קטגוריה: פסח

במאמר זה תבואר דרשת הגמרא המבארת את המקור לבדיקת חמץ דווקא באור הנר, ומשלבת בדרשה את עניין חיפוש הגביע אצל אחי יוסף

בדיקת חמץ צריכה שתהיה לאור הנר, ילפינן בפסחים ז' ע"ב, מציאה ממציאה ומציאה מחיפוש וחיפוש מחיפוש וחיפוש מנרות ונרות מנר. מציאה ממציאה – כתיב הכא שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם, וכתיב התם ויחפש בגדול החל ובקטן כלה וימצא.

לא הסתפקו בביעור חמץ, והצריכו בדיקה בחורים ובסדקים, כפי שבתהליך תשובה על חטאים מעבר לעזיבת החטא בלב צריך לבער את שורש החטא מלבו

להבין שייכות בדיקת חמץ לחיפוש הגביע, נראה לי, דהנה ידוע מספרים הקדושים דחמץ רומז ליצר הרע ולעבודה זרה, וביעור חמץ רומז לתשובה על החטאים, וכמו דמצינו בתשובה שני עניינים, דעיקר תשובה הוא עזיבת החטא בלב ומכל מקום צריך תשובת המשקל להוציא שורש החטא, והוא ענין בדיקת חורין וסדקין, וכמו כן הוא בביעור החמץ, דמדאורייתא בביטול בלב בעלמא סגי ומכל מקום הצריכו חכמים בדיקת חמץ בחורין וסדקין, דעל ביטול בעלמא חיישינן שמא יחזור מהביטול, וכמו שכתב הברטנורה דיש פסחים.

על ידי חיפוש הגביע, יוסף הוביל את אחיו לתשובת המשקל ותיקון שורש הרע בליבם, אף שכבר הכירו בחטאם, בדומה לבדיקת חמץ, שנעשה באופן יסודי מבלי להסתפק בביטול החמץ בלב

וזה העניין בעצמו הוא בתשובה דצריך תשובת המשקל הוא בדיקת חורין וסדקין להוציא שורש הרע מלבו שלא יחזור להחטא. והנה הא דציער אותם יוסף כל כך בגביע, בוודאי היה כדי שיתכפרו על ידי זה חטא מכירת יוסף, אף דכבר אמרו "אבל אשמים אנחנו", והוא עיקר התשובה, מכל מקום, רצה בזה שיהיה תשובת המשקל לפי ערך החטא. ואם כן חיפוש הגביע הוא העניין בעצמו של בדיקת חמץ. והבן:…

ביאור הבעיתיות בשאלת הרשע, והסבר מחודש ל"הוציא את ע-צ-מ-ו מן הכלל" ככינוי לקב"ה

חכם מה הוא אומר, מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם וכו', רשע מה הוא אומר מה העבודה הזאת לכם, לכם ולא לו, ולפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר. ואף אתה הקהה את שיניו, ואמור לו, בעבור זה עשה ה' לי.

רבים תמהו בזה מאי נפקא מינא בין שאלת חכם לרשע, הא גם החכם אמר אתכם, דמשמע ולא לו.

ונראה, דהחכם מזכיר שהוא מצות השם, ורשע אינו אומר רק מה העבודה הזאת לכם. ואמרו בגיטין נ"ו גבי טיטוס שנכנס לבית קודש הקודשים וגידר את הפרוכת ונעשה נס והיה דם מבצבץ ויוצא, וכסבר הרג את עצמו, דכינה את הקדוש ברוך הא וברוך שמו בכינוי עצמו. וזה ולפי שהוציא את עצמו, דהוא הקב"ה, מן הכלל, ואינו אומר ד' אלקינו, כפר בעיקר.

הרשע תמיה מדוע בודקים את החמץ ולא מסתפקים בביטולו

ובירושלמי פרק ערבי פסחים הלכה ד', בן רשע מהו אומר, מה העבודה הזאת לכם, מה הטורח הזה שאתם מטריחין עלינו בכל שנה ושנה. ונראה דבריש פסחים אור לי"ד בודקין את החמץ לאור הנר. פרש רש"י, שלא יעבור עליו בבל יראה ובבל ימצא. והקשו התוספות, דהא מדאורייתא בביטול בעלמא סגי, ולמה הצריכו חכמים בדיקה.

הצורך בבדיקה הוא בשל מצות חינוך, שכן הקטנים לא יכולים לבטל את החמץ שלהם ויש לבערו כדי לחנכם במצוות ולהפרישם מעבירה. ולדעת הרשע, שאינו מאמין במצוות חינוך הקטנים, הבדיקה היא טורח מיותר.

ותירץ בספר אבן העוזר דהבדיקה משום חמצו של קטנים, דקטן אקנויי קני ולהפקיר אינו יכול, כמו דאין יכול להקנות לאחרים, ואם כן לחמצו של קטנים לא מהני ביטול לשיטת התוספת דהפקר מטעם ביטול, ואביו מצווה לחנכו במצוות ולהפרישו מעבירה, כמו דמבואר באורח חיים סימן שמ"ג. על כן הוצרך הבדיקה.

וזה הבן הרשע אינו מאמין במצות חינוך, וזהו דשואל מה הטורח שאתם מטריחין עלינו, פירוש בשבילנו, דכל הטרחא הוא מחמת בדיקת חמץ דהוא מחמת הקטנים, דמדאורייתא כיון דבביטול בעלמא סגי אין כאן שום טרחא. והוא, שאין מודה במצות חינוך, אם כן הבדיקה הוא ללא צורך לפי דעתו.

גם פרעה לא האמין במצוות חינוך ולכן סירב לשלח את הקטנים. הרשע, שבדומה לפרעה אינו מאמין במצוות חינוך, מצדיק את אי שילוח הקטנים, ולכן לא היה נגאל

וזה דמשיבין לו, אלו היה שם לא היה נגאל, דהא פרעה אמר לכו נא הגברים ועבדו את ה', ולא הסכים לשלוח הטף כאשר אמר יהי כן ה' עמכם כאשר אשלח אתכם ואת טפכם. וגם כן לא האמין במצות חינוך והיה סובר דהמצוות שייכים רק לגדולים בני דעת, כמו שאמר בקשתם עד הנה נזבחה לאלקינו, ואין דרך הטף לזבוח, כמו שפרש רש"י בפרשת בא. ולפי דעת הרשע דאין מאמין במצות חינוך הבנים, היה פרעה צודק בזה דלא רצה לשלוח הטף, על כן אלו היה שם לא היה נגאל. ודו"ק:

(מנחת אברהם, פתיחה, בתוספת כותרות שאינן בספר)

 

—

הרב אברהם ב"ר ישראל ריינהלד מקרקא, נולד בסביבות תר"מ (1880). היה תלמיד הרב יהודה מאיר הלוי לוין דומ"ץ קרקא, והאדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ הי"ד אב"ד רדומסק.

