תגית: אושוויץ

בספר ערוגת הבשם (שופטים) הביא אמרו עליו על הרב הקדוש מו"ה נפתלי מראפשיטץ זי"ע בעהמח"ס זרע קודש שהיה מסתופף פעם אחת בצל קדשו של הרב הקדוש מורינו הרב רבי מנדל מרומניב זי"ע בראש השנה, וכששב הרב הקדוש  מורינו הרב רבי מנדל מאמירת התשליך פגע בהרב הקדוש מורינו הרב רבי נפתלי שהיה הולך לשם לומר תשליך. ושאל הרב הקדוש מהר"מ את מהר"נ להיכן אתה הולך. והשיב אני הולך ללקט את המצות שהשליך אדמו"ר למצולת ים. ופירש אדמו"ר זצ"ל ל בערוגת הבשם הפסוק צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ, דכבר עמדו המפורשים על כפל הלשון, גם מאי דקאמר למען תחיה, הא שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ואמר דכן הראה, דהנה כבר מבואר בספרי מוסר דצדיקים כל ימי חייהם בתשובה דעל ידי שיתעלו מדי יום ביומו במדרגה גבוה ומשיגים גדולתו של מלך מלכי המלכים הקב"ה ביתר שאת, על ידי זה מבינים שהמצות ומעשים טובים שעשו עד כה לא היה לפי מה שמן הראוי לעבוד למלך הכבוד, ועושין תשובה על המצות ומעשים טובים שעשו, כן נראה לי שהרה"ק מהר"מ היה כמה פעמים במדריגה יותר גבוהה, והיו אצלו כל המצות שעשה בשנה העברה, עברה בבחינת חטאים. והנה שכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל בעבירות הנ"ל איפכא, דעל פי מדותיו של הקב"ה משלם גמול העבירה בעולם הזה. ולפי זה במי שמתעלה מדריגה אחר מדריגה באופן הנ"ל עד שנראים לו כל המצות שעשה בבחינת העבירות, בדין הוא שישתלם שכרו בעולם הזה. והיינו דאמר קרא צדק צדק תרדוף, דבכמה פעמיים יעשה המצוה בשלימות יותר, באופן שהמצוה שעשה מקודם לא תחשב לכלום לערך מצוה שעושה עתה, וממילא מצוה זו תהיה רודפת מצוה שעשה מכבר. והיינו דאמר צדק צדק תרדוף, ועל ידי זה תזכה לשכר גם בעולם הזה, על דרך הנזכר לעיל, דנהי דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, אבל למי שהגיע לו שכר בשביל עבירה, ודאי בדין הוא שיטול שכרו. והיינו דכתיב למען תחיה וירשת את הארץ וגו'. עיין שם. ודברי פי חכם חן

[ועיין במכתב שאר בשרי הגאון מו"ה צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א, מוועד הרבנין דווארשי, דהעירני מדברי ספר אהל יצחק (אות קנ"ג) ,שכתב שמעתי ממו"ר הרב הקדוש מורינו דוד מלעלוב זצ"ל אשר הרב הקדוש איש אלקים הרבי רבי אלימלך הלך בראש השנה עם אנשי שלומו לתשליך, פנה את עצמו מהם אצל הנהר. והלך אחריו הגאון החסיד רבי זאב וואלף בעל לשון הזהב האב"ד דליזענסק. והרחיק הרב רבינו אלימלך מהרב מעט לנער שולי בגדיו כנהוג. ושאלו מה רוצה ממנו, והשיב הרב רבינו זאב ווטלף אראה המקום היכן אתם משליכים העבירות ואגביהם לעצמי, והן אמת מה שנחשב לעבירות אצל הצדיק הן מצות אצלינו. עיין שם. עד כאן דבריו. וכעת נראה לי לפרש בזה הפסוק (תשא) והיה כצאת משה אל האהל יקומו כל העם ונצבו איש פתח אהלו והביטו אחרי משה עד באו האהלה (ועיין בייטב לב ובבית נפתלי), ויש לומר דישראל לא היו עוד במדרגה זו לבטל עבודתם אשר עבדו בעבדות ה' ויהיה נחשב להם לעבירה, אבל כאשר ראו צדקת משה רבינו, והיה כצאת משה אל האהל, זו אהל של תורה, יקומו כל העם ונצבו איש פתה אהלו, ראו כי עם עבודתם בעבדות ה' עדיין הם עומדים רק בפתח האהל, ולא באו עוד לאהל ממש. אבל על ידי שהביטו אחר כך במשה וראו עבודתו בקודש באו גם כן למדרגה זו, שיצאו מפתח האהל ובאו האהלה].

ובזה פירוש בספר הנותן אמרי שפר ביאור הפסוק אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו, דהוא לכאורה תמוה לומר כן שנראה שאנחנו טובים מאבותינו. אלא הפירוש הוא כך, אבותינו חטאו וגו', היינו מה שהיה נחשב אצלם לחטא, ועל דרך חסידים הראשונים היו כל ימיהם בתשובה, כי כל יום ויום הכירו יותר מגדולת הבורא והיו עושים תמיד תשובה גם על תורה ומצוה שעשו קודם לזה שלא היו במעלה כל כך. וזה אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו, עונות שלהם המה סבלונות לנו (טעמי המנהגים אות תשכ"ד).

אמר הכותב בהיותי כותב דברים הנ"ל היייתי ביומא דהילולא של כבוד קדושת אמו"ר הגאון הקדוש בעל ערוגת הבשם זי"ע הנ"ל אשד יצקתי מים על ידו בשנת תרס"ח, ועלה בדעתי לפרש בדבריו הקדושים המדרש אלה הדברים, זהו שאמר הכתוב מוכיח אדם אחרי חן, רצונו לומר דמשה רבינו עליו השלום הוכיח אותם מדוע ימצא חן בעיניהם עבודתם בכל פעם אחר עשייתם, אדרבה היה להם לבטל המצות ומעשים טובים שעשו, שיכירו בכל יום ויום יותר מגדולת הבורא.

(מתוך פני המים)

---

הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ מסאטו-מארע (סאטמר) שברומניה, היה אחיהם של הרב מנחם ישעיה שוורץ, הרב יוסף שוורץ מגרוסווארדיין והרב פנחס זעליג שוורץ מקליינווארדיין. הוא למד אצל הרב שלמה זלמן עהרנרייך אב"ד שמלוי, שהיה בן דודו. הרב שמואל היה תלמיד חכם גדול וירא שמים מנעוריו. בשנת תרע"א (1911) הוציא לאור את "תולדות גאוני הגר", בתרצ"ג (1933) הביא לדפוס חוזר את הספר "נחלת אבות", משנת תרצ"ד (1934) ערך את הירחון "לקט ששנ"ה", והוציא לאור בתרצ"ט (1939) את ספרו פני המים על ענייני מנהג התשליך.

הרב ואחיו הנ"ל נספו באושוויץ, הי"ד. שמו הוזכר להנצחה בספרים: אילה שלוחה עם נפתלי שבע רצון, קול אריה על חנוכה, ובהגדה של פסח קול אריה.

נספו גם אחיותיו: פרידא (ובעלה הרב נתן צבי בריסק) הי"ד, הענדל (ובעלה הרב מנחם פריעד) הי"ד וריזל (ובעלה הרב בנציון רוזנצוויג) הי"ד, ויוצאי חלציהם הי"ד.

קמח סלת, ודרשו חז"ל הוא אמר קמח, והיא אמרה סלת, מכאן שאשה עיניה צרה באורחים (ראה בבא מציעא פז.).

ולעניות דעתי יש לומר עוד שגם כוונה אחרת היתה לאברהם ולשרה בענין קמח וסלת, שאמרו ז"ל שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, שנתווכחו אברהם ושרה מה לתת לאורחים.

דהנה ידוע שאברהם היה מגייר האנשים ושרה מגיירת הנשים. ואמרו חז"ל באבות, כך דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה וכו', אם אתה עושה כן אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

והקשו המפרשים מהו אשריך בעולם הזה.

ותירץ החתם סופר ז"ל, שבתחילה כשרוצים לקנות את התורה צריכין לכך לחיות בחיי צער, ודרך אקרי קנין (קידושין ב:), זהו כך דרכה של תורה. ואם אתה "עושה" כן בלשון הווה, ולא בלשון עתיד שיש לפרש שגם לעתיד יעשה תמיד כן, רמז שרק עכשיו צריך לעשות כן ואחר כך, כשיש לו השגה בתורה, יכול ליהנות כצורך גם מעולם הזה ואין צריך עוד לאלו העינויים. ממילא יהיה אחר כך אשריך גם בעולם הזה. וכל שכן לעולם הבא. עד כאן ממנו.

ויש לומר, דזו היתה גם כן כוונת אברהם אבינו עליו השלום, שחשב שבדרך ובאופן זה צריך לגייר גם כן את הגרים. אבל שרה אמנו, עליה השלום, אמרה לא כן הדבר. שכל זה אפשר רק לישראל לעשות, שבלא זה לא ינתק מעצמו מוסרות התורה והמצות, אם הוא נתחנך מקטנותו על דרך התורה והמצות, לכן כשירצה להשיג את התורה הקדושה אומרים לו כך דרכה של תורה, והיה ראשיתך מצעד ואחריתך ישגא מאד. אבל הגרים אי אפשר לגייר באופן זה, שאם יאמרו להם שבתחילה שצריכין לסגף עצמן לא יתרצו להתגייר כלל ,וכן גם ילד ישראל, אם מתחיל ללמוד אין למנוע ממנו תענוגים אכילה ושתיה וכדומה. רק אדרבה צריכין מתחילה ללמד אותם שיוכלו למוד תורה הקדושה אף שנהנים מעולם הזה בדרך היתר ומאכלות המותרות. זה היה אפשר כוונתם בעניין חינוך הגרים, כנ״ל.

(אבני שי"ש, לפרשת וירא)

---

הרב שלמה יהודה שוורץ, נולד ב-תרס"ט [1909], בבודפסט, כבן הבכור לאביו ר' מאיר אשר ולאמו מרת העניא. על אף הדוחק הכלכלי טרח אביו ושלח את כל בניו ללמוד כמה שנים בישיבה. הרב שלמה יהודה למד אצל הרב ישראל וועלץ אב"ד בודפסט, בישיבת הרב עקיבא סופר בפרסבורג ובישיבות נוספות. עם חתונתו עם מרת אביטל נחמה בת הרב דניאל בוכינגר מסאמבאטהעלי (שטיינאמאנגער), עבר לעירם, היה סמוך על שולחן חותנו, המשיך לעסוק בלימוד התורה ולימד תינוקות של בית רבן. בשנת תרצ"ז הוא מפרסם את ספרו "אבני שי"ש על התורה ועל המועדים". רבו כותב עליו בהסכמתו "יצק מים על ידינו בבית מדרשנו הגדול והיה מן התלמידים המצויינים בהתמדת התורה, ואבוהון דכולהו ת"ם תמים במעשיו".

בשנת תש"ד גורש לגטו. הרב נספה באושוויץ בקיץ תש"ד (יש שכתבו 11.06.1944 כ' בסיון, ויש שכתבו י"ז בתמוז 08.07.1944).

