קטגוריה: מדות

ב"ה

וויעלקאטשי.

במדרש אמר רבי אבא כהן ברדלא אוי לנו מיום הדין, אוי לנו כיום התוכחה.

אתם בנות ישראל ההולכות בגילוי בשר הצואר והזרועות ומכשילים בני אדם לחטוא ע"י קציר המלבושים והנכם עוברות על דת, כמבואר בשולחן ערוך אבן העזר [סימן קט"ו] דזרועות מגולות בשוק נקראים עוברים על דת. ושתים רעות אתנה עושות בבתיכן בזה, שמזכירים השם הנורא ומברכים ברכות נגדם, אשר אסור על פי דין, כמבואר בשולח ערוך אורח חיים [סימן עב], מה תענו ליום הדין בהגיע ימים הנוראים, אשר תעמדו לפני כס המשפט לפני יוצר כל יתברך. הלד' תגמלו זאת. אשר גמל עלינו בכל שני המלחמה חסדיו המרובים. ובעינינו, ראינו כל הנסים והטובות. ועליכם תסוב האנחה הזאת: אוי מיום הדין. אוי מיום התוכחה! אחר טובות רבות שאין לשער שנעשו ביום התוכחה. אם לא תדע לך היפה בנשים – איזה דרך ישכון אור – צאי לך בעקבי הצאן. ושמעו נא מה שסופרו חז"ל בתענית (דף כ"ד) ברבי יוסי בן יוקרת שאמר לבתו שובי לעפרך ואל יכשלו בך בני אדם. על שאדם אחד אמר אם ללקחה לא זכיתי לראותה לא אזכה כו'. איך יוכל להיות החינוך של בנותיכם אשר ילמדו דרכיכם להפיץ רעל וארס בבני ישראל על ידי הרהורי עבירה. ועליכם נשא המשל ידי נשים בשלו ילדיהן, בזה שהולכות ערומות. ועל זה אמר הכתוב וירא ד' וינאץ מכעס בניו ובנותיו. וזאת ידוע לכל אשר בלעם הרשע היה שונאן של ישראל. וביקש, חס ושלום, לעקור שורשן. וכאשר ראה אשר הופר עצתו לקללם, שיכך חמתו בזה שהכשילם בעבירת הזנות עד שנהיה, לא עלינו, מגפה בישראל. ואך כאשר ראה פנחס גודל הצרה וקינא קנאת ד׳ צבאות ויקח רומח בידו והיתה לו מסירת נפש לבטל העוון הגדול אך אז המגפה נעצרה. והיה שכרו שזכה לברית כהונת עולם. וכעת אבקשכם אתם בני, האמהות הכשרות אשר הוטבע בקרבכם שורש הקדושה של אבותינו הקדושים. ראו לעשות כל העצות והתחבולות לבטל המנהג הרע הזה. בטוב, לבקש בנותיכם לחוס על נפשותיכם, ואם לא תוכלו לבטל בטוב עצת הסטרא אחרא, קחו הרומח, זאת היא מדת הגבורה, בכל תוקף ועוז ולמסור נפשותיכם להטיב לזרעיכם. וה' יתברך יהיה בעוזריכם, לגדל בניכם לתורתו ועבודתו יתברך, ולראות בהרמת קרן ישראל והתורה הקדושה:

הכתוב אומר הראני את מראיך השמיעני את קולך. כי קולך ערב ומראך נאווה. כעת יבואו ימי הרצון אשר כל אחד ואחד ישפוך שיחו לפני ה' יתברך לצאת זכאי בדינו ולקבל שנת טובה. וגם אתם בנות ישראל תתפללו עבורכם ובעליכם ויוצאי חלציכם. מה יאמר עליכם ה' יתברך, הראיני את מראיך – אם תלכו בצניעות כדרך בנות ישראל – ואחרי זה – השמיעני את קולך, כי אך אז קולך ערב, אם מראך נאווה. חוסו עליכם ושמעו לעצתי והטו אזנכם לקול כל גדולי דורינו, אשר צועקים בקול התורה:

והנה אומר הפייטן: באין מליץ יושר מול מגיד פשע תגיד ליעקב דבר חוק ומשפט כו' האוחז ביד מדת המשפט. וכל מאמינים שהוא אל אמונה הבוחן ובודק גנזי נסתרות. המשך הדברים דהנה בדיני השומרים לענין שואל, דאם בעליו עמו פטור, ולחד מאן דאמר אף בפשיעה. והנה הנשמה שאולה היא לנו מה' יתברך. ובימי הדין טענותינו אל ה' יתברך, אם מעש וזכות אין בנו. תתנהג עמנו כד"ת לפטור אותנו מן הדין. מהטעם כי אתה המשגיח עלינו בכל רגע ורגע והוי כמו בעליו עמו. וה' יתברך עושה רצונינו ואוחז ביד מדת המשפט. ופוטר אותנו מעונותינו מהטעם שאנחנו מאמינים שהוא אל אמונה, הבוחן ובודק גנזי נסתרות, ויודע מה בחשיכא וזכאים אנו מטעם שאולה בבעלים. וכל זה אם אין אנו גורמים במעשינו סילוק שכינה. אבל אם הנקבות הולכות מגילות בשר ושער שהיא ערות דבר. הלא אמרה תורה הקדושה ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, וחס וחלילה גורמות סילוק שכינה. הרי אז אי אפשר לנו לבוא בטענת שאולה בבעלים. ואיך תזכו בדין. לכן שמעו אלי והטו אזנכם בנות, ישראל שובו שובו מדרכיכך, וישוב מכם חרון אף ותזכו לראות דור ישרים עובדי ה' יתברך עד ביאת ינון במהרה בימנו אמן:

יונה תאומים חופ"ק

(קובץ דרושים, שנת תרפ"ה, סימן יז)

הרב יונה תאומים, רבה של וילקאטש ( וויעלקאטשי), נולד שם בשנת 1887 לאביו הרב נפתלי הירץ תאומים (תרי"א-תרע"ט) אב"ד דעלעטין ווילקאטש שחי בסוף ימיו בלבוב. הרב נפתלי הירץ חיבר את הספר "שער נפתלי" המסופח לספרו של אביו, הרב משה תאומים, "אוריין תלתאי" (לבוב, תר"ס).

הרב יונה תאומים נשא לאשה את מרת חיה הי"ד בת הרה"ג מוהר"י אשכנזי מסערטט אבד״ק זלאטשוב, ובין ילדים היו הרב נפתלי הירץ הי"ד, ר' יואל והבחור ישראל אריה הי"ד. מאמרו בקבוצי אפרים (תרל"ד) נכתב בעת ביקורו בירושלים.

בנו של הרב יונה, הבחור הרב נפתלי הירץ הי"ד, מחבר ספר בינת הלב (בילגורייא, תרצ"ח) נהרג בשואה בהיותו כבן עשרים. אביו כתב הסכמה לספר של בנו, הרב נפתלי, ופלפל בסוגיות שעליהם כתב הבן.

מאמריו נמצאים בקבוצי אפרים תרפ"ג, סימן ט, ובקובץ דרושים סימן ז, בירחון עטרת תפארת (תרצ"ב), בבית ועד לחכמים תרפ"ה סימן תתקס"ג, ועוד.

תשובה אליו נמצאת בחבצלת השרון חלק א, סימן יג.

שמו של הרב יונה הי"ד מופיע בקונטרס "ציון לקדושים" שבסוף ספר "עדות לישראל", אח כלתו של הרב יונה תאומים, כתב עליו דף עד באתר יד ושם, ובהוצאה החדשה של "בינת הלב" הוקדש דף לזכרו.

תכלית כל הדברים ושורש כל השרשים אשר כל העבודה והמצות אשר אנחנו עם ישראל עובדים בה את ה' אלהינו היא מחויבת להיותה דווקא בכל כחות לבבנו וגופינו ונפשינו יחד ורק בעבודה כזאת אנחנו קשורים ודבוקים בה' אלהינו והוא בנו, ומבלעדי תיכון כחות לבבינו וגופינו הרי אנחנו רחוקים ממנו יתעלה והוא מאתנו.

וזאת זאת היא גודל העניין של פרשת שמע ישראל. וכבר בארנו בשערים שער התורה אשר ענינה היא שמע ישראל אשר ה' הוא אלהינו, וירצה רק לנו עם ישראל ביחוד הוא יתברך מנהיג אותנו בהשגחתו לבד, כי הוציא אותנו לבד מתחת ממשלת כל האמצעים לתחת רשותו והשגחתו לבד (והארכנו שם בזה). ולכך אמר ואהבת את ה' אלהיך, אשר לא היה לו לומר אלא רק ואהבת אותו. אלא הכוונה לאשר שכן הוא שהוא ה' אלהיך המנהיג אותך בהשגחתו בעצם, לכן צריך אתה לאהוב אותו בכל לבבך ונפשך ומאדך. וכלומר, שכבר אי אפשר לחול עצם השגחתו יתברך עלינו אם לא שמדבקים בו בכל לב ונפש ומאוד. וכאשר יחסר מן רב השלימות הזאת רק מה, כבר היא לסיג ומסך מבדיל מלקבל השגחתו בעצם. וכבר בארנו מזה בשער דרכי השגחה פרק ו'.