נשא לאשה את מרת אלטא בת הנגיד החסיד המופלג הרב משה יעקב אנגלשטיין ז"ל.

כיהן כדומ"ץ בקרקא וחיבר את הספר שו"ת מנחת אברהם חלק א (תרצ"ה).

על הספר נתנו הסכמותיהם של האדמו"רים ורבנים: האדמו"ר רבי שלמה חנוך הכהן רבינוביץ מראדומסק הי"ד, האדמו"ר רבי אברהם שלום הלברשטאם מסטראפקוב זצ"ל והאדמו"ר הרב משה'ניו פדידמן מבאיאן הי"ד, הרב שמואל ענגעל אב"ד ראדמישלא, הרב דוב בעריש ווידנפלד זצ"ל אב"ד טשעבין והרב יהודה ליב פיין הי"ד אב"ד סלונים וסגן נשיא אגודת הרבנים במדינת פולין. כן נתנו הסכמות דייני קראקא הרב אברהם משה הכהן רפפורט, הרב משה שמואל בלייכר והרב יהודה מאיר הלוי לווין.

נותני ההסכמות מעריכים מאוד את המחבר "הרב הגאון חריף ובקי עצום זך השכל יקר הערך החסיד המפואר". וכך וכותב לו הרב צבי הירש מייזליש בשו"ת בנין צבי: "ידידי הרב הה"ג החריף ובקי בכל חדרי תורה סיני ועוקר הרים".

בהקדמת הספר מבקש המחבר שלא יורו מספרו הלכה למעשה "כי זה נאה רק לגאוני וגדולי ישראל ולא לאדם רך בחכמה ובשנים ומוקף בחבילי טרדין כמוני. רק כוונתי להעיר אוזן בלימודים ולדון בהלכה כתלמיד הדן לפני רבותיו וחבריו. וה' יתברך יתן שיתקבלו דברי הטובים שבהם בעולם, וברוב רחמיו יסיר ממני כל המניעות והטירדות ויזכני ללמוד וללמד לשמור ולעשות מתוך רוב הרחבה ונחת ובביאת גואל צדק במהרה אמן". המחבר מוסיף שם להודות להוריו שגדלו אותו ואת אחיו על דרכי התורה והיראה, ומודה לאשתו שהיתה לו לעזר שיוכל להגות בתורה הקדושה.

בשנת תשמ"א יצא הספר לאור במהדורה חדשה ע"י הרב מרדכי אברמציק, בן גיסו של המחבר. למהדורה זו נלווה הספר "דברי מרדכי" מאת המו"ל. עם יציאת הספר במהדורה המחודשת נכתב עליו ב"המאור":

החיבור היקר הזה שו"ת מנחת אברהם, מאחד מגאוני הדור הקודם בעיר תפארת קראקא, ה"ה הגאון החסיד ר' אברהם ריינהאלד זצ"ל, אשר גם בדורו נתקבל חיבורו בחבה יתרה בחוגי הלומדים, בהיות החיבור כשלעצמו חיבור יקר הערך מלא וגדוש בקיאות וחריפות, חכמה ודעת בכמה סוגיות חמורות ובשאלות שונות להלכה ולמעשה. גם בדור הקודם כלפני חמשים שנה, אשר מחברים וחיבורים היו זרועים ככוכבי אור בשמי התורה, בכל זאת יש להפליג בשבח חיבור אשר בעלי ההסכמות עליו, הנם גאונים אדירים עמודי ההוראה מדור הקודם… התשובות להלכה אינן ענינים של בירורי הלכות בלבד, אבל כל פרק ופרק בין אם הוא ענין להלכה או איזו סוגיא בש"ס, הרי היא דיון בפרטיות רבה,  באותו ענין ומענין לענין ולכמה ענינים הקשורים בקשר אמיץ זה לזה, וזה תלוי בזה, וזה לעומת זה, עד שאם המחבר מסיים פרקו או תשובתו הרי עבר עם הקורא על תלי תלים של הלכות ודינים וכללים בש"ס ופוסקים, והמעיין כבר יש לו ציור רחב וכולל מכל השאלה והתשובה. עכ"ל.

מספר מאמרים מאת הרב מופיע גם בירחון כתר תורה (תר"צ, סימנים ט, נא, קכו ועוד).

הרב אברהם הי"ד נספה בשואה בסביבות תש"ג (1943). כן נספו אחיו:

הרב הגאון הרב חיים ריינהלד הי"ד, נולד בקרקא, בשנת תרס"ה. בשנות השואה גורש ונהרג על קידוש ה' בשנת תש"ג בעיר באבאוו. חותנו הנגיד הרב אברהם הערבסט מקרעניץ, אלמנתו וילדיו נלקחו לרוסיה ושרדו.

אחיו הגאון הרב משה ריינהלד הי"ד תלמיד של הגאון האדיר מראדימשלא ז"ל וחתן הרבני המופלג בתורה הנגיד הרב יוסף פרענקיל הי"ד מקאשוי. נהרג עם כל בני ביתו בקרקא.

מקורות: חכמי גליציה ד, 948. הכוכב כסליו תשי"ב, ועוד.

 

בהגדה של פסח נאמר, והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו כו' והקב"ה מצילנו מידם, – צריך לדעת מה הכוונה היא שעמדה, על איזו זכות יצא שעל ידו הצילנו ד'.

והנראה בזה כי שמענו קול צרה כמבכירה ממצב אחינו במדינות שונות הנמצאים בצרה גדולה, וחוב קדוש איפוא רובץ עלינו לקחת חבל בצרתם, להעיר ולהריע בכל ארצות פזורנו לחוש להם לישועה, וכל עם הישראלי הוא כגוף גדול אחד, שבאם יכאיב לאבר אחד, יחוש כל הגוף, כן אם יעיק לקצה העם, כל ישראל חברים כאיש אחר יזעק בקול גדול ולא יסף הקול קול יעקב, שהלא אז ירפו הידים ידי עשו כדברי חז"ל (ב"ר), ועלינו לזכור שני דברים. האחד, שחלילה לומר להקיבוץ העממי במדינה אחת, מה איכפת לן במצב אחינו, כי הלא שלום לנו, כי לא נדע מה ילד יום, ומה שאירע במדינה אחת, יוכל חס וחלילה להיות מחר במדינה האחרת. והשנית, כי נדע שכוחנו קצר מאד להושע בעוצם ידינו, אפס רק לד' הישועה, ובלעדו לא נוכל לבצע זממנו, וזהו והיא שעמדה כו' שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו. ואם כן מה שאירע שם יוכל חלילה להיות מחר במדינה אחרת, אך לנו לדעת כי אפס יכולת ידנו להושיע, רק אם נאמין שהקב"ה מצילנו מידם, האמונה הזאת עמדה לאבותינו, והיא תעמוד גם כן לנו…

יא) אך יש לומר בטעם שניתן להם אז השבת, יען שהיה בהם דתן ואבירם מחרחרי ריב, והיו צריכים להתעוררות השלום והאחדות, וכבר כתבתי בראש הדרוש שביותר מרגישים אנו החוב להתאחדות בשמענו קול צרת אחינו בארצות שונות, וכי האנטישמיות היא כצרעת וחולה המתדבקת, ומה שאירע במדינה אחת תוכל מחר לארעות במדינת אחרת, ועל כן ניתן להם השבת על פי מה שדרשו במדרש הובא בתוספות (חגיגה ג' ע"ב) שאמר שבת לפני הקב"ה לכל הימים נתת בן זוג ולי לא נתת כן זוג, א"ל הקב"ה ישראל שאין להם בן זוג שהם גוי אחד בארץ יהיו בן זוג של שבת, ומעתה השבת מעורר לב ישראל שאין להם בן זוג, ובגוים לא יתחשב, שמשטינים אותם, ועל כן ההכרח תאלציהם לומר איש לרעהו חזק ונתחזק ולהתאחד לעמוד על נפשם, וכמאמר אסתר בעת שהיו בצרה ״לך כנוס את כל היהודים" שיהיה להם אחדות, ועל כן ניתן להם השבת עוד טרם קבלת התורה, לעוררם על השלום והאחדות ביניהם:

אך על זה יש לעורר במה דכתיב קודם קבלת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר" ודרשו חז"ל ויחן לשון יחיד, שחנו בלב אחד כאיש אחד, ופירשתי על פי מה שאמרו (בסוטה ה') לעולם ילמד אדם מדעת קונו שהרי הניח הקב"ה כל הרים וגבעות שבעולם והשרה שכינתו על הר סיני, שהוא נמוך משאר ההרים, להורות ענוה עיין שם. והנה ידוע דעל פי רוב המחלוקת בישראל בא על ידי התנשאות לומר אני אמלוך וכדומה, וזהו "ויחן שם ישראל" בלב אחד כאיש אחד, ותמה המחלוקת מביניהם, וגרם זאת "נגד ההר", היינו שראו שהשרה הקב"ה שכינתו על הר סיני הנמוך משאר ההרים, מזה למדו איפוא מדת הענוה, ועל ידי כך ממילא בטלה המחלוקת ביניהם, ולפי זה יקשה דכיון שנתן את השבת להורותם על האחדות, אם כן שוב לא היה צריך לקרבם אל הר סיני לבטל המחלוקת שביניהם:

יב) וצריך לומר ומעמד הר סיני היה כמאמר חז"ל (במדרש שיר) לבטל זוהמתן, והיינו לזכך שכלם שישיגו המצות מדעתם גם בלא הציווי, וכמו ששמרו האבות את התורה שהשיגו בשכלם שהיה מזוכך כדאיתא (יומא כ"ח ע"ב) אך אם כן יקשה א"כ למה הוצרכו לקבל התורה, כיון שכבר השיגו זאת משכלם:

יג) ועל כרחך צריך לומר כדי שיקבל יותר שכר על קיום המצות כדאיתא (בב"ק ל"ח ע"א) דגדול המצווה ועושה משאינו מצווה ועושה:

אולם דבר זה לכאורה אליה וקוץ בה, דהרי יש לחוש שמא לא יקיימו את התורה, ויהיה להם עונש על ידי זה, מה שאין כן באם לא היו מצווים על זה, הגם שבקיומם יהיה השכר מועט, מכל מקום בעברם על זה לא יענשו. אכן נודע שבחוץ לארץ יש לישראל קצת התנצלות על התרשלות במצות, וכמו שפירש ביערות דבש המדרש על הפסוק ונשא השעיר עליו את כל עונות בני ישראל, שעתיד הקב"ה ליטול כל עונות ישראל ויתן על שרו של עשו, ויטעון השר של עשו, וכי יש בי כח לישא כל העונות? וביאר ביערות דבש דכמה מיני עונות גורם לנו הגלות, שאי אפשר לנו לקיים המצות כהלכתן כדאיתא (ברכות י"ז ע"א) גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה ושיעבוד מלכיות מעכב, אכן מה נעשה עם העבירות של תאוה וגאוה שעושים שעל זה נופל תירוץ של הגליות, שאדרבה בהיותנו בארץ לא לנו, היה לנו לשכך התאות הנמבזות, ועבד במה יתגאה, וזהו שהקב"ה יתן כל עונות ישראל על שרו של עשו, כי גלות של עשו גורם לעונות והתרשלות המצות, ויטעון שרו של עשו, וכי יש בי כח לישא את כל העונות? היינו דבשלמא העונות שגורם הגלות שפיר ניתנים עליו אבל אותן העונות של תאוות וגאוה, שהגלות גורם היפוכן למה ינתן עליו, והלא אין עשו גורם לזה עיין שם. ומעתה אלו היו ישראל בארץ לא להם, אם כן על התרשלות במצות, היה להם תירוץ של הגלות, והיה להם טובה, מה שקיבלו את התורה כדי שיהיו מצוין ועושין שהשכר גדול, ואין לומר דשמא יעברו ויענשו כנ"ל, דהא בגלות לא יענשו על זה, שיש תירוץ שהגלות גורם, אך מכון שהכניסנו לארץ ישראל, דאז אין שום התנצלות על הפרת המצות, ואם כן קשה אם נתן לנו את התורה כדי שנהיה מצווים ועושים, למה הכניסנו לארץ ישראל, דאז נענשים על עבירת המצות, ושוב הוי אליה וקוץ בה וכנ"ל :