ראה בהקדמות ספרו, בספר "החתם סופר ותלמידיו", ובספר חכמי הונגריה עמ' 527. אחיו, בת-אחותו, וגיסו כתבו עליו דפי עד באתר יד ושם. ראה עוד בספר נועם אליעזר, מאת הרב אליעזר זוסיא פורטיגול, תשמ"ג,

ב"ה ג' לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ"א העלמעץ יע"א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו' שליט"א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו'. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוחתו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס"ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג' דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ"ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב' לחלק גמ"ח) חסד שעושים עם המתים וכו', שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ"ט אות ב']. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע"ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג"א סימן מ"ה אוסר אפילו רחוק מד' אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש"ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק"ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ"ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ' אות ב']ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה' עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק' יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ"א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

---

הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב"ד טשאטה ומחבר "נטע שורק" ואצל אב"ד פאטאנק ומחבר "נהרי אפרסמון". היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ"ט-תרס"א. ומשנת תרס"ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש"ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב"כ, ברוקלין, תשמ"ז-תש"ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו"ר חברה אנשי העלמעץ: "וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז"ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז"ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר".

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב'הנשר' יב, תש"ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו"ת של גדולי דורו (כגון בשו"ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו"ת תהלות דוד ח"א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז' בסיון תש"ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ"ג, טהרת יו"ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו "נחלת יואל זאב". וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ"ל.

מה שגינו חז"ל למדת הכעס נודע, כמו שכתוב במסכת נדרים דף כ"ב, הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, אפילו שכינה אינה חשובה כנגדו, משכח תלמידו, מוסיף טפשות, עונותיו מרובין וכו'. עיין שם. ובברכוח כ"ט, לא תרתח ולא תחטא. ובפסחים ס"ו, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו כו', אפילו פוסקין לו גדולה כו'. עיין שם. ובזוהר הקדוש פרשת בראשית דף כ"ג ובפרשת תצוה דף קפ"ב וברעיא מהימנא פרשת קרח, ובתקונים תקון נ"ו, כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה. וכן כתב הרמב"ם פרק ב' מהלכות דעות. עיין שם.
והטעם על זה תמצא בספר אגרא דכלה פרשת לך. עיין שם. וזה לשון הזוהר הקדוש, אי בר נש כעיס עקיר מיניה נשמא עילאה קדישא למשרי באתרה סטרא אחרא, ודא איהו בר נש דמריד במאריה ואסור לאתקרבא בהדיה, ודא איהו טריף נפשו באפו וכו' הטריף נפשיה ואשרי באתרה אל זר וכו',  עכו"ם איקרי, ומאן דאתחבר עמיה כאלו אתחבר לעכו"ם ממש, דעבודת כוכבים ממש שרי בגוויה ואסור לאסתכלא באנפוי וכו'. עיין שם עוד. ובאור החיים פרשת בראשית על הפסוק ויפלו פניו, כתב, שהוסר ממנו צלם אלקים שעל פני אדם. עיין שם. וכן כתב באגרא דכלה פרשת לך. ועל כן הוא בכלל אל תפנו אל האלילים. ובגליון הזוהר בנצוצ"א שם כתב על מה שאמרו הטריף נפשיה, פירש הארי ז"ל שעושה אותה טריפה ממש, ואין תקנה לכועס, כי אף שיעשה תשובה וירבה בתורה ומעשים טובים, בהתכעסו הולכת נפשו ובא לו נפש מסטרא אחרא ואבד הכל עד שיזהר שלא יתכעס כלל ואז ישוב בתשובה. ועיין מה שכתב הזוהר ומתן דאיתחבר עמיה כו', כתב שם, מכאן אזהרה להשתדל שביתו לא תהיה כעסנית, דאז הוי כמחובר לעבודה זרה, רחמנא ליצלן. עד כאן לשונו. ועיין בראשית חכמה שער האהבה פרק י"א ושם הגירסא ומאן דאישתעי בהדיה כמאן דאתחבר בעבודה זרה ממש, וכתב שהפגם הזה מגיע לנפש רוח ונשמה וכולם מסתלקים על ידי הכעס. עיין שם.
ובקדושה לוי כתב לפרש המשך מתניתין באבות אל תהי נוח לכעוס ושוב יום א' לפני מיתתך, על פי הזוהר הנ"ל, דכשאדם כועס אז הנשמה בורחת ממנו, וזהו עניין מיתה, על כן כשירצה לכעוס אזי יחשוב תיכף שצריך לשוב בתשובה לפניו, כי זה עניין המיתה. עד כאן לשונו. ובזה יש לומר גם כן המשך מתניתין אל תרצה את חבירך בשעת כעסו ואל תנחתמו בשעה שמתו מוטל בפניו, דייקא כמו שכתוב בזוהר הנ"ל דאסור לאסתכלא באנפוי. והבן.

ועיין בספר שערי הקדושה להרב חיים ויטל ז"ל חלק ב' שכתב הכעס הוא ענף הגאות ושקול כמותו כו', ובחלק ג' כתב ויזהר מן הכעס אפילו שיכהו על לחיו, כי אין דבר מונע רוח הקודש יותר מהכעס ומן הקפדה בתכלית האחרון אפילו עם בני ביתו. עיין שם. ובראשית חכמה שער הענוה פרק א' כתב לפעמים יצטרך לגעור כו' וכן לבנו ולתלמידו, אבל צריך שיהיה בישוב הדעת, שלא יכעוס וכו'. עיין שם. ובפרק ב' וג' שם האריך עוד טובא להזהיר ולבאר חומר האיסור וגודל העונש על הכעס. עיין שם. ובפרק ה' שם כתב כמה עצות טובות להינצל מן הכעס. עיין שם כי אין כאן מקום להאריך. ועיין בספר חרדים סימן קל"ז, ובסימן ש"ו כתב אזהרה מיוחדת על המלמד שלא יהיה כעסן. עיין שם באורך. וכן כתבו בספרים הקדושים. והגאון הקדוש מהר"צ מליסלא זצל"ה בספר אפ"ת פרשת שמיני הביא שפעם אחת ראה הארי ז"ל שהרב חיים ויטל ז"ל כעס על אחיו הקטן שלמד עמו והכה אותו, ואמר לו הארי ז"ל שלא טוב עשה בזה שאין לכעוס על שום דבר. עד כאן. וכזה ראיתי בספר חיים וחסד להרב הקדוש ר"ח מהמדורא זצל"ה שכתב וזה לשונו, מדות של תאוה וכעס, יראה לשבר לגמרי, ואפילו של מצווה, ואפילו בדבר הרגש, אפילו בהפסד ממון גדול או הנאה, לא יכעוס כלל, אפילו בפה. ובזה יעורר עליו מלמעלה אהבת הבורא. עיין שם. וזה לשון הרמב"ן ז"ל, הכעס היא מדה רעה להחטיא בני אדם.
ולא אמנע מלהעתיק מה שכתב בספר ישמח לב להרב הקדוש מוהר"מ נחום מטשארנאביל זצל"ה במסכת ברכות בשם הרה"ק מוה"ר נחמן קאסווער על מה שכתוב בגמרא קידושין רגזן לא עלה בידו אלא רגזנותו, ודקדק לשון בידו, ותירץ כי נודע שבכל לילה בעת עליית הנשמות כותבת היד כל מה שחטא האדם בזה היום. והנה אם היה לו לב רגז באותו היום, אינה כותבת היד אלא חטא רגזנותו, ואז אין צריך לכתוב יותר מאחר דדא ביה, כולא ביה, כי זה מביא לכל עבירות. וזהו לא עלה בידו, רצונו לומר, לכתוב אלא וכו'. עד כאן. והאריך שם להזהיר בזה מאוד, וסיים על כן הסר כעס מלבך, כי הכעס שאדם כועס בעסקי פרנסתו עם בני אדם אזי הממון שמרויח על ידי זה הוא תשמישי עבודה זרה, ואסור בהנאה על כן הוא נאבד ממנו, שלא יהנה ממנו, על כן הסרת הכעס טוב לו בזה ובבא. עד כאן לשונו הקדוש בקיצור, עיין שם. וראה זה דבר חידוש ראיתי בספר ישמח משה על מה שכתוב בגמרא תענית דף ד' האי צורבא מרבנן דרתח אורייתא הוא דקא מרתחא ליה וכו', דרצונו לומר מרתחיה ליה ואינו מקדשו, דאם לא כן לא היה כועס על ידו, שהוא כעבודה זרה, כי הלא דברי כאש, וזה לעומת זה או אש ה' ודאי לחכימא. עד כאן לשונו. והטעם על אמרם הנ"ל כל הכועס כאלו עובד עבודה זרה, כתב הרב התניא באגרת הקודש סימן כ"ה, וכן כתב בחובות הלבבות ובחרדים לפי שבשעת כעסו נסתלקה האמונה ממנו, כי אלו היה מאמין שמאת ה' היתה זאת לו, לא היה בכעס כלל. ואף שבן אדם, שהוא בעל בחירה, מקללו או מכהו או מזיק ממונו ומתחייב בדיני אדם ובדיני שמים על רוע בחירתו, אף על פי כן על הניזוק כבר נגזר מן השמים והרבה שלוחים למקום. עיין שם (ועיין עוד באורחות צדיקים שער הכעס וכן בספר חרדים סימן פ"ג).

(שמע ישראל, ח"א, אות לב)

---

הרב ישראל חיים סאמעט, מקליינוארדיין (קישוורדה), נולד לרב החסיד הצדיק שמעון. הוא למד תורה מתוך עוני. הוא פרסם בעילום שם מספר כרוזים לחיזוק שמירת המצוות, ובהמשך, הוציא לאור את ספרו "שמע ישראל" (ב"ח) בשנת תרפ"ד ותרפ"ו (1924 ו- 1926) בעילום שם, מרוב ענוותנותו. החלק הראשון כולל דברי מוסר ותוכחה ולקט דינים מספרי הפוסקים ומספרי מוסר וחסידות. החלק השני לקט סגולות ליראת שמים ולפרנסה, תיקונים לפגם הברית וסדר מקוצר של תרי"ג מצוות.

הספר הודפס שוב בידי בניו, ר' אליעזר ור' יוסף חנוך בשנת תשי"ט (1959). בהקדמתם כותבים הבנים, שאביהם עמל ויגע כל ימיו בתורה, בשקידה נפלאה, וברר הלכה ברורה בסברא ישרה, תוך שהוא מצניע לכת עם ה' ביראתו הקודמת לחכמתו. הוא הרבה לחדש חידושים בהלכה ובאגדה כמעיין המתגבר, ובהם גם חידושים על סדר מסכתות הש"ס. הוא הספיק לכתוב חיבור שלם על ל"ט מלאכות שבת, ספר שו"ת עם כארבע מאות תשובות ודרושים על התנ"ך. אך בשנות השואה האיומה אבדו רוב כתביו. בניו התכוונו להביא לדפוס את מה שנשאר להם לפליטה.

הונגריה נכבשה ידי הגרמנים ב-כ"ד באדר תש"ד (19.03.1944). בתחילת חג הפסח, ביום השבת, ט"ו בניסן תש"ד (08.04.1944), החלו ז'נדרמים הונגרים לגרש את היהודים מנפת קליינוורדיין, נירבקטה וטיסה לגטו שהוקם לאורך גוש בניינים אחד. לאחר שבוע נדרשו גם יהודי העיר קליינוורדיין להיכלא בגטו. כשבעת אלפי היהודים המגורשים שוכנו בצפיפות נוראה של כ20-15 נפשות בחדר. יהודי העיר נכלאו בבית הכנסת ובבנייני הקהילה, ויהודי הסביבה נכלאו במנסרת עצים. עם תום מלאי המזון בגטו של יהודי הסביבה, לא חידשו השלטונות ההונגריים את ההספקה, ותושביו החלו לגווע ברעב. תושבי הגטאות הללו גורשו לאושוויץ בשני טרנספורטים שיצאו לשם ב-ז' וב-ט' בסיוון תש"ד (29.05.44 וב-31.05.44).

הרב ישראל חיים הי"ד, נהרג על קידוש ה' באושוויץ בי' בסיוון תש"ד, עם רבים מבני משפחתו ובני קהילתו. הי"ד.

מקורות לעיון נוסף: אנציקלופדיה של גטאות – קישוורדה, ספר יזכור לקהילת קליינוארדיין והסביבה.

הנחת היסוד קובעת כי בחיי תורה לא יתכן מצב עומד כהוויתו. יתכן מצב של התחזקות ושיפור או התרפות והחלשה. כאימרה העממית: 'יהודי לעולם אינו עומד אלא הולך ללא הרף, או עולה למעלה או יורד למטה', וכמאמר הכתוב במשלי: 'אורח חיים למעלה משכיל – למען סור משאול מטה', וכבר קבעו חז"ל במקומות אין ספור, שטוב גורר אחריו טובה הרבה, ואחרי הרע נגררת רעה רבה. מצוה גוררת מצוות הרבה, ועבירה גוררת עבירות.

ובאמת, בכל מקום שנפסקה השאיפה לעליה, וחדלה החתירה לרוממות ולמילוי תפקידי השלימות השמימיים; בכל מקום אשר הכמיהה לנעלה פסקה והוחל למצוא סיפוק ביהדות 'בעל ביתית', ולגלות ויתור בתביעות היהדות מדור הבנים – שם כבר גילתה עינם של המבינים בעם את ניצני החורבן שנתגלה במלוא אימתו כעבור זמן לא רב, את ראשית תהליך הנשירה וצמיחתן של המגמות השליליות המסוכנות ביותר המתגלות במקומות הללו במלוא עוצמתן.

כיום הזה, כשהרחוב היהודי מלא בערכים כאילו רוחניים, בעלי כוח משיכה וענין, הנמצאים בהישג ידו של כל אחד; כשכל אחד מהמון העם מוקף בענינים שיש להם דמות של תוכן וער רוחני והינו חשוף לביטויי שאיפות ומטרות תרבותיות רחבות אופק, הרי מובן מאליו שלא יתכן לדבר על חיי יהדות יבשים, על יהדות רזה ומצומקת כזו המוצגת לעינינו ע"י היהדות הבעל-ביתית של חלק מהמוני העם. במצב כזה יש מקום רק ליהדות שהיא, באמת, כפי שהיא צריכה וחייבת להיות: יהדות הממלאה את מקיימיה בהתלהבות נפשית עליונה היוצרת אופק נרחב של תרבות תורתית טהורה, הנושאת אתה מטרות ושאיפות רוחניות נשגבות של שלמות תורתית, ואשר לנוכח אורה הבהיר הכל מתגלה במלוא אפסותו.

אין מקום איפוא, למטרות כלשהן זולת המטרה המקיפה לשינוי המצב מן הקצה אל הקצה; ליצירת התנאים הטובים ביותר לחיי תורה שלמים מאל"ף ועד ת"ו ולסילוק מוחלט של כל התנאים והמקורות האפשריים להשפעה, ישירה ועקיפה, הרצופה ערכים בלתי מוגבלות, שאינן יודעות הצטנעות והתגמדות ולפרסם את עולם התפקידים, המוטל על כל אחד: מאבק פנימי תמידי עם הרע שבתוכו, חינוך עצמי בלתי פוסק, השתלמות מתמדת להשגת האידיאלית של התורה, ועם זה ליצור את מיטב התנאים והסיוע לכך.

בקצרה: להכשיר את הקרקע בצורה מדוקדקת, ואז – לזרוע ולנטוע בה את הטוב והנעלה ביותר, ואז – לנכש, לטפל לשמור ולגונן עד שנאסוף את הפרי הבשל והטעים הנותן חיים לאוכלו – זוהי חובת השעה לכל יחיד מישראל בעל הכרה ומצפון שאינו עני ברוחו, לכל יחיד שרגשותיו לא אטמו כליל.

זוהי חובתנו הקדושה להקב"ה – ואנו חייבים לפורעה, ובכל מחיר. כי חוץ מהנימוק, שהוסבר למעלה, על הקשר ההדוק, בכל הנוגע ליהדות, בין כל הנעשה בכל מקום, בין בכלל ובין בפרט – הרי זהו גם חיוב האחריות והערבות לכל אחד מישראל המוטל על כל אחד מאתנו. אם רק קיימת האפשרות, חייבים אנו, באיזו דרך שהיא, לסלק את המוטעה, ולעורר, לתקן ולחזק, את הטוב והנכון כפי רצון ד' יתברך.

זוהי גם חובתנו הקדושה באשר נתחייבנו בפקוח נפשות, פדיון שבויים, מצות 'לא תעמוד על דם רעך', אהבת חסד, אהבת הטוב והאמת, אהבת ישראל, 'ואהבת לרעך כמוך', אהבת כל הבריות כולם,  שנאת רע ושקר, רדיפת השלום, קידוש שם שמים, מניעת חילול השם, מצות תוכחה, כבוד התורה, כבוד האמת והטוב, כבוד עבדי ד' יתברך, לאהב שמו על הבריות, הורות חטאים בדרך, קריאה בשם ד', קירוב הגאולה, קירוב (בנין) בית המקדש – ועוד כהנה וכהנה מצוות רבות, כלליות ופרטיות, המחייבות כל פרט למדה הגדולה ביותר של רגישות לכלל, והמרחיקות כל רעיון על הסתפקות, כל הרגשת שופע, כל השלמה עם הקיים, אם רק קיימת אפשרות להוסיף ולפעול.

(מתוך ספרו של הרב יוסף ביגון הי"ד, עינא פקיחא, תזכיר ליחידי סגולה המתנדבים בעם, על המעשה שיש לעשות כדי להחזיר עטרה ליושנה)

---

 הרב יוסף ביגון היה איש תנועת המוסר ואיש חינוך שפעל בפולין לעורר תנועת-עם רחבה לתיקון, תשובה ועליה רוחנית. הרב נולד בוויסוקי שבליטא הפולנית בשנת תרס"א (1901). בתקופת מלחמת העולם הראשונה למד בישיבת רמיילס שבווילנה, בשנות ה-20 למד בישיבת "שערי תורה" בגרודנה בראשות הרב שמעון שקופ, ואחר כך למד בישיבת מיר, והיה מתלמידי המשגיח הרב ירוחם ליבוביץ. בשנות ה-30 עבר להתגורר בוורשה, הדריך צעירים שהתקבצו סביבו, נתן הרצאות למחנכים חרדים בעיר, פעל לייסד ספריה תורנית גדולה ועבד בה כספרן והדריך את הקוראים. הוא הצליח להכניס מורים חרדים להוראה במוסדות לילדים שמשפחותיהם העניות לא יכלו לגדל אותם ופעל עוד רבות בתחום החינוך היהודי והתורני בעיר. בשנת 1934 הוציא לאור את ספרו של הרמח"ל "דרך השם" עם פירושו ועם לקט מקבילות משאר ספרי הרמח"ל. בשנת 1936, הוציא לאור את שני הכרכים של "ילקוט ידיעות האמת" הכולל כמה מספרי הרמח"ל, וכתב לספר הקדמה בעילום שם.

אחר כך עבר לקרקוב, שם התחתן עם מרת חנה גרוספלד הי"ד, אחת מטובי המורות ב"בית יעקב". גם שם המשיך בפעילותו החינוכית והמוסרית. הוא פעל רבות בסיוע מנהל סמינריון "בית יעקב", הרב יהודה ליב אורליאן הי"ד, לחנך ולהדריך את הבנות, תוך גילוי התעניינות אמיתית בדאגותיה ובבעיותיה של כל תלמידה ותלמידה. גם כאן התאספו סביבו חוג של אברכים שלמדו בצמא ממנו את תורתו. הוא היה בקשרי ידידות עם האדמו"ר רבי משה'ניו פרידמן מבויאן-קראקא הי"ד, והם פעלו יחד לטובת חיזוק החינוך היהודי.

באותה תקופה העלה על הכתב, תזכיר ביידיש, הכולל תוכנית הצלה רוחנית חינוכית לנוער היהודי בזמננו. התזכיר נשלח לארה"ב ותורגם לאנגלית על מנת להפיצו בין יהודים אמידים שיוכלו לסייע במימון מימוש התוכניץ. תלמידו ר' אליהו כי טוב, תרגם וערך ­­­­­­­­­­את הדברים והוציאם לאור כספר בשם "עינא פקיחא", בשנת 1972.

הרב שרגא פייבל שפירא הי"ד, ראש ישיבת עץ חיים בהיידה שבבלגיה, הזמינו לכהן כמשגיח בישיבתו. ובמשך תקופה קצרה של שלשה "זמנים" הוא שהה בישיבה ומסר שיחות מוסר לתלמידים. הוא חזר לקרקוב, בה סבל בשלשת השנים הראשונות של מלחמת העולם השניה. הוא פעל רבות וכתב מאות מכתביו לידידיו ותלמידותיו לעזור, לחזק, לנחם ולעודד, במידת האפשר, בימי האימה של השואה. בתחילת חודש תמוז תש"ב (06.1942) גורש למחנה ההשמדה אושוויץ, בה נהרג ע"י הגרמנים. הי"ד.

הערה: בדפי העד ב"יד ושם" ישנם הערכות שונות לגבי שנת הלידה של הרב יוסף ביגון הי"ד. בתעודת הזהות הגרמנית שהופקה לו בקרקוב ב- 03.1941 מצויין שנולד בשנת 1898. ישנו גם חוסר בהירות וחוסר הסכמה לגבי מקום הירצחו – יש שציינו שהמקום לא ידוע, ויש מי שכתבו טרבלינקה ובלזיץ.

ב"ה ג' ויקרא תרצ"ד לפ"ק סיטשעל יצ"ו.

החוה"ש וכל טוב סלה לכבוד האברך המופלא ומופלג בתורה ויראת שמים חריף ובקי ומלא ברכת ד' במדות טובות ובבקשת החכמה והדעת וכו' כבוד מורנו ורבנו הרב יחזקאל שטערן נ"י (בק"ק פרעשוב יע"א).

אחרי דרישת שלום תורתו הטוב בהוקרה בלי הכרה, על דבר שנשאלתי ממנו על דבר הטעם המובא בטור אורח חיים סימן תקצ"ב למאה קולות נגד מאה פעיות שפעיא אם סיסרא, הנה בוודאי לא נעלם ממנו הפשוט דרמז על לימוד איכות התרועה שלמדו חז"ל מותיבב אם סיסרא. אך הבינותי שלא על זה בא, כי באמת גנוז בגויה רמיזין דחכמתא. ולהיות אין לי עסק בנסתרות, לכך מנעתי מלהשיבו. וכמת פעמים רציתי על כל פנים להודיעו הא גופא מפני הכבוד, אך כעת נתישבתי להודיעו אשר עם לבבי בדרך אפשר, לפתוח בזה על כל פנים כמחט סדקית. יעיין נא בשל"ה הקדוש מסכת ראש השנה ענין תקיעות שופר, כי בהתעוררות הדין אז יגבר חס ושלום כס ס"מ ועל ידי תקיעות שופר מתמתק. ויעיין בליקוטי תורה להגאון האלקי הרב מלאדי זי"ע בדרושים לראש השנה דיבור המתחיל תקעו השני, ג' שענין תרועה גנוחי גנוח וילילי יליל, שהוא ענין הבכיה, נקרא כך מלשון תרועם בשבט ברזל, שהוא מתיש ומשבר על ידם כחות הקליפות והסטרא אחרא , יעיין שם.  ואולי לזה הלימוד מאם סיסרא על פי דברי הפנים יפות פרשת ואתחנן סימן ו' ס"פ י' ד"ה והנה שבשעת כבישת מלחמה נכנעת מאוד הסטרא אחרא, והיו יכולים אז לתקן אפילו דברים האסורים, קדלי דחזירא. עיין שם הדבר. והנה ענין פעית אם סיסרא אז מאה פעיות שקבלו חז"ל, באמת לא דבר ריק הוא, רק ענין רמז להכנעת הסטרא אחרא בתכלית. והמספר מאה אולי להיות ידוע כי את זה לעומת זה עשה וכו'. ועיין בשל"ה הקדוש ענין המאה קולות על פי האריז"ל להכריע ולהמתיק בכל הד' עולמות. יעיין שם. ויש בקליפת גם כן ד' עולמות. ואם כן ענין טעם הטור הוא עצמו טעם המקובלים. כן כתבתי בדרך אפשר מאשר הצלתי מעט, כי בעוונותינו הרבים  אין לי עוד כלים לקבל שפע קדש החכמה הקדושה והנוראה מעט. ואם שגיתי ד' הטוב יכפר.

והנה הנאני מאוד שלומד בטור, כי הלימוד המובחר הוא טור וב"י ושו"ע וכל שכן עם העיון במקור הגמרא שמביא הב"י, כמו שכבר האריכו בזה בספרים הקדושים.

והנה לא ידעתי אם, כבוד תורתו, ואופן לימודו, אך זאת ידעתי עוד לייעצו נאמנה שידבק בספר הקדוש ליקוטי אמרים תניא להרב מלאדי זי"ע שהוא שוה ומחויב לכל בעל נפש מישראל, ובזה יפתחו לו שערים אורה בהגנת כלל עניני התורה הקדושה ועיקרי היהדות, וילמד אותו מתחילה ועל סוף על הסדר, אף שלא ישיגהו עוד לעומקו. וכשיחזור וישלש יבין יותר ויותר בעומק מהשגו, והוא מלבד עוצם רוב קדושתו וגודל השפעת טהרתו לנפש, הנה הוא מושג כללי לכל הידיעות המחויבות לאיש ישראל החפץ חיי עולם. אך כמובן רק בזהירות הטבילה לעת הצורך. והנני בהוקרה ובדרישת שלום ת"ה כראוי ללומדי ומוקירי תורתנו הקדושה.

הק' יחזקאל ווידמאן אב"ד הנ"ל

(פני הנשר, הנשר הששי, כנף הראשון, סימן ו)

---

הרב יחזקאל וידמן הי"ד, נולד במסיק שברומניה בשנת תר"נ (1890) לרב יצחק מאיר אב"ד מאסיעף ולאמו מרת פייגה. למד בישיבת וויזניצא. קיבל דרכי הוראה מהרב מווישווא, עד שנודע כמורה הוראה מובהק, עמקן וחריף. הרב היה מגדולי חסידי האדמו"ר בעל אהבת ישראל מויז'ניץ. בשבת לפני הנסיעה לרבו, היה דורש באוזני קהילתו בענייני תשובה והכנה לקראת קבלת פני צדיק, בהדגישו כי מטרת הנסיעה איננה השפעה גשמית אלא התעלות רוחנית. רבי מנחם מנדיל מווישווא, ראש ישיבת "בית ישראל", היה מעודד את החסידים לפרסם חידושי תורה, ולשם כך נוסד כתב העת "דגל התורה" בעריכת הרב יחזקאל וידמן.

שימש כמו"ץ בכפר יועד ובשנת תרפ"ב מונה לאב"ד בסיטשל, שבמרמרוש, רומניה. נשא לאשה את מרת מיכלה לבית ארל.

תשובה אליו מופיעה בשו"ת מהר"ם בריסק, חלק שלישי, ו. כן כתב הרב יחזקאל הי"ד הסכמה לספר מנחת שבת.

הרב כתב מאמרים רבים במגוון כתבי עת והוציא לאור מספר ספרים (ובהם: מאמר העיקרים – תרפ"ח, נחפשה דרכינו – תרפ"ט).

נספה באושוויץ 1944 (תש"ה).

מקורות נוספים: תולדותיו ותשובה ממנו – מופיעים באור ישראל מז.

כהקדמה לדברי הרב יהודה קרויז, ראיתי לנכון להביא את דברי הרמב"ם ומפרשיו, בנוגע לאיסור הישיבה במצרים:

כתב הרמב"ם בספר המצות (לא תעשה, מו): והמצוה המ"ו היא שהזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה. והוא אמרו יתעלה לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (דברים יז,טז). וכבר נכפלה האזהרה בזה שלש פעמים. אמרו בשלשה מקומות הזהיר הקב"ה את ישראל שלא לשוב למצרים ובשלשה חזרו ובשלשה נענשו. אמנם השלשה מקומות אחד מהם אשר זכרנוהו. והשני אמרו יתעלה בדרך אשר אמרתי לך לא תוסיף עוד לראותה (דברים כח,סח). והשלישי אמרו אשר ראיתם את מצרים היום לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם (שמות יד,יג). ואף על פי שהנראה מן הדברים שהוא ספור באה הקבלה שהוא אזהרה. וכבר התבאר בגמרא סוכה כי אלכסנדריה היא גם כן מכלל העיירות האסורות לשכון בהם. ומים אלכסנדריה ימדד חתכה אורך ארבע מאות פרסה ורוחב ארבע מאות פרסה והיא כלל ארץ מצרים האסורה לשבת בה. אבל מותר ללכת בה על צד הסחורה או לעבור לארץ אחרת. ובביאור אמרו בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש הארץ:

ובהלכות מלכים (ה, ז-ח) כתב הרמב"ם:

ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים, מן הים הגדול ועד המערב ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה כנגד ארץ כוש וכנגד המדבר, הכל אסור להתישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד, לא תוסיף עוד לראותה, לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, ואלכסנדריאה בכלל האיסור.  מותר לחזור לארץ מצרים לסחורה ולפרקמטיא, ולכבוש ארצות אחרות, ואין אסור אלא להשתקע שם, ואין לוקין על לאו זה, שבעת הכניסה מותר הוא, ואם יחשב לישב ולהשתקע שם אין בו מעשה, ויראה לי שאם כבש ארץ מצרים מלך ישראל על פי בית דין, שהיא מותרת, ולא הזהירה אלא לשוב לה יחידים, או לשכון בה והיא ביד עכו"ם מפני שמעשיה מקולקלין יותר מכל הארצות, שנאמר כמעשה ארץ מצרים.

וכתב בהגהות מיימוניות, שם: ויש תימה על קהילות השוכנים שם, וגם רבינו המחבר עצמו הלך לגור שם. וליכא למימר שטעמו מפני שבא סנחריב ובלבל את העולם כדתניא בתוספתא דקידושין שאמר לו ר' עקיבא למנימן גר המצרי, שהרי בפרק החליל אמרינן ואלכסנדריאה מאי טעמא איענוש, משום דעברי אהאי קרא לא תוסיפו לשוב. וגם בתוספתא דמסכת ידים אמרינן למצרים נתן הכתוב קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העמים אשר נפוצו שמה וגו' על ארץ מכורתם. ואין לנו טעם להתיר אם לא נפרש כפירוש רא"ם שפירש לא תוסיפו לא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן מס"ה:

והרדב"ז כתב, שם:

ואם תאמר על מה סמכו לשכון במצרים. ויש מי שכתב שלא אסרה תורה אלא בדרך הזה, כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר. עד כאן. ואין זה טעם מספיק, שהא קרא דלא תשוב בדרך הזה עוד ניחא, אבל הנך קראי דכתיב לא תוסיפו לראותם עוד, מאי איכא למימר. ויש ליתן טעם דלא אסרה תורה אלא לירד לגור שם ולהשתקע, כדאיתא בירושלמי, לישיבה אי אתה חוזר אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכיבוש הארץ. וכל היורדים, תחלה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו, אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה. וכן משמע מתחלת לשון רבינו שכתב אסור להתישב בה. אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב ואין לוקין על לאו זה וכו' משום שאין בו מעשה. ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי. ואם תאמר תקשי לרבינו שהרי נשתקע במצרים. ויש לומר דאנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים. וגם אני נתישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה, וכי האי גוונא מותר, ושוב באתי לירושלים.

---

לזמן רב נצטערתי על קושיה הגדולה על אשר נודע דהרמב"ם ז"ל היה דר במצרים, הלא הוא פסק לאיסור תורה [בלא מלקות] יש אפילו לשוב בשאר דרכים.

וכל התירוצים הנאמרים במפרשים ז"ל, אינם נוחים לעניות דעתי.

[וגם בדעתי השפלה הרהרתי שלשה אופנים:

א – דאין איסור רק אם ישובו כל ישראל. ומצאתי לי פירכא מפורשת ברמב"ם ז"ל שם במקומו בהלכות מלכים. עיין שם.

ב – דמיתי דהרמב"ם ז"ל עשה הערמה שאמר וחשב את עצמו בכל עת שלא בא להשתקע דמותר (וכבר כתבתי מזה לעיל). והדוחק מובן מאליו.

ג – דהרמב"ם ז"ל ציווה להעלות עצמותיו לירושלים מהאי טעמא. וזה בוודאי לא ניתן להאמר לבר דעת תורה כמובן].

אך עכשיו האיר ה' את עיני לפי מה שכתב המנחת חינוך כאן דרוב שיטות (ונראה דגם הרמב"ם ז"ל מכללם) סוברים דהא דקיימא לן שבא סנחרב ובילבל את כל העולם, גם מצרי בכלל. עיין שם. ולפי זה יש לומר שפיר לפי מה שכתב המנחת חינוך עוד דלפי הכלל של החוות דעת דבעשה גם הרמב"ם ז"ל מודה דספק אסור מדאורייתא, כידוע, ממילא גם כאן באדומי ומצרי דכתיב ביה דור עשירי יבא וגו', הא ספק לא (ולפי עניות דעתי ואין צריך לזה, דהא מלא תתעב גופא הכי משמע, ודו"ק היטב). עד כאן דבריו. פי חכם חן: ומעתה אען ואומר דזה דווקא היכא דליכא וודאי נגד הספק, אבל אי איכא וודאי נגד הספק גם בכהאי גוונא הספק מותר. והשתא הרמב"ם ז"ל שלמד תורה לרבים, שפיר היה דר במצרים, שאינו אלא ספק מצרי בזמן הזה.

ואל תשיבני אם כן איך כתב דלוקין אם שב בדרך שיצאו, הלא אין לוקין על ספק. זה אינו דיש לומר דהתורה הקפידה על המקום ועל זה ליכא ספק, רק דהמקום לא אסרה תורה אלא בשב על דרך ההוא.

ודו"ק היטב כי היא בעזרת ה' יתברך זכות רב להרמב"ם ז"ל:

וידעתי כי הרדב"ז ז"ל הלך גם כן בדרך הזה לתרץ דהרמב"ם ז"ל בשביל ללמוד תורה עשה כן, אבל זה דוחק גדול, דהיאך יתכן זה והיכן מצינו היתור בשביל תורה. אבל לפי מה שכתבתי בעניי אתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא:

(שפע מצות, חלק ד)

—

הרב הגאון יהודה סג"ל קרויז בן הרב שמעון חיים, שקד על לימוד תורתו בקליינוורדיין וחיבר שם את ספריו: עשרה דברים – מנחת יהודה – עוקר הרים לביאור על דרך דרוש למאמר ממסכת בבא בתרא "עשרה דברים קשים נבראו בעולם" (תרס"ו), סיני – קובץ אביי (תרס"ט) על מאמריו של אביי במסכת ברכות.

אחר כך היה רב בדאברא ונכנס ללימודי חכמת הנסתר.  שם פרסם את ארבעת חלקי ספרו שפע מצות – לשילוב כל תרי"ג המצוות על דרך הדרש והפלפול (תרפ"ב). בהמשך הוציא לאור את ספרו קץ הפלאות (תרפ"ט). ספריו מלאים חריפות ובקיאות נפלאה.

כעבור זמן קצר חלה הרב במחלת עצבים ונאלץ לפרוש מכהונתו. הוא חזר לבית אמו וישב דומם כל ימיו בקלויז.

הרב נספה באושוויץ. הי"ד.

(מתוך ספר הזכרון לקהלת קליינוורדיין)

תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו, וצדקתו עומדת לעד (ירושלמי פרק ג' דכלאים)

הצירוף הששי מהי"ב צירופי הוי"ה השולט בחודש אלול הוא ההו"י יוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי וגו'.

וצריך להבין למה נבחרו תיבות הללו דווקא, והלא בכמה מקראי קודש נרשם צירוף הזה.

ואפשר לומר על פי מה דנודע מספרים הקדושים דאף על פי דמוטל על כל אחד ואחד להכיר מציאות ה' יתברך על ידי הכרה עצמית בדרך מחקר והשכל עד מקום שיד שכלו מגעת, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו', מכל מקום נחוץ להקדים אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים מדור דור. כי החקירה בלבד היא בחזקת סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל. והאדם באשר הוא אדם איננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עומקם של דברים העומדים ברומו של עולם. ואם יאמר האדם שמאמין רק מה ששכלו משיג, יכול האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועוד זאת, דבאם האמונה במציאות ה' יתברך היא בדרך מחקר בלבד, אז איננה יכולה להתקיים אצל האדם לימים רבים. כי בניסיון קל הוא פושט צורה ולובש צורה ומשליך את אמונתו אחרי גוו, כמו שהורה לנו הניסיון בכל דור ודור. וכבר העיר הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה שעיניו ראו בשעת גזירת שמד, רחמנא ליצלן, שאותם החוקרים אשר עמדו במציאות ה' יתברך בדרך מחקר המירו כבודם בלא יועיל ביום זעם, ואלו אשר האמינו במציאות ה' יתברך באמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, קדשו שם שמים במסירת נפש נפלאה, אפילו נשים וקטני הדעת.

וכמו שפירש הגאון בעל חתם סופר ז"ל דברי הש"ס (חגיגה יד:) ארבעה נכנסו לפרדס. בן עזאי הציץ ומת, בן זומא הציץ ונפגע, אמר יצא לתרבות רעה, רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. ויש לדקדק על תיבות נכנס בשלום, וכי רבי עקיבא בלבד נכנס בשלום, והלא כלם נכנסו בשלום, ולא היה חלוק בינו לבין חבריו רק בהיציאה בלבד, ולא הווא ליה למימר רק רבי עקיבא יצא בשלום? ופירש הגאון הנזכר על פי הדברים הנאמרים למעלה, כי האמונה בדרך מחקר היא בחזקה סכנה, מפאת ששכל האנושי הוא מוגבל, ואיננו יכול לחדור עם שכלו המוגבל לתוך עמקם של דברים גבוהים ונעלים. ובקל יוכל האדם ליפול (חס ושלום) ברשת הכפירה. ועל כן נחוץ להקדים בעת הכניסה לפרדס החכמה – להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר – את אמונה הפשוטה והיא הקבלה מאבותינו הקדושים, שיקבע האדם בדעתו שמאמין באמונה שלמה במציאה ה' יתברך ובכל דברי תורתנו הקדושה, שזאת התורה היא הנתונה למשה רבנו עליו השלום ושלא תהא מוחלפת ולא תהא תורה אחרת מאת הבורא יתברך שמו. ואף אם יפגע במקום קשה ההבנה לא יזוז אותו דבר זה מאמונתו החזקה אף זוז כל שהוא. ואז לא יאונה לו לצדיק כל עוון בשימו פעמיו עלי דרך החקירה להשיג מציאה ה' יתברך גם בדרך מחקר והשכל. וזה כוונת מאמרם ז"ל הנזכר למעלה, ארבעה נכנסו לפרדס, והכוונה, לפרדס החכמה להשיג מציאת ה' יתברך בדרך מחקר והשכל, וכו' רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום, והיינו על ידי שנכנס בשלום לפרדס החכמה שהקדים קודם המחקר את אמונה הפשוטה, שקבע בדעתו שמאמין באמונה שלמה בכל דברי תורה הקדושה שנתנו מרועה אחד, ואף אם יפגע במקום ספק שאין יד שכלו מגמת שם, לא תחלש על ידי  זה האמונה, זה גרם לו שיצא בשלום, שלא נפגע בשימו פעמיו עלי דרך החקירה.

ובזה יש לפרש היטב דברי הירושלמי הניצבים בפתח מאמרנו. תני המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, עליו הכתוב אומר (תהלים קי"ב) הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, דלכאורה יש לדקדק הרבה בדברי הירושלמי הללו, דמפני מה דווקא ספר תורה של אביו, וכי ספר תורה דידיה אין כאן חשש כלל. וגם קשה על הלשון אין רואה סימן ברכה לעולם, והלא איסורא נמי איכא ולא חסרון ברכה בלבד, כדתניא (במגילה כז.) לא ימכור אדם ספר תורה אף על פי שאינו צריך לו. עיין שם. וגם מה שמסיים הירושלמי עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד, איננו מובן, דמה ענין צדקה אצל ספר תורה, ומס טובה של צדקה כאן? אבל לפי האמור למעלה מובן היטב דברי הירושלמי דהנה אמונה הפשוטה שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים, נקראת בשם צדקה, משום דבאם השריש אדם בלבו את אמונה הפשוטה שמאמין אף בדברים שהם למעלה מן הסכמה, שאין יד שכל האדם מגעת שם להבין אותם על ברים, מחמת עומק העניין, נחשבה אמונה זו אצל ה' יתברך לצדקה, שמוסיף מצדו להאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו. מה שאין כן אם משיג האדם מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אז לא יונח על אמונה זו שם צדקה. כי מקור אמונה זו היא החכמה והגעת אשר חנן ד' אותו מתחלת היצירה, והרי הוא כמחזיר פקדונו אשר הפקד אתו השם. ועיין בספר בני"ש במאמר מעלת התורה שהרחיב בזה הדיבור בפירוש הכתוב (בראשית ט"ו) והאמין בד' ויחשבה לו צדקה) ולפי זה מובן שפיר דברי הירושלמי (הנזכרים למעלה) דנודע מאמרם ז"ל דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, מצווה לכתוב משלו, שנאמר ועתה כתבו לכם את דברי השירה הזאת וגו', ופירש הגאון בעל עוללות אפרים (במאמר קל"ט) דהכוונה הוא, דאף על פי שהניחו לו אבותיו ספר תורה, והיא "אמונה הפשוטה, שהיא הקבלה מאבותינו הקדושים. עם כל זה מצווה להשיג משלו, וכתיבה זו היא מלשון כתבם על לוח לבך, שהיא החקירה בלב להשיג מציאה השם גם בדרך מחקר והשכל, כמו שאמר הכתוב דע את אלקי אביך וגו'. עיין שם. אבל כבר כתבנו למעלה, שעיקר והיסו היא אמונה הפשוטה, דקודם הכניסה לפרדס החכמה צריך האדם להשריש בלבבו הקבלה והמסורה מאבתינו הקדושים. וזה כוונת דברי הירושלמי, המוכר ספר תורה של אביו אינו רואה סימן ברכה לעולם, והכוונה, דמי שמזלזל בספר תורה שהנחילו אביו, והיא אמונה הפשוטה אשר היא נחלה מאבותינו הקדושים, ורוצה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל בלבד, אינו רואה סימן ברכה לעולם. כי אמונה מצד החקירה בלבד איננה מתקיימת לעולמים, כי בניסיון קל הוא לובש צורה ופושט צורה ומשליך את אמונתו אחר גוו, כי אי אפשר שלא ינקשו רגליו בשימו פעמיו עלי דרך החקירה בפגעו במקום קשה ההבנה שאין יד שכל האדם מגעת שם. אבל המקיים ספר תורה של אביו בביתו, שאיננו מזלזל באמונה הפשוטה שהנחילו לו אבותיו ומקדימה קודם הכניסה לפרדס החכמה, שמאמין אף בדבר שאין שכלו משיגו, עליו הכתוב אומר הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד. והיינו מי שמקיים בביתו את ההון והעושר, והיא אמונה המסורתית שהנחילו לו אבותיו, אז וצדקתו, אמונה זו המקובלת אצל ה' יתברך לצדקה, עומדת לעד, בטוח הוא שלא יאונה לו כל עון ומכשול בשימו פעמיו עלי דרך החקירה, להשיג מציאת השם גם בדרך מחקר והשכל, הבן הדברים.

ובזה יש לפרש הכתוב (במשלי ט"ז) עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא. והוא על פי מה שכתבנו למעלה דאם האדם רוצה שיהיו כל ימיו באמונה, אז הוא מוכרח להקדים את אמונה הפשוטה קודם הכניסה לפרדס החכמה להשיג מציאת השם בדרך מחקר והשכל, ואז בטוח הוא שיהיו כל ימיו תמימים באמונה. וזה פירוש הכתוב עטרת תפארת שיבה בדרך צדקה תמצא, אם רוצה אדם שגם השיבה תהיה בתפארת מעוטרת בנזר האמונה, זאת אפשר למצוא רק בדרך צדקה, אם שם לעיקר חשוב את אמונה הפשוטה הנקראת בשם צדקה, והבן.