והן זאת זאת היא גם כן עיקר כוונת הפרשה השנייה של והיה אם שמוע, אשר לכאורה הפרשה השנייה הזאת היא משולל הבנה כלל, כי מה השמיענו בה. אם כוונתה היא רק על מצות לאהבה ולעבדו, הלא זאת זאת היא הציווי של פרשת שמע, והרי היא כולה רק כפל והותר. ואם להשמיענו השכר של מצות האהבה, וכי על זאת מצות האהבה בלבד יש שכר, הלא כבר התורה כולה מלאה בשכר על כל המצות, כנאמר אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו'. ועוד רבות כהנה וכהנה. ואם הכוונה בה רק על שמירת שאר המצות והשמיענו בה השכר עליהן, והוא ונתתי מטר ונתתי עשב ואכלת ושבעת, הרי עוד התימה יותר גדול מה חידש לנו בשכרן זאת. וכי לא השמיענו הוא יתברך כבר במקומות רבים בשכר אלף פעמים ככה בפרשת בחקותי עקב תבא ועוד בשאר מקומות. ובעונשן שאמר וחרה ועצר, גם כן כבר שמענו בקשים יותר וברבים יותר אלף פעמים ככה. ואם שדרכה של התורה לכפול בדברים האלה בעניין שמירות המצות ושכרן, ועכשן הרי, על כל פנים, התימה הגדולה אם כן מאי זה שנצטווינו בה בגודל האזהרות האלה ושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם, מה שלא נצטווינו בכזה בכל התורה כולה, מלבד בפרשה שמע לרב וגודל עניינה. אלא כל כוונתה היא היא רק על זאת העיקר והיסוד שהתחלנו לדבר בה, והוא אשר תכלית ושורש כל העבודה והמצות לא יתכן שלימותה כי אם בתיכון כל כוחי הלב והגוף והנפש יחד. ולכן בזאת שורש השורשים הראשון והיא פרשת שמע אשר כוונתה לייחד אלהותו והנהגתו אלינו ואהבתינו ודביקותנו אליו הן בזאת ציוונו. והזהרנו שכל האהבה והדביקות מאתנו תהיה בכל לבבנו ונפשנו, כי רק זאת זאת היא העיקר. וכאשר יהיה איזה סיג בשלמות כוחי הלב והגוף, הרי יפסד הכל. וכמו כן בשורש השורשים השנית, והיא שמירה כל המצות, שמלבד קבלת אלהותו אשר עליה כיוונה פרשת והיה אם שמוע, כי כבר שמירת המצות היא שורש אחר לעצמה מלבד השורש הראשון, שבקבלת אלהותו. וכאשר כבר העמיקו בגודל עומק חכמת אמרם בזה על מאמרו יתברך אותי עזבו ואת תורתי לא שמרו, ואמרו הלוואי אותי עזבו ואת תורתי שמרו, והדברים בזה ארוכים ועמוקים. הרי גם בזאת השורש השנית הוזהרנו אשר כל עיקר הקיום ועשיית המצות גם כן צריך שיהיה בכל לבבנו ונפשינו. וזאת היא אמרו יתברך והיה אם שמע אל מצותי לאהבה ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכם, וירצה אם תעשו כל המצות באהבה ועבודת הלב והנפש, ולכך נאמר כאן ולעבדו כי הכוונה על עשיית המצות, אז ונתתי ואספת. וכלומר אשר השכר הטוב שאני מבטיח על עשיית המצות, היא רק בתנאי ובאופן אם תעשו אותם בכל לבבכם ונפשכם. והנה השכר של ונתתי מטר ואספת כבר בכלל שאר יעודי הברכות והשכר הרב שבפרשת בחקותי ופרשת תבא היתה, ולמה יצאה, להקיש אליה ולאמר מה היא לא נתקיימת אלא בתנאי שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם, אף כל שאר היעודים וההבטחות כולן לא יתקיימו אלא בזמן שיעשו המצות בכל לבבם ונפשם. אבל בעשייה בלא לב ונפש, הרי כבר עדיין אנו רחוקים ממנו יתברך, ולא ישפיע עלינו את הטוב. ולכן אמר בזה, השמרו לכם פן יפתה לבבכם. וירצה שכאשר לא יסכים הלב בעשייתן, הרי אחר כך עוד יתפתה גם כוחי השכל ותגיעו לוסרתם, כלומר אשר תסירו כלל מעשייתן. ואחר כך תעתקו עוד ותגיעו אשר ועבדתם אלי אחרים כי זה דרכו היום אומר כך ולמחר כך. ולאשר שנתייסדה בכאן בזו הפרשת זה העיקר והיסוד הגדול אשר אף עשיית המצות כולם צריכין גם כן דווקא תיכון כל הלב והנפש יחד, ומבלעדיה הרי אנחנו רחוקים מהשפעת טובו ועוד יגיע הדבר לוסרתם ועבדתם. לכן הזהיר הוא יתברך על הדברים האלה בושמתם וקשרתם ולמדתם וכתבתם למען בכל עת ובכל מקום יהיה תמיד נגד עינינו ולבבנו העיקר והיסוד הגדול הזה.

וכבר נכפל העיקר והיסוד הגדול הזה פעמים רבות בתורה ואמר היום הזה ה' אלהיך מצוך לעשות את החוקים האלה ואת המשפטים ושמרת ועשית אותם בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת ולאהבה ולעבוד, והכל בכל לבבך ובכל נפשך. ואמר ושבת עד ה' אלהיך ושמעת בקולו, ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך. ואז ושב וקבצך. יאמר ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת כי תדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך. ועוד בנביאים וכתובים פסוקים רבות בזה העניין. אמר ולשלמה בני תן לבב שלם לשמור מצותיך, ונאמר ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך בתם לבב וביושר לעשות ככלי אשר צויתיך. ונאמר אם בכל לבבכם אתם שבים והכינו לבבכם אל ה', אז ויציל אתכם מיד פלשתים. ונאמר כי ה' עיניו משוטטות בכל הארץ להתחזק עם לבבם שלם אליו. ונאמר שובו עדי בכל לבבכם. ונאמר כה תעשון ביראת ה' באמונה ובלבב שלם. ונאמר תנה בני לבך לי. ונאמר כל לבבות דורש ה', ונאמר וה' יראה ללבב. וגדול החסידים בכל עניני תפילותיו ובקשותיו כל עיקרו היתה על שלימות הלב, כנאמר יחד לבבי ליראת שמך, ואמר לבב עקש יסור ממני, ועוד רבות כהנה ועוד פסוקים רבות בזה בכל הנביאים והכתובים לאין מספר. והכל לאשר שרק שלימות הלב היא היא היסוד והעיקר ובכל המצות אשר יעשה מבלעדה, הרי עדיין הוא רחוק מה'.

עוד אתן לך אות ומופת גדול על היסוד והעיקר הגדול הזה באת אשר נאמר במלך אמציהו, ויעש הישר בעיני ה' רק לא בלבב שלם. ובא וראה את אשר עלתה בו אשר בהלחמו על אדום בשמעו לאיש האלהים ועשה כדבריו, ונתקיים הבטחתו של האיש האלהים והכם וגבר אותם, נאמר שם ויהי אחרי בא אמציהו מהכות את אדומים ויביא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר. היש לך פלא גדול מזה על איש שנאמר בו ויעש הישר בעיני ה'. אלא, כל זאת היתה רק לאשר שמראשית לא היה לבבו שלם. ובא וראה גודל פלא קיום אמרו יתברך פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם, וכאשר בארנו לעיל. ועוד יותר מזה אשר אחר עשותו זאת, חרה אף ה' באמציהו ישלח אליו נביא ויאמר אליו למה דרשת את אלהי העם אשר לא הצילו את עמם מידך, והשיב לו הליועץ למלך נתנוך חדל לך למה יכוך. וכן נאמר במלך יהוא אשר הרג כל עובדי הבעל וישמד את הבעל מישראל וגם נקם בשונאי השם והרג כל בית אחאב הרשעים, ונאמר ויאמר ה' אל יהוא יען אשר היטבת לעשות הישר בעיני וגו', ואחר כל זה נאמר בו ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה' אלהי ישראל בכל לבבו לא סר מעל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל. וענינו אשר הלך בתורת ה', אבל לא שמר ללכת בכל לבבו, לכן זאת אשר עלתה בו אשר לא סר מעל חטאת ירבעם ממש כאשר עלתה למלך אמציהו. מעתה בא וראה כמה גדול וחזק הוא הכח של שלימות הלב. ועל זאת הענין נאמר בתורה כי מנסה ה' אלהיכם אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם.

אל תטעה אותך כל ענין אמרי בשלימות הלב אשר הכוונה בה לבל יעשה מצוה בלא כוונה והרהור המחשבה. אין הכוונה כן. אלא הכוונה רק על הלב הגופני. והוא, כי כבר אם תחקור ותבחן את עצמך תמצאך לפעמים רבות אשר אתה עושה המצוה וגם הרהורי שכלך מכווין לענייניה ולשם ה'. אבל לבבך ונפשך הגופני, כלומר כחותיך הרוחניים של הנפש החיוני אשר בהן כח המתעורר והמתאווה ושרשן של כל המידות, הן הן אשר אינם מסכימים בשלימות על זאת המעשה. וכלומר שאינם עושים זאת מעשה המצות כמו שעושים בצרכי הגוף, אלא עושים המצוה בעל כרחן לתגבורת השכל אשר לו יד המושל בהן, אבל להן בעצמם לפי עניינם אין להם שום חפץ ורצון בה. וכאשר תבדוק ותבחן עצמך היטב בזה תמצאך פעמים רבות, ואפשר תמיד, על זאת העניין וכאילו אתה נחלק לשנים, עשייתך המצות היא ברצון השכל אשר לו יד המושל על כל הגוף וכחתיו. ולבבך ונפשך הגופנים אין להן שום חפץ ורצון בזאת העשייה. ולכן לבבך ונפשך מבלבלים את שכלך בזאת עשייתו וחולקים ומתגברים עליו. וזאת היא אשר נאמר בתורה, כי יצר לב האדם רע מנעוריו. וירצה, אשר אף בעשותך מצות ה' ברצון שכלך, אבל יצר לב האדם, כלומר, מחשבות של הלב הגופני, היא רע, כלומר איננה מסכמת, ואין לה חפץ ורצון בה, וזאת היא מנעוריו. וכלומר, לאשר שהוגדל רק על תאוות והנאת זה העולם, לכן אין לה שום תאווה וחפץ לדבר עליוני אשר איננו נוגע להנאת הגוף.