יד) אך י"ל על פי מה שאמרו (בסוטה ג' ע"א) דאין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, וגם אז"ל (ב"ב קנ"ח) דאוירא דארץ ישראל מחכים, אם כן אוירא דארץ ישראל המחכים, יגרום שלא יעשו עבירות שבאים רק על ידי רוח שטות. אלא דבאמת ראינו שגם בארץ ישראל חטאו, ועל ידי זה גלו משם, וגם מוכח מהא דהקריבו בבית המקדש בכל יום שני תמידין אז"ל (חנחומא בלק וש"ר) כדי לכפר עונות של יום ושל לילה, מוכח מזה דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, וזה דיקשה אם הכניסנו לארץ ישראל, אין לומר דזכותא דארץ ישראל מהני שלא יחטאו, דהרי בנה לנו בית הבחירה לכפר על כל עונותינו, ומוכח דגם בארץ ישראל היו עלולים לחטא, ושוב הדרא קושיא לדוכתא, כנ"ל:

טו) אך י"ל דענין בית הכחירה היה לא רק לכפר העונות, רק כמו שכתבו התוספות (חגיגה ג') ד"ה אלא שבבואם לבית המקדש היו לומדים שם ליראה את השם הנכבד והנורא, ועל כן שפיר סיים על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת, וכמו כן בבנין בית הכחירה לא לבד שהיה כדי לכפר על העונות, אף גם זו ללמוד שם, ליראה את השם, יהי רצון שנוכל לעבדו באמת ובתמים, בלב שלם כל הימים :

(זבד טוב, אלון בכות, שבת הגדול תרצ"ג)

הרב לוי יצחק ב"ר יהושע העשל הרמלין, נולד בתרנ"ה (1895). היה מגיד מישרים בכל שבת קודש בעיר מולדתו ברודי. באדר תרע"ד התארס עם בתו של ר' דוד קליינהנדלר אב"ד זבורוב. בשנים תרפ"ד-תרפ"ו אבד"ק אולסק שבגליציה, ומשנת תרפ"ז אבד"ק פודקאמין. היה מקורב לציונים, ונבחר להיות רבה של העיר על אף התנגדותם של חסידי בעלז במקום. בשנת תרצ"ט (1939) הוציא לאור את ספרו "אלון בכות". הרב לוי יצחק הי"ד נספה בגיטו ברודי בתש"ג (1943).

תשובה אליו מאת הרב נתן נטע לייטער הי"ד, מופיעה בשו"ת ציון לנפש חיה סי' קט"ז, וכן באהל משה ח"א, אמרי דוד סי' כה, חבצלת השרון ח"א עח, ותלמידו ר' אליעזר ברויער זצ"ל הביא דבריו בספרו "שיח אליעזר".

(מקורות: שער ספרו אלון בכות, רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ב, דף עד ב"יד ושם")

בתמונה למעלה: קבוצת בני עקיבא בפודקמין, מאוסף תצלומי יד ושם

ואתה הרם את מטך ונטה את ידך על הים ובקעהו וגו'.

למעלה כשצוה ה' יתברך להביא את המכות על המצרים ע"י המטה נאמר הלשון נטה את מטך, וכאן נאמר: ואתה הרם את מטך. גם יפלא שהש"י אמר למשה ואתה הרם את מטך ונטה את ידך, הנה צוהו על שני דברים, להרים את מטהו וגם לנטות את ידו, ולבסוף כתיב אך ויט משה את ידו, ומהרמת המטה לא נזכר כלום.

ונראה לשער, כי מה שאמר הש"י למשה, ואתה הרם את מטך, הוא סגנון מליצי, כי אחרי שהתאוננו בני ישראל על משה ודברו אליו דברים קשים, רצה הש"י לחזקו שלא יפול לבו ולא יתמוטט ברוחו, ועל כן אמר לו: הרם את מטך, כלומר הרם למעלה את מטה המושל אשר בידך, ושא אותו בחוזק הרוח והתרוממות הנפש, כי מטה הוא כינוי להעוז והממשלה, כמו לא יסור שבט מיהודה (בראשית מ"ט י׳), שהפירוש הוא לא תפסוק המלכות מיהודה (עיין בפירוש האב"ע והרשב׳׳ם שם), וקם שבט מישראל (במדבר כ"ד י"ז), שבט מישור שבט מלכותך (תהלים מ"ה ז'), וכאלו אמר לו הש"י: נהוג נשיאתך ברמים והראה כחך וגבורתך, אל תירא ואל תחת – והלביש הדברים בסגנון מליצי ואמר שירים את מטהו, והכונה על דרך שאמרנו.

ועיין במדרש רבה שמות ח׳ ג׳, שהמטה של משה הי׳ של סנפרינון, ונראה שהמאמר הזה יכיל בקרבו רמז נכבד, כי אחת מהתכונות היותר נכבדות והיותר נחוצות לכל מנהיג ומושל בעם היא, שיהי׳ בעל רוח חזק ואיתן, עומד בדעתו ובלתי נוח לזוז ממנה, כי אוי לו לעם אם מנהיגו הוא חלש בדעתו, ונוע ינוע לפני כל רוח כאשר ינוע בכברה, היום אומר כך ומחר כך, וכל אחד יכול להטותו לכל אשר יחפוץ, מושל כזה לא לבד שלא יביא ברכה לצאן מרעיתו, כי אם גם ימוט עליהם שוד ושואה, אחרי אשר רסן הממשלה בידו תמס יהלך, ועמודי הצדק והמשפט יתרופפו, כי כל איש הישר בעיניו יעשה. והמליצו חז"ל על משה רבינו שהוא הי׳ מצוין במדה הזאת עד להפליא, כי לבו הי׳ חזק ואמיץ בגבורים, וכל הרוחות השונות שעברו עליו לא הזיזו אותו ממקומו, ועל כן אמרו שמטהו, כלומר שבט המושל אשר לו, הי׳ של סנפרינון, שהוא היותר קשה שבאבנים, כמו שהביאו התוס׳ בקידושין ל׳ ע"ב "ה אם ברזל בשם המדרש, מעשה באחד שלקח סנפרינון לבודקו, נתנו עלה סדן והכה בקורנס, נשבר הקורנס ונחלק הסדן והסנפירינון לא זז ממקומו, ובזה רמזו על חוזק הרוח וגבורת הנפש, אשר משה רבינו הי׳ מצוין בהם עד הקצה האחרון, וכמו שכתבתי.

ועיין במדרש תנחומא פרשת תשא מאמר כ׳׳ו שגם הלוחות הי׳ של סנפרינון, (וכן הוא ג"כ בתנחומא בפרשתינו מאמר כ"א, ורק שכאן נאמר שהארון הי׳ של סנפרינון, אבל הכונה על כרחך על הלוחות שהיו מונחים בארון, כי הארון עצמו הי׳ של עץ ושל זהב). ונראה דבזה ג"כ נכלל רמז נכבד על דרך שכתבתי, שענינו להראות על נצחיות התורה וקיומה לעולמי עד. הן מראשית הגלותה על הר סיני קמו עליה שונאים רבים, אשר התנפלו עליה באף ובחימה ובקצף גדול ויאמרו להכרית לה שם ושארית, מבלי השאיר לה תקומה, וכמאמר חז"ל: למה נקרא שמו סיני — שירדה שנאה לאומות העולם עליו (שבת פ"ט ע"ב). ולא לבד מחוץ רבו הקמים עליה, כי אם גם בפנים עצמו מאד שונאי׳, המה המתקדמים אשר בתוכנו, הרוצים להעביר עליה חרב חדה ולנתחה לנתחים, למען התאימה לרוח העת והזמן, בחשבם כי כבר כבדה מזוקן, וההכרח להלביש אותה צורה חדשה כפי תנאי החיים וצרכיהם, וכה קורעים המה מעלי׳ לאט לאט את אבריה עד אשר לא נותר בה מתום. (ועיין לעיל בפרשת נח מאמר ל"ד, מה שדברנו דברים נמרצים מחפצי אלה הרוצים להתאים את התורה עם רוח הזמן, כי אין בפיהם נכונה, אחרי אשר התורה עומדת למעלה מחקי הזמן וגדריו עיי"ש).

אמנם תורתנו הקדושה תשחק לרודפיה ותלעג למו, וכראשונים כשנים כרעו ונפלו, והיא קמה ותתעודד. ולמרות שנות אלפים אשר חלפו עלי׳ עוד כחה כח עלומים, ולא אלמן ישראל, בכל מקומות מושבותיו, מרבבות מכבדי׳ ומעריצי׳ בכל לב ונפש, אשר נכונים המה להשליך נפשם מנגד בעדה, ובחרדת קודש יטו שכמם לקיים את מצותי׳ ואזהרותי׳ עם כל פרטיהן ודקדוקיהן. וזה שרמזו גם חז"ל, כ י הלוחות הי׳ של סנפרינון, שהיא היותר קשה שבאבנים כדברינו למעלה, אשר אם יכה איש אותה על הסדן בקורנס, הקורנס ישבר והסדן יחלק, והיא תשאר על מקומה – ככה גם התורה ברזל ונחושת מנעלה, וכל הרוחות שבעולם לא יזיזו אותה ממקומה, ואלה שרצו להרים עלי׳ יד ולנגוע בה לרעה, יהי׳ מאיזהו מין שיהי׳, כשלו אחור ונשברו כשבר נבל, והיא חדשה כנשר נעורי׳, ותשאר בנועם זהרה כעצם השמים לטוהר לעולמי עד ולנצח נצחים!

ויבואו בני ישראל בתוך הים ביבשה וגו'.

עיין ברכות נ"ד ע"א: הרואה מעברות הים צריך שיתן שבח והודאה לפני המקום, ומפיק לי׳ מדכתיב ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה. ועיין בשאלתות דר׳ אחאי פרשת וישלח, שמובא שם גם כן המאמר הזה דהרואה מעברות הים וכו', אמנם אסמיך לי׳ לא על הקרא ויבאו בני ישראל בתוך הים ביבשה כמו שהיא בגמרא, רק על הפסוק המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים: וכתב בספר העמק שאלה על השאלתות שם, דהיינו טעמא דנייד השאלתות מדברי הגמרא, משום שהפסוק כאן ויבאו בני ישראל וגו׳ מדבר מהתחלת הנס שבאו אל הים, ומהראוי לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, ולכן תפס השאלתות המקרא המאוחר ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שמדבר מגמר הנס שכבר הלכו בכולו ויצאו בשלום עיי"ש.

והנה מ"ש דיש לברך על גמר הנס ולא על התחלתו, יש להביא סמוכין לזה מדברי הגמרא ברכות ד׳ ע"ב, דסבירא ליה לרבי יהושע בן לוי דבלילה אין לסמוך גאולה לתפלה, משום דאף דגאולה מאורתא נמי הוה, גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ועיין בספרי ברכת אהרן מאמר ט"ז שביארתי דסברתו דאף שהתחלת הגאולה היתה בלילה, כיון שגמר הגאולה היה ביום, עיקר הוא גמר גאולה ולא התחלתה, ולכן בלילה אין לסמוך גאולה לתפלה; והכי נמי אין לברך על התחלת הנס ורק על הגמרו, אמנם ר׳ יוחנן בברכות שם חולק על זה, וסבירא ליה דגם בלילה יש לסמוך גאולה לתפלה, דגאולה מאורתא נמי הוה ורק גאולה מעלייתא לא הוי עד צפרא, ולדידי׳ הוא הדין שיש לברך על התחלת הנס ולאו דוקא על הגמרו. ולפי זה יש לומר דהשינוי בין הגמרא והשאילתות בנוגע להראי׳ מהפסוק שיש לברך על מעברות הים, סובב על קוטב הפלוגתא שבין ר׳ יוחנן ור' יהושע בן לוי שהבאתי, דהגמרא קאי בשטת ר׳ יוחנן, דגם התחלת הגאולה חשובה, ולכן הביאה המקרא הקדום שלו יבאו בני ישראל, אשר בו י דובר מהתחלת הנס; אמנם השאלתות קאי בשטת ר' יהושע בן לוי, דהעיקר הוא רק גמר הגאולה אבל לא התחלתה, ולכן הביא המקרא המאוחר של ובני ישראל הלכו וגו', שבו המדובר מגמר הנס וכמ"ש.

אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳ וגו׳.

עיין במדרש רבה כאן פרשה כ"ג, א׳: הה"ד (שה"ש ד') נופת תטופנה שפתותיך, אמר משה, רבון העולמים במה שחטאתי לפניך בו אני מקלסך וכו', יודע אני שחטאתי לפניך באז, שנאמר ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה וגו', לכך אני משבחך באז, הה"ד אז ישיר. ויש להבין איזהו יחס יש בין מה שאמר משה ומאז באתי אל פרעה וגו׳, למה שנאמר אז ישיר, שיהי׳ זה תיקון על זה?

ובהבנת הדבר נראה, כי הנה משה רבינו התאונן "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה" והתמרמר על התוצאות הרעות שיצאו משליחותו. אמנם האם התלונה הזאת היתה נכונה? אמת היא שמצב העם הרע לפי שעה, ועול השיעבוד גדול הי׳ מאשר הי׳ בטרם התחיל משה השתדלותו אצל פרעה, אבל הרע הזה הלא הי׳ לטובתם, כי על ידי כך נשלם זמן השיעבוד לפני בא קצו, והגאולה יצאה לפעולת אדם בטרם בא המועד המוגבל לה, וכמו שאמרו חז"ל שקישוי השיעבוד השלים ויצאו לפני זמנם, והרי זה דומה לחולה שהרופא עושה לו לפעמים ניתוח בגופו, אשר יגרום לו לפי שעה כאב וצער, אבל זה הוא לטובתו, כי על ידי כך תסולק המחלה ושב ורפא לו. האם יתלונן החולה על הרופא מפאת הכאב והצער שגרם לו? וכן הי׳ העם הזה במצרים. ומה זה גרם למשה רבינו, רוענו הנאמן, שהתמרמר והתאונן אז? – יען שצמצם לראות רק את ההוה והנוכח מבלי התבונן ע ל העתיד, והיינו ששפט רק על המצב באשר הוא שם, מבלי הביט על העתיד, מבלי התבונן מרחוק על התוצאות העתידות לבוא אח"כ, ולכן הי׳ נראה לו שהרע לעם הזה, אף שבאמת הרע הזה עתיד הי׳ להביא לו תועלת מרובה וכאמור.

והנה בעת שעלו ישראל מן הים, ומשה ובני ישראל שבחו והודו לה' על ישועתו ועל נפלאותיו, הי׳ להיפוך, כי אז אמנם נשא משה דעו למרחוק עד אחרית הימים, ובעין צופי׳ ראה לא לבד את ההוד. והנוכח, רק צופה ומביט הי׳ עד סוף כל הדורות, וראה את הטוב והחסד אשר יעשה ה׳ עד אחרית הימים, וכמו שאמרו בסנהדרין צ"א ע"ב: אז ישיר משה, שר לא נאמר אלא ישיר, מכאן לתחית המתים מן התורה, והיינו שמשה רבינו כבר ראה אז את יום ה׳ הגדול והנורא, עת קץ הימין, אשר יתעוררו רדומי ארץ ויקיצו וירננו שוכני עפר, ורמז בשירתו גם על העת הזאת ועל השירה אשר ישוררו אז לאל חי. ועל כן נאמר ישיר בלשון עתיד לרמז על השירה העתידה. (ועיין בזוהר כאן, אז ישיר, שר מבעי לי', אלא מלה דא תליא ואשלים לההוא זמנא, ואשלים לזמנא דאתי, דזמינין ישראל לשבחא שירתא דא וכו', משה זמין למימר ש ירתא לזמנא דאתי, מאי טעמא בגין דכתיב (מיכה ז׳) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות עיי"ש

ומעתה מה נכבדו דברי המאמר שהבאנו, שמשה אמר להש"י, שבאז חטא לפניו, כי אמר ומאז באתי אל פרעה וגו', ובאז הוא מתקן, שנאמר אז ישיר. כונת חז"ל בזה להראות שמשה אמנם הכיר וידע, שלא טוב עשה במה שצמצם אז חוג השקפתו רק על הנוכח וההוה, ועל כן התאונן על אשר הרע מצב העם, כי הי׳ לו להיות צופה למרחוק,  ולהרחיב נקודת השקפתו על העתיד, ואז הי׳ רואה כי הרעה הזאת טובה היא באמת ותביא בכנפי׳ את הישועה המקוה, כי תקרב את הגאולה ותביא להם ישע ופדיום – ועל כן אמר שעתה יתקן זאת, כי עתה אמנם כבר צופה ומביט הוא למרחוק עד אחרית הימים, ולבו ובשרו ירננו לאל חי לא לבד על הטובות הנוכחיות רק גם על הטובות הנבאות, העתידות לבוא בעת קץ הימין באחרית הימים!

(הדרוש והעיון, מאת הרב אהרן לוין הי"ד)

הגדה של פסח נאות דשא, הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. והיא שעמדה לאבותנו ולנו שלא אחד בלבד וכו'. י"ל כי בודאי טוב ונאה הוא אם האדם עומד בנסיון העושר, ותוספת טובה מחייבת אצלו שבח והודאה לבורא עולם ומוסיף תורה ויראת שמים לעומת רוב טובותיו של הקנב"ה עמו. ואז הרכוש הגדול הוא לו לטובה ולברכה.. אבל כמה פעמים נמצא אשר אדם אינו יכול לעמוד ברוב טונה, ונותן לב וכליות יודע כי לפי מהותו וטבעו הוא מסוגל יותר לעמוד בנסיון העוני ולהיות ירא שמים חשיעמוד בנסיון העושר,. וכמאמר הכתוב שמנת עבית וכו' וכמאמר חכז"ל יאה עניותא לישראל. והכל לפי האדם ולפי הדור, כמו שרואה ומבין יודע תעלומות הצופה נסתרות אשר בלב. ואם ישראל חכמו והשכילו את זאת ומרבים תורה ויראת שמים מחמת רבוי עושר והצלחה אז הקב"ה מקיים אצלם את הרכוש הגדול, ועוד מגדיל את נכסיהם מרב כל, כי היא הנותנת להם כח לעבודת ה'. אבל אם ח"ו אינם עומדים בנסיון העושר, ואדרבה עושר שמור לבעליו לרעתו להתבולל בעמים ולהיות ככל הגוים בית ישראל, אז הקב"ה נצרך להיות בבחינת הוא, כלומר בבחינת נסתר,  ולהסתיר מהם הרכוש והקנינים ולכסותם ח"ו בנסיון העוני, וההסתרה הזאת מועלת שאין בכח האויבים לכלותכו. והקב"ה ממעון קדשו מתגלגל עם כל דור ודור לפי מה שהוא, ולפי הזכות אשר בידם פעם בנסיון העושר ופעם בנסיון העוני, מה שמועיל יותר לקיום התורה, וכמ"ש דוד המלך ע"ה כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא, צרה ויגון אמצא ובשם ה' אקרא, בין שהאדם בבחינה של כוס ישועות ובין שהוא ח"ו בבחינה של צרה ויגון, העיקר שיבא עי"ז למדרגה של שם ה' אקרא,  והיינו דאמר ואחרי כן יצאו נרכוש גדול, שהוא נסיון העושר, והיא, וגם בחינה של הוא, דהיינו הסתר פנים של נסיון העוני, עמדו לאבותנו ולנו שלא כלינו. פעם עמד לנו נסיון העושר ופעם נסיון העוני. והוא ברחמיו יזכנו לעבדו מתוך נחת ושמחה.

הגדה של פסח נחלת אבות, הרב נתן צבי בריסק הי"ד

והוא שעמדה וכו'. וקשה מה ענין זה להבטחה הקודמת לאמר שלא .אחד בלבד וכו'. ונראה דהנה כתב בספר אפ"ת עה"ת, (פ' לך) על הפסוק כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, וקשה מה הוא הבטחה טובה בזה. אמנם י"ל דהנה,  ידוע שכל זמן שישראל עוסקין בתורה ובמצות, אף בגלות, אין שום רע מגיע להם, כמו שמצינו שכל זמן שהיה א' מן השבעים קיים אף במצרים היה להם כל טוב, רק אם ישראל חפצים לדבק עצמם בעוה"ז שהוא ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך. ולכן בעל כורחם יחזרו לקדושתו. וזה ואחרי כן יצאו ברכוש גדול. ובאלו דברים הנאמרים יתבאר מה שהקשה בספר מטה אהרן על הגדה, דאמר אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקב"ה מצלינו מידם, לא נכתב לא יעמדו עלינו ולא יצטרך להצילנו. ולפי האמור, טובה הוא לנו שבשבילו אנו נכנסין לקדושה. וזה הוא דאמר המגיד "והיא שעמדה לאבותינו ולנו", היינו אותו הבטחה של ברית בין הבתרים שאם ירצו להטות לעניני עוה"ז שהוא, ארץ לא להם, אז גר יהיה זרעך ויחזור אותם לקדושתה זה הבטחה עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו קיים בקיום התורה והמצות, שאם לא כן הם גרים. ודעו וראו כי כן הוא "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו": וזה הוא החוזר אותנו לעבודת השי"ת "והקב"ה מצלינו מידם", היינו מידם ממש תתגלגל לנו הישועה שנשארים בעבדות השי"ת ,וכן בכל דור ודור מהם ומידם, כמו שמצינו במעשה דהמן, וכמארז"ל הסרת טבעת חזרו בתשובה, וכמה פעמים מצינו גדולת מרדה אחת וכו' ועל ידם אנו חוזרים בתשובה וא"ש.

אבן שלמה עה"ת, שמות, הרב שלמה זלמן אהרנרייך הי"ד

ויקח ספר הברית וגו' כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע. במסכת שבת פ"ח א"ר חמא מה דכתיב כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים, למה נמשלו ישראל לתפוח, לומר לך מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו נעשה לנשמע. ותמהו שם בתוס' שמביא קרא כתפוח כו', דבהאי קרא לא נמשלו ישראל לתפוח אלא הקב"ה כדכתיב כן דודי בין הבנים, וקרא דריח אפך כתפוחים הווא ליה לאתויי טפי יע"ש. ונראה בס"ד דגוף הקרא צ"ב כיון דכתיב כתפוח כשושנה בכף הדמיון, אם כן מלת כן מיותר, והיה די שיאמר כשושנה בין החוחים רעיתי בין הבנות וכו'. ונראה על פי מה שפרשתי דברי דוד המלך עליו השלום (תהליס קכ"ד) לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם אזי חיים בלעונו וכו' דאיתא בשבת דף פ"ט למה נקרא שמו סיני שמשם ירדה שנאה לאומות העולם. וכתב בעיון יעקב דהכוונה מה שאומות העולם שונאים אותנו, הוא מעת קבלת התורה יע"ש. וצ"ב דלמה נקרא שם ההר על דבר אשר לא טוב, הלא מהראוי שיקרא בשם על איזה מעלה ודבר טוב. אך באמת צריכין להבין מדוע גדלה כל כך שנאת האומות העולם על ישראל בכל דור ודור, אף שאנחנו היינו תמיד מעת גלינו מארצינו נכנעים תחת המלך והשרים כאשר אנו מצוים על  פי תורתנו הקדושה, אבל ברור שזה מגודל חסדיו יתברך שמו ואהבתו אלינו. כי לולא שנאתם כבר היינו מתערבים ח"ו ביניהם ונטמעים בתוכם, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם, ולא היה נשאר ח"ו שריד ופליט, כאשר אנו רואים בעינינו מעת שנעשה ונתן החירות נשחתו ונהרסו כמה קהלות ישראל, והסירו הרבה תפלות מענין ציון וירושלים, ומתנהגים ממש כאומות העולם. על כן ראתה חכמתו יתברך לקבוע שנאה בלב אומות העולם אלינו שירדפו אותנו ובכל דור ודור יקומו עלינו רשעים זה בכה וזה בכה, והוא למען נזכור ונדע כי יהודים אנחנו, צריכין אנו לילך בדרך התורה כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קי"ט) טוב לי כי עניתי למען אלמד חקיך. וזהו גם כן מה שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים כ"ג) אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי ושבתי בבית ה' לאורך ימים. רצונו לאמר שזה גופא טוב וחסד מה שרודפין אותי שעל ידי זה אשב בבית ה' לאורך ימים. וכמדומה לי ששמעתי דזה כוונת בעל הגדה והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו וכו' פי' דזאת גופא עמדה לאבותינו ולנו שנשארנו יהודים עובדי השם מה שלא א' בלבד עמד עלינו לכלותינו אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו, דעל ידי מה שעומדין עלינו תמיד בכל דור ודור לכלותינו זה שעמדה לנו שנשארנו יהודים ולא נטמענו בין האומות ח"ו. וענין זה מבואר במדרש תנחומא פ' נצבים וז"ל אבל ישראל כשיסורים באים עליהם הן נכנעים ומתפללים שנאמר כוס ישועות אשא וגו' צרה ויגון אמצא וגו', לפיכך אמר להם הקב"ה אף על פי שקללות הללו באות עליכם הן מעמידות אתכם. וכך אמר להם משה לישראל אעפ"י שהיסורין באין עליכם יש לכם עמידה לכך נאמר אתם נצבים היום כלכם ע"ש והכוונה שע"י הצרות ישובו א"כ הצרות מעמידות אותנו, ואח"כ אל ה, ראיתי הובא בשם מדרש תמורה פרק ג' וז"ל הודיה גדולה צריכין ישראל להודות להקב"ה שהטיל שנאה ותחרות ביניהם ובין העמים, שאלמלא כן היו מתערבין ולומדין ממעשיהם כמו שנאמר ויתערבו בגוים וכו'. הרי מפורש כמו שכתבנו. וזה כוונת חז"ל דלכן נקרא סיני שמשם יצאה שנאה לאומות העולם, כלומר שבשעת קבלת התורה ראה הקב"ה שעתידין אנחנו להיות בגלות בין אומות העולם, ולמען שלא נטמע ח"ו ביניהם, הטביע אז הקב"ה שנאה בתוכם שישנאו אותנו, ועל ידי זה לא נתערב בתוכם, והוא טובה גדולה מהשם יתברך. ועל שם טובה זו נקרא הר סיני, ואתי שפיר. וזה כוונת מ"ק בפרשת בחקותי ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם כו' -כי -אני ה' אלקיהם. הכוונה לא בשביל זה מאסתים וגעלתים בעיני אומות העולם למען לכלותם ולהפר בריתי אתם כי (רק) אני ה' אלקיהם, רק למען שאשאר אלקיהם, שלא ישכחו את ה' ואת תורתו. והבן, ויבואר עוד אי"ה בספרי אבני המקום באבן חפץ, ע"ש. והנה בעת ששונאי ישראל יקומו עלינו לכלותינו, כמו בימי המן הרשע, והשם יתברך מצילינו מידם, אז אנחנו משבחים ומהללים אותו יתברך על גאולתינו ופדות נפשינו, ואנו מכירין שלולא ה' שהיה לנו היו מאבדין אותנו ח"ו מן העולם. אך הודיה זו מודה ומשבח רק איש פשוט. אבל איש הנלבב אשר הוא בר דעה ושכל מודה ומשבח להקב"ה בבחינה יותר גדולה, דהיינו שעל זה גופא משבח ומהלל את ה' על שהקים עלינו רשעים לכלותינו, אשר על ידי זה פקחנו עינינו והכרנו כי חטאנו לה' וזכינו לעשות תשובה ונשארנו עם ה' דבקים בו ובתורתו. ולולא שקמו הרשעים עלינו לכלותינו, לא היה עולה על דעתינו לשוב לה'. לכן קטני הדעת בעת שעזרם השם יתברך בימי המן, הודו לה' והיו אומרים לולא ה' שהיה לנו והציל אותנו מידי המן לא היה לנו תקומה, אבל השרידים בעלי דעה היו משבחים ואומרים לולא ה' שהיה לנו בזה, במה שקם עלינו המן, כמעט היינו ח"ו לעם אחר והיינו עוזבים ח"ו דרך התורה והיראה לגמרי, ועל ידי שהקים ה' עלינו מלך רשע כהמן על כורחינו נתעוררנו ועשינו תשובה ונשארנו עבדי ה'. וזה שהורה לנו דוד המלך עליו השלום ומלמד אותנו, לולא ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, בדרך הזה אשר אגיד, דהיינו לולא ה' שהיה לנו בקום עלינו אדם, בזה גופא שקם עלינו אדם רשע אזי חיים בלעונו, כלומר אז היינו מוטמעים ח"ו ביניהם וזה נקרא בלעונו חיים, והבן. ושוב אמר בחרות אפם בנו זה גם כן קאי על לולא ה' שהיה לנו בחרות אפם, בזה גופא מה שחרון אפם בנו ורצו לכלותינו אזי המים שטפונו לגמרי כי לא היה ח"ו זכר מישראל, והבן.

—————–

הגדות של פסח של רבותינו הי"ד, מלבד פירושם עה"ת והמועדים:

ארץ צבי על הגדה של פסח (בני ברק תשס"ט) – הרב אריה צבי פרומר הי"ד

בנין דוד, הגדה של פסח – הרב דוד דב מייזליש הי"ד

הגדה של פסח גדולי טלז ( "המכון לחקר תורני ברית התורה", ירושלים תשנ"ה) – הרב אברהם יצחק בלוך הי"ד

הגדה של פסח נאות דשא – הרב שמואל דוד אונגר הי"ד

הגדה של פסח עם פירוש נחלת אבות – הרב נתן צבי בריסק הי"ד

הגדה לפסח עם פירוש שם משמואל בהוספת ליקוטי אמרים בעניני פסח מבן המחבר – הרב דוד בורנשטיין הי"ד

ילקוט שמעוני – הרב שמעון בצלאל ניימאן הי"ד

מצמיח ישועה על הגדה של פסח, מצורף בחלקו לספר עטרת ישועה – הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד

הגדת ברנוביץ – הרב אלחנן וסרמן ורבני ישיבת ברנוביץ

הגדה של פסח – בתוך "נפש לאברהם" שהודפס בסוף הספר "לחם רב" – הרב אברהם מאיר הי"ד אב"ד מנדוק.