הרב יהושע סג"ל דייטש (תר"ע, 1910 – תש"ן, 1990) היה רב בהונגריה וברומניה ולאחר עלייתו ארצה רב שכונת קטמון בירושלים.

אחד מספריו, ספר פליטה הנשארת (ירושלים, תש"ל-תשל"א), מלקט ומקטלג מידע על מאות כתבים שפורסמו בקובץ "תל תלפיות", בשנים תרנ"ב-תרצ"ח, בין הכותבים ישנם רבים שנספו בשואה, כפי שמופיע בכתבה על כך ב"המאור" (כסלו-טבת-שבט תש"ל):

"בקונטרסים הללו נדפסו לאלפים מאמרים ותשובות מגדולי הרבנים וחכמי התורה בזמן ההוא, הרבה מהם נספו בחורבן הנורא ולא נשאר זכר למו… בחיבורו הזה הביא הרב מקטמון טובה רבה לקדושי עליון".

עוד מצויין שם כוונת הרב יהושע סג"ל דייטש להוציא חיבור אדיר שיביא את תולדות חייהם של כל הכותבים בקונטרסי תל תלפיות ההם.

אשרינו שזכינו להמשיך בדרכו של הרב, ולהוסיף ללקט מידע על מחברים קדושי עליון ועל חיבוריהם, ובהם חיבורים עלומים שנותרו, לעתים כשריד אחרון למפעל חיים של כתיבה תורנית מבורכת. על ידי מחקר זה ודומיו, המגלים תורות נשכחות, ניתן יהיה להשיב את תורתם היקרה של הקדושים אל תוך בתי המדרשות ואל חדרי לבבנו, להוסיף אורה של תורה ולעשות נחת רוח לקדושי עליון.

פרשת תרומה

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו. דרשו חז"ל וכן תעשו לדורות (שבועות ט"ו) –  אמרו רז"ל הרגיל בנר הוויין לי' בנים ת"ח (שבת כ"ג) וכן אמרו דרחים רבנן הוויין לי' בנין רבנן (שם). הטעם שאינו זוכה שהוא עצמו יהי' ת"ח הוא משום דלאו כל אדם מסוגל לזה וגם צריך לשקוד מנעוריו על דלתות ביהמ"ד לקרות ולשנות ללמוד ולשמש ת"ח, לפיכך שכרו שיולדו לו בנים שיהיו מוכשרים להכתר בכתרה של תורה וגם יתגדלו על ברכי ת"ח, וברא כרעא דאבוה. וכמו כן אפשר לומר אם הצבור עושים מקדש לד' ומתקנים מעון להשראת שכינתו ראוי שמתן שכרן יהי' מדה כנגד מדה שהם בעצמם יהיו מקדש ד' ותשרה עליהם השכינה. אך לאו כל אדם ראוי לכך, כמשחז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור וחכם ועשיר ועניו (נדרים ל"ח), וקודם יצירתו כבר נגזר מה יהי׳, כדאמרו מלאך הממונה על ההריון נוטל טיפה ואומר לפניו רבש"ע טיפה זו מה תהא עלי' גבור או חלש חכם או טיפש עשיר או עני (נדה ט"ז), על כן, שכרן שיזכו לזרע קדש ממולאים בכל מעלות הנ"ל ותשרה עליהם השכינה. ולפי"ז י"ל ד"וכן תעשו" אינו ציווי, כי אם הבטחה על דבר השכר. ופירושו אם תעשו לי מקדש ושכנתי בתוככם, שכרכם יהי' "וכן תעשו", שתחזרו ותעשו כן (כמו שדרשו מן וי"ו ד"ויתן לך" ויחזור ויתן) ופירשו חז"ל לדורות, רצונם לומר, דורות הבאים יהיו קדושים כל כך שתשרה עליהם השכינה ויתקיים בהם היכל ד' המה (ירמי' ז') – לפי דברינו יש לפרש "וירא משה את המלאכה והנה עשו אתה וגו' ויברך אתם משה" (פקודי), פירש רש"י: אמר להם יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם עכ"ל. חז"ל דרשו על פסוק "וחבל את מעשה ידיך" (קהלת ה') איזה הן מעשה ידיו של אדם, הוי אומר בניו ובנותיו (שבת ל"ב). הרי דבנים קרויים מעשה ידיו של אדם. וזהו שברכם משה רבינו ואמר להם "יהי רצון שתשרה שכינה במעשה ידיכם", ירצה בבניכם שיהיו עצמן היכל ד' מדה כנגד מדה, כמו שכתבתנו.

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו ובן תעשו. יש לדקדק דהוא ליה למימר "ועשו לי מקדש ככל אשר אני מראה אותך וגו'", ואחר כך יאמר "ושכנתי בתוכם". ונראה לפרש עפ"י דברי המדרש "בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, שנאמר ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וגו'" (תנא דבי אליהו פי"ז). לשון "מיד" צריך בירור. ויש לפרש, כשצוה הקב"ה לעשות לו משכן, הגם שכבר קבלו ישראל את התורה, מכל מקום מחמת קוצר הזמן לא הי' אפשר לסגל מצוות ומעשים טובים כל-כך כדי להשיג אותה מדרגה הדרושה להשראת השכינה. ואף על פי כן צוה הקב"ה לבנות לו משכן והשדה שכינתו בתוכם, כי הי' גלוי וידוע לפניו שבמשך הזמן יגדלו ויתעצמו בעבודת ד' ויקיימו כל הרמזים סודות וכוונות הכלולים בכלי המשכן ובתבניתם, עד שיהיו ראויים לשכון בתוכם. ומדתו של הקב"ה היא להמשיך טובות וחסדים לאדם בזכות מעשיו העתידים, כדמצינו ביציאת מצרים, שאמר הקב"ה למשה "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה" (שמות). פרש"י: ששאלת מה זכות יש לישראל שיצאו ממצרים וכו' עתידין לקבל התורה על ההר הזה, עיין שם. וגם מדת הקב"ה לשלם מדה כנגד מדה, וכיון שהקדימו ישראל נעשה לנשמע דין הוא להשרות שכינתו בתוכם קודם שיתעלו במדרגתם להיות ראויים לה, מדה כנגד מדה. ואתי שפיר דברי המדרש בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, דהיינו שהקדימו נעשה לנשמע, מיד אמר הקב"ה שיעשו לו משכן, ירצה לא המתין עד שיתעלו בקדש להיות ראויים להשראת שכינתו אלא מיד צוה לעשות לו משכן, קודם שישיגו המעלה הנדרשת שנאמר "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", אף על פי שאינם ראויים עדיין לכך. והטעם, לפי "ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו", הכוונה כעין מה שאמרו המפרשים: כל מה שתרמזנה תבנית המשכן ותבנית כל כליו, כן יעשו לעתיד בפועל. ולכן הנני משרה שכינתי מעתה ביניהם.

דרוש לסיום שולחן ערוך אורח חיים

שו"ע או"ח בסופו כתב המחבר דביום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אסור בהספד ובתענית, ויש אומרים דמותר. וכתב על זה הרמ"א: והמנהג כסברא ראשונה ויש אומרים שחייב להרבות במשתה ובשמחה כי"ד שבאדר ראשון, ואין נוהגין כן, מכל מקום ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וטוב לב משתה תמיד (משלי טו) עכ"ל.

קשה לאיזה צורך מביא הרמ"א פסוק הנ"ל "וטוב לב משתה תמיד". עיין בשע"ת מה שכתב ליישב. לפי עניות דעתי נראה דמביאו לראי׳ לשיטת היש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה, הנה ק"ז בעל חתם סופר זי"ע בשו"ת או"ח סי׳ ריח כתב טעם לאיסור הספד ותענית בי"ד וט"ו שבאדר ראשון, דלכאורה קשה אם אין עושין אותו פורים ממש, מה ענין לאסרו בהספד ובתענית. ומתרץ לפי שיטת הרמב"ן דלעשות זכר לנס פורים הוא דאורייתא, מקל וחומר דרבי יהושע בן קורחה, מה מעבדות לחירות אמרינן שירה, ממיתה לחיים לא כל שכן (מגילה יד). אבל איכות וכמות הזכרון הוא מדרבנן. ובמילי דאורייתא מחוייבין לעשות מיד באדר א' משום אין מעבירין וזריזין מקדימין, על כן תקנו לאסרו לכל הפחות בהספד ובתענית. אכל במצוה שאנו מקבלים עלינו תחילה ועדיין לא נתחייבנו בה, לא שייך כל כך אין מעבירין וזריזין מקדימין, וטוב לקבוע ביום המובחר באדר ב' משום מסמך גאולה לגאולה עכ"ד.

לפי זה יש לומר דיש אומרים דחייב להרבות במשתה ושמחה סבירא  ליה דלא יתכן להיות זכרון לנס אלא דבר שאינו רגיל והווה, כגון ריבוי משתה ושמחה. אבל איסור תענית, כיון דרגיל שלא להתענות כל ימות השנה, זולת צומות הקבועים, אם כן אף אם לא יתענה בפורים, ליכא בזה היכר וזכרון. והוא הדין הספד, כיון דאינו רגיל בו כולי שתא לא הוי מניעתו זכרון לנס. נהי דכל השנה מותר בהספד ובתענית ובפורים אף אם ירצה אסור, מכל מקום סוף סוף לפניו ולאחריו לא שכיחי ותדירי, ממילא אין במניעתן ואיסורן זכר בולט ומוחש.

ומטעם זה סבירא ליה דתקנו להרבות במשחה ושמחה, דבר שאינו רגיל בו, וזה הוי שפיר זכר לנס –  הנה אין כוונת הקרא "וטוב לב משתה תמיד" שיאכל וישתה תמיד בלי הפסק. וכי אדם כזה שהוא זולל וסובא "טוב לב" מקרי, אתמהה. אלא הכוונה שטוב לב אינו מתענה אלא סועד בכל יום סעודות הראויות לו ומלת "תמיד" הוראתו כמו "עולת תמיד" (במדבר כח), ואינו אלא מיום ליום (פירוש רש"י ריש פרשת תצוה). ומדשבח ליה הקרא להאי וקרי לי "טוב לב" שמע מינא דראוי לעשות ולהרגיל עצמו כן. ויש ראיה מזה למה שאמרנו דאדם רגיל שלא להתענות. ואתי שפיר דברי השולחן ערוך דכתב דירבה קצת בסעודה לצאת ידי המחמירים, וטעמייהו כמו שכתבנו, דאין יוצאים ידי חובת עשיית זכר ע"י איסור תענית מאחר שרגיל שלא להתענות. והוא הדין הספד. וראי׳ דאין רגילין להתענות מדכתיב "וטוב לב משתה תמיד".

לפי דברנו, יש לנעץ ולחבר סוף שולחן ערוך לתחילתו, שויתי ד׳ לנגדי תמיד. דאיתא בש"ס, אמר רב ששת האי בר בי רב דיתיב בתעניתא ליכול כלבא לשירותי' (תענית יא). והטעם דעל ידי התענית יוחלש כחו וקממעט במלאכת שמים. אלא יהנה כדי צרכו כדי שיהי׳ בריא וחזק לסבול עול תורה ויפה שעה אחת בעסק התורה ליתב בתעניתא כולי יומא. ומסתבר דזה לא שייך רק במי שעוסק בתורה לשמה, אמרו שכל העולם כולו כדאי הוא לו (אבות פ"ו), אבל מי שעוסק שלא לשמה, שעל זה אמרו נח לו שלא נברא (ברכות יז), בודאי אין קפידא אם יושב בתענית, ואף אם ממעט על ידי זה בעסק התורה, לא איכפת לן. ואפשר שישיבתו בתענית חשוב יותר מלימודו שלא לשמה. הנה ההתעסקות בתורה נקרא הטבת לב, כמו שכתוב גבי בועז "וייטב לבו" (רות ג'), פרש"י עסק בתורה עיין שם. ממילא מי שעוסק בתורה נקרא "טוב לב", והיינו דקאמר "וטוב לב", רצונו לומר, מי שעוסק בתורה, משתה תמיד, לא ישב בתענית אלא יסעוד בכל יום ויום כדי צרכו, כמו שאמרנו, אך בתנאי שיקיים בלימודו "שויתי ד' לנגדי תמיד", שכוונת לימודו תהי׳ לשם שמים, ורק אז "משתה תמיד".

ויהי רצון שנזכה להטיב לבנו בעסק לשם שמים לשמור לעשות ולקיים את כל דברי תלמוד תורת הקודש, באהבה אנו וזרעינו וזרע זרעינו מעתה ועד עולם. אמן כן יהי רצון.

———–

העיירה ‘שוראני’ או בשמה היהודי ‘שוראן’ ('נאדי-שוראן'), נמצאת במדינת סלובקיה במחוז פרשבורג – ברטיסלבה בה התגוררו לפני השואה האיומה קהילה יהודית קטנה ופורחת שכללה כ-150 משפחות, רובן אורתודוקסיות המקפידות על שמירת תורה ומצוות, שנהנו משלווה יחסית ומחיי רווחה כלכליים.