עוד מצאנו זאת ענין חלוקת כחי גופניים הדקים מן כוחי השכלי יותר מבואר ומפורש בתורה. והאיך שהוא יתברך הזהיר אותנו בעניינה בפירוש, והוא אמרו יתברך, נתן תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו. כלומר, אף שתתן לו ברצון שכלך המושל עליך, אבל לבבך הנפשי ירע בזאת הנתינה ולא תסכים ותרצה בה. לכן הוא יתברך מזהיר אותנו על זה שלא יהיה כך, כי אם להשתדל ולדבר על הלב שגם הוא יסכים וירצה בה. כי כל לבבות דורש ה', וכל חפצו ורצונו יתברך בעבודתו, הוא רוצה גם כן מן הגוף וכל כחותיו. וזה הוא שמסיים בזה כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלהיך בכל מעשיך. והלא כבר נאמר פעמים רבות בתורה כי יברכך כו'. אלא בגלל הדבר הזה דייקא, כלומר, רק בשביל חפץ ורצון הלב. והן הן הדברים אשר בארנו לעיל בביאור פרשת והיה אם שמע, אשר כל ייעודי הברכות וההבטחות על מעשי המצות אינם אלא בתנאי ובאופן כשיעשה אותם בכל לב ונפש. וכן אמר ומלתם את ערלת לבבכם. ונאמר המולו לה' והסירו ערלת לבבכם. והעניין הוא את אשר בארנו, והוא אשר בעסקינו בעבודת ה' אז לבבינו איננו ממעורר כלל לשום חפץ ורצון ותאווה וחשק בה כמו בעסקינו בענייני הגופני, אלא הלב נשאר ערל ואטום בלי שום התעוררת, וכמשא כבד יכבדו עליה עניין העבודה הזאת. והזהיר אותנו להסיר מאתנו זאת ערלת הלב. ולכן הבטיח לנו הוא יתברך על העתיד, ומל ה' את לבבך, והוא בכדי לאהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך. וכן נאמר תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא וכחוסר כל. כך היה לומר תחת לא עבדת בכל הטוב וברב כל אשר נתן לך. אלא הכוונה כלומר אם אמנם שעבדת, אבל לא עבדת בשמחה ובטוב לבב. וירצה שהלב לא היתה מסכמת לה כלל, וזאת היתה מרב כל. ורב הטובה היא גורמת לקחת ולהטות את לבבך מעבודת ה'. לכן, ועבדת את אויבך ברעב ובצמא ובחוסר כל. וכן זאת העניין נקראת לב האבן. ולכן אמר והסירותי לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר, וירצה להטות ולהסכים ולהתאווה לכל אשר יחפוץ השכל. ולכן נאמר וישמחו העם על התנדבם כי בלב שלם התנדבו לה'. וירצה, שזאת שבא להם השמחה, אשר שרשה בלב הגופני – על זאת, התנדבם לה', הוא לאשר שבלב שלם התנדבו, והרי השמחה מעידה על שלימות לבבם. ולכן אמר דוד שם בבקשותיו וידעתי אלהי כי אתה בוחן לבב ומשרים תרצה אני ביושר לבבי התנדבתי כל אלה ועתה עמך הנמצאו פה ראיתי בשמחה להתנדב לך. וכלומר, לאשר שידעתי כי אתה בוחן לבב, לכן אני יכול להעיד לפניך על לבבי שהיה שלם בזאת הנדבה. אבל אני איני בוחן לבב ,לכן על עמך כלום אני יכול להעיד, אלא אשר ראיתי בשמחה להתנדב לך, וזאת מורה על שלימות לבבם. לכן אני מבקש מלפניך ה' אלהי אברהם יצחק וישראל אבותינו שמרה זאת לעולם ליצר מחשבות לבב עמך והכן לבבם אליך. וירצה שזכות זאת השמחה תשמור ליצר מחשבות לבבם לעולם בכל עסקיהם לעבודתך. ואמר ליצר מחשבות לבב, כי באמת כבר יצר לב האדם רע מנעוריו וכנ"ל. לכן זכות זאת השמחה השמור להם והכן לבבם אליך תמיד על השלימות האמיתי. וכן נקראת זאת הענין ישר. וכענין שנאמר ביושר לבבי ונאמר משרים תרצה, ועוד רבות פסוקים כהנה, והכוונה בהן להישיר ולהשוות הלב לעשייתו ולהסכים ולרצות עם רצון השכל.

• כלל השורש והתכלית אשר כל העיקר והיסוד בעבודת ובמצות ה' שיהיה גם בשלימות כל הכחות של הנפש הגופני והן כחות המתעורר והמתאווה והרוצה וכל השאר. וכלומר, שגם כל הכחות האלה יהיו מתאווים ורוצים בזאת העבודה על דרך שמתאווים ורוצים בכל עניני הגוף. כי כל עיקר העבודה מן האדם שתהיה בכולו של האדם בכל גופו ונפשו ורוחו ונשמתו. ולמען זאת ברא אותו על ענין זה וזאת זאת היא תכלית הכוונה של אזהרת ציווי יתברך באמרו בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך. וזאת זאת היא גודל עומק חכמת אמרם בכל לבבך בשני יצריך ביצר טוב וביצר רע, והן השכל והתאווה, ועל הדרך שבארנו. ושים לבבך מאוד ומאוד להעיקר והיסוד הגדול הזה שבארנו כאן, ובחון אותו תמיד ממך. כי אף גם אם כבר התחלת ונכנסת קצת בדרכי עבודתו יתברך, עודך אינך מרגיש כלל וכלל לעשות חילוק והיכר בין השתמשך בעבודת ה' במחשבת השכל לבד, ובין השתמשך בה גם במחשבת הלב, ואין עולה על רעיונך הבחינה בהן. אבל באמת אם תכנוס בזאת הבחינה ותחקור ותעמיק ותדקדק בה מאוד ומאוד, תמצא רב המרחק ביניהן כרחוק מזרח ממערב. ובאמיתת האמת הן רק זאת זאת ה' אלהינו חפץ ודורש ממנו כאמרו יתברך בזה בפה מלא, ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה ללכת לאהבה לעבוד. ובכל אלה ודאי נכנס ונכלל כל העבודה כולה בלי שום שיור. והרי בכולן אינו שואל כי אם שכל זה יהיה בכל לבבך ובכל נפשך לכן מה מאוד ומאוד הזהר והזהר לבחון אותך תמיד בזאת הבחינה. זכור ואל תשכח ולמען רחמיו וחסדיו, יתננו מאוהביו, בכל הלב והנפש יחדיו, ולשוב בהן עדיו. » Read more

וידבר ה' אל משה לאמר, שור או כשב כו' ומיום השמיני  והלאה ירצה כו'. במדרש (ויקרא רבה פרק כ"ז ומדרש תנחומא) אדם ובהמה תושיע ה', אמר רבי יצחק משפט אדם ומשפט בהמה שווין, משפט אדם – ביום השמיני ימול, משפט בהמה – ומיום השמיני כו'.

צריך להבין מה לימוד יש בזה, ומה אשמעינן הכתוב והמדרש. ובגמרא (חולין ה:) אדם ובהמה תושיע ה' אמר רב יהודה אמר רב, אלו בני אדם כהן ערומין בדעת (כאדם הראשון) ומשימין עצמן כבהמה. ולהלן במדרש איתא, והיה שבעת ימים תחת אמו כו', משל למלך שנכנס למדינה וגזר ואמר כל אכסנין שיש כאן לא יראו פני עד שיראו פני המטרונה תחלה. כך אמר הקב"ה לא תביאו לפני קרבן עד שתעבור עליו שבת, שאין שבעה ימים בלא שבת ואין מילה בלא שבת כו'. אמר רבי יצחק משפט אדם כו'.

נראה שהוכרח ולמד לומר טעם זה מיתור לשון הכתוב, דהוה ליה למימר 'כי יולד מיום השמיני והלאה כו", אלא שהשמיענו שצריכה ההויה דשבעת ימים תחת אמו, שאין שבעה בלא שבת ויראה פני המטרונה:

עניין השפלות ועניוות של אנשים הגדולים, וכמו שנאמר על משה רבינו עליו השלום (במדבר יב) והאיש משה עניו מאד מכל האדם, ומסירות נפשו על הפחות שבישראל, אינו מובן. הלא הוא  שנאמר עליו (דברים לד) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כו', והיו לו מ"ט שערי בינה (ראש השנה כא:, עיין שם). כללא דמילתא, הגדול שבעולם בכל הדורות, ואיך יאמר באמת שהוא השפל ואינו כלום.

