תורתך לא שכחתי

ביאור מאמר הגמרא כל המיצר לישראל נעשה ראש

בסנהדרין פרק חלק (דף ק"ד ע"ב) אמר רבא אמר רבי יוחנן כל המיצר לישראל נעשה ראש, שנאמר כי לא מואף לאשר מוצק לה כעת הראשון הקל ארצה זבלון וארצה נפתלי והאחרון הכביד דרך הים עבר הירדן כל הגוים.

מאד תמהתי ויתמו כל רואיה על הגמרא הזאת, והוא כמדקרות חרב ללבנו הצרים האויבים הללו אשר כעלוקות ישאף ממנו דמינו אשר כל מגמתם ומזימתם לאבדנו ולחרפנו ולהשפילנו, והיה השכר שלהם וישלם ד' להם כגמולם ודמם יהיה בראשם שיעשו לראש וידאב כל לב וידאג כל נפש הזאת היא העת אשר עליה חכינו בכליון עינים לראות בנקמתם, וזאת יהיה שכר פעולתם. על זאת אמרתי כדי להרגיע הנפשות השובבות והשממות ולרפא כאב לבם, כי כוונה אחרת סתם רבא במימרא הזאת ותחת הסרפד יעלה הדס ותחת הנעצוץ יעלה ברוש, כי תחת דברים מסותרים דברים נעלמים וצפונים תחת טיפת דיו מילת המימרא הזאת, שפוני טמוני חול ודלא חספא ומצא מרגניתא טבא דביה תחדי נפשאי, על פי מה שפירש בספר הקדוש אגרא דכלה פרשת תרומה בשם ספרים המקובלים ועיין בספר גן דוד לדודי זקני הרב הגאון רבי דוד שליסעל זצ"ל בהקדמתו מה שפירש בזה פלאות כי עיקר השם מישראל ושורשו הוא "ראש" ו"לי", הם כשומרים לפרי הל' והי' הם בחינת אור המקיף, וראש הוא אור הפנימי. עיין שם ותמצא נחת. וזה בחינת הרי את מקודשת לי, והייתם לי עם סגולה. עיין שם באגרא דכלה כל הענין. ופירש גם בזה, גדע בחרי אף כל קרן ישראל היו צריה לראש, פירוש כי גדעו בחרון אפם כל קרן ישראל, והקרנות הם "לי", ונשאר היו צריה מתוך המיצר ל"ראש". ונמצא התיבת "לי" הם שומרים לישראל כחומה בצורה למחסה ומסתור מחיות הטורפות הללו. ובזה יש לומר כוונת דוד המלך עליו השלום (בתהילים ד,ב), בקראי ענני א' צדקי בצר הרחבת לי, פירוש כשקראתי לך הקב"ה, ענית לי בזאת, בצר הרחבת לי, כאשר צרנו וצר לי המקום, הרחבת בזאת ב"לי", בתיבת "לי". וידוע שבסוף יומיא הסתיר ד' פניו ואסתר יושיענו ויושב בסתר עליון. על זה התפלל דוד המלך, אתה סתר לי, פירוש בסוף יומיא כשתסתיר ה"לי" השומר לישראל, אבל מצר תצרני רני פלט תסובבני סלה, ובדרך רמז פירש כשתסתיר פניך יבהלון וסת"ר ל"י בגימטריה ת"ש, תרום קרנינו, ה"לי", הקרנות.

ועל דרך זה יתפרש הגמרא בבא בתרא דף י' ע"ב, אמר רבי אבוהו אמר משה לפני הקב"ה במה תרום קרן ישראל, בכי תשא. המימרא כבר נתקשו בה קמאי. ולפי הנ"ל יתפרש כמין חומר. כי ידוע דהצדקה הוא שמירה לישראל ושומר לאיש הנותנו. עיין כתובות (ס"ז ע"ב) גבי מעשה דמר עוקבא ואשתו, ועיין בעבודה זרה דף י"ז י"ח. על כן כששח כאן מצדקה, הביא זאת המימרא. ועיין שבת (דף קטז ע"א) גבי בטלי יהירי בטלי גזירפטי אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ועל זה שאל משה, במה תרום קרן, הקרנות אשר נטלו ממנו, במה תרום קרנם של ישראל, אמר בכי תשא את ראש את הדבוק לראש, בנתינת צדקה.

ועל ידי זה יובן המימרא השנית בב"ב (י ע"ב) אמר ר' אבהו שאלו את שלמה בן דוד עד היכן כוחה של צדקה. אמר להן צאו וראו מה פירש דוד אבא, פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד. פירוש בנתינת צדקה תרום קרנם. ובזה יובן הגמרא כריתות (ו' ע"א) דוד ושלמה נמשחו בקרן נמשכו מלכותן, עם קרן הזאת [אור המקיף].

ומה מאוד יובן הגמרא כל המיצר לישראל, לתיבת "ישראל" נעשה מתיבה הזאת ראש, רא"ש רק כח הפנימי. אבל לא ח"ו שהם יעשו ראשים, אלא רשים. עיין סנהדרין (ק"ג ע"ב). ונזכה לעשות נקמה בגויים תוכחת בלאומים לאסור מלכיהם בזקים ונכבדיהם בכבלי ברזל הדר הוא לכל חסידיו במהרה בימינו אמן. ועל דרך זה יש לפרש הפסוק קרני רשעים תגרע תרוממנה קרנות צדיק, כי קרני רשעים הוא ר"ם ואם תשפיל הר"ם אז נשאר יש"ע, והרוממות לקרנות צדיק [הוא ק"ץ] ואז יקרב קץ הישועה במהרה בימינו אמן.

(דבש לפי, חידושי מו"ה דוד הערשקאוויטש הי"ד ממונקטש בעריכת נכד אחי המחבר ישראל יהודה הערשקאוויטש, תשס"ו)

הבחור הרב דוד הרשקוביץ הי"ד נולד במונקטש לאביו הרב שלמה ולאמו מרת חיה הי"ד בת הרב צבי אלימלך דים, שמשו של רבי שלום אליעזר הי"ד מראצפערט. למד תורה בהתמדה וקנה בקיאות נפלאה בש"ס בבית הוריו. אחר כך הלך ללמוד תורה בספינקער קלויז במונקטש. בסביבות גיל 13 הוסמך להוראה בידי דוד אמו, רבי דוד שליסל, ראב"ד מונקטש, אביו של הרב נתן נטע שלמה הי"ד.

הרב דוד כתב קונטרס דרושים והדרנים. מתוך כתביו ניכרת בקיאותו הרבה של המחבר ועולה מגמתו לחיזוק הקוראים אל מול הרוחות המנשבות בעולם ולאור אירועי תקופתו.
לאחר שהסתתר עם חבר בבונקר במשך חצי שנה, יצא לראות מה נעשה בחוץ, מיד נתפס ונשלח למחנה מיהלדורף (Mühldorf) בגרמניה. מחנה עבודה נאצי זה היווה שלוחה של מחנה הריכוז דכאו. הוחזקו בו כאלפיים אסירים, ששמשו כוח אדם בתנאי עבדות, במפעל תת-קרקעי להרכבת מטוס הקרב הסילוני הראשון בעולם. 

את הקונטרס עם חידושיו, שקראם בשם דב"ש, לרמוז בזה את שמו ושם אביו, הסתיר בעליית הגג לפני שנשלחו לאושוויץ. לאחר השחרור התגלו הכתבים, והם הובאו לדפוס בשנת תשס"ו בידי נכדי אחיו.

הרב דוד נספה באושוויץ עם משפחתו בג' בסיון תש"ד.

.. ובזה פרשתי הפסוק (דברים לב,ד) שחת לו לא בניו מומם, דהלשון שחת מצינו בפסוק (ויקרא יט,כז) ולא תשחית את פאת זקניך. ועל זה אמר, שחת לו, בזה שמשחית את זקנו, אל תאמר שדבר זה נוגע להאב בלבד, לא, בניו מומם, שהבן הנולד ממנו הוא מומם, שאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם.  

הנה עוד סבת הדבר מה שהיצר הרע מסמא את עיניהם הצעירים להשחית את זקנם… שהיצר מסיתם לאשר אנחנו בגולה בין העמים, לכן צריך להדמות להם למען למצוא חן בעיניהם, אף שבזה יאבד החן בעיני הקב"ה ובעיני הישרים, עם כל זה, מהפך הוא כבודו, יען כי דור תהפוכות המה, שהוא מהפך כבודו מה' יתברך בכבוד מהעמים, בחשבו שיצמח לו מזה טובה. ועל זה הוכיח הנביא ירמיה (ב,יא) ההמיר גוי אלקים וגו' ועמי המיר כבודי ללא יועיל, דהיינו אף שהוא המיר כבודו מה' יתברך בשביל כבוד מהעמים בכדי שיצמח לו מזה טובה, אבל ללא יועיל, שמזה לא יצמח לו שום טובה, וזה שרוצה להדמות להעמים היא ללא יועיל, כי סוף כל סוף יאמרו לו יהודי אתה. והדבר הוא בהיפך, כמאמר הכתוב (דברים ד,ו) כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. וכבר פירש בהעמק דבר על הכתוב (במדבר כג,ט) הן עם לבדד ישכון – אם נהיה לבדד בפני עצמנו, ישכון, תהא לנו מנוחה. ובגוים – אבל אם נתערב בגוים לחקות מנהגיהם, לא יתחשב, לא יהיה לנו שום חשיבות, כמו שרואים בחוש בזמננו.

(מתוך קובץ דרושים – תרפ"ה, סימן כא)

הרב דב בעריש איינהורן הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ז (1877) לאביו הרב אפרים צבי, ומקטנותו למד תורה בשקדנות. בגיל אחת עשרה גלה מבית אביו למשך שלוש שנים לרב לובלינסקי באלקוש, כדי ללמוד בהתמדה מספר מסכתות עם מפרשים, והאדמו"ר מרדומסק עודד אותו להתגבר על געגועיו הטבעיים לבית אביו ולגדול בתורה. לאחר שנבחן בעל פה על אותם המסכתות עבר ללמוד בישיבתו של אביו, והיה לאחד ממובחרי הלומדים שם.

אישיותו היתה מזיגה של חשיבה תורנית בנוסח חכמי ליטא, עם תסיסה רוחנית בנוסח חסידות קוצק. לימודו הושפע מדרך הלימוד של סוכוטשוב שהדגיש את הפשט המקומי.

בגיל חמש עשרה התחתן עם מרת רחל, בתו של רבי פנחס מנחם יוסטמן ה"שפתי צדיק" בגור, ועבר לגור בסמוך לחותנו שדר בסמוך לגיסו האדמו"ר בעל "שפת אמת". הם זירזוהו תמיד להמשיך ביגיעתו בתורה בקדושה וטהרה. הרב והרבנית לא נפקדו בזרע של קיימא והסכימו להתגרש. בזיווג שני נשא הרב דב בעריש את אלמנתו של רבי יעקב יוסף הכהן רבינוביץ מקלאביצק מחבר ה"אמת ליעקב", בנו של האדמו"ר רבי אברהם ישכר בער הכהן מרדומסק. הרב דב בעריש גידל את שלושת ילדיה מנישואיה הראשונים, ממש כאילו היו ילדיו. בנו החורג הרב אברהם יששכר יהושע נהרג בשריפה בגיל 21, והרב דב בעריש הספידו (ההספד פורסם בכתב העת "הפרדס", ב"ברכת שלמה" וב"שארית אפרים דב").    

בשנת תרס"א (1901) נפטר אביו, והרב דב בעריש מונה למלא את מקומו. בשל גילו הצעיר, טרם הוסמך להוראה, ובמשך שנתיים שימש חכמים ולמד מוותיקי ההוראה באמסטוב את דרכי ההוראה למעשה. אח"כ קיבל הסכמה להוראה מהגאון רבי יצחק שמלקיס מלבוב. יחד עם היותו אב"ד ורב באמסטוב, כיהן שם גם כראש ישיבת "נחלת אפרים" כמעט במשך ארבעים שנה, ודאג באהבה לכל תלמיד ותלמיד. בישיבה זו למדו מסכתות גפ"ת, דף אחר דף, והשלימו את לימוד המסכת במשך השנה. בליל שבת היה מוסר שיעורים על מסכתות סדר קודשים. לאחר גמר מסירת השיעורים בישיבה, היה שם לילות כימים בלימוד, בכתיבת חידושי תורה רבים ובעריכת כתבי אביו. הוא התכוון לפרסם את הדברים בספר השם "דב נוהם", אך רוב הדברים לא פורסמו ואבדו בשואה. 

