא אוצרו, יעויין שם. אלא יש להבין מה טואבינו ע”ה שהיה לבבו שלם בעבודתו ב של הורדת דמעות להחשב בכלל אוצר יראת שמים. וכבר נתעורר כזה האפיקי יהודה ז”ל בדרוש נחל דמעה. ויתכן לומר בביאור המאמר על פי דברי העקידה ז”ל פרשת בראשית שנתעורר דהלא הקב”ה רואה ויודע כל הדורות, וידע שדור המבול ודור הפלגה עתידין להשחית את דרכם ולחטוא ולמה ברא אותם להשחיתם מן הארץ אחרי כן, וביאר שם להסיר תלונת הרגש זה, דהלא שלימות האנושי הוא קשה מאוד אצל האדם הקרוץ מחומר ואי אפשר לו לבוא לידי שלמות זולת אחרי רואו הדורות הראשונים שחיו לפניו, ובמה טעו כל אחד בטעות שלו ודעתו הכוזבת, ורואה את אשר נעשה להם בגמולם, בהשכלה ההיא ילך לאור דרך החיים, וזה האיר נתיב היושר לאברהם אבינו עליו השלום שהיה לבבו שלם בעבודת השם אחרי רואו דורות שלפניו במה שטעו והושב גמולם בראשם ומשפטם החרוץ להם. והדמיון להשתלן הנוטע אילן ונוטע ומרכיב גרעין באדמה ונצמח ממנו אילן שאיננו נאה ופירותיו אינם יפים וכורת ענף מהאילן ומרכיבו ומבריכו, וגם עוד לא יפיק רצונו מהרכבה ההיא עד אשר ימצא ההרכה הנכונה שישבע רצון ממנה. והלא השתלן ידע מקודם כי הנטיעה הראשונה היא איננה עוד הנכונה והישרה ולא תצלח לעשות פרי טוב למאכל ותאווה לעינים, בכל זאת לא ימנע מיגיע כפיו בהנטיעות הראשונות למען ימצא תכלית המאושר לבסוף. כן לא נמנע הקב”ה לברוא הפחותים ההם מפני הפעולה הנכונה והטובה שעתידה מאפשרים לצאת מהפחותים ההם. יעוין שם, שזה תוכן כוונתו שם. זאת תורת העולה, מדבריו כי לתועלת השגת השלימות שיקנה האדם טוב לו שיראה ויביט ויבין מה שהגיע למי שהיה לפניו כשפנה לבבו מדרך הישר.

והנה ענין ההספד שהפליגו חז”ל שם בשבת דף ק”ה ב’ עד שאמרו כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו. ויתכן להבין על פי מה שכתב החובת הלבבות ז”ל בשער חשבון הנפש אופן הט”ז, כי כאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו לעולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקוותם חזקה לחברת זה העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיתחייב האחרו יותר מחבריו וזולתו, יקצר בתוחלתו ויוחיל לאחריתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים, מי שקד המוות לפניו תיקן את עצמו. ואמר החכם, לב חכמים בבית אבל, ואמר, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לב, רוצה לומר בחי, כלומר המבין ומכיר ואומר לאדם הבל דמה. וזה תורף דבריו. וזה תכלית ההספד שעל ידי הרגש ההספד יעורר לבהו לחשוב חשבון נפשו פן גם הוא נקרא להשיב פיקדונו וכשאדם מעורר עצמו ובלבבו יבין תכלית זה ומספיד את החכם ויר(גי)ש בהרגש זה, אז טוב ויפה לו להישאר בין החיים, לעשות חיל וחוסן בקניין השלימות, שזה תכלית ועיקר שורש החיות לאדם על פני האדמה. לא כן מי שלבבו רחוק מהרגש, זה אדם להבל דמה וראוי הוא לקברו בחייו, לפי שאין פחד המוות נגד עיניו להחזירו למוטב להפיג אחריתו, כי זה כל האדם ותכלית בריאתו.

(מתוך זכור לדוד, תחילת "הספד שאמרתי בבית הכנסת הגדול על אלפי אנשי צבא שנהרגו ואין זכר למו")


הרב דוד רייז נולד בשנת תר"ל לאביו ר' יהושע, שהיה סוחר בברודשין (בוהורודצ'אני), שהיה מיוחס למשפחת רבנים.  הרב היה תלמידו המובהק של הרב שרגא פייבל שרייער, רבה של ברודשין, ונסמך להוראה מהגאון הרב יצחק שמעלקיס בעל שו"ת בית יצחק. הרב דוד היה חסיד צ'ורטקוב, שהיה רב בקניהניטש, ואחר כך בסאהל, ומתחילת תרע"ב היה אב"ד בקולומיאה, וניהל בביתו ישיבה למספר מועט של תלמידים. היה אהוב על הבריות בנועם הליכותיו והיותו חריף ובקי בכל מקצועות התורה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגרויסוורדיין. בשנת תרצ"ג יצא לאור ספרו שושנים לדוד – בדבר הלכה באורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ"ו יצא לאור ספרו זכור לדוד – הכולל שלשה עשר דרושים ובהם שני פלפולים, וכן שנים עשר הספדים. בין דרשות נמצאות גם הדרשות הבאות: דרוש לסיום הש"ס, דרוש התעוררות רחמים להניא עצת המפריעים הקמים במדינת רוסיא הסוביטית להעביר את ישראל מדת אמת ודרוש התעוררת בעת גבר האויב הערבי לקחת את הכותל המערבי בירושלים. בין ההספדים שכתב ישנם גם הספרדים על האדמו"רים מטשארטקוב (בתרס"ד ובתרצ"ג ), מבאיאן, מרימינוב, מבעלז ומוויזניצע, הספד על החפץ חיים, דרוש להספד ותמרורים אל הרג ואבדן אחינו למאות אלפים ורבבות נפשות ישראל במדינת רוסיא, באוקראינה ובשאר מחוזות, ומספד רב ואבל גדול לקול השמועה הרעה, הרוג ואבד מיתר הפליטה, מרעש המלחמה הארורה עת גבר אויב בלבוב המעטירה. הרב דוד רייז נספה בשואה בשנת תש"א. הי"ד.

בן אחיינו, היה השר ד"ר יוסף בורג.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הפולנים מהאזור, נכנסו לעיירה ברודשין איכרים אוקראינים חמושים בגרזנים, ואיימו לפגוע ביהודי המקום. כעבור מספר ימים נכנסו לעיירה הסובייטים, וישבו בה עד לכניסת הגרמנים למקום ביוני 1941. בספטמבר 1942 חוסל היישוב היהודי בעיירה, שמנה באותה עת כ-900 איש. יהודי העיירה גורשו לסטניסלבוב, וגורלם היה זהה לגורל יתר יהודי המקום.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ד עמ' 914-916, Wikiwand.

ראה: רבני העיירות ברודשין וסאהל בגליציה , מאת מאיר וונדר, בתוך קובץ הציונות הדתית ג (תשס"א) עמ' 368-374.

הספד על ה"חפץ חיים" – חלק ב / מאת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

ובזה היה החפץ חיים גדול מכל אדם. כל המעלות שאמרנו היו בו. היה שונא בצע בתכלית, שבזה היה נקי מכל הנגיעות שבזה. השכל ישר והחכמה ברורה והיה ירא ה' בתכלית. ואיש כזה כשיועץ למי עצה, העצה יצאה מדעת ברורה, ואז העצה מוכרחת להיות נתקיים כמו שאמר. ועוד ראו ממנו, כי כאשר היה מי מדבר אתו, ענה אל המחשבות שחשבו לשאול אותו. מה זה, אין לנו השגה ברוח הקודש, אבל בזה אנו יכולים לבאר את זה, כי הבית יוסף מחבר השלחן ערוך שאל את המלאך, מפני מה כשחולם למי בשינה איזה דבר נורא, רואה את הדבר באופן שאם היה הדבר בהקיץ, אין אדם יוכל לשאת את זה. ענה אותו, כי הנה יש באדם ב' חלקים, גוף ונפש. הנפש זהו הדעת. הנפש מרגיש. הגוף הוא בשר גידים ועצמות. הגוף אינו כי אם לבוש הנפש. כמאמר הכתוב עור ובשר תלבישני וכו', הגוף גודר את חושי הנפש. והוא חוצץ להרגיש את הדבר כמו שהוא באמת. תינוק במעי אמו רואה מראש העולם ועד סופו. נפש בלי גוף מכל שכן, וזהו חלום, כי השינה אחד מששים במיתה, ואז הוא מרגיש ביותר. כי הגוף נפשט מהנפש, והגוף אינו גודר את חושי הנפש. כמו שאם נגע יד חסרת עור לתנור חם, נרגש יותר חום מאשר עם העור, יען כי מה שיותר מכוסים הגוף אזי חוצץ יותר להרגיש הדבר כמו שהוא באמת. הרבינו יונה אומר, אדם הראשון שר על בעלי החיים. הגוף הוא בעל חי, הנפש מלאך. והנפש צריך להיות שר על הגוף, שהוא הבעל חי, כמו שאמר החפץ חיים זצ"ל. האדם צריך להרגיש בעצמו כמו שהוא רוכב על סוס פרא, שצריך להחזיק בכל העת בהרסן, שאם לאו אזי הוא בסכנה, והאדם אשר הוא שר על הגוף, אז הגוף גם כן כמו נפש, וגופו אינו חוצץ להרגיש האמת. גוף של החפץ חיים במעשים שלו, עלה למדרגת נפש, ובשביל זה גופו לא היה חוצץ את הנפש, והנפש כשהוא לעצמו הווה מלאך.

בעיני ראיתי כי כאשר באו אליו כמה אנשים היה יודע בעצמו את היחסות שבין איש לחבירו.

החפץ חיים היה מפורסם בכל הארץ. ויש גם כן, להבדיל, רשעים שמפורסמים בכל הארץ. מה בין פרסום של החפץ חיים לפרסום שלהם? אצל הרשעים כל מה שמקורבים להם רואים יותר שהם אנשי הבל. אבל החפץ חיים כל מה שהיו מקורבים לו, ראו ממנו יותר גדולות. החפץ חיים נשמע באמריקה, אבל בפולין ידעו אותו יותר מבחוץ למדינה, ובווילנא ידעו ממנו עוד יותר, מבכל מדינת פולין. בראדין ידעו ממנו עוד יותר גדולות מבווילנא. בישיבת ראדין ידעו ממנו יותר מבעלי הבתים העיר, בני ביתו עוד יותר מהישיבה, ועוד יותר בביתו מי שהיה אצלו יותר מקורב ידע ממנו יותר גדולות, מי שהיה אצלו בחדר אחד, ידע ממנו עוד יותר ויותר.

החפץ חיים אמר מאמר פלא. איתא בגמרא סנהדרין (דף צט) כתיב אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה אם לעמל מלאכה, כשהוא אומר, כי אכף עליו פיהו, הוי אומר לעמל פה. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה, אם לעמל שיחה כשהוא אומר, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, הוי אומר לעמל תורה. ולכאורה מוקשה כל המאמר, דמאי סלקא דעתך דנברא לעמל מלאכה, לא יברא ולא יצטרך לעשות מלאכה להחיות עצמו. וכן מאי סלקא דעתך שלעמל שיחה נברא. אבל באמת כל המאמר נכון מאד. מתחילה אמר, דאדם נברא כדי שיעמול עצמו לכבוד ה', ואחר כך אומר איני יודע אם בפה יעמול לכבוד ה', או במלאכה, פירוש מלאכת מצוה, והביא ראיה דנברא כדי שיעמול בפה. ואחר כך אמר, איני יודע אם בפה בתורה או בסתם שיחה של מצוה, והביא ראיה דהעיקר נברא כדי שיעמול בתורה. רק זהו ממילא כיון שהוא פה בעולם המעשה, מוכרח לקיים מה שלמד, אבל תכלית בריאת האדם הוא רק בשביל שיעמול בתורה.

פעם אחת ישבתי עמו בביתו ובאה אשה מברנוביץ והציעה לפניו פתקא ורשום עליו חמשה עשר שמות מבני משפחתה, ובקשה שיברך אותם. אמר החפץ חיים שאין לו רשות על זה. ואחר כך כעבור רגעים אחדים, אמר שתכתוב אצל כל שם מה משאלות לבו על מה שיברך אותו. יכולים אנו לראות מזה שהיה לו רוח הקודש. כי מתחילה אמר שלא נתנו לו רשות על זה, ואחר כך אמר שיברך אותם לכל אחד על מה משאלות לבו, כי מסתמא ודאי הרשו לו אחר כך מן השמים.

למרות זה שהיה עניו מאד, שאין אנו צריכים לראיות על זה, מכל מקום ידע בעצמו את גדלותו. וזה מראה לנו זאת המעשה. פעם אחת היה לו לכתוב "קול קורא" לטובת "ועד הישיבות" והרשה את המזכיר שלו שיכתוב את ה"קול קורא" ואמר שיכתוב בו שמי שאין מחזיק את התורה אין לו חלק לעולם הבא. והמזכיר כתב את כל זאת, ואחר כך אמר החפץ חיים שימחוק את זה, כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים, כדאיתא בסנהדרין (דף קד) בקשו למנות את שלמה המלך בהדי אותם שאין להם חלק לעולם הבא, בא דיוקנו של אביו ונשטחה לפניהם ולא השגיחו עליו, באה אש מן השמים ולחכה אש בספסליהם, ולא השגיחו עליה, יצאה בת קול ואמרה להם חזית איש מהיר במלאכתו וכו' בל יתיצב לפני חשוכים, פירוש בגיהנום וכו'. ולכאורה מאי איכפת לן אם ימנו אותו, הלא בשמים יודעים אם יש לו חלק לעולם הבא אם אין לו. ורואים אנו מזה כי כמו שפוסקים פה בעולם כך דנין בשמים. ולכך החפץ חיים זצ"ל ידע שישגיחו על הפסק שלו, ולכך אמר ימחוק את זה.

הנה יש ב' חלקים בגמרא. הלכה ואגדה. ולכאורה אנו נאמר שהלכה קשה מאגדה. אבל האמת אינו כן. האגדה קשה מההלכה. כי מהלכה יכול כל אחד להוציא את פסק ההלכה. אבל מאגדה קשה להוציא את פסק ההלכה. החפץ חיים הוציא מאגדה את ההלכה, כמו שרואים אנו מספריו הקדושים. מי שיודע פרק אחד ממסכתא על בוריו הוא איש נעלה, וכל שכן מסכתא, ומכל שכן סדר, וכל שכן כל הש"ס. החפץ חיים היה בקי בכל חדרי התורה שבכתב ובעל פה.

שאלתי את החפץ חיים הנה יש תקופות שונות, תקופת תנאים, אמוראים, רבנן, סבוראי, גאונים, ראשונים וכו'. בשלמא תנאים, אמוראים, יודעים אנו מהגמרא, אבל מנין אנו יודעים למדוד שעד כאן היתה תקופת גאונים, ועד כאן תקופת ראשונים וכו'. ענה אותי שכל אחד יכול לראות את זה, שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת, שמהלך הדורות הולך בהדרגה, ממדרגה למדרגה, ונתמעט גדלותם מדור אל דור. ופעם שמדור העבר לדור הבא יש חילוק גדול שאינו לפי מיעוט מהלך הדורות, ויודעים שעד כאן נגמרה תקופה והתחילה תקופה אחרת. והאחרון שבתקופה הוא גדול מכל התקופה, כמו רב האי גאון היה האחרון שבתקופת הגאונים, והיה גדול מכולם. כמו שהרב רבי עקיבא איגר, בהספדו על הגר"א מווילנא, אמר מובטחני שעמו נגמרה תקופה, שהוא היה גדול מכמה דורות לפניו ואחריו נתמעט הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות. ועוד אמר לי החפץ חיים זצ"ל, שמיעוט מהלך הדורות בימינו הולך במהירות יותר כמו בדורות הקודמים, שבימינו מהלך עשרים שנה כמו מאתים שנה בדורות הקדמונים.

על החפץ חיים זצ"ל יכולים אנו לומר שעמו ודאי נגמרה תקופה, כי אחריו נתמעט גדלות הדור לא לפי מיעוט מהלך הדורות והוא היה הגדול שבתקופתו.

ואוי ואבוי לנו שנאבד מאתנו הנר הגדול הזה שהגינו לנו מן השמים בזכותו, נאבד מאתנו אב ובעל יועץ שאין לנו אחר במקומו. יהי זכרו ברוך.

(מתוך הספדו של הרב אלחנן בונם וסרמן הי"ד על ה"חפץ חיים")

הספד על ה"חפץ חיים" – חלק א / הרב אלחנן וסרמן הי"ד

תמונת הרב אלחנן וסרמן הי"ד

כל אחד לומד חומש, נער, אדם גדול, גם המלאכים לומדים את החומש. וכמובן כל אחד יודע מהחומש לפי השגתו. להבין כל סודות החומש בכל רמזיו אי אפשר, כי התורה ניתנה מפי הגבורה, כמאמר הכתוב, הוא הבין דרכו. בעל ה"חפץ חיים" כל אחד יודע ממנו אודות מה, כל אחד לפי מדרגתו. לידע אותו בכל דרכיו אי אפשר, כי לזה צריכים להיות כמותו, וכזה אין. אבל דבר מה יכולים אנו לספר ממנו, כי גם מי שלמד דבר מה בחומש יודע יותר ממי שלא למד כלום.

הרמב"ם בהלכות תשובה פרק ה' הלכה ב' כותב בזה הלשון, כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו עליו השלום. ולכאורה קשה הא כתיב בתורה לא קם בישראל כמשה וכו'. וצריך לומר, שהכוונה כך היא, משה עבד ה', בכל מעשיו היה עבד ה', מה שקנה עבד קנה רבו ידו כיד רבו, בכל חושיו היה עבד ה'. כל מעשיו לשם שמים. אינו אוכל כי אם לכבודו, אינו ישן כי אם לכבודו, אינו מטייל כי אם לכבודו וכו'. במצווה יש ב' חלקים, גוף המצווה והכשר מצווה, למשל סוכה, גוף המצווה הוא לישב בסוכה, לעשות הסוכה הוא הכשר מצווה. ואיתא בגמרא, כי גם העוסק במלאכת הסוכה פטור מן המצווה, כשם שאמרינן בעלמא העוסק במצווה פטור מן המצוה, כי מפני שאם עשית הסוכה הוא לשם לקיים המצווה של ישיבת הסוכה, אזי גם עשית הסוכה מצווה. וכן בתפילין ובכל דבר כך, אם הוא עושה את הדבר לכבוד שמים הווה זה כעין מצוה. ואיתא, כי כל חושיו וכישרונותיו ושכלו של אדם קצובין לו לאדם מן השמים. כמו שאמר פעם אחת ה"חפץ חיים" זצ"ל, מה זה שאדם משתזם (ווערט פאראליזירט) כי כבר צעד את כל צעדיו שקצבו לו מן השמים, כמאמר הכתוב מה' מצעדי כוננו. ואם הוא מבלה את כל חושיו וכישרונותיו שקצבו לו, לכבוד ה', אזי הוא עבד ה' בתכלית. וזהו כוונת הרמב"ם, כי כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבינו כמו שמשה רבינו עליו השלום היה מבלה את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה' כך כל אדם יכול לבלות את כל חושיו וכישרונותיו לעבודת ה', כמאמר חז"ל כל מעשיך יהיו לשם שמים. וכמובן לפי מדרגתו, כי אין לשום אדם החושים והכישרונות והשכל כמו של משה רבנו עליו השלום. על ה"חפץ חיים" זצ"ל יכולים אנו לומר שהיה כמשה רבינו. לפי מדרגתו, שלא נתן אפילו רגע לבטלה, כל מעשיו היו לשם שמים, כל מחשבותיו כל דבור ודבור לשם שמים.

וצריכים אנו להבין במה כוחו כל כך גדל, כי כל אשר למד היה לשם לקיים, כמו שהוא בעצמו ספר, כי כאשר היה כבן ד' שנים, היה מצחק פעם אחת עם חבריו בשוק, והפכו סל מלא תפוחים, אצל אשה אחת שמכרה תפוחים בשוק, ולקחו כל אחד תפוחים ואחר כך בלמדו אצל רוב בפעם הראשונה בחומש, שכתוב שם לא תגנב, לא תגזל, והשיב את הגזלה אשר גזל, נזכר המעשה עם התפוחים, שלקח אצל האשה ההיא, והתחיל לחשוב תחבולות בלבו איך לקיים את המצווה של והשיב את הגזלה אשר גזל, והיות אשר הוריו היו עניים, והוא היה אז כבן ו' שנים. היה הדבר קשה להשיג אצלו, אבל לא רפה ידו ובקש בבקשה גדולה להוריו שיתנו לו כמה אגורות, ועלה בידו שנתנו לו, והלך לשוק וקנה אצל האשה ההיא בעד האגורות תפוחים והשליך את התפוחים לתוך הסל, וירץ לדרכו. יכולים אנו לראות מזה, כי מדי למדו התחלת למודו היה בדעתו ללמוד על מנת לקיים.

רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זצ"לאמרינן בתפילת ראש השנה ויעשו כולם אגודה כו' כמו שידענו. אמר ר' חיים מוואלאזין יש ב' חלקים, ידיעה, ומעשה. הידיעה יתירה על המעשה, כי אין עושים כמה שיודעים. והוא כוונת התפילה ויעשו וכו' לעשות וכו' כמו שידענו וידעת היום והשבות אל לבבך, שצריכה התשובה להיות באופן הידיעה. וזה כלל בתוכו ה"חפץ חיים" זצ"ל, שמעשיו היו באופן ידיעותיו, מי שידע אותו יודע כי לא רצה ליתן עצות, כי לא רצה ליקח עליו האחריות בעד העצה. אבל כאשר יעץ למי העצה מוכרחת להיות נתקיים, כמו שאמר, אם עשו כמו שאמר לעשות. ואם לא עשו כמו שאמר לעשות, היה לא טוב בעד המתיעץ, כמאמר חז"ל באבות פרק ו משנה א, הלומד תורה לשמה נהנין ממנו עצה ותושיה.

ועוד אנו יכולים לומר, כי זה בדרך הטבע. כתיב ראשית חכמה יראת ה' (תהלים ק"א), ולכאורה מה שייכות חכמה ליראה. ואיתא כי הדיין צריך להיות חכם להבין דבר לאמתו, ואסור להיות נוגע בדבר. ואם הוא נוגע בדבר, ואפילו הוא חכם כשלמה, פסול להדין, כי השחד יעור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים. ועוד צריך דעת תורה וצריך להיות שונא בצע. ולכאורה הא כתיב בתורה לא תקח שחד ותו לא, ואם כן לא יקח שחד, ומה אם כך אם הוא אוהב בצע. אבל האמת אם הוא אוהב בצע, אזי הוא בכל דבר נוגע… אם הוא נוגע אזי אין השכל ישר. וממילא אם הוא בא לדון, אפילו בדבר שאינו נוגע בו, הווה השכל כבר מעוקם מקודם זה. ועוד, השכל צריך ליסוד, ודעת תורה הווה יסוד לכוון אל נכון. דעת תורה צריך לסייעתא דשמיא, כמו שאמר הר' חיים מוואלאזין. הנה חז"ל אמרו באבות, יגעת מצאת, ואם כן אם הוא יגע בתורה אין זה מציאה, כי מציאה באה בהיסח הדעת. ואמר הנ"ל שליגיעה בתורה צריכים עוד למציאה. וזה מזמינים לו מן השמים אם הוא יגע בתורה. אבל לזה צריכים עוד להיות ירא שמים. וזה שאמר, ראשית חכמה יראת ה'. איתא כאשר בא אברהם אבינו לפלישתים, היה ירא, והרגוני, שאל אותו אבימלך, הלא אתה יודע, כי מדינתנו הכי גדולה, והכי קולטורלי, מכל המדינות, אתה חושב שאנחנו נעשה תעתועים כאלה. ענה אותו אברהם, אמת הדבר שאמרת אבל רק אין יראת ה' במקום הזה והרגוני. כל הדברים יש בכם רק יראת ה' אין, ומותר האדם מן הבהמה הוא רק ביראת ה', ובזה הוא יכול לגדור את מדת הבהמיות שבו, ואז יכולים להיות נקי מנגיעות, שבזה השכל והדעת ברורים ובלתי זה הדעת מעוקם.

להמשך ההספד – לחץ כאן.

(הספד על ה"חפץ חיים", שהודפס בידי תלמידי ישיבת ברנוביץ, נשמר בידי הרב דוד גרינוולד ופורסם בקובץ מוריה, כסלו תשס"ד. ה"חפץ חיים" נפטר בכ"ד באלול תרצ"ג 1933)


בספר אנשי שם נכתב על רבי אלחנן בונם וסרמן (כפי שמופיע כאן עם עריכה קטנה):

רבי אלחנן בונם וסרמן נולד בשנת תרל"ו [1876] בעיר בירז שבליטא. למד בישיבת טעלז אצל הגאונים רבי אליעזר גורדון זצ"ל ורבי שמעון שקאפ זצ"ל. עודנו בישיבה הפליא את רבותיו בכשרונותיו, וכח חידושו בעמקנות יוצא מן הכלל. היה מפורסם בכל עולם הלמדנים. מלבד ישיבה הנ"ל שאב כמו כן איזה זמן מתורתו של מרן הגאון רבי חיים הלוי סולובייציק זצ"ל. הגאון רבי מאיר אטלס זצ"ל הגאב"ד דסלאנט בחר בו לחתנו, ובבית חותנו הנ"ל ישב על התורה בהתמדה רבה והשתלם בכל המובנים.

בשנת תרס"ג [1903] נתמנה לר"מ בעיר אמטשיסלוב. וכאן נתגלו כישרונותיו בהדרכת תלמידים והשפעתו הגדולה בחינוכם. צדקתו גרמה שעזב את אמטשיסלוב, בדאגתו שאולי גרם חלישות דעת להרב דאמטשיסלוב, ואחרי שנתיים שב לבית חותנו.

בשנת תרס"ז [1907] למד בראדין אצל מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל בכולל שנוסד אז ללימוד סדר קדשים. שלוש שנים למד בראדין, ואהבה רבה נוצרה בין החפץ חיים ובינו, אשר נמשכה במשך כל ימי חייהם.

בשנת תר"ע [1910] נתמנה לר"מ בעיר בריסק והרביץ תורה בה עד תרע"ד [1914] עת פרוץ מלחמת עולם א׳, ואז בא כפליט לראדין. בהתקרב הצבא הגרמני לראדין נדד עם החפץ חיים וישיבתו מראדין לסמילוביץ פלך מינסק, ועל פי דרישת רבו נשאר עם חלק מהתלמידים בסמילוביץ, אחרי שהחפץ חיים וישיבתו עזבו את סמילוביץ. עד שנת תרפ"א [1921] היה הר"מ והחזיק את הישיבה בסמילוביץ למרות קשיים נוראים, רעב ומחלות וחוסר כל. אנשים שהיו פליטים בסמילוביץ בזמן ההוא, יודעים לספר מהסבל הנורא של הישיבה בסמילוביץ. פעמים רבות לא היה בבית הר"ם הגאון רבי אלחנן בונם זצ"ל אפילו מזון סעודה אחת, אבל הוא לא התאונן. אדרבה, התעמק עוד יותר בתורה, ורגיל היה בימים ההם לבלות בבית המדרש בתורה ביחד עם ידידו הגאון רבי שלמה היימאן זצ׳׳ל (שנתמנה אח"כ לר׳׳מ ישיבה תורה ודעת) שעות ארוכות אחרי תפלת שחרית, ופעמים גם עד הערב.

בשנת תרפ׳׳א [1921] יצא מרוסיה והתישב בברנוביץ ויסד בה את ישיבתו "אוהל תורה" ונהרו אליו תלמידים רבים מכל הארצות. גאונותו וצדקתו עשאוהו לאחד מקרבנטי היהדות, וגם מחוץ למסגרת ישיבתו לקח חלק פעיל בכל עניני הכלל. מפעם לפעם יצא במאמרים בעיתונות, חוצבים להבות אש תורה ודת. ודבריו זכו להתעניינות יוצאת מן הכלל והיו ערוכים בטוב טעם ושכל וסגנונו היה נפלא. היה ממנהיגי אגודת ישראל הכי גדולים. השתתף בכנסיות הגדולות והשמיע דעת תורה בכל הבעיות של האגודה והיהדות. שלט בכמה שפות והיה לו יד במדע והשכלה וידיעותיו הללו שהעלים ולא השתמש בהן, הוסיפו חן והדר למדברותיו.

בשנת תרצ׳׳ח [1938] הוכרח לבא לארה"ב להציל את מצבה הכלכלי של ישיבתו. גם שם לא משך ידו מדרכו בקדש לקנא קנאת ד׳ בלי ויתורים. לא התחשב עם דעת אלה שיעצו שינוים קלים לטובת הצלחת מפעלו, לא הסכים להסתיר שיטתו הקנאית עבור כל מנהג ישראל, וכן הגיד באופן פומבי עמדתו בכל שאלות היהדות. רבים חשבו שהגאון ר׳ אלחנן זצ"ל לא יצליח במפעלו באמריקה, אחרי שסרב לכל העצות טובות, ולא רצה להחניף לאלה שהכח בידם לעשות, הרחוקים מרוח ישראל סבא. גאונותו וצדקתו נצחו, כי כל תהלוכותיו היה מכלכל בתורה ולקדש שם שמים ומפעלו הצליח מאד. בחיותו שם נראו כבר ענני החושך על שמי ארצות אירופה, וחיו בפחד גדול ודאגה מאיומי המשטר ההיטלראי ימ"ש בגרמניה. הגאון רבי אלחנן כתב אז והדפיס שם את חוברתו המפורסמת "עקבתא דמשיחא", המוקדשת לשאלות בזמן ההוא. בספרו זה יצא בתוכחת מגולה והתריע על המצב על הסכנה הצפויה. הוא חזה את כל העתיד לבא, את כל המלחמה הנוראה וכבוש הארצות, והתחנן והזהיר שהפתרון היחיד תשובה שלמה. לדאבוננו כל דבריו נתקיימו במילואם. וגם הוא בעצמו נפל בידי הזדים המרצחים.

בשנת תרצ"ח [1938] שב לישיבתו בברונוביץ, ואחרי חדשים אחדים נכבשה כל פולין וכל ההשתדלויות להצילו לא הועילו. נתפס בידי הרשעים ונהרג על קידוש השם — הי"ד.

ובאתר דעת מובא:

בפרוץ המלחמה השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלש מאות תלמידים. כבר בתחילת המלחמה נפגעה העיר ברנוביץ קשות, כאשר הגרמנים הפציצו אותה מן האוויר. עם חורבן הקהילה היהדות עלה גם הכורת על ישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ. התלמידים הצעירים חזרו לרוב לביתם. המבוגרים, בחלקם התפזרו למקומות שונים. חלק לא גדול ניצל והגיע למקום מבטחים.

ר’ אלחנן ור’ ישראל יעקב יחד עם קבוצת בחורים הגיעו אחרי תלאות רבות לליטא, לעיר קובנה, בתקווה למצוא משם דרך להגר לארץ חופשית, אבל אחרו המועד.

עם הכיבוש הגרמני של קובנה ב 1941, כאשר החלו השילוחים ההמוניים למקומות ההריגה, מסר הרב אלחנן וסרמן שעורים על קידוש השם. הוא אף הורה לבנו ולתלמידיו את נוסח הברכה שיש לומר בעת שמוסרים את הנפש על קידוש השם.

כאשר נלקח עם רבנים ותלמידים מגטו קובנה בי"א בתמוז תש"א לפורט התשיעי, נשא דברים על כובד משקלה של ההתכוונות באותם רגעים, עד כדי כך שמחשבה בלתי ראויה עלולה לפסול את גודל המעשה:

"כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי." (הרב אפרים אשרי, "חורבן ליטע", ניו יורק, תשי"ב).

כתביו ושיעוריו של הרב וסרמן הי"ד הודפסו בחלקן, ובין היתר הם כוללים את הפרסומים הבאים: דעת תורה, קונטרס דברי סופרים (תרפ"ד), קובץ הערות על מסכת יבמות (תרצ"ו) ובסופו אומר אני מעשי למלך, דברי חכמים בנחת נשמעים, אהל תורה (תשכ"א), קובץ שיעורים – חידושים על הש"ס (תשכ"ד-תשכ"ז), קובץ ענינים, קובץ מאמרים ואגרות (תש"ס), אין דער קריטישער שעה, ילקוט מאמרים ומכתבים (תשמ"ז).

ישנם מקורות רבים נוספים על תולדותיו של הרב ווסרמן הי"ד, ובהם אתר ישיבה, אתר ויקיפדיה וספרי "אור אלחנן".

הספד על האדמו"ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל – חלק 2 / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

הספד על הרבי מבעלז

ואמרו חכמינו ז"ל בשבת דף ק"ה כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו. והענין דהקב"ה מניח דמעות שמורידין על אדם כשר שמת בבית גנזיו וסופרן, יש לומר כיון דהדמעות שמורידין על אדם כשר שמת הוי גם כן על זה שהיות אנחנו בעונותינו גורמים שימחה שמו של הקב"ה על ידי מיתת הצדיק שהיתה לו אחיזה בשמו של הקב"ה, וכנ"ל, ועל כן חשובים אצל הקב"ה בראותו כי אנחנו רוצים לשטוף בדמעות את העוןן זה דלא תעשון כן לד' אלקיך. ומה שסופרן יש לומר על פי מה שכתבתי בספרי קרבן אשר במדבר לתרץ דברי רש"י שכתב שם דמתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה. ותמה בספר דברי שאול דהא אדרבא המנין הוא גריעותא, דשולט בו עין הרע.

וכתבתי על פי מה דאיתא בגמרא דשאל כותי אחד את רבי יהושע בן קורחא כתיב בתורתכם, אחרי רבים להטות, ואנו מרובים מכם, מפני מה אין אתם משווים עמנו בעבודה זרה. אבל באמת יש לומר כיון דישראל נמנו, הווי ליה דבר שבמנין דלא בטל ולא שייך שיהיו בטלים לאומות העולם משום אחרי רבים להטות. אך הא דבר זה דדבר שבמנין דלא בטל, הוי רק מדרבנן ומהתורה בטל. אמנם יש לומר על פי מה דאיתא בגמרא בבא מציעא דף י' לענין מעשר דאם קפץ אחד מן המנוין לתוכן כולן פטורין. והקשו תוספות שם ד"ה קפץ, דלבטל ברובא וליחייבו כולהו במעשר. ואי דהוי דבר שבמנין דלא בטל הא זה הוי רק מדרבנן.

וכתב בשו"ת ביכורי שלמה בשם חידושי הרי"מ לתרץ דהא דדבר שבמנין רק מדרבנן לא בטל, היינו דוקא כשלא ציותה התורה למנות, רק דאנחנו מעצמינו מונין דבר זה. אבל היכא דהתורה ציותה למנות, הוי ליה מהתורה דבר חשוב ומהתורה לא בטל. ומעשר דאמרה התורה למנות, שוב דבר שבמנין מהתורה לא בטל. עיין שם.

וזה יש לומר גם כן בכוונת רש"י, מתוך חיבתן לפניו, שהקב"ה יש לו חיבה בישראל ואינו רוצה שיהיו העכו"ם יכולים לפתות אותם שיעבדו עבודה זרה משום דכתיב אחרי רבים להטות והם בטלים ברוב לכך מונה אותם בכל שעה ואם כן הוי ליה ישראל דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואפילו מהתורה אינם בטלים ולא שייך אחרי רבים להטות. עיין שם באריכות.

והנה מבואר בדברי חכמינו ז"ל שכאשר נטל יעקב הברכות מעשו הוריד הרבה דמעות על זה, ואם כן היו יכולות הדמעות שמוריד על אדם כשר שמת להיות קמא קמא בטל בדמעות של עשו, דמין במינו בטל, בפרט כיון דבשמא הוי ליה אינו מינו, דהדמעות של עשו היו על עולם הזה והדמעות שמוריד על אדם כשר הוים לשטוף העונות שגרמנו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה.

ולכך הקב"ה סופרן והוי ליה דבר שבמנין על ידי הקב"ה וחשובים ואינם בטלים בדמעות של עשו. ומניחם בבית גנזיו, שאין לו באוצרו אלא יראת ד', והדמעות הללו חביבים שרואים מזה עד כמה יראת ה' בלבבם שבוכים על אשר גרמו לקדושת השם שימחק, ושפיר ראוים דמעות הללו להניח בבית גנזיו באוצרו של יראת השם. ודו"ק.

העולה מזה דהצדיק נתפס בעון הדור והם נתנו למדת הרחמים. ואל יאמרו שלום יהיה לי כי מיתת צדיקים מכפרת, דעל זה אמרו חכמינו ז"ל בגמרא למה נסמכה מיתת צדיקים ליום הכיפורים אלא כשם שיום הכיפורים מכפר כך מיתת צדיקים מכפר.

וכתב בשם משמואל, דלכך נקט כשם שיום הכיפורים מכפר, משום דאיתא בגמרא, האומר אחטא ויום הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר. והכי נמי אם יאמר אחטא ומיתת צדיקים מכפר, אין מכפרת. עיין שם בפרשת בהר. ואדרבא צריך תשובה בכיה רבה לשטוף העונות שגרמנו בעונותינו לשפוך דם נקי של הצדיק ולמחיקת שמו של הקב"ה, וכנ"ל. ועיקר התשובה, אף על גב דיש ד' זמנים על תשובה:

א. בכל יום לעת ערב, וסימנו ובא השמש וטהר.

ב. בערב שבת, וסימנו זכור את יום השבת לקדשו.

ג. ערב ראש שנה, וסימנו ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה.

ד. ביום הכיפורים הוא התשובה הגדולה, כדכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם.

מכל מקום התשובה המעולה הוי קודם השינה בכל יום, דאז די בתשובה קלה משום דלא נרשם עוד העון למעלה. והזוהר הקדוש קורא אותם מארי דחשבונא. ועל זה רמז דוד המלך עליו השלום אשרי אדם לא יחשוב ה' לו און. ורצונו לומר, שעושה תשובה קודם שנרשם העון למעלה. וזה יש לומר לעניות דעתי שרמז תורה הקדושה "לא תותירו ממנו עד בוקר והנותר ממנו עד בוקר באש תשרף", ורצונו לומר שיתקן תיכף בלילה מה שקלקל, ואם הותיר על כל פנים בע"ש [ערב שבת] יתקן וישרף העבירה, כי אלף בעין מתחלפים באותיות אחה"ע. [עיין מאור ושמש פרשת משפטים על הפסוק אם חבל, ובעונג נפש פרשת בא מה שכתב לפרש בשם הגאון הקדוש מורינו הרב רבי שמשון מאסטרפאלי דרצונו לומר שיתקן המצות בעולם הזה ואם ממתין לעולם הבא נשרף באש של גהינם. ואם כן אין רחוק לרמז כמו שכתבתי].

וזה יש לרמז בקראי דסדרה ויצא יעקב מבאר שבע, רצונו לומר, למה יצא הצדיק שבדור המכונה בשם "יעקב" [מובחר האבות שהיתר מטתו שלימה]. "מבאר", הוא התורה שנקרא באר, כמבואר בדברי חכמינו ז"ל [ובספרים הקדושים לפרש באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם במחוקק במשענותם, דהעשירים יכולים לקנות חלק בתורה של התלמידי חכמים על ידי שיחזיקו התלמידי חכמים, כיששכר וזבולון], ונקראת "שבע" מאשר כל שבע חכמות כלולות בתורה [וכל החכמות משתלשלת מתורה הקדושה ומשם מקורם ושמה ישיבו וכולם משרתת את המלכה, ועל זה אמר שלמה אחת היא לאמה ברה היא ליולדתה. וכמו שכתב היערות דבש חלק ב דף מ"ה והאריך בזה לפרש הגמרא דשבת דנר מערבי היה עדות ששכינה שורה בישראל, משום שנותן בה שמן כמדת חברתה ובה היה מתחיל וממנה היה מסיים, דהכוונה דשבעה נרות הוא שבע חכמות, דחכמה נקרא נר, ונר מערבי הוא חכמת תורה הקדושה וממנה היה מתחיל, שמתורה הקדושה מקור החכמות ובה מסיים החכמות, כי הכל ישובו למקורן, כמו שהנחלים שבים ללכת אל הים. ועיין עונג נפש מקץ לפרש הקרא בזכריה, מה שכתב וישב המלאך וגו' והנה מנורת זהב כולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה ושנים זיתים עליה, דרצונו לומר מנורת זהב, תורה הקדושה, ושבעה נרותיה, כל שבע חכמות מוצקות עליה, כי בה נכלל כל החכמות. ושני זיתים, היצר הרע ויצר טוב]. "וילך", הלך מזה העולם ונפטר, אחרי שהיה צדיק ועסק באורייתא תדירא. על זה קאמר "חרנה", שלא יהיה חרון אף בעולם, כי נתפס בעוון הדור וניתן למדת הדין והם ניתנו לחלק הרחמים. ואל תאמר כי שלום יהיה לי כי ניטל אשכל הכפר שמכפר עונותיהם של ישראל, רק צריך אתה תפלה ובקשה בדמעות לשטוף העונות ולעשות תשובה קודם הלינה על שפיכת דם נקי של הצדיק ולפייס דמו ועל גרמתך למחוק את השם. וזה "ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש", להרבות תפלה ובקשה להקב"ה שהוא מקומו של עולם קודם לינה על אשר בא השמש, ששקעה שמשו של צדיק בעונותינו, ולפייס דם הנקי. "ויקח מאבני המקום", מבניו, לעשותם עטרת לראשינו. ואחר כך "וישכב במקום ההוא". וזה "ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא", רצונו לומר ליקח מבניו, דאבני, אותיות אב בן. [ועיין ספר יצירה דאותיות התורה נקראים אבן. ובחיד"א, דישראל נקראים אדם בגימטריא שם מ"ה, וזה יש לומר שמות כ"ח "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל", דרצונו לומר, שיקח שתי אותיות משהם, דהיינו מ"ה, שיקראו בהם "בני", שנקראו אדם שהוא בגימטריא מ"ה. וזה יש לומר כי חלק "ה'" עמו, ישראל יש להם חלק משם הויה, שמשם הויה יוצאים ד' שמות, שם מ"ה, שם ס"ג, שם ע"ב, שם ב"ן. וישראל עמו יש להם חלק שם מ"ה]… אבן [זו התורה] (ובניו) של הצדיק שמת בעונותינו ולהשימם ראשים עלינו שינהלנו כימי קדם ויהיה מוראם עלינו ואז "וישכב במקום ההוא", יכולים לילך לישן, כי אלקים רחום וחנון סולח לחטאים ולעונות ולפשעים ופותח שער לדופקי בתשובה ולא ננעלו שערי דמעות וגם דם הנקי של אותו צדיק נתפייסה.

ובטח יהיה למליץ יושר בעדינו, שלא יהיה פרץ וצוחה ברחובותינו, ויבא גואלנו משיח צדקנו במהרה בימינו כן יהי רצון אמן.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

הספד על האדמו"ר מבעלז רבי ישכר דוב רוקח זצ"ל – חלק 1 / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

הספד

הספד שאמרתי בתוך מקהלות עם גדול בבית הכנסת הגדולה בעיר סאסנאווצע יצ"ו על פטירת אדמו"ר הגה"ק הצדיק המפורסם מופ"ה והדרו עטרת ישראל רשכבה"ג כקש"ת מו"ה ישכר דוב רוקח זצ"ל אבד"ק בעלז ששל"ח בליל ש"ק פרשת חיי' כ"ב מר חשון שנת פזר"ת. אעתיק מקצת דברים שאמרתי בהספידי ביום א' ויצא.

א. ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, ויפגע במקום וילן שם בי בא השמש ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו וישכב במקום ההוא.

הספד על הרבי מבעלזויש אתי לפרש על פי מה דלכאורה יש להבין מפני מה צדיק כזה שעמד בפרץ נגד כל המתפרצים יסוד העולם, אשכל הכופר כפרים עם נרדים, איש שהכל בו יראת ה' טהורה בקדושה יתירה, גדול בתורה, בנסתר ונגלה, ועסק באורייתא תדירא מפני מה נאסף הצדיק הזה במשפט מות בעוד היה יכול הרבה שנים לחיות ולהשקות עדרי צאן אלפים ישראל שנהרו אליו מבאר תורתו וצדקתו.

אך באמת הקושיה הוא תירץ, לפי שהיה אשכל הכופר איש שהכל בו ושקול כנגד כל ישראל נתפס הצדיק הזה, כמפורש במדרש על הפסוק אשכל הכופר דודי לי, אשכל, איש שהכל בו, הכופר שמכפר עונותיהם של ישראל, דודי לי שיכול לומר למדת הדין די. ובתו"ח חולין פ"ו האריך להסביר בטוב טעם דכל העדה יחטא ועל הגדול שבהם אשר לא טעם טעם חטא יקצוף, דהוי משום שהקב"ה ברא את עולמו במדת הדין ובמדת הרחמים, שאלו בראו כולו דין לא היו יכולים להתקיים ואלו בראו כולו רחמים לא נענש אדם מעולם, לכך שתפס יחד שאם יתחייב העולם יטלו כל אחד מהמדות חלק אחד, דהיינו חצי העולם למדת הדין וחצי העולם למדת הרחמים. וכשהקב"ה רואה צדיק אחד ששקול ככל הדור החוטאים ויכול לומר למדת הדין די שאני באיכות ככל הדור, שעל פי דין נפש החוטאת תמות נותן למדת הדין את הצדיק ששקול באיכות ככל הדור ונוטל חלקו את האנשים החוטאים שלא יכול מדת הדין לומר אני רוצה בכמות, כי הקב"ה הקדים מדת הרחמים למדת הדין, שיהיה ביכולת מדת הרחמים לבחור לו החלק הגדול בכמות זה תורף דבריו שהבאתי בפרשת נח באריכות עיין שם לפרש בזה מה דכתיב בפרשת תבא גם כל חלי וכל מכה וגו' יעלה ה' עליך, הווא ליה למימר יעלה אלקים שהוא דין, משום דאיתא בגמרא דכל חלי וכל מכה זו מיתת צדיקים, וזה הוי צד הרחמים שנוטל הצדיק ונותן למדת הדין ומפייס אותו כדי שכל האנשים החטאים ישארו בחיים.

ובב"י ידין בגוים מלא גויות, כל הגופים ידין אותם במיתה. מחץ ראש על ארץ רבה, דבישראל לוקח רק הראש בשביל ארץ רבה, ישראל החטאים, וזה מצד הרחמים. ועל פי זה יש לפרש טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו, דהצדיק נקרא לכל, כמו שכתוב בשם הנוע"מ, והמיתה נקרא טוב, כמאמר חכמינו ז"ל, והנה טוב מאד, זה יום המות. וזה טוב ה' לכל, מה שהקב"ה נותן המיתה לכל, להצדיק, כל העדה יחטא ועל הצדיק יקצוף, הוי משום ורחמיו על כל מעשיו, שלוקח החוטאים למדת הרחמים.

וזה י"ל כוונת מאמר חכמינו ז"ל בראש השנה י"ח ללמדך ששקולה מיתת צדיקים כשריפת בית אלקנו. והעניין על פי המבואר בדברי חכמינו ז"ל דטובה גדולה עשה הקב"ה בזה שהחריב בתינו ששפך חמתו על עצים ואבנים, ולא היה מכלה את ישראל. (ועיין מזה בשם משמואל פרשת פקודי). ושמעתי בזה לפרש בגיטין פרק הנזקין, ענוותנותו החריבה בתינו, דרצונו לומר, דרב צדקתו גרם טובה להחריב בתינו לשפוך ה' חמתו על עצים ואבנים שלא לכלות ישראל. והכי נמי מיתת צדיקים הוי גם כן טובה גדולה שלא לכלות ישראל ונשארו למדת הרחמים, אם כן שפיר מיתת צדיקים שקולה ממש כשריפת בית אלקינו, ודו"ק.

ובזה יש לומר מאמר חכמינו ז"ל על הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתובה, זו מיתת צדיקים. מנא ליה הא והאיך נרמז בקרא. ולפי זה אתי שפיר, כיון דכתיב אחר כך יעלה ה', שהוא מדת הרחמים, וגבי חולה ומכה שהיא יסורים הווא ליה למימר אלקים דהוי דין, ועל כרחך דחלי ומכה זו מיתת צדיקים וזה הוי מצד הרחמים וכנ"ל.

העולה מזה דהצדיק הגדול שעוסק בסתרי תורה ועובד ה' מאהבה שיש לו בעולם הזה מעין עולם הבא, בוודאי המיתה שיהיה להדור כפרה וישארו למדת הרחמים ולא יעשו חס ושלום בהם כליה.

וזה יש לרמז גם כן על מיתתו של אותו צדיק במאי דמקונן באיכה "דוב אורב הוא לי ארי במסתרים". ורצונו לומר הצדיק ר' ישכר דוב שנפטר, הוא לי בעונותי, דאי אפשר לומר כדי שיזכה לאור באור החיים לגלות לו סודות התורה, שהרי ארי היה במסתרים, בסתרי תורה. או דרצונו לומר, הוא הלך למנוחות למסתריו של הקב"ה ואותנו עזב לאנחות. וזה "דוב אורב לי", כל האנחה לי, ארי במסתרים הוא ארי במסתריו של הקב"ה. ודו"ק.

והנה אמרתי לפרש הקרא על פי שנים או שלשה עדים יומת המת לא יומת על פי עד אחד, על פי מה שכתב התב"ש לפרש הגמרא דראש השנה דשלשה ספרים נפתחים בראש השנה, צדיקים גמורים נכתבים לאלתר לחיים בינונים תלוים ועומדים עד יום הכיפורים רשעים גמורים נכתבים לאלתר למיתה דכתיב ימחו מספר החחים, דצריך בירור הרי חזינן כמה רשעים שחיים לאחר ראש השנה, גם דקאמר נכתבים למיתה ובקרא כתיב ימחו מספר החיים, דנמחקים. וגם איתא בפייט, שלשה ספרים מנוקדים, מה הכוונה. ועיין יערות דבש חלק ב' דף קס"ב מה שכתב בזה. וכתב התב"ש דיש לאדם נפש רוח ונשמה, זה יש בכל מיני בני אדם. נפש הוא התנועה הנתונה בו משעת העיבור, שבאותו זמן מתחיל הילד להתנועע, והוא מספירת המלכות שביוד ספירות. וחלק נשמת הרוח, באה לכל אדם משעת הלידה, והוא מספירת התפארת. וחלק נשמת הנשמה ממש, באה לו משעת היניקה, והוא מספירת הבינה, הנקראת אמא עילאה, והוא אם הבנים, כדכתיב כי אם לבינה תקרא. וכל השבעה מדות התחתונות יונקת ממדה זו, כמו שהבן יונק חלב משדי אמו. ויש עוד נשמת חיה יחידה, וחיה הוא ממדת חכמה. ודבר זה אי אפשר להימצא רק בשעה שמגיע אדם לכלל גדלות, בשנת י"ג ויום אחד, שיש לו יצר טוב ועושה מצות, על ידי מעשיו הטובים יכול לזכות מעט מעט למדת חיה. אבל נשמת יחידה לא זכה זולת מרה רבינו עליו השלום. והצדיקים זוכים בזה לאחר מותם [אדוני אי זקני בעפנ"י ברכות ד"י, עיין שם]. וכנגדו יש לו אחיזה בתורה באות ונקודה ותג. הנפש באות, ורוח בהתג, והנשמה בהנקודה [כי נוטריקון של ישראל יש ששים רבוא אותיות לתורה, וכן הנוטריקון של בראשית בתורה יש ששים רבוא אותיות. ועיין שם משמואל במדבר לפרש הגמרא בפרק הנזקין, דאונקלס הגר בא להתגייר אסקיה לטיטוס בנגידא. אמר ליה מאן חשוב בהאי עלמא. מר ליה ישראל. אמר ליה מאי לאדבוקי בהו. אמר ליה מיליה נפישין ולא מצית לאדבוקי בהו, דרצונו לומר, ישראל שרמז לו בשמותם שהם דבוקים בס' רבוא אותיות של תורה, וקאמר ליה מאי לאדבוקי בהו, רצונו לומר גם כן לקיים התורה שלהם, אמר לו מיליה נפישין, רצונו לומר שכל מלה ומלה שיש בתורה הם נפשות שלהם, ויש לכל אחד ואחד מישראל אות ומלה בתורה, לכך הם דבוקים בתורה, אבל אתם האומות לא מציתו לאדבוקי. עיין שם]. וכאשר חוטא והנשמה אזלה ממנו, נמחק הנקודה מאות שלו. וכאשר חוטא יותר נמחק התג, ולא נשאר רק האות, שהוא כנגד הנפש. וכאשר חטא יותר, נמחק האות, ואין לו כלל אחיזה בתורה הקדושה, והוא מת. וכן למעלה יש ספר החיים, שנרשם שם האדם ואות שלו עם הנקודה והתג. וכאשר חטא כך כך דאזיל ממנו נשמה ורוח ומחק הנקודה ותג, הווא ליה כטרפה, דאף על גב דחיה י"ב חודש, ולחד מאן דאמר כמה שנים, מכל מקום סופה למות. הכי נמי כן, כיון שנמחק רוב מהתורה פסוקת הגרגרת ברובה טריפה. ואם כן שפיר קאמר ספרים מנוקדים, וגם שפיר קאמר, דנכתבים למיתה, על ידי זה דימחו מספר החיים הנקודה והתג, וגם אתי שפיר דרשעים חיים עוד, דהא גם טרפה חיה ומכל מקום סופה למות, הכי נמי זה הרשע כשיהיה נמחק גם האות מתורה הקדושה ימות. זה תורף דבריו, עיין שם.

והנה הנפש רוח ונשמה בעצמו המה עדיו של האדם לעולם הבא אם לא עשה בהם כתמים על ידי עבירות. וזה על פי שני עדים, דהיינו נשמה ורוח, וכנגדן הנקודה והתג, או שלשה עדים, גם הנפש וכנגדה אם נמחק האות, יומת המת, שבעת שחלף נשמה ממנו ונמחק הנקודה כבר היה קצת כמת, בכל זאת לא הוכרח להיות מת, כי היה מהבינונים שתלויים ועומדים. אבל על ידי שנים, וכל שכן שלשה, מוכרח למות. לא ימות על פי עד אחד, דהיינו הנשמה דאזלו ממנו ונמחק הנקודה, כי אפשר בתשובה דטרפה הוי רק ברובה. ודו"ק.

והנה מה הפרש בין איש פשוט אל הצדיק, איש פשוט יש לו אחיזה באות של תורה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה בתורה, כמבואר במסכת בבא בתרא ע"ה, עתידים הצדיקים שיקראו על שמו של הקב"ה, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. עיין שם. ובוע"ח סימן קל"ג לפרש הקרא מגדול עוז שם ה' בו ירוץ צדיק ונשגב, דרצונו לומר דהצדיק נרמז בשם ה', מה שאין כן איש פשוט. עיין שם.

ולכאורה כיון דהצדיק יש לו אחיזה בשם ה', ואסור למחוק שמו של הקב"ה, משום דכתיב לא תעשון כן, וכל זמן שיש אחיזה בתורה הקדושה אינו מת, כי עץ חיים הם למחזיקים בה, אם כן האיך הצדיק מת. אך מבואר גבי סוטה דהתירה תורה הקדושה למחוק שמו של הקב"ה מפני השלום בין איש לאשתו, וכל שכן לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, דהא הצדיק נתפס רק בעוון הציבור לכפר עונותיהם, כמבואר במדרש על הפסוק אשכל הכפר, שמכפר עונותיהם של ישראל. ושפיר נמחק ומת, ודו"ק.

ועל פי זה, מה טוב ומה נעים לפרש בזה הקרא ד"וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת ותלית אותו על עץ", רצונו לומר, באיש זה הקב"ה, כדכתיב ה' איש מלחמה. והיה נראה כחטא שנותן לצדיק משפט מות, דהא אסור למחוק שמו של הקב"ה והצדיק יש לו אחיזה בשמו של הקב"ה, והומת, ובכל זאת הוא מת, ותלית אותו על עץ. נוטריקון של עץ, ראיתי, עוןן ציבור, שהצדיק נתפס עבור עון הציבור. ואם כן, הוי לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ומותר למחוק שמו של הקב"ה ואין כאן חס ושלום כלל לומר על הקב"ה שיש נדנוד חטא במיתתו. ודו"ק. וכל זה גבי הקב"ה. אבל אנחנו שבעונותינו גרמנו לזה שימות הצדיק וימחה שמו של הקב"ה, חייבים אנחנו לעשות תשובה, כי אפילו גרמא אסור במחיקת השם מהתורה, ולבכות בדמעות רב לשטוף העונות ואשר גרמנו בעונותינו ליקח אשכל הכפר, דם הנקי של הצדיק אשר נשפך בחנם בעבור עונותינו. וכמו שכתב החוות יאיר, מובא בדברי התענוגים פרשת נח, לפרש הקרא "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם", דהכי קאמר, את דמכם לנפשותיכם, אם יהיה צריך הדור לעשות רפואה, אדרוש. וממי אדרוש זאת, הוא אומר, ומיד כל חיה אדרשנו, שהוא הצדיק, הנקרא חי, שנאמר איש חי רב פעלים. וכי תימא איך יהיה מהני מיתת הצדיק לכפר על כל העולם, לזאת אומר הכתוב, מיד האדם, כלומר ליקח ראיה מן האדם שיש לו כמה מחושים בגופו, מקיזין לו על היד וכל הגוף מתרפא. ומסיים הכתוב, אולם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שהוא הצדיק, כלומר שאחר כך אדרוש את דם הנקי של הצדיק, אשר נשפך בחנם עבור אותו האיש אשר כי לא במותו יקח אל לבו וישוב. עד כאן לשונו.

(קרבן אשר, מאת הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל)

מטרת ההספד – שהחי יתן אל לבו וישוב אל ה' / רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד בהספדו על אחיינו, ר' יעקב פנחס שרגא ז"ל בן האדמו"ר מאלכסנדר

רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד

טוב ללכת לבית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו (קהלת ז,ב).

וצריכין להבין מדוע אמר המלך שלמה עליו השלום "מלכת", כפי הפשיט היה צריך לכתוב "מללכת". וגם מה הוא שאומר, באשר הוא סוף "כל" האדם, והיה די באומרו סוף האדם, ומדוע שינה לשונו "והחי" יתן אל לבו, ולא האדם יתן אל לבו.

התועים בעולם טועים ואומרים, כי פטירתו של אדם לעת זקנתו באה מחמת חולשא והתייבשות ליחותו, ומיתתו של ילד הוא מסיבת טרם בא לכחותיו ועדיין לא נבלע הליחות בעצמותיו. טח עיניהם מלראות יד ההשגחה העליונה ותולים כל מקרה בטבע. אבל ברוך הוא אלקינו שהבדילנו מן התועים. אנו מאמינים ויודעים, כי יד ד' פעל כל זאת, ואין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה. אמנם הסתלקותו של אדם במבחר שנותיו מלא בכחותיו, מוכרח להניע גם לב אבן, לשוב אל ד' להאמין בההשגחה אלקית, כי הקב"ה הוא הממית ומחיה מוריד שאול ויעל.

והנה עיקר הספידא והליכה לבית האבל הוא שהאדם יתן אל לבו ויראה כי אין אדם יודע יום מותו, וישוב אל ד' ירחמהו, וכשהולכים אל בית אבל המתאבל על נפטר שהיה ראוי לילך לחופה לבית המשתה, ונסתלק בימי עלומיו, אז הכל מודים שהוא מה' יתברך בעצמו וחוזרים בתשובה.

ולזאת אמר שלמה המלך עליו השלום טוב ללכת לבית אבל, בכדי להתעורר בתשובה, וקמפרש איזה אבל "מלכת לבית המשתה", מנפטר כזה אשר היה מוכן באותו הזמן ללכת לבית המשתה ונעדר בכל כחותיו בימי בחרותו, שאי אפשר עוד לתלות בטבע ובסיבות שונות, רק כל אחד רואה כי הכל הוא מה' יתברך ואז לבבו יבין באשר הוא סוף כל האדם, כי אין שום איש יודע יום מותו, והחי, היינו בעת שהאיש הוא חי, מלא בכל כחותיו, יתן אל לבו ושב ורפא לו.

כן גם אנחנו מחויבים לעורר בכי ומספד רב על הנפטר היקר באנשים, הבחור המופלג ושנון ירא אלקים בר חכים בן גדולים וקדושים, בן זקונים לאביו כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, כמר יעקב פנחס שרגא ז"ל, אשר נפטר בשנת הי"ח לימי חיו, בזמן שהיה ראוי לילך לבית המשתה ולחופה, מה גדול השבר והיגון, מה גדול האסון הנורא, כמו שמצינו בגמרא (מ"ק כה) אשר אמר האי ספדנא עליה דרב חנין חתניה דבי נשיאה שמחה לתוגה נהפכה. 

ובזה נוכל לפרש דברי הנביא ירמיה (איכה ה,טו) אבד משוש לבינו, נהפך לאבל מחולנו, נפלה עטרת ראשנו, או נא לנו כי חטאנו, היינו כנ"ל, כי בזמן שהיה מוכן לעשות עמו מחול ולשמוח עמו, נהפך לאבל, או נא לנו כי חטאנו. אנחנו גרמנו זאת אשר נפש יקר כזה נאבד מאתנו בימי עלומיו.

לזאת מחויבים אנחנו להתעורר בתשובה, כי זה עיקר תכלית ההספד לעורר בכי ותשובה, כמו שמפרשים על הפסוק "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", כי לפעמים שמחה לצדיק במותו, בזמן שמכפר על הדור (כמו שהובא בהקדמה לשו"ת חתם סופר חלק יורה דעה בשם הרמב"ם ז"ל מה שכתב לבנו ר' אברהם ז"ל, וזה לשונו, ודע בני כי האדם המסכן בזה העולם השפל, אין לו מנוחה בו, ואשרי למי שחתמו ימיו מהרה בלי טרדת הנפש. עד כאן לשונו). אך מתי מכפר, בזמן שהעולם מתעוררים בתשובה על ידי מותו על ידי הספד ובוכין עליו ויודעים מה שגרמו במעשיהם, אז מיתת הצדיק מכפרת, ובאם לאו אין מיתתו מכפרת, לזה אמר "הצדיק אבד", אימתי נקרא מיתתו אבדה, בזמן ש"אין איש שם על לב", כי אם מתעוררים לבם לתשובה, אין מיתתו נקראת אבדה.

ועתה נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה אל ד' ונעורר בכי והספד על פטירת נפש יקר וקדוש הזה, ואז הנפטר יהיה מליץ יושר בעדינו כי נוושע בישועה שלימה, ושלא ישמע עוד שוד ושבר בגבולנו, ובגבול בית כבוד קדושת גיסי מרן אדמו"ר שליט"א, ובגבול כל בית ישראל, ושיתקיים דברי הנביא בלע המות לנצח, ונזכה לגאולה שלימה במהרה בימינו אמן, ויהיה רק ששון ושמחה בקרב בית ישראל. אמן כן יהי רצון.

(נהור שרגא, עמ' נו-נז)


רבי יצחק מאיר זינגר הי"ד, נולד בלודז' בערך בשנת תרל"ג (1873) לאביו הרב אליהו זינגר, שהיה בצעירותו רב אשיוקוב, ברזניצה, פשיסחא ובשלושים שנותיו האחרונות היה ראב"ד קאליש.
בנו, יצחק מאיר, למד בשקידה עצומה והיה בעל תפיסה גאונית, עד שזכה ללמוד את הש"ס כולו עוד לפני בר המצוה שלו. כבר בילדותו השתתף בשיעורי אביו שנתנו לאברכים ובחורים מופלגים. האדמו"ר מאלכסנדר, בעל ה"תפארת שמואל", בחר בו, בגיל 11, להיות חתן בתו הבכורה מלכה פרל. כאברך כישרוני ושקדן, התעלה בתורה והעבודה, במידות ובחסידות. הוא נודע כבעל הוראה נפלא, גאוני, היודע את כל מכמני התלמוד והפוסקים.
בשנת תר"ע (1910) מונה רבי יצחק מאיר לרב ואב"ד העיר אלכסנדר. הוא הצטיין כדרשן המשמיע דברי חסידות ומוסר עם חריפות עצומה, והיה אהוב על כל שכבות החברה בעיר. כאחד מגדולי רבני פולין, היתה השפעתו על פני אזורים נרחבים, והתחשבו בחוות דעתו בוועידות הרבנים.

הרב כתב חידושי תורה רבים, אך לא רצה לפרסמם, וכן הרבה לכתוב הגהות על רבים מספריו, אך כתביו וספריו אבדו בשואה. עם פלישת הנאצים, הם באו לחפש אחריו ולכן ברח ללודז, ומשם ברח והסתתר עם משפחתו בעיר טומשוב – מאזובייצק. כשגילו הצוררים את מחבואם רצחו אותם שם ביריות. הם הובאו לקבר ישראל בטומשוב, כשאלפי יהודים ליוו אותם, בתנאים קשים.

היו לרב יצחק מאיר בן ובת. 

בתו, הרבנית רויזא מינדל הי"ד, נשאה לאחיו של הרב יצחק מאיר, הרב חיים אלעזר הי"ד, רב ומו"ץ בלודז'. הם נספו עם חמשת ילדיהם עקה"ש.

בנו, הרב יעקב שרגא פייבל זינגר הי"ד, נולד בתרנ"ט, שימש כרבה של אוסטרובה, והיה חתנו של האדמו"ר רבי יוסף קאליש מאמשינוב. הוא נכלא בגטו סלונים. עם הכיבוש בנאצי, סבל הרב התעללויות ועינויים וזקנו נגזז בהוראת הגסטפו. באישון לילה הצליחו הרב ומשפחתו לעבור לסלונים, שהיתה אז תחת כיבוש סובייטי. הם רצו להמשי לוילנה, אך רק בנו יחיאל מנחם, תלמיד ישיבת חכמי לובלין, הצליח להגיע לשם, והמשפחה לא ידעה מה אירע לו. לאחר שסבלו כשנה מעול הכובשים הסובייטים בסלונים, נכבש המקום ע"י הנאצים, והיהודים רוכזו בגטו. כעבור כשנה של סבל בתנאים איומים, הוצאה המשפחה לפנות בוקר באחד משלושת ה"אקציות", בהם נלקחו יהודי הגטו לשדות פטרלוביץ. הרב ומשפחתו נכלאו בבית המעצר ברנדינסקי ליום ולילה ונרצחו ביריות בשדרות צ'מפלובה, בט"ו בתמוז תש"ב.

הבן יחיאל מנחם, שהגיע לוילנא, הצליח להימלט מליטא בשנת 1942 ברכבת הטרנס סיבירית והגיע ליפן, באמצעות ויזות שהנפיק חסיד אומות העולם, הקונסול היפני בקובנה, צ'יאונה סוגיהארה, שפעל בניגוד להוראות הממונים עליו. הם עברו את סיביר ואת סין, ולבסוף הגיעו לגטו יהודי בשנגחאי ולמדו שם בישיבה עד לשנת 1945. בסיום המלחמה הוא עבר דרך מוסקבה והגיע לארה"ב בשנת 1946.

שנים רבות סבר רבי יחיאל מנחם כי כל שבעת אחיו נרצחו ביחד עם הוריו, ושהוא השריד היחיד ממשפחת אביו הרב יעקב שרגא פייבל, ממשפחת אבי אביו – הרב יצחק מאיר זינגר, וממשפחתו הענפה של אבי אמו – האדמו"ר מאלכסנדר רבי שמואל צבי דנציגר מחבר ה"תפארת שמואל", שמנתה יותר ממאה וארבעים צאצאים, הי"ד. העדויות ששמע הובילו אותו למסקנה שכל משפחתו נורתה יחדיו ונקברה בקבר אחים. הוא הנציח הוריו ואת כל אחיו בהגדה של פסח "ישמח ישראל – תפארת שמואל", ובמשך עשרות שנים הופיע בספרים רבים הסיפור של הבן היחיד שנותר שריד אחרון לכל משפחתו (ראה: תולדות אנשי שם, תפארת זקנים, אמרי קודש – תשס"ב, "אלה אזכרה" ח"ז עמ' 97,  מגילת פולין – אוסטרו מיזובייצק עמ' 61, ידי דוד – דברי ירמיהו, אהל יוסף עמ' רלז).

לימים מונה רבי יחיאל מנחם לכהן כאדמו"ר מאלכסנדר בארה"ב, ונפטר שם בשנת תשמ"ט (1988).

אבל, שנים רבות אחר כך, בשנת 2009 כותבת גברת מנתניה, מרת שפרה דבורה בוימגן בת הרב יעקב שרגא פייבל זינגר, דפי עד להנצחת הוריה וכל אחיה[!]. היא כותבת שאחיה אברהם אלעזר, נלקח עוד בסלקציה באוגוסט 1941 ונרצח ליד סלונים, בגיל 17. ועל אחיה אפרים, כתבה, שהסתתר בעליית גג של נגריה בשנת 1942 עד שנאלץ לקפוץ מהקומה שנייה בעקבות שריפה ואז נורה, בהיותו בן 19. היא כתבה על אחותה הגדולה רבקה חיה, שברחה יחד אתה לשורות הפרטיזנים בעת חיסול הגיטו, ונהרגה בקרב בינואר 1944, בהיותה בת 17. שפרה דבורה מילאה דף עד גם על אחיה חיליק, הרב יחיאל (חיליק) מנחם, שידעה שהגיע לגטו וילנה בגיל 23, ונעלם.

ככל הנראה שפרה דבורה, שברחה עם אחותה לפרטיזנים בהיותה בת 8, נמסרה לאחר המלחמה למנזר קתולי ושהתה שם שנים רבות, עד שיצאה שם, נשאה ליהודי, עלתה לארץ והתגוררה בנתניה. עד אחרון ימיו לא ידע אחיה שהיא שרדה. גם אם חשב לחפש אותה, ספק אם היה מוצא אותה בהיותה במנזר. גם היא לא ידעה עד אחרון ימיה שאחיה ניצל והקים משפחה. שרדי המשפחה לא זכו לשוב ולהיפגש בחייהם.

מקורות: אלה אזכרה, אלכסנדר האחים הקדושים עמ' 234-235, דפי עד באתר "יד ושם"  ועוד. 

אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה להשלים חלקו / הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד בהספדו על אביו

תמונת הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד


וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ"ק אאמו"ר הקדוש זצ"ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל"ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה' יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג' דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ"ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.ספרו של הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד

ועליו נוכל ג"כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל"ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואמר זקיני הקדוש הנ"ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי"ה אדנ"י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ"ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ"ל בגמטריא צ"א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ"ל, כי יהי"ה באי"ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ"ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: "ותלית אותו על ע"ץ" – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי"ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ"ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז"ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד' אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ"ל את אדמו"ר הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו"ר זצ"ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו'.

ונסיים בפסוק הנ"ל: "ייראו כל העדה כי גוע אהרן". ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ"ל, מה כל החבורה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו"ר זצ"ל בהצוואה שתקנת ח"י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח"י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל"ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד'  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב"א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ"ל, מאת בנו הרב יחיאל הי"ד)


הרב יחיאל ב"ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ"ח,1868. מתרע"א,1911, היה דיין ומו"ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר' יעקב, בנו של ר' נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר' יחיאל בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל הי"ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי"ד בחוברת בשם "הספד מר" (לבוב, תרע"א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז'שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז'ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה"ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש"ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה"ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

1 2