אבל הענין פשוט, שהרי אמרו ז"ל (נדה טז:) שהמלאך מביא הטפה לפני הקב"ה וגוזר עליה מה תהא, גבור או חלש, חכם או טפש, עשיר או עני. ואם כן, מה לו להתגאות בגבורתו וחכמתו ועשרו שניתנו לו מן השמים. ואם תמצא לומר דאף על פי שנגזר עליו חכם, על כל פנים צריך להוציא השכל מכח אל הפועל ולפשטו באורך, רוחב ועומק. אבל גם זה אינו מכח האדם, ויתרון האדם מן הבהמה בשכל וכח הדבור הכל בא מלמעלה, כמו שנאמר (משלי ב) כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה. בכל רגע משפיע החכמה, ומה שהאדם מתחכם ויודע הוא מן ה' יתברך.  ועל כח הדבור אמר משה רבינו עליו השלום (דברים לב) כי שם ה' אקרא, שבדבורו עביד מעשה גדול ונורא שהיה ממשיך ומגלה ומודיע שם ה, אבל על זה הבו הגודל לאלקינו, שהכל מכחו יתברך שמו. וכשעומדים להתפלל ולדבר לפני המלך, ואז האדם מתבטל ומכיר כח עליון, אומרים ה' שפתי תפתח כו' – בלתך איני יכול אפילו לפתוח הפה, ואתה תפתחנו להגיד תהלתך. וזה לשון השיר, 'הדעה והדבור', שהם המותר לאדם מן הבהמה, הם שייכים 'לחי עולמים', ואינם משל האדם:

ואם יאמר להתנשאות במעשים טובים, דלכאורה הם מכח האדם ובבחירתו, וכפי לשון הכתוב (ירמיה ט)  כה אמר ה' אל יתהלל חכם בחכמתו כו', כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל כו'. והיינו דחכמתו, גבורתו ועשרו בכנוי קאי על הקב"ה, כמו שאמר שם כה אמר ה'. שהחכמה, גבורה ועושר הוא משלו, שכך גזר על הטפה. ויתהלל רק בהשכל וידוע אותי ועשיית חסד, משפט וצדקה, שהם דבר מצווה ושייך בהם בחירה.

אבל באמת ובעומק גם זה עיקרו מגבוה. ורק איזה נקודה קטנה בתחלת הרצון מצד האדם. כמאמר ריש לקיש (שבת קד.) בא ליטהר מסייעין אותו. וגם לשון הכתוב הנ"ל מורה כן, שהתחיל אל יתהלל חכם כו' ומסיים כי אם בזאת יתהלל המתהלל כו', היינו כי בשלשה דברים הקודמים לא יעלה על דעת שום אדם להתהלל. אבל בזאת המתהלל, הרוצה להתהלל, יש לו איזה מקום לדמות בנפשו שיכול להתהלל. כי גם על הנקודה הראשונה אין מה להתנשאות ולהתהלל, כפי דברי המדרש (דברים רבה פרק ד) אמר רבי חגי, ולא עוד שנתתי לכם שני דרכים, אלא שנכנסתי לפנים משורת הדין ואמרתי לכם ובחרת בחיים. ובספרי (ריש ראה) רבי יהושע בן קרחה אומר, משל למלך שעשה סעודה והזמין כל האורחים, והיה אוהבו מיסב ביניהם והיה דומה ליטול מנה יפה ולא היה בו דעה, כיוון שראה שאין בו דעה, אחז את ידו והניחה על המנה היפה. וכן הוא אומ, ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומך גורלי כו', ואומר אברך את ה' אשר יעצני. עד כאן לשונו. ומי הוא פתי יסור מליקח הדבר שמלך מלכי המלכים הקב"ה אחז בידו והניחה על הדבר שהיא מנה יפה. ומי שגם אחרי זה לא יבין ליקח המנה היפה, הרי הוא משוגע גמור, עקש ופתלתול. אשר על כן אין שום רבותא מה שהאדם בוחר במעשים טובים. פליאה היא בהיפוך, כשאיננו עושה מצות ומעשים טובים, שזהו באמת עושה מרצון עצמו:

ומעתה אין לתמוה מה שהערומים בדעת כאדם הראשון, כגון משה רבינו עליו השלום, היו בעיני עצמם כבהמה, שהכירו אשר המותר שלהם מן הבהמה הוא רק בכח עליון, אבל מצד עצמם בהמה המה להם. וזהו שנאמר (שמות ט"ז) ויאמר משה ואהרן אל כל בני ישראל ערב וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים ובקר וראיתם כו' בתת ה' לכם בערב בשר כו' ונחנו מה כו', שכל המעשים אינם מכחנו, שהכל מעשה ה'. ואם יאמר האומר שעל כל פנים זה גופא יש להאדם ההכרה שאין העבודה משלו. גם זאת אינו שלו, ואפילו ההכרה דהכרה עד סוף כל הכרות, מאת ה' היתה זאת. וזהו, ונחנו מה, ממש לא כלום. וזהו שאמר הכתוב אדם ובהמה תושיע ה', הן פעולת האדם בחכמה ודבור, הן ההכרה שהוא כבהמה, הכל הוא מישועת ה':

וידוע שענין מצות שבת רומז על זה שהאדם אינו עושה מאומה, ואמרו ז"ל (מכילתא יתרו והובא שם בפירוש רש"י) על הכתוב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלקיך כו' כשתבוא שבת יהא בעיניך כאלו כל מלאכתך עשויה. היינו, שעניין שבת הוא להכיר שכל מלאכתך, מה שהיה נדמה שהיא פעולתך ומעשה ידך, באמת היא עשויה מעצמה בלי כחך. ומאליו הוקם המשכן. וזה שרבה הכתוב 'כל מלאכתך', לא לבד מלאכת המעשים, אלא אפילו ההכרה שאינה משלך – זאת גם כן עשויה מאליה:

וזהו שאמר המדרש, משפט אדם ובהמה שווין הן. מעשה האדם, באשר הוא אדם ערום בדעת, הן מה שיודע שבהמה המה, הן שווין, שצריכים לראות פני המטרונה, השבת, לידע שהכל עשוי מלמעלה:

(דבר ישרים, פרשת אמור)

—

הרב חיים דוד זילבר מרגליות הי"ד נולד בז'ליחוב שבפולין בשנת תרכ"ד (1864) לאביו הרב נפתלי צבי הירשלי ז"ל.

משחר ילדותו שקד ר' חיים דוד על לימוד התורה, ועשה בה לילות כימים. בגיל בר מצווה כבר נודע כעילוי הבקי בעל פה בכל הש"ס.

בגיל שמונה עשרה נשא הרב לאשה את בתו של הרב אביגדור יהודה לוינטל, רבה של קויל (קולו), ונולדו להם ששה ילדים. לאחר נישואיו היה סמוך על שולחן חותנו והמשיך ללמוד בהתמדה מופלאה.

בהוראת חותנו נסע לבקש כתב סמיכה מאת רבי יהושע טרונק זצ"ל מקוטנא והאדמו"ר מסוכטשוב רבי אברהם בורנשטיין זצ"ל בעל "אבני נזר". הרב מקוטנא עמד על גדולתו והסמיכו, על אף שנהג שלא לתת סמיכה לצעירים. האדמו"ר מסוכטשוב השתומם מגדולתו ועמד ונשקו על ראשו.

בשנת תרנ"ג (1893) נפטר חותנו, הרב אביגדור יהודה, וקהילת קולו ביקשה למנות את הרב חיים דוד כרב, אך הוא סירב בתחילה. רק לאחר שגדולי הדור תבעו זאת ממנו, הסכים הרב לקבל על עצמו את הרבנות. הרב הנהיג את הקהילה ביד רמה במשך כחמישים שנה והיה לרבה האחרון של הקהילה. הוא לא פחד לאסור את השחיטה בעיר מחשש שהקצבים, שנמנו על בעלי הזרוע, יאלצו את השוחטים לנהוג בניגוד לדין. במשך שלוש שנים היה בית המטבחיים מושבת, עד שלבסוף הושגה פשרה. הרב ביטל את ה"חדרים" הפרטיים עיר, ששיטת שכר הלימוד שהיתה נהוגה בהם פגעה בשכבות החלשות, ובמקומם הקים "תלמוד תורה" כללי.

בנוסף לניהול הרבנות, עסק הרב מספר שעות ביום בלימוד הנסתר והרבה לכתוב את חידושי תורתו. בנוסף עסק הרב בצורכי הציבור כחבר באגודת ישראל וכחבר במועצת גדולי התורה בפולין.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור את ספרו דבר ישרים – דרושים, באורים ורמזים ישרים בשתי התורות, שבכתב ושבעל פה, על סדר חמישה חומשי תורה והמועדים. חיבר עוד ספרים רבים שנשארו בכתב יד ואבדו בשואה.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הרב  נמלט, נדד בין ערים שונות ולבסוף הגיע ללובלין. ביום כ' בכסליו תש"א, הסתתר הרב עם בני משפחתו בבית ביתו בלובלין. הבית הופצץ וכל יושביו נהרגו. הרב הובא למנוחות בבית העלמין הישן בעיר, בין קברות גדולי ישראל

מקורות: ספר דבר ישרים, דף עד באתר יד ושם שרשמה נכדתו (שם מוזכר ששם רעייתו הוא: צילה דבורה לבית מנדלסון),  ספר קולו (תמונות 224-225. שם יש גירסה שונה לגבי נסיבות מותו של הרב), קולו – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, רבנים שנספו בשואה, אלה אזכרה (ג, 248-243).

עוד על תולדות קהילת קולו – ניתן לקרוא  באנצקלופדיה של הגטאות.

עוד ראה: על טיבו של מחבר ספר דבר ישרים – מאת הרב ישראל אברהם הלוי גרינבוים, קובץ עץ חיים (באבוב), שנה ב, חוברת ג, תשס"ח

יתברך המאציל ונותן התורה לעמו ישראל שנתן חלקנו בתורתו ומנעורי ועד כה עזרני בזכות אבותינו הקדושים זי"ע להגות בתורה הקדושה ולחדש חידושי תורה, אף כי נפשי יודעת מאוד כי עדיין רחוק אני אני מהשתלמות בתורה הקדושה כרחוק מזרח ממערב ובפרט לחדש חידושי תורה, אכן תמכתי יתדותי על דברי הספר הקדוש שבט מוסר בפרק כ"א, וזה לשונו, גם נראה לי לתקון כל העבירות אם תלמיד חכם הוא ישתדל להרבות חידושים בלימודו. על ידי החידושים נבנים עולמות ושמים חדשים ונמצא בונה החרבות שהחריב בעונותיו. ואם אינו בר הכי לחדש יחזיק בידי המחדשים שיעסקו ויחדשו לשמו, דשלוחו של אדם כמותו. ואם אין ידו משגת להחזיק בממון, ישתדל בכחו לשמש לתלמידי חכמים המחדשים תלמוד תורה, ויכין לפניהם הספרים וכל מיני הכנה באופן שלא יפסיק להם דבר מלחדש, ובזה יהיה לו גם חלק בחידושי התורה שמחדשים מסיבת הכנותיו. גם יתחרט על העבר שלא עסק  בתורה לחדש בה וישתדל בבניו שיעסקו בתורה ויחדשו בה חידושים וכו'. ונראה רמז לדבר אחרי מעשה העגל, שעבודת גילולים כולל כל העבירות שבתורה, ויקהל משה את העם, לרמוז להם שיקהל קהלות ברבים לדרוש בשבתות ומועדים הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, כדי שעל ידי חידושי הדרושים יתקנו ויבנו החרבות שהחריבו בעשיית העגל. וסיום דבריו הקדושים שאין דבר שיוכל לתקן ולבנות ההריסות כי אם החידושים שאדם מחדש בתורה הקדושה. ולמפורסמות אין צריך להרבות  בראיות וכו'. עיין שם.

הגם שבמה הכתוב מדבר בלומדים לשמה ומתחדשים חידושים לאמתה של תורה, אכן כבר אמרו רבותינו ז"ל שמתוך שלא לשמה בא לשמה בפסחים נ' ובכמה מקומות וגם אמרו רבותינו ז"ל בצוואת רבי אליעזר הגדול ובזוהר הקדוש שלח אל תהי בז לכל אדם כי כמה מרגליות ימצא באפרקסותו של עני, ואיתא בספרים הקדשוים דדבר אחד הגון ואמתי מגין על כל הספר. העתקתי כל דבריו הקדשוים  הנ"ל למען ידעו מה נואלו הרבה מבני עמנו הדוברים עתק על כל מחברי ספרים ואומרים מה זה הביא לנו, האם חסר לנו תורת ראשונים, ועל הראשונים אנו מצטערים, ואתם באתם להוסיף עליהם. ועל פי רוב אומרים זאת אנשים עשירים שמחזיקים את עצמם לבני תורה ולומדים בכל יום, אבל מה בצע בלימודם אם אינם חובבים התורה ומחזיקים את לומדיה, ואדרבה מרפים אותם על ידי זה.

פוק חזי מה שכתב הר"ן ז"ל בנדרים פ"א על דברי הגמרא ויאמר ה' על עזבם את תורתי וכו', היינו לא שמעו בקולי היינו לא הלכו בה, אמר רבי יהודה אמר רב שאין מברכין בתורה תחלה, כתב הר"ן ומצאתי במגילת סתרים של הרבינו יונה ז"ל דקרא הכי דייק, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע שהיו עוזבים את התורה ולא עסקו בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פרשוהו והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי דעוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו החכמים והנביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקב"ה בעצמו, שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכין בתורה תחלה. כלומר, שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה כו', ומתוך כך היו מזלזלים בברכתה כו'. יין שם. אלו דברי החסיד ז"ל והם נאים ראוים למי שאומרם. עד כאן לשונו. כי העיקר היא חביבות התורה, ולא כמצות אנשים מלומדה, ובמה יוודע אפוא, בהתייגעו בדברי תורה למצוא בם דברי חפץ וחידוש להגדילה ולהאדירה, כאדם המשתעשע באבנים טובות ומרגליות, ובהחזקה בידי לומדי תורה ומחדשים בה כנ"ל. ואמרו רבותינו ז"ל בירושלמי סוטה,  למד ולימד ושמר ועשה והיתה סיפק בידו להחזיק ולא החזיק הרי זה בכלל ארור אשר לא יקים את דברי התורה כו',  לא למד כו' ולא היה סיפק בידו והחזיק הרי הוא בכלל ברוך. וכן הוא במדרש רבה בחקותי וקהלת ז'.

והנה בדברי הגמרא הנ"ל דקאמר זאת על השאלה דמפני מה אין תלמידי חכמים מצויין לצאת תלמידי חכמים מבניהן. ועל זה תירץ רבינא מפני מאין מברכין בתורה תחלה, דצריך לבאר דוכי מגרע גרע מה שאביו תלמיד חכם שלא יצא תלמיד חכם מבניו, ויש לומר בדרך צחות דעל התלמידי חכמים העשירים האמורים למעלה בדברינו מדבר כאן, שאינם מחבבים הלומדי תורה ואינם נותנים משפט הבכורה להבן תורה וחכם באחור ישיבנה, וזהו הפירוש שאין מברכין בתורה תחלה, ורצונו לומר, דמאן דרחים רבנן ומוקיר רבנן הווי ליה בני וחתני רבנן, מה שאין כן מי שאינו כן. ועל פי פשוט, הוא הגורם דמחמת זה שהבנים רואים שאצל אביהם אף שהוא לומד וטעם טעם התורה אין התורה חביבה, הם אין חפצים ללמוד כלל, ונעשים עמי הארץ ושונאי תורה, בר מינן, ועל ידי זה גם אבותיהם, אף שהם לומדי תורה, יחשבו לעמי הארץ , כמו שכתוב בש'"ס ברכות מ"ז, איזהו עם הארץ כל שיש לו בנים ואינו מגדלם לתלמוד תורה.

ועל דרך זה אמרתי במה שאמרו בנוסח יהי רצון שאומרים כשמברכים החודש, חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא כו' חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים. ומקשין העולם, הרי כבר אמרו חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא (בש"ס ברכות ט"ז, בתפלת רב, איתא כאן רק יראת חטא, וכן בסידור יעב"ץ מוקף יראת שמים, והוא על פי הש"ס). ויש לומר, בדרך צחות, אבל קרוב לאמת, בהעיר עוד ששינה כאן מכל הסדר שלמעלה שאמרו חיים של שלום, חיים של ברכה וכו', או חיים שיש בהם כו', אבל עתה אומרים, שתהא בנו אהבת תורה כו'.

אך יש לומר דהנה עינינו רואות בעוונותינו הרבים באנשים ששמש הצלחה זרחה להם, לפעמים, אף אם מתחלה היו אוהבי תורה ויראי שמים, אחר כך כשנעשו עשירים הפך לבם לשנוא לומדי תורה וגם יראת שמים יעזבו. כמו שכתוב וישמן ישורון ויבעט. ישורון, היינו אף האנשים הישרים, כמו שכתוב ומאהבתך שאהבת אותו ומשמחתך ששמחת בו קראת את שמו ישראל וישורון וכו'. וזהו שאמרו במדרש רבה, יברכך ה' בממון, וישמרך שתעשה מהן מצוות. היינו, אף כשיברכך בממון, תהיה אוהב תורה ומצוות. וסתם מצוה במדרש רבה היינו צדקת החזקת לומדי תורה, כידוע. ולכן אתי שפיר כשמתפללים על עושר וכבוד, אומרים תיכף עוד הפעם שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים, היינו שתשאר אצלנו האהבת תורה ויראת שמים גם שיהא בנו, היינו על כל בני ביתנו, עושר וכבוד, לא חס וחלילה כנ"ל. ואומרים אהבת תורה, ולא תלמוד תורה על פי דברינו הנ"ל, דהעשירים על פי רוב אין להם פנאי ללמוד בעצמם, אך אמרו רבותינו ז"ל כתובות קי"א מצינו להם תקנה מן התורה על ידי החזקת תלמיד חכם ולהנאותו מנכסיו. וזה שמתפללים חיים של עושר וכבוד, חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים.

ואגב אמינא מה דראוי עוד להעיר בהאי ענינא על השינוי שבתחלה אומרים ביהי רצון, שיש בהם יראת חטא, כמו מה שכתבנו מש"ס ברכות, ואחר כך אומרים אהבת תורה ויראה שמים.

ויש לומר גם כן על דרך הנ"ל דיראת חטא, היינו לירא מעצם החטא (לא יראת עונש ומניעת שכר טוב), וכמו שכתוב (בפרשת יתרו) בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. ואמרו חז'"ל בנדרים, זו היא הבושה. וזאת היא יראה מעצם החטא. ועל זה אומרים אחר כך, שאין בהם בושה וכלימה, שאם נהיה יראי חטא לא נבוש ולא נכלם, וכמו שאמרו בברכות שם בתפלת רבי זירא שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם. ואחר כך שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים יחד, היינו כנ"ל, שנעשה בהעושר מצוות, כמובא במדרש הנ"ל, ולירא מהשמים שלא יעזבנו בחצי ימיו, כמו שפירשו על הכתוב עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו, היינו אם אינו מתנהג בהעושר כמשפט הכתוב בתורה, וכמו שכתוב באיוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, היינו, שלכן הוא ירא שלא יקחו ממנו העושר בחזרה. וגם נאמר, יש עושר שמור לבעליו לרעתו. ופירשנו כי העושר השמור לבעליו לבד, שאינו עושה ממנו צדקה להחזיק תלמידי חכמים, הוא לרעתו, חס וחלילה. ולכן אנו מסיימים שימלא משאלות לבנו לטובה, שלא יהיה העושר והכבוד שהתפללנו עליו שמור לרעתנו חס וחלילה, רק לטובה.

או יש לומר, לאידך גיסא דיראת חטא, היינו כפשוטו, ויראת שמים הוא מדרגה למעלה. והפירוש על דרך דאיתא בילקוט האזינו השמים, הסתכלו בשמים שבראתי לשמשכם שמא שינו מדתן כו' ולא עוד אלא ששמח לעשות רצוני כו'. והרי הדברים קל וחומר מה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד לא שינו מדתן, אתם שאם זכיתם כו' לא כל שכן. ומובא בזוהר הקדוש ובתיקונים כמה פעמים אית בר נש דדחיל מקודשא בריך הוא בגין עותריה דלא ינשיל מיניה כו', לאו איהו יראה כדבעי, אלא בעי למידחל למאריה בין בטובו בין בעקא. ויש לומר שזה הפירוש באבות פ"א, הוי כעבדים המשמשים את הרב על מנת שלא לקבל פרס ויהא מורא שמים עליכם, היינו שיהיה לכם המורא של שמים, שהוא שלא על מנת לקבל פרס, שלא נעשו לשכר ולא להפסד אף על פי כן יראין את ה' ואינם משנים מדתן. ועל דרך זה גם כן הכוונה כאן, אחרי שאומרים חיים של עושר וכבוד, מתפללים שאף על פי כן לא יהיה בנו היראה הגרועה בגין עותריה, כמו שכתוב החנם ירא איוב אלקים כו' מעשה ידיו ברכת, רק יהיה בנו יראת השמים שהוא בלי שום קיווי שכר ויראת הפסד, רק ששמחים לעשות רצונו, כמו שכתוב והוא כחתן יוצא מחופתו ישיש, וכמו שמה שאמרו בילקוט הנ"ל.

(מתוך הקדמת הרב שלום שפירא הי"ד לספרו אהב שלום)

שמחה גדולה שמחתי למצוא דבר תורה מהרב יהודה ווטיץ הי"ד, בכתבי הרב ישכר שלמה טייכלטאהל הי"ד, כפי שהובאו באחת הרשומות הקודמות. בעקבות הדברים הפנו אותי להסבר נוסף בשם ר' יהודה וואטיץ הי"ד, שמביא הרב טייכטאהל הי"ד בספרו משנה שכיר (מועדים א, עמ' 95):

אווגוסטוב.

 ויצא קין מלפני ד', מהיכן יצא, ר"י בשם ר' איבו אמר השפיל דברים לאחוריו ויצא כגונב דעת העליונה כו', ר"ה בשם רבי חנינא בן דוסא אמר יצא שמח כו' פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך. אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי, התחיל אדם הראשון מטפח על פניו אמר כך היא כחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר מזמור שיר ליום השבת (בראשית רבה כב).

תשובה של עצבות, המצב הנפשי של אדם הראשון אחר החטא היה מצב של עצבות, של זעזועים פנימיים וחטיטה עמוקה בקרקע הנשמה, כמו התינוק החוטא בבית אביו, ואביו יכהו על הלחי. יש תינוק שהוא בן חכם וישמח אב, והוא נושק תיכף את יד אביו ומתפייס עמו בלב שמח, והוא שבע רצון וגם רוח אביו נוחה הימנו. ויש תינוק קשה עורף ובעל בכי, אשר מיילל כל היום, ובזה יצער את אביו עול יותר מאשר חטא, ואביו רואה אותו כשהוא יושב בודד בפינה ואינו אוכל כל היום ומזיק לבריאותו, ולב האב יתפקע מצער וכאב.

וכן הוא האדם החוטא לאביו שבשמים והקב"ה מיסרהו, והוא מתענה ומסגף את נפשו, והולך שומם כל היום, אינו אוכל ואינו שותה וממאס בעולם הזה ופורש את עצמו אפילו מן המותר ומתרחק מבני אדם ומפחד תמיד שמא ייפול ברשת היצר הרע. ואפילו עם בני ביתו לא יתעניין והוא מתבודד בחדרו ועוסק כל היום בבכי ואנחה.

וכשם שהוא פורש מחברת בני אדם, כן האנשים מתרחקים ממנו ומחזיקים אותו לבעל מרה שחורה ולאדם שאינו מן הישוב. ולמרות ידיעותיו המקיפות ומידותיו התרומיות, אינם מעמידים אותו בראש מוסדות התורה והחסד, אשר הוא בלבו הער ונפשו הנקייה היה ראוי לעמוד בראשם. אבל כיון שהוא טרוד כל היום בשקו ותעניתו הוא מתרחק מכל משרה ומכל מינוי ופקודה, כי אין לי פנאי לפקח על עסקי רבים, וממילא יתמנו במקומו אנשים אחרים שאינם ראויים לאותה אצטלא, לשאת את משא העם ולעסוק בצרכי צבור באמונה להרביץ ולהפיץ תורה ברבים, ולהחזיק ביד עניים והיורדים ממצבם, וכל העניינים הנזכרים נמסרים בידי אנשים הרחוקים בהחלט מהצורך הנפשי לדברים כאלה וכל פעולותיהם במקצועות אלה הן רק לשם כבוד או לחפות על ידיהם על הנהגתם המקולקלת בין אדם לחברו, הנהגה של גנבה וחמס ועל הנהגתם המופרעת בינם לקונם, כידוע.

פרי תשובה כזו, תשובה הבאה מתוך עצבות, אינה מביאה אלא הרס חיצוני בלבד, אבל היא מכניסה גם הרס פנימי. ביתו של השב בתשובה כזו פור יתפורר, בניו יתגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, כיון שאביהם לא נמצא בחברתם לדבר אליהם דברים טובים היוצאים מן הלב להדריכם בדרך הישרה. והוא, האב שמתבודד תמיד ויושב שומם, מתראה בעיני הבנים כמשוגע איש הרוח, ומהרהרים בלבם כי זה אינו בגדר האפשרות להיות צדיק וירא ד'  כאביהם, לסגף את הנפש ולא ליהנות כלל מעולם הזה, ומתדמים בנפשם כי היא דרך התורה לשבת תמיד בפינה נדחית בשק ותענית. ועל ידי זה הם בועטים באביהם ובתורת ד' ויוצאים לתרבות רעה. וכיון שהאב רואה דרכיהם הנשחתות הוא פורש את עצמו יותר מחברתם ומחברת בני אדם בכלל, וכמעט שהוא קץ בחייו, ואינו משים על לבו כי הוא בעצמו גרם לכל זה, להירוס החיצוני והפנימי, מהתרחקותו מבניו ומבני אדם, מבדידותו והתייחדותו ובריחתו מן העולם.

בעתים האלה אנו רואים בעינינו את החורבן הרוחני, את ההריסה בכל ענייני קודש ואת הבנים הבועטים באבותיהם, מהו הסיבה שסבבה כל זה? אמנם המלחמה העולמית עם כל תוצאותיה כל נוראותיה ופחדיה, היא העונש אשר ענש ד' אותנו. הרבה טירות נחרבו באין יושב ועם ד' נתן למרמס ונדונו בארבע מיטות, רחמנא ליצלן. ויש מצדיקי הדור שמצאו את עצמם אשמים בשביל שלא הוכיחו את בני דורם, ונשבר לבם בקרבם ורפו ידיהם לעשות דבר מה ליישב את העולם ולבנות את הנהרסות, וכל היום הם הולכים שוממים ולא ימצאו ידיהם לעשות תושייה ואך מתבודדים במחשבותיהם לדאוג על העבר ולבכות על חורבן העולם. אבל צרכי העולם תובעים את סיפוקם, ובכן יתמנו מנהיגי הצבור מעצמם, ומובן שמתמנים כאלה אשר אינם ראויים כלל למשרה זו, גבאי בתי המדרש מגולחי זקן המה, למרות הכתוב בתורה, שהם מתכבדים בה "לא תשחית את פאת זקנך".  גבאי התלמודי תורה הוא איש שאינו בן תורה והכרת פניו ענתה בו שאינו מחבב את התורה ולומדיה, ומינויו הוא אך מפני הכבוד והגאווה וכדומה. והתלמידים הקטנים הרואים את מידותיו הנשחתות  ובשמעם את התועבות אשר עשה המדריך הזה בעבר, ואך בכדי לחפות על מעשיו האי-נאותים שבעבר נעשה לגבאי ועסקן במצוות, גם הם ישנאו את התורה. כי הגבאים והמדריכים כאלה מבזים את התורה ומשניאים עליהם את הדת, כי אם הם בעצמם מחנכי את בניהם בבתי הספר של נכרים, איך איפה יחנכו ילדי אחרים בדרך התורה. הם סותרים את עצמם ואת מעשי ידיהם והצביעות והשקר ניכרים מתוך דרכיהם המהופכות, ומפאה זה נחרב ונהרס כל בנין בית ישראל, ובני הדור הבא מתגדלים על ברכי החפשים פורקי עול שהתחילו לעסוק בישוב העולם ויוצאים לתרבות רעה, רחמנא ליצלן.

אדם הראשון לאחר החטא היה באותו מצב הנפשי, כאשר נענש מאת ה' להגלות מגן עדן והפחידו בעונש מיתה לו ולבניו עד סוף כל הדורות, נשבר לבו עד שפירש מן האשה ק"ל שנה (בראשית רבה כג) וסיגף את עצמו לשבת במים עד צווארו ונעשה כל גופי ככבירה (פרקי דרבי אליעזר) והתבודד באהלו ולא עסק בישובו של עולם, ובין כך נכנס הרס פנימי בביתו, קין בנו הרג את אחיו ובטח בכה אדם הראשון אביהם עוד יותר ויותר, והתייאש מכל, והתייחד בפנתו, וכשהוא התבודד והתייחד נתגדל קין הרוצח והוליד בנים ובנות ולא התפעל כלל מחטאו ומעוונו הגדול, מהרציחה הנוראה, והוא "גונב דעת העליונה" כאלו הוא מתחרט על הרעה אשר עשה, מראה סימני הכנעה והוא כמקבל על עצמי עול גלות (וישב בארץ נוד), ועוסק בישובו של עולם (ויהי בונה עיר) ומטפל בחינוך דור הבא (ויקרא שם העיר כשם בנו חנוך, על שם החינוך). ותחת השפעתו נתווסדו בתי ספר לבנים ולבנות, ואולי גם בתי משחק (תופשי כנור ועוגב) והכל לשם ישוב ותיקון העולם. וכשפגע בו אדם הראשון וראה מה שזכה הרוצח הזה ליסד, וכי כבר נשכחה רציחתו הנוראה, ושמש הצלחה זרחה לו (וכביאור ר"י האות הנאמר בכתוב דשם ד' לקין אות —הזריח לי גלגל חמה), והכלבים העזי פנים שבדור ומלקקי פנכא הם נעשי שומרים לראשו (וכביאור רב האות הנ"ל שאמר כלב מסר לו, בבראשית רבה כב) והמה התחברו אליו ונעשו לחיילותיו. והם מנשאים את הרוצח ואומרים לרשע צדיק אתה וחולקים לו כבוד ומזמרים לפניו תשבחות, והראשונית לא יזכרו ולא יפקדו.

וכיון שראה אדם הראשון  כל זה הבין בדעתו שלא טוב עשה בהנהגתו שפירש מן העולם וגרם שנמסרה ההנהגה ותיקון העולם בידי בנו הרוצח, אשר בנינו – סתירה, ופרי חינוכו של קין הוא המבול לשחת כל בשר כי מלאה הארץ חמס ומרשעים יצא רשע, וטובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, וכיוון שכל תוכו של קין היה רצח ושוד, ממילא השפיע על תלמידיו וחניכיו להיות כמוהו – התחיל אדם הראשון להתנהג בשיטה אחרת, ותחת אשר עד עכשו סיגף עצמו,  פתח עתה בשיר והודיה ואמר "מזמור שיר ליום השבת", כי "טוב להודות לד' ולזמר לשמך עליון". לא על ידי העצבות יבנה העולם, כי אם על ידי שמחה וחדוות הנפש, וזאת היא דרך התשובה האמתית לעבוד את ד' ולעסוק ביישובו של עולם להשפיע על הדור הצעיר מרוחו במוסדות התורה והחינוך. ואך על ידי עשה טוב יסור מרע וחטאתו תכופר.

 עזריאל נח קושעלעווסקי מפה הנ"ל

(קובץ דרושים, תר"צ, סימן יח)

בפרשת בהעלותך, אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות ויעש כן אהרן, ברש"י להגיד שבחו של אהרן שלא שינה. ושמעתי בזה מכבוד אדמו"ר הגאון מו"ה יואב אדלר האב"ד האנשאוויץ שליט"א, שאמר בדרך הרמז, דכתיב אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' ואין השכינה שורה אלא על מי שיש לו מדת ענוה, וז' נרות מרמזים על שבע חכמות כידוע. וכן על ז' ספרי תורה וצריך ללמוד אותם בענווה שלא יתגאה במה שיודע, ואז אם יש לו בחכמתו גם מדת ענווה אזי נעשה מרכבה לשכינה, שראוי הוא שתשרה עליו שכינה, והנה אחז"ל גדול ממה שנאמר באברהם נאמר במשה ואהרן שאמרו ואנחנו "מה" שהיא המדרגה היותר גדולה במדת ענווה, ואם כן  פני מנורה, אותיות שמשני צדדים של צדי המנורה הוא "מה" ועוד נשאר רנ"ו שהם מספר כנפיים שיש להמרכבה כידוע מפסוקי יחזקאל עיין שם ברש"י ותרגום, שאם יש לו פני מנורה שהוא מדת מה יזכה להיות מרכבה לשכינה, ועל כן אמר אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות, שכל הז' חכמות יאירו אל מדת הענווה שהוא שני המנורה, ואם כן אהרן כאשר הלך להדליק המנורה לה' צריך להתלבש במדת ענווה כי בלאו הכי היה לו מדת "מה" תמיד גם כשלא הדליק המנורה, ועל כן זה שבחו של אהרן שלא שינה, שלא היה צריך לשנות את עצמו במדת ענווה בעת הדליק המנורה יותר מהרגלו תמיד, כי הוא היה תמיד במדת ענווה היותר גדולה שהוא "מה". ודברי פי חכם חן.

בן פורת יוסף.

מתוך פני הנשר השביעי, מונקטש תרצ"ט

—

הרב הגאון יואב אדלר הי"ד אב"ד דאברא ומשנת תרפ"ג רב, ראש ישיבה ואב"ד האנשוביץ שבצ'כוסלובקיה, נולד בשנת תר"מ (1881) לאביו  הרב שלום זצ"ל בעל ספר "רב שלום" על התורה, ולאמו מרת צ'רנה. הרב הי"ד היה תלמיד מובהק של הרב יהודה גרינוולד אב"ד סאטמר, ונסמך ממנו ומרבנים גאונים נוספים. נודע כגדול בתורה, עניו וצדיק.

נשא לאשה את מרת חנה הי"ד בת הרב דוד יהודה זלצר אב"ד הומאנא.

הרב יואב הובל לאושוויץ מעיר זשילינא ט׳ מרחשוון תש״ג (1942), והגיע לשם כשלשה ימים אחר כך ונשרף על קידוש השם עם משפחתו הרמה, ובהם אשתו הרבנית, בתו דרייזיל שיק, בניו הרבנים הרב שלום צבי , הרב פנחס יצחק איזייק, הרב יוסף שמואל אב"ד פאפראד והרב נפתלי מנחם אב"ד סרדנע, ובניו הבחורים דוד ליב והלל, הי״ד. מצאצאיו שרדו שלושה נכדים בלבד. אוד מוצל מתורתו הוזכר ע"י חתנו הרב יקותיאל מרדכי שיק (המאור כסלו תשט"ז). מעט מן המעט מצרותיו בשנת תש"א כתב במכתב שהודפס בספר טהרת יום טוב. תולדותיו הובאו בספר תולדות אנשי שם.

פרטים על בני משפחתו שנספו בשואה מופיעים במצבת קברו של נכדו הרב מנחם יהודה אדלר, בחלקת החסידים בהר המנוחות.

נראה לעניות דעתי ש"בן פורת יוסף" שמביא כאן את תורת הרב יואב אדלר הי"ד, הוא הרב אלכסנדר סענדר ב"ר יוסף זלטנרייך מקריניץ שבפולין. את מאמריו בתצא תורה (תצ"א) ובאהל תורה (קונטרס נד, ניסן-אייר תר"ץ) הוא חותם בשם "אלכסנדר סענדר בן פורת יוסף זעלטענרייך".

לא הצלחתי לברר פרטים נוספים על הרב אלכסנדר סנדר איני יודע מה עלה בגורלו בשנת הזעם. אחיינו, הרב שמואל אברהם זלטנרייך אב"ד טשאקווא מביא תורה מפיו בספר שאלת יצחק.

ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון.

ולכאורה צריך להבין דהפסוק נאמר שלא על הסדר, דהיה צריך לכתוב, ומלכי צדק מלך שלם והוא כהן לאל עליון הוציא לחם ויין. דהרי תיבת והוא כהן מוסב על שם, וכמו שאמרו ז"ל (נדרים ל"ב עמוד ב).