במשך שנים רבות שאף לעלות לארץ ישראל וניסה לברר אפשרויות של מגורים ורצה להתפרנס ממלאכה בארץ תוך שהוא מקדיש את רוב זמנו לתורה ולעבודת ה'. אך הוא לא זכה לכך. בשנות השואה הוגלה עם בני משפחתו ועדתו לגטו רדומסק.

כשעמד להשלח למשרפות טרבלינקה, ביקש מתלמידיו שיזכו להשאר בחיים לשוב ולחפש את כתביו, שהסתיר בתור קיר בביתו. אך הכתבים נעלמו ואבדו, ושוב לא נמצאו.

בחג השבועות תש"ב, סירבו הרב דב בעריש ופרנס הקהילה ר' שבתי שלום גרינברג לעלות על הרכבות לטרבלינקה, ורצחו אותם ביריות לעיני אנשי הקהילה. הי"ד.

שאריות מתורתו ומתורת אביו לוקטו והודפסו בספר שארית אפרים דב. ותשובה ממנו מובאת בתולדות יוסף צבי עמ' רנ"ד.

מקורות: תולדותיו נכתבו בידי ר' אהרן סורסקי ופורסמו בשארית אפרים דב עמ' רג-רט, לקוט מידע ממספר מקורות ובהם מדפי עד באתר יד ושם. 

הנה זמן ועידן שאני עובר אורח בנע ונד בעוונותי הרבים עם ספריי, וכמה פעמים הייתי על ימים טובים וימים נוראים במחיצת קדשו של הרב הצדיק ידיד ה' וידיד ישראל באהבה וחיבה מו"ה יצחק ליפשיץ שליט"א אבד וויעליפאלי וכעת חונה בבריגיל, ומאוד תמיד קירב אותי (כדרכו בקודש לקרב באמת ובאהבה וחיבה ובסבר פנים יפות העוברי אורח בנע ונד, יותר מכדי כחו כידוע) הן בנתינות גדולות הן בהלבשה על שבת וחול ועל ימות החורף. ולפעמים שלח לי הנ"ל לביתי וקיים דברי הס"ח סימן תתרל"ו (ועיין ספרי זה אות ל"ב ואות ל"ג) והכל יותר מכדי כחו, ויותר מהחיוב הראוי להגון, מה שאיני. והכל להכרחיית על לחם לאכול ובגד ללבוש, ולא על מותרות, חס ושלום, שאין דרכי בביתי בכך מעולם (עיין ספרי זה ד' כ"ה וד' פ"ה) כנהוג בכמה מקבלים בזמנינו ובפרט בכמה בני עלייה וכדומה שהמה מן המשקלי שקלי על מותרות שאינם תועלת לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ועליהם אמר ישעיה הנביא סימן א', בנים משחיתים, פירוש משחיתים ממון ישראל. ועיין שבת נ"ד ואור החיים קדושים יט,ב ורש"י ע"ז דיבור המתחיל "צדיק" ותראה שהמה בעצמם נקראים "כלי משחית" כהנ"ל ו"כלי חמס", חמסן יהיב דמי על זה. (ועיין מוסר בזה בספרי זה אות מ"ו). והמה מיהבו לא יהבו לטובת ותועלת עצמן בזה ובבא. עיין ספרי זה ד' כ"ד וד' ס"ו. לא כתבתי חס ושלום על הכלל, אלא על הפרט. וראיתי בספר מרגניתא דרבי מאיר, רב ורבי אחד היה קמצן ואוהב כסף לעצמו, ואמר עליו הרב הקדוש מורינו הרב רבי מאיר מפרימישלאן זי"ע זה דור דורשיו, "דור שוא", מבקשי פניך, המבקשים פני יתברך שמו בתפלה ולימוד ומקוואות וכדומה, היינו טוב לשמים ולא לבריות. "יעקב סלה", ואינו נותן לצדקה, על דרך הפסוק הקול קול יעקב והידים ידי וכו'. עיין שם. ועיין ספרי הנוכחי אות לב. והרב שליט"א הנ"ל לא כן בזה כידוע ונראה.

ואכתוב בכאן במקום הסכמה דבר בשם אומרו, הרב שליט"א הנ"ל, אמר לפרש הפסוק "ההופכי הצור אגם מים", עם המדרש בראשית רבה פרשה י"א, ויברך אלקים את יום השביעי ויקדש אותו, ברכו באור פניו של אדם וקדשו באור פניו. אינו דומה פניו של אדם כל ימי השבוע כמו שהוא דומה בשבת. וכתב שם העץ יוסף בשם יפה תאר רמז נפלא בזה. "יפה תאר" גימטריה "שבת", שבאור פניו אשר באדם קדוש יאמר לו. עד כאן.
וכן איתא בשבת כ"ה, אמר ר' יהודא אמר רב כך היה דרכו של ר' יהודא בר עילעא ערב שבת מביאין לו עריבה מלאה מים חמין ורוחץ פניו יד ורגליו ומתעטף בסדינין המצוייצין ודומה למלאך ה' צבאות. עד כאן. בוודאי, המקיים ורוחץ גופו ופניו וידיו ורגליו בחמין וטבילת מקוה בערב שבת, והוא בסתם לקדושת שבת, הוא הזוכה להארת וקדושת פנים לשבת, כל אחד ואחד לפי דרגו, הן מעט הן הרבה.
ומרומז בפסוק הנ"ל, ההופכי הצור, פירוש, צורתו והפנים של איש הישראלי נהפך בשבת קדש להארת ואור פנים בקדושה יותר, על ידי אגם מים, ברחיצה במים חמין וטבילה במי מקוה בערב שבת כהנ"ל.
כן שמעתי באמת מבני תורה בעת שהייתי בוויעליפאלי בשם הרב שליט"א הנ"ל, ואחד מבחורי חמד דשם תלמיד חכם וירא שמים אמר לי אז שבאם אפשר יהיה אדפיס הנ"ל ויתרבה טהרה בישראל, והמזכה הרבים זכות הרבים תלוי בו. ועלתה בידי בסייעתא לשמיא.

(אהבת וסגולת ישראל, שנת תרצ"ב)

האדמו"ר רבי יצחק ליפשיץ הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"א (1871) לאביו רבי נתן נטע דוב (ר' נטע'לי) מויעליפאלי שבגליציה המערבית בן הרה"ק רבי אהרן זעליג (הנקרא רבי אהריש זצ"ל) בן רבי אריה ליב ה"אריה דבי עילאי".

בצעירותו למד בוישניצא בישיבת רבי שלמה מבאבוב זצ"ל, אביו של ידיד נפשו, רבי בן ציון הי"ד. האדמו"ר רבי שלמה היה מכבדו לפתוח בשבת בזמר "אשת חיל", עד שהגדיל בנו הקדושת ציון ונכנס לעול תורה ומצוות. 

רבי יצחק ליפשיץ נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב יהושע רמר"ז שהיה דיין בקרוסנא. בשנת תרנ"ה, עוד בחיי אביו, כיהן כרבה של ויעליפאלי, ולאחר פטירת אביו בשנת תרע"ה מילא את מקומו כאדמו"ר ואב"ד. בשנות מלחמת העולם הראשונה גלה לוינה (ראה שמו ברשימת הרבנים הגולים בספר רבותינו שבגולה). בתר"ף (1920), עבר לבריגל-בז'סקו והיה לאדמו"ר מוויליפולה-בריגל. בחגים היו מגיעים אליו מאות מחסידיו, והרב נודע כבעל מופת.

מגדולי חסידיו היה רבי שמעון אנגל-הורוביץ מזליחוב.

בזמן המלחמה עבר לגטו בוכניה שם הסתתר בבונקר עם עוד כמה אדמו"רים. נורה ונספה כאשר נתגלה במחבואו בג' באלול תש"ג (3.9.1943)

מקורות: רבנים שנספו בשואה, פורום אידישע וואלט, ספר יזכור של קהילת בריגל בז'סקו והסביבה, אנציקלופדיה לחסידות ח"ב עמ' שמג, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ו עמ' 850-851, מגן אבות בעניני שבת קדש מאת רבותינו הק' מבאבוב עמ' קעג.

מאת הרב הגאון מ' חיים יצחק אייזיק האלבערשטאם אבד"ק סלאטפינא שליט"א

בענין הדלקת נר שבת קדש בנר עלעקטער – ואף שכבר דברו מזה ההלכה איזהו מגדולי אחרונים, אף על פי כן אמרתי לחוות דעתי העניה בקצרה, לא באריכות דברים.

והנה ראשון נאמר לברר מה החיוב בענין הדלקת נר שבת קדש, אם החיוב הוא שיהיה אור בבית שלא יכנסו בשבת קדש באופל ובחשכה ויבטל שלום בית וענג שבת קדש, אבל אין נפקא מינא על ידי איזהו אופן שיהיה אור בבית, או החיוב רמי על קרקפתא דגברא דוקא שידליק הוא בעצמו נר של שבת קדש.

והנה יש לומר דבזה פליגי השני דעות בטור אורח חיים סימן רס"ג, אי צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש או אין צריך לברך. דה"יש אומרים" שהביא הטור דאין צריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, סבירא ליה דאינו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שבת קדש, רק עיקר החיוב שיהיה אור בבית ושלא יהיה בטול ענג שבת קדש, וממילא הוי הדלקת נר לשבת קדש כמו שאר הכנות לכבוד שבת קדש, כמו הטמנת חמין ובשול המאכלים וכיוצא בזה דאין צריך ברכה עליהם, דלא הווי רק הכנה לעונג שבת קדש, והוא הדין גבי הדלקת נר שבת קדש הוי גם כן רק הכנה לעונג שבת קדש. ומשום הכי סבירא ליה לה"יש אומרים " דאין מברכין על הדלקת שבת קודש.
מה שאין כן  לסברא השניה דמברכין על הדלקת נר שבת קדש, וכן הלכתא דצריך לברך על הדלקת נר שבת קדש, משום דסבירא ליה  דזה לא הוי כמו שאר הכנות לעונג שבת קדש, רק חכמינו ז"ל הטילו חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו דוקא נר של שבת קדש, ומשום הכי צריך לברך על ההדלקה. ואף דבאמת אמרו דהדלקת נר הוא משום שלום בית, על כרחך צריך לומר דהוסיפו חז"ל על זה שיהיה גם כן חיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו, דאם לא כן רק העיקר הוא שיהיה אור בבית ויהיה הכנה לעונג שבת קדש, אמאי הטילו ברכה על זה יותר מעל בשול המאכלים ושאר צרכי עונג שבת קדש דאין מברכין עליהם. ועל כרחך צריך לומר צ"ל דשאני הדלקת הנר, דיש חיוב להדליק בעצמו דוקא, ומשום הכי מברכין על זה יותר מעל שאר עונג שבת קדש.
וכן נראה מדברי התוספות שבת דף כ"ה ע"ב בדיבור המתחיל "הדלקת נר בשבת חובה", שכתבו פירוש במקום סעודה וכו', אבל להדליק נר גופא לא הוי פריך אביי, דפשיטא דחובה הוא כדאמרינן על שלש עבירות נשים וכו'. עד כאן לשונו. ואם כן נראה מדברי התוספות דיש חיוב להדליק חוץ מהחיוב עונג שבת קדש. וכן מוכח מלשון הש"ס במסכת שבת דף ל"א, נשמה שנתתי לכם קרויה נר, על עסקי נר הזהרתי אתכם, אם אתם מקיימים אותה מוטב. עד כאן. נראה גם כן דיש חיוב על קרקפתא דגברא להדליק נר שת קדש. ועיין בפנ"י פני יהושע מה שכתב שם על דברי התוספות עיין שם הדבר. ותמיה לי דברי התוספות שבת כ"ה בדבור המתחיל חובה, דרצונו לומר דאפילו אם היה נר דלוק מערב שבת אין צריך לכבותה כדי להדליקה, רק דיוצא בזה אף שלא נדלק לשם שבת קדש, ואפילו הכי צריך לברך. כמו גבי כסוי הדם אם כסהו הרוח פטור מלכסות, ואף על פי כן אם מכסה צריך לברך. וכן נולד מהול דאין צריך להטיף דם ברית, ואף על פי כן כשמל צריך לברך. עד כאן דברי התוספות. ובעניי לא זכיתי להבין דבריהם הקדושים, מה הדמיון לשם, דבשלמא גבי כסוי הדם אי לא כסהו הרוח יש לו ברירה לכסות, וכן כשנולד ערל החיוב עליו מהתורה לכסות ולמול, ואין יוצא ידי המצוה במה שאחר מל ואחר יכסה, וכן אין יוצא ידי המצוה במה שכסהו הרוח ובמה שנולד מהול, ורק אי כסהו הרוח וכן כשנולד מהול אין לו ברירה דאי אפשר לו לקיים המצוה, משום הכי שפיר אי נולד ערל וכן אי לא כסהו הרוח החיוב רמי עליו לכסות ולמול ואינו יכול לפטור את עצמו מן המצוה, ומשום הכי חייב לברך. מה שאין כן הכא אי יוצא בזה במה שהנר דולק ממילא, ואין חיוב עליו לכבותה להדליקה, על כורחך משום דאין חיוב רמיה עליו להדליק, רק שיהיה אור בבית, והוא רק כמו שאר הכנות לשבת קדש, דאם לא כן היה החיוב לכבותה ולהדליק. ואם כן אפילו כשמדליק, האיך יברך על ההדלקה יותר משאר הכנות לעונג שבת קדש דאין מברכין. ודו"ק. לא זכיתו להבין דבריהם הקדושים בזה. ועיין בתשו'בות חתן סופר ס"ו מה שהעיר על דברי התוספות בזה וכתב דהתוספות חזרו מסברתם וסבירא ליה באמת דאם מברכין על הדלקת נר שבת קדש, צריך לכבותה ולהדליקה לשם שבת קדש . עיין שם. והיינו משום דלא הוי כשאר הכנות על עונג שבת קדש, דעיקר שיהיה עונג שבת קדש, אבל הכא מוטל עליו החיוב להדליק ומשום הכי צריך לכבותה להדליק בעצמו, ומשום הכי מברכין על זה.

ואם כן לפי פסק הלכה דמברכין על הנרות נר שבת קדש על כרחך סבירא ליה דחיוב על קרקפתא דגברא להדליק בעצמו לשם שבת קדש, ולפי זה יש לומר דאין מברכין על הדלקת נר עלעקטער לשבת קדש, על פי מה שכתב בתשובת הרשב"א סימן י"ח, וזה לשונו, וכן אין מברכין על מצוה שאין תלוי כוחה ביד העושה, ואפשר שלא יתרצה חברו, ונמצא מעשה נתבטל, כמו מתנת עניים והלואת דלים ונתינת צדקה והענקה וכיוצא בזה. ואם כן הכי נמי כיון דתלוי ביד בעד הבית של המכונה של העלעקטריציטעט שיבעיר האש ויתן כח ההבערה, דאם לא יוסף כח, וכן אם יסגור המכונה יכבה ממילא הנר בבית, אם כן תלוי ביד אחר אם יסייע לזה שיהיה הנר דלוק בשבת קדש או יכבה, ואם כן אין תלוי מצות הדלקת הנד עלעקטער ביד ישראל המדליק, רק בבעל המכונה, ואם כן אין מברכין על זה לסברת הרשב"א הנ"ל.

ועוד אני מוסיף לזה לומר דמלבד דאין יכולין לברך על זה לסברת הרשב"א הנ"ל, על כורחך אין יוצאין ידי מצות הדלקת נר לשבת קדש, אף דברכות אין מעכבות על פי דברי תשובת קול אריה אורח חיים סימן ח' דחידש דאף דברכות אין מעכבין, הוא דוקא באם ראוי הדבר לברך, רק הוא לא ברך, אז אמרינן דברכות אין מעכבין, דכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת. אבל בדבר מצוה שאין ראוי לברך, אז אין יוצאין ידי המצוה גם כן. ונסתמך לזה מדברי הגהות מימוניות שהביא הבית יוסף באבן העזר  סימן ס"ב אין בעיר עשרה דאין מברכין ומעכב הקידושין. עיין שם הדבר. ואם כן הכי נמי כיון דאין בעיר מכונה לישראל שיהיה ביד בלא סיוע מן אחרים להדלקת הנר עלעקטער שבת קדש, ואם כן אינו ראוי לברכה לסברת הרשב"א, ואם כן הדבר מעכב ואין יוצא כלל בהדלקת העלעקטער לנר שבת קדש.

והנה ראיתי בתשובת בית יצחק חלק יורה דעה סימן ק"כ שהתיר להדליק נר שבת קדש בנר עלעקטער ולברך גם כן, רק הוא לא נחית רק לענין אם האור הדבוק בהכלי של עלעקטער אם הוי נר ואם הוי זו ממש או לא, אבל לא העיר לכל מה שכתבנו. והנראה לעניות דעתי כתבתי.

(ירושת הפליטה, סימן ז)

הגאון הצדיק המפורסם, הרב חיים יצחק אייזיק הלברשטם נולד בדולינה בשנת 1899 לאביו הרב יהושע, בן הרב משה מבארדיוב נכד ה"דברי חיים". את עיקר תורתו למד אצל אביו. הוא היה אב"ד דולינה שבגליציה, והחל משנת תרפ"ה אב"ד סולוטבינו (סלוטפינה) שבצכוסלובקיה ושל מחוז סולוטבינו כולו.

נשא לאשה את מרת דבורה לאה בת הרב והאדמו"ר מסיגט רבי חיים צבי טייטלבוים מחבר ספר "עצי החיים" על התורה ואחיו הבכור של רבי יואל טייטלבוים, האדמו"ר מסאטמר. כשנפטרה הרבנית, נשא את אחותה, מרת העסא. (אחות נוספת, הרבנית פעסיל הי"ד, היתה רעייתו (בזיווג ראשון) של רבי יקותיאל יהודה הלברטאם, האדמו"ר מצאנז קלוייזנבורג).

בשנת תרפ"ב (1922) לערך, שקד על התורה בהאלמין יחד עם חברו הרב יצחק יעקב וייס, ה"מנחת יצחק".

בעקבות שינויי הגבולות בסוף מלחמת העולם הראשונה, נותקה סלוטבינו שבצכוסלובקיה מקהילת האם מארמרוש-סיגט שעברה לשליטת רומניה. לרבה של סיגט היה קשה בעקבות כך לנהל את ענייניה של סולוטבינו והיה צורך למנות רב מקומי לקהילה. בנוכחות בעל ה"עצי חיים" הוכתר חתנו הרב חיים יצחק אייזיק, בשבת פרשת "שמיני" תרפ"ה, לכהן כרבה של סולוטבינו , ועד מהרה ייסד שם ישיבה חסידית, בה למדו בין מאה למאה וחמישים תלמידים. התלמידים נדרשו ללבוש לבוש חסידי, לטבול במקווה לפני התפילה, להתפלל עם אבנט ולגדל זקן ופאות. הרב דאג להקים עבורם חדר אוכל בישיבה, ומימן מכספו הפרטי חלק מההוצאות לכך. רבים מחסידי דולינא ומתלמידי חותנו, הגיעו אליו לסולוטבינו.

בשנת תש"ד (1944) גורש עם יתר היהודים לגטו. הרב נאסר ע"י שוטר ועונה קשות. לאחר חג הפסח החל גירוש היהודים מסלוטוינה לתאי הגזים באושוויץ. בא' (או בב') בסיוון תש"ד (05.1944), כאשר הועלה הרב עם משפחתו ובני קהילתו לרכבת, ביקש להתבודד. הוא ישב מכונס בפינתו וחזר על לימודו בעל פה, בריכוז ובהתמדה עצומים. לאחר שהרכבת יצאה מסלובקיה, פרץ בבכי, וביקש מתלמידיו "בואו ונקדם את ה' מתוך דברי תורה", ומיד התחילו ללמוד בעל פה את הלכות הפסח שלמדו בגטו.

רעייתו ותשעה מאחד עשר ילדיו, בגילאי שנה עד ששה עשר נספו אתו באושוויץ. הי"ד.

חתניו, שניצלו והיו לאדמו"רים בארה"ב, הם רבי צבי הירש הלברשטאם האדמו"ר מרודניק בלוס אנג'לס, ורבי יואל טייטלבוים האדמו"ר מקירלהאזע בניו יורק.

נותרו ממנו רק מעט כתביו, ובהם הסכמה לספר לחם אבירים, לתפילת מרדכי חלק א, לפרדס מרדכי, ולקובץ התוספות חלק א, תשובות בשו"ת מנחת יצחק ב' ובשו"ת מקדשי השם, בקובץ עץ חיים (באבוב) חוברות י"ז וכ"ג.

דרשותיו לחנוכה בשנים תרצ"א-תרצ"ו יצאו לאור בתשס"א בספר "אורות חיים, דרושים לחנוכה", ובהקדמת הספר כותב המו"ל על כוונותיו להמשיך ולהוציא את דרשות הרב הי"ד על התורה והמועדים וכן את חידושי הסוגיות לימד את תלמידיו בישיבה.

מקורות: דפי עד באתר יד ושם, אנציקלופדיה לחסידות חלק ב עמ' פח, ושם חלק ג עמ' תקצה-תקצו. אשכבתא דצדיקיא חלק ב עמ' עט-פ, מפעלות עבדי יעקב עמ' קמד, נחלת צבי ט עמ' צח, תולדות היהודים ברוסיה הקרפטית עמ' 173, קהילות הונגריה עמ' 42-43, נרות לקדושי עליון עמ' 179.

בענין להזהר בדבר קטן כגדול.

אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו וגו' קדושים יהיו לאלקיהם וגו'.

פירש רש"י "אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים", וכן מדקדק רש"י יתור תיבת בעמיו, ומביא על זה את התורת כהנים בעוד שהמת בתוך עמיו.

ואפשר לומר שכאן רמזה לו תורה הקדושה אזהרה יתירה לבעלי מדריגה ויראי השם, להזהר בכל דבר קטן כגדול. דהנה יש טעם למה שאנו קוראים את יום הסתלקות הצדיק "יומא דהילולא", משום שבכל שנה ושנה ביום הסתלקות הצדיק מעיינים במעשיו ומעלים אותו מדרגא לדרגא והוא הולך מחיל אל חיל בין צדיקים שבמחיצתם לא היה יכול להגיע לפני שנה. ולזה יאות להקרא יום הזה "יומא דהלולא". ולזה אנו מאחלים אז ביום היוהרצייט "עלייה לנשמה". אבל דא עקא, שעם עלייתו לדרגא יותר גבוה ולחברתם של צדיקים יותר גדולים מתגלים אז אותם החטאים שלפי מחיצתו בשנה העברה לא היו נחשבים בכלל לחטאים, ומפני שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, החטא הזה הקטן נחשב גם כן לגדול בין הצדיקים שהוא צריך לבוא עכשיו במחיצתם. ואולי גם יתעכב על ידי חטא הקטן הזה מלבוא בחברת הצדיקים והקדושים שבעולם העליון ההוא עד שיזדכך ממנו.

וידוע שהתלמידי חכמים והצדיקים נקראו כהנים, על פי "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד' צבאות הוא", ודרשו מזה אם הרב דומה למלאך ד' צבאות וכו'. נראה מזה שהרב נקרא כהן. ולפי זה נוכל לומר בצדק שגם כאן בתיבת "הכהנים" הרמז לתלמידי חכמים ובעלי מדריגה.

וזהו, אמור אל הכהנים וגו' שאני מזהיר אותם לנפש לא יטמא בעמיו, לא יטמא את נפשו בעודו בעמיו, בעולם הזה. ועל זה מפרש רש"י להזהיר גדולים, מזהירים בזה את הגדולים, היינו את גדולי הדור ולבעלי מדריגה, על הקטנים, על החטאים הקטנים, שגם בחטאים קטנים לא יתלכלכו, משום ש"קדושים יהיו לאלקיהם", הלא יבוא הזמן שהם יהיו קדושים ויצטרכו לעלות בכל שנה לעולם יותר גבוה ושם בעולמות הגבוהים גם החטא הקטן לגדול יחשב. (זה מדברי אבי מורי הי"ד, אבל אין זה לשונו ממש, כי נאבד ממני הכתב יד וחבל על דאבדין. בן המחבר).

(זכרון שלמה לפרשת אמור)

הרב שלמה זלמן בן הרב אלעזר קליין הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870) בסאטמר או בסביבתה. הוא למד בתלמוד תורה בסאטמר, אחר כך בישיבת הרב שלמה זלמן ארנרייך הי"ד ובישיבת הרב משה גרינוולד בעל ערוגת הבושם.

לאחר נישואיו ישב בכפר באסשט (בסעשטי) שבטרנסילבניה והיה בעל בית מרזח וחנות. רעייתו הרבנית מרת בריינדל בת הרב נטע עוזר מרקוביץ הי"ד הקדישה כל ימי חייה להיות עזר לבעלה הצדיק, שיוכל לשבת באהלה של תורה בלי מפריע וכל חפצה ומאווייה של הרבני היה רק לראות בנים ובני בתים מתגדלים על ברכי התורה והיראה. היא נהלה את העסק המשפחתי והוא עסק בתורה בהתמדה ולא פסיק פומיה מגירסא כמעט רגע. בכל חודש גמר ששה סדרי משנה בעל פה, ולמד שיעורים רבים בעיון ברבים. הרב שלמה אף זכה לקיים את מצוות כתיבת ספר תורה לעצמו בכתב ידו ממש, וחנכו ברוב עם בחג השבועות תרס"ז (1907). דרשתו לחינוך ספר התורה שכתב הובא אף הוא בספר "זכרון שלמה". כאשר החוזרים ממלחמת העולם הראשונה שדדו את כל רכושם, עזב את הכפר ועבר לסילאג'-צ'ה (סילאדי-טשעה) הסמוכה, שם ישב על התורה וכתב את חידושיו. הרב והרבנית נלקחו מגטו שימלוי לאושוויץ, יחד עם רבים ממשפחתם ומקהילתם, ושם  נספו, בחודש סיון תש"ד (1944).

בנם הרב אלעזר קליין, היה אחר השואה דיין בעיר מארגרטן, עלה לישראל והתגורר בכפר גדעון. אחר כך עבר לבאר שבע ושם היה אב"ד של קהילת התאחדות היראים ור"מ בישיבת "בית הלל", הוציא לאור את ספרו של אביו "זכרון שלמה על התורה", בשנת תשט"ו ובשנת תש"ל, והוסיף עליו את חידושיו בשם "כיבוד אב". בסוף הספר הוסיף את רשימת הניספים בשואה בקהילות שבסביבתם תחת הכותרת "אלה מזבחות זכור!".

בתוך הקדמת הספר מביא הרב אלעזר התנצלויות שונות למה ראה לנכון שיפרסם את חידושיו, "וכי לאנשים בגילי לחבר ספר? ולחוות דעה באמרי שפר?". ואז הוא מוסיף:

ואחרי כל הדברים האלה, אני בעצמי אומר ועונה, כי אין הדברים הללו אמורים לאדם כמוני העומד בדיוטא התחתונה, והואיל שעוד קיימת השאלה "מה ראית על ככה?", אענה על כך בדברי רבותינו זכרונם לברכה. ותהיה מתורצת לך השאלה בדבריהם:

אין בודקים מן המזבח ולמעלה (קידושין ע"ו ע"א).

ראה נא המזבחות אשר ערכתי, למעלה משמונים אחוז מבני משפחתי, שנהרגו ונשרפו על קדושת שמו, בתוך ששת המליונים חלק ד' עמו, אבי הצדיק ואמי הצדיקת ואחיי ואחותי, שני בני ובתי וזוגתי, כולם עלו באש השמים ונשמתם צרורה בצרור החיים. לבי לבי על חלליהם. ולא מצאתי לנפשי מרגוע ומבלי לעשות זכר למעניהם, ולכן אל נא תבדוק אחרי שאני מלא חטא ועולה, כי "אין בודקין מן המזבח ולמעלה". שים זאת זכרון בספר.

בשנת תשכ"ב הוסיף והוציא לאור את הספר "קרית ארבע חברון", עם "זכרון שלמה" חלק שני ו"כיבוד אב" חלק שני.

מקורות: זכרון שלמה, חכמי טרנסילבניה עמ' 213-214, דפי עד באתר "יד ושם".

עיין כאן… מה שהבאתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש רבי שמואל אבא זצ"ל מסלאוויטא, על המאמר ואם כל המועדים יהיו בטלים ימי הפורים לא נתבטלים. עיין שם. ולפי דבריו הקדושים יש לומר דזהו מה שכתוב במגילת אסתר, האלה נזכרים ונעשים וגו' וימי הפורים האלה לא יעברו וגו'. והקשו באיזו מפרשים דכיון דכתיב והימים האלה וגו', דלמה ליה לכתוב עוד וימי הפורים וגו'. ולפי דבריו הקדושים של דודי זקני זצ"ל הנ"ל יש לומר דזהו הכונה ד"הימים הלה" רצונו לומר הנסים שהיו בהימים הלה "נזכרים" תמיד לפני ה' יתברך ונעשים הנסים האל תמיד "בכל דור ודור משפחה ומשפחה מדינה ומדינה עיר ועיר". וכמו שאמר דודי זקני זצ"ל הנ"ל, דנסים שבתוך הטבע כמו נסים שהיו בפורים, אנו בטוחים שתמיד יעשה לנו ה' יתברך ככה. בכל דור ודור וגו'. כי האמת שכל מזונותינו ופרנסתינו וכל דבר ודבר הוא רק מה' יתברך. אך [אין] אנו זכאים לעת עתה שיעשה ה' יתברך עמנו נסים נגלים לעיני כל, ולכן הוא יתברך מלביש הנסים בתוך הטבע, ולכל אחד ואחד נדמה לו שהוא הטבע. להאיש סוחר נדמה שזה שהרוויח בזה המין כך וכך הוא מחמת שנזדמן לו קונים טובים, ולזה נדמה שנזדמן לו דבר פלוני, וכדומה. אבל האמת הוא שכל דבר הוא רק מאת ה' יתברך. וכמאמר התרגום אונקלוס על פסוק כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ומבאר התרגום זה הפסוק "הרי הוא יהיב לך חילא" וכו'. ועיין בתרגום יונתן בן עוזיאל ובזה מפרש יונתן שם. כי הטבע בגימטריה "אלקים" כנודע, וכמו ששמעתי בשם דודי זקני הגאון הקדוש המפורסם רבי יצחק זצוק"ל מסקווירא זי"ע לבאר זהו שאומרים בשבת קודש בהפזמון נשמת כל חי, "עד הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ד' אלקינו ואל תטשנו ד' אלקינו לנצח". והקשה ז"ל דלמה ליה לומר עוד המלות "ד' אלקינו" אצל "ואל תטשנו", ואין זה מדקדוק הלשון. וגם מה זה הנה עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך, שאל יטשנו לנצח. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, שמזה שאנו רואים שעד הנה עזרונו, וזה לא היה בעבור זכיותינו רק בעבור רחמיך לבד, וכן מה שאנו רואים שלא עזבונו עד הנה והיה זה רק בעבור חסדיך לבד, מחמת שאתה הוא ד' אלקינו. (לשון עזרונו הוא כולל כל ענייני החייב. ולשון עזבונו הוא פרנסה, כמאמר הכתוב ולא ראיתי צדיק נעזב וגו'. ומה שהוא עוזר לנו בכל העניינים הוא רק "רחמיך", כי אנחנו בנים לו יתברך, "כרחם אב על בנים". ומה שהוא עוזר לנו ונותן לנו  פרנסה הוא רק "חסדיך", מפני שהוא "ה' אלקינו", והאדון מפרנס עבדיו. וזהו רק "חסדיך" שרצה לקנות לנו לעבדים). ומפני זה אנו בטוחים שאל תטשנו "ד' אלקינו" לנצח. כי הלא אתה הוא ה' אלקינו לעד ולנצח נצחים. ודברי פי חכם חן.

וכן שמעתי בשם גדול וקדוש אחד לפרש מאמר חז"ל אין בעל הנס מכיר בניסו. והקשה ז"ל דעל פי דקדוק הלשון הווא ליה למימר "ניכר" ולא לשון "מכיר", דהוא פועל יוצא. ואמר הוא ז"ל דכך הוא הפירוש, דבעל הנס נקרא הקב"ה, כמו מי שעושה המלאכה נקרא בעל מלאכה, כך הקב"ה דהוא עושה הנס נקרא בעל הנס, וזהו שאמרו חז"ל "אין בעל הנס", רצונם לומר, הקב"ה, דהוא בעל הנס, "מכיר", אינו מכיר לבאי עולם (מלשון "יכיר לאחרים" שאמרו רז"ל) "בניסו" שהוא עושה, כי אין אנו זכאין כל כך שהנסים והנפלאות יהיו נגלים לעיני כל, אבל באמת שהוא יתברך עושה עמנו כסדר נסים ונפלאות עד אין מספר. ואין בשום דבר מהדברים שום דרך הטבע, כמו שאומרים אנחנו בפזמון אמת ואמונה, "עושה גדולות עד אין חקר נסים ונפלאות עד אין מספר", ולשון זה הוא לשון הווה, שתמיד הוא עושה עמנו גדולות, בכל רגע ורגע. והדבר הזה צריך לזכור כל איש מישראל, שאל ייפול לבנו ח"ו ולהאמין ולבטוח בד' אלקינו שבוודאי יעזור לנו בכל עניינו, ולא להיות כל כך בעצבות כמו שבעוונותינו הרבים הרבה אנשים מישראל הם מלאים עצבות ודאגות, ונדמה להם שח"ו אבדה תקותינו. וזה הוא הגורם לכל ההרפתקאת דעדו עלינו בעוונותינו הרבים. וכל הספר יראים מלאים מזה שעצבות ח"ו גורם לחוסר פרנסה ולכל צרות שלא תבואו. כשנתבונן היטב נראה בעליל איך שה' יתברך עוזר וסומך לכל איש מישראל, ואם איזה איש מישראל יש לו איזה חוסר ח"ו, הוא בוודאי מפני שאין לו אמונה ובטחון כראוי. ואל יטעה אותו לבו שיש לו בטחון גדול, דבוודאי לא כן הוא. כי אם היו לו אמונה ובטחון כראוי, בוודאי לא היה לו שום חוסר.  כמו ששמעתי בשם אדוני אבי זקני הגאון הקדוש הרב רבי שמואל זצוק"ל מקאמינקא זי"ע שאמר לו איש אחד, רבי, מפני מה לאיש פלוני שאין לו אמונה ובטחון כמוני, יש לו כל טוב שבעולם, ואני שיש לי אמונה ובטחון יותר מהאיש פלוני הזה, יש לי חוסר. לו חוסר וענה לו אדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל הנ"ל בזה הלשון, תדע בני שבעניין אמונה ובטחון יכול האיש להטעות את עצמו, שהיצר אומר לו שיש לו בטחון חזק ואמונה גדולה, ויכול להיות ששקר הוא. וזהו שאמר וביקש אדונינו דוד המלך עליו השלום "ולא אשקר באמונתי". ולכאורה קשה, כיוון דיש לו אמונה, כאשר אמר בעצמו "באמונתי", אם כן איך יתכן שיהיה שקר בזה. ולמה לו לבקש ולומר "ולא אשקר באמונתי". אך האמת הוא דהיצר יכול לפתהו ולומר לו שיש לו אמונה גדולה ובאמת שאין לו כלום, ולכן ביקש מאת ה' יתברך "ולא אשקר באמונתי", רצונו לומר שה' יתברך יעזור לו שיהיה לו אמונה באמת. ולכן אל תדמה בנפשך שיש לך אמונה יותר מהאיש, כלומר היצר נותן לך הרעיון הזה לחשוב שיש לך אמונה יותר ממנו, ולא כן הוא ואתה טועה את עצמך בזה. ולכן תראה שיהיו לך אמונה באמת ובוודאי יעזור לך ה' יתברך. ודברי פי חכם חן.

וה' יתברך ברחמיו ייתן בלבנו לעבדו בלבב שלם באמת ובאמונה ויקויים בנו מאמר הכתוב  ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשך ה'. אמן כן יהי רצון.

(בית פנחס)

רבי פנחס ב"ר משה רבינוביץ, האדמו"ר מלוצק, מחבר הספר "בית פנחס" (תרפ"ו) מצאצאי רבי פנחס מקוריץ, הביא בספרו מסורות של דברי תורה מאת גאונים וקדושים מאבותיו וממשפחתו ובסוף הספר צירף כמה מחידושיו וביאוריו. היה חתנו של הצדיק ר' מיכל'ה הלוי, הרבי מקוריץ, נכדו של רבי אהרן מצ'רנוביל. הרב פנחס'ל היה למדן גדול, סיני ועוקר הרים, גאון בנגלה ובנסתר. מונה לדיין בקוריץ ע"י חותנו, אך העשירים עוררו מחלוקת כי לא נועצו בהם, וגברה המחלוקת קוריץ. לאחר שלוש שנים נתפייסו הצדדים, והרב פנחס עבר ללוצק. בהיותו אדמו"ר בלוצק חתם על קול קורא של החפץ חיים ור' חיים עוזר גרודזינסקי להחזקת לומדי התורה. 

בתחילת מלחמת העולם השניה נכבשה לוצק בידי ברית המועצות. השלטון החדש הזדרז לדכא את החיים היהודיים, סגר את רוב בתי הכנסת ובתי הספר והיגלה את פעיליהם לסיביר ולמחנות עבודה. הגרמנים כבשו את לוצק ביום ל' בסיון תש"א (25.06.1941) ומיד גרשו את כל היהודים לגטו. זמן קצר אחר כך רצחו חמשת אלפים יהודים. לאחר כשנה ברחו כחמש מאות צעירים יהודים ליערות על מנת להצטרף לפרטיזנים, אך רובם נרצחו בידי הגרמנים. 17,000 יהודי הגטו נשלחו להשמדה בבלז'ץ בתאריכים ו'-י' באלול תש"ב (19-23.8.1942) או שחוסלו במקום בידי החיילים הגרמנים. מאות בעלי מלאכה ניסו להתמרד, אך המרד נכשל וגם הם חוסלו.

גם רבי פנחס נספה בחורבן לוצק, יחד עם כל משפחתו. הי"ד.

ראה עוד: ספר לוצק (ביידיש) וספר קוריץ. וראה תולדות גטו לוצק באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

במסכת פסחים משנה א' אור לארבעה עשר בודקין אם החמץ. ובגמרא שם בודקין בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ וכו'. ומובא בספרי יראים כי חמץ מרומז על יצר הרע, ופירשו אור לארבעה עשר היינו בליל שהנער בא להיות בן שלש עשרה שנה צריך אז לבדוק את החמץ, זה היצר הרע, בחורין ובסדקין ובכל מקום שמכניסין בו חמץ. רצה לומר בכל מקום שיש בלבו איזה דריסת הרגל להיצר הרע צריכין בדיקה עכ"ל.

והנה יש לומר אם אנו מפרשים כפשוטו, חמץ סתם שאסור בפסח ניחא. כי אור לארבעה עשר בודקין וביום של אחריו שהוא ערב פסח מבערין, כי מותר לאכל חמץ אחר הבדיקה כל הלילה גם עד שליש היום של ערב פסח, כדין שמובא בשולחן ערוך אורח חיים סימן תמג. אשר לכן אמרו במשנה אך בודקין. אבל אם נאמר שכוונת המשנה לרמז גם על הנער הבא להיות בן י"ג שנה הלא בזו הרגע שבא להיות בר מצוה תיכף בלילה אחר צאת הכוכבים אור לי"ד שנה מצרפין אותו למניין ולכל דבר שבקדושה (עיין מגן ארהם סימן נ"ג סעיף קטן י"ג ובברכת יוסף סימן נ"ה סעיף ז. ועיין שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קכ"ט ועיין בפחד יצחק ערך בן י"ג שנים ובספר נחלי דבש נומר 20 סוף סעיף קטן כד. עיין שם) צריך הנער לבער אז את החמץ, זה היצר הרע, כי הוא מחויב במצות כמו גדול בשנים, ואיך אמרו במשנה בודקין את החמץ, הלא צריכין אז לבער את החמץ. וצריכה המשנה לומר אור לארבעה עשר מבערין:

ולתרץ זאת צריכים אנחנו מקודם להבין ב' פסוקין שנראין כמו שסותרים זה את זה. אשר החכם מכל אדם בעצמו אמרם (במשלי יב) לא יאונה לצדיק כל און. (בקהלת ז) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. ואיך אמר החכם מכל אדם ב' מאמרים שסותרים זה את זה:

היות ידוע הכלל שיש חילוק בין און לחטא. און היינו מזיד, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום (תהלים ה) שנאת כל פעלי און. חטא היינו שוגג, כמו שנאמר, או הודע אליו חטאתו (ויקרא ד) משמע מקודם שוגג הוה. ועתה יתיישבו הפסוקים. לא יאונה לצדיק כל און, היינו במזיד, לא יאונה לצדיק שום עבירה. ומה שאמר אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, היינו שוגג:

אבל קשה הלא הצדיק הוא בטח מבער את היצר הרע ואיך אינה לידו אף איזה חטא אפילו בשוגג, הלא אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג.) ואיך נכנס בו רוח שטות שהוא מצד היצר הרע:

ולהבין כל זאת מוכרחים אנחנו להקדים דברי חז"ל (ברכות לד ע"א) שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים. ולהבין בדעת השכל איך בא הבעל תשובה למדרגה גדולה יותר מן הצדיק. הצדיק אשר סגף את עצמו מכל וכל ושמר עיניו ולבו וכל אבריו ומחשבותיו לקיים בכל עת ובכל שעה ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ושמר שבת מחללו ושמר ידו מעשות כל רע. ובפרט המסירות נפש של הצדיק עבור המצות לקיים תמיד מצות הבורא בכל עת ובכל רגע, והמסירות נפש של הצדיק לקיים והגית בו יומם ולילה, שעושה לילות כימים במעוט שינה, ומה גם במצות שבין אדם לחברו גמילת חסדים וצדקה שמוותר הונו ורכושו לטובת המצות צדקה, מצות הכנסת אורחים אצלו באמת מאלו דברים שאין לו שיעור, בכל פעם האורח הוא כאורח חדש ויתן את ארחותו לו והוא מסתפק במועט כמו כן בלינת לילה. משכבו יצע לאורח והוא ער כל הלילה. אך לא כן הרשע שהוא היפך מצדיק מה שאסור לצדיק אצלו מותר. הטריפה מכשיר הרשע לעצמו ולאחרים עמו על דבר טמא אומר טהור. עניים ואביונים מרחק מביתו. ממצות הכנסת אורחים לא ידע. ואם כן, איך במה שמקבל על עצמו שלא ישוב לרשעו, הגם ששב בתשובה, איך יזכה לזכיה גדולה יותר מן הצדיק. זאת צריכין להבין:

הן אמת שהבורא ברוך הוא וברוך שמו האוהב עמו ישראל ורוצה בתשובת עמו יוכל היות שנתן בכיון לבעלי תשובה מדרגה גדולה כזו, למען המשך את לב החוטא לתשובה כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין קב) שאמר הקב"ה לירבעם חזור בך ואני ואתה ובן ישי נטייל בגן עדן. ומדברי חז"ל בכאן אנו רואים שהצדיק חשוב יותר מבעל תשובה כמו שאמרו חז"ל (שם) ששאל ירבעם להקב"ה מי בראש. והשיב ה' יתברך, בן ישי בראש, ואם כן הדרא קושיא לדוכתא, איך אמרו חז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים אינם עומדים:

אולם מוכרחים אנו לומר כמו שאמרנו כי רצון הקב"ה להמשיך את לב הרשע לתשובה על כן נתן לבעל תשובה שכר גדול כזה. ואם נקשה מדוע יגרע לצדיק חלקו. נוכל להשיב כי אולי מטעם זה שלא יגרע חלק צדיק, שולחים ממעל איזה שגגה לצדיק שיכשל בחטא שהוא שוגג. והצדיק כשמרגיש בעצמו שנכשל, רחמנא ליצלן, בחטא, תיכף הוא עושה תשובה מאהבה ונעשה מהעבירה זכיות, ואז יקרא הקב"ה להצדיק בעל תשובה, כמו שאמרו חז"ל (ע"ז ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא להורות תשובה, ועתה ניחא כאשר שאל ירבעם בן נבט מי בראש, השיב הקב"ה בן ישי בראש, כי בן ישי הוא בעל תשובה וצדיק מעיקרא לו משפט הבכורה. והבן:

אמנם, יש להבין מה שמובא במסכת שבת (עה.) השוחט בשבת אמאי מחייב, משום צובע. ופירש התוספות, על שוחט דעלמא קאי. ופירש הבעל שם טוב זי"ע, השוחט בעלמא, זה היצר הרע המסית את כל העולם כולו לעבירות, וכשיבא משיח צדקנו אז ישחט הקב"ה את היצר הרע, כמו שכתוב ואתא הקב"ה ושחט למלאך המוות, הוא היצר הרע. וצריכים להבין מדוע יהרוג הקב"ה את היצר הרע, הלא לתכלית זה נברא להסית ולהדיח את כל אחד מדרך הטוב ולהטותם מדרך הישר. וכמו שברא ה' יתברך את היצר טוב לתכלית הטוב, כמו כן ברא את היצר הרע להיפך. ומדוע יקבל עונש לשוחטו. והתירוץ לזה כי היצר הרע אינו עושה מה שמוטל עליו להיות סרסור אך לעבירות. לא כן היצר הרע עושה, כי אם שהוא סרסור ממצות. כמו שידוע לכל בעת שהיצר הרע בא לפני הצדיק אינו מציע לפניו לעשות איזה עבירה, כי אם יצייר לפניו איזה מצוה ומהמצוה הלזו מביאו לכבוד, וכמה מכשולים רחמנא ליצלן וכמה אנשים לחטאים. דוגמה אחת נצייר. הצדיק ראה או שמע מעדות נאמנים על אחד שעשה איזה עבירה, אזי מזכירו תיכף היצר טוב שמצוה לקיים הוכיח תוכיח. ובזו הרגע עומד היצר הרע בלבוש יצר טוב ואמר לו תקיים את המצוה הוכיח תוכיח במסירות נפש בחוזק יד ובקול רם ברבים, כמו מצות עשה של קריאת שמע ישראל, למען תדע ברור שהחוטא לא ישוב לכסלו. הצדיק ההולך בתמימות, אם אינו מבין למחשבת מרמה וחושב בתמימות כי כדאי להשמיע ברבים, הגם שבזה יהיה מלבין פני חברו ברבים, אבל בכח זה יציל נפש מישראל מכאן ולהבא מעבירה. על כן כדאי לדלג ולא להסתכל על הלבנות פני החוטא. ובמחשבה זו של תמימות יצעק אחר כך המוכיח על החוטא בבית הכנסת ומביישו ברבים. וכאשר ישמעו השומעים צעקת המוכיח על זה האיש, אזי יתלחשו השומעים כי לא הגון לפני איש ישר לבייש את יהודי ברבים, בטח היה באפשר לפעול בשתיקה, וכה יתלחשו אחד לאחד עד שתקוד אש מחלוקת בלב רבים. ואחד יקפוץ בקול ודובר סרה על המוכיח ויפלגו העם לשתי מחנות. והמחלוקת תיקח את מקומה. ובמקום מחלוקת יש כח גדול ליצר הרע לחטוף ברשותו את כל מי שירצה, ודוחה חס וחלילה רגלי השכינה מבית הכנסת או מבית המדרש שמבלים כל יום בחרחרי ריב, ובלשון הרע וגם בליצנות ושנאת הבריות, רחמנא ליצלן, והתורה מונחת בקרן זוית, ובכל פנות הבית קנאה ושנאה, רחמנא ליצלן. זאת גרם היצר הרע בסרסור המצוה שהציע. וזהו מה שאמר מרן הבעל שם טוב זי"ע השוחט דעלמא, הוא היצר הרע, אמאי מחייב, רצונו לומר, אמאי מחייב מיתה, שיבוא הקב"ה וישחוט אותו. ומתרץ הגמרא, משום צובע, רצונו לומר, שהיצר הרע צובע את עצמו נגד הצדיק בלבוש יצר טוב כסרסור מצות, ולתכלית זה לא ברא הקב"ה אותו. ודפק"ח (ועיין בספרי דעת ישראל על הלכות דעות פרק בתרא אות ז):

וזהו שמובא בשם מרן הקדוש בעל עטרת צבי מזודטשוב זצוק"ל שפירוש הפסוק נאום פשע לרשע אין פחד אלקים נגד עיני (תהלים לו) רצונו לומר, נאום פשע לרשע, אם היצר הרע מצייר נגד עיני עבירות, אין פחד, אין לו לירא מלפניו, כי אינני שומע לו. אכן פחד יש לי אם אלקים נגד עיני, אם מצייר לפני מצות, עבור זאת מתיירא אנכי. והבן.

והנה יש להקשות הלא חכמנו ז"ל אמרו על דוד המלך עליו השלום, לא היה דוד ראוי לאותו מעשה כי אם להורות תשובה, מזה אנו רואים כי דוד המלך עליו השלום אשר היה צדיק גמור באמת, עד שהקב"ה ברוב רחמיו הכניסו למדרגה גדולה בן ישי בראש, הוא היה בטח מבער את היצר הרע, ומדוע חשב שהוא בלבו, באמרו נאום פשע לרשע בקרב לבי:

ולתרץ כל זאת מוכרחים עוד לומר קושיית העולם, מדוע ברא ה' יתברך את היצר הרע אם הקב"ה רוצה בעשיית מצותיו הוה לכאורה יותר ראוי מבלי יצר הרע. ומתרצים בספרים הקדושים, כי לעבוד את הקב"ה יש לו להקב"ה כמה וכמה עולמות עם מלאכים משרתיו עושים רצון קונם, אין שיעור ואין קץ. אכן עולם אחד ברא הקב"ה לתכלית זה, הוא עולם הזה, שעל האדם מונח עול התורה והמצות והיצר הרע לא יניחו לקיימם והאדם צריך כסדר לעמוד הכן למלחמה ולהגביר על יצרו הרע שלא ישמע לו, ובכל כחותיו יכניע אותו. זאת רצון הבורא ברוך הוא. ואם יעזור ה' יתברך שנזכה לגאולה שלמה, אז יקיים הפסוק, והסירותי לב האבן מקרבכם (יחזקאל יא) פירוש, ה' יתברך יבער את היצר הרע ונעבוד את ה' יתברך באמת ובתמים, ויקויים מה שאמר הנביא ואחפוש ירושלים בנרות (צפניא א') ודייק בעל נועם מגדים, מה בנרות, הלא עם נרות היה צריך לומר. ופירוש בנרות, היינו מצות, על פי נר מצוה ותורה אור (ישעיה ו') רצה לומר כי אז לא יהיו שום עבירות, כי סר לב האבן, כי אם עשיית המצות. ואז ידקדק ה' יתברך את המצוה בתוכן אם המה בהתלהבות יותר גדולה. אכן עד זמן הבאה לא נוכל לבער את היצר הרע, כי אם לעמוד הכן למלחמה ולהכניעו ולהפכו, ולעשות מיצר הרע יצר טוב, כמו שכתוב בכל לבבכם (עקב יא) ודרשו חז"ל, בשני יצרים, ביצר טוב וביצר הרע:

ועתה נוכל להבין מה שפירשו ספרי יראים את המשנה אור לארבעה עשר בודקין את החמץ, היינו היצר הרע, כי עתה אך בודקין, וכשיעזור הקב"ה שנזכה לגאולה שלמה, אז נזכה לבער את היצר הרע. ה' יתברך יעזור שנזכה לביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן:

(מתוך באר ישראל)

 הרב החסיד ר' ישראל פרנקפורטר, נולד לאביו הצדיק ר' דוד בשנת תרל"ד (1874) בלבוב (או קומרנא). התייתם מהוריו בגיל 11-13. היה תלמידו של רבי יצחק הלוי הורוביץ מסוכוסטוב, ובן בית אצל רבו האדמו"ר מקומרנא. למד רבות מזקני החסידים בלבוב. כשהיה בן שש עשרה התחיל לכתוב בעיתונים היהודיים בגליציה מאמרים שבהם קרא לנוער שנוסף ללימודי הקודש ילמדו גם מקצוע. נמנה על מייסדי המזרחי בלבוב יחד עם הרב ראובן מרגליות ואחרים, ופעל שם רבות לחינוך התורני תוך דאגה לכל דבר שבקדושה בעיר. אחרי מלחמת העולם הראשונה היה המנהל של ישיבת "אורח חיים" בוורשה. אז כתב מעין לכסיקון של ראשוני החסידות. בסביבות שנת תרפ"ז (1927) עבר לפריס, וכיהן בה כרב בית הכנסת "תפילת ישראל" (פליישמן). עסק הרבה בהפצת תורה, בחינוך ובצדקה, בעידוד לבבות שבורים, בשמחה ובמאור פנים. פועלו הציבורי והרבני בכל ימי חייו עמדו על גדלות בתורה בנגלה ובנסתר, חסידות ופרישות ואהבה מופלגת לעם ישראל ולארץ ישראל.

החליף שו"תים עם רבני לבוב וכתב ספרים בהלכה, אגדה וחסידות, ובהם: דעת ישראל על הלכות דעות להרמב"ם (תרצ"ב), מקוה ישראל וזכות ישראל, באר ישראל (תרצ"ז), אורחות ישראל על ספר אורחות חיים (תשכ"ב), גפן ישראל על פרקי אבות (תשכ"ב), היכל ישראל על התורה (תשכ"ב) ו"ספר שלשלת קאמארנא: אוצר סיפורים ומכתבים מרבותינו מקאמארנא – מגנזי זכרונותיו של רבי ישראל פראנקפורטר" (תשס"א).  בתרצ"ו (1936) ביקר בארצות הברית. לאחר שהנאצים כבשו את פאריס הוא נותר הרב היחיד בעיר שלא היה יליד צרפת, אך סרב לנטוש את הקהילה שלו ומסר את נפשו על קיום התפילות והשיעורים שם בלא הפסק. בית הכנסת שלו היה למרכז של אספקת מזון ואמצעי מחיה אחרים לנזקקים. בדרשותיו הדגיש את הערך של העמידה הרוחנית, ושמירת השבת והכשרות. גם בעצם תקופת השמדת היהודים בפריז המשיך ללמד חידושי תורה ברבים (מהם הופיעו בספר היכל ישראל).

בפברואר 1943 גורש למחנה דראנסי שליד פאריס, ולא הסכים לאלה שרצו להיאסר במקומו. בפורים תש"ג (1943), עלה בידו להתפלל שם במניין ולקרוא במגילה. כעבור ארבעה ימים גורש לאושוויץ יחד עם רעייתו הרבנית מרת וויטל בת ר' אורי, ושם נספו. הי"ד.

רוב ילדיו נפטרו בצעירותם בלבוב, ורק שלשה שרדו.

מקורות:

אנציקלופדיה לחכמי גליציה (עמ' 339-343), רבנים שנספו בשואה, תולדותיו במהדורה השניה של דעת ישראל בהוצאת נכדי המחבר.

פתיחה לבני הישיבה, קיץ שנת תרצ"ד, בס"ד.

א.

דבר אל בני ישראל וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן (ויקרא כג,י).

ובמדרש (ויקרא רבה כח,א) הדא הוא דכתיב (קהלת א,ג) "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת וכו' אמרו כך היה ראוי שלמה לומר (שם יא,ט) "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך", משה אמר (במדבר טו,לט) "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", ושלמה אמר (קהלת יא,ט) "והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך וכו'". כיון שאמר שם "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט", אמרו יפה אמר שלמה. עד כאן.

ויש לפרש בהקדם לפרש המדרש (ויקרא רבה כח,ג) "שבע שבתות תמימות תהינה" (ויקרא כג,ט) אימתי הן תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום. וקשה לכאורה למה בחר המדרש בזה הלשון שתמימות יקראו בשעה שעושים רצונו של מקום, הוה ליה למימר בשעה שעוסקים בתורה ומצות ומעשים טובים.

רק הענין פשוט, שהרי אי אפשר לו לאדם שיעסוק תמיד בתורה ומצות, כי האדם באשר הוא אדם, צריך לעסוק בקיום הגוף הגשמי, לאכול ולשתות ולישון וכדומה. והנה תמים יקרא רק כשלא נחסר מאומה, כמו אם האדם מאסף פרוטות קטנות ואוגדם באגודה על מאה, אם נחסר אחת ממאה, תו לא מקרי תמים מעתה. רק אז נוכל לומר על השבע שבתות תמימו"ת אם המה תמימות ממש, שלא יחסר מהם אף רגע אחד, אז מהרגעים המקובצים נעשים שעות, ומהשעות ימים, ומהימים שבועות. אבל אם נחסר אחת מאלה, תו המה פגומים.

ואיך אפשר לאדם קרוץ מחומר שישתמש בכל רגעיו לעבודת השי"ת, וזה מן הנמנע לכאורה. אבל היות כי ידוע (על פי קדושת לוי, פרשת בשלח ד"ה ויאמר ה') שגם ההכנה למצוה מקרי מצוה. אם כן גם כשעוסק בחיזוק הגוף הגשמי למען יתחזק לעבודתו יתברך, גם זה יבא לחשבון המצות.

ויש לפרש בזה מאמרם ז"ל (עירובין יג,ב) נמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו. וידוע פירוש המהרש"א ז"ל (מהרש"א חידושי אגדות מכות כג,ב ד"ה תרי"ג), שמנו העשין והלא תעשה וכו' ונמצא קרוב להפסד מן השכר. ולעניות דעתי נראה שמנו הרגעים והשעות של כל יום ויום, וראו שאי אפשר לעסוק בתורה הקדושה בפועל כל היום, דהרבה מהשעות אזלו לאיבוד באכילה ושתיה ושינה וכדומה, ונשאר רק המיעוט לתורה ועבודה, ואם כן טוב שלא נברא. רק עכשיו שנברא, יפשפש במעשיו, היינו במעשיו הגשמיים, לא במעשי ה'. אם מעשיו הגשמיים הולכים לתכלית שיבוא מזה כבוד שמים תורה ומצות וכדומה, אז הכל נהפך לטוב.

ועל כן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קו,כ) וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב וגו' כי אם אינו מהפך מעשיו הגשמיים לטוב, אזי הוא רק כשור אוכל עשב, אשר אין חליפות למו, שאם לא יחליף מעשיו הגשמיים לתכלית תורה ומצות, אז ולא יראו את האלהים.

המורם מכל זה שאם האדם חושב שמעשיו הגשמיים יעשו פעולה לטוב, לתכלית תורה הקדושה, אז יהיו כל ימיו תמימות. ועל כן אמר אימתי הם תמימות, בשעה שעושים רצונו של מקום, לאו דווקא מצות ומעשים טובים, אלא אפילו פעולות גשמיות, רק שהקב"ה יהיה שבע רצון מפעולותיו הגשמיות, אזי הן תמימות.

ב.

ואם כן ממצות ספירת העומר נוכל ללמוד מוסר השכל, איך לשמור עתיו ורגעיו שלא ילכו לאיבוד, כי התורה הקדושה ציותה שתהיינה תמימות וכנ"ל. ועל כן תקנו לומר אחר הספירה ריבונו של עולם אתה ציותנו לספור ספירת העומר, כדי לטהרינו מקליפותינו ומטומאותינו, שמצות ספירת העומר תורינו שגם הקליפה שהוא שומר לפרי, תהיה כפרי, וגם טומאת האדם באשר הוא אדם, תיטהר ותצטרף למצות ומעשים טובים.

ויש להמליץ בזה מאמר נעים זמירות ישראל (תהלים צ,יב) למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה. שהקב"ה הודיענו כמה שציונו למנות ימינו, שעל ידי זה נזכה לבא לחכמת התורה הקדושה וכנ"ל, שעל ידי שנמדד כל רגע ורגע אם מתאימים למצות ה' ותורתו, נזכה לתכלית המכוון ואשר לא ימד. כי הרגע אשר לא ימד במדידה הראויה, לא תבוא לכלל ספירה, ולא יספר. ולא יאמר האדם, כמה הוא נחשב שעה או רגע שהולך לאיבוד. זה טעות גדולה, כי אף חצי שיעור אסור, כי חזי לאיצטרופי וכו' (יומא עד,א). ואם כן אפוא בימי הספירה שהקב"ה ציונו (ויקרא כג,ט) שכל השבע שבתות תהינה תמימות, שלא יחסר מהם אף רגע, צריכין אנו לבא חשבון על כל אשר אנו עושים בימים האלה ובזמן הזה, אף ענייני חול, שיבואו להקדושה למען יהיו תמימות. וממנו ניקח לעבוד את ה' כל ימי חיינו.

ויש לרמז בזה דברי הנביא (ירמיה לג,כב) והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. יתכן שמזהיר לישראל שיהיה מספר בני ישראל, כל עתיו ורגעיו, כחול הים, כי י"ם בגימטריא חמישים, שרומזים לחמישים יום שאנו סופרים, ובעת הספירה אנו משגיחים אף על עניני חול שיבאו להקדושה, כי אם לא יהיו נמדדים לקדושה, אז לא יבאו לחשבון הספירה, ולא יספור כראוי, ואם כן יהיה כל ימינו המספר כמו ענייני חול של הי"ם, דהיינו החמישים יום. והבן.

ג.

אמנם, איך ובאיזה אופן נבא למדרגה זו, כי אמנם כן יצר סוכן בנו, ומבלבל אותנו בתחבולות שונות ומשונות, ואיך נוכל לגרשו מקרבינו. והנה, עינינו הרואות, בעת אשר ראשון לכל אדם נוצר חטא, ולא שמע לציווי הראשון של הקב"ה, ענשו הקב"ה (בראשית ג,יח-יט) שקוץ ודרדר יצמיח לו ובזיעת אפו יאכל לחם. והעניין, יען שנתפתה מיצר הרע שהיה שוכן בקרבו, ראה הקב"ה שכאשר יהיה מוכרח לעמול על ככר לחמו לא יהיה לבו פנוי כל כך לעבוד ליצרו.

וזה הוא העניין שאמרו חכמינו ז"ל (קידושין פב,ב), מימי לא ראיתי שועל חנוני וכו', והאדם מתפרנס בצער, אלא שהריעותי את מעשי וקפחתי את פרנסתי. יתכן, יען שהרעותי את מעשי, והלך אחרי שרירות הלב, לכן קפח הקב"ה הפרנסה למען יאכל לחמו בזיעת אפו ולא יהיה לבו פנוי. ואשר על כן אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת א,ג) מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש. היינו, ששואל באיזה אופן יוכל האדם להינצל מלעבוד ליצרו. ואשר על כן הגלה הקב"ה את ישראל למצרים טרם בואם לארץ וקודם שקבלו התורה הקדושה, למען יצרפו בכור העוני ולמען גרש מקרבם היצר השוכן בלב המלא בתענוגים, ורק באופן כזה יהיו מוכשרים לקבל התורה הקדושה.

אמנם, הרמב"ם ז"ל בסוף הלכות איסורי ביאה (פרק כב,כא) כתב סגולה היותר מועיל לגרש היצר הרע, שיפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה, וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבות עריות אלא בלב פנוי מן החכמה. ועיין בנועם מגדים (פתיחה ד"ה ולזה וד"ה והנה), שאחרי שנשים לב להתבונן בדברי הרמב"ם ז"ל, שלא די לו במה שכתב יפנה עצמו ומחשבתו לתורה, רק הוסיף לומר וירחיב דעתו בחכמה. והכוונה, כי הלומד בלי עיון, גם שטוב הוא לו להעביר מחשבות רעות, עם כל זה איננו כמו המעמיק ומעיין בעיון רב ועמוק בתורה ובהלכותיה, כי אז צריך לפשוט עצמו מכל וכל מעסק העולם, וזה יועיל לבוא להתלהבות ודביקות הבורא יתברך. ועיין שם מה שפירש בזה נפתולי אלהים נפתלתי עם אחותי וגו' (בראשית ל,ח). ונמצא לפי זה, שעל ידי מלחמות היצר הרע יבא האדם לעסוק בתורה, כי רק באופן זה יוכל לגרשו. ולכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים קיט,צח) מאויבי תחכמני מצותיך וגו'.

ויש לפרש בזה הברכה, אשר קדשנו במצותיו וציונו לעסו"ק בדברי תורה, היינו שהקב"ה קידש אותנו במצותיו, אבל באיזה אופן נוכל לקדש עצמינו, הלא היצר הרע בוער בקרבנו תמיד, ומי יוכל לו, על כן אמר אחר זה, וציונו לעסוק בדברי תורה, כפירוש הטו"ז ז"ל (אורח חיים סימן מז ס"ק א) על ידי עיון ופלפול, שבאופן כזה יוכל לקדש ולטהר. ועיין בחתם סופר בדרשותיו בכמה מקומות כי בלשון שמחה יתואר שמחת הפלפול, כי אין שמחה להקב"ה כשמחת הפלפול וניצוח דאורייתא. וידוע, כי אין שמחה כהתרת הספיקות (שו"ת רמ"א תשובה ה).

ועל כן אמר שלמה המלך ע"ה (קהלת יא,ט) שמח בחור בילדותך, היינו שישמח בפלפול ועיון, ואז יבער ויגרש היצר הרע, ולא יהיה לבו פנוי להרהורים רעים, ואז יטיבך לבך בימי בחורותיך, היינו שיהיה לב טוב לעבודת הבורא יתברך שמו, ואז יוכל להלוך בדרכי לבו, כי נכון לבו לטוב ובמראה עיניו.

ד.

אמור מעתה שבשני אופנים נוכל לבער את היצר המוכן, או על ידי עמל וזיעת אפים או על ידי יגיעה בתורה הקדושה. ומי שעמלו בתורה הקדושה, יוכל לשבוע מטוב העולם הזה בלי מגרעת ולא יזיק לו, כי אין מקום להיצר הרע בלב וראש מלא חכמת התורה הקדושה. לא כן מי שעמלו בשאר עניינים, וצריך לעמול בכל עת בזיעת אפים על הלחם אשר הוא אוכל. ולכן אמרו ז"ל (ברכות יז,א) אשרי מי שעמלו בתורה, שמי שעמלו בתורה, יכול להיות אשריו באושר וכבוד. לא כן מי שעמלו במשא ומתן.

ויש לכוון בזה מאמרם ז"ל (ברכות כח,ב) אנו עמלים והם עמלים, אנו עמלים ומקבלים שכר והם עמלים ואינם מקבלים שכר. שאם אנו עמלים בתורה הקדושה, אז נוכל לקבל שכר וכל טוב. והם עמלים במשא ומתן, וממילא אין מקבלים שכר בעולם הזה, כי צריך יגיעה ועוני ועינוי לבער היצר הרע מקרבינו.

וזה אמרו במדרש (ויקרא רבה כח,א) תחת השמש (קהלת א,ג) אין לו יתרון, למעלה מן השמש, יש לו יתרון. כי מי שעמל במשא ומתן, שהוא עמל עולם הזה, אז רק כשאין לו מטוב הארץ, אז יש לו יתרון, על ידי העמל שיגרש היצר הרע. מה שאין כן כשיש לו מכל טוב, נוח להתפתות מיצר הרע. אבל למעלה מן השמש, אם הוא עמל בתורה,

אז יש לו יתרון, שגם כשיש לו מכל טוב ותענוגים, אף על פי כן יוכל לגרש ולבער היצר הרע, על ידי שלבו מלא חכמה ודעת בתורה הקדושה, ואין מקום להיצר הרע למצוא קן בראשו.

וזהו שאמר רבי מאיר (אבות פרק ו,א) כל העוס"ק בתורה לשמה וכו', ולא עו"ד אלא שכל העולם וכו'. דייק לומר כל העוס"ק בתורה לשמה, שאם הוא עוסק בתורה, היינו

בפלפול שנקרא עסק, זוכה לדברים הרבה, שיוכל לנצח היצר הרע, כדברי הרמב"ם ז"ל. ולא עו"ד, שאצלו לא יתכן העוד, היינו מה שנאמר (בראשית לה,י) שמך עוד יעקב, שהוא רק בעקב עשו, ואין לו מעולם הזה כלום, רק ההכרחי כדי חייו. אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, שיוכל להיות לו מכל טוב בעולם הזה, ועם כל זה יהיה לשם ותפארת, כמאמר הרמב"ם ז"ל הנ"ל.

(מתוך ספר דרשות מהר"ם בריסק על מועדים וזמנים, עמ' ל-לג)

הגאון רבי מרדכי ב"ר יהושע בריסק, המהר"ם בריסק (תרמ"ו – י"א בסיוון תש"ד), מגדולי גאוני הונגריה וטרנסלבניה. למד אצל הרב מרדכי יהודה ליב וינקלר, בישיבת מאד, בה התבלט בשקידתו, בחריפותו ובידיעותיו. נסמך להוראה מרבו הנ"ל, מהרב אברהם יצחק גליק מטולצ'בה ומהרב פנחס חיים קליין מסעליש, ועד מהרה התפרסם בהתכתבויותיו עם גדולי דורו.

בתרס"ח (1907), נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב שמואל זלמן ויינברגר, אב"ד מרגיטה, ולמד בבית חותנו שנים אחדות. בתרע"א (1911) מונה מהר"ם בריסק לדיין ומו"צ במרגיטה, והקים שם ישיבה לעשרות בחורים.
בשנת תרע"ט (1919) מונה כרב בטשנד והגליל, ובישיבה המפורסמת שהקים בטשנד למדו מאות תלמידים. הישיבה היתה הגדולה שבישיבות טרנסלבניה והונגריה.

חיבר את הספרים שו"ת מהר"ם בריסק ד' חלקים, דרשות מהר"ם בריסק, דרושי מהר"ם בריסק על התורה, ועוד. חלק מכתביו, ובהם חידושיו על הש"ס אבדו בשואה. תשובה ממנו מובאת בירושת הפליטה סימן כ. במהלך שנות השואה המשיך לענות לשאלות הלכתיות שהתעוררו על רקע צוק העתים. בשנת תש"ג, לאחר שקרוב לגג ישיבתו נלכד עריק ממחנה קרוב, נתפס הרב ועונה קשות.

בשנת תש"ד גורש עם קרוביו לחצר בית הספר הממשלתי, משם לגטו שימלוי, ולבסוף לאושוויץ-בירקנאו, שם נספה הרב בליל י"א בסיוון תש"ד עם רעייתו ורבים מילדיו.

לקריאה נוספת, ראה: ויקיפדיה, אתר זכור, אלה אזכרה חלק ב' עמ' 73, עולמי ועוד.

"וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען את ארץ מגוריהם אשר גרו בה". לכאורה יש לדקדק דלא היה לו לכתוב רק "לתת להם את ארץ כנען", "את ארץ מגוריהם וגו'" למה לי.

ונראה לעניות דעתי כי סיפא דקרא מפרש לרישא ונותן טעם להאמור מקודם, כי על ידי שידעו שרק גרו בה, שתכלית האדם להשלים את עצמו בעולם הזה, אבל לא לרדוף אחר תענוגים הגשמיים, שהם רק כגרים, על ידי זה יזכו שאתן להם את ארץ כנען – הכנעה. כי על ידי זה שיראה האדם ויכיר שהכל הוא רק בבחינת פרוזדור והכנה, ייכנע לבבו ויוכל להגיע למדרגות נעלות.

 "ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלקים וידעתם כי אני ה' אלקיכם". פירוש, יען שאתם עמי, על כן פעמים שצריך אני להתנהג עמכם במדת "אלקים" – כדיין ושופט – כדי להראות לנחות הדרך אשר תלכו בה, אבל וידעתם, רצונו לומר, אתם תבינו שאני "ד' אלוקיכם", דאף במדת הדין אני אל רחום וחנון, וקל להבין.

 "בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו וגו'". נראה לפרש כי משה לא ידע ולא הבין תכלית ביאתו ודיבורו אל פרעה, מאחר שראה שדבריו לא עשו רושם ומיד כשחדלו והופסקו המכות חזר לרשעו. אבל צריך לדעת כי כל מה שנעשה על הארץ, בכל הנסיבות, הכל מאתו יתברך, ואין אתנו יודע עד מה, כי הכל מן השמים ולכל דבר יש לו כוונה ותכלית הנעלם מעיני בשר ודם.
וראה נא כי כל מעשה פרעה והתנהגותו הלא מוזרה היא. כי אם היו עיניו בראשו היה לו לשלוח מיד את ישראל, כי ראה כמה עונשים וייסורים באו עליו ועל ארצו. אבל גם זה שעשה פרעה כן לא היה טבעי, אלא מה' יצא הדבר. ועל כן אמר בא אל פרעה, אף שאינך יודע תכלית ביאה זו, בכל זאת תלך אליו, כי אני הכבדתי את לבו, ולא הוא מעצמו רק הכל על פי ההשגחה. ופשוט הוא.

 ויהי בשלח פרעה את העם וגו'. נראה לפרש על פי מה שביאר המהר"ל מפראג ז"ל הפסוק בתהלים צ"ב, "בפרוח רשעים כמו עשב", ולהלן "צדיק כתמר יפרח", דהכוונה שדבר אשר הוא קטן ואין לו שלימות גדול, הוא ממהר לצאת לפועל כפי שהוא קטן מאד. אבל דבר ששלמותו גדול ביותר, אינו ממהר לצאת לפועל, כיון שהוא גדול. אולם כשכבר יצא לפועל יש לו קיום גמור וחזק ועל כן בפרוח רשעים רק כמו עשב שממהר לגדול ואין לו קיום ולעומת זה צדיק כתמר יפרח, שהתמר אינו ממהר לגדול אולם כשיצא לפועל הוא קיים בשלימותו זמן רב. זהו תוכן דבריו. והנה בני ישראל שהיו במדרגה שפלה היה צריך להוציאם ממצרים בגוף ובנפש, וטהרה זו היתה אפשרית רק על ידי מלחמות נמרצות וזמן רב של ארבעים שנה, כדי לברר וללבן את ישראל מטומאת מצרים, שיהא להם קיום. ועל כן "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וגו' ושבו מצרימה", שחס וחלילה לא יהא להם קיום, ועל כן "ויסב אלקים את העם דרך המדבר", בדרך ארוכה אבל בטוחה יותר כדי לטהרם ולהביאם אל ארצם.

(קרית משוש, בתוך ספר קרית ארבע על התורה, ירושלים, תשכ"ה)

 הרב עקיבא שמחה ב"ר אברהם יהודה אונגר הי"ד, נולד בפרסבורג בשנת תר"ע (1910). הוא למד במוסדות החינוך של הקהילה שם בתלמוד תורה "יסודי התורה" וב"ישיבה קטנה", ובישיבת פרסבורג בראשות רבי עקיבא סופר, והצטיין בכישרונותיו היוצאים מן הכלל, ברצינותו, בחריפותו ובשנינותו, בהתמדתו ובשקידתו, עד שהתפרסם כלמדן מופלג, מעמיק, בעל לב טהור וכח הסברה מצויין. הוא רשם את חידושיו על התנ"ך, על מסכת אבות, על הש"ס והפוסקים ונודע לדרשן מצויין, הבונה את נאומיו בהגיון בתורה ודעת, בהלכה ובמוסר, ומחדש הבנות מעמיקות ופירושים בדברי חז"ל. את דרשותיו נשא ב"חברת מגידות" של תלמידי הישיבה, וכן במסגרת פעילות צעירי אגודת ישראל. כמחנך מוכשר השפיע רבות על הנוער, שהקשיבו לשיעוריו ונהנו מעצותיו.

הרב עקיבא שמחה קיבל התרי הוראה נלהבים ממורו רבי עקיבא סופר, מאב"ד פרסבורג הרב ישעיה קאליש הי"ד ומהרב משה חיים לאו הי"ד.

כאשר התגברו הצרות, היתה לו אפשרות לברוח לחו"ל, אך הוא לא רצה לנטוש את הוריו. גם בתקופה קשה זו, המשיך במסירות נפש ללמוד וללמד. כאשר נאלץ להסתתר, לא הפסיק את שקידתו בלימודיו במחבוא. ביום הכיפורים תש"ב נתפס והוגלה למחנה הריכוז בוכנוולד. גם כאסיר אל פסק מלהגות בתורה, ואחרי שעות עבודה רבות, קשות ומפרכות העביר שיעורים בעל פה לפני אחיו האסירים ועודד אותם שלא לאבד תקווה. ביום ו' באדר נפטר הרב הי"ד במחנה הריכוז.

חידושיו הרבים על הש"ס אבדו בשואה, מקצת מחידושיו על התורה פורסמו בספר "קרית משוש" שהודפס עם הספר "קרית ארבע" (ירושלים, תשכ"ה).

לעיון נוסף בתולדותיו מאת הרב יעקב הכהן זלצר, ראה: אהל עולמים.

וירעו אותנו המצרים וכו'. אפשר לפרש בהקדם מה שכתב בישמח משה (שמות) לפרש הכתוב "ויקם מלך חדש וגו' אשר לא ידע את יוסף", על פי מה שכתב בכלי יקר בפסוק "ויאמר אל עמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו", דהכוונה כי עצום הוא ממנו כביכול, שהקב"ה גוזר והצדיק מבטל. אם כן הגזר של ארבע מאות שנה הוא משענת קנה רצוץ. עד כאן דבריו.

ולפי זה יש להבין אומרו "רב". והנ"ל על פי דאיתא במדרש עיר קטנה זה בית הכנסת, ואנשים בה מעט זה צבור, ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בבתי כנסיות. וצריך לדקדק לאיזה כוונה ייחס להצבור בתואר מעט.

ועיין בפ"ד דרך כרמים שמפרש על פי מה דכתיב לא מרובכם חשק ד' בכם כי אתם המעט מכל האומות. ואמרו  רבותינו ז"ל אמר הקב"ה חשקני בכם שאפילו בשעה שאני נותן לכם גדולה, אתם ממעטים עצמכם, וזהו שאמר ואנשים בה מעט זה הצבור, דהיינו שהם ממעטים עצמם, ואז ובא עליה מלך גדול זה הקב"ה שמשרה שכינתו בתוכם, דאי אינם ממעטים את עצמם, כביכול אינו שורה בתוכם, כדכתיב "גבה ענים ורחב לבב אותו לא אוכל". עד כאן דבריו.

ועפ"י המהרש"א בחידושי אגדה (בבא בתרא דף עג) בעובדא דרבה בר בר חנה גבי ודלינן גלאף ועל פי הגמרא (מ"ק דף נח) מה שדרשו "ואלה שמות הגבורים אשר לדוד וגו' יושבי בשבת החכמוני", אמר רב אמר לו הקב"ה הואיל והשפלת עצמך תהא כמוני שאני גוזר גזירה ואתה מבטלה. עיין שם. ואם כן לפי זה היה מקום ליעץ ליתן להם גדולה לישראל, שיתגאה ולא יוכלו לבטל הגזירה. אך מה שהיו יודעים שהם יכולים לבטל הגזירה, נראה לי, דהיינו ממה ששמעו שיעקב ביטל הגזירה של הרעב בבואו למצרים, כמבואר ברש"י בנימוקי החומש. ושפט שבודאי לא היו מוכנעים אז שהיתה להם גדולה, שיוסף מלך היה, לכך אמר "הנה עם בני ישראל רב", רצונו לומר מתגאה, היפך המעט, שדרשו ב"אתם המעט", ואף על פי כן ועצום ממנו כביכול, כפירוש הכלי יקר, לכך הבה נתחכמה. אבל זה היה מחמת ש"לא ידע את יוסף", דוודאי עניו היה כאמור לעיל "ויוסף היה במצרים", עיין רש"י, ולא עבר על הפסוק "אם רוח המושל יעלה עליך מקומך אל תנח", ולא ידע שאף שנותן להם גדולה הם ממעטים עצמן, שאין זה בכל העמים והבן.

ושומה מאת ד' היתה כדי שיהיה להם פחח תקוה. והיינו, "כאשר יענו אותו כן ירבה וגו' ויזעקו ותעל שועתם", מה שאין כן אם היה נתחכם עליהם להגביהם ולנשאם. עד כאן לשונו.

לפי זה, לפי שחשב פרעה שאף על פי שיוסף מלך ואינם מוכנעים, אף על פי כן ביטל יעקב הגזירה של הרעב בבואו למצרים, ועשה פרעה אותנו לרעים, שמיד שאנו זוכים לגדולה אנו מתגאים. על כן אמר "הבה נתחכמה לו", שלא יבטלו הגזירה ארבע מאות שנים.

ועיין בספר אמרי שפר (פרשת שמות) על הפסוק "וישימו עליו שלי מסים למען ענותו בסבלותם". ותורף דבריו דמתחלה היו ישראל נותנים מס, אך לא היו עליהם שרים הרבה והיו יכולין לסבול המס. ועשו שרים הרבה עליהם, שכל אחד רוצה לגזול את ישראל, שצריכין ליתן שוחד לכל אחד ואחד, ובזה נעשו ישראל עניים.

וימתק העניין יותר הם לא רצו מתחלה לגזור עליהם מלאכה ממש, כדרשתם ז"ל, שתחלה עשו בפה רך או שנתייראו מהם לכך הטיל עליהם הגזירה בתנאי מי שירצה יעשה מלאכה ומי שאינו רוצה לעשות מלאכה ישלם כך וכך בעד יום או חדש ויפטיר ממלאכה. אז חשש פרעה פן באמת ישלמו כל ישראל ולא ירצו לעבוד עבודת פרך, אם כן לשווא כל תקוותם, לכך מינו עליהם הרבה שרים על המס שיהיו גובין, ועל יד כך נעשו עניים ומעצמם יקבלו עליהם עול השיעבוד. וזהו שאמר הכתוב "וישימו עליו שרי מסים", ליתן מס, "למען ענותו בסבלותם", שעל ידי שלא יוכלו לסבול המס יבחרו יותר לעשות מלאכה ממש, וכן היא "ויבן ערי מסכנות לפרעה", שבחרו באמת בעבודה. עד כאן לשונו הקדוש.

ומעתה נבא לדברי המגיד, דפרעה וכל גינדא דיליה עשה אותנו לעושי רעה, חס ושלום, שאם אנו עולין לגדולה מתגאים. ולא ידע לעשות עצות בנפשו איך יהיה בטוח שלא יבטלו הגזירה של ארבע מאות שנה שישעבדו אותם, ועשה אותם עניים, וכדי שיקבלו מעצמם עול השיעבוד. והוא שאמר המגיד "וירעו אותנו המצרים", המצרים עשו אותנו לרעים, כנ"ל, שאם זוכין לגדולה מתגאים. "ויענונו" עושה אותנו עניים ע"י שרים רבