קטגוריה: תהלים

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ”ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו’ וימי הפורים האלה לא יעברו וגו’. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו’, דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו’. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ”ל הנ”ל יש לומר דזהו הכונה ד”הימים הלה” רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה “נזכרים” תמיד לפני ה’ יתברך ונעשים הנסים האל תמיד “בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר”. וכמו שאמר דודי זקני זצ”ל הנ”ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה’ יתברך ככה. בכל דור ודור וגו’. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה’ יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה’ יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה’ יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק “הרי הוא יהיב לך חילא” וכו’. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה “אלקים” כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק”ל מסקווירא זי”ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, “עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד’ אלקינו ואל תטשנו ד’ אלקינו לנצח”. והקשה ז”ל דלמה ליה לומר עוד המלות “ד’ אלקינו” אצל “ואל תטשנו”, ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד’ אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו’. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק “רחמיך”, כי אנחנו בנים לו יתברך, “כרחם אב על בנים”. ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק “חסדיך”, מפני שהוא “ה’ אלקינו”, והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק “חסדיך” שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו “ד’ אלקינו” לנצח. כי הלא אתה הוא ה’ אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז”ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז”ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר “ניכר” ולא לשון “מכיר”, דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז”ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב”ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב”ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז”ל “אין בעל הנס”, רצונם לומר, הקב”ה, דהוא בעל הנס, “מכיר”, אינו מכיר לבאי עולם (מלשון “יכיר לאחרים” שאמרו רז”ל) “בניסו” שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, “עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר”, ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח”ו ולהאמין ולבטוח בד’ אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח”ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח”ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה’ יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח”ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק”ל מקאמינקא זי”ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ”ל הנ”ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום “ולא אשקר באמונתי”. ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו “באמונתי”, אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר “ולא אשקר באמונתי”. אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה’ יתברך “ולא אשקר באמונתי”, רצונו לומר שה’ יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה’ יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה’ יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה’. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)

---

רבי פנחס ב”ר משה רבינוביץ, האדמו”ר מלוצק, מחבר הספר “בית פנחס” (תרפ”ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר’ מיכל’ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ’רנוביל. הרב פנחס’ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע”י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו”ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור’ חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל’ בסיון תש”א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז’ץ בתאריכים ו’-י’ באלול תש”ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי”ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

מספר הצפיות במאמר: 383

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים וכל כנסיה שאינה לשם שמים אין סופה להתקיים (אבות פ”ד,מ”ד). ובמדרש שמואל הביא הברייתא שנשנית עלה כנסיה שהיא לשם שמים זו כנסיה בהר סיני ושאינה לשם שמים זו כנסת דור הפלגה. ועיין שם במדרש שמואל.
ואקדים הכתוב בפרשת יתרו ויענו כל העם יחדיו ויאמרו כל אשר דיבר ה’ נעשה ונשמע. ויש לדקדק דתיבת יחדיו נראה כמיותר לגמרי. ונראה כי הנה מפעולת היצר האויב הפנימי אם לא עלה בידו לדבר ולפתות האדם לעבירה או להשביתו ולמנעו מעשות מצוה וחסד, אז יורה חיצי שטנו לפגום על כל פנים פעולת המצוה על ידי מחשבת פיגול שלא יעשה המצווה כולה לשם עושהו וקונו לעשות נחת רוח ליוצרו אלא לאיזה פניה לתועלת עצמו וכדומה איזה שמץ פסול אשר יזרוק בו לגרוע ערך יקר וחשיבות המצוה, כמובא בספרים הפירוש בשם האריז”ל אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז), פירוש שכמעט אין בנמצא צדיק כזה אשר יעשה הטוב והמצות ויהיה בלי מום וחסרון ולא יחטא בהטוב אשר עושה, וכן נאמר על דרך זה, והשטן עומד על ימינו לשטנו, כי אף לימינו, היינו בעת עשיית המצוה והטוב, הוא לו לשטנו, כי לא תהיה רצויה לגמרי.

וכן יש לומר כונת המקרא קודש תהלים קי”ט אף לא פעלו עולה בדרכיו הלכו, כי אמר דוד המלך אשרי נוצרי עדותיו בכל לב ידרושוהו, בבחינה זו אף לא פעלו עולה, איזה פניה זרה או תועלת צדדית לעצמו, בדרכיו הלכו, בעת שהולך למצוה, כי בכל לב ידרוש רק לקיים רצון קונו ומצות ד’ יברך שמו.

ומדרש שמואל פירש הקרא בקהלת ד’ וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ורעות רוח, כי ראה המלך החכם שהרבה בני אדם שעמלים בתורה ומצות וכשרון מעשים אשר לפנים הם יראים עוסקים בעבודת ד’, אולם אחרי שנביט בעין חודרת למגמת מעשיהם נתוודה שעושים רק בשביל קנאת איש מרעהו, ואין כוונתם רצויה כלל, על כן גם זה הבל ורעות רוח, כי מצות כאלו אין בהן ממש. ועיין תוספות ברכות דף י”ז ד”ה שלא לשמה, ועיין מדרש ילקוט פרשת שמיני ויקח משה את הדם ויקדשהו לכפר עליו, כפרה זו איני יודע מהו, אלא שאמר משה אדון העולם ציווה להתנדב במקדש, דחקו ישראל איש איש והביאו שלא בטובתן תהיה כפרה וגו’. ויש להעמיס בכוונתם שדחקו איש איש שנתנו רק בשביל קנאה ויוהרא להתגאות על חבירו או מפני הבושה כנגד אחר, וזה שסיים שנתנו שלא בטובתן, שלא היה בטהרת הלב לגמרי. ולולי אומרם ז”ל היה אפשר לומר דזה היה גם כן כוונת הנשיאים שאחרו בנדבת המשכן ולא הביאו רק לבסוף. עיין שם ברש”י ובמדרש. ולפי דברנו יש לומר שהמה בכוונה לא נתנו מראש ומתחילה שהעם יתנו מהתעוררות עצמם ומטהרת לב, לא לבד לרגל וסיבת נדבתם מחמת בושה או להדמות אליהם או להתנשאות נגדם אם יוסיפו לפי הערך נגד הנשיאים. ודו”ק.

וברעיון זה נוכל לפרש הקרא הנ”ל ויענו כל העם יחדיו, דהנה משה רבינו עליו השלום הציע תחילה מאמר ד’ ואשר ציווה לתן התורה הקדושה לעם סגולתו לפני הזקנים שהם יביעו תחילה חשקם ודעתם, ואחר כך ידבר הוא עם הזקנים לפני העם. אולם לפי סדר ההוא אם היו ישראל ממתינים לחוות דעת של הזקנים ואחר כך יחוו העם גם כן הסכמתם, לא הה מוכח שהיתה באמנה הסכמתם מקירות הלב וממעמקי נפשם, שאולי רק מחמת מסווה הבושה והדרך ארץ קיבלו דעת והחלטת הזקנים. וכן הדין בסנהדרין דמתחילין בדיני נפשות מן הצד תחילה, כנודע, באמת לבשה אז את כל בני ישראל רוח קדישא וחשק אמיץ שבפעם אחת נתעוררו בלהב אש דת לומר כאיש אחד נעשה ונשמע. ומדויק בקרא דכתיב ויבא משה ויקרא לזקני העם וישם לפניהם, היינו לפני הזקנים, אשר ציוה ד’, ומיד ויענו כל העם יחדיו דייקא בפעם אחד, שלא המתינו על תשובת זקנים, ולא אחד לשמוע דעת חבירו אלא ברגע אחד כאיש אחד הביעו בקדושה נעשה ונשמע. וישב משה את דברי העם אל ד’, איך ענו כולם בפה אחד וברגע אחד נעשה ונשמע.

