קטגוריה: אישים הי"ד

… ונציגה פה מה שאמר סמוך לפטירתו בסיום מסכת חולין בחברת הש"ס כפי אשר שמעתי מאהובי הרבני המופלג בתורה ויראה חו"ש מוסמך להוראה כש"ת מו"ה משה אליעזר המכונה ליפמאנן דאנאטה נ"י אחד מן המיוחדים מתלמידי מו"ח ז"ל אשר לא הניח דבר קטן וגדול מתורת רבו הגדול והעתיק כמעט כל שמועותיו חדושים אשר שמע בלמוד הישיבה ובחברת הש"ס, והוא העלה בזכרונו מה שאמר אז בשעת הסיום. ולפי שהם היו דבריו האחרונים, לכן חביבים עלינו מאד להעלותם כאן בהקדמת הספר:

הנה איתא התם בסוף חולץ תניא דבי רבי יעקב אומר אין לך כל מצוה ומצוה שבתורה שמתן שכרה בצדה שאין תחיית המתים תלוי בה. בכבוד אב ואם כתיב למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. בשלוח הקן כתיב למען ייטב לך והארכת יימים. הרי שאמר לו אביו עלה לבירה ותבא לי גוזלות ועלה ושלח את האם ולקח את הבנים, ובחזרתו נפל ומת, היכן אריכות ימיו של זה?! אלה למען יאריכון ימיך, בעולם שכולו ארוך. ודילמא לא הוה? רבי יעקב מעשה חזה. ודלמא מהרהר בעבירה הוה? מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה. ודלמא מהרהר בעבודה זרה הוה, דכתיב למען תפוש את בית ישראל בלבם, ואמר רב אחא בר יעקב זו מחשבת עבודה זרה. הכי קאמר אם איתא דאיכא שכר מצוה בהאי עלמא תהני עליה ותגן עליה ללא ליתי לידי הרהור וליתזק. ומסקינן בגמרא דשלוחי מצות אינם ניזוקים, דמצוה מגין ומציל אלא בחזרתן ובמקום דשכיח הזיקא.
והשתא אתי שפיר להכל שוחטין, אפילו מומר, ולא חיישינן דלמא היה לו הרהור עבודה זרה בשעת שחיטתו ויהא אסור בהנאה, אלא משום דאמרינן דמצות ד"וזבחת" שמקיים, הוא מגין עליו שלא יבוא לידי הרהור חטא.
ובסברא זו מיושב גם כן מה שהקשה הבית יוסך בסימן תכ"ט למה מתענים דוקא אחר פסח וסכות ב' ה', ולא אחר שבועות. אלא הטעם דמתענים הוא אולי חטאו מתוך משתה ושמחה, כמו שאמר איוב אולי חטאו בניו. ולכאורה קשה, הלא שמחת יום טוב הוא מצות הבורא ואמאי חיישינן לחטא, הלא אמרינן דמצות מגץ מן החטא. אלא יש לומר משום דפליגי תנאי רבי אליעזר ורבי יהושע אי אמרינן חציו לד' וחציו לכם או כולו לד' או כולו לכם. אבל בעצרת איתא בפסחים דהכל מודים דבעינן לכם. והשתא אתי שפיר, דבפסח וסוכות אינו ברור כל כך שמצוה הוא עלינו לשמח במשתה ותענוגים גשמיים, לכן חיישינן אולי חטאנו, וצריכים להתענות אחר יום טוב. אבל בעצרת דהכל מודים דמצוה לשמוח במאכל ומשתה, משום הכי אמרינן דמצוה מגין ומציל מן החטא, ואינן צריכים להתענות אחריו.
בדרך זה מיושב גם כן קושיה מהרש"ש בהגהות הש"ס על בא דאיתא בברכות אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק, ופירש הרב ברטנורא רמב"ם דרוב נחשים אינם נושכין. והקשה הנ"ל הא אמרינן אין הולכים בפקוח נפש אחר רוב. והניח בצריך עיון. אבל לפי הנ"ל לא קשה, דהנה אמרינן בפסחים דף ח' דשליח-מצוה אינו ניזוק אפילו בבדיקת חמץ, שהוא רק מצוה דרבנן אחר הביטול. והכי נמי במצות תפילה, שהוא מצות דרבנן לא חיישינן להיזק, רק בעקרב, שהוא שכיח הזיקא, שאני.
ובבחינת זאת פירש גם כן הפסוקים בפרשת וישב, שאמר יעקב לבנו יוסף "הלא אחיך רועים בשכם לכה ואשלחך אליהם". "וימצאהו איש והנה הוא טועה בשדה". ואיתא במדרש בשדה שהרג קין את הבל. לכאורה קשה האיך ניזוק יוסף, הלא שלוחי מצוה אינם ניזוקים?! וצריך לומר דמקום ששכיח הזיקא שאני, ושנאת האחים גברה כל כך על יוסף ששכיח הזיקא יקרא. ואם כן קשה למה שלח אותו אביו למקום ששכיח הזיקא. אלא יעקב טעה בדמיונו וחשב כי עוד לא פסק מלבם אהבת אחים לגמרי, כי הלא בשכם הראו במסירת נפשם, כי אש אהבת אחים תוקד בקרבם, ונקמו נקמת אחותם אחי דינה. ועל כן חשב יעקב דאינו שכיח הזיקא הוא המקום אשר שלחו. וזה שאמר ליוסף "הלא אחיך רועים בשכם" באותו מקום אשר הערו נפשם בעד אחותם דינה, ובכן אין אני חושש שתזוק בשליחותך. אבל הוא טעה בדמיונו, דקנאת אחים גברה על אהבת הטבעי שהטביע היוצר באדם כאשר ראינו בקין שהרג את הבל מחמת קנאה. וזה שאמר המדרש והנה טועה בשדה, באותו שדה שהרג קין את הבל אחיו. וזאת אשר דבר להם אביהם "ארור אפס כי עז ועברתם כי קשתה כי באפם הרגו איש", זו שכם, כלומר לא מחמת קנאת ואהבת האחווה לדינה אחותם, אלא באפם ובכעסם עשו זאת, ולראיה "כי ברצונם עקרו שור", זה יוסף שרצו לעקרו ולא חמלו עליו:

מסכת חולין היתה מסכת אחרונה אשר לימד ברבים בחברת הש"ס כאן פסק פומיה מגירסא וידום פה מפיק מרגליות, רב לך אל תוסף קראו ממרומים, והחולשה גברה עליו מיום ליום וירד יהודא מטה מטה. ויהי ביום ערב שבת קודש בתשעה ימים לירח שבט וענן כבד בא על שמי עם ישראל ונכבה המאור הגדול פתאום בצהרים בא השמש ונפל ארז לבנון בשבת חמישים ושש לימי חייו, אחר ששמש קהילתו באמת ובתמים כ"ד שנה. ויבכו אותו כל בית ישראל וכל בני הקהילה קוננו וספדו את השבר הגדול כי נוטל כבודם וזיום הודם והדרם. אשריך יהודא שיצאת נשמתך בטהרה:

אשרינו שזכינו לצקת מים על ידיו ולשרתו. להאזין בלימודו. להתחמם באורו. להתאבק בעפר רגליו. לחזות בנועמו, לראות כל תנועותיו וכל מפעליו וכל רגעי חייו אשר חי בהם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. ועתה נפרוש כפינו בקידה בכריעה ובהשתחויה לפני שוכן שמים, הואל נא ברוב רחמיך וחסדיך והשפע רב ברכות עלינו ועל צאצאינו, ויקויים בנו לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך מעתה ועד עולם. וזכות המחבר יעמול לנו לגדל את בנינו בנחת ובשמחת לתורה לחופה ולמעשים טובים אמן:

מנשים באהל תבורך זכור תזכרנה לטובה שתי בנות הגאון המחבר ז"ל הרי הן נשינו הצנועות האשת מרת בלומא תחיה והאשה מרת אסתר מלכה תחיה, וגם האשה צנועה מרת גליקל תחיה אלמנת הרב המחבר זכורה לטוב:

דברי חתני המחבר לוקחי בנותיו.
ישעי' קאליש דיין דפה
שלמה בנעט, בן הגאון מו"ה יחזקאל בנעט זצ"ל אב"ד דק"ק ס. וואראהל

(מתוך הקדמת חתני הרב ליב פרידמן, הרב ישעיהו קאליש הי"ד והרב שלמה בנעט הי"ד, בהקדמתם לספרו שו"ת הריב"ד)

---

הרב ישעיהו קאליש אב"ד טורנוי ומבית הדין הגדול בפרסבורג, נולד בעיר דיאסעג שבהונגריה בסביבות שנת תרמ"ג (1883) לאביו הרב גרשון קאליש מחבר הספר "עבודת הגרשוני" על הש"ס. היה תלמיד מובהק למהר"ם שיק, למד בישיבת פרסבורג מהרב שמחה בונים סופר מחבר "שבט סופר", למד במשך שנתיים בפולין אצל המנחת אלעזר ואצל הרב יצחק שמעלקיס מחבר "בית יצחק" מלבוב, בטאפאלטשאני מהרב יצחק שוויגער, ומהרב ישעיה עהרענפעלד אב"ד שוראן. שבהיותו בחור נסע כחבר במשלחת בחורים מישיבת פרסבורג לאסיפת רבנים בבודפסט. נסמך להוראה מרבותיו הרב שמחה בונים סופר והרב ישעיה עהרענפעלד, מהרב דוד ניימאן ראב"ד פרסבורג, מהרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וויצן ומהרב יוסף צבי דושינסקי אב"ד ירושלים. בשנת תרס"ח (1908) התחתן עם מרת ברטה בלומה בת הרב ר' לייב פרידמן ראב"ד פרסבורג מחבר הספר "שו"ת הריב"ד" (הוצא לאור ע"י הרב ישעיה קאליש הי"ד, בשנת תרפ"ב), ונולדו להם שמונה ילדים. בהיותו כבן שלושים מונה לדיין בפרסבורג, ובשנת תש"א (1941) מונה לראב"ד.

במשך שנים נתן שיעורים בשולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה לתלמידי הישיבה הגדולה, ולאחר פטירת חותנו לימד את "השיעור הפשוט" בתלמוד עם ראשונים ואחרונים. לימד בחברת הש"ס תלמוד סדר נשים לחבורת בעלי בתים שהיו תלמידי חכמים מופלגים. הוא התפרסם בכל המדינה כפוסק בעל שיעור קומה ושאלות רבות נשלחו אליו. הוא התכתב עם המעשי למלך ולבוש מרדכי. היו לו חידושי תורה בכתב יד.

בין מאמריו ניתן למצוא מאמרים בתל תלפיות – תרע"ד ותרע"ו, ובפני הנשר השישי (תרצ"ח). מאמרו "בעניין זמן קבלת הקניין בכתובה" הובא בספר כתובה כהלכתה (תשנ"ו). חידושיו לפרשת וירא מימי צעירותו הובאו בספר הגהות מהר"י קרט.

תשובה אליו בשו"ת ברכת חיים מהרב חיים יצחק ירוחם הי"ד (תשט"ו), בשו"ת משנה שכיר חו"מ כד (תשנ"ו), מאת הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד, בשו"ת מוהר"ש מאת הרב שמואל ענגיל.(תשי"ד) ובהמעין מאת הרב חיים יצחק ירוחם (תשט"ו). וראה מכתב אליו בספר היובל קרנות צדי"ק.

הרב הי"ד חתם על הסכמה לבית המדות (תש"א), וסמך להוראה את הרב זאב צבי פארהאנד אב"ד פראג (המאור וזכרון בספר), את הרב מברוקלין הרב יחזקאל שרגא הכהן כהנא (המאור) ואת הרב בנימין זאב בנדיקט רבה של אחוזה שבחיפה (הרמב"ם ללא סטיה מן התלמוד – אסופת שיעורים).

הרב הרב אברהם שטרן הי"ד מזכירו בידידות בספרו מליצי אש.

במוצאי יום הכיפורים תש"ה גורש עם אחרוני יהודי פרסבורג לאושוויץ, ונהרג שם בי"ח בתשרי תש"ה (05.10.1944) יחד עם רבים מבני קהילתו ומבני משפחתו, ובהם אשתו הרבנית, בניהם, כלתם מרת בילא בת הרב הגאון רבי שמעון ליבוביץ אב"ד יאקא, נכדיהם הפעוטות שמעון ושולמית. הי"ד.

בחידושי החת"ס, לונדון תשט"ו, מתאר בפירוט המוציא לאור, הרב שטרן, את אותו המשלוח מפרסבורג לאושוויץ בו הוא נסע:

"לכו שמעו ואספרה כל יראי אלהים אשר עשה לנפשי בשנות השואה הנוראה שעברו עלינו. שנות ראינו רעה. ואני בתוך הגולה יותר מאלפים ושתי מאות נפשות משארית הפליטה יהודי פרעשבורג הנשארים שם מן השבי שבשנת תש"ב, בו שב"ת כל שמחה, שנשלחו חושך ולא אור ליום ו' עש"ק, י"ב תשרי תש"ה למחנה סערעד (סלובקיה), ומשם ביום ג', ב' של סוכות, למחנה אוישוויטץ, והגענו שם אור ליום ה', ד' של סוכות. שם נפרדו ממני כל מחמודי עיני: אמי מורתי הצדקת, אחי היקר ואחיותיי היקרות הי"ד, המה לוקחו לימין כצאן לטבח יובל ואני עם מתי מספר לשמאל, התעיף עיני בם ואינם, ובו ביום הומתו באכזריות בתאי הגאזים ונשרפו עקד"ה. את אלה עקדות תראה ותקום נקמת דם עבדיך והשב שבעתיים אל חיק מענינו חרפתם אשר חרפוך ה'… אל מלא רחמים שוכן במרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים ימציא לנשמתם המאירה מנוחה תחת כנפי השכינה, בגן עדן תהא מנוחתם, ה' הוא נחלתם וינוחו בשלום על משכבותם".

עוד שם היו משה אריה ווטיץ בן ר' יהודה ווטיץ, ורעייתו שרה זנטה לבית זקבך שהיתה מורה מסורה ומוערצת בבית יעקב בווינה, עם תשעת ילדיהם: רחל, אסתר, חנה, בנימין זאב, לביאה, שמואל, ישראל שמחה, מרדכי מרכוס והתינוקת מרים. הי"ד.

כיומיים לאחר רציחתם, בלילה של אור לכ"א בתשרי תש"ה (7.10.1944), פרץ מרד הזונדר-קומנדו (ראה מאמר באתר זה על הדיין הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד שנהרג בפיצוץ המשרפות במרד), ואחריה הופסקה למעשה ההשמדה בתאי הגזים.

מקורות: תולדות אנשי שם (תש"י), הוספות לקונטרס ותשר דבורה, הישיבות בהונגריה דברי ימיהן ובעיותיהן, מוסדות תורה באירופה בבניינם ובחורבנם, דף עד על שמו ב"אתר יד ושם" מאת בתו.

עוד ראה אודותיו במאמר ביידיש על פרסבורג – אידישע ווארט, כסלו תשל"ט, וראה מכתבו המובא בספר קרית ארבע על התורה (תשכ"ה).

את דמותה וקלסתר פניה של התקופה הזאת כבר נתנו לנו חז"ל בשיר השירים רבה פרשה ב', "אמר רבי יוחנן, לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשין לשמוע דבר משנה והלכה, ועכשיו שאין התורה כלל מבקשין לשמוע דברי מקרא ודברי אגדה".

המאמר הזה בא סתום וכל מפרשי המדרש נלאו בו, אבל יבואר היטב על פי דברינו פה, כי כל עוד שהעם. החזיק בעסק לימוד התורה לא לשם מטרה שמושית, במה שהוא צריך לפי שעה, כי אם לשם הלימוד עצמו, היה אפשר לומר על זה שהתורה היתה כלל, כלומר עניין כללי. לא קובץ ענינים חלקיים אשר כל אחד יפה רק בשעתו. ובעת ההוא התעסק העם בדבר משנה והלכה, במה שיש יותר מקום לעיון והתעמקות. כי לפום צערא אגרא. אבל עכשיו חדלה התורה להיות כלל, התורה בכללה אין לה דורש ומבקש. יש רק חלקים נפרדים, אשר צורך השעה מביא לדעת אותם, לא לשם התורה,כי אם לשם השימוש בלבד. ולכן אין העם מבקש כי אם דברי מקרא ואגדה, שמושכין יותר את הלב וערבים לאוזן שומעיהם.

וכמה יפה שיחתם של אבות בבבא קמא דף ס': "יתיב רבי אמי ורבי אסי קמיה דרבי יצחק נפחא, מר אמר ליה לימא מר שמעתא, ומר אמר ליה לימא מר אגדתא. פתח למימר אגדתא, ולא שביק מר, פתח למימר שמעתא, ולא שביק מר. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לאדם שיש לו ב' נשים, אחת ילדה ואחת זקנה, ילדה מלקטת לו לבנות וזקנה מלקטת לו שחורות, נמצא קרח מכאן ומכאן. אמר להם אם הכי אימא מילתא דשויא לתרווייכו. כי תצא אש ומצאה קוצים, תצא מעצמה שלם ישלם המבעיר את הבערה. אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי".

