קטגוריה: 1. בראשית

"ויחר אף יעקב ברחל ויאמר התחת אלקים אנכי אשר מנע ממך פרי בטן" (בראשית ל,ב). הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ היה אומר: הלא מפורסמת קושית הרמב"ן: מה היה חרי האף של יעקב על רחל, שביקשה שיתפלל עליה שיהיו לה בנים, כפי שיצחק אביו הרבה להתפלל על רבקה אמו? גם דברי המדרש המביאים את תשובת יעקב לרחל: 'אני איני כאבא. אבא לא היה לו בנים, ואני יש לי בנים', תמוהה. מוסיף ואומר הרמב"ן, הלא כתוב: "ואהבת לרעד כמוך". אליהו התפלל על בן הצרפתית ואלישע על השונמית, על אף שהיו נכריות, ואילו יעקב השיב לבקשת אשתו: 'לי יש בנים'?
אך הדברים יובנו לפי דברי חכמינו ז"ל, שאמרו: למה היו האמהות עקרות, לפי שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. ועיין בתרגום אונקלוס בפרשת ויחי בדברי יוסף (בראשית נ,יט) 'יאמר אליהם יוסף אל תיראו כי התחת אלקים אני?', ותרגם אונקלוס: 'ארי דחלא דה' אנא?'. ונמצינו למדים שענין 'תחת אלקים', הוא מורא שמים.
וזהו הפשט: רחל ביקשה מיעקב: "הבה לי בנים"', שהרי כל העיכוב שאין לי בנים משום שהקב"ה מתאיוה לתפילתן של צדיקים, אם כן אתה, יעקב, אחראי לכך שאין לי בנים. על כך השיב יעקב העניו: "התחת אלקים אני"?! פירוש: וכי ירא שמים אני, שבשמים מתאווים לתפילתי, ומזה שמנע ממך פרי בטן?! שהרי אבא לא היה לו בנים, סימן שהוא היה הצדיק, אבל אני יש לי בנים. אם כן, הסיבה שאין לך בנים היא לא בגלל צדקתי ויראתי, כי לי נתן ד' בנים. אם כן, לא עלי, יעקב, תלונתך, אלא על עצמך, את יראת ד', והקב"ה מתאווה לתפילתך! כפי שבאמת פירש התרגום במקום: 'הלא מן קדם ד' תבעין' – שאת צריכה להתפלל לפני ד'. וכן קיימה רחל והתפללה, ככתוב: "וישמע אליה אלקים".

(וישמע משה, עמו' נה-נו)

"וישם ה' לקין וגו' ויצא קין מלפני ה'" (בראשית ד,טו-טז). קין נתקבל תשובתו בזכות השבת, ומהאי טעמא כשיצא קין ופגע בו אדם הראשון אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע, מיד עמד אדם הראשון ואמר "מזמור שיר ליום השבת" וגו' (בראשית רבה סוף פרשה כב), שהשבת היתה הגורם שתתקבל תשובתו.
ופירש הרב הקדוש רבי חיים אשר מראדושיץ שליט"א [זצ"ל הי"ד] הטעם על זה שעיקר התשובה היא חרטה על העבר והבטחה על להבא שלא יחטא עוד. ומי שהוא שקרן אין מאמינים לו. וזה דכתיב (תהלים לב,ב) "אשרי איש לא יחשוב ד' לו עון ואין ברוחו רמיה". ואיתא בזוהר הקדוש (נשא קכא ע"ב) ובמדרש אימתי 'לא יחשוב ד' לו עון', בזמן ש'אין ברוחו רמיה', היינו שלא הוחזק כפרן. ובמדרש תנחומא (האזינו ד) "ישא ד' פניו אליך" (במדבר ו,כו), 'אליך' ולא לאמה אחרת. ופסק הרמב"ם שרק לישראל מועיל תשובה, והאי טעמא דכתיב (צפניה ג,יג) 'שארית ישראל לא ידברו כזב'. וזה פירוש (מיכה ז,יח) "ועובר על פשע לשארית נחלתו", היינו לזה השארית שלא ידברו כזב. ואצל עכו"ם כתיב (תהלים קמד,ח) "אשר פיהם דיבר שוא". אמנם אם עושה תשובה בשבת, אף מי שהוחזק לכפרן, כגון עם הארץ שבחול אין מאמינים לו אם הפריש תרומות ומעשרות ובשבת תנן (דמאי פרק ד משנה א) שואלו ואוכל על פיו, שאימת שבת עליו ולא ישקר (שם בירושלמי). ולפיכך, אפילו לשקרן שאם עושה תשובה בחול הבית דין של מעלה אין מאמינים לו, כשעושה בשבת מאמינים לו שלא יחטא ומקבלים תשובתו. וכאשר יצא קין מלפני ד' פגע בו אדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, היה תמיה לאדם הראשון איך האמינו לו אחרי ששקר לפני המקום ואמר "השומר אחי אנכי" (בראשית ד,ט), ונפל בדעתו שזאת גרם לו השבת, מחמת שעשה תשובה בשבת, ומחמת אימת שבת מאמינים לו שלא ישקר.
וכן כתב בצרור המור (פרשת כי תשא) כתיב (שמות לא,טז) "ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת", אותיות 'תשובה', לעשות תשובה בשבת, וכן "וישם לך שלום", בשבת אומרים 'הפורס סוכת שלום', 'ושמרו בני ישראל את השבת', על ידי שמירת שבת זוכין לשלום ואין צריכין לברכת כהנים. עד כאן לשונו.

(נפלאות הסבא קדישא, מכון שמחת עולם תשע"ח, עמו' ד)

שמעתי ממרן אדמו"ר הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ, שאדוני אבי זקני מרן הסבא קדישא [מרדושיץ] היה דרכו בקודש בראש חודש אלול ליסע ללובלין לרבו הקדוש זצ"ל, והיה שם כל הימים הנוראים, ומשם נסע לקאזניץ להמגיד הקדוש זצ"ל, ומשם לפרשסיחא להיהודי הקדוש זצ"ל. ודרכו בקודש לשרת אותם בכל אשר יצטרכו. ופעם אחת כשהיה בפרשיסחא והיה עומד תחת התנור ואמר תפלות ותחנונים ותהלים בדמעות, ורבו היהודי הקדוש למד שיעור עם תלמידים מופלגים, והיה מחדש פלפול מחודד וזחה דעת התלמידים, ואמר להם רבם היהודי הקדוש: 'הנה התהלים שאומר האיש העומד תחת התנור נחשב בשמים יותר מכל הפלפולים שלנו'. ואחד מן התלמידים המובהקים, (כמדומה שזה היה הרב הצדיק רבי שמשון מזוואלין זצ"ל) הלך והגיד הדברים לפני הסבא קדישא, בחושבו שיעשה לו נחת רוח בזה. ולימים רבים כאשר נתפרסם מרן הסבא קדישא בעולם לאיש מופת הדור, היה נחוץ לאותו תלמיד איזה ישועה גדולה, ונסע לראדושיץ לסבא קדישא בזכרו הדיבורים של רבו היהודי הקדוש. וכאשר שמע מרן הסבא קדישא שבא הרב המובהק הנ"ל, לא רצה שיכנס אצלו ולא רצה ליתן לו שלום, והיה לפלא בעיני כל אחרי שהיה תלמיד מובהק של רבו הקדוש, וגם הרב הזה היה מפורסם אז לגדול בתורה וביראה. והיו מפצירים לבקש עבורו לפני הסבא קדישא להודיע לו מה חטאו ומה פשעו. והשיב מרן הסבא קדישא, איש שהיה רוצה לאבד אותי משני עולמות, שהיה לי עבודה רבה הרבה זמן ועידן להוציא הדיבורים מלבי, ואיך אוכל להרגיש אהבה לאיש כזה.
למדנו דרך הצדיקים שמי שמכניס בליבם גאות נחשב בעיניהם כאלו החטיא אותם בחטא היותר גדול, כמו שמפורש באמת בספר 'חובת הלבבות' שחטא של גאות גדול מכל העונות, והמחטיאו גדול מההורגו (במדבר רבה כא,ד). לכן דרכם להיות בכעס על האומר לפניהם דיבורים שיוכל להכניס בליבם גבהות הלב.

(שם, עמו' ט-י)

שמעתי מכבוד קדושת אדמו"ר מרן הרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] מראדושיץ בשם רבינו הסבא קדישא:
בגמרא (יומא פו:) גדולה תשובה שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלין לכל העולם כולו. ואמר הוא ז"ל הפירוש, דהנה ידוע הויכוח של הקב"ה עם כנסת ישראל (איכה רבה סוף פרשה ה') דהקב"ה טוען 'שובו אלי ואשובה אליכם' (מלאכי ג,ז), היינו שמקודם צריכים אתערותא דלתתא. וכן מצינו כמה פעמים בתורה: "ושבת עד ד' אלקיך" וכו'( דברים ל,ב), "ומלתם את ערלת לבבכם" וכו' (שם י,טז). וכנסת ישראל טוענים להיפך, 'השיבנו ד' אליך ונשובה' (איכה ה,כא), היינו דמקודם צריכין אתערותא דלעילא שיכנע ערפנו לשוב אליו יתברך שמו באמת. וזה פירוש הגמרא כאן: יחיד שעשה תשובה, זה יחידו של עולם, אם עשה תשובה, היינו ששב מטענתו ומתרצה ומסכים לטענת כנסת ישראל, אז מוחלין לכל העולם כלו.