או יאמר בכוונת מקרא קודש הנ”ל בהתבונן תכלית האסיפה אשר נקראו אליה בני החברה ומה המצוה הזאת בסעודה זו שאנו עושים מדי שנה בשנה יש ללמדה ממה שציווה ד’ יתברך בזמן המקדש לעלות לרגל ג’ פעמים בכל שנה, אשר על זה אמר שלמה המלך בשיר השירים, מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב, אשר לפי מדרשם ז”ל מוסב על פעמי כנסת ישראל בעת שעלו לרגל, כנודע. ומה נעמו דברי האוה”י שם בביארו על זה כי כמו בחפצי אדם, הם חלוקים בעניניהם, יש אשר יחפוץ בו והוא ממש תכלית מבוקשו בעצם, ויש מבקש חפץ רק לסיבה, רצוני לומר שעל ידי החפץ ההוא ישיג מבוקשו, כמו הסוחר אשר טורח ועמל הרבה לקנות הסחורה וכן בעסק ממכרו וכולם המה סיבות לתכלית מבוקשו, שהוא הריווח מהסחורה ועסקו. כמו כן בענייני מצות, יש בהם שציווה הקב”ה עליהם וחפץ בעצם קיומם, כמו רונ מצוות עשה דהתורה, ויש איזה מצוות שציווה אותנו השם לפי שהם סיבה ומבא להיישיר את האדם ולחקוק בלבו יראת שמים ואהבת ד’, כמו הקרבנות ועליית הרגל ותענית. אבל אם יעלה לרגל לבית המקדש ולא יפעל בלבו לקנות על ידה יראה ההתרוממות, לא קיים מצוה כלל וללא יועיל היה כל עמלו, כי זה עיקר כוונת ד’ במצווה זו, וכמאמר המדרש כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים, שמשם היו שואבין רוח הקודש. אבל בלתי זאת, כל עמלו לשווא. והדמיון לזה לסוחר אחד שראה את אחד מבני עירו שהרבה לקנות סחורות לצורך בני בתו במעות מזומנות בחנות אחרת בעירו, ואצלו לא לקח מאומה בשום פעם. וחשב הסוחר הזה מחשבות להטות לב האיש הזה אליו למען לא ייקח סחורת לצורכו רק ממנו. משום הכי בא אליו בחלקלקות ובסבר פנים יפות ויאמר לו מדוע אינך מצוי אצלי כאשר היה רגיל אביך אצלי, והיינו אוהבים ורעים כאחים, ישבנו יחד להתענג בשעשוע של דברים. וכל כוונתו היתה רק למען אשר יהיה רגיל אצלו לא יקנה צרכיו רק אצלו. אולם האיש הנ”ל לא הבין מטרת חפצו ומעתה הרגיל לבא לבית רעהו והיה יושב שם בכל יום שעה או שתים לדבר דברים של מה בכך, אשר היו שוב למורת רוח ולמשא על בעל הבית וכאשר היה צריך לקנות סחורה גם עתה הלך אל החניות דאחרים שהיה רגיל לקנות עד עתה. אז רוח הסוחר תציקתהו ולא יכול להתאפק וידבר אתו משפט לאמור אטו חפצתי קרבתך למען השחוק ולבטל זמן היקר, כל מגמתי לא היתה רק שעל ידי כך תרגיל עצמך לקנות בכספך כל צורכך אצלי. ועתה אחר שלא תעשה כן, מה לי ולך, וביאתך אלי לשחוק וטיול הזמן הוא עלי למשא. והן הנה גם כן מאמר הנביא ישעיה, כי תבאו לראות פני מי ביקש זאת מידכם רמוס חצירי, כלומר הן אמת שציותי אתכם על עליית הרגל אבל כל כוונתי ומגמתי היתה שתכנס על ידי זה יראה וקדושה בלבך וללמוד תורה בירושלים, על דרך כי מציון תצא תורה וכו’. אבל מי ביקש זאת מידכם, אם הוא רק רמוס חצרי בלי תכלית הנרצה. אבל כשתבואו בכוונה הנאותה ותלמדו באמת התכלית, אז יהיו נחשבים לכם העמל והסיבות לזה ותקבלו עליהם שכר. וזהו שאמר, מה יפי פעמיך, כלומר גם פעמיך תהיינה ערבות עלי, כי טורח הדרך יחשב גם כן למצווה, באשר תהיו באים לירושלים לקנות תורה ועבודה. זהו תורף דבריו. פי חכם חן.
והנה גם כל כנסיה וחברה אשר הציגו להם למטרה חפץ מצווה לרומם קרן התורה ולהרחיב גבוליה ולרבות אהבה ויראת שמים, הנה כל מפעלות האלו בהתרגשות ותעמולות בקריאת אסיפות וסעודת מריעות וכדומה, כל אלו המה רק אמצעים לתכלית המבוקש. ואם יגמרו התכלית, כגון בבני ש”ס חברה אם יתאמצו לקח חבל בכל יום בלימודי השיעורים כסדרן, וכן במה שיקבלו עליהם ללמוד בביתם, אז גם הסיבות אלו, למצווה יחשבו. ומה יפו פעמיך ומה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים בסעודה של מצווה וסעודה שתלמידי חכמים מסובין בה. ואולם שסיבות אלו יביאו ויולידו עטרת הקודש ותכלית האמת ידרש עוד שכוונת ומגמת כל בני החברה ומכל שכן המנהלים יהיה רק לשם שמים, דהנה תנאי מוכרח אם רוצים לגמור איזה פעולה טובה ברבים, שיהיה ביניהם אחדות והשתוות הדיעות, כי זולת זה אי אפשר להוציא מכח אל הפועל חפץ מצווה או שאר צרכי רבים. ואם כוונת העושים והמעשים היא לאיזה פניה זרה ותועלת עצמית, אז לא ישתוו בדעתם, כי אחד יש לו פניה של ממון האחר משום כבוד וכדומה. לא כן אם כוונתם רצויה לשם שמים אז אפילו מאה העושים המצווה כאחד יחשבו ויתאחדו כולם אגודה אחת לעשות רצון אבינו שבשמים. ועל כן אמר הכתוב שבשעת מתן תורה היתה כוונת כולם טהורה לשם שמים ויענו כל העם יחדיו כולם לכוונה אחת נעשה ונשמע. וזהו שאמר גם כן התנא כל כנסיה שהיא לשם שמים ואין פירוד בדעות, רק כל אחד רואה רק תכלית הנשגב ומטרת הקודש לנגד עיניו, ואם כן שווין הם בדעותיהם, אז סופם להתקיים, היינו תכליתה יבא לידי גמר וסוף מעשה במחשבה תחילה, הוא תכלית המבוקש. ואמרו חז”ל שפיר זה כנסת ישראל למתן תורה, ששם נאמר גם כן ויענו כל העם יחדיו בכוונה אחת לשם שמים כהנ”ל. וכל כנסיה שאינה לשם שמים, רק עושים לאיזה פניה וממילא אין אחדות בדעות ורצון, כי כל אחד רואה רק תועלת עצמו ופניה אחרת, ממילא אין סופם להתקיים, כי אם לא ימשוך הפעולה לתועלת האחד כבר אינו רוצה בה ויבקש תחבולות להשבית ולבטל פעולת וקיום החברה. ואמרו על זה משל בגמרא זה כנסיה של דור הפלגה, שהיו אצלם גם כן פניות וכוונות הרבה וג’ כתות היו ביניהם. עיין דרשות הר”ן. על כן לא נתקיים עצתם. ובאמת לרשעים היא לטובה, על דרך פזור לרשעים נאה להם ונאה לעולם. וכאשר ביארו המדרש אין שלום אמר ד’ לרשעים (ישעיה מ”ח) ובמדרש על זה מכאן שהקב”ה אוהב לרשעים. והוא תמוה. אבל להנ”ל יובן, כי אם רשעים מתאספים לעשות פעלים לעבירה, יחד יתלחשו, ולו היה להם שלום יתחזקו ברשעתם, והייתה עוונותם רבה למעלה ועונשם הרבה מאוד. ועל ידי שהקב”ה יגרום להם פירוד ואין שלום אמר ד’, לא יבצעו זממם הרעים, וינצלו מעונש הגדול. ומכאן שהקב”ה אוהב גם את הרשעים. אבל לצדיקים כנוס נאה להם ונאה לעולם. וד’ יגמור בעדינו תכלית הנרצה לרומם מעוז התורה והיראה, ונעבוד אותו באמת ובלבב שלם מתוך נחת והרחבה עדי נזכה לשוב לציון ברננה. אמן כן יהי רצון.

(מתוך הפתיחה לספר מי יהודה, דרשה לסיום הש”ס ע”י בני חברת ש”ס שחלקו אותה ביניהם, ל”ג בעומר, תרמ”ה)

---

הרב שמשון אלטמן הי”ד, רב ואב”ד בסענדרא והגליל ובפאקש והגליל, נולד, בערך בשנת תר”ן (1890), לאביו הרב יהודה אב”ד מעזא-טשאטה ולאמו הרבנית חנה רבקה לבית טננבוים. הוא למד אצל אביו ואחר כך בישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר ה”דעת סופר”. הרב שמשון נודע כתלמיד חכם מובהק, הבקיא בש”ס, בתורת הראשונים והאחרונים, איש אשכולות וענוותן, הוא מונה לגבאי חברת החריפות של הישיבה, וכבר בצעירותו הרבה בחילופי מכתבי תורה עם אביו הגאון ושאר גדולי דורו.

אחיו, הרב שרגא צבי אלטמן הי”ד, הוציא לאור בשנת תרפ”ו (1926) את חידושי אביהם באגדתא על התורה בספר “ים של יהודה”. בשנת תרצ”ד (1934) הוא הוציא לאור את ספרו של אביו שו”ת “מי יהודה” חלק אורח חיים, והוסיף בפתיחת הספר מספר דרשות משלו. בשנת תש”ג הוא הוציא לאור את אותו השו”ת על שאר חלקי השולחן ערוך. חידושי הש”ס הרבים של הרב יהודה זצ”ל, נכתבו כספר בשם “זרע יהודה”, נותרו בכתב היד ואבדו בשואה.

בשנת תרע”ג נשא הרב שמשון לאשה את מרת לאה בתו היחידה של הרב שמעון זוסמן סופר, רבה של סענדרא, והיה סמוך על שולחן חותנו, שוקד על תורתו ומסייע לחותנו בעבודת הרבנות ובהדרכת תלמידי הישיבה. הוא נסמך להוראה בידי גדולי הונגריה: הרב משה ליב וינקלר, הרב שמואל רוזנברג, הרב עקיבא סופר והרב ליב פרידמן ראב”ד פרסבורג.

לאחר פטירת הרב יוסף ליב סופר רבה של פאקש, נקרא אחיו הרב שמעון למלא את מקומו, והרב שמשון מילא את מקום חותנו כרבה של סענדרא ושל כארבעים הכפרים שבסביבתה. הרב השקיע רבות בחינוך תלמידי ישיבתו, והעביר שיעורי גפ”ת ושיעורי סוגיות בהם החל מהגמרא, סדר את דברי הראשונים וגדולי האחרונים, דן בפסקי ההלכה וחידש חידושים חריפים ועמוקים. בעצמו השגיח על כל ענייני הישיבה וסדריה, ולפני כל שיעור קרא לתלמידיו פרק אחד בספר מוסר, ולימדם גם תנ”ך. בשנת תר”ץ, לאחר פטירת חותנו, מילא הרב שמשון את מקומו והיה רבה האחרון של פאקש, אב”ד ור”מ בישיבה שם. בין תלמידיו בפאקש היו הרב אברהם שמואל בנימין סופר מערלוי והרב יוסף דוד ברוין (קלין) אב”ד טאב.

בשנת תרפ”ה השתתף בחנוכת בית תלמוד תורה בסמפטר, בראש חודש אלול תרצ”ה השתתף הרב שמשון עם עוד רבנים מכובדים, בחנוכת בית המדרש בווערפלט.

כאשר רוב רובם של בעלי הבתים והצעירים מקהילת פאקש שבהונגריה נשלחו למחנות עבודה, רק מעט וקנים ונכשלים נשארו בבית, דרש הרב שמשון אלטמן הי”ד על המשנה בפרק במה מדליקין “שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו”, על אלו שנשארו בתוך ביתם ולא נלקחו לצבא, עליהם לדעת כי אנו חיים ב”ערב שבת” בעיקבתא דמשיחא, בחשכת הגלות, ממש “עם חשיכה”, וצריך לומר בלשון שאלה “עשרתם” את כספכם ליהנות ממנו לעניים ודלים הנאנחים ונאנקים. “ערבתם”, האם יצאתם ידי חובתכם לתת ערבות גוף להצלת האומללים נשים וטף אשר נשארו בלי משען לחם. “הדליקו את הנר”, בלשון צווי, צריך להדליק את הנר של משיח צדקנו, שאם עשיתם את כל המוטל עליכם כאמור, תזכו לאורו של משיח במהרה.

למרות שהרבה לכתוב את חידושי תורתו, והכין לדפוס ספרי חידושים על כמה מסכתות וספרי שו”ת, רובם אבדו בשואה. עלים מתורתו של הרב שמשון הי”ד מצאתי בתל תלפיות תרע”ג סימן יט, בתל תלפיות תרע”ה סימן קסח, במכתבו בפעמי יעקב, בלקט שושנה, עשירית, סימן כ”ה, בתל תלפיות תרפ”ד סימן נ”ג פרסם הרב שמשון מאמר מתורתו של אביו בענייני פורים, בתל תלפיות תרפ”ה סימן כז, בתל תלפיות תרפ”ח סימן מו, בתל תלפיות תר”צ מחברת לו, אות ט, באור תורה תרצ”ג, מחברת שניה, סימן נ”ג, אור תורה תרצ”ד, מחברת שלישית, סימן ד, אור תורה תרצ”ו, רביעית, סימן טו, לקט מתורתו יצא לאור בשנת תשכ”ט בספרו שו”ת “שבולת הנהר”, על ארבעת חלקי השולחן ערוך. הספר “שבולת הנהר” על התורה, יצא לאור תשמ”א ו“שבולת הנהר” על הש”ס יצא לאור בתשנ”ז.