והנראה הביאור בזה. דהנה אברהם אבינו עליו השלום הרביץ תורה בעולם. וכמו שאמרו (יומא כ"ח עמוד ב) אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה כו'. עיין שם, ואברהם אבינו עליו השלום גופא היה שפל בעיניו מאוד, וכמו שכתוב ואנכי עפר ואפר, ודרך עבודה הזאת משריש ומכניס בתלמידיו, שיהיו שפלים בעיניהם. וידוע הוא דכל מדה דקדושה צריך שמירה ביותר שלא יסתעף ממנה בחינת מדה רעה דקליפה, וכמו מדת החסד ואהבה שיכול להסתעף ממנה אהבה זרה, בסוד הכתוב ואיש כי יקח אחותו חסד הוא, וכידוע ליודעי חן. וכמו כן הוא בכל המצוות. וכך השפלות והעניוות יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה. כי השפל בעיניו הוא מתמרמר תמיד מאוד, שנדמה לו כי הוא רחוק מהקדושה. ולכך יכול להסתעף מזה עצבות ומרה שחורה, שהוא דבר מגונה מאוד. וכמן שאמר הרב חיים ויטל ז"ל בספר שערי קדושה כי העצבות הוא שער התחלת גירוי היצר הרע, עיין שם. ולכך מלכי צדק שהיה יודע בחינת עבודת אברהם אבינו עליו השלום להורות לתלמידיו שיהיו שפלים בעניהם, היה חושש פן על ידי זה יהיה נמשך ונסתעף שיבואו לידי עצבות, חס וחלילה, ולכך הורה לו דרך העבודה לתלמידיו, דבעבודת ד' צריך להיות בשמחה לשכוח אז מכל בחינת שפלות ומרירות, רק יהיה בשמחה גדולה, בבחינת עבדו את ד' בשמחה, ויקיים מה שכתוב ויגבה לבו בדרכי ד', וכידוע.

וזה הפירוש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין. לחם הוא התורה, וכמו שכתוב, לכו לחמו בלחמי. ויין רומז על שמחה, וכו שכתוב, ויין ישמח לבב אנוש. והיינו דרמז לו דעסק התורה הקדושה צריך להיות מתוך שמחה ולא מתוך עצבות. והוא כהן לאל עליון, כלומר, בזה האופן יכול להיות כהן העובד לאל עליון, שתהיה עבודתו להשם יתברך עבודה תמה העולה למעלה. וכנ״ל.

או יש לומר, והוא כהן לאל עליון, דאחר מה שאמרנו, הוציא לחם ויין, דצריך להיות עסק התורה מתוך שמחה, לכאורה לשמחה מה זו עושה. על זה אמר והוא כהן לאל עליון, דשמחתו יהיה מזה גופא על שזכה להיות עובד למלך הכבוד יתברך, דאיזה שמחה יש בעולם יותר מזה, מה שהמלאכים שרים ואופנים מצפים כמה וכמה שנים שיהיה מתן להם רשות לומר קדוש, ואנחנו עם ישראל מהללים שמו יתברך כמה פעמים בכל יום בלי גבול, שאין לך זכיה'גדולה יותר מזו, דלפי זה מה מאוד צריך להיות האדם מלא שמחה שקרבנו לשמו הגדול להיות עבדים נאמנים למלכינו יתברך, דזה והוא כהן לאל עליון. וזהו על דרך מה ששמעתי בשם כבוד קדושת אדוני אבי זקיני הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זצוקללה״ה זי״ע דמשמחה הזאת שזוכה איש הישראלי לומר ברכת שלא עשני גוי בכל בוקר, צריך האדם לקבל עליו ששה לטרות בשר. והוא כמבואר, והבן.

(דברי משה, פרשת לך לך, הרב משה יהודה ליב טויב הי"ד)

סך הכל כל הדברים, שהפתח האחרון שהקב"ה מבקש מן האדם לפותחו "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'". ועל הפתח הזה סובב כל הברורים והדיבורים, שהאדם טועה גם בזה, מפני שמדמה שצריך בפעם אחת לפתוח פתח כפתחו של אולם, וזולת זה אינו כלום.

אבל הקול דודי דופק, רק "פתחו לי פתח כפתחו של מחט" התחלה כל דהו, התנועה הראשונה שיתנענע האדם ממצבו הרגיל, כמו שאמר הכתוב "שמוע שמעתי אפרים מתנודד", כיוון שהוא מתנודד לשוב קצת, גומר הבורא דבריו "הבן יקיר לי אפרים רחם ארחמנו נאום ד' ", היינו שאתן לו סיעתא דשמיא, והחודו של מחט הרי נקל הוא לעשותו, החודו של מחט בהמחיצות המפסיקות בינו לבין חברו, והעדר המחיצות אשר בינו לבין העולם…

ועל זה אמר הושע הנביא עליו השלום "שובה ישראל עד אלהיך", ברשותך וביכולתך דווקא, כי אין לך לתלות העיכוב בעולם, "כי כשלת בעונך", שאין העולם אשם בנפשך. האם לאחר שעזבת את עולם־הדימיון ונמצאת בחבורה של מבקשי האמת, יש לך מחיצה של ברזל המפסיק בינך ובין חברך עד שקשה לך לעשות אף פתח כפתחו של מחט? וגם זה מברר לך הנביא, טעותך מה שאתה טועה (לחשוב) שאם הנך יורד ונופל ממדרגתך, אתה בעצמך אינך אשם, רק חברך זולתך, וכשאתה עולה במדרגתך נתעלית מעצמך ויכול אתה לעמוד מצד עצמך בלי עזר וסיוע מזולתך. וזאת היא הסיבה הגדולה המעכבת את התשובה, מפני שבעת ירידתך תתלה החיסרון לא בעצמך כי אם בזולתך, ובעת עלייתך תתלה המעשה בעצמך ולא בזולתך, מה שגורם בירידתך להקפיד על זולתך, וטענתך שאין לך ממה לשוב, ואתה עצמך תצדיק לגמרי, ועל חברך אינך בעלים להטותו לתשובה, ואת עצמך פטרת מן הדין. ובעת עלייתך תתלה הזכות במעשיך הטובים ותחדל להבין חסרונותיך ובירור מידותיך ותישאר נכרת מן החבורה, ובין כך לא תוכל עמוד על מדרגתך בלי עזר חבורה, עד שתיפול בייאוש אף לעשות חודו של מחט, בפעם השני. ועל זה צווח הנביא "שובה ישראל עד ד' אלקיך, כי כשלת בעונך", שחיוב התשובה הוא לא מצד זולתך, אלא מצד כשלון עוונך, ותקן את עצמך ומדותיך, וכאשר תשוב מדרכך הרעה ותתעלה במדרגת התשובה, אל תחשב ואל תדמה בעצמך שנתעלית מעצמך ובכחך הגברת חיילים, כי אז לא לאורך ימים תעמוד בתשובה, ותרד ותפול משמים ארץ, עד שיתברר לך שבעזרת חבורה והתלמדות מזולתך בנידון נפשך הפנימים אתה יכול לעמוד. ועל זה אמר הנביא "קחו עמכם דברים", ואמרו ז"ל קחו עמכם מדברים, שכל אחד צריך ליקח אצלו מדברים, שלא תאבד ה"חודו של מחט".

וזהו הפתח  הצר שאדם עושה מעצמו, וגורם ירידתו וצריך לצאת ממנו, וזה הפתח הצר והמחיצה המפסקת שגורם עלייתו מעצמו, אשר שתי התשובות של הנביא מספיקות הם, ורפואה בדוקה למדווי נפשו.

והיסוד של הלל הזקן עם האידך פירושא זיל גמור, במאמר הקודם הוא דרך לתיקון דעותיו. ו"אני יוסף" בירור למדותיו וחשבונותיו, ויהיה לך חבורה ממי להתלמד, עד שתבוא למדרגה של רבי חכם וזקן יושר בישיבה. ושוב יהיה לך עבודה מרובה שאתה צריך לבטל כל החשבונות "בעבור תועלת" בעבור קידוש וחילול השם המקושר עם קידוש וחילול עצמו, מה שתדמה בלבבך שמעשי גדול ממעשיך, ואצלי הכוונה יותר רצויה ויותר אמיתית. וזה גופא גורם הפירוד שנית בין הדבקים, ואין לך עצה אחרת כי אם ליקח הכלל של "רעך זה הקב"ה"! וה' אמר לקלל, כדי להתלמד ולתקן, ואז יהיה כבוד חברך חביב עליך כשלך, וכבוד חברך ככבוד רבך וכבוד רבך ככבוד שמים…

וזה יהיה לך הפתח "כחודו של מחט", לכנוס אל הפתח הצר שנכנסו בו החסידים הסובלים, ועל ידי הכלל של הלל הזקן "להקב"ה לא תעביד", פתח לך פתח "כפתחו של אולם" להגיע ליראה ואהבה ודביקות, כמאמר הכתוב "לאהבה את ד' אלקיכם ולדבקה בו ולשמוע בקולו", כפי שביארנו לעיל שזה מן היסודות של מצוות הלבבות, "ואני ד' " שברא לך "הפתח צר" לתקן מדותיך ולהיטיבך באחריתך, "ואני ד' " הוא המברר לך את "הפתח כשר" שלך, ועל ידי הכרה והרגשה של "אני ד' " תגיע אל התשובה. כמו שאמר הכתוב "קחו עמכם דברים ושובו אל ד' ", ואמרו ז"ל עֵד ד', שיעיד השם עליו שלא ישוב לחטאו לעולם, וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד. אמרו ז"ל, ואימתי היא גדולה בזמן שמגעת עד כסא הכבוד, כמו שאמר הכתוב (ירמיה ד) "אם תשוב ישראל נאום ד' אלי תשוב"…

(אור המוסר, חוברת יא, הרב דוד בודניק הי"ד)