המשל הזה משתי הנשים לפי ההשקפה הראשונה אין לו שום יחס ישר אל הענין, וגם גוף הענין אינו מבורר כל צורכו. אבל הכל יבוא על נכון על פי מהלך דברינו כי החילוק בין הלכה לאגדה הלא הוא זה שבדברי אגדה נהנה ההמון הנאה ממשית גם עכשיו, כי עוד לא פגה טעמה ורוחה לא נמר. ויש להמליץ עליה כי עודה בשחר ילדותה. אבל ההלכה, אמת היו ימים שגם היא היתה ילדה, בעת שמלכות ישראל היתה שלטת וסנהדרין ישבו בגזית לחוות דת ודין על פי משפט התורה הכתובה והמסורה. ודאי היתה כל הלכה והלכה לענין חי ונחוץ, שתועלת ידיעתו תלויה בצדו, והעם ודאי לא היה מתנמנם בשמעו הקראה של הלכות ומשפטים. אדרבה קפדרא כזו היתה נחוצה מאוד לתועלת החנוכים והמתלמדים. ורק עכשיו, שאין לנו לא יכהן ולא שופט, רק אויבינו פלילים, חדל, כביכול, להיות עדנה לכל אותם המשפטים וההלכות. באשר כי אין להם ערך ממשי כל כך בחיים. ולכן נתקררה דעתו של העם אליהם, וממילא נחשבת כמו אותה הזקנה אשר תבקש מבעלה עוד לזכור לה על כל פנים ימי נעוריה אהבת כלולותיה מימי קדם. והנה בשעה שבקש רבי יצחק נפחא להקרות איזה דבר, נפלגו שני תלמידיו בדיעותיהם, מר אמר לימא מר שמעתא, כדי להשיב לב העם אל ההלכה ולחבבה בעיניו, ולא שביק ליה למימר אגדתא, ביודעו כי בהתרגלם יותר ויותר עם האגדה המושכת, לא יאבו עוד להכיר את ההלכה היבשה,שאינה נותנת להם עתה כלום. ומר לא שביק ליה לומר מעתא כי אם אגדתא, בדעתו כי הלכה סוף סוף לא יהיו שומעים בין העם ומאומה לא תביא תועלת. אבל האגדה תמשיך את לבם כמו בקסם, ודבריו יכנסו לאזניהם. ולכן אמר להם כי קרה לו כמקרה בעל שתי הנשים, כי גם שם מה שלקטה הזקנה את השחורות, על כורחך הייתה כוונתה כדי לעשותו לזקן ממש. למען תבחלבו הילדה ולא יהיה בקרבתה, ותוכל היא להיות יותר בטוחה כי לא תגזול זו את אישה ממנה. וזה דוגמת בעל ההלכה, שלא הניח מר לומר אגדה, מיראה פן תדחה האגדה הרעננה והנעימה לגמרי את ההלכה היבשה. והילדה להפך לקטה את הלבנות, למען החזיקו תמיד אצלה, כאשר חפץ בעל האגדה, שרק אותה יגיד תמיד אל העם. ואמר להם דבר השווה לשניהם, לא רק מחמת שאמר להם דבר הלכה ודבר אגדה גם יחד, כי אם גם מצד תוכן דרש האגדה עצמה, שאמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, שבזה הובטחנו לשוב עוד לימי נעורינו, לקומם את הריסותינו ולהשיב שופטינו כבראשונה, ואז ממילא תשוב גם ההלכה לנערותה כבימי קדם. ומזה תשובה לשניהם: זה לא היה צריך למחות מלומר אגדתא, מיראה פן על ידי זה תדחה ההלכה לגמרי, כי סוף סוף תבוא עת, וגם ההלכה תחדש כנשר נעוריה וכבודה ישוב אליה. וזה בוודאי לא היה לו לזלזל כל כך בהלכה, אחר שבאמת גם ההלכה איננה דבר שעבד זמנה, כי עוד יהיה חפץ בה:

הבולמוס הזה, בולמוס תאוות תועלת ממשית אף בעניין נעלה ורם כזה, כמו העסק והלימוד בתורה, הוא שאחזה גם את מחברינו היום. כי אם נשים עין בקורת על המון הספרים היוצאים היום בדורנו, נראה כי אם במספרם עולים הם הרבה על מספר הספרים שיצאו בדורות הקדומים, אבל כמה נופלים הם בתכנם. מרביתם המה רק קיצורים, קובצי-דינים או ביאורים שטחיים על חוג עניינים קצר. המה העניינים אשר יש להם יחס שימושי ישר. וכל מה שהוא רק מן המטרה ההיא והלאה, כבר מונח בקרן זווית ואין לה הופכים. [כמובן, אין לך כלל שלא נאמר בו חוץ. ואין כוונתי על ספרי גאוני דורנו המפורסמים, המעשירים באמת את ספרותנו] ואינם שמים אל לבם כי הקיצורים והשלחנים הערוכים יפים המה רק לעתות ידועות, בעת אשר השעה צריכה להם באמת, כאשר כן היה בעת אשר סדר את שלחנותיו רבינו מהר"י קרא, כי אחר צללו במים אדירים בביאור ועיבוד כל שיטות הראשונים בכל עניין ועניין בספרו בית יוסף, היו באמת השולחם ערוך שלו לדבר בעתו, כי קשה היה לדלות פנינים, פסקי ההלכה, מעמקי תהום המשא ומתן שלו בספרו הארוך. אבל לא עתה, בשעה שהכל ערוך ומסודר לפנינו, ואין לך דבר שלא יהיה נפסק להלכה למעשה, עתה כל המוסיף לקצר ולכייל בתר כללא, שכרו מסופק מאוד…

וזה אמנם, ילמד זכות וסנגוריא במידה ידועה גם על בעלי הקיצורים שבזמננו. שגם המה יכולים לומר שרק הדור הביאם לכך. הדור שאין התורה חביבה עליו, שאינו חפץ לדעת את התורה ידיעה שלמה ומקפת מכל צר, ואיננו צריך כי אם לספרי דינים והלכות שיוכל לדעת אותם בלי עמל ויגיעה יתרה. שעל דור כזה גם הלל הזקן אמר כנס, יען שספרים אחרים בעלי פלפול ומשא ומתן בהלכה בוודאי לא ימצאו להם מהלכים ביניהם, ולכן – קיצורים וקבוצי־הלכות נאותים לו:

אבל – זאת אשיב לי, כי חלילה לנו לומר עוד על דור שלם , אף על דורנו זה, כי אין התורה חביבה עליו. עוד לא אלמן ישראל אף בדורנו, וגם היום ימצאו עוד חובבי תורה למכביר אשר עדיין התורה נר לרגלם והתלמוד אור לנתיבתם ואינם אצלם כקרדום לחפור בה לבד. והם בוודאי ירצו את מעשי ידי ויכירו את פעלי הטוב, בפתחי להם את אוצרי הספר החתום הזה. אשר הוא באמת אוצר כל כלי חמדה. גן מלא עדנים ופרי חמד…

(מתוך הקדמת ספר גן רוה)

---

הרב יהודה ליבוש הכהן אדימאשיק הי"ד, נולד לאביו הרב משה הכהן ראב"ד בקהילת העלמא (חלם) שהיתה אז תחת שלטון רוסיה. הרב יהודה ליבוש היה "רב מטעם" בטישובצה-טישוויץ שבאזור לובלין, ונמנה על מייסדי המזרחי.