מכתבים אליו מצאתי בלבושי מרדכי יו”ד סימן קי, שם בשו”ת סימן קח ובבית ישראל סימן קסט, ומי יהודה (יו”ד סימן טו, סימן מד, סימן נה, סימן פד, אבה”ע סימן ה, חו”מ סימן ט), שו”ת בנין צבי, חלק ב, יו”ד סימן לא, שו”ת הריב”ד יו”ד סימן מט, שו”ת פני מבין סימן קצט.

עם בא השמועה על כניסת הנאצים להונגריה בכ”ד באדר תש”ד, כיהן הרב שמשון את קהילתו לבית הכנסת הגדול, שם התפללו והתחננו בהתעוררות גדולה ובאמירת פרקי תהלים. למחרת הגיעו אנשי האס אס לפאקש וגזרו על היהודים לשאת את הטלאי הצהוב. הם הגיעו לבית הרב ואיימו להרוג את ראשי הקהל אם יברח יהודי מהקהילה או אם יתארח יהודי מקהילה אחרת. עוד נגזר על כל היהודים לגלח את זקנם ופאותיהם. כל יהודי העיר רוכזו בגטו מגודר שכלל את חצר בית הכנסת עם כמה בתים שסביבה. מידי יום הובאו לשם עוד יהודי מישובי הסביבה והדחק הלך וגבר. ביום י’ בתמוז גורשו יהודי הגטו לאושוויץ צפופים בקרונות משא.

הרב שמשון, רעייתו הרבנית לאה, בתם חיה שרה, בנם הרב אליעזר זוסמאן ורעייתו הרבנית מלכה ויוצאי חלציהם, חותנתו של הרב שמשון, הרבנית הישישה אסתר בת הרב משה סופר רבה של קהילת טיסא-פורעד ומחבר הספר “מהר”ם סופר”, בנה הרב יואל ורעייתו הרבנית שפרה ויוצאי חלציהם, יחד עם רבים מבני קהילתם, נספו על קידוש ה’ בי”ז בתמוז תש”ד. הי”ד.

אחיה של הרבנית אסתר, הרב חיים סופר, גר שנים רבות בפרנקפורט דמיין שם העמיד תלמידים רבים ולימד תורה ברבים. לאחר עליית היטלר לשלטון חזר הרב חיים סופר להונגריה והתיישב ליד אחותו בפאקש. בעת הגירוש היה מצבו הרפואי קשה, והוא נפטר בקרון בדרך לאושוויץ.

בניו של רבי שמשון, הרב משה והרב שרגא צבי אלטמן עלו לארץ ישראל. נכדו, הרב יוסף מאיר .

מקורות: נזר התורה ניסן תשס”ח, ילקוט אליעזר, מזכרת פאקש ג עמ’ 13-18, מסמכים ממאגר השמות ביד ושם, ועוד. וראה עוד אודותיו באלה אזכרה.

פרטים על קורות קהילת פאקש בשואה – ראה באנצקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 392

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה’ צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז”ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה’ רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה’ יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה’, היינו שה-ה’ מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו”ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו’ (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה’ בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ”ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו’ (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה’. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ”ל ע”כ.

(שו”ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח”א עמ’ 88).

---

רבי משה (שכונה בשם החיבה “ר’ משה’ניו”) פרידמן הי”ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר’ ישראל מרוז’ין, נולד בפורים תרמ”א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו”ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו”ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס”א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ’רנוביץ, נכדת האדמו”ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו”רים רבים.  בשנת תרע”ח (1918) נפטר האדמו”ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו”ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו”ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ”ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו”ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ”ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו”ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו”ר בקרקוב ובחורף תש”א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל “שולחנות” ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש”ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א’ בכסלו תש”ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב’ אלול תש”ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג’ באלול. וכך כתב איש ה”זונדר קומנדו” באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי”ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

“כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: “שמע ישראל”, ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים.”

(“מגילת אושביץ” בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל”ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר’ משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו”ת “דעת משה” (ירושלים, תש”ז ותשמ”ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח”א עמ’ 87, אדמו”רים שנספו בשואה עמ’ 224, “דעת משה” – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

---

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי”ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב”ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש”ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי”ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל”צעדת המוות”.

החל משנת תש”ג ועד לשנת תש”ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר”א (אריה יהודה “רגל ארוכה”). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי”ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי”ד נדפס בחוברת “בלעטער פאר גשיכטע” (וורשה, תשי”ד) עמ’ 100-107, תחת הכותרת ” אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר”.

בסתיו תשל”א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי”ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש”ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 583

למה רגשו גוים, ולאמים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ. ורוזנים נוסדו יחד גו’ ה’ ילעג למו. – הנה יש שני מיני גליות: גלות הגוף וגלות הנפש.

גלות הגוף הוא מה ששונאי ישראל מענים את היהודים בענויי הגוף בהכאות גופניים ופרוע פרעות בישראל, בהטלת מסים וארנוניות קשים מנשוא וכדומה.

וגלות הנפש זהו כלי זינם של שונאי ישראל החכמים להרע אשר המה יודעים כי לבני ישראל בני עם סגולה וגוי קדוש כל כלי יוצר עליו לא יצלח, ולכן רוצים המה להדיח את ישראל מעבודת ה’ יתברך ואינם מענים לכתחילה את ישראל בענויי הגוף אלא אדרבא, מתחברים להם לישראל כמו רעים אהובים, ובדרך אגב הם מתכוונים להסיתם ולהדיחם, מייסדים בתי ספר בעבור ישראל שבהם מלמדים נמוסיהם ותהלוכותיהם הם, וכדומה, ועל ידי זה ממשיכים אחריהם את קלי הדעת שבישראל. ואחר כך כשכבר החטיאו את ישראל בנפשותם מתחילים המה לענותם בסבלותם בענויי הגוף:

ועל זה – יש לומר עומד וצווח דוד המלך עליו השלום: למה רגשו גוים – למה זה רוגשים המה על בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף, ולאמים יהגו ריק – ויש אשר האומות רוצים להגות ולהורות לבני ישראל את נמוסיהם ודרכיהם הריקים הבנוים עלי יסודות חכמת יוונית, יתיצבו מלכי ארץ – יש אשר מתייצבים ומתקוממים מלכי ארץ נגד ישראל – ורוזנים נוסדו יחד – ויש אשר שריהם מתייעצים ביחד עם ישראל, אולם הכל בעצה אחת נגד ה’ ונגד משיחו. וכמו שכתוב במדרש מגלת אסתר (ז’) ואף גוג ומגוג לעתיד לבוא עתידין לומר שוטים היו הראשונים שהיו מתעסקין בעצות עם מלכיהם על ישראל ולא היו יודעין שיש להם פטרון בשמים וכו’ אלא הריני מזדווג עם פטרונן תחלה ואחר כך אני מזדווג להם, הדא הוא דכתיב יתיצבו מלכי ארץ וגו’. ואיתא הפירוש (בעין יעקב בשם יפה עינים שם) שירצו לעשות פירוד בין ישראל לאביהם שבשמים על ידי ביטולן מהמצוות, ואיתא שם דמוסרותימו היינו תפלין, שרוצים לשלול ממנו אותות היהדות:

ובאופן זה יש לפרש בקשת אסף עליו השלום במזמור פ”ג באמרו: אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל כי הנה אויביך יהמיון ומשנאיך נשאו ראש, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך, אמרו לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שם ישראל עוד כי נועצו לב יחדו גו’ אהלי אדום וישמעאלים גו’ עשה להם כמדין כסיסרא וגו’. הנה מדבר בזה על אודות השני גלותים ואומר אלקים אל דמי לך גו’ כי הנה אויביך יהמיון – כלומר שונאיך שהם שונאי עמך הומים ורועשים המה על בניך בני ישראל לענותם בסבלותם בענויי הגוף. ויש אשר: ומשנאיך נשאו ראש – שהשונאים –  שונאיך, שונאי עמך מתחברים המה אל בני ישראל ונושאים המה למעלה ראש את בני ישראל, זהו בכוונה כדי להגותם מני מסילת תורה הקדושה ונתיבותיה, זוהי גלות הנפש. ושונה ואומר: על עמך יערימו סוד – יש אשר הם חושבים מחשבות רעות, ועלילות שונות על עם ישראל. ויש אשר: ויתיעצו על צפוניך – שהם מתייעצים עצות רעות על אוצר סגולתך התורה הקדושה, להדיח את בניך היקרים מדרכיה היא. וחוזר ואומר: אמרו לכו ונכחידם מגוי – יש אשר המה אומרים לכו ונכחיד את אומה הישראלית לכלותם, חס וחלילה, מעל פני האדמה. ויש אשר מגמתם פונה בדרך: ולא יזכר שם ישראל עוד – כלומר: שהאומה הישראלית תתקיים אולם, חס וחלילה, בלא שם ישראלי, בלי תורה ואמונה חס וחלילה. כי נועצו לב יחדו – מה שהמה מתייעצים להיות יחד עם בני ישראל, עליך ברית יכרותו, כלומר: עליך – להסיר את בניך מעל גבי עבודתך – אהלי אדום גו’ – כלומר: רוצים המה להשוות חלילה את אהלי יעקב, משכנות ישראל הטובים וקדושים לאהלי אדום וישמעאלים, מואב והגרים, להבדיל. ומבקש ומתחנן המשורר האלקי אסף עליו השלום, לאבינו שבשמים: עשה להם כמדין כסיסרא גו’ דהנה מדין קדמו את ישראל בעבירה, וסיסרא בחרב, וכמו שמשניהם נקמת נקמתנו, כמו כן תעשה לכל שונאינו בגוף ובנפש וכמו שאומר להלן: אלקי שיתמו כגלגל גו’ וידעו כי אתה שמך לבדך עליון על כל הארץ:

(זקני מחנה יהודה)

—

הסופר הרב יהודה אריה ליב ב”ר יצחק בלכרוביץ נולד באוטבוצק בשנת תרע”ב (או תרע”ה).

בשנת תרפ”ז מופיע בעלון דגלנו שמו של יהודה ליב בלכרוביץ מטומשוב מזובייצקי כמי שטרם לקרן “דגלנו”, וקרא לקרוביו לתרום לקרן.

בשנת תרצ”ח הוציא לאור יחד עם קרוב משפחתו, הרב יעקב מאיר בידרמן מוורשה, את הספר דגל יהודה, המלוקט ומעובד מכתבי סב אמו, הרב יהודה הלוי קאמינר זצ”ל, חותנו של השפת אמת זצ”ל.

בשנת תרצ”ט הוציא לאור את ספרו, ספר זקני מחנה יהודה. הספר כולל ספר יחוסו של הרב יהודה הלוי קאמינר זצ”ל. בספר מובא יחוסם של צדיקים רבים נוספים, תולדותם ונוסח מצבותיהם, וכן מופיע בספר לקט חידושים מתורתם, והוסיף מחבר הספר חידושים משלו.

הספר זכה להסכמות רבות מהאדמו”רים מגור, מאמשינוב ומסדיגורא זצ”ל, מהאדמו”ר מסוקולוב, מבויאן, מלובלין, מסטריקוב, מסקרנביץ, מפילץ ומאוסטרובצא, ובשם האדמו”ר מבאבוב הי”ד, ומהרבנים הרב צבי יחזקאל מיכלסון, הרב מנחם זמבה, הרב מאיר הכהן ווארשאוויאק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב משה חיים לאו, הרב ראובן זהמן, הרב יעקב מאיר בידרמן והרב נחמיה אלטר הי”ד.

“מעיד אני עליו מקצת שבחו, אשר מייגע בתורת ה’ להיות נקראת תורתו” (מתוך הסכמת הרב נחמיה אלטר הי”ד). “ומה מאוד אשמח ביחוד עם חידושי תורתו של המחבר עצמו אשר המה מלאים בחריפות ובקיאות על דרך הישר בסברות יקרות והערות נפלאות. גם ראיתי דרושיו הנחמדים מיוסדים על אדני פז הגיון התורה ותעודה ומוסיף לחידושי זקניו קצת מחידושיו הנבחרים, אשר המה מפז יקרים” (מתוך הסכמת הרב צבי יחזקאלי מיכלסון הי”ד).

בנוסף הכין המחבר לדפוס את הספר “צאינה וראינה” בשפה העברית. וכן פרסם מאמרים רבים (כגון ממקור ישראל – תורות, שיחות ומעשיות מגדולי ישראל, סדרת המאמרים ממקור ישראל – פתגמים, בדיחות ומעשיות – פורסם בעלון דגלנו, ועוד).

בשנת תש”ב נספה בטרבלינקה הרב אריה יהודה ליב הי”ד. כן נספו אשתו רחל, הוריו, סבו, אחיו ואחיותיו. מכל משפחתו נותרו בחיים לאחר השואה רק אחיו, הרב יעקב יהושע, ואחותו גיטל, שקפצה ונמלטה מרכבת שגרשה את יהודי אוטבוצק למחנה המוות טרבלינקה.

מקורות: דפי עד, הקדמות הספרים זקני מחנה יהודה ותפארת יהודה.

מספר הצפיות במאמר: 203