(שם עמו' ע)

שמעתי מהרב הצדיק רבי חיים אשר שליט"א [זצ"ל הי"ד] בשם זקנו רבי הלל זצ"ל ששמע מהרב הקדוש רבי משה מלעלוב זצ"ל שאמר שמי שחושב עדיין כלום מעולם הזה לא נכנס עדיין כלום בעבודת השם יתברך

(שם, עמ' רכא)

---

רבי חיים אשר פינקלר הי"ד 'גדול בעלי המופת בדורו' (יצחק אלפסי, החסידות וארץ ישראל, עמו' 329), היה מתמיד וירא שמים, גדול בתורה ויודע נגן, המלא באהבת ישראל, איש פרוש, טהור וקדוש עליון, שהסתגף והתנזר מכל תענוגי העולם הזה. מנעוריו התפרסם כגאון שידע בעל פה את כל הש"ס, ושלט בכל חלקי השולחן ערוך. רוח הקודש שלו הייתה גלויה וברורה

הוא נולד בשנת תרל"ז לאימו מרת מינדל ולאביו, רבי אליעזר דוד פינקלר, בנו של רבי הלל, בנו של רבי יצחק, חתן ה'סבא קדישא' רבי יששכר בער מראדושיץ, מגדולי תלמידיו של ה'חוזה מלובלין' ורבו של רבי שלמה הכהן מראדומסק. רבי חיים אשר כיהן כרב בזאלוזיץ, אך בשל מחלת אביו שהיה סגי-נהור בזקנותו, סייע בניהול עדת החסידים הגדולה. במהלך מלחמת העולם הראשונה עבר לגור בלאדז. ומשנת תרפ"ז נתמנה לאדמו"ר בראדושיץ, כממלא מקום אביו. יחד עם אחיו, רבי ישראל יוסף, שכיהן כרב וכאדמו"ר בראדושיץ. בשנת תרצ"ג נתמנה רבי חיים אשר גם לאב"ד וולאשצווה, אך המשיך להתגוררר בראדושיץ הסמוכה.

עד ליומו האחרון היה מתמיד גדול, רדף שלום וברח מכל ריב ומחלוקת. הוא דבק הרבה במצוות ונזהר בכל מנהג ומסורת. לא היו לו חיים פרטיים – תמיד למד או התפלל, תוך שהוא מרבה בצומות ובסיגופים. הוא נהג, כאביו לטבול במקווה עשרות פעמים ביום ובלילה. מעולם לא ישן את שנתו במיטה. הוא נהג להירדם בחצות לבוש בבגדיו ונשען על שולחנו, ובשתים בלילה כבר החל את שיעורו עם תלמידיו, שנמשך עד לשעה תשע בבוקר. את ארוחתו הדלה אכל בשעות הערב. היה לו זיכרון מופלא, והוא היה מפורסם בידיעותיו בענייני מקוואות. רבים נהגו להתברך ממנו ולהיוושע (דוגמאות לישועותיו ראו בספר חמישי צדיקים עמו' 128-127), והוא קיבל אלפי 'פתקאות'. קהל גדול היה משתתף ב'שולחנות' שערך בלילות השבת, החל מחצות. תפילותיו נאמרו בקול, ולוו בבכיות ובאנחות. ביום כיפורים היה מתפלל לפני העמוד את כל התפילות. הוא הקים ישיבה בעיר לודז' שנקראה 'ישיבת ראדושיץ', ובחירי בוגריה היו ממשיכי את לימודים בהוראה אצל הרבי בראדושיץ.

הרבי כתב הסכמות למספר ספרים. הוא אהב את ארץ ישראל, דרש תמיד בשלומם וטובתם של תלמידי חכמים הארץ ישראל, תרם כספים רבים ל'כוללות' בארץ ישראל, וברפואותיו ובסגולותיו הרבה להשתמש בשמן זית מתוצרת ארץ ישראל, שהיה מונח תדיר על שולחנו.

רבי חיים אשר נשא לאשה את מרת דבורה אסתר בת דודו רבי מאיר מנחם מפיטרקוב. הוא הוסמך להוראה על ידי רבה של קינצק, רבי יואב יהושע, מחבר ה'חלקת יואב', ועמד בקשרים הלכתיים הדוקים עמו, ועם בעל ה'אבני נזר' מסוכאטשוב ועם המהרש"ם מברז'אן.

בקיץ תרצ"ט, זמן קצר לפני שהגרמנים פתחו במלחמה עם פולין, נפטרה אשת האדמו"ר. בפרוץ המלחמה שהה הרבי בלודז', שם נקבר אביו ושם שהו רבים מחסידיו. במאמצים רבים הצליחו להשיב אותו לראדושיץ, שם הודיע לחסידים כי: 'המצב רע. ישתדלו העשירים לעזור לעניים'. משם עבר לקילץ, שם הסתתר בבית חסידו, והמשיך לנהל את עדתו במחתרת במסירות נפש. מרוב עוגמת נפשו על צרות העם, התדרדר מצבו הרפואי והחמירה מחלת הסכרת ממנה סבל כל ימיו. רבי חיים אשר נפטר בימי השואה בכ"ד באדר תש"א (1941) והובא לקבורה בקילץ, שלשה שבועות לפני השמדת הקהילה היהודית המקומית.

כל משפחתו נספו בשואה. בנו הרב יעקב פנקלר הי"ד, שהיה חתנו של רבי יצחק קאליש מסקראנוויץ, בנו של רבי שמעון קאליש מסקרנוויץ, היה מנגן נפלא ומחבר מנגינות וניספה על ידי הנאצים בקינצק. בן נוסף, הלל, ניספה בקילץ בגיל 17.

אחיינו של רבי חיים אשר, אברהם (ארנולד) פינקלר (1907-1989) (בנו של רבי ישראל יוסף פינקלר), היה בעל השכלה גבוהה. הוא סיים את הגימנסיה העברית בקילץ, כשהוא בלבוש חסידי, הוא נבחר כנציג היהודי היחידי במועצת החינוך של מחוז קילץ וייסד את הסניף הציוני הראשון בעירו. הוא עבד כמתורגמן לכמה שפות בבית המשפט העליון של לודז' וכמורה ליהדות בבתי הספר הממלכתיים בשידלובצה. בתחילת הכיבוש הנאצי, הוא הצליח לשחד פקיד נאצי ולהציל ארבע מאות צעירים יהודים שעבדו בפרך ביאנושב ליד לובלין. אשתו הראשונה, מרת אסתר רבקה בת האדמו"ר רבי יצחק שמואל חלמר מאלכסנדר, נרצחה בטרבלינקה עם בנם שמואל. הוא עבד בבית חרושת ליצור נשק ליד סטאכאנוביץ, עד שנמלט עם אחיו יצחק (שנהרג לקראת סוף המלחמה) ודוב-ברל כשהם חמושים עם כלי נשק מהמפעל בו עבדו. לפני בריחתם, השאיר אברהם מכתב על שולחן העבודה במשרד בית החרושת ובו איים על מפקד הגסטאפו כי אם הנאצים יוצאו יהודים להורג כעונש על בריחתם, כמנהגם לירות בשלשה יהודים על כל יהודי שברח, הם וחבריהם הפרטיזנים יתנפלו עליו ויתנקמו ממנו באכזריות. לאחר היוודע דבר בריחת שלושת האחים, הועמדו היהודים במסדר, אך באופן מפתיע נמנעו הנאצים מהוצאות להורג והסתפקו בהודעה שקרית הטוענת שהבורחים והפרטיזנים נתפסו ביער והוצאו להורג. אברהם הרכיב קבוצה של פרטיזנים יהודים ועמד בראשה. קבוצתו פעלה ביערות לאזיצק (לוזיצה) ונהגה להתנפל על משמרות גרמנים במכונות ירייה ולנקום את מות יקיריהם. סיסמתם הייתה "למות על קידוש השם – כן, אך בני חורין, מזויינים בנשק ותוך כדי מלחמה באוייב". בכל הקרבות שניהלו נהרגו מהם 16 לוחמים, ו-23 הוסיפו להילחם עד לתבוסת הגרמנים. לאחר המלחמה התחתן אברהם בשנית והיגר לקנדה, שם כיהן כנשיא ארגון "שארית הפליטה" בקנדה ועמד בראש ארגונים רבים בקהילה היהודית. בשנת 1981 יסד עם רעייתו את המכון לחקר השואה באוניברסיטת בר-אילן, כגוף למחקר ולהנצחת השואה.

עם חורבן בית העלמין היהודי בקילץ, לא ניתן לזהות את מקום קברו של הרבי.

מספר הצפיות במאמר: 11

בעזרת ה' יתברך א' לסדר בהר בחקותי ל"ה למב"י שנת תר"ץ לפ"ק

ברכות אלף על ראש כבוד אהובי ידיד נפשי מאז ומקדם הרב הגאון הצדיק בנם של קדושים הכהן הגדול מאחיו כקש"ת מו"ה יוסף נ"י לאורך ימים טובים וכאל"ש, תלמיד נאמן ואהוב לאאמו"ר הגאון זצ"ל.