ברבנות העיירה כיהן, החל משנת תרס"ז, הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד (שנולד בתרל"ח לאביו, רבי יצחק צבי פרייא זצ"ל חתן ה"כתב סופר"), שהקים בעיר ישיבה שנודעה כאחת מהישיבות המפורסמות והגדולות בהונגריה ובצכוסלובקיה, ובימיה הטובים למדו בה כ- 300 תלמידים מכל רחבי המדינה וחוצה לה. מי שניווט בחכמה וביד רמה את יהדותה של הקהילה ואתגריה בצוק העיתים, היה ה’מרא דאתרא’ רב העיר, אב"ד הקהילה וראש הישיבה ומייסדה בעיירה – הגאון הקדוש רבי מאיר יהודה לייב פריי הי”ד.

בהסכמת הרב שמעון סופר הי"ד אב"ד קהילת ערלוי, לספר "שבט מישור", הוא כותב על בן אחותו, הרב מאיר יהודה ב"ר יצחק צבי פרייא אב"ד שוראן: "הרב הגאון הצדיק המפורסם כערוגת הבשם חריף ובקי בכל חדרי תורה איש אשכולות וכו' וכו׳… כבר מפורסם בגדולת תורתו וצדקתו ואשר זכה להרביץ תורה ויראה בישיבה גדולה תלמידים למאות".

המרא דאתרא, היה מגדולי השואפים לעלות לארץ הקודש ולחונן את עפרה בכמיהה יהודית בת דורות. לשם כך, השקיע הרב עמל והשתדלות רבה, עד שבשנת תרצ”ח (1938) הרבה לפני שהתקדרו שמיהם של הונגריה וצ’כוסלובקיה, השיג סרטיפיקט עלייה לארץ הקודש ונערך לפרידה מבני קהילתו האהובה.

מן השמים רצו ככל הנראה אחרת, תכנית המסע לא יצאה לפועל בשל מחלתה החריפה של רעייתו הרבנית מירל לבית ערנפעלד ע”ה, ממנה לא קמה עוד. בימי הצרה והצוקה לא רצה לנטוש את צאן מרעיתו, ונלקח עם בני עדתו למחנה המוות אושוויץ. שם נספה הרב מאיר ליב פריי עקה"ש ביום כ"ו סיון תש"ד.

בהקדמת הרב פריי לספרו "שבט מישור", שיצא לאור בשנת תש"ג, כותב הרב מאיר ליב את תולדות משפחתו, ועומד על צרות תקופתו:

כל בית ישראל הנתונים, בעוונותינו הרבים, בצרה ובשבי' שירחם ד' עלינו בקרוב, כמ"ש ב עתה אחישנה, (ישעי' ס׳) לולי דרשת חז"ל (סנהדרין צ"ח), נראה לפרש, כי בעונותינו הרבים בשנת ה' אלפים תרצ"ג התחילה תקופה של גזרות קשות לאחינו בני ישראל היושבים במדינת אשכנז, ומשם נתפשטו לשאר ארצות. ונלאה העט לכתוב אפילו מקצת דמקצת התלאות והרדיפות אשר מצאתנו ומוצאים אותנו תמיד. ואין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו. ומזמן החורבן לא היתה עת צרה כזו ליעקב. ואנחנו בנ"י מאמינים שיד ד' עשתה זאת לייסרנו על חטאתינו כי הרבינו לפשוע אנחנו ואבותינו. אכן כל מה שעושה הקב"ה בעולמו יש לו כך וכך תכליתות, וצרות הללו מלבד תכלית הנ"ל, יש להן עוד תכלית, והיא לעורר בקרבנו החפץ והתשוקה להגאל מגלות החל הזה ולשוב לאה"ק. כי כל זמן שהשנים כתיקונן רק בני עליי' השתוקקו לה, אבל רובא דרובא אמרו עוד חזון למועד. על כן באה עלינו הצרה הזאת, והפליא ד' את מכותינו, כדי שעיני הכל תהיינה נשואות לביאת משיח. ובאמת בצוק העתים הללו, גם ההדיוטים וקלי הדעת מרוצים לעזוב בית והון ומוכנים לעלות לארץ הקודש. הנה אם בני ישראל משתוקקים באמת להגאל גאולת עולם, אז פקוד יפקוד ד' אותם, כמו שאמר הנביא בשם ד' בעתה, פירוש, אם בני ישראל אמור יאמרו בעתה, ר"ל כי עת לחננה כי בא מועד, אז אחישנה, אחיש פדות לעמי ואגאלם גאולה שלמה ואוליכם קוממיות לארצם ושבו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן…

כן דברי עבד לעבדי ד׳ המצפה בכליון עינים לישועת ד׳ כהרף עין ולגאולה קרובה במהרה. דידן פה קהילת קודש שוראן ז׳ אדר ראשון תש"ג לפ"ק.

(מקורות: מכתב הרב אברהם רובינשטיין, מזכיר מועצת חכמי התורה, הספר "שבט מישור", "אוצרות הסופר" תשרי תשס"ו, ועוד).

מקורות לעיון נוסף:

הסכמתו לספר "שבט סופר" מאת חותנו הרב ישעיה ערנפעלד

עניינא דחנוכה, מתוך הקובץ "ספר שערי אורה", תרצ"א

תשובה מהרב פריי שהודפסה בקובץ המעיין, גיליון 1

מצבת זכרון לקדושי משפחתו אשר עלו על משרפות אושוויץ הי"ד, מתוך הספר שארית יהודה

"קול קורא אל מערכות ישראל", קריאה לאסיפה של אגודת ישראל, בחתימת הרב פריי, תמוז תרפ"ג

מכתב, מתוך "האהל, קובץ תורני" תשל"ג

שבט מישור – חוברת א

שבט מישור – חוברת ב

שבט מישור – חלק א

שבט מישור – חלק ב

שבט מישור – חוברת ג-ד

תהלים פרק כב

א  לַמְנַצֵּחַ, עַל-אַיֶּלֶת הַשַּׁחַר, מִזְמוֹר לְדָוִד.

על אילת השחר כו' אלי אלי למה עזבתני. ואיתא במדרש שוחר טוב, אלי בים אלי בסני, למה עזבתני. וצריך פירוש מה עניין ים וסיני לזה. ודרשו רז"ל דזה קאי על אסתר המלכה, שהתפללה כשנכנסה למלך אחשורוש. ורז"ל עמדו בזה למה נמשלה אסתר לאילת השחר.

ונראה לפרש דאיתא במדרש שוחר טוב, אסתר האירה את ישראל כאור של שחר. אמר הקב"ה דו פרצופים אני עושה את בדבר אור לישראל וחושך לאומות העולם. יש לפרש עפי"ד המפו' שפירש מאמרם ז"ל על הפסוק והמים להם חמה, אל תיקרי חומה אלא חימה. כי בהחרוז לשבת קודש אומרים "משוך חסדך כו' אל קנא ונוקם", דלפעמים היות ישראל אין ראויים לטובה וחסד מעצמן, בכל זאת הקב"ה חפץ חסד. אך מלך במשפט יעמיד ארץ, על כן מבקש עלילה להשפיע טובה ע"י נקמת השונאים, דאין נקמה יותר ברואה שונאיו המה ברום המעלה והוא בדיוטא התחתונה. ולכן הקב"ה מעורר מידת גבורה והנקמה בשונאי ישראל, ועל ידי כך משפיע טובה לישראל, אשר זה נקמה בשונאים. וזה מבקשים "משוך חסדיך", ע"י בחינת "קנא ונוקם" בשונאינו. וזה היה עניין קריעת ים סוף, הגם אשר הללו עובדי עבודה זרה והללו וגו', מכל מקום נעשה הנס בחינת גבורה לעשות נקמה בשונאי ישראל. וזהו שאמר: "אל תקרי חומה אלא חימה", פירוש, על ידי זה נבקע הים, על ידי החימה על מצרים, נעשה הנס בדרך נקמה במדת הגבורה.

או"ד והנה בימי אסתר ג"כ לא היו ראויין לישועה מצד עצמן, כמו שאמרו חז"ל פרק קמא דמגילה: "מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל באותו הדור וגו' ", וזה דברי רז"ל "אימתי ראו כל אפסי ארץ את ישועת אלקינו? בימי מרדכי ואסתר", היינו ישועת אלקינו דייקא במדת הדבורה על שונאי ישראל, בזה יצמיח ישועה לישראל. וזה פירוש המדרש" אור לישראל", כלומר, על ידי מה, הרי לא היו ראויין לזה, לזה אמר "וחושך לאומות העולם", רצונו לומר, עבור הנקמה, זה היה אור לישראל. ולכן יש לומר דזהו בחינת אילת השחר, שמקודם שנתנוצץ אור היום בעת השחר, כאמור.

והנה רש"י פרשת יתרו כתב דקב"ה נגלה בים כגבור מלחמה ובסני כזקן מלא רחמים. ולפי דבריו, הכוונה אצל הים היה נס ע"י מדת דבורה, בחינת נקמה בשונאים, לכך היה כגבור רמלחמה, שבא בגבורה. מה שאין כן במתן תורה, לפי מה שאמר הש"ך על התורה, שאז נכנסו ישראל תחת הנהגה של מדת הרחמים, כרחם אב על בן, על כן נגלה כזקן מלא רחמים. ובזה נמרצו מאמר המדרש אסתר: במנ"פ אם ישראל אינם ראוים מעצמן, אלי בים, ששם נגלה כגבור, בחינת גבורה, ע"י נקמה בשונאיהם עושה ישועה לישראל. ואם ישראל ראוים, אלי בסני, כזקן מלא רחמים מצד מדת הרחמים. ולכן, אלי למה עזבתני. והבן.

כא  הַצִּילָה מֵחֶרֶב נַפְשִׁי, מִיַּד-כֶּלֶב, יְחִידָתִי.

הצילה מחרב נפשי כוי ואיתא במדרש רבה פרשת שלח, מיד כלב יחידתי, מיחידה דנשמה.

ונראה לי לפרש, כי רז"ל מגילה ט"ו דרשו על אסתר שאמרה שמא שקראתי כלב וגו', והכוונה עפ"י דאיתא לרמז הצילה מחרב נפשי, ר"ת המן, היינו הצילה מיד המן שיעץ לאחשורש שהוא כלב לאבד היהודים, שנצולו מהם.

ואקדים לפרש הפליאה המובא כדמשק אליעזר וזה לשונו: אלו עבר משה את הירדן שפיר עשה המן, ועכשיו שלא עבר ויתלו את המן על העץ.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש דרז"ל מגילה י"ב לעשות כרצון איש ואיש זה מרדכי והמן, דהמן רצה שלא יכריחו ויהנו מרצונם לא ע"י אונס. וגם מרדכי רצה שלא יכריחו, שלא יאכלו. ולכן הי' כרצון שניהם. א"ד, ואמרו ז"ל מה שנהנו מסעודה של אותו רשע גרם להם שנתחייבו ח"ו כליה, רק הקב"ה מאריך אפו עד זמן שהי' נהנו, ומצא לקטרג אז עבור שהשתחוו לצלם בימי נבוכדכצר עד שירחם השי"ת עליהם.

וזקני בספר "הישר והטוב" פירוש הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' ולא ירא אלקי'", הלא גם שאר האומות אינם יראים אלקי'?  אך יש לימוד זכות במה שמריעין לישראל שלא יבאו אל השלימות, דאם לא כן ימנע מהם השפע. אבל עמלק, שרצה לאבד אותם, בודאי לא ירא אלקי'. אלו תורף דבריו.

ואיתא במדרש אלמלא היה משה נכנס לארץ ישראל היה מבטל יצרא דעבודה זרה.

ומכל זה יתפרש הפליאה אילו עבר משה הירדן והי' נכנס לארץ ישראל, אז הי' בטל יצרא דעבודה זרה, ואם כן לא היה  מתנוצץ קטרוג של השתחוי' לצלם כו', ולא נתחייבו כלי', ואז לא היה חטאם כי אם מה שהי' נהנו מסעודה. והי' לו לימוד זכות כשאר האומות, שבדעתם שאם ישראל בשלימות ימנע מהם השפע, ואז שפיר עשה המן לפי דעתו הרעה. ועכשיו שלא עבר, ולא בטל יצרא דעבודה זרה, ועל כן גרם שנתגלגל עליהם עבור שנהנו, שנתחייבו כלי', עבור שהשתחוו לצלם, על כן בזה ניכר המן מזרע עמלק שרוצה לאבדם, ועל כן ויתלו המן על העץ, לשלם גמולו. והבן.

אותא בכתבי האר"י טעם מה שמשה לא נכנס לארץ ישראל, כי נחסר ממנו מנשמה חלק יחידה,. וזה המשך הפסוק לרמוז "הצילה מחרב נפשי", דר"ת המן, "מיד כלב", אחשורוש כנ"ל. היינו שהתפללה אסתר על כלל ישראל, שהי' נתחייבו נתחייבו ח"ו כלי', שזה גרם המן. וזה אומרה "יחידתי", כלומר עבור נשמת יחידה, כמו שכתב המדרש הנ"ל, מה שחסרו למשה, וכל ישראל כלולין בנשמת משה כנודע, שזה גורם שלא יכנס לארץ ישראל ולא בטל יצרא דעבודה זרה וחל עליהם הקטרוג מה שעשה המן, ועל כן בקשה שירחם להציל את ישראל. ודו"ק.

ועוד, לרמז באתי "הצילה מחרב נפשי", על פי דברי הקרנים, כי קליפות הכלבים הם ש"ל, וזהו מספר לפ"י חר"ב, מנין של ש"ל. עכ"ד. וז"ל דראשי תבות של נפשי מיד כלב יחידתי עולה מספר ק"כ, מנין לפ"י, ועם תיבת חרב, דה-מ' לא הוי כי אם שימוש כידוע, על כן הוא לפ"י חר"ב מנין ש"ל קליפות הכלבים, וזהו שאמרה "הצילה מיד כלב נפשי", כלומר מקליפות הכלבים. ודו"ק.

רבי צבי הירש מליסקא נולד בשנת תרל"ד (1874) כבן בכור לאביו האדמו"ר רבי חיים (מחבר הספרים "טל חיים וברכה" על הש"ס, ו"טל חיים על התורה). אביו של רבי חיים, רבי משה פרידלנדר, שימש רב בקליין ווארדיין והיה חתנו של ר' צבי הירש מליסקא הראשון (מחבר הספרים "אך פרי תבואה" על התורה, וספר דרושים וחידושים "הישר והטוב").

רבי צבי הירש שימש רב במאד ובגאווא, ונעשה אדמו"ר לאחר פטירת רבי חיים בט' באייר תרס"ד (1904). הוא היה גדול בתורה, איש הלכה וקבלה, החזיק ישיבה בליסקא והיה מפורסם כבעל מופת.

בהקדמת ספרו "שערי הישר" כותב בנו, הרב יוזפא פרידלנדר:

אדוני אבי מורי ורבי כבוד קדושת ש"ת רבינו הגאון הקדוש, בוצינא דנהורה, שר התורה בנגלה ובנסתר וכו', מופת הדור וכו', מו"ה צבי הירש פריעדלאנדער האבדק"ק ליסקא, זי"ע, בנו של רבינו הגאון הקדוש מרן המחבר ספרי "טל חיים וברכה" עה"ת ועל סוגיות הש"ס, זי"ע. שהי' ממלא מקום חותנו איש האלקים רשכבה"ג שר התורה כקש"ת מוה"ר צבי הירש בעהמ"ח ספרי "אך פרי תבואה", "הישר והטוב", זי"ע, האבדק"ק ליסקא.

כבוד אבינו זי"ע הי' לו, כפי אשר כתב בעצמו בהקדמתו, לערך שלושים חבורים נפלאים, על כל קוצי תורתינו הקדושה, ובעו"ה כלם נהייתה למוקד אש, לנרקבים ואבדון, ולא נשאר אלא החיבור הזה מעט בכמות אבל רב באיכות, והחלק זה מעיד על הכלל כלו בקדושתו וגדולת תורתו.

כבוד אבינו זי"ע, כבר בימי עלומיו הי' נחשב כאחד האדמורי"ם החשובים מגדולי הונגאריא, והכירו עוצם חריפותו וקדושתו, היה משיב תשובות רבות לאלפים להלכה, כי הי' רבן של ישראל, ורבים הלכו לאורו, ובפרט בימים הקדושים כאשר דרש לעם ישראל דרכי השם בהתלהבות בגודל קדושתו, והי' פה מפיק מרגלית, דובר משרים בטוב טעמו, והם אמרי נועם שיצאו מלב טהור.

עם כיבוש ליסקא ע"י הנאצים (03/1944), נאסר האדמו"ר מליסקא, שהיה כבר קרוב לגיל 70. בנו הבכור, רבי שלמה, שהיה לימים האדמו"ר מליסקא בארה"ב, שלח שליח מיוחד לחלץ את אביו מהגיטו בליסקא ולהעבירו לבודאפסט, אך הוא סירב לעזוב את עדתו. גם לאחר שהועברו יהודי הגיטו לאויהל, סירב הרבי להמלט עם קצין הונגרי שנשלח להציל אותו ואת משפחתו.

בהיותו באויהל התעללו בו הנאצים וגזזו את זקנו. לאחר ארבעה שבועות שולח הרבי עם כעשרים מבני משפחתו מגיטו אויהל לאושוויץ. בין הנרצחים באושוויץ בשבת , כ"ז אייר תש"ד, היו גם  האדמו"ר מליסקא, שלושת בניו, בני בניו וכל משפחותיהם.

מאז שהתיישב האדמו"ר ר' מאיר רזנבוים, בנו של הצדיק רבי מרדכי מנדבורנה, בקרענשענוף נעשתה העיירה מרכז חסידי. רבי מאיר היה שקוע כל הזמן בעבודתו ובתפילתו והתפרסם בעזרה ליהודים שהיו זקוקים לישועה. הוא עלה לישיבה של מעלה ביום א' דר"ח תמוז תרס"ח (1908). בנו, רבי אליעזר זאב, התחנך בילדותו בבית סבו. הוא למד תורה בהתמדה רבה ביום ובלילה. בהיותו בן 17 הקים את חצרו בנדבורנה, כשאביו מברכו "שהשם יתברך ישמע בקולך ויעשה רצונך". בעשר שנות שבתו בנדבורנא, נתפרסם שמו למרחקים, אדמו"רים וגדולים תורה התארחו אצלו, וחסידים ואנשי מעשה הצטופפו בצילו. לאחר הסתלקות אביו, מילא רבי אליעזר זאב את מקומו והיה לממשיך שושלת קרטשניף. היה מפורסם בתפילותיו הנלהבות וכפועל ישועות. בימיו נתרחב חוג חסידי קרטשעניף, וחצרו המה מרוב אנשים שהיו באים להתדפק על דלתותיו. בסוף מלחמת העולם הראשונה התיישב בסיגט, בירת מרמרוש. היה מופלא בהכנסת אורחים, והחזיק עבורם מטבח בשרי ומטבח חלבי, כדי שכל מי שבא יוכל לסעוד כרצונו וכמה שהיה רוצה. התייחס לכל אורח כאילו היה אליהו הנביא או אחד מגדולי הצדיקים. בימי הזעם סייע לעריקים שנמלטו מאימת הצבא לחסות בביתו, על אף הסיכון הרב שהיה בכך. עם החמרת המצב, המה ביתו אנשים שבאו לקבל את עצתו וברכתו. מקורביו התחננו לפניו שיברח ויסתתר, אך הוא לא הסכים לנטוש את עדת חסידיו. גם כשהוצע לו ע"י ראש השלטון הקומי להבריחו למקום מבטחים, סירב בתוקף להצלתו האישית ונשאר במסירות נפש עם עדתו. בכ"ו באייר תש"ד, הוא הובל לאושוויץ. בנוסעו ברכבת לאושוויץ הסמיך את בנו רבי דוד משה לכהן כאדמו"ר. הוא סירב להיפרד מהטלית והתפילין שלו, אף שהלקו אותו מכות נוראות, והחל צוות ומכריז: "הריני מוסר מודעה כי אינני מרפה עצמי אף לרגע אחד מאת השם יתברך". רבי אליעזר זאב הי"ד נרצח באושוויץ ביום שבת קודש פרשת בחוקותי, כ"ז באייר תש"ד, יחד עם בני משפחתו וצאן מרעיתו.. דברי תורתו ומעשיות עליו הודפסו בספר רזא דעובדא שיצא על ידי נכדו רבי צבי הירש מקרטשניף- כפר אתא. דברי תורה וחסידות של ר' מאיר ובנו ר' אלעזר זאב רוזנבוים והנהגותיהם נדפסו בספר רזא דשבת. כתביהם הובאו גם בספר באר רבותינו: מכתבי קודש. בהקדמת ספרו רזא דשבת, על התורה ומקראי קודש ומאמרי חז"ל (תשכ"ז) – כותב נכדו, האדמו"ר רבי צבי הירש זצ"ל: הוא היה ארי שבחבורה, בעבודתו הקדושה והטהורה, עבודת התפילה והרינה, בכל עצמותיו תאמרנה… והיה מרא דכולא, בעבודה ובמעשים ובתורה, ואחרי כל עבודתו הקדושה והטוהרה, תמים היה בהליכות, בנאמנות ובפשטנות בשמחה ובתמימות, כאילו לא ידע כל כונות, וקיים יאה, אשר דרש נאה, בדברי ר"י כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו, היינו כל מקום שאתה מוצא גדולתו, היינו באיש שמוצאים בו גדולת הבורא, בו נמצא עניוות אמיתית, ואת אשר בספרים קדושים מוצאים, אצלו לראות היינו זוכים, עבודת אמת למלך עולמים, דברים ברורים, חיים וקיימים, כחד מן הראשונים, היה גם באחרונים, מעשיו לה' בתמים. והרב הדומה למלאך ה' צבאות, ואשרי העינים שהיו רואות, את זיו הדרת פניו הקדושות, מכל עם למעלה שכמו, כשאול בן שנה במלכו, ושמוע תורותיו וחידושיו שה את זה רצופים, ולשלשל במדרשים שונים בכמה אופנים, מדבש ונופת צופים מתוקים, ואמרותיו ושיחותיו זה בזה ארוגים, בחידושים וסברות בחסידות ובמידות טהורות, עניני תפלות וכונות, ביראה ואהבה משולבות, יומם ולילה בלי הפוגות, ובכל פעם מענינים שונים, למאות ולאלפים, כי לתורה  ע' פנים, ועל לבות בני-ישראל הקדושים, רושם בל ימחה היו עושים, להיות תחת כנפי השכינה נכנסים, ובתוךהענינים, המתיק מליצות ישרים ויקרים, על בני ישראל הנשארים, בבכיות גדולות ונוראות לפני ה' צבאות, בוחן לבות וכליות, דברים כדורבנות, בראיות נכונות וברורות… ולכל איש ואיש בחוש נראות, כשפעל על ידי זה ישועות ורפואות, נוראות פלאי פלאות, בזכותו לבטל גזירות קשות ורעות ולהשפיע שפע רחמים מצור ישראל, שפעלו תמים, לעולמי עולמים.

(מבוסס בעיקר על אנציקלופדיה מקדשי השם)

—

בתוך הספר "ארבעה ארזים" מובא הספר "שיחות ואמרות קודש מכ"ק אדמו"ר הזקן מרן אליעזר זאב זצלל"ה מקרטשניף".

ושם מובא בשמו:

אמר על הא דאיתא בגמרא (מגילה ד׳ ע"א) איתמר נמי אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה, חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, ולשנותה ביום שנאמר למען יזמרך כבוד וגו'. ופירש אדמוה"ז מוהרא"ז זצל"ה, אמר עולא, ביראה חייב אדם לקרות את המגילה בלילה, החיוב בלילה לקרות את המגילה בבחינה של "יראה". ולשנותה ביום, היינו לעשות שינוי ביום ולקראה מתוך "שמחה"

יש ב׳ בחינות בצדיקים, יש שהקב"ה ממלא שאלתו בבחי׳ ומשלוח מנות איש לרעהו, [וכידוע כי איש נקרא הקב"ה, ד׳ איש מלחמה, ורעהו היינו הצדיקים דעבדין רעותו] ויש שהשי"ת ממלא שאלת המבקש אעפ"י שאין בו מצוות ומעש"ט בבחינת אביון אז הוא מקבל ע"י ומתנות לאביונים.

ובאופן אחר אמר, ומשלוח מנות איש לרעהו הכוונה על השי"ת ועמו בית ישראל, ומתנות לאביונים הכוונה על הגוים [שאף הם חיים ונהנים מטוב העוה"ז, ואינו אלא .משום מתנה שמקבלים, ולא משום שמגיע להם מצד החיוב].

למה נקראת מגילת אסתר בשם מגילה סתם [והלא חמש מגילות יש ואף אחת לא נקראה בשם מגילה סתם] כי ע"י מגילת אסתר מגלין הכל. אמר על הפסוק במגילה, ובהקבץ בתולות שנית, רמז לקיבוץ גלויות השני, ואז אין אסתר, לא יהי' שום הסתר.

אמר על מה שכתוב במגילה, והעיר שושן צהלה ושמחה, והעיר לשון התעוררות, שושן הכוונה על בני ישראל שהם שושנים, צהלה ושמחה, התעוררותם הוא בשמחה ובצהלה.

אמר על הפ׳ במגילה, וקבל היהודים את אשר החלו לעשות, ופירש וקבל היהודים, היהודים קבלו על עצמם, את אשר החלו, את מה שחללו וקלקלו, לעשות לתקן, לשון ואת בן הבקר אשר עשה, קמא קמא תיקן ואייתי.

הקשה על הא דאי' בגמרא (מגילה דף ז׳ ע"ב) אמר רבא מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו׳ ומייתי עלה רבה ור׳ זירא עבדי סעודת פורים בהדי הדדי איבסום קם רבה ושהטי׳ לר׳ זירא וכו׳. והקשה, הרי הביא מעשה לסתור, [היינו מכיון שקם רבה ושהטי׳ לרבי זירא, הרי דלא צריך להשתכר עד דלא ידע]. ותירץ לכן כתיב מיחייב ולא חייב, דאי הוה כתיב "חייב" הי׳ כאמת החיוב להשתכר עד דלא ידע, מבלי שום היתר כי כך הוא החיוב. אך עתה כשנוסף מ׳ ביאורו מיחייב הי׳ צריך להיות חייב לבסומי, אך מכיון דקם רבה ושחטי׳ לרבי זירא, הרי תקנתו קלקלתו, שיכול לבוא הלילה לידי כך, לכן אין החיוב דוקא באופן שישתכר אלא יכול לצאת ידי חובתו באופן אחר, וזה שהביאו לידי דעת האחרונים שאפשר לצאת ידי חובת עד דלא ידע בשינה וכדומה, וכמבואר ברמ"א בהלכות מגילה.

נעשה ונשמע. ונשמע קולו בבואו אל הקודש ונשמע פתגם המלך ע"כ.

המאמר יבאר את הקשר בין פסוקים אלה

קשה מדוע כפיית מתן תורה מהווה מודעא רבה, והרי לשיטתו גם מי שמכר מתוך אונס, כגון שתלוהו כדי שימכור, המכירה שביצע תקיפה.

ונלענ״ד לפרש בהקדם ש"ס (שבת פ"ח) אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא. ולכאורה יש לדקדק, הלא רבא לשיטתו אמר (ב"ב מ"ח ע"א) הלכתא תלוהו וזבין, זביני זביני. והלא מי"ג עיקרים להאמין בשכר ועונש, אם כן דומה לתלוהו וזבין.

גם לשיטת רבא יש מצבים שאין תוקף למכירה באונס. המכירה באונס תקיפה רק רואים שהמוכר אכן התרצה למכור בכך שאנסוהו למכור שדה סתם ולא שדה מסוימת, או שהמוכר ספר את הכסף שהתקבל מהמכירה,  או שהייתה למוכר הזדמנות להתחמק מהאנסים.

אמנם יש לומר רבא לשיטתו שם, אמר: ולא אמרן אלא בשדה סתם, אבל "בשדה זו" לא. ו"בשדה זו" נמי לא אמרן אלא דלא ארצי זוזי, אבל ארצי זוזי, לא. ולא אמרן אלא דלא הוה אישתמוטי, אבל הוה ליה לאישתמוטי, לא. עיין שם. והיוצא מדבריו דהא דאמרן דמכירה באונס מהני, היינו דוקא אם יש לנו הוכחה על כל פנים באחד משלושה דברים הנ"ל, דעל כל פנים נתרצה המוכר וגמר ומקני, מה שאין כן אם לא היה אף אחד מדברים הנ"ל, אזי באמת לא מהני המכירה באונס.

במתן תורה לא היה תוקף לקבלה באונס: התורה מוגדרת ולכן זה כמי שאנסוהו למכור "שדה זו", לא היתה אפשרות להתחמק מקבלתה, ולא ספרו את התשלום שהתקבל,  שכן שכרם ניתן רק לעוה"ב.

והנה במתן תורה על האי מימרא דרבא הנ"ל הקשה בתוספות הלא אמרו נעשה ונשמע. ויש לומר דר"ס דהא גופא היה באונס על ידי כפיות ההר אמרו נעשה ונשמע, ממילא יש לומר דכל השלוש הוכחות חסרו גבי מתן תורה, דלא הוה להו לאישתמוטי, ד"אין מידי מציל" כתיב, וגם דומה לשדה זו, כמו שפירש רש"י ז"ל על "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל – לא פחות ולא יותר", שעל דברי התורה הקדושה אין להוסיף ומהם אין לגרוע. וגם לא ארצי זוזי, ד"היום לעשותם, מחר לקבל שכרם" כתיב. וגם ע"י שאמרו נעשה ונשמע גם כן הוה כלא ארצי זוז, דשם הסברא שכן מי שעושה הדבר באונס  אינו מרצה המעות להראות שאין לרצונו כל הענין.

הקדמת נעשה לנשמע – מעידה על כך שקבלת התורה היתה באונס, כך שאין טעם להקדים את השמיעה, ולכן יש מקום לטעון שאין להתחייבותם תוקף משפטי

כן הדבר אם נימא דאמירת נעשה ונשמע היה באונס, בכונה הקדימו נעשה לנשמע היפך הסדר, כשאלה המין לרבא (בשבת פ"ח), כי הראו לדעת למה להם לשמוע מקודם, והלא בעל כורחם יעשו הן אם ייטב בעיניהם או לאו. היוצא מזה דע"י אמירת נעשה ונשמע והקדימו נעשה, מוכח כשיטת רבא שהיה קבלה באונס, ויש להם טענת רבא.

יש שלושה קולות מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה (היצר הטוב), קול המונה של רומי (היצר הרע) וקול הנשמה בשעה שיוצאת מהגוף, שחרדה אז מאימת הדין – המרומז בפסוק "ונשמע קולו בבואו אל הקודש"

אמנם לפי זה יוקשה מאמר השני של המסורה "ונשמע קולו בבואו אל הקודש". דהנה אמרו חז"ל (סוטה כ') שלשה קולן הולך מסוף העולם ועד סופו: קול גלגל חמה, קול המונה של רומי וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף. ונראה לעניות דעתי לפרש דברי חז"ל בדרך רמז, דהנה יש לעיל מיניה, שם איתא אילמלא קול גלגל חמה, קול המונה של רומי נשמע וכו'. ופירש במפרש על העין יעקב דקול גלגל חמה רומז על סתירת דעת אומות העולם, שמאמינים בדעה נפסדה שיש פועל טוב ופעול רע, ח"ו. והסתירה לזה מכח פעולת החמה, אחד ממשרתי המלך, משחיר פני הכובס ומלבן בגדים המכובסים. אבל קול המונה של רומי ירמוז על דעת אומות העולם הטועים מדרך השכל כנ"ל עיי"ש בנועם לשונו.

ובזה נראה לי לפרש אז"ל (ב"ב ט"ז) אבן טובה היתה תלוי בצווארו של אברהם אבינו ע"ה ומשנפטר תלאה בגלגל חמה. והוא דמאברהם אבינו עליו השלום גם כן היו יכולים ללמוד סתירה דעה המשובשת הנ"ל, דאצל אברהם אבינו ע"ה מצינו שהקב"ה גידלו בשם ובממון וכו', וכן מצינו שניסה אותו בעשר ניסיונות, ומהם שלעת זקנתו הוצרך מצוה לחתוך בבשר החי, אשר לעיני בני האדם נראה כפעולה רעה, והכל הן הטובות, הן הדברים הנראים היפוך הטובה, כולם על פי הדיבור היו מפי הקב"ה, וזה היה האבן הטובה והיה תלוי בצווארו, להמשיך את האדם לדעה נכונה וישרה באמונה. ומשנפטר תלאה בגלגל חמה, על דרך הכתוב כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך , כפירוש החה"ל וכנ"ל בשם המפרש בעין יעקב.

ועל פי זה נבוא לביאור מאמר הגמרא הנ"ל. שלשה קולות, דקול גלגל חמה, רומז על קול דודי דופק, הבא מיצר הטוב לעורר את האדם לדעת את ד' המיוחד. וקול המונה של רומי ירמוז על שיר כסילים, הוא המלך זקין וכסיל הוא היצר הרע. ושני קולות הללו הולכין מסוף העולם ועד סופו, שכל אדם יש לו שני יצרים, כידוע. וקול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף, הוא הפחד מאימת הדין וחשבון, כמאמר התנא ולא עוד אלא שיש לפני שני דרכים, מכח השני קולות האמורים לעיל. ודו"ק.

ועל זה ירמוז ונשמע קולו בבואו אל הקודש, כאשר תשוב הנשמה אל מקומה הראשון.

אמירת נעשה ונשמע – מעידה שהתורה התקבלה באונס ולכן קבלתם איננה מחייבת, לכן קשה מדוע "ונשמע קולו בצאתו מן הקודש" , כלומר, מדוע הנשמה חרדה בשעה שיוצאת מהגוף מאימת הדין?

מעתה יוקשה על הקרא הראשון של המסורה: נעשה ונשמע מוכיח דיש טענת מודעא, אם כן לכאורה אין לפחד מאימת הדין, וקשה אם כן מדוע נאמר ונשמע קולו בבואו את הקודש, הוא קול הנשמה בשעה שיוצאת מן הגוף מאימת הדין.

התירוץ לכך הוא בפסוק "ונשמע פתגם המלך" – הרומז על מלך מלכי המלכים, שמכוח פתגמו הגיעו ישראל לקבלת התורה מחדש, ולסתירת המודעא על קבלת התורה בכפייה בסיני (הרמוזה באמירת "נעשה ונשמע"), ושוב יש לחרוד מאימת הדין בשעת יציאת הנשמה מהגוף, המרומז ב"ונשמע קולו בבואו אל הקודש".

ועל זה בא כמשיב ונשמע פתגם המלך, דהנה ידוע דכל מקום שנאמר במגילה "המלך" יש לו שתי משמעות; כפשוטו , גם ירמוז על מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ונאמר בפירוש הקרא ונשמע פתגם המלך, כיון ששמעו לפתגם המלך להנות מסעודתו, על ידי זה בא הגזירה אשר מכוחה באו לקבלת התורה מחדש, כדרשת חז"ל (שבת פ"ח ע"א) קימו וקבלו, וליכא שוב טענה לפטור את עצמו מקיום התרה ע"י טענת מודעא., על כן ונשמע פתגם המלך, מלך מלכי המלכים, שמוכרחים אנו לשמוע לפתגם המלך, הוא התורה הקדושה, ממילא שפיר מיושב על נכון מקרא השלישי שבמסורה, ונשמע פתגם המלך וליכא טענת מודעא, על כן שפיר נאמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש בפירושנו הנ"ל, כי אחר הקבלה החדשה אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ד'. ודו"ק כי נכון הוא בסייעתא דשמיא.

(מתוך זכרון יעקב לפרשת משפטים. הכותרות בצבע – נוספו על ידי עורך אתר זה)

הרב יעקב אלימלך פנט זצ"ל הי"ד נולד בעיירה אויברווישווה לאביו ר' יחזקאל, רבה של דעש ואדמו"ר לחסידים רבים. בשנת תרס"ט נשא לאשה את בתו של האדמו"ר מצ'חויב שבגליציה, ר' יעקב שמעון קנר, והחל לשמש ברבנות מארוש-אויוואר. בשנת תרפ"ו מונה ע"י אביו לרב הצעיר של דעש ועמד בראש הישיבה. דרשותיו היו מרתקות ומשכו את לב ששומעיו. מונה לאב"ד בדעש ולאדמו"ר, שחסדיו העריצוהו מאד. היה מראשי המדברים בארגון הקהילות האורטודוקסיות של טרסילבניה. בעת שהותו בגיטו דעש הגיעו אליו שליחים מרומניה כדי להבריחו עם משפחתו לרומניה, אך הוא דחה את ההצעה וסירב לעזוב את קהילתו. נספה באוישוויץ י"ח סיון תש"ד. בנו, הרב מנחם מנדל פנט, נספה בשואה עם כל משפחתו. הי"ד.

(מתוך אנציקלופדיה מקדשי ה', מבוסס על חכמי טרנסילבניה ב, 169).

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

—

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.

פורסם בקובץ אפריון, שנה חמישית, קובץ שישי, תרפח

"אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות דכתיב אל נקמות ד'. אמר ליה אין למילתיה מיהי גדולה היא, כדעולא, דאמר עולא שתי נקמות הללו למה, אחת לטובה ואחת לפורענות. אחת לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לפורענות דכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (ברכות ל"ג).

הנקמה היא אחת מן המדות המגונות העושה שמות בחיי החברה האנושית. היא מהפכת את האדם, בחיר היצירה, לפריץ חייתי, משחתת בקרבו כל חלקה טובה והשפעתה הרעה בולטת וניכרת לא רק בין העמים הפראים באפריקה, כי אם גם בין עמי אירופא המנומסים חניכי הצייויליזאציא, ילידי דור המאה ועשרים המתפאר ביחוש השכלתי ובהמצאותיו הנפלאות. זכרון המלחמה האחרונה עודנו חי בזכרוננו. ומה היתה סיבתה, האם לא רגש הנקמה אשר מילא את לב הצרפתים בעד מפלתם בשנות השבעים למאה העברה. ורגש הנקמה של אוסטריא בעד רצח אחד מנסיכיהם בסרביא?  נהרי נחלי דם אדם אשר נשפכו לעינינו המה תוצאות הרגש הזה בן החיה שבאדם. הנקמה היא שהביאה שואת פתאום על עמי אירופא ועד עתה טרם נבנו החרבות והוקמו הנהרסות, ולא לחינם ציותה אותנו תורתנו הקדושה: "לא תקום ולא תטור את בני עמך".

ומה מאירים ומזהירים דברי הירושלמי בנדרים, הובא בתורה תמימה, "משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחת סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחא ידיה". בדברים הקצרים האלה מתבלטת השקפת חז״ל על החיים, כי הרע לא יתוקן ברע.

ודעתם זאת השמיעו במאמרים רבים: "לעולם יהא אדם  מן הנרדפים ולא מן הרודפים"  "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר וכו' ". "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

ולכן התפלא רק אחא קרחינאה על דברי ר' אלעזר האומר כי כל דבר הנתן בין שתי אותיות הוא גדול ונכבד, האם גם הנקמה הנזכרת בין שני שמות אלקים, האם גם היא גדולה ונכבדת? הלא בת התופת היא ואם לכל חטאת.

אולם אין רע מוחלט בתבל. גם המדות הרעות יש אתר תביאנה תועלת רב לבני אדם. יש אשר גם הנקמה תהפך לסם חיים "וכל תלמיד חכם שאינו נוקם כנחש, אינו תלמיד חכם". ירבו מאוד ההתמרמרות והמחאה נגד עושי הרשעה בכתבי הקודש ובסדר תפילתנו ״זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים", "יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", ועיר כאלה אשר בתוכנם הם מעוררים ומפתחים את רגש הנקמה בנפש היהודי, רגש שנאה יהמה ללוחציו ומעיקיו, כי נשיקת השבט והתרפסות יתירה לפני התקיפים ובעלי הזריע משפלת את הנפש ומחלשת את הכרת ערך הרע, ומביאה לידי שיויון נפש והצדקת הרשע. ולכן ציותה תורתנו אחר המצוה "לא תקום ולא תטור" גם מצות אחרות- "ובערת הר מקרבך", "ולא תחמול ולא תכסה עליו".

אולם עלינו לדעת את סימני ההבדל בין הנקמה האסורה והמותרת. בין המשובחת והמגונה. על זאת יש שתי בחינות:

א) אותה הנקמה המביאה תועלת לרבים על חשבון היחיד ע"י הכרת הצדק העולמי והיושר האלקי, לא נקמה בשביל נקמה, כי אם בשביל "למה יאמרו הגיים איה אלקיהם", "ודם עבדיו יקום", "ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", להראות ערך העם הקדוש והארץ הקדושה, שנתחללו על ידי בבל ואדום ויתר צוררינו ככל התקופות והדורות.

ב) אותה הנקמה הנקיה מכל שמץ של הנאה עצמית לפניה ואחריה. נקימה ונטירה כנחש שאין לו שום הנאה. נקמה אשר רק כבוד אלקים יסע לפניה ומאחריה, היא הנקמה המשובחת "נקמת האדם". אולם אותה הנקמה האינסטיקטיויית בת הרגש שיש בה תערובות של הנאה עצמית ואינה מביאה תועלת רוחנית ומוסרית היא הנה ״ נקמת החיה שבאדם", וזאת היא כוונת מאמרם ״גדולה נקמה אותה שנתנה בין שתי אותיות״ אשר כבוד אלקים יסובבנה.

קראז ליטא.                                                                                                                         הרב קלמן מגיד אב״ד.

מאמרו "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב" – הופיע במאסף דרושי, ח"ב (וילנה תרע"ג)

 מתולדותיו

הרב קלמן ב"ר אלעזר מגיד (תרל"ד, 1874- תש"א, 1941) נולד בקובנה. למד בישיבות סלבודקה וטלז. רבותיו המובהקים היו הגאונים ר' אלעזר גורדון זצ"ל ור' יצחק רבינוביץ זצ"ל אב"ד פונוביז'. נסמך להוראה מאת הגאונים ר' חיים יהודה סאסיניצר זצ"ל מסרגן ור' שלמה הכהן מוילנה זצ"ל ור' צבי יעק אופנהיין זצ"ל אב"ד של קלם.

אביו, הר' אליעזר ז"ל היה שקדן ועסקן במצוות, והיה מפורסם בקובנה בשם: "ר' אליעזר מיוארנא". חותנו של הרב קלמן היה ר' צבי הירש דאנילעווין מקראז שבפלך קובנה, איש נכבד יודע תורה ועסקן בכל צורכי העיר.

הרב קלמן נבחר לרב בקהילת ארמיאנסק בשנת תרס"ב (1902). בימי מחמת העולם הראשונה פעל להצלת יהודים תוך מסירות נפש. אחרי המלחמה חזר לליטא ושימש רב ואב"ד בקרוז' ובוואקשנה. היה חבר נשיאות אגודת הרבנים בליטא ומראשי "המזרחי" שם. היה ידוע באהבתו הגדולה לא"י. נאם באסיפות רבות ופרסם מאמרים בעתונות. נספה בימי השואה יחד עם בני קהילתו ביער סמוך לטירקשלה.

לרב קלמן היה אח גדול בתורה, שמו ר' אשר ז"ל, שנפטר בשנת ה-39 של חייו, בג' בכסליו תרס"ח. ר' אשר נסמך להוראה ע"י גאון ישראל ר' יצחק אלחנן זצ"ל והיה רב בעיר וועסלי שבפלך יעקאטירנסלאוו, ואח"כ במשך 13 שנה בעיר נעניצעסק שבפלך טבריא, והניח אחריו הרבה חידושים בהלכה ואגדה.

(מתוך יהדות ליטא חלק ג, ומתוך אהלי שם).

וראה גם באלה אזכרה, ח"ב, 208.

בנו, משה דב מגיד, עלה ארצה ב-1934 והיה תעשיין ואיש ציבור בתל אביב.

עדותו של חנן לייף על תלאות יהודי ווקשנה בתקופת השואה וחיסול הקהילה – מופיע בארכיון בית לוחמי הגיטאות.

באתר הספרייה הלאומית מצאתי מאמר מהעיתון הצופה (01.01.1947), המתאר את חיסולה של עדת ווקשנה בכלל ואת הנהגתו של הרב קלמן מגיד באותם הימים בפרט: וראה גם תיאור רציחתו על קידוש השם במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2),

פורסם בגיליון 61 של בית יעקב (סיון תשכ"ד)

א. "עם הספר" הלכה למעשה

במלוא העולם יכונה עמנו בשם "עם הספר". אצלנו יש לתואר הזה גם תוקף ההלכה, הדורשת כי המלך, בתור סמל האומה בכללה, ישא תמיד ספר־תורה קטן מצומד על זרועו (סנהדרין כא, ב) לאות על התאחדות האומה עם הספר; וכי יש לקרוע למראה מיתת יהודי פרטי, מטעם החשבה כשרפת ספר־תורה (מועד־קטן כב, א). הלכות כאלה הנם איפוא חותם תבנית עם-הספר. ועם ישראל זכה לתואר נשגב אשר כזה בצדק וביושר. עוד בהיותו במצרים, כבר היו לו, לפי מה שהשמיעונו חז"ל במדרש "שוחר טוב", "ספרים, שהיה משתעשע בהם" ברגעי הנופש מעבודתו הקשה. והנה, התחולל מעמד הר סיני ואחדו לנצח העם עם ספר הספרים, שהוא התורה. ההתאחדות כלולה בזה, שאיך שיהיה יחס היהודי אל דתו, הנהו מושפע, פחות או יותר, ברצון או שלא ברצון, מספר הספרים מיום הוולדו עד יום מותו. השפעה מתמדת כזו היא לא רק ביחס הדתיות, כי אם גם ביחס החברתיות לכל ענפיה השונים. נקח נא בתור ציור את התקופה, שחיו בה הפילוסופים חגדולים אפלטון ואריסטו, שהיא אחת התקופות החשובות, שלפני יותר מאלפים שנה. לעינינו הנה מופיעים העמים, שהם משכילים ותרבותיים ביותר, לפי טעם העת ההיא: מצד אחד היוונים והרומאים, ולהבדיל מצד שני, היהודים. אבל עד כמה עמוקה התהום שביניהם, יוכיחו למדי שלושת הפרטים האלה: עינוי העבדים באופן היותר אכזרי היה בתור מושכל ראשון אצל היוונים והרומיים. בהתיירא האדון, לבל יגלה העבד סודו, היה חותך בקור רוח את לשון האחרון. אם לא מצא העבד חן בעיני מטרונא, היתה מסמרתו אל העץ והיתה מתענגת ביחד עם רעותיה, המזומנות למראה תנועת הפרכוס, השבץ והגסיסה של האומלל. העבדים הזקנים, שאינם ראויים עוד לעבודה, היו מושלכים אל כלובי התנינים, האריות והנמרים, אשר בקירקסאות, במעמד ההמון הרב, שהיה מוחא כף למראה חריצות החיות הפראיות, שהיו דורסות ואוכלות את הנדכאים. כך היה מוסר העולם התרבותי ומנהגיו המקובלים. לפי טבע הדברים, היו גם היהודים צריכים להימשך אחרי חיי "תרבות" זו, ואיך קרה הדבר, שהם יכלו לעמוד בפני ההשפעה הזאת? גרם לכך רק הספר. זה הספר, החוצב להבות, לאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם" (שמות כא,ד). "נקם ינקם" – דהיינו על ידי חרב נוקמת, כהחלטת חז"ל (סנהדרין נב, ב) ולא עוד, אלא ש"לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה,לט), דהיינו ש"לא יטול אחריך בלונטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ" (תורת כהנים, שם). יתר על כך, שאם אין לאדון אלא כר אחד, עליו למוסרו לעבדו, והוא ישן בלא כר (תוספות קידושין כ,א, ד"ה "כל הקונה" בשם הירושלמי). את בעלי המלאכה היו היוונים וה רומיים מדכאים בשער, היו מעמיסים עלי הם מסים כבדים וגם היו שואפים לשלול מהם זכות אזרח. בזרם כזה נסחף אפילו הפילוסוף אפלטון, באמרו בספרו המצוין "רפובליקה", ש"הפועלים הנם המזוהמים והשפלים אשר בחברה האנושית". השקפה לרעה בזו היתה עלולה להשפיע גם על התיחסות היהודים אל הפועלים, אלמלא דרישת הספר, המרים על נס את ערך הפועל, לאמר: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב), וכי "גדולה, מלאכה שמכבדת בעליה" (נדרים מט, ב). הוא הנהו מרחיק כל כך ללכת, עד היותו מרחיב גם את זכות-הפועל המשפטית, בתתו לו את הרשות לחזור בו אפילו בחצי היום ממלאכתו, שנשכר אליה (בבא קמא קטז, ב) היוונים והרומיים היו חוקקים חוקים מעיקים בתור אמצעים לשרש את העניים. בולמוס השאיפה הכללית הזאת אחז אפילו את אפלטון, המחליט בספרו הנזכר, "כי יש לבער את החיות האלה מקרב הארץ, וכי בחלית מי מהעניים, נכון למנוע ממנו רפואה, כדי שימות". אם היהודים עמדו אז כסלע מוצק, לבלתי הסחף בגלי רעות־רוח אשר כזו – הוא יען כי הספר דורש מכל אחד מהם: "פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך" (דברים טו, יא); ולא עוד, אלא ש"יהיו עניים בני ביתך" (אבות א,ה). וכה, האם אין זה טבע שני, שחולל הספר בקרב ישראל?

ב. השנאה, שהיא נגד הטבע האנושי

המקונן ב"שאלי שרופה באש", שהוא הגאון מהר"ם מרוטנברג ז"ל, זועק מרה: "אתמה מאוד על מאור היום, אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך!" הגאון הזה חי באמצע המאה השלש עשרה, דהיינו בתקופת ימי־הבינים, העולה כבר הרבה בהשכלתה על התקופה העתיקה. בתוצאות ההשכלה היה אור במושבות האנושיות, כי הוקל והוטב מצבה בנוגע לענפי החיים השונים: הוצאה מכלל האנושיות רק האומה הישראלית: בשבילה לא רק שלא זרח "מאור היום" הזה, אלא שהוא הגדיל לה עוד את החושך. הוא שהביא לה שערורית מסע־הצלב, את מפלצת האינקויזיציה, את האויטא־דאפע ועוד ועוד. לכן הוא שיתמה מאוד המקונן על זריחת ה"מאור" הזה של ימי הבינים. אכן, אם כך גדלה תמיהתו אז בראשית ההשכלה, עד כמה תגדל תמיהתנו אנו במאה העשרים. בזאת התקופה, שהספרות העתונאית התרחבה והתפשטה במידה ענקית מלאה חן ויופי; בתקופה שמרכבות האוירון מעופפות ישר בסדרים נכונים מתחנה לתחנה במלוא העולם ושמכונת הראדיו משמעת את הקולות השונים מסוף העולם ועד סופו, – והנה "מאור היום" הזה, שהוא השכלת תקופתנו, "אשר יזרח אל כל", הוא שמרבה להחשיך לנו, עם ישראל. טבע כל ברואי היבשה לאהוב לפי חושם את בני מינם; כל שכן איפוא, שהאדם, בחיר היצורים, איננו נופל מהם בזה מצד תכונתו הטבעית. אם בפועל אין הדבר כך, אין זה אלא מצד גרם בלתי־טבעי. הוא שאמר החכם מכל האדם: …עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז,כט(, כלומר, האדם מצד תולדתו הנהו ישר (נורמלי), שלפיכך יטהו טבעו לאהוב את בני מינו באין הבדל כלל בין עם לעם. אולם השתנות המושגים הרבים היא שהולידה את האיבה שביניהם. מזויפת היא הנחת הספרות האנטישמית, אשר תורתנו תאלפנו לשנוא את כל בן עם אחר; אדרבה, היא בכללותה דורשת מאתנו אהבת כל הבריות, אשר על כן תשים אמריה בפי התלמוד: "מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל ומבקרין חולי עם עם חולי ישראל כו׳ ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום (דהיינו הדרך הטבעי, שהנהו סמל השלום)". התבוננו! הן אין אנו שונאים אפילו את הרשעים עצמם. הננו שונאים רק את רשעתם, את הרעל שלהם. הלא הוא הדבר שהורונו רז"ל במסכת ברכות (י,א): "יתמו חטאים" – מי כתיב חוטאים ?"חטאים" כתיב. למה הדבר דומה? להתחוללות שטף מים כבירים, אשר בכל זאת איננו שונאים את המים עצמם, אלא שאנו שונאים רק את שטף מרוצתם. כך היא דרכנו – דרך התורה, אשר על ידה הננו מתאימים בזה חיינו אל הדרישה הטבעית.

ג. האמת הנצחית מול נסיונות הזמן

אכן, למען ברר את הקשר בל־ינתק בין דת ישראל ועם ישראל, די לנו להראות רק על שתי התקופות האחרונות בתולדות האנושיות. התקופה הראשונה החלה לאחרי המהפ­כה הצרפתית. בהיות האויר מלא מהרעיון של האזרחיות העולמית (קוסמופוליטיזם), מנה אז נפוליון הראשון, בשנת 1807, "סנהדרין" של שבעים ואחד איש מרבנים מתקדמים ומאנשי־שם, אשר עליהם הוטל לברר ולהחליט את התיחסותה של היהדות אל השאיפה החדשה ששררה אז בארץ. ה"סנהדרין" המדומה הזה פרסם אחר כן את החלטתו, שישראל כבר חדל מהיות גוי, אלא הנהו רק חלק מאותה האומה, שזיכתה אותו באזרחיותה; אשר על כן מציאותם של היהודים במדינה היא רק בתור חבורה דתית". מושג כזה התפשט אחרי כן גם באשכנז, באמצעות תלמידי מנדלסון. הבסיס של כל אלה המתחדשים היה: "למה יאמרו הגויים, שנשתנינו מכל האומות?". הם הרימו אז על נס את הסיסמה: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך", זאת אומרת: ברחוב היה סתם אדם, בלי משהו יהדות; אולם בביתך, במקום שיתכן לתת מקום לרגשותיך הדתיים שם היה יהודי בעל יהדות מגוהצה. והנה, סיסמה מסוכנת כזו עשתה, לפי טבע הענינים, את שלה, בהביאה להתבוללות גמורה בקרב המחזיקים בה. התקופה השניה מתחלת לאחר המלחמה האשכנזית־צרפתית, בשנת 1871. אחרי מלחמה הזו חולל הגרף ביסרמק את הרעיון של לאומיות־נפרזה (כלומר – השוביני­זם) כזו, שאיננה קשורה עם הדת. ההתקשרות ביניהן לא היתה באפשרות אצל האשכנזים של ביסרמק, לסיבת התחלקותם לבעלי אמונות נפרדות. והנה, הבסיס של "למה יאמרו הגויים" מתחדש עוד הפעם. "היתכן", טענו המתקדמים, "כי כל האומות תתרברבנה בלאומיות מזוקקת, מכל תערובת דתית, ואנחנו נשכבה בבשתנו?" הגו – עשו: הם נפלו על המציאה הזאת, בהשתמשם בסיסמה חדשה: "היה יהודי בצאתך, ואדם באהלך"; כלומר, ברחוב תרעש, התגאה בשם "יהודי", בתור לאומי נלהב, אבל בביתך, במקום חייך הפרטיים, שם היה סתם אדם, בלי יהדות, בלי דת. הסיסמה הזאת נראית אמנם יותר חשובה מהראשונה, בגלל היותה, למצעד, נגד ההתבוללות. אולם עם כל זה איננה ממשית, יען כי האמת ההיסטורית בת הנטיה הטבעית מוכיחה ברור, אשר הלאומיות של עם ישראל, כל כמה שאינה מאוחדת עם הדת, עלולה היא להתנדף בנקל איו אין לנו, איפוא, אלא מה שמחלטת התורה: "היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך" (דברים כז, ט).

הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד נולד בכ"ח בכסלו תר"כ (1859) לרב משה חיים, שהיה רבה של קוזלץ שבמחוז צ'רניגוב באוקראינה. הוריו, שהיו חסידי חב"ד אמידים, לקחו לו מורים גדולי תורה ויראה. כשרונותיו הגאוניים ושקידתו הרבה סייעו לו למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ולהשתלם בידיעה מעמיקה בכל מקצועות התורה. בהיותו כבן 16 שנה הלך ללמוד במשך כמה שנים אצל האדמו"ר החב"די רבי ישראל נח שניאורסון מניעז'ין, בנו של הצמח צדק, והוסמך על-ידו לרבנות.  לאחר הסתלקות רבו, התקשר אל האדמו"ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט בעל "מגן אבות", ומילא כל ימיו ולילותיו בעיסוק נמרץ בתורת הנגלה והחסידות. בשנת תר"מ בהגיעו

כבר בגיל עשרים נתמנה כרב ואב"ד פרילוקי שבמחוז פאלאטווא שבאוקראינה, שבה שימש כרב במשך כשלושים שנה ועמד שם בראש הישיבה והרביץ תורה לתלמידים הרבה. למרות גילו הצעיר תתבלט בכשרונותיו העילויים, בתפיסתו החדה והמהירה, בניתוחו המזהיר ובכוח פסיקה חותך וברור. עד מהרה הציפוהו מקרוב ומרחוק בשאלות סבוכות, והוא זצ"ל השיב לכל אחד בחכמה ובתבונה כיד ה' הטובה עליו. חלק נכבד מאותם תשובות וביאורים בהלכה ובסוגיות הש"ס, נדפסו על ידו בספרי השו"ת שלו "גבול יהודה" ו"עצי הלבנון". ספריו מעוטרים בהסכמות גדולי דורו. הרב כתב גם מאמרים שעסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים. המאמרים שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, ובהם: "הפלס", "הצפירה", "המליץ" ו"המודיע". חלק מהמאמרים קובצו לספר "דרך סלולה" (תרס"ב).

הוא השתתף במשך שנים רבות באסיפות רבות שעסקו בענייני כלל ישראל. האסיפות נערכו בליובאוויטש, פטרבורג, חרקוב, ויטבסק, מוסקבה, וילנה ועוד.

בשנת תרס"ח (1908) נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב, שם הקים ישיבה מפורסמת וחיזק את הקהילה הגדולה. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים בולטים נוספים. באותה שנה זכה הרב צירלסון באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את התנועה החרדית "אגודת ישראל", ואף היה חבר ב"מועצת גדולי התורה" של התנועה. הוא השתתף בועידת היסוד בקטוביץ, ונבחר כיושב ראש לשלש הכניסיות הגדולות שהתקיימו לפני השואה.

בשנת תרע"ח (1918), לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו"רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית "מגן דוד", פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.

בשנת תר"פ (1920), לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת. הוא התריע בפני חברי הפרלמנט כנגד האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, אך בעקבות התנגדות הצירים האנטישמיים נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, וכתוצאה מכך התפטר הרב צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט.

באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.

לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי. למרות זאת לא נטש הרב צירלסון את תפקידו.

בשנותיו המאוחרות חיבר עוד שני ספרים "מערכי לב" ו"לב יהודה". מתוך הספרים ניכר שהרב היה עמוד ההוראה, שמאות רבנים מפורסמים מכל הגליל, ואף מארצות אחרות, היו פונים אליו.

הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י"א בתמוז תש"א (6/7/1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת תשי"א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב.

הרב צירלסון הדפיס מספר ספרים תורניים בחייו והותיר אחריו מאמרים וכתבים רבים. חלק מהם פורסמו לאחר מותו על ידי תלמידיו בישראל ובארצות הברית.

מקורות: אהלי שם, חב"ד און ליין, חב"דפדיה.

לקריאה נוספת על פעלו של הרב צירלסון ראה:

ספר הגאון רבי יהודה לייב צירלסון, חייו ופעולתו

הישיבות ברומניה

י"א בתמוז: 65 שנה למותו של הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד

אנציקלופדיה יהודית – דעת: יהודה ליב צירלסון

אתר דעת הישיבות ברומניה – אתר דעת, ויקיפדיה

אתר משפחת יורב

חכמי ישראל: רבי יהודה ליב צירלזון (תגים לדמות פרצופו) /דגלנו, המשך: ר' יהודה ליב צירלזון – תגים לדמות פרצופו המשך נוסף – ר' יהודה לייב צירלזון

הגאון ר' יהודה ליב צירלזאן זצ"ל –מאמר באידישע ווארט

הרב רבי יהודה לייב צירלסון – האיש ופעולו – לדמותו/ הקדמת הספר "לב יהודה", ירושלים תשכ"א

הגאון הצדיק רבי יצחק אלחנן ולדשיין (תרנ"ד-תש"א) הי"ד, מגדולי תנועת המוסר של ישיבות נובהרדוק, נודע בכינויו "השרשובר", על שם עיירת מולדתו שערשוב שברוסיה. אביו, הגאון רבי אברהם אהרן ולדשיין זצ"ל היה רבה של שערשוב שנתמנה אחר כך לרב העיר וולקניק במחוז וילנא. בימי נעוריו למד ר' יצחק אלחנן בישיבת מאלטש אצל הגאון רבי זלמן סנדר שפירא זצ"ל (לימים אב"ד קרינקי) ומאוחר יותר נסע ללמוד בנובהרדוק בישיבתו של רב העיר הגאון רבי מנחם קרקובסקי זצ"ל (שהיה לימים מגיד מישרים ומו"ץ בוילנא) ומשם עבר ללמוד בישיבת רבו המובהק מרן רבי יוסף יוזל הורביץ זצוק"ל, הסבא מנובהרדוק, והיה חתן-חתנו רבי אלתר שמולביץ (אבי רבי חיים שמואלביץ). הרב יצחק אלחנן שקד למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ובאותו זמן היה עוקב אחר הליכותיו של ה"סבא", מתעמק בכל דיבור שלו ומחדש חידושים במשנתו המופלאה. הוא היה מהיחידים שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים גם על ידי כתיבה והדפסה בבחינת תורה שבכתב, ועל ידו נפוצו שיחותיו של הסבא בין המון תלמידיו. עוד בהיותו צעיר לימים כבר נתפרסם כמעמיק נפלא בתורת המוסר ונחשב בכל ישיבות ליטא ובמיוחד בישיבותיה של נובהרדוק כאחד מטובי תלמידיו של ה"סבא". "שיחותיו האירו כברקים בשמי ישיבות נובהרדוק והיו לנס שהתנוסס בהיכל הישיבות הקרובות והרחוקות של תנועת המוסר משיטת נובהרודוק, שהיתה כידוע ממלכה חשובה בעולם הישיבות ומצודתה פרוסה על עשרות ערים ועיירות במדינות רוסיא פולין וליטא. במשך ימי חייו הקצרים הרבה להעלות על הכתב רעיונות מוסריים עמוקים בכל מקצועות עבודת ד'. הוא היה משמיעם ברבים בשיחות מוסריות ומשלבם גם במכתביו הרבים למבקשי ד' ודרך המוסר מכל הישיבות של התנועה הזו. וכך הפכו חייו לכלי קודש לד' " (מתוך הקדמת בנו לספר "תורת יצחק"). הרב הצטיין כמעמיק נפלא בחכמת הנפש כמחנך אמן שהעמיד תלמידים הרבה ברוח תורת המוסר. הוא פעל להקמת שורה שלמה של ישיבות ברחבי רוסיה בימי המהפכה הבולשביסטית והשקיע רבות  בטיפוח יחידים לגדולות על ידי השפעה אישית בישיבות שפעל וחינך בהן. אחר חתונתו השתקע בביאליסטוק והצטרף להנהלת הישיבה הנובהרדוקית הגדולה שם, תוך שהוא ממשיך ללמוד וללמד כל ימיו. הוא נהג לבקר בישיבות ידועות מפרק לפרק, שוהה בכל ישיבה תקופה ניכרת ומשמיע שיחות, מדבר עם התלמידים ביחידות ומקסים את כל שומעיו ברוח דעת ויראת ד', כדרך שהפיצו תורה תלמידי נובהרדוק בתחומי רוסיה הסובייטית. אחרי מספר שנים שימש מנהל רוחני בישיבת "ראמיילס" שבוילנא, לבקשת גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי זצ"ל. אחר כך כיהן כמנהל רוחני בישיבת "אוהל תורה" בברנוביץ', מיסודו של הרב אלחנן וסרמן הי"ד, ביחד עם חתנו של ה"סבא", הרב ישראל יעקב ליובצ'אנסקי זצ"ל. משם עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל-רוחני בישיבת "בית יוסף נוברדוק" בפרבר קרלין שבפינסק. בישיבה  התקיימו סדרים שונים על פי שיטת נובהרדוק. וראש הישיבה, הרב שמואל זנביל וינטרוב, מסר בה שיחות מוסר ברוח נובהרדוק. בשנת תרצ"ה (1935) עבר הרב ולדשיין לכהן כמנהל רוחני בישיבת "בית יוסף" באוסטרובצה שבאזור לובלין ותחתיו מונה הרב ירחמיאל שולמן הי"ד. הרב ולדשיין היה הרוח החיה בעריכת ובהוצאת הירחון "חיי המוסר", שבו השתתפו רבים מאישי המוסר, ו"אל המבקש". ו"אל המבקש", שרובו נכתב על ידו. אף ששיטתו כשיטת המוסר בכלל ונוברודוק בפרט, בכל זאת בלט במהלך המחשבה שלו קו עצמאי, והיה כמעיין המתגבר. ויותר ממה שנתפרסם בקבצים שונים נשאר בכתב יד. "רוב רובם של כתביו נאבדו ורק מעט מזעיר נשארו לפליטה זעיר פה זעיר שם עליהם ניתווספו מאמריו שנלקטו מתוך קובצים וירחונים שנתפרסמו על ידי ישיבות נובהרודוק בזמנים שונים בעניני מוסר" (מתוך הקדמת "תורת יצחק" הנ"ל). שרידי תורתו פורסמו בספר "תורת יצחק" על התורה והמועדים, וחלקם הובאו ב"הגדת ברנוביץ", עד לפרוץ מלחמת העולם השניה עמד רבי יצחק אלחנן זצ"ל על משמרתו בישיבת אוסטרובצה להרביץ תורה ומוסר לבני הנעורים כשפרצה המלחמה נאלץ לעזוב את העיר ונמלט עם בני משפחתו לוילנא. הוא הצטרף לישיבת "אוהל תורה" של הגה"צ רבי אלחנן וסרמן הי"ד באכסניית הנדודים שלה, בוילנא, בטרוקי ובסמילישוק, והיה למנהל הרוחני שלה. מרוב צרות ויסורים חלה וסבל קשות. בעודו במיטב שנותיו נספה הרב בשואה עם רוב משפחתו, אך אשתו ובן אחד, הרב רפאל ולדשיין, ניצלו ועלו לירושלים.

בספר "תורת המוסר" (הוצאת "מוריה" תל אביב, בעריכת דוד זריצקי, עמ' 172), נכתב על שיטתו של הרב יצחק ולדשיין:

כתלמידו המובהק של ה"סבא" מנובהרודוק, לא זז ר"י משיטתו של רבו, אלא הוסיף עליה נופך משלו על ידי ביאורים והסברים שקלטם מרבו משיחותיו בעל־פה ושימושו במשך הרבה שנים.

בהיותו מחונן בכשרון ספרותי, ערך במשד זמן מסוים את קבצי־המוסר של ישיבות נובהרודוק — "חיי המוסר". הוא גם ערך את שיחותיו של רבו שנאספו בקבצים: "מדרגת האדם". בהם מבוררת שיטתו המוסרית של ה"סבא". יותר ממישהו אחר מבין תלמידי ה"סבא", ידע ר"י למסור את שיחות רבו, הודות לו נפוצו שיחותיו של ה"סבא" בין המון תלמידיו ומעריציו.

הוא היה נעים הליכות, תמים ביראת שמים, בורח מן הכבוד עד הקצה האחרון, מסתפק במועט שבמועט ושקוע כולו בעבודת הנפש.

בשיחותיו אינה מתגלית לעין האש הגדולה המתפרצת בשיחותיו של רבו, אולם המעיין בהן ימצא בין השיטין את אותה האש, ונראה כי הוא הרבה לעמול כדי להסתירה מעין רואים. גם הוא מדבר בהרחבה ועומק על  תקון המדות, על האפסיות וההבל שבחיי העולם ועל ההתדבקות בחיי מוסר שלמים. ורק בעבודה מאומצת ומיגעת, ועל ידי ביטול כל העצמיות הגופנית — אפשר להגיע לשלימות הנכספת.

 אין מצוה בלא גזירה

מתוך "אל המבקש" – פרשת יתרו

אמרו חז"ל "ויתיצבו בתחתית ההר" מלמד שכפה עליהם הקב"ה הר כגיגית, ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב, ואם לאו שם תהא קבורתכם. אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, אעפ"כ הדר קבלוהו בימי אחשורוש, שנאמר קימו וקבלו, קיימו מה שקיבלו כבר. והקשו הראשונים למה היו צריכין לכפיה, והלא הקדימו נעשה לנשמע? אמנם יש להבין העניין על פי שכתב הספורנו ז"ל, על הפסוק כשלחו גרש יגרש (בא) אמנם זו מדת צדקו של הקב"ה כשיתעקש אדם מעשות הראוי לבלתי עשות רצון קונו יעשה מה שברח ממנו בצרה ויגון ולא לרצון יהיה לו, כאמרו תחת אשר לא עבדת… ועבדת את אויביך, וכן מ"ש אצל המרגלים אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, וכן אמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני, עכ"ל. הנה האדם טועה שני מיני טעות במושג מצוה ובמושג גזירה, כי דעת האדם שמושג מצוה הוא דבר התלוי בבחירה ואין בו שום צד של הכרח, אפילו כחוט השערה, ומושג גזירה הוא כולו הכרח ואין בו שום צד של בחירה. באמת לא כן הדברים, אלא אין מצוה שאין בו גזירה, ואין גזירה שאין בו מצוה. ביאור הדבר, אעפ"י שמצוה תלוי רק בבחירה וגזירה הוא דבר הכרחי, מכל מקום בכל בחירה יש צד הכרח, ובכל הכרח יש צד בחירה. למשל כשהקב"ה צוה שאסור להגביה מציאה של מוקצה ביום השבת, ויכול המציאה להיות הון רב, ולב האדם נוקפו שמא אם היה מחלל שבת היה נעשה עשיר, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה. אם המצוה מחייב שלא יגביה הכסף, אם כן בודאי יש גזירה שלא יהיה לו כסף. וגם אם יגביה, הרבה שלוחים למקום שיפסיד הכסף הזה.  וכן מצינו (ב"ב) [דבני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי חזא להו בחלמא דבעו מיחסר שבע מאה דינרין. עשינהו ושקל מינייהו לצדקה. ופירש רש"י כל השנה היה כופה בדברים ושקל מינייהו לצדקה, פש גבייהו שבסר דינרי, כי מטא מעלי יומא דכפורי, שדר בי קיסר שקלינהו. אמר להו רבן יוחנן בן זכאי לא תדחלו למיפסד יותר, הכי חזאי בחלמא. אמרו לו אמאי לא אמרת לן והיינו נותנים הכל. אמר להו אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה. הנה חזינן מזה שאין מצוה בלא גזירה , כי באמת המצוה של נתינת צדקה אינו גורם הפסד כי גם אם לא יתן צדקה יש עליו גזירה שאותו הממון יקחוהו ממנו. והנה קרובי דרבן יוחנן בן זכאי, כאשר נודע להם מן הגזירה, אמרו לו אמאי לא אמרת לן, כי אילו ידע אדם שכל שהקב"ה מצוה את האדם שיתן כבר יש על אותו ממון גזירה קדומה שיפסיד ממון זה, אז היה אדם מגביה בגדיו ורץ כאילה אחר דלים כדי להרוויח המצוה, ועל זה ענה רבן יוחנן בן זכאי אמינא כי היכי דתעבדו מצוה לשמה, כי לכן העלים הקב"ה שלא ידע האדם הגזירות, כדי שיעשה המצוה לשמה. אבל באמת יש בכל מצוה צד הכרח וגזירה, כי גם אם [לא] יבחור המצוה לא ירוויח, מצד שכבר נגזר עליו הפסד הממון על ידי הרבה שלוחין למקום אלא שמחסדי ד' שעשה גם בעל הממון שליח שיוציא הממון לדבר מצוה, ואם הוא מסרב מלהיות השליח לא יחסר שלוחים למקום. וכן אנו רואין על כלל חובת הישראלי שאמר הכי חי אני נאום ד' אם לא ביד חזקה אמלוך עליכם. אף על פי שכל עיקר קבלת התורה היא בחירה טהורה, מכל מקום אל יחשוב האדם כי הבחירה הוא גם על צד השליללה לחלוטין, אף על פי שיש לפעמים שנדמה לאדם כי הוא יכול להפרד ולהשליך מעליו מוסרות המצוה. אבל באמת יש לבחירה גבול בזמן עד אשר בא הגזירה של ביד חזקה אמלוך עליכם, כי אין מצוה בלא גזירה, ולפעמים רואה הגזירה תיכף כעובדה ד[בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ולפעמים רואה הגזירה אחר כמה שנים. ועל זה אמרו חז"ל אזהו חכם הרואה את הנולד, היינו כי הנולד על היפוך המצוה הוא גזירה שיפסיד כל מה שהרוויח מעזיבת המצוה. וכן צריכין אנו להבין כי אין גזירה בלא צד מצוה, כי הגזירות שגוזר הקב"ה על האדם בראש השנה מוכרח הוא להיות, אלא שיש להאדם הבחירה לקבל הגזירה בשמחה, כמשחז"ל חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה, ובגמרא נפקא מינה לקיבולי בשמחה. וכתב בטור אם מקבל בשמחה, נמצא שבזה גופא הוא עובד את ד'. הרי לנו בזה שאין גזירה שלא נמצא בו צד מצוה והוא קבלת הגזירה באהבה, ונמצא עבודץ האדם להבין צד הגזירה שמצוה כדי שלא יתרפה ממלאכתו, וצריך להבין צד המצוה שבגזירה כדי שלא יתייאש מחייו. וזהו דברי הספורנו ז"ל שאמר כך מדת צדקו יתברך כשאדם מתעקש מלעשות הדבר הראוי, סופו שיעשה הדבר הזה בצרה ויגו, כי אין מצוה בלא גזירה. ועל זה מביא ארבע ראיות. חדא, מפרעה שאלו היה קם בחצות הלילה לשלוח את ישראל ממצרים תיכף כשאמר לו משה רבינו הציווי מן השם יתברך, אז היה נקרא חסידי אומות העולם והיה מרוויח מדת החסידות, ועכשיו כשהתעקש הפסיד כפליים, כי עם ישראל יצאו ממצרים מצד הגזירה, והפסיד אותם, ועוד שהפסיד את המצוה, כי מה שקם בחצות הלילה לא נחשב לו למצוה אלא לצרה ויגון. הרי לנו מזה שאין מצוה בלא גזירה, ואילו היה פרעה חכם רואה את הנולד  היה משלח אותם תיכף ומיד בתופים ובמחולות. והראיה השניה ממה שאמר הקב"ה למרגלים, "אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכן", כי באמת נגזרה גזירה שיכנסו ישראל לארץ, כמו שכתוב וכרות עמו הברית לתת לו ארץ הכנעני, אלא שרצה הקב"ה שיהיה להם מצוה מה שמוסרים נפשם ללחום עם הענקים ובוטחים בד'. וכאשר פחדו לקיים המצוה ולבטוח בד', אמר הקב"ה הגזירה יהיה בין כך ובין כך, אמנם המצוה לא יהיה לכם כיון שדברתם באזני דברי פחד ולשון הרע כן אעשה לכם דוקא, שלא תזכו לכנוס לארץ ישראל. אבל טפכם אשר אמרתם לבז יהיה, המה יראו את הארץ מפני בטחונם בד'. וראיה זו מלמדינו שאין מצוה בלא גזירה, וכיון שנצטוו לכנוס לארץ, אם כן יש כאן גזירה, וכיון שפחדו לקיים המצוה שמא ימותו והתעקשו, סוף דבר היה שהפסידו הארץ וגם החיים, הפסידו המצוה וגם הגזירה, שנתקיימה הגזירה בבניהם ולא בהם, וכתיב "ויעפילו לעלות ההרה", שאחר כך רצו לקיים המצוה, אבל כבר אבדו זכות הגזירה וממילא אים כאן מצוה, לכן לא הצליחו. והראיה השלישית הוא ממה שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את ד' אלקיך בשמחה ועבדת את אויביך בחוסר כל, הראיה הזאת מלמדינו כי אין גזירה בלא מצוה. אם בא עליך גזירות רעות, הרי יש לך מצב לעבוד את ד' בשמחה לקבל הגזירות בשמחה ובטוב לב, ובזה גופא תעבוד את ד'. ואם אין אתה מקבל צד המצוה שבגזירה, אז תפסיד כפלים, כי הגזירה הוא הפסד ועוד רעה יותר גדולה מביא האדם על עצמו מה שאינו מקבל בשמחה, נמצא מפסיד המצוה שזימן לו השם יתברך ע"י מצבו הקשה, ועבדת את אויביך בחוסר לחם, כי נמצא שכל הרגשתך הוא עבודת שונאך בחוסר לחם, והרגשה זו מביאה לידי יאוש. אבל אם היית מרגיש הרגשה של מצוה, והוא קבלת היסורין בשמחה,היית מתנחם במצבך כי היית מהפך המר למתוק, בגזירה למצוה. הרביעית הוא ממה שאמרו חז"ל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני. אם האדם מבטל את התורה מפחד שמא אם יקבע קביעות כמסמרות נטועות יפסיד מן עושרו, שצריך לבטל מעסקיו, צריך להתבונן כי אין מצוה בלא גזירה, אם באמת יפסיד עושרו אל יחשוב שאם לא שמר התורה לא היה מפסיד, כי ההפסד בא מצד הגזירה וגם אם מבטל את התורה, סופו גם כן שיהיה עני, מצד הגזירה, ואם כן מוטב לו יותר שישמור התורה וירוויח המצוה. ואחר הכלל הגדול הזה נבין מה שאמרו חז"ל שכפה להם הקב"ה וכו', כי רמז להם הקב"ה כי אין מצוה בלא גזירה, ואף על פי שקבלו בבחירה ונחשב להם הקבלה מצוה לשמה, אבל תוכן הענין כי יש גזירה שאם ח"ו ירצה האדם לפרוק עול מלכות שמים, לא יהיה ביכלתו. ועל זה אמר רבא מכאן מודעא רבה לאורייתא, כי עם ישראל חפצים להיות בחיריים על כל הצדדים. אף על פי כן הדר קבלוהו וכו', כי אז נתברר להם שאין יכולים לסמוך לגמרי על בחירת האדם, כי שמא יעלה במחשבתו לאמר לא הן ולא שכרן ח"ו, כמו שהיה בדורו של אחשורוש שהתחילו לבטל הבחירה ואת הנעשה קודם לנשמע, ורק מפני שאין מצוה שאין בו גזירה, לכן לא כבה גחלתם, כמ"ש גדולה הסרת הטבעת יותר ממ"ח נביאים. כי צד הגזירה הקים את צד המצוה, לכן קיימו מה שכבר קבלו כבר. וצריך האדם להיות חכם הרואה את הנולד, לראות צד הגזירה טרם תבוא בפועל, ואז ירוויח שתים כמו [בני] אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי כנ"ל.