בשנת תרע"א (1911) פרסם את ספרו "גן רוה" ובו ביאור על ספר פרי מגדים, חלק אורח חיים. ספר זה ומחברו זכו להסכמות נלהבות מרבנים רבים ובהם: רבי מרדכי טברסקי האדמו"ר מקוזמיר בלובלין, רבי יעקב אריה טברסקי מטוריסק, הרב חיים הלוי סולבייצ'יק, הרב שלום מרדכי הכהן שוואדרון אב"ד בערזאן, הרב אליהו קלאצקין אב"ד לובלין, הרב משה נחום ירושלימסקי אב"ד קיעלץ, הרב יעקב מרדכי זילברמאן אב"ד בילגרייא. גם אבי המחבר חיבר הסכמה ובה גם הודה לציבור רוכשי הספרים על כך שבקנייתם יאפשרו להדפיס את החלק השני של הספר, שהדפסתו נדחתה מחמת מגבלות תקציביות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה עברה העיירה טישובצה מיד ליד בין הגרמנים והסובייטים, עד שבהתאם להסכם ריבנטרופ-מולוטוב נקבעה בשליטה גרמנית. באביב ת"ש (1940) הוטלו על יהודי העיירה גזירות שונות, ובהן חובת ענידת טלאי צהוב וסרט זרוע, חובה לשלם תשלומי כופר ולספק לגרמנים יהודים לעבודות כפייה.

בחג השבועות תש"ב (25.05.1942) נערכה בעיירה אקציה, בה נורו כ-200 יהודים, וכ-800 שולחו למחנה ההשמדה בלז'ץ. הגרמנים הוציאו להורג את ראש היודנראט ועוזרו משום שלא ספקו להם די משקאות חריפים כדי לחגוג את הגירוש. מאות יהודים ברחו וניסו למצוא מקלט אצל איכרים בכפרים או להגיע אל היער. רובם נפלו חלל מכדורי הגרמנים או נרצחו בידי אנטישמים פולנים ואוקראינים. רק מקצת הבורחים הצליחו להתארגן לפעולות התנגדות. מאות היהודים שנותרו בעיירה רוכזו בגטו שהוקם בה. בנובמבר 1942 שולחו אחרוני יהודי הגטו לבלז'ץ, וכמה עשרות יהודים נרצחו במקום.

הרב יהודה ליב נספה גם הוא בשואה. אביו נפטר בתקופת השואה וזכה לבוא בקבר ישראל, אך אין מצבה על קברו.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, הסכמות על הספר גן רוה, טישובצה – באתר ויקיפדיה, באתר אנציקלופדיה של גטאות, ובאתר מורשת יהדות פולין.

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו"ה נפתלי מראפשיטץ זי"ע בעהמח"ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי"ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר"מ את מהר"נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו"ר למצולת ים. ופירש אדמו"ר זצ"ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה"ק מהר"מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ"ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב"ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ"ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו'. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ"ג) ,שכתב שמעתי ממו"ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ"ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב"ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה' ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה' עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו', היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ"ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ"ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו"ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי"ע הנ"ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס"ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)

---

הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב מנחם ישעיה שוורץ, הרב יוסף שוורץ מגרוסווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את "תולדות גאוני הגר", בתרצ"ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר "נחלת אבות", משנת תרצ"ד (1934) ערך את הירחון "לקט ששנ"ה", והוציא לאור בתרצ"ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב ואחיו הנ"ל נספו באושוויץ, הי"ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

נספו גם אחיותיו: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

קמח סלת, ודרשו חז"ל הוא אמר קמח, והיא אמרה סלת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ראה בבא מציעא פז.).

ולעניות דעתי יש לומר עוד שגם כוונה אחרת היתה לאברהם ולשרה בענין קמח וסלת, שאמרו ז"ל שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, שנתווכחו אברהם ושרה מה לתת לאורחים.

דהנה ידוע שאברהם היה מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ואמרו חז"ל באבות, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

והקשו המפרשים מהו אשריך בעולם הזה.

ותירץ החתם סופר ז"ל, שבתחילה כשרוצים לקנות את התורה צריכין לכך לחיות בחיי צער, ודרך אקרי קנין (קידושין ב:), זהו כך דרכה של תורה. ואם אתה "עושה" כן בלשון הווה, ולא בלשון עתיד שיש לפרש שגם לעתיד יעשה תמיד כן, רמז שרק עכשיו צריך לעשות כן ואחר כך, כשיש לו השגה בתורה, יכול ליהנות כצורך גם מעולם הזה ואין צריך עוד לאלו העינויים. ממילא יהיה אחר כך אשריך גם בעולם הזה. וכל שכן לעולם הבא. עד כאן ממנו.

ויש לומר, דזו היתה גם כן כוונת אברהם אבינו עליו השלום, שחשב שבדרך ובאופן זה צריך לגייר גם כן את הגרים. אבל שרה אמנו, עליה השלום, אמרה לא כן הדבר. שכל זה אפשר רק לישראל לעשות, שבלא זה לא ינתק מעצמו מוסרות התורה והמצות, אם הוא נתחנך מקטנותו על דרך התורה והמצות, לכן כשירצה להשיג את התורה הקדושה אומרים לו כך דרכה של תורה, והיה ראשיתך מצעד ואחריתך ישגא מאד. אבל הגרים אי אפשר לגייר באופן זה, שאם יאמרו להם שבתחילה שצריכין לסגף עצמן לא יתרצו להתגייר כלל ,וכן גם ילד ישראל, אם מתחיל ללמוד אין למנוע ממנו תענוגים אכילה ושתיה וכדומה. רק אדרבה צריכין מתחילה ללמד אותם שיוכלו למוד תורה הקדושה אף שנהנים מעולם הזה בדרך היתר ומאכלות המותרות. זה היה אפשר כוונתם בעניין חינוך הגרים, כנ״ל.