היום הזה קבלתי מכתבו הנעים, וגם לרבות איזה עלים מספרו החדש הנחמד 'גנזי יוסף', ומה מאוד שמחתי לראות דברי חן ושכל טוב בפלפול והלכה, מלא וגדוש על כל גדותיו, וגם כי היה ה' אתו להיות איש חי רב פעלים והצליח לעלות מעלה בקודש בתורה וביראה… ונתקיים בו ברכת צדיק יעקב אבינו הרי הוא אאמו"ר הגה"ג זל"ה, אשר יצק מים על ידו, כי ילך הלוך וגדול, ואילנא רבא יתעבד, ויזכה לעשות חיל בישראל.
וזכור אזכור עוד אותו לטובה שהיה תלמיד חביב בישיבתינו ק"ק פוטנאק יצ"ו בין עדרי צאן קדשים בחורי חמד, ואתיקיריא יתיקרא ביה, כי היה ירא ושלם מתמיד בלימודו, ולא פנה אל רהבים ודברי שקר (עיין שו"ת נהרי אפרסמון מהדורה קמא חלק יורה דעה סימן ק').
והנה ראיתי את גוף המכתבים (אריגינאל) של הרבנים הגאונים הגדולים והצדיקים מו"ה מרדכי ליב ווינקלער (אבד"ק ה' מאד) נ"י ומו"ה יוסף חיים זאננענפעלד נ"י מירושלים תובב"א, אשר בם מהללים ומשבחים מעשי ידיו לשם ולתפארת, ועליהם אין להוסיף, דמי ראה אלו יוצאין ולא יצא עמהם. והתקוה תבטיח כי כל אוהבי התורה ומחזיקיה יחושו לעזרתו וימהרו להביא ברכה לתוך ביתם.
ולא באתי בזה רק ליתן לו תודה כפולה ומכופלת, ואמינא יישר כחו וחילו לאורייתא על אשר הפיץ גם מתורת רבו הגאון הקדוש ז"ל חוצה, זכותו יעמוד לו נס"ו ויברך ה' מעשי ידיו ויצליח בכל אשר יםנה.
והנני בזה ידידו המוקירו הדורש שלומו באהבה רבה המשפה לאני אחישנה בימינו, אמן כן יהי רצון.
הק' מנחם מענדל בהגאון מו"ה יעקב זצ"ל טעננענבוים, האבד"ק טארנא והגליל יע"א.

ואגב, למלאות הגליון, אציע מה שעלה בדעתי על מ"ק (וישלח) 'הצילני נא מיד אחי מיד עשו'. יש לדקדק מאי דקאמר 'מיד', הוי ליה למימר 'מאחי עשו'.

ועלה בדעתי דהנה האריז"ל כתב על נוסח התפלה (מוסף ליום טוב) 'מפני היד שנשתלחה במקדשך', וזה לשונו: בחלון הנקרא 'זהרה' ויש בו צורת יד, והוא דסטרא אחרא והיה לשעבר תחת יד כנפי השכינה, וכשגבר החטא שלח יד במקדש והחריבה אותו. וזה 'מפני היד שנשתלחה במקדשך'. עד כאן לשונו הקדוש.

ואולי יש לומר שיעקב אבינו עליו השלום פחד מצורת יד דסטרא אחרא הנ"ל, והתפלל הצילנו נא 'מיד' אחי 'מיד' עשו.

וזה יהיה כוונת הכתוב (תהלים עח,סא) 'ויתן לשבי עזו ותפארתו ביד צר', היינו כי לשעבר היה צורת יד זו עזו ותפארתו תחת ד כנפי השכינה, ועכשיו הוא ביד צר, היינו הסטרא אחרא, והרבה מקראות אמרתי לפרש בהנ"ל ואין לפורטם.

וגם על פי זה נבין גודל השנאה שיש לנו על עמלק, לפי שחפץ להרים יד דסטרא אחרא נגד יד דקדושה, כמו שנאמר (שמות יז,טז) 'כי יד (היינו יד של עשו) על כס י-ה (יד דקדושה)'.

וכל עת שקיימו ישראל תורה הקדושה לא היה להם שליטה, אך כשביזו תלמידי חכמים ביטלו תינוקות של רבן וכו', כמבואר בגמרא (שבת) ושוב לא הועיל לנו תפילת יעקב אבינו עליו השלום, הצילני נא מיד אחי עשו, ואין לנו להשען על תפילתו, אלא נשיב בתשובה שלימה ונזכה כי יהיה 'והיה כאשר ירים משה את ידו', יד הקדושה, יהיה 'וגבר ישראל' על יד דסטרא והבן.

(הסכמת הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד לשו"ת גנזי יוסף, מאת הרב יוסף הכהן שווארץ הי"ד)

---

הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד, נולד בשנת 1850, לאביו הרב יעקב (מחבר ספרי "נהרי אפרסמון"), כיהן כאב"ד בקהילת פילעק (הונגריה) ובקהילת טארנא (סלובקיה/ הונגריה) ונשיא הכבוד של ועד הרבנים בטשכוסלובקיה.
נשא לאשה את חיה גיטל בת דודו הרב שרגא צבי טננבוים אב"ד סענדרא ומ' טשאטה והגלילות, בעל 'נטע שורק' על התורה, על סוגיות הש"ס ושו"ת.
לאחר שהתאלמן, נהרג עקה"ש עם בני קהילתו באושוויץ בג' בסיון תש"ד, בהיותו כבן 94. באותו יום נהרג שם עקה"ש גם בנו, הרב משה הי"ד (אב"ד ור"מ מילדוי, מחבר הספר 'משאות משה') ורוב משפחתו. גם בנו הרב אלכסנדר שמואל הי"ד ובתו חנה, אשת הרב שמעון נויפלד נהרגו עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד.
נודע כלוחם קנאי להעמדת הדת. שארית כתביו וכתבי צאצאיו, נלקטו ויצאו לאור בספר "שארית מנחם", שם הובאו גם תולדותיו.

מספר הצפיות במאמר: 8

"אל תרגזו בדרך", אל תפסיעו פסיעה גסה והכניסו חמה לעיר (דמש"א) מליצה מוסרי האיש אשר יחפוץ לעזור דלים ולתמוך עניים, עליו לצמצם בהוצאות ביתו, ולחנך את אנשי ביתו להסתפק בהכרחי, ולא ידרשו אחר מנעימי חלד ותענוגות בני אדם, כי אך אז לאל ידו לחונן דלים ולהשביע רעבים. כן פירש מדר"ש 'יהי ביתך פתוח לרווחה', זאת אומרת אם תחפוץ שביתך יהיה פתוח לרווחה ודופקי דלתי חסדך לא ישובו ריקם, אז אעצך 'ויהי עניים בני ביתך', תרגיל את בני ביתך שלא ילכו בפסיעות גדולות, רק יתנהגו כעניים. והמלצתי במקרא קודש 'מאשר שמנה לחמו', לו לעצמו אף לחם יבש שמנה ויסתפק בו, אבל לאחרים "והוא יתן מעדני מלך". ואמר הכתוב "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך", אם תתנהג עצמך כעני אשר די לו לחם צר ומים לחץ, אז יהיה ביכלתך להלוות כסף ולגמול חסד לקשי יום. ושמעתי מדרשן אחד צחות מוסרי בביאור הקרא "ומלכי צדק מלך שלם הוציא להם ויין והוא כהן לאל עליון", הכוונה שמלכי צדק הוציא לאורחים לחם ויין, אבל "והוא" לעצמו הסתפק במועט ככהן לאלקיו. וזאת אשר דבר יוסף לאחיו אל תפסיעו פסיעות גסות לילך בגדולות, ואז יהיה בידכם להכניס 'חמה' ושמש צדקה ומרפא בכנפיה לעיר, להיות מושיע לאביונים. והבן.

הרב גרשון גאיטיין נר"ו מ"מ ד'חברת עדת ישורון' פרעסבורג (עם הוספות המאסף)

(המגיד, מגד ירחים, שנה יא גיליון ו, עמו' כה)

קונטרס 'כסף צרוף' סדר ויצא

א. תפלות אבות תקנו!
הרבה שסרו מדרך ה' לצערינו באים ביום יאהרצייט לבית הכנסת , ואם לא אבותיהם, כבר היה נשכח אצלם כל ענין התפלה – רי"ד מבריסק.

ב. סולם בגימטריה ממון!
הממון משפיל אף מרומם. אם השימוש בו לרעה, הרי הוא מוצב ארצה, אבל אם השימוש בו לטובה, ראשו מגיע השמימה – בעל הטורים.

ג. והיה זרעך כעפר הארץ!
הארץ מטיבה הרבה ובכל זאת דשים עליה (עפר עם מים הוא טיט) – רבי צבי קאלישער (מעשה).

ד. אכן יש ה' במקום הזה ואנכי לא ידעתי!
ה' יש רק אז במקום שהאדם נמצא, אם האדם עניו ומחשיב את עצמו לכלום, ואינו עושה שום בעל דבר מעצמו – פנים יפות.

ה. וזה שער השמים!
כל הדר בארץ ישראל, מכיוון שהארץ סובלו הוא בחזקת צדיק, כי אם לא היה צדיק היה הארץ מקיאו. וזה סוד 'זה השער לה' צדיקים יבואו בו', ארץ ישראל הוא שער השמים, וראשי תיבות 'צדיקים יבואו בו', הוא 'צבי', ארץ צבי – טוב הארץ.

ו. ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש… והיה ה' לי לאלקים!
כל זמן שאין לאדם רק ההכרח, הוא מתדבק באלקים חיים, ומכיוון שיש לו מותרות כבר סכנה קרובה להיות מן 'וישמן ישורון ויבעט' – כלי יקר.

ז. הן עוד היום גדול לא עת האסף המקנה!
1. אותיות ה' נ' אין להם זיווג כידוע, כל זמן שישראל נפרד איש מעל אחיו ואין להם התחברות זה עם זה, 'עוד היום גדול לא עת האסף המקנה' – רבי נפתלי ראפשיצער.
2. אם עוד לא בא הגאולה, על כל פנים 'השקו הצאן ולכו ורעו', כדי שיהיה כוח בנו לשמור ולעשות עד יבא לציון גואל, כך התחנן רבי מאיר מפרעמישלאן.

ח. הכי אחי אתה…!
בתחילה 'אך עצמי ובשרי אתה', ואחר חודש ימים, 'הכי אחי אתה', ולבסוף, 'ויעבוד יעקב ברחל', כדאמרי אינשי אורח, טורח, ואחר כך סורח – מלאכת מחשבת.

ט. טוב תתי אותה לך…!
איש צדיק הופך את אשתו לצדקת, וכן אשה צדקת הופכת את בעלה לצדיק, לכן אמר לבן בראותו את בתו שהיא צדקת, שטוב יותר שתנשא ליעקב שגם הוא צדיק, ויהיה רק בית אחד של צדיקים, משייתן אותה לאיש אחר וגם יעקב יישא אחרת, ויהיה עולם של כולם צדיקים שנואי לב לבן – רבי בונם.

י. ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה…!
אדרבה, אבל יעקב כל כך החשיב את רחל, שמה שבקש לבן שבע שנים בעדה, היה לפי רום גודל ערכה, עוד מעט בעיניו, כימים אחדים – רבי שלמה קלוגר ז"ל.

יא. והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב!
העטופים אלו הצבועים, והיה במחשך מעשיהם, והם הרמאים אשר ללבן. אבל הקשורים המתקשרים בתמימות להקב"ה, רק אלו ראויים והגונים להקרא על שם יעקב – רבי משה קוברינער.

יב. לקח יעקב את כל אשר לאבינו!
מעולם לא רימה אדם את לבן, והיה יחיד בדורו ברמאותו, וזה היה הודו והדרו. ועתה בא יעקב, שהיה אחיו ברמאות, ולקח עוז גאוותו זה. וזה שהתאוננו בני לבן – כלי יקר.

יג. וישב לבן למקומו… ויעקב הלך לדרכו!
כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, הוצרך בעל כרחו להתנהג עמו ברמאות. אבל מכיון שנתפטר ממנו, הלך יעקב בדרכו, דרך התום והיושר – רבי משה ליב סאסובר.

יד. ורחל היתה יפת תואר ויפת מראה!
ושלמה המלך עליו השלום אומר "שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל", אלא שכך פשוטו של מקרא, בוודאי שקר החן וכן הבל היופי כשהם לעצמם, אבל כשהיופי והחן נמצאים באשה יראת ה', אז נאה לשבח את האשה ביופיה וחנה – דרך אבות.

רעיון אחד באותו ענין מחלק שני של 'כסף צרוף':

אשה עיניה צרה באורחים.
כן למדו חז"ל ממעשה שהיה, שאברהם אבינו אמר ליתן קמח לאורחים, ושרה אמרה ליתן סולת. והקשו המפרשים, הא איפכא משמע, שאשה עיניה יונים וטובים לאורחים לתת להם מאכל טוב ומשובח. וגם קשה, וכי כך דרכם של חז"ל לדבר בגנות הנשים?! ונראה לומר במעשה הידוע מאבא חלקיה במסכת תענית, שבעמדו בתפלה ותחנונים הוא ואשתו, הקדימו העננים לבוא מאותו צד שעמדה היא, והסביר שמפני שהיא נותנת מאכלים מתוקנים ונגמרים לאכילה, ובכן רב כוחה בגמילות חסד יותר ממנו, שהוא נותן רק מעות כסף ולא שווה כסף. ועוד נקדים מה שאמרנו בתירוץ מה שהקב"ה מנע את הנשים מלימוד התורה, ואם מנע הטוב מהם, צריך שנבין מדוע, וגם באיזה טובה אחרת מילא את חסרונן. ונראה שמנע מהן את טוב תורתו, כדי שתיתן עיניה ולבה לטובת בעלה ובני ביתה, ובכל כוחה ואונה תעבוד בטובתם ובתיקונם, ובכלל זה גם האורחים ועניים מרודים שתביא ביתה, שגם הם צריכים שיהיו בני ביתה, כמו שאמרו ז"ל במשנה 'ויהיו עניים בני ביתך'. ואם העולם עומד על שלשה עמודים, תורה עבודה וגמילות חסדים, והאשה חלקה יותר גדול בגמילות חסדים מחלק האיש, נמצא שמה שנגרעה מאחוזת נחלתן בתורה הקדושה, נתווספה להן בעסק הגמילות חסדים. ואם נצרף כל זה, נמצא שבכוון עשה הקב"ה את עיני השגת האשה צרה וחלושה בהבנת תורה הקדושה, כדי שתקדיש כל זמנה ומבחר כוחותיה לטובת האורחים. וזה אמרם ז"ל 'אשה עיניה צרה' בהבנת תורה הקדושה, ולמה, 'באורחים', בשביל האורחים, שתעבוד יותר בתקנתם. ולפי זה האיש זוכה לחלק עולם הבא בשביל תורה שלומד, והאשה בשביל הגמילות חסדים שהיא עושה. וחשבה אותה צדקת שרה אמנו, אם בעלה מקמץ בגמילות חסדים ורוצה ליתן רק קמח, כך יפה לו, כי הוא רב כחו בתורה הקדושה, ויזכה על ידה לחלקו בעולם הבא. אבל היא, שרק אחת לה לזכות על ידו לעולם הבא, היא עסק הגמילות חסד, צריך שתעשה זאת באופן היותר טוב והמשובח, לכך במקום קמח נתנה סולת נקייה ומשובחת.

---

הרב גרשון גאיטיין (גויטיין) הי"ד – נולד בסביבות שנת תרס"ד (1904) לאימו הרבנית פרל (בת הרב הגאון רבי גרשון ליטש סג"ל רוזנבוים, אב"ד טאליה, מחבר הספר "משיב דברים") ולאביו הרב יוסף שלמה הי"ד אב"ד העדיעס, בנו של הצדיק רבי אליהו מנחם אב"ד העדיעס, בנו של הרב הגאון רבי ברוך בנדיט גאיטיין מחבר הספר "כסף נבחר".

הרב גרשון היה תלמידו של רבי עקיבא סופר בישיבת פרשבורג והיה מעורכי כתב העת של הישיבה, "המעיין". הוא כיהן כמגיד מישרים בעיר פרשבורג והכין לדפוס כעשרת אלפים מאמרים, אך כמעט כולם אבדו בשואה, מלבד שרידים שהודפסו בספר "זכרון אבות, רבי ברוך גאיטיין ותולדותיו", עמו' קצו-קצח.

הרב גרשון ייסד את חברת "אהבת עולם", לימד משניות וקיים משמרות לאמירת תהלים. הוא עסק בצורכי ציבור ופעל להצלת הפליטים בתקופת מלחמת העולם השנייה, בתחילת המלחמה עוד יכל להסתובב בחופשיות בעיר, בהיותו נתין זר בעל אזרחות הונגרית, והוא ניצל זאת לצורך דאגה לסייע לתלמידי ישיבת פרשבורג שהמשיכו ללמוד במסירות נפש במקום מסתור בבית המדרש הישן של רבי משולם איגרא והחתם סופר. הרב גרשון נהרג עקה"ש באושוויץ בשנת תש"ד, יחד עם רעייתו מרת רחל, ורבים מקרובי משפחתו. הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 15

המגן אברהם הביא, שכאשר נסעו בני חשמונאי למלחמה היו אומרים תפילת 'ויהי נועם', ומזה הטעם אנו אומרים אותו אחר הדלקת הנרות. ועוד יש טעם, כי בימי חנוכה נגמר המשכן, ואז אמר משה רבינו עליו השלום תפילה זו, כדאיתא במדרש.

הענין של 'ויהי נועם' הנאמר אצל החשמונאים, כי הנה ידוע כמו שמספר הספר יוסיפון, שמתתיהו הכהן אמר לבניו אשר שני דרכים יש לפניהם, האחד שנמסור עצמינו על קדושת השם בלי אמוץ כח נגד האויבים. והדרך השני, אשר נאזור כגבר מתנינו ונתחזק בער האמונה הקרושה, והקב"ה יעזרינו על דבר כבוד שמו לנצח במלחמה הרוממה הזאת.

הלא ימים ידברו, העתים ספרו לנו, אשר בזמן הזה לא בחיל ולא בכח האנושי [נערכת] המלחמה, כי אם בכלי זיין החדשים המתחדשים בכל יום ומתוקנים ומהודרים לתאוות העתים הללו. ומי שירבה ביותר את ארזענאל שלו עם מאדערן כלי זיין, לו יאות הנצחון הגם שאין אנשיו גבורי כח כל-כך.

וכן היה הדבר אצל החשמונאים ז"ל, שאפילו מחשבה קטנה לא עלתה בלבם לנצח ביד אנושי, אלא שהתפללו מקודם עבור הצלחתם, ואז היו בטוחים בחסדי ה' שיעזור להם כדי לקדש שמו הגדול בעולם. וזה היה כלי זיין שלהם והקאנאן שלהם, וזכו לניצחון הרוממה.

וזה שאמרו 'ויהי נועם ה' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו', דהיינו כשאנו לוחמים עם ידינו ויסדנו מלחמתנו והצלחתנו עליהם [בלבד], אזי 'ומעשה ידינו כוננהו', הם מכוננים ומיוסדים על ה', וממילא יעזרינו הקב"ה…

כתב המדרש תלפיות, "נחמד למראה" (בראשית ב,ט )' נוטריקון נר חנוכה מ"ד למראה, פירוש, שניתן למצות ראייה.

ידוע כי כשהאדם מסתכל בדבר שאינו רשאי לראותו – עושה זאת רושם על כל תהלוכותיו, כי עינא וליבא הם תרי סרסורי דעבירה, שהעין רואה והלב חומד את העבירה והאדם עושה ממילא. נמצא כי כשהאדם רואה דבר מגונה עם עיניו הגשמיות, דבר זה מכהה עיניו הרוחניות מראות. והתיקון הוא להסתכל בדבר קדושה העושה רושם והרגש קודש על כל עצמותינו.

וזה היה כאן אצל חוה, כי ראתה את עץ הדעת נחמד למראה וחטאה על ידי הראייה, וגרמה לה שתכהה עיניה הרוחניות. ומשום שהיא היתה "אם כל חי" (בראשית ג,כ), נתן הקב"ה לישראל, שהם תכלית הבריאה, מצוה התלויה בראייה, כמו שהביא המגן אברהם, שאין לנו עוד מצוה אחרת שמברכין על ראייתה, אלא נר חנוכה, ובזה נתקן מה שנפגם חוש הראייה. וזהו 'נחמד למראה', דהיינו נ"ר חנוכה מ"ד למראה.

(בזה ניחא מה שמזכירין 'על המלחמות', אף על פי שאין ראוי להזכיר מלחמה, אבל זאת היתה מלחמה אחרת – עבור קדושת השם, וזה ראוי להזכיר).

וכן היה כל מגמתם של יוונים, שרצו להכהות עיניהם של ישראל להשעותם עם אור שקר של הקולטור שלהם, המעוור את העיניים, כמו שאמרו במדרש: 'חשך – זו גלות יוון, שהחשיכו לישראל בגזירותיהם', כי ידוע שעיקר גזירתם היה לבטל את התורה מישראל ולהעבירם מן הדת חס ושלום. וכיון שנצחו החשמונאים, הראה הקב"ה בעשותו נס בהנרות ונתן לנו מצות נר חנוכה, אשר אור תורתינו לבד הוא האור האמתי, ואם יבואו כל הרוחות שבעולם לא יוכלו לכבותו, כי יאיר לנו בכל משך הגלות הארוכה.

ולפיכך נעשה הנס בשמן, ועיקר מצות נר חנוכה ניתנה בשמן, להראות לנו כמו שאמרו במדרש, שישראל נמשלו לשמן, כי כמו שהשמן אינו מתערב עם שאר משקין, אלא עולה וצף על גביהן, כך ישראל אין מתערבין עם שאר האומות. וכן ראינו זאת ביתר שאת אצל נר חנוכה.

וזה נמי כוונת החתם סופר ז"ל, שכתב על הפסוק "ואספת דגנך ותירושך ויצהרך" (דברים יא,יד), שהוא רומז על שלשה נסים היסודיים שנעשו לאבותינו – "דגנך", רומז על פסח זמן חירותנו שאוכלים מצה מן הדגן. "ותירושך", רומז על פורים, ימי משתה ושמחה; "ויצהרך", רומז על חנוכה, שהמצוה היא בנר של שמן. "ואספת", שתאסוף אליך העניינים הללו ותיקח לך מוסר מעניין הנסים הללו על איזה דבר נעשו. תסתכל בנר חנוכה ותחקוק אותו בלבבך, שנעשה [הנס] עבור מסירת נפש אבותינו לתורה הקדושה, ולהראות נצחיותה ונצחיות ישראל, עם קדוש – ישראל ואורייתא חד הוא. וזה מרומז בשמן, כנזכר.

וכוונות אלו יעוררו וירגישו אותנו בעת הדלקת נר חנוכה מדי שנה בשנה, שמראינו הקב"ה כשאנו רואין נר קטן ושפל של חנוכה המאיר בחושך כאור צהוב, כי לא תמנו ולא כלו רחמיו ויושיענו במהרה.

וזה כוונת הכתוב (תהלים צא,טז) "אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי", שהקב"ה משביע אותנו באורך ימים ומראה לנו ישועתו על ידי ההסתכלות בנר חנוכה, אשר ממנה אנו שואבים כוח לסבול עול הגלות בביטחון חזק שכאשר עשה לאבותינו נסים ונפלאות, כן יעזור ויושיע גם אותנו בקרוב.

ובהדלקת נר חנוכה בחלונותינו, יתעוררו נא החלונות של מעלה להיפתח לתפילתנו, כמו שאמרו בגמרא אשר חלונות הרקיע עתים פתוחים ועתים סגורים ,ועל ידי מצוה גדולה הזאת שאנו מקיימים בחלון, יתעוררו הרחמים שלמעלה. כמו שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים (ב,ט): "הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים", דהיינו, על ידי המצוה הנעשית בחלון תתעורר הרחמנות למעלה. ואף על פי שמצות נר חנוכה אצל הפתח, מכל מקום אנו שאין אנו יכולין לקיים זה ומדליקין בחלון, יחשב זה לנו ויעורר לפתוח החלונות של מעלה, ויקויים בנו מקרא שכתוב 'אורך ימים אשביעהו ואראהו בישועתי', במהרה דידן, אמן.

(קונטרס נר חנוכה, דברי אגדה ששמע הרב יוסף אליעזר שטיינר מאביו הרב יצחק, בעת הדלקת נר חנוכה שנת תרח"ץ, ליל ד'. הודפס בספר 'תולדות יצחק')

---

הרב יצחק הי"ד נולד בשנת תרמ"ד להוריו, ר' שמעון שמואל שטיינר ורבקה, היה אב"ד ביעמערינג (ג'ומורה, כ-60 ק"מ דרומית לסרדאהלי), תלמידם של הרב שמעון חיים פלנר רבה של קהילת בעלעד ובנו הרב יואל אב"ד בעלעד ואויהל, מתלמידי הגאון הרב חיים סופר ומתלמידי הרב דוד איש שלום פרידמן אב"ד ור"מ קהילת צעהלים.

הוא הגיע ממשפחה דלת אמצעים, ואחותו רייזל (לימים, אשת הרב אהרן שמואל פלדמן מאייזנשטט) הייתה חוסכת מכספה על מנת שיוכל לקנות ספרי לימוד.

הרב נודע בצדקותו ובגאונותו. הרב ייסד ישיבה גדולה ביעמערינג, עמד בראשה והעמיד אלפי תלמידים, ובהם רבנים וגאונים.. שנים רבות לאחר שנרצח הוסיפו תלמידיו להזכירו ברטט של כבוד והתרגשות. תלמידי הישיבה התגוררו בפנימיה ואכלו בחדר אוכל, בעוד שבישיבות אחרות באותה תקופה נאלצו התלמידים לאכול 'ימים' אצל בעלי בתים. הרב היה כמו אב לתלמידיו, הוא התמסר להדריכם לתורה וליראת שמים, ולעתים קרא להם "מיינע טייערע קינדער" ("ילדי היקרים"). תלמידו, הרב דוד פרידמן, כתב בהקדמת "תולדות יצחק" "נזכור בחרדה את עריכת השולחנות בשבתות וימים טובים, איך כשהרבי זצ"ל נכנס להגיד 'שלום עליכם' קרן אור פניו קדושה וטהרה, זה חרות בזכרוננו".

הוא נהג לבקר אצל צדיקי דורו, ובהם האדמו"ר הראשון מבאבוב רבי שלמה הלברשטאם, האדמו"ר רבי יעקב משה ספרין מקומרנה, האדמו"ר רבי אלעזר חיים שפירא ממונקאטש, האדמו"ר רבי יצחק אייזיק ווייס הי"ד מספינקא, האדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד מראצפערט והאדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז, ואצל כולם התקבל בכבוד גדול ובהערכה גדולה.

מכתב ממנו הודפס בספר זרע יעקב, ו', עמו' טו-טז.
מכתב חידושי תורה ממנו הודפס במוצל מהאש השלם, בהוצאת הרב נפתלי חיים סופר בנו של הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט (ירושלים, תשכ"ו, עמו' נד-נה). דברים משמו הובאו במספר ספרים (תולדות חידושי רבי מנחם כ"ץ פסרוטיץ, עמו' רכו; בית ישראל השלם, ד, עמו' נט-סא; פרדס יצחק, שבועות, א, עמו' שיב; ספר בן אהרן, מאת רבי מרדכי לוי עמודים לא נט וקטז).

דברי תורה ממנו, הכוללים פירושים וחידושים על דרך תוכחה ומוסר, על פרשיות השבוע חגים ומועדים, פתיחה להתחלת הזמן, דברי התעוררות לימי חנוכה (שנת תרצ, ועוד, אשר דרש לפני התלמידים הרבים, יצאו לאור בספר "תולדות יצחק". החיבור "שיעורי רבי יצחק שטיינער מיעמערינג", נותר בכתב יד.