וזה אפשר דמרמז הצירוף הזה – של חודש אלול – ההוי"ה היוצא מן סופי תיבות הקרא וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאה לפני ד' אלקינו כאשר צונו. דהנה איתא במדרש רבה פרשת ראה על כתוב כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת וגו' שזו קריאת שמע ששקולה כנגד כל המצוה. וכמו כן, יש לומר דגם כתוב הזה וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, מרמז על קריאת שמע, שקולה כנגד כל המצות, דהא שפה אמת ודברים אחדים הם. וכבר כתב הגאון מהר"י יעב"ץ זצללה"ה בספרו אור החיים, דקריאת שמע היא בבחינת אמונה פשוטה שהיא למעלה מן החכמה, שנקראה בשם צדקה, דאלו נאמר ראה ישראל, היתה הכוונה על ראיה שכלית, להכיר מציאת השם בדרך מחקר והשכל, עכשיו שנאמר שמע ישראל, על כורכך היא הקבלה מאבותינו הקדושה, שהיא אמונה הפשוטה, והאמונה היא העיקר והיסוד של כל מצות התורה הקדושה כמאמרם ז"ל (במכות ד' כד.) בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה, וכמו שרמז מל זה דוד המלך עליו השלום בתמניא אפי (תהלים קי"ט) כל מצותיך אמונה, שכל מצות התורה הקדושה נכללות נכללות באמונה, וסתם אמונה היא אמונה הפשוטה, כי דבר המושג באמצעות הדעת לא יונח על זה שם אמונה, כמו שלא יונח שם אמונה על דבר הנראה בחוש הראות. וזה פירוש הכתוב וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, והכוונה, שאם נשריש בלבנו את אמונה הפשוטה המרומזת בתיבות כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת, שהיא קריאת שמע, דהיא אמונה הפשוטה, תחשב זאת לנו לצדקה לפני ד' אלקינו, מחמת שמוסיפים אנו להאמין אף בדבר שאיננו מושג מצד השכל והדעת.

ומפני כן יוצא הצירוף של חודש אלול מקרא זה, יען שהאמונה הוא כללות כל התורה כולה, והחודש הזה הוא זמן תשובה שכל אחד צריך לחפש ולבדוק בחורין ובסדקין לבער כל חמירא לתקן מעשיו המקולקלים של כל השנה, ולקבל עליו על להבא לשמור ולעשות את מצוות התורה, לכן בא צירוף הזה לרמז שבימי תשובה הללו היא העיקר שישים האדם את לבבו להתחזק באמונה הפשוטה שהיא כללת כל התורה, הנרמזת בכתוב זה, שלא לחקור אחר העתידות, אלא להשליך על ד' יהבו, ובלב בטוח בד' ישים לדרך פעמיו לקראת שנה החדשה, ואז לא יאונה לו כל און ומכשול. כי אמונה הפשוטה היא יסוד מוסד לשמירה כל מצות התורה הקדושה. הבן הדברים.

(חגים וזמנים, מאמר שערי תשובה סעיף א)

---

הרב יצחק אייזיק אייכנשטיין מחבר ספר הדרושים "חגים וזמני" (מונקץ’ תרצ”ח). בנו של הרב אליהו אייכנשטיין שכיהן כאב"ד זאקופנה שבפולין משנת תרמ"ה (1885), בנו של הרב שלמה יעקב אייכנשטיין מסטרי, בנו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק אייכנשטיין מזידיטשוב.

העיר מונקץ' שוכנת לרגלי הרי הקרפטים, ודרכה זורם הנהר לטוריצה. הנהר מחלק את העיר, וגשר מחבר בין אורצוויג (בשמה הההונגרי) או ראסווגובו ("סוף הרוסי"; בשמה הצ'כי, אורוס-וואג, ראסוויגעף) לבין השטח המרכזי של העיר. הרב יצחק אייזיק נשא לאשה את מרת דבורה בת הרב בן-ציון ווייס אב"ד ראסווגובו. רבי יצחק אייזיק ישב במשך מספר שנים על התורה בקהילת חותנו עד שמונה לממלא מקומו של אביו ברבנות זאקופנה.

הרב יצחק איזיק אייכנשטיין הי"ד חיבר מאמר הלכתי שהודפס בכתב העת "בית ועד לחכמים" (תמוז תרפ"ד, שנה ג' חוברת י"ח, סי' תשס"ו) וכן חיבר את הספר חגים וזמנים (מונקץ' תרצ"ח, 1938). ובו דרושים ומאמרים לתקופת השנה וגם דברי הלכה שונים. הספר זכה למספר הסכמות נלהבות ובהם הסכמת אבי המחבר,הרב אליהו אב"ד זאקופנה שבפולין, שכותב: בעת עברתי בין בתרי אמרותיך זלגו עיני דמעות מרוב שמחה אשר מלאה כל חדרי לבבי בראותי בספרך דברים בוקעים ויורדים לחדרי לב מתוקים מדבש ונופת צופים, וברכתי עליהם ברכה הנהנין וברכה שהחיינו, אשר זכני השם לראות פרי עשתונותיך בתורה הקדושה בדפוס וזכית לעלות למעלות אבותינו הגאונים והקדושים אשר נשמתם בגנזי מרומים.

בכ"ב באייר תש"ד (15.5.1944) גורשו היהודים מבית החרושת ללבנים שבגטו מונקץ' לאושוויץ, לאחר מכן הועברו שאר כל יהודי מונקץ' מגטו העיר לבית החרושת ללבנים, ובין כ"ו באייר לב' בסיון תש"ד (19-24.5.1944) גם הם גורשו משם לאושוויץ.

הרב נהרג עקה"ש באושוויץ עם רעייתו הרבנית דבורה ועם ארבעת ילדיהם, פייגא פרל, אהרן, רחל וצירל ,בכ"ח באייר תש"ד (21.05.1944).

הערות:

על פי המובא באחד מדפי העד, הרב נספה באושוויץ בי' באלול תש"ד. מתוך דפי העד באתר יד ושם ניתן ללמוד שנולד בשנת 1908 בזאקופנה, אך לפי זה יוצא שפרסם מאמר בכתב העת "בית ועד לחכמים" בהיותו כבן 16.

שמו של הרב הונצח בהגדה של פסח, נוסח ספינקא, (הרב יעקב אליעזר וייס, ירושלים, תשכ"ד) ובמדרש אהרן (הרב אהרון וייס, 1978), והוא מוזכר ב"קהילות הונגריה" ו'שבחו של אהרן'.

על חורבן קהילת יהודי מונקץ' בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

איתא בזוהר הקדוש דכשבני ישראל עושים תשובה, באים בשעתא חדא למדרגות גבוהות וגדולות…

ובזה מבואר הפסוק, זה השער לה' צדיקים יבואו בו (תהלים קיח,כ). דהנה אמרו חז"ל (שבת קד.) דלכך יש לאות ה' רווח למעלה, לרמז שבעל עבירה, כשחוזר בו משאיר לו ה' יתברך פתח ושער שיוכל להכנס בו, ומקבל אותו בתשובה.

וזה הפירוש: זה השער [ה-שער] לה', היינו שה-ה' מרמז על תשובה, ואז כשעושים תשובה, מיד צדיקים יבואו בו. דכשעושים תשובה עולים מיד למדריגות גבוהות ונהיים בבחינת צדיקים ודו"ק.

וזה הפירוש בפסוק: זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו' (ויקרא יד,ג), היינו דתיכף ומיד ביום טהרתו, כשעושה תשובה, מיד – והובא אל הכהן, מביאים אותו מן השמים לדרגת כהן, עובד ה' בשלימות וזוכה למדריגות גבוהות וכנ"ל.

אך על כל פנים כתיב אחר כך בפסוק: ויצא הכהן אל מחוץ למחנה וגו' (יד,ג), היינו שיש לו לטהר ולקדש עצמו, להמשיך בדרגות שיש לו בעבודת ה'. וכמו שגם בני ישראל שיצאו ממצרים, והיו אז בדרגות גבוהות, בכל אופן הוצרכו שבעה שבועות לספור עד שזכו לדרגה שיוכלו לקבל את התורה, הכי נמי בבחינה זו, אחד שעושה תשובה וכנ"ל ע"כ.

(שו"ת דרכי משה, חלק אמרי קודש, הובא בתורת החסידות ח"א עמ' 88).

---

רבי משה (שכונה בשם החיבה "ר' משה'ניו") פרידמן הי"ד מבויאן-קראקא בן רבי שלום יוסף, שהיה נכדו של ר' ישראל מרוז'ין, נולד בפורים תרמ"א (1881) בהוסאטין שבאוקראינה.

התייתם מאביו כשהיה בן שנתיים וגדל אצל סבו, רבי מרדכי שרגא, האדמו"ר מהוסאטין, ואחר כך אצל דודו האדמו"ר רבי ישראל. בהיותו בן עשרים, בשנת תרס"א (1901), התחתן עם מרת מרים, בת רבי מנחם נחום מבויאן-צ'רנוביץ, נכדת האדמו"ר מבויאן, ועבר לגור בבויאן. שם המשיך לעמול בתורה והתפרסם כלמדן וחסיד הבקי בכל מקצועות התורה. בפרוץ מלחמת העולם הראשונה ברח עם כל משפחתו לווינה, שם פגש בין הגולים ברבנים ואדמו"רים רבים.  בשנת תרע"ח (1918) נפטר האדמו"ר מבויאן, ורבי משה מונה לאדמו"ר מבויאן תחתיו.

מלבד גדולתו בתורת הנגלה והנסתר, בדייקנות, בשקידה ובלמדנות, בפסיקת הלכה וביראת שמים, היה האדמו"ר בקי בהוויות העולם העוסק בצורכי ציבור. הוא מונה לחבר מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ונמנה על מנהיגי יהדות פולין.

בסוף קיץ תרפ"ה (1925) עבר לקרקוב והיה בה לדמות מרכזית. הוא נודע בשם האדמו"ר מבויאן-קראקא. הופעתו החיצונית הייתה מרשימה, ודיבורו היה תמיד בנחת ומלווה בחיוך. רבים מהחסידים, מהלמדנים ומהמחנכים, ומכלל הציבור, נהנו מפסיקותיו, מהנהגותיו ומעצתו.

בשנת תרצ"ד (1933), לאחר פטירתו ראש ישיבת חכמי לובלין, רבי יהודה מאיר שפירא, מונה האדמו"ר מבויאן-קראקא לנשיא הוועד הרוחני של הישיבה.

בתחילת הכיבוש הנאצי שהה האדמו"ר בקרקוב ובחורף תש"א (1940) ברח לגטו טרנוב, שם התגורר עם בני משפחת חסידו המובהק, רבי ישראל מרכוס. גם בגטו המשיך להנהיג את עדתו, לנהל "שולחנות" ולענות לשאלות קשות ומסובכות שהזמן גרמן.

בחודש סיוון תש"ב (1942) התחילו האקציות בגטו. הרבי הצליח להתאשפז בבית חולים מתוך הנחה ששם בטוח יותר, ולאחר זמן חזר לביתו וקיים שם תפילה במניין מצומצם. בערב ראש השנה הצליח להתפלל במניין בעליית הגג, למרות אקציה נוספת שנערכה באותה עת. ב-א' בכסלו תש"ג (10.11.1942) נאלץ הרב לעזוב את ביתו ולהתחבא בבית אחד מחסידיו. בינתיים נעשו מאמצים רבים לחלצו מתחת ידי הנאצים.

ב-ב' אלול תש"ג (2.9.1943) נערכה האקציה האחרונה בטרנוב. בתחילה החליט הרבי לא להגיע למקום הריכוז אלא לחזור להתחבא בבונקר, אך משום מה שינה את דעתו והלך עם כולם למקום הריכוז. לאחר שאחד מאנשי היודנרט ניסה ללא הצלחה להוציאו מהקבוצה המיועדת להשמדה, נלקחו הרבי והרבנית, יחד עם עוד 7,000 יהודים ברכבת לאושוויץ בקרונות צפופים ומלאים סיד.

יש הטוענים שהרבי נספה במהלך הנסיעה ברכבת סמוך לבוכניה. ויש עדויות על כך שהרבי הגיע לאושוויץ בג' באלול. וכך כתב איש ה"זונדר קומנדו" באושוויץ, הרב ממאקוב מזובייצקי, הגאון הרב אריה יהודה ליב לנגפוס הי"ד, ברשימות שנמצאו לאחר השואה:

"כשהתפשט יחד עם כולם נכנס לאולם המפקד הנאצי. הרב משה פרידמן ניגש אליו, ובתופסו בדש בגדו פנה אליו בגרמנית: אתם רוצחי העולם הנוראים והנתעבים, אל תדמו כי תשמידו את עם ישראל, עם ישראל יחיה לעד ולא ייעלם מבמת ההיסטוריה. אבל אתם רוצחים שפלים, מחיר יקר תשלמו, בעד כל יהודי חף מפשע תשלמו בחיי עשרה רוצחים, אתם תימחו ותיעלמו מלאום. קרב יום הנקם, דמנו השפוך מידכם ייתבע ולא ימצא מנוח עד אשר חמתו הבוערת תישפך עליכם ותשמיד את דם החיה שלכם.

דבריו נאמרו בקול עמוק ובכוח רב. הוא חבש את מגבעתו וקרא בהתלהבות רבה: "שמע ישראל", ויחד עמו קראו כל הנוכחים קריאות שונות. היה זה רגע של התעלות הנפש שאין לו אח ודוגמה בחיי אדם, רגע המוכיח את קשי העורף של היהודים."

("מגילת אושביץ" בר מרק הוצאת עם-עובד תל-אביב תשל"ח. בסתר רעם  הוצאת מוסד הרב קוק עמוד 412).

ר' משה-ניו כתב תשובות רבות כמענה לשאלות רבני הדור. לפני שנשלח הרבי להשמדה הוא קבר את כתביו במרתף ביתו, אבל הם לעולם לא נמצאו. רבים מכתביו, שכללו תשובות ודברי תורה רבים שאמר בעת עריכת שולחנו, נשלחו ללונדון, אך נשרפו שם בעת אחת ההפגזות. מעט מפסקיו, חידושיו ודברי תורתו שרדו ויצאו לאור בשו"ת "דעת משה" (ירושלים, תש"ז ותשמ"ד).

מקורות: אתר זכור, ויקיפדיה, תורת החסידות ח"א עמ' 87, אדמו"רים שנספו בשואה עמ' 224, "דעת משה" – בהקדמה ובפרק על תולדות.

עוד ראה: גטו טראנוב – באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

---

הרב אריה יהודה לייב לנגפוס הי"ד למד בישיבות בוורשה. הוא היה חתן של הרב במקוב-מזובצקי ואחרי פטירתו היה לרב ואב"ד שם. במהלך השואה גורש הרב מגטו מקוב-מזוביצקי לאושוויץ ואולץ להתייצב בזונדר-קומדו בתפקיד של הכנת שער הנשים שנגזז למשלוח לגרמניה.

בליל הושענא רבה תש"ה (7.10.1944) פתחו אנשי הזונדר קומנדו היהודים במרד. במהלך המרד ופיצוץ המשרפות בחומר נפץ מוברח, שפעל ללא מנגנון השהיה, נהרג הרב לנגפוס הי"ד. זמן קצר לאחר המרד, הופסקו משלוחים חדשים של יהודים לבירקנאו. בהמשך, פורק המחנה ותושביו הוגלו ל"צעדת המוות".

החל משנת תש"ג ועד לשנת תש"ה, לקראת המרד, כתב הרב יומן וחתם בו בראשי התיבות איר"א (אריה יהודה "רגל ארוכה"). יומנו הוא אחת התעודות החשובות ביותר על אשר התרחש באושוויץ-בירקנאו ועל תולדות השואה בכלל. היומן היה טמון באדמה ליד משרפה מספר  ונמצא בשנת תשי"ב. וחלקים ממנו שמורים עד היום במוזיאון אושוויץ הנמצא במחנה עצמו, ועיקרו נמצא במכון ההיסטורי היהודי בוורשה. חלק מהיומן כבר לא ניתן לקריאה ורק התרגום לפולנית השתמר. יומנו של הדיין לנגפוס הי"ד נדפס בחוברת "בלעטער פאר גשיכטע" (וורשה, תשי"ד) עמ' 100-107, תחת הכותרת " אין גרויל פון רציחה -אשוויענשימער כראניק פון אומבאקאנטן מחבר".

בסתיו תשל"א מצאו עוד מסמך בתוך צנצנת זכוכית שאף הוא נשאר מהרב לנגפוס הי"ד המתאר את הגרוש מגטו מקוב- מזוביצקי בחשוון תש"ג.

מקורות: פורום חדרי חרדים, גטו מקוב מזובייצקי – באתר האנציקלופדיה של הגטאות, ועוד.

ראה תולדותיו (באנגלית) באתרים: Amerika pink, ויקיפדיה.

פירוש על נוסח תנחומי האבלים

אלא מה אומרים עליהם וכו' המקום ימלא חסרונך. ויש לומר ענין נחמד ואקדים לבאר פירוש תנחומי אבלים המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים, ויש לומר על פי מאמרם במסכת הוריות תלמיד חכם שמת אין לנו כיוצא בו, ולאו דוקא תלמיד חכם, דהוא הדין לאדם כשר אמרו שאין לו תמורה. ותורף טעם הדבר כי נמנע שני צדיקים או שני כשרים על ענין אחד ואפילו לקטן יש יתרון במעלה בדבר אחד מה שלא נמצא אפילו בגדול שבגדולים. ולזה אמרו חז"ל כל אחד נכוה מחופתו של חברו. ולפי זה העדר נפש אחת מישראל שאי אפשר למלא בשום מקום כי אין תמורה כלל זולת עת תנחומין לזמן קץ ניחום ירושלים ועת יחיו המתים ויקומו הם בעצמם. וזה הפירוש המקום ינחם אותך עם שאר אבלי ציון וירושלים. אולם הפסד ממונו של אדם שורו וחמורו הוא חסרון שאפשר למלאות תיכף בכפלים. וזה ענין תנחומין על זה המקום ימלא לך חסרונך [מעון הברכות]:

ביאור המחלוקת על נוסח התנחומים על עבד כשר

ר' יוסי אומר אם עבד כשר הוא אומרים עליו הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו, אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, כמו שכתוב בפרק קמא גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. אבל בעבדים לא שייך נהנה מיגיעו, שהרי יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך. ואם הרב זן אותו מצד החסד הוא [מהרש"א]. ולפי זה יש לומר דר' יוסי לשיטתו דאמר ביומא דף ע"ה. בא וראה שלא כמדת הקב"ה מדת בשר ודם, מדת בשר ודם מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקב"ה אינו  כן קלל את כנען להיות עבד ואוכל מה שרבו אוכל שותה מה שרבו שותה, וכתב שם מהרש"א דסבירא ליה כמאן דאמר שאינו יכול לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך [אהבת איתן].

עוד יש לפרש במה פליגי, דהנה הפרש בין צדיק ובין אדם כשר, צדיק מלבד מה שמשלים נפשו משלים נפשות אחרים ואדם כשר היינו שמשלים נפשו לחוד. והנה כשמת אדם כשר שלא השלים רק נפשו יש לעורר עליו הוי ולא על דורו. אבל כשמת צדיק שהשלים נפשות אחרים, אין לעורר עליו הוי רק על דורו. ובזה יובן דר' יוסי אמר להספיד עבד כשר בלשון הוי איש טוב וכו' ויש היכר בינו ובין צדיק, שעל הצדיק אומרים הוי על דור ולא עליו. על זה אמרו לו אם כן מה הנחת לכשרים, היינו מה יש היכר בינו ובין אדם כשר מישראל שאינו בגדר צדיק משלים נפשות אחרים דאומרים גם כן רק עליו הוי ולא על הדור [מעון הברכות]:

(בית ישראל על מסכת ברכות, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

ב"ה

חילו לאורייתא ושופריה לחומרי מתנייתא רב נהוראי הרואה אומר ברקאי ה"ה כבוד אהובי וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי התורה, סיני ועוקר הרים, חובר חברים מחוכמים וכו' כש"ת מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א רב אב"ד בביהכנ"ס בית יעקב בעיר קאלאמבוס תע"א אהייא אמעריקא.

אחרי דרישת שלום ת"ה נעימות ימינו הטהור קבלתי וארי נעשה שוא"ל הדרת גאונו נ"י לא לדידי צריך, כי ידיו רב לו בחריפות ובקיאות וכו', אך כדי לעטר מכתבי בעיטור סופרים אציע לפני הדרת גאונו נ"י משא ומתן של הלכה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

נשאלתי מהבחור החריף ושנון מו"ה ישראל יעקב ניימאנן נ"י מק"ק פרסבורג אם קטן נעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותו שנה חל תשעה באב, אם מחוייב להתענות או לא. עד כאן שאלתו.

הנה כבר נשאל בשאלה זו הגאון מהרש"ם בשו"ת שלו (ח"ג סימן שס"ג) עיין שם. ולעניות דעתי נראה להעיר דהנה בגמרא תענית (דף כט, עמוד א) איתא והיינו דאמר רבי יוחנן ואלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. ועיין בתוספות מגילה (דף ה, עמוד ב) ד"ה ובקש וכו' שכתב אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר רבי יוחנן אילו הווי התם קבעתיה בעשירי. וכתב במסורת הש"ס על דברי תוספות אלו, וודאי רבי יוחנן לא יכול היה להכריע כל החכמים לדעתו, אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי, רק רוב הסכימו לקובעו בתשיעי וכו'. עיין שם. ולפי זה גם עשירי באב נמי הוה יום אבל גדול לישראל כיון שרובו של היכל נשרף בו ביום. וכיון דלגזור תענית בתרווייהו לא היה אפשרית משום סכנה, וכדאיתא באור זרוע, דמשום הכי לא עבדינן שני ימים יום הכיפורים, משום דאיכא סכנתא, מובא גם ברמ"א אורח חיים (סוף סימן תרכ"ד) לפיכך גזרו הרבנן תענית בתשיעי כיון דאתחלתא דפורענותא עדיפא. אבל באופן שחל תשעה באב בשבת קודש, דאסור אז להתענות בתשיעי, מסתברא דהתענית ביו"ד באב מצד עצמו נמי, ולא רק מצד תשלומין של תשעה באב. ויעויין בירושלמי (תענית פרק ד) דאיתא, רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבא כדין היה שיהיו מתענין בעשירי, שבו נשרף  בית ה', ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות וכו'. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. עד כאן. הרי שמי שלא חושש לסכנה גם אי נקטינן כרבנן דאתחלתא דפורענותא עדיף והעיקר תענית בט', מכל מקום נכון להתענות רק שאי אפשר לגזור כן משום סכנה. ולכן נער שנעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותה שנה חל תשעה באב בשבת קודש ונדחה למחרתו, מחוייב הנער להתענות. כן נראה לעניות דעתי נכון… ויעויין עוד בהתעוררות תשובה מאאדמו"ר הגאון הצדיק שליט"א (חלק אורח חיים סימן צט) שהאריך בנעימים בכדומה לזה. יעויין שם.