(אבני שי"ש, לפרשת וירא)

---

הרב שלמה יהודה שוורץ, נולד ב-תרס"ט [1909], בבודפסט, כבן הבכור לאביו ר' מאיר אשר ולאמו מרת העניא. על אף הדוחק הכלכלי טרח אביו ושלח את כל בניו ללמוד כמה שנים בישיבה. הרב שלמה יהודה למד אצל הרב ישראל וועלץ אב"ד בודפסט, בישיבת הרב עקיבא סופר בפרסבורג ובישיבות נוספות. עם חתונתו עם מרת אביטל נחמה בת הרב דניאל בוכינגר מסאמבאטהעלי (שטיינאמאנגער), עבר לעירם, היה סמוך על שולחן חותנו, המשיך לעסוק בלימוד התורה ולימד תינוקות של בית רבן. בשנת תרצ"ז הוא מפרסם את ספרו "אבני שי"ש על התורה ועל המועדים". רבו כותב עליו בהסכמתו "יצק מים על ידינו בבית מדרשנו הגדול והיה מן התלמידים המצויינים בהתמדת התורה, ואבוהון דכולהו ת"ם תמים במעשיו".

בשנת תש"ד גורש לגטו. הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (יש שכתבו 11.06.1944 כ' בסיון, ויש שכתבו י"ז בתמוז 08.07.1944).

ראה בהקדמות ספרו, בספר "החתם סופר ותלמידיו", ובספר חכמי הונגריה עמ' 527. אחיו, בת-אחותו, וגיסו כתבו עליו דפי עד באתר יד ושם. ראה עוד בספר נועם אליעזר, מאת הרב אליעזר זוסיא פורטיגול, תשמ"ג,

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!

בא היום לו קיווה כל העם:

עומד לתלפיות בלובלין העיר

בית לתורה נישא ורם.

.

עיר לובלין העתיקה – לה שם בישראל,

שמה חנו, הורו לקח כל גדולי הדורות,

שמה שפטו את העם, צפו לגאול ולהיגאל –

שמה נאספו אל כמם – ולקו המאורות…

.

הידד! כי רוחם קם לתחיה – ידובב בקבר,

חגם היום לאדנ-י – קראו עצרה,

מה שהיה הוא שיהיה – יש עתיד לעבר,

לאכסניא של תורה חזרה העטרה.

.

הבו כבוד ויקר לאיש דגול מרבבה –

גאה גאה רוחו להלביש [כ]סות

לרעיון תועה בחלל-עולם ומבקש דמות:

העמד לוחמים לתורה – לגיון אנשי צבא.

.

הידד! לחנוכת הבית…

.

לגיון אנשי צבא, כולם חמושי זין:

עוז התלהבות, מגן-חכמה ואמונה-מצודה,

דור גבורים שלא אוסרו ידיו בנחושתים,

לוחם מלחמות ד' לתורה ולתעודה.

.

הידד! לחנוכת הבית…

.

דור – התורה גאוותו, היא כוחו-איתנים,

בריא-הגו ובריא-הנפש וחדור-האורה;

על המוקד יעל קרבנו – חייו הרעננים

ללמוד, לשמור, לעשות – כי מלובלין תצא תורה!

.

הידד! לחנוכת הבית מזמור שיר!

בא היום לו קיווה כל העם:

עומד לתלפיות בלובלין העיר

בית לתורה נישא ורם.

(ספר היובל לכבוד יוצר ישיבת חכמי לובלין הרב מאיר שפירא, עמו' שנח)

---

הסופר והמשורר החרדי המפורסם ר' אלימלך שטייאר הי"ד, ממילץ, ניסח במילים אלו את ה"המנון לחנוכת ישיבת חכמי לובלין", שנחנכה ברוב עם, עם עשרת אלפים יהודים, בתאריך כ"ח סיוון תר"ץ (26.06.1930).

לתולדותיו של ר' אלימלך שטייאר (שטייער) ראה באידישע ווארט (ביידיש). בירחון "בית יעקב" (תשכ"ד) כותב הקורא שלמה פרנקל:

הסופר ר' אלימלך שטייאר נספה בבלזיץ. לכבוד מערכת "בית יעקב": שלום רב. בקשר לרשימה על אודות הסופר החרדי המפורסם ר' אלימלך שטייאר הי"ד ברצוני להעיר שהמנוח הצליח בימים ה­חמורים, לצאת מגיטו וורשה לגיטו מעליץ, בגליציה המערבית, מקום הילדתו, ומשם נשלח אחר־כך למחנה־עבודה פוסטקוב, ליד דמביץ. בשנת תש"ג כשהגר­מנים ימ"ש החליטו לחסל את מחנות־ההסגר של היהודים, נשלחו כל האסירים וביניהם ר' א. שטייער להשמדה לבלזיץ, ושמה כולם נספו על קידוש השם. את זה מסר לי עד ראיה, שהצליח להמלט ממש ברגע האחרון בעת משלוח הטרנס­פורט הנ"ל לבלזי'ץ.

יש שני דפי עד על ר' אלימלך שטייאר – ומהם עולה כי ייתכן ונספה כבר במחנה העבודה פסטקוב, בטרם נשלחו שארית העובדים בו למחנה ההשמדה בלזיץ.

התמונה המובאת כאן למעלה התגלתה בארכיון גטו ורשה, ובו רואים את ר' אלימלך שטייאר הי"ד בתפקיד מפקח במטבח לילדים עזובים. במוסד זה למדו הילדים בחשאי תורה ויהדות, בראש מפעל חינוכי מחתרתי זה עמד ר' אלימלך עד לחיסולו של מוסד הילדים. הי"ד.

על תולדות ישיבת חכמי לובלין – ראה מאמר בקול לובלין.

בין כתביו הרבים המפוזרים בעיקר בכתבי עת שונים (בעיקר ב"דרכנו", שנערך גם על ידו), ניתן לציין את: אובדים ונידחים, בין גל לגל (סיפור), נקמת דם (סיפור), אז כשנפתחו השערים, בליל סגריר (רשומה), הקדמה לחיבור דער וועג צו קדוש השם (יידיש), לשאלת הנוער, טרם התלבנו והתבררו הדברים, זאת התורה – אדם כי ימות באהל, מעשה באחד, רסיסים והתחזקתם.

המאמר הבא מובא כאן לרגל ז' בחשוון, יום פטירת הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל

"ראיתי בני עליה והמה מועטים"!

הוי! מה מועטים! נער יכתבם. פנסי אור בודדים בערפלי חיינו. וזהו הטרגדיא שלנו, תוצאת מצבינו הפרוע הבלתי נורמלי.

אצלם; עורק החיים הולם כשורה, כל מקצועות היצירה מסודרים, סדר להם ומשטר למו, איש על מעמדו ואיש על משאו. "יש סדר באדום תאמין".

וזאת תורת הגאון שבהם התרכזות, בל תתפצל ותתגזר, ופתקא מוצמדת על כנפיו; גאון המחשבה, אביר המוזיקא, ענק התכונה, וכו' וכו'.

אצלנו; חיי הרוח שלנו; ערבוב גבולים וטשטוש תחומים. קול ענות חלושה, בכל עבר ופנה שאיה ושממה.

והנה בתוך עמק הבכא הלז נולד הוא בעיר שאץ להרה"ג ר׳ יעקב שמשון שליט"א ולזוגתו הרבנית מרגלא זכרונה לברכה, ובתנופת כנפים אחת עבר בשאון את כל אותו הדרך המלא חתחתים ומעקשים: ילד פלא – עילוי – תלמיד חכם – למדן – גדול – גאון.

הוי! מה מאושרים היו עבורו הימים האלה: ספוגים הוד עילאה ואצילות אין סוף! את החיים לא ידע ולנפתולי העולם התייחס בבת צחוק של ביטול: וכי מה לו ולהם?

בית מדרשו – עולמו, ספריו – אויר נשמתו.

"וראיתי את רבי מאיר יושב בבית מדרשו עוקר הרי הרים וטוחנם זו בזו בסברא, וברכתי עליו: ברוך יוצר המאורות" (ממכתבו של הגאון רבשכבה"ג מהרש"ם זצ"ל מבערזאן על רבינו בילדותו).

כן מאושרים היו הימים הללו, אמנם לא ארכו ימי שלוותו. בבוקר בהיר אחד בין חידוש לחידוש – והנה הוא ניצב פנים בפנים מול החיים – חיינו.

השקיף – ותסלד נפשו. חורבן שכזה, עזובה שכזו, והוא מחריש?! הוא מתעדן ומתפנק בהיכלי הוד התורה הקדושה, מתרווה ומתבשם על שדמותיה ועל פרחיה – ושם רחוב העברים פרוע לשמצה, נתון למרמס הגסות והבערות הוא מטפס ועולה, והם יורדים ושוקעים, יהירות, בורות ומינות!

והנה קול הוא שומע בלבבו; אל תאמר נער אנכי… לך רד כי שחת עמך! "וירד משה מן ההר אל העם"!

וכאן התחילה הטרגדיה, התחילה התחרות נפלאה במינה, התחרות ניגונים להתפרט בלי הרף על מיתרי נשמתו, התחרות נפשות שימצא לכל אחת תיקונה… כל מקצוע ומקצוע חרב ושמם. כל פנה ופנה עזובה ונטושה, הרגישו פתאום חום יקוד נשמה גאונית ומרגשת; וידעו כי גואל למו. ותפשטנה את כפיהן למולו: הושיעה, הגאון!

ראשית דברה הלמדנות: "הנה דרכי הסלולה לפניך דרך שהלכו בה קדמונינו ז"ל, מלאה היא קוצים ופרחים, פרחים וקוצים, הלך בה, כלך אצל נגעים ואהלות והרעשת עולם בנפלאותיך… דורות רבים יקלעו לך זר הגאונות זר הפרחים והקוצים"…

וצנוע השמיע אז קולו החינוך: "הביטה וראה בשפלותי. הנה אנכי שכול ועזוב, חרולים כסו פני, קמשונים עלו בי, באו בי פריצים ויחללוני. אפס מחנך ובלה מתחנך. אין בנים ואין בנות, אין חדרים ואין ישיבות, אין גדיים ואין תיישים; אנא יכמרו רחמיו עליהם וחושה לעזרתי בעוד מועד"…

והוא הקשיב וישמע – ויגאל. הלא הוא כתוב על ספר דברי ימי החינוך החרדי בטורי זהב בקרני הוד.

ואחריו התיפחה ההסתדרות לאמור: לנו הגאון, שלי קודם. אם אין אחדות אין כלום: בית ואחר כך כלים. חומר ואחר כך בנין. מבלי התאחדות איתנה – כל פעולה תתמוטט. ובכן: לנו הגאון!

ורבינו נענה גם לה בתנופת כנפים גאונית אחת – והריהו כבר, המטיף הנלהב, נושא הבשורה של תחיית האורתודוקסיה, בונה בית "אגודת ישראל", ממסד ועד הטפחות, ונושא דגלה ברמים, לא הוא בתוכה אלא היא בתוכו..

ותבוא ההנהגה הציבורית: עשה נא הגאון, אזנך כאפרכסת והקשיבה אל הסביבה שלנו. לא הרי במת החיים השוטפים, כהרי עולמך הרוחני ששכנת בו עד עתה, שם; מאור פנימי, ערך עצמי, זיו תוכי, אטי, חשאי, וצנוע וכאן מושלת בכיפה הריקלאמה הרעשנית הסואנת שברורי ה"אפקט". לפיכך, כל כמה שרסן ההנהגה הפוליטית תהיה בידיהם הם – אליכם יתייחסו בשאט נפש כאל "בטלנים" שנתיבות החיים מהם והלאה. ולכן הדרך אל משכיות לבבם של המוני אחיכם הולך בעד מסדרוני־בית־המחוקקים, הבמות הפומביות ועמודי העיתונות.