מיד לאחר כיבוש הונגריה על ידי הגרמנים, באדר תש"ד (03.1944) הוטל עוצר בית על יהודי יעמערינג, והם גורשו באייר תש"ד (05.1944) לגטו במושונמגיארובאר הסמוכה, ומשם גורשו לגטו גיור (עיר) בירת המחוז. בסיון תש"ד (06.1944) הם גורשו למחנה ההשמדה אושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ בסיון תש"ד. יום הזיכרון נקבע לכ"ג בסיון.

מספר הצפיות במאמר: 34

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)

---

הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

מספר הצפיות במאמר: 6

בעת כתבי עלתה בדעתי לפרש מאמר חז"ל שהבאתי בריש דיבור במסכת מועד קטן, רבי אמי יליף דמיתתן של צדיקים מכפרת מסמיכת מיתת מרים לפרה אדומה, ורבי אלעזר יליף מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה. ואפשר לומר דלכאורה צריך להבין למה לא יליף רבי אמי מילפותא דרבי אלעזר ורבי אליעזר מילפותא דרבי אמי, מאי נפקא מינא אם ילפינן מהא דסמיכת מרים לפרה אדומה או מסמיכת מיתת אהרן לבגדי כהונה.

ואפשר לומר דהנה הטור באורח חיים סימן ק"כ מביא המדרש דמיכאל שר הגדול מקריב נשמתן של צדיקים על גבי מזבח של מעלה, ועל זה תקנו בתפלת שמונה עשרה "ואשי ישראל", עיין שם. וראיתי בספר אחד מחכמי הספרדים שמסתפק אימתי מכפר מיתת הצדיק, אם הוי סמוך למיתה מיד ממש, או אם הוא כקרבן, ואז דוקא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא בשם "מערכי לב" דלא מיד אחר המיתה הוא מכפר, אלא אחר הקרבן שנתכפר. ומביא על זה ראיה מגמרא יומא דף מ"ד ע"א, "וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל" (ויקרא טז), כפרתו קודמת לכפרת ביתו, כפרת ביתו קודמת לכפרת אחיו הכהנים, וכפרת אחיו הכהנים קודמת לכפרת כל קהל ישראל. ואיתא (שם דף מ"ג:) תנא דבי רבי ישמעאל, כך הוא מדת הדין נותנת, מוטב יבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא דמיתת צדיק מכפר על הדור, היינו אחר הקבורה וטהרה וניקיון וטבילה בנהר דינור, דעל ידי זה הוכשר לקרבן שיקריב מיכאל השר הגדול, ואז הוא דמכפר על הדור דוגמת הקרבנות, דהכפרה בעת ההקרבה. וכן כתב השל"ה בענין הכפרות בערב יום הכיפורים, לעולם יסובב מתחילה לעצמו קודם שיסבב לבני ביתו, כדי שיבוא זכאי ויכפר על החייב. וכן הוא אומר בכהאי גוונא "וכפר בעדו" ואחר כך "בעד ביתו" כנ"ל.

אמנם בעל נחמד למראה דעת אחרת עמו, דאין הכי נמי לעניין הקרבן שמקריב מיכאל במזבח של מעלה נשמתן של צדיקים, צריכים תחילה שיקבלו עונשם הראוי להם על חטאהם הקלים. עם כל זה גדולים צדיקים במיתתן שתיכף ומיד מכפרים על הדור, אף שלא נטהרו הן עצמן. והראיה שמביא ממסכה יומא הוא מדחה בטוב טעם ודעת ואין כאן מקומו להאריך, ותמצית העניין שיש פנים לכאן ולכאן, יש סברה לומר שתיכף ומיד בסילוק נשמתן של צדיקים מכפרים, ויש סברה לומר דרק אחר ההבאה, כמו קרבן ממש, אחר גמר הקרבתן.

והנה יש נפקא מינא בין כפרת פרה אדומה לכפרת בגדי כהונה. פרה אדומה הוא קרבן ממש ומכפרת רק אחר כל גמר מצותיה, לא תיכף ומיד אחר שחיטה. אמנם בגדי כהונה מכפרים תיכף ומיד אחר הלבשה. ובזה יש לומר דרבי אמי סבירא ליה דמיתת צדיקים מכפרת, לא תיכף ומיד אחר המיתה, כי אם אחר הטהרה הניקיון והקבורה, כקרבן ממש אחר כל גמר מצותיה, ועל כן יליף דמיתתן של צדיקים מכפרה מפרה אדומה. ורבי אלעזר סבירא ליה דמיתתן של צדיקים תיכף ומיד אחר מיתתן מכפרת, בעל כורחו צריך למילף מבגדי כהונה, כמו שבגדי כהונה תיכף ומיד אחר ההלבשה מכפרין, כן נמי מיתתן של צדיקים. ובכן נפקותא גדולה איכא בין שני מימרות הנ"ל.

שלמה המלך עליו השלום אמר בשיר השירים (א) "אם לא תדעי לך היפה בנשים צאי לך בעקבי הצאן ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים", הכוונה דמעלה האיש ומדרגותיו בקל יוכלו להכיר בהתנהגותו בקרב הבריות על ידי תורתו ותפילתו במשא ומתן שלו בקיום המצוה וכדומה. אמנם מעלה האשה ומדריגתה, אשר עליה נאמר (תהלים מה) "כל כבודה בה מלך פנימה", ועל ידי כן היא אינה מעורבת בין הבריות ופטורה מתורה ומצוה עשה שהזמן גרמא, קשה מאוד ההבחנה אם היא באמת אשת חיל במעלות ובמידות, ומוכרחה היא להסתיר מעשיה, אם כן איפה סימן מובהק של צדקתה. אמנם גם לה ניתן אות ומופת על זה, היינו גידול בניה, אם רואים שבניה הולכים בדרכי התורה ויראה, לא פונים אל רהבים ושטי כזב, ומגדלת בניה בדת ואמונת היהדות כדרך אשר הנחילנו אבותינו ורבותינו זי"ע, הוא ראיה חזק ומצוקת שאין עליו שום תשובה כלל שהיא אשה צנועה משכלה וצדיקה, כי האב אשר הוא טרוד כל היום בעסקיו להביא טרף לביתו בזיעת אפו, הוא עסוק על המחיה ועל הכלכלה, ראשו ולבו מלא דאגות ועשתונותיו מבוכות, כל יום הוא חוץ לבית, והרבה פעמים גם לרבות הלילות אין עתו וזמנו מופנה לגידול הבנים באהבה ויראה ה', ואין ביכולתו לתת עינא פקיחא בדקדוק נכון ואמיתי על התנהגות בניו ובנותיו. ורק האשה היא האם, לה ועליה משמרה הקודש הזאת, יען עסקה תמיד בבית פנימה. ובכן אם אנו רואים זרע ברך ה', אך למותר לחקור אחר האם, ובלתי ספק כלל היא צדיקת.

וזהו שכתוב "אם לא תדעי לך היפה בנשים", אם אין ידוע לך אם האשה היפה במעשה בכשרות ובמידות, אז העצה לזה, "צאי לך בעקבי הצאן", הסתכל בעקבי ודרכי הצאן, הן הבנים שלה, ורעי את גדיותיך שוכנים ורובצים על משכנות הרועים, אצל המלמדים והרבנים שנקראים 'רועים'. אם אהלם ומשכנם באהלי הרועים, באהלה של תורה, בבתי וועד חכמים, אזי בטח שהאשה יפה בנשים היא. ומצאתי שכבר דרך בדרך זה בפירוש הנ"ל בספר שערי שמחה על התורה פרשת חיי שרה, ועיין עוד מה שכתב בזה הנודע ביהודה ז"ל בספרו 'אהבת ציון' דורש שביעי.

איתא במסורה בפרשה השבוע בפסוק (בראשית ח) "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה", ואידך "כי הוא טרף וירפאינו" (הושע ו), הכוונה לפי דברינו לעיל, כי אף אם נטרף צדיק בחצי ימיו, לא נגרע משכרו כלום, והוי כאילו חי ימי גבורות. והנה כנסת ישראל נמשלה ליונה כידוע, וזהו שכתוב "ותבא אליו היונה", כשבא נשמה אצל הקב"ה "לעת ערב", לא בערב ממש כשכלו כל שנותיו, אלא "לעת ערב" בעוד שהיא עוד עת לערב, "והנה עלה זית" יש בידה, היינו שנושאה עמה עלים ופירות של זית של חיי עולם הזה, שהן מרורות כזית. הנשמה לא באתה ריקם לפני קונה, ויש לה מצות ומעשים טובים חיי מרורין של עולם הזה, אמנם "טרף בפיה" אותה העלה של זית הפירות של עולם הזה שטרפה עצמו בחינה של צער ויגון ואינה בשלימות, יען נלקחה הנשמה קודם זמנה ונטרפה קודם קצה, בפיה מקובלת היא שטרף מה לי לעשות שלא יכלה להשלים עצמה כדבעי, הלא נטרפה באבי בדמי ימיה. על זה משיב המסורה לה אין משפט חטא, אין נגרע לה משכרה השלם מאומה, יען "הוא טרף", הוא הקב"ה טרף ומי יכול לעמוד בסוד ה', לא חס ושלום היא טרפה את עצמה, כי אם הוא הקב"ה טרף, ועל ידי זה "וירפאינו".

איתא במסכת סנהדרין דף כ"ב כל אדם שמתה אשתו ראשונה כאילו נחרב בית המקדש בימיו. הכוונה אפשר שבית המקדש היה לנו לעיניים, לא לבד שמשם יצאה הוראה לישראל, אלא בזמן שבית המקדש קיים אם חטא אדם בשוגג היה מביא קרבן לכפרה, וכהן גדול היה מכפר על עוונות ישראל, ובכן לאחר החורבן בעוונותינו הרבים לא היה מזבח לקרבן ואפס כהן גדול לא היה מי שמכפר, ודרשות רז"ל ידוע (ברכות כ"ו ע"ב) שתפילה במקום קרבן. אמנם מה שהקרבן מכפר הוא מחסדי ה' יתברך כידוע דברי הרמב"ן בפרשה ויקרא אם בשעה הבאת הקרבן האדם שב בכל לבבו ונפשו, כי זולת זה פיגול הוא לא ירצה, כי אין בהקרבה הקרבן בלי כוונת הלב שום מעלה ויתרון, ומה גם בתפלה שהוא רק במקום קרבן, בוודאי צריך שתהא כוונת הלב ומחשבות קדושות בלי הרהור ומחשבות זרות חס ושלום וחרטה ותשובה גמורה. ובעוונותינו הרבים מי יכול לכוון בתפילתו כדבעי ולהסיר מלבו כל מחשבות נפסדות. אמנם אשה משכלה עזר לבעלה עומדת לימינו בכל עניינים מצלת אותו מן החטא, וכמאמר רז"ל (יבמות סג:) דיינו שמגדולה בנינו ומצילות אתנו מן החטא, היא מונעת את בעלה מכל חטא ועוון ואשמה. ואם כן מעלת אשה צדקת וחסידה כמעט יותר מן בית המקדש, שבזמן בית המקדש היה קיים נתכפר האדם מן החטא שיש בידו, ואשה חשובה וצדקת מצלת את האדם שלא יבוא כלל לידי חטא ועבירה.

ואם כן כוונת הגמרא כשמתה עליו אשתו הראשונה ואין מי שיעמוד אצלו כחומה נשגבה להצילו מן החטא, כאילו נחרב בית המקדש בימיו, כי לאחר החורבן לא היה מי ובמה להתכפר מן העבירות, ולכן בעוונותינו הרבים יש לי לבכות ולאונן במר נפשי ולבבי כעל חורבן בית המקדש ממש, לפטירת זוגתי הצדקת עליה השלום. יודע ומכיר אני האבידה גדולה בהפרדה מעלי וממנו בפטירה שלה. לא עליה על דמי נעוריה תשתפך עלי נפשי ולבי וכלו בדמעות עיני, אף שהולכה לעולמה רכה וצעירה לימים בת ל"ב שנים, עם כל זה רכשה לעצמה סכום מצות ומעשים טובים כזקינה לימים. אם אמרתי אספרה כמו כל המידות והמעלות טובות שלה קצרה רוחי. השמחה וששון שלה בעסק המצות אין לשער, והרבה פעמים כמעט מסירת נפש, עם כל זה לא רפתה ידה. היא טרחה בערב שבת בזיעת אפים, הכינה והזמינה לעצמה תפנוקי מעדנים לאכול בשבת. אמנם אוי ואבוי לי אשר אבדתי מרגלית טובה מרגניתא דלית ביה טימא, מקונן הנני עלי ועל נפשי. אין מי יעמוד בעדי, אין מגן בעדי. נשברה חומת ברזל המספקת ביני ובין החטא, לקו מאורות עיני ואיך אנחם. ואני אנא אני בא מגודל הצער של שלשה ילדי הקטנים שנשארו בלא אם. איך אתראה אליהם אם יבקשו ממנו איה עזבתי את האם האהובה. מלאה הלכתי וריקם השיבני ה'.

הנביא ירמיה מקונן "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" (ירמיה ח). הכוונה דאם בא יבוא חס ושלום אסון על האדם והוא אינו יחיד כי הוא מכת מדינה או עיר אחרת, או היגון נפלה על איזה אנשים, יכולים יחד בקריאת השבר וכולם מרגישין הצער והיגון היושבים יחד באבילות רחמנא ליצלן וקוננים ומהאבלים יחד על האבידה, אין אותה צער והיגון גדולה כל כך, יען כולם משתתפים זה עם זה, ונחלק על ידי זה אותו הצער לחלקים. לא כן אם קרה האסון על האדם רחוק מבני משפחתו ואין אחרים יודעים כלל מאותו האסון, אין מי שינחם אותו לדבר על לבו, אז השבר גדולה עד למאוד.

והנה גבי חורבן בית המקדש ראשון, אמר הנביא (ירמיה ט) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי", לא היה עסוקים בתורה ועזבו את מצות ה', ולא היה מרגישים האבידה גדולה על חורבן בית המקדש ולא היה משתתפים בצער גלות השכינה, אף שהרגישו יד האויב דבר חרב ויגון בנוגע לגופם ומאודם, אבל לא האסון הנורא של חורבן בית המקדש, בית ה' כי הורס וכי הודש, שיד האויב הרס כל מחמדי בית ה', ועל ידי זה יבוטל וישבות לעלות בית ה'. דבר זה לא נגע עוד ללב גודל החסרון של בית המקדש הרגיש רק ירמיה נביא ה', על כן התאפק לא יכול, ולכן בכה וקונן ויליל במר נפשו וצער גדולה עד למאוד יען לא היה שום אדם מרגיש מאותה הצער של חורבן בית המקדש לחדרי לבבו. כמו כן אני בעוונותינו הרבים נשארתי לבדי בצער יגון ואנחה, גדול שברי עד למאוד, לא אמצא מנוח ומרגוע לנפשי. אין אתי מי שינחם אותי ונפלה כל הצער ושבר עלי לבדי.

ולסיים בקצת נחמה, דהנה הנביא אומר בהפטורה פרשה זו (נח), "וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך" (ישעיהו נד), ודרשת רז"ל ידוע (ברכות ס"ד) אל תקרי 'בניך' אלא 'בוניך'. הכוונה דהנה כבוא נשמה, אף אם היא טהורה היא, לפני בית דין של מעלה לתת דין וחשבון על מעשיה ופעולותיה לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה, מקדימים ובאים מלאכי מליצי ישרה שנבראו מהמצות ומעשים טובים של הנשמה הנוכחת, כידוע שמכל מצוה ומצוה נברא מלאך מליץ אחד שמקדמת והולכת, כמו שכתוב (ישעיהו נח) "והלך לפניך צדקך". אמנם בעוונותינו הרבים אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, יען הוא היה מדובק בחומרי, ועל ידי כן אולי ישנם מלאכים של כת אחרת אשר מחבלים ומשחיתים ומקטרגים חס ושלום סרה, הללו מימינים והללו משמאילים. אמנם הקב"ה מלך מלכי המלכים, האב הרחמן, והחסד והסליחות, אשר לפניו נגלו כל מצפוני לבבות האדם, הוא היודע הוא העד שלא בזדון ובשאט לבו עשה מה שעשה, אם עשה איזה פגם וחטא, כי אם על ידי שאור שבעיסה הוא היצר הרע אשר הוא דבוק בהאדם מיום היוולדו הוא השיאו, אמנם לבו היה נכון לה'. וכמידת אב הרחמן על בנו, כן אבינו מלכינו רוצה לרחם על כל נשמה ונשמה. אמנם יש דין למעלה, המקטרגים עומדים על בירור הדין, ולעומתם המליצי ישרה מבקשים את שלהם, ואין שלום בעליונים.

אמנם אם בא יבוא נשמה אשר על ידי המליצים גם נסתם פי מקטרגים, כביכול לא מוכרח ה' יתברך לתווך השלום, כי ממילא נעשה שלום, ואם יוכלו המליצי ישרה להמליץ בזה האופן שהנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף עודנה עוסקת במצות על יד בניה שגידלה וחינכה לה' ולתורתו, כידוע דעל ידי הבנים שהם יראי השם נחשב לה כאילו עשתה בעצמה, אז בעל כרחך יסכר פי המקטרגים ויש שלום בעליונים. וזהו שכתוב "וכל בניך למודי ה'", אם השארת בנים למודי ה', אז "ורב שלום בניך", גורמים בניך לרב שלום בעולם העליון, יען לא לבד 'בניך', אלא גם 'בוניך', הם בונים אותך תמיד למעלה. ובכן לכי לשלום, שלא תהיה שום קטטה בעבורך כאמור "ובלע המות לנצח".

(בתמונה צילום של חלון בבית הכנסת במושבה מטולה.)