מתוך שיר מעון, מאת הרב שמעון סופר הי"ד, לפרשת בשלח:

ה' ימלוך לעולם ועד.

יל"ד למה אמרו שבח זה דווקא. בשלמא כל השירה מעין הנס שמוזכר בו אמרו ומה טעם דווקא בשבח הזה. י"ל רבים תמהו על גזירת פרעה, שיוסף הטיב להם ועל ידו חיו וע"י בית אבותיו נתגדלו בעולם ובא להם השובע וכל הכסף נלקט מכל הארצות והכל ע"י ישראל בא להם, אחר כך נהפך לבם לשנוא עמו ולעבדם בפרך בלי שום דבר, מי ראה עוד עוולה כזה, והקב"ה שתק לכל העוולה הלזו. וסברו העולם שנה אחר שנה, עכשיו יענשו כל הדור ההוא המצרים, אבל לא ראו מאומה מעונש המצריים ואחר כמה מאות שנים רבים ראו כן תמהו, יען שלא ידעו עוד מאומה ולא שמעו עוד מירידת ישראל למצרים ומיוסף המלך, רק נולדו ונתגדלו ותמיד היו רואים עבודת פרך ישראל למצרים, וסברו בלי ספק כן הוא הנכון בוודאי מכרו העברים עצמם למצרים מקדמת דנא או ע"י דבר אחר בא להם זאת שיישתעבדו המצריים בהם. וכאשר ראו עשר מכות ולקיחתם רכושם וטביעת ים סוף, ראו וכן תמהו גם כן על הקב"ה למה עושה זאת. ואם רצונו שישראל יצאו לחירות היה לו להוציאם ממצרים בלי להכות לפרעה בעשר מכות ולהנצל מרכושם. אבל קושיה שניה מתורצת בקושיה ראשונה, רק הדור הראשון ראו הקושיה והדור האחרון ראו התירוץ. אבל הקב"ה שמולך לעולם ועד ואלף שנים בעיניו כיום אתמול, אין זמן של כמה מאות שנה רב אצלו להעניש הרשעים על חטאם ופשעם, וזה סיימו בשירה ה' ימלוך לעולם ועד, והוא א' ומלך עולם ולא יאריך לו הזמן לשלם לעושי רע, כי בא סוס פרעה, והיא הענישה מדה כנגד מדה כראוי להם על שהשליוכ בניהם בנילוס זה קודם כמה מאות שנים, ולהושיע להם לישראל כטוב להם במדה מרובה לעתיד לבוא בגאולה שלימה אמן.

ה' ימלוך לעולם ועד.

במדרש [ילקוט רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. י"ל דהנה יש לדקדק למה אמרו "רמה" בים, הלא אין בזה נס רק במה שירה והטביעם בים. וברש"י פירש שגלי הים הגביהם למעלה והשליכם למטה, והיה להם למצרים יסורין על ידי זה. אבל עדיין קשה, הלא סופם היה שירה בים ונטבעו, ולמה אמרו בשירתם "רמה" שלא היה למצרים מזה רק יסורים, ולא אמרו ירה שהוא עיקר נס שנטבעו על ידי זה. לכן יש לפרש שהכוונה במה שאמרו "סוס ורכבו רמה", שהקב"ה כביכול נתרומם ונתגדל בים ע"י סוס ורכבו. והנה על שלשה דברים אמרו ישראל שירה, על שנתרומם ונתגדל שמו של הקב"ה ע"י קריאת ים סוף, וטביעת מצרים, "וידידים העברת וזדים טבעת". וזהו ששרו "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, שע"י סוס ורכבו נתרומם שמו של הקב"ה בים, ואחר כך אמרו " עזי וזמרת י'ה ויהי לי לישועה", שעל ידי ישועתן של עצמן שניצולו מידי מצרים. ואח"כ אמרו שירה על מפלתן ואבדן של מצרים, באמרם ה' איש מלחמה שמו ומרכבות פרעה וחלו ירה בים ומבחר שלישיו טבעו בים סוף.

ובזה יש ליישב מה שאיתא במדרש ותען להם מרים, פירשו שמרים ענתה להמלאכים שרצו להקדים ולומר שירה קודם לנשים. וענתה מרים להמלכים שהמה קודמות, וזה לשון ותען "להם" היינו שענתה להמלאכים, ומדוקדק בזה, דאי כפשוטו של הקרא דאמרה כן להנשים היה צריך לכתוב "להן" בנו"ן בסוף שהוא לשון נקבה, ולא "להם" במ"ם שהוא לשון זכר. אבל אי קאי על המלאכים שפיר כתוב במ"ם. אבל צריך ביאור מה ענתה והשיבה מרים להם להמלאכים תשובה נצחת בזה על מה שקדמו הנשים, אבל לפי מה שכתבנו שפיר השיבה. הלא ישראל והנשים היה להם לשיר על שלשה דברים, היינו גם על אבדן שונאיהם וישועתם של עצמן, הגם שבלי ספק לא היו הנשים כל כך בשיעבוד ועבודה כמו האנשים, ואולי מפני זה קדמו האנשים לנשים, שלהם היתה הישועה יותר גדולה. מכל מקום נגד המלאכים וודאי קודמים הנשים, שהמלאכים אין להם לשיר רק על רוממות הקב"ה לבדו, וזה ותען להם מרים להמלאכים "שירו לה' " כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים, וזה שירה רק על רוממות כבודו כביוכל.

הנה אם כל ישראל היו במדרגה הזו שלא היו שמחין על ישועת עצמן ולא על מפלת השונאים, רק בלתי ה' לבדו ורק בישועת ה', אזי היו זוכים מיד שיהא גאולה שלימה לעולם ועד ועולם התיקון, אבל יען שלא נשלמו כל כך במדריגתם בתכלית השלימות, לכן לא זכו לתכלית הישועה השלימה שיהא עולם התיקון מיד. ואיתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו אז ה' מלך, מיד היתה גאולת עולם ועד. אבל אנרו ה' ימלוך לשון עתיד. והנה שירה זאת ברוח הקודש אמרו וכוונו לומר רק ה' ימלוך, ולמה, יען כי בא סוס פרעה וגו' ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים, שאמרו גם שירה על גאולת עצמן ומפלת השונאים, יחכה ה' לחוננכם ובמהרה בימינו יהי'ה ה' מלך וה' אחד ושמו אחד.

ה' ימלוך לעולם ועד.

. במדרש [רמז רנ"ג] מפני מה, כי בא סוס פרעה. ונראה לפרש , דהנה יש לדקדק "וישב עליהם את מי הים ובני ישראל הלכו ביבשה בתוך הים", נקט תחילה "וישב עליהם את מי הים", דבר שהיה באחרונה, ואחר כך "הלכו ביבשה", שהיה קודם לזה, (עיין באבן עזרא). ויש לומר בעת שהלכו ביבשה היו עוד מקטני אמונה כדאיתא במדרש [שמו"ר כ"ב ב'] שלא הכירו והאמינו בזה הנס, כי אמרו אולי מקרה הוא, אבל אחר כך ששבו על המצריים מי הים, ובדקדוק עצום הלכו בני ישראל ביבשה כולם, וכאשר יצאו כולם עד אחד ליבשה מתוך הים אז היו כולם כל מצרים בתוך הים ממש לא נשאר עד אחד ואז הפך עליהם מי הים, ראו שהוא נס גדול בהשגחה פרטית, לכן אמרו בשירה "כי בא סוס פרעה ורכבו ופרשיו בים וישב עליהם את מי הים", אז ראו למפרע גם מה שישראל הלכו ביבשה בתוך הים היה מן הנס.

והנה איתא במדרש [מכילתא פ"י] אילו אמרו ה' מלך לעולם ועד מיד היתה הגאולה שלימה לדורות עולם, ומיד באו לארץ ישראלוהיה תיקון עולם, אבל הם אמרו ה' ימלוך לשון עתיד. ובאמת קשה כיון שהשירה ברוח הקודש כולם אמרו בפיהם כאשר השכיל עליהם ה', למה לא השכילם לומר ה' מלך. ועל זה מתרץ המדרשה' ימלוך לעולם ועד, מפני מה, כי בא סוס פרעה וכו', ונזכר תחילה השבת הים ואחר כך הליכות יבשה יען שהיה בהם מקטני אמונה כאשר ביארנו למעלה, והלא בזכות האמונה יצאו ממצרים ונגאלו כדאיתא במדרש שהכל בזכות האמונה. וגם קריעת ים סוף ע"י נחשון בן עמינדב וגם גאולה העתידה בזכות האמונה, כמבואר בשמו"ר [כ"א ז']. ויען כי לא היתה בהם כ"כ אמונה שלימה לא זכו לגאולה שלימה. לכן שכל עליהם רוה"ק רק ה' ימלוך על העתיד. וז שאמר ה' ימלוך מפני מה, על כי בא וגו', כאשר ביארנו.