והוא הסכית גם הפעם ויט שכמו לסבול. וכן הלאה: חיזוק הדת, אגודת הרבנים, דף יומי, ישיבת לובלין, עקד עולמי וכו׳ וכו׳. וכולן כפיהן פרושות: לנו הגאון! לנו! לנו!

והוא עומד ומחלק מלא חפניו מרסיסי נשמתו, גזרי רוחו, נתחי לבבו; לך… לך ולך… לך אף לך.

ובכל מדרך כף רגלו ל של תחיה. הפראה, התנערות, הפרחה.

ואם לחשך אדם לאמור: לכל תכלה ראיתי קץ, גבול ותהום יש לכישרון הקורא; די! אף אתה ענה לו: אין זה גאון הכישרונות בלבד, כי אם – ובעיקר –  גאון ההרגשה, גאון הרחמים ההומים בקרבו. וכאן הנקודה הנפלאה; גבול יש לכשרון אבל אין גבול לרחשי נשמה; "לית תחומין לרעווא". הרחמים מרובים, ולבו רחב כפתחו של אולם, אוניברסליות, אין סופיות, מרחבים חובק זרועות עולם".

ורבי מאיר אומר: "כל הלומד תורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שהעולם כולו"… גאון תלמודי, משיב לשואליו ומחבר, אבי החינוך, ראש המדברים, נשיא הסתדרות עולמית, אדריכל ובנאי, אב הדואג על בניו, עד הגיעו גם למדרגת – "מלך הקבצנים"…

ויהי למס עובד כליל על כמה וכמה מזבחות הוא ולא אחר.

"והמה מועטים". הטרגדיא שלנו.

(רבי מאיר שפירא: במשנה, באומר ובמעש, ב, עמו' 274-276)

---

הרב שלמה שיקלר הי"ד, אב"ד ורבה האחרון של קאלוש, אחד ממצוייני תלמידי הגאון ר' מאיר שפירא זצ"ל, נולד בשנת תרס"א (1901) בוויז'ניץ, בוקובינה, להוריו ר' הרש וריסיה לבית זינגר. אביו היה חנווני עני אך יודע תורה, מחסידי הרבי מצ'ורטקוב.

מילדותו גילה הבן שלמה תפיסה מהירה, חריפות, זיכרון נפלא ורצון עז ללמוד. כשגדל התקבל לחוג תלמידי הרב מאיר שפירא, שהיה אז רב בגליניאני. שלמה התחבב מאוד על רבו וכשעבר הרב בימי מלחמת העולם הראשונה לטארנופול גם תלמידו עבר אתו. כשנתייתם שלמה מאביו, הכניסו הרב שפירא לביתו ודאג לכל צרכיו, החומריים והרוחניים.

כשהגיע הנער שלמה לפרקו נשא לאשה, על פי עצת רבו, את מרת טויבה לאה לבית ליפמן. חותנו, שהיה סוחר עשיר מפוצוז'אני, התחייב לדאוג לפרנסתו על מנת שיוכל להמשיך ולעסוק בתורה. ברבות הימים דרש הסוחר מר' שלמה שיכנס למסחר, אך ר' שלמה וויתר על שולחנו של החותן והיה לרבה של קהילת גולוגורי שבפלך טארנופול. אף שהיה עדיין אברך צעיר, הצליח הרב שלמה להנהיג את קהילתו ולהעלות את קרנה של תורה. בשנת 1933, בהיותו בן 32, נבחר לרבה של קאלוש, והרב מאיר שפירא זצ"ל הגיע לעיר לברכו. ביקור זה השאיר רושם על על כל האוכלוסייה בעיר. הרב שלמה היה מורה הוראה ודאג לצרכי כלל העיר. זמן קצר אחר שנבחר נשא דרשה באסיפת עם בבית הכנסת הגדול בה מחה נגד המדיניות האנטישמית של גרמניה והוחלט להצטרף לחרם על ייבוא סחורות ממנה. הרב היה פעיל ב"אגודת ישראל", ופרסם מאמרים בעיתוניה. הוא היה מקובל על כל שכבות הצבור. הרב רכש גם השכלה כללית רחבה ושלט בשפה הפולנית. ב1936 השתתף בכינוס הרבנים המחוזי שהתקיים בסאניסלבוב, היה מראשי המדברים ונבחר לוועד המחוזי של אגודת הרבנים. גם לאחר כניסת הסובייטים לקאלוש בשנת 1939, עשה הרב כמיטב יכולתו לשמור על גחלת היהדות של קהילתו.

עם כניסת הגרמנים, הצליחו הרב והרבנית לברוח לסטאניסלסבוב. אך בראש השנה תש"ג (1942) הטילו המרצחים עונש קיבוצי על היהודים והוציאו את הרב להורג בתליה. גם הרבנית נספתה בסטאניסלבוב. הי"ד.

ראה מאמריו: בחזון הדורות – יבנה תר"צ, על אפר פרה ועפר סוטה – ספר היובל למהר"ם שפירא – דף קעו,

וראה: אלה אזכרה ב עמ' 246, ספר יזכור לקהילת קאלוש (תש"מ), קהילת קאלוש – באתר מרכז מורשת יהדות פולין.

ב"ה ג' לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ"א העלמעץ יע"א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו' שליט"א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו'. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוחתו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס"ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג' דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ"ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב' לחלק גמ"ח) חסד שעושים עם המתים וכו', שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ"ט אות ב']. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע"ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג"א סימן מ"ה אוסר אפילו רחוק מד' אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש"ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק"ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ"ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ' אות ב']ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה' עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק' יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ"א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

---

הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב"ד טשאטה ומחבר "נטע שורק" ואצל אב"ד פאטאנק ומחבר "נהרי אפרסמון". היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ"ט-תרס"א. ומשנת תרס"ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש"ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב"כ, ברוקלין, תשמ"ז-תש"ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו"ר חברה אנשי העלמעץ: "וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז"ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז"ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר".

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב'הנשר' יב, תש"ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו"ת של גדולי דורו (כגון בשו"ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו"ת תהלות דוד ח"א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז' בסיון תש"ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ"ג, טהרת יו"ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו "נחלת יואל זאב". וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ"ל.