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

מספר הצפיות במאמר: 37

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)

מספר הצפיות במאמר: 18

ישמחו השלמים ויגילו היראים והחרדים ומשתוקקים לדבר ה' ותורתו ועבודתו הקדושה בהגלות פנינים יקרים מאירים כספירים מפלאות תמים דעים המפוזרים בש"ס ומדרשים ובספרן של צדיקים ויראים, אשר כל עובר עליהם ישתומם על המראה לומר עליהם ראה זה חדש הוא. וכל איש עמוס התלאות אשר אין עתו בידו לקיים נטיות עסק התורה כמאמר הכתוב 'והגית בו יומם ולילה' כפשוטו, ואפי לקבוע עתים לתורה אין בידו מחמת כמה חבילי טרדין המונעים אותו, עם כל זה מלתא חדתא איידי דחביבי יעשוק לו בכל יום זמן קט לעסוק בהם, ובזה יקיים מצות עסק התורה בכל יום, כי כולם נתנו מסיני, כדאיתא במסכת סופרים פרק ט"ז, פנים בפנים דבר ה' וגו', פנים תרי, בפנים הא ד' אפין, מקרא משנה הלכות ואגדות, הרי מפורש שגם האגדות המה מסיני. וכן אמרו חז"ל כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש נתנה למשה בסיני. ועיין בספר חסד לאברהם [מעין ד' נהר י"ב] שכתב מי שיש בידו משנה ותלמוד עם המקרא נקרא בזוהר הקדוש [פרשת ויקרא] עם הארץ דאורייתא כיון שאין בידו אגדה, [עיין בפנים ערך תורה] ועיין בחינוך פרשת עקב סימן תל"ד בשם ספרי 'ולדבקה בו' למד דברי אגדה, שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם. ובאבות דרבי נתן אמרו כל מי שלמד הלכה ואין בידו מדרש אגדה, לא טעם יראת שמים. ובהיות כי טבעת בני אדם אינם שוים, יש בני אדם שרצונם וחפצם בהלכה יותר מבאגדה, ויש להיפך שמוצא קורת רוח באגדה יותר מבהלכה, וכדומה, וכדאיתא בש"ס [בבא קמא דף ס ע"ב] יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא. מר אמר לימא מר שמעתתא ומר אמר לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא ולא שבק מר, פתח למימר שמעתתא ולא שבק מר וכו', אמר להם אי הכי אימא ליכו מלתא דשויא לתרווייכו. עיין שם.

ועל זה תמכתי יסודותי ועברתי בין האמרים, אמרי קודש, ללקט אורות מכל עניני לימוד בעזרת ה' יתברך חיבור גדול מלא על כל גדותיו אמרות טהורות ממקום קדוש יהלכון, הן בהלכה והן באגדה וחסידות ומוסר, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש. ואגב אורחא טרחתי לעשות אזנים לתורה לחלק העניינים איש על דגלו באותיות לבית אבותם, כדי להקל על המעיין שימצא מבוקשו בלי חיפוש, והכל ערכתי כשלחן ערוך בכ"מ מטעמים כל ערך וערך באותיות השייך להם. ומעתה קחו ברכה אל בתיכם ואל תחוסו על כספכם כי מפז ומפנינים יקרה. וקראתי שם הספר 'ילקוט הפלאות', כי הוא בגימטריא של שמי ושם אבי ז"ל חיים בן ישכר בעריש שעולה במספר קטן מ"ח עם הכולל של הד' תיבות, והגם שבספר חרידים [סימן שס"ז] כתב שאין ראוי להמחבר לרשום שמו בספרו, עם כל זה בדרך גימטריא מותר, וכמו שכתב בפירוש אזולאי בריש הספר חרדים שקרא מורו 'ספר חסידים' שהוא בגימטריא זה יהודה שמואל, לרמוז שמו ושם אביו. וכבר הארכתי בזה בפנים הספר בערך 'ספר' והראתי לדעת שזה נובע מהתנחומא שמשה רבינו עליו השלום רמז שמו בתורה בדרך גימטריא והוא להשמיענו זאת שבדרך גימטריא מותר. ועוד טעם שני כי מלת פלא מורה על מלתא דתמיה, דהיינו דבר חדש שאין מצוי תמיד בדרך הטבע והוא לאחדים עם מלת 'נס', כמו שכתוב 'נס ופלא', כי נס הוא מלשון הרמה [עיין בחיבורי ערוך החדש בערך נס ב'] דהיינו שמורם מדרך הטבע, כן כל דבר חדש יכונה בשם 'פלא', כי הוא מלתא דתמיה שלא מורגל עוד בזה.

ומלתא דתמיהא אגב דאתא לידן נימא ביה מלתא, הנה הרב מהר"ם שיף ז"ל בהקדמתו העיר במה שאמרו חז"ל [סנהדרין קי"א] חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא לכאורה כפל לשון. ופירש הגאון ז"ל על פי מה דאמרינן בגמרא גדולה מיתת תלמידי חכמים כפלים כחורבן בית המקדש, דאלו בחורבן בית המקדש כתיב 'ותרד פלאים' ואלו במיתת תלמידי חכמים כתיב 'הנני יוסיף להפליא וגו' הפלא ופלא, ואבדה חכמת חכמיו'. ובחולין [ע"ה] איתא אמר אביי הכל מודים דקלוט בן קלוטה בן פקועה דמותר, מאי טעמא, תרי תמיהי מדכר דכירי אינשי. ולפי זה הכי פירוש חבל על דאבדין ולא משתכחין מלב, דהיינו התלמידי חכמים שאין משתכחין לעולם מן הלב, דכתיב בהו 'הפלא ופלא', דהיינו תרי תמיהי דמדכר דכירי. עד כאן דבריו. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.

ועל פי זה אמרתי ליישב קושית העולם, הובא בשל"ה הקדוש [חלק ג דרוש צאן יוסף] בפרשת וישב בפסוק 'וימאן להתנחם', ופירש רש"י ז"ל משום שאין מקבלין תנחומין על החי, וסבר שמת. ומקשין העולם מדוע לא ידע יעקב מזה שהוא חי, מדלא קבל תנחומין. עיין שם בהג"ה כמה תירוצים. ולהנ"ל שפיר מתורץ כמין חומר, שיעקב סבר דמשום הכי אינו מקבל תנחומין, משום שהוא תלמיד חכם וצדיק, והצדיקים אין משתכחין מן הלב, דכתיב בהו תרי תמיהי. אבל אנן בדידן ממילא נודע דלאו משום זה לא קבל יעקב תנחומין, שהרי היה חי, על כן שפיר מצינו למידק מזה שאין מקבלין תנחומין על החי וכו'. והנה לענייננו מצינן למילף מש"ס חולין הנ"ל דכל דבר חדש שתמיה בעיני האדם, מדבר דכירי ואינו שוכח. וזה סגולת החיבור הזה, שכל הדברים המובאים בו כולן יעידון ויגידון שהמה חדשים, וכל הקורא בו ימצאו הדברים קן בלבבו מלשכחן. ואף על פי שבגט שם אמרו, תרי תמיהי מכל מקום הרי יש שם ב' לשונות, ובלשון ראשון אמר אביי גם בחד תמיה מדכר דכירי, וכן הוא פסק ההלכה ביורה דעה [סימן י"ג סעיף ב] כלשון ראשון, ואגב אורחא נלמד מזה דלפי פסק ההלכה החיוב על כל אדם לזכור ולא לשכוח חורבן בית המקדש, אף על פי שכתוב בו רק חד פלא. יהי רצון שיבנה במהרה בימינו אמן.

(הקדמת המחבר, ילקוט הפלאות)

הרב חיים פוטרניק, נולד בבוקובסק בי"ד בכסלו תרכ"ג (05.12.1862) לאביו ר' ישכר בריש, במשפחה של צאצאי רבי לוי יצחק מברדיטשוב. היה תלמיד חכם מופלג בכל מקצועות התורה, חריף ובקי, העמיד תלמידים, ליקט וחיבר חידושים והעלה אותם על הכתב לזיכוי הרבים. בתחילת מלחמת העולם הראשונה עבר לקרקוב וחי בצמצום כשתורתו אמנותו.

מחבר הספרים "סיפורים חדשים ואמתיים" (מונקאטש, תרס"ט), "ערוך החדש, ערך חיים, ערכי המקראות" (סנוק, תרע"ב) לביאור מילות זרות בש"ס ובמדרשים, "נר מצוה" (סאנק, תרע"ג) על סדר הדלקת נר חנוכה עם תפילות ונספחים, לביאור מילות זרות בתנ"ך, וספר "ילקוט הפלאות" א (בלגוריי, תרצ"ח) – ליקוט מדרשים ודברי מוסר, קבלה וחסידות על סדר ערכי האותיות.

ספריו עוטרו בהסכמות רבות. בהסכמת הרב נחום וידנפלד הי"ד לספר "ילקוט הפלאות" מוזכר הספר "מים חיים" על סוגיות הש"ס שחיבר הרב חיים פוטרניק הי"ד ובשנת תרצ"ח היה עדיין בכתב יד, ספר זה אבד בשואה. לספר צורף קונטרס 'דברי מנחם' מאת ידידו הרב מנחם מנדל זלטנרייך הי"ד שסייע במימון הוצאת הספר לאור.

מכתבים אליו מופיעים באמרי יושר (ח"ב, פג), בית פינחס (ח"ב, כד-כה), דובב מישרים (א, כח), מהרש"ם (ח"ו, עא) ומנחת יחיאל (ח"ג, מז, קז).

בהקדמת ספרו "ילקוט הפלאות" מזכיר המחבר את בנו הרב משה פנחס שהיה אביו של "היקר המופלג בתורה וחסידות החריף ובקי ישכר בעריש שליט"א" ושל אחיותיו.

לאחר פטירת אשתו עבר הרב לגור בבית בתו מרת פיגא צירל, שם המשיך לעסוק בתורה ולחדש חידושי תורה בהלכה, באגדה ובפלפול.

במפקד שערכו כוחות הכיבוש הנאצים בשנת תש"א (1941) מופיע שמו של הרב פוטרניק, הוא נספה בשואה בשנת תש"ב (1942) לערך.

הערה: את תאריך הלידה של הרב פוטרניק לקחתי מתוך המפקד שנערך בשנת 1941, יש לציין שבמאורי גליציה חלק ד עמו' 25-26 העריך שנולד בסביבות שנת תר"ם.

מספר הצפיות במאמר: 26