(יד סופר, חלק ראשון, סימן ז)

---

הרב משה סופר הי"ד, בן הרב שמעון סופר הי"ד בן ה"כתב סופר" בן ה"חתם סופר", היה דיין ואב"ד בקהילת ערלוי (אֶגֶר) שבהונגריה. הוא נודע בגדולתו בתורה, חריף עצום ובקי נפלא בש"ס ובפוסקים.

בשנת 1942 גויסו לשירות העבודה כל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 42, והם נשלחו לחזית הרוסית. רק מעטים מהם שרדו. בי"ב באייר תש"ד (5/5/1944) ניתנה הוראה לרכז את יהודי ערלוי בגטו שהוקם במרכז העיר, ובתוך עשרה ימים הסתיים ריכוז 1,620 היהודים בגטו. בי"ז בסיוון (8/6/1944) הובלו תושבי הגטו הובלו בצעידה לבית חרושת ללבנים במרחק של 16 ק"מ. לאחר צעידה של 10 ק"מ נוספים לתחנת רכבת בכפר הסמוך, הועמסו היהודים על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושויץ. עם סיום המלחמה, רק מעטים שרדו ושבו לעיר.

הרב משה סופר ואביו הרב שמעון, הרבנית הצדקת (אשת הרב משה סופר הי"ד) טושענע בת הרב משה יוחנן שונפלד זצ"ל, וארבעת בנותיהם: חוה רבקה, לאה, גיטל טוביא וריזל. הי"ד, הוגלו יחד ונהרגו על קדושת השם ביום כ"א בסיון שנת תש"ד (12/6/1944).

בנם, הרב אברהם שמואל בנימין זצ"ל, חיבר את הספרים שו"ת דברי סופר (שני חלקים) וספר מחזה אברהם הכולל ביאורים והערות על שו"ת חתם סופר אורח חיים. הוא הצליח להימלט במלחמת העולם השניה, אך נפטר במיתת נשיקה ביום כ"ד בטבת תש"ח, בהיותו בן עשרים ושש.

בנם, הרב יוחנן סופר זצ"ל, האדמו"ר מערלוי, שרד את מחנות העבודה והגיע לבודפסט ועסק בהקמת ישיבת חתם סופר וישיבת ערלוי.  פרסם בשנת תש"ט את ספרו של אביו שו"ת "יד סופר", שחלק אחד ממנו יצא לאור עוד בחיי אביו. בשער הספר, במהדורת הרב יוחנן, מופיע: קובץ זה הוא רק מיעוט בלתי ניכר מהמון חידושי תורה ותשובות למאות שהשיב לשואליו אאמו"ר הגאון המחבר זצ"ל, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שעלה בידינו להציל אחר השריפה הנוראה ששרף ה' בבית ישראל בתקופת הבהלה ובשנות הדמים. תשובה נוספת מהרב הי"ד ניתן למצוא בספר ירושת פליטה, סימן לג.

באלול  תש"י עלה הרב יוחנן לארץ עם קבוצה מתלמידיו, וייסד בה את חסידות ערלוי.

מקורות נוספים: תולדות הרב משה סופר, נכתבו על ידי בנו ומופיעים בהקדמת הבן לספר "יד סופר".

ב"ה יו"ד ניסן כ"י ב"א ע"ת ק"ץ לפ"ק בארשא יצ"ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד' עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ"ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג' המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה"ג ר' אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה"ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק' אלטר מנחם מנדל בהה"צ שליט"א

אבדק"ק הנ"ל

הק' גרשון בלא"א מהרי"ד שטויבער

גרשון שטובער דומ"ץ דק"ק בארשא יצ"ו,  יצ"ו בה"צ שליט"א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי"ד, הקדמת נכד המחבר)

---

האדמו"ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז'ניץ בד' בכסלו תרנ"ז (1896) לאביו, האדמו"ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז'ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ"ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש"ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ"ט באייר תש"ג (1943), ונהרג שם עקה"ש ביום ג' בסיון תש"ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי"ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ"ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי"ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס"ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו"ת יג"ל יעקב או"ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה"ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש"ת מו"ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט"א אב"ד דקק בארשא יצ"ו, ואתו עמו אחסימ"ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו"ב בח"ת כש"ת מו"ה גרשון נ"י דומ"ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו"ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה.

אודות הרב בן ציון פיש הי"ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור"ים שנספו בשואה עמ' 48, ואלה אזכרה חלק ג.

בשם ה' ובעזרתו

אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי"ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד "עולת תמיד" על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה' תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי"ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר"מ מקוצי בפתיחתו לסמ"ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו' וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו' ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו' עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.

ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי"ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו', ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו' לראות מהרה בתפארת עוזך וגו' (עיין בסנהדרין כ"ב ע"ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ"ג ע"ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו'). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב  ותרוו נחת.

והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי"ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד "עולת תמיד" למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז"ל בסנהדרין צ"ז צ"ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ"ל בזה.

ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע"ה העיר"ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז"ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד,  בתוספות אמרים, אומ"ר הבא מן החד"ש, זאת עולת חידו"ש בח"דשי על עולת התמיד יעשה ונז"כו, זכינן לקטן.

ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה' שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.

(הרב משה גרינוולד הי"ד בתחילת פירושו מנחת התמיד על הספר עולת התמיד)

---

בטעמא דמצות אכילה בערב יום הכיפורים

ב"ה, ווראנוב

בסימן קט"ו (שבירחון לקט ששנה שנה ד') כתב בטעם מצות אכילה ערב יום כיפורים, כדי שיעלה החלב והדם הנמעט ביום הכיפורים במקום קרבן כשר וכו'. עיין שם שכתב בשם גאון אחד, דעל כן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים, דעל ידי הדם הנמעט על ידי התענית דיום הכיפורים עולה כקרבן לה', כמו שאמרינן בנוסח יום הכיפורים קטן "חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים". אמנם מי שמילא כריסו בבשר חזיר ואחר כך מתענה הרי זה דומה למעלה מנחת דם חזיר ואחר כך מתענה, הרי זה דומה למעלה דם חזיר, ולכן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהא סעודת מצוה והדם והחלב של מצוה ימעט לקרבן לרצון לפני ה']. זה רבות בשנים אשר נאמר לי מפי כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק בקי וחריף מוהר"א ווייס ז"ל ראב"ד קהילת קודש מונקאטש האי טעמא משמיה דאור עולם רבינו הגאון הקדוש מוהר"י בעלזא זי"ע.

ואני אמרתי בחפזי לתרץ בדברי קודש קושית הצל"ח במסכת ברכות (דף ח' בדיבור המתחיל "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי") וזה לשונו: ויש לדקדק הלא בעשירי הוא מתענה באמת, ואין שייך לומר "כאלו התענה", ולא הווא לי למימר אלא "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי". עיין שם. אך על פי זה היטב מדוקדק, והיינו דהתענית עשירי דייקא אז עומד וחשיב במקום קרבן כשר לרצון לפני ה' אם אכל ושתה בתשיעי, דאז חלב והדם הנמעט בצום הקודש עולה לגבוה, דנתרבה מאכילת מצוה בערב יום הכיפורים, דהא בלאו הכי אולי נכשלנו חס ושלום בימות השנה באיסור או רק לתאווה ואין להעלות חלבה לגבוה. ועיין בתוספות תמונה (דף ל"א ע"א דיבור המתחיל "דינקה") עיין שם הדבר ואתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא.

ובאופן אחרת אמרתי לתרץ דקדוק הצל"ח הנ"ל כעת על פי המבואר בשו"ת קרן לדוד (סימן ס"א) לאדמו"ר זה דוד"י וזה רוע"ה ישראל הגאון מסאטמאר ז"ל, בטעמא דאינו מברכין על מצות אכילת ערב יום כיפורים משום דאינו אלא הכנה לעינוי יום הכיפורים. ונסתייע מרש"י יומא (דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל כל האוכל), וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, עד כאן לשונו. ועיין בטור אורח חיים (סימן תר"ד) ונראה פשוט דמי שלא התענה ביום כיפורים לא קיים מצות אכילת ערב יום כיפורים וכו'. עיין שם הדבר. ומעתה מדוקדק היטב דהא אכילת ערב יום כיפורים הוא מצוה דייקא היכא דהתענה ביום הכיפורים ותשיעי תליה בעשירי, וכוונת חכמינו ז"ל לפי זה כאלו בהתענה בתשיעי ועשירי היינו דווקא אם התענה בעשירי, דבלאו הכי לא נחשב אכילת התשיעי כתענית, ואתי שפיר בסייעתא דשמיא.

משה גרינוואלד

בהרמוהרי"י האבד"ק יארע ז"ל

(זכרון עמרם צבי, סימן כז, עמו' פג-פד)

---

הרב משה גרינוולד הי"ד בן הרב יקותיאל יהודה אב"ד יארע בן הרב משה גרינוולד מחבר "ערוגת הבושם" אב"ד הומנא, קליינווארדיין וחוסט.

נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב"ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.

בשנת תש"ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי"ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.

הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו "עולת תמיד" על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם "מנחת תמיד". בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל"ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז"ל.

הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ"א בתמוז תש"ד (12/7/1944). הי"ד.

מקורות: להורות נתן, עולת תמיד.

מקורות נוספים לעיון: ספר יזכור לקהילת רקושפלוטה, אנציקלופדיה של הגטאות – רקושפלוטה

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה' הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז"ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש "רשע מחלל שבת מות תמות", "להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם", כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב "המגיד משנה" אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז"ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק "עקיבא מה לך אצל אגדה". אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה' הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל "נגעים ואהלות" נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה' כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה' המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור", שאוכל לאמור מוסר על הנוהג "בעת ההוא" דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר"ו אב"ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

---

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ"ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ"ל, היה רב ואב"ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר' אדוניהו שמלצר ז"ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה"ג יוסף צבי דושינסקי זצ"ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד"ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג'-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס"'ד הובאה בשו"ת מקדשי השם. בשנת תרס"ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ"ו). בשנת תר"ע ובשנת תרע"ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ"ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב"ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ"ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ"ה. בשנת תרפ"ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי"ד, בשנת תרצ"ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני'. תשובתו בעניין "שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם" יצא לאור כקונטרס בשנת תר"צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ"ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י"ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב"ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות". מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום "קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם" מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה אהרן קרויס שליט"א מבאניא". בשנת תש"ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו "מעיין מים" ו"התורה והחכמה" הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר' ליב אולמן נהרג עקה"ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט"ו בחשוון תש"ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב"ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר' יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד"ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ"ה, ספר זכרון לקהילת נאג'-באניה עמ' 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

 

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)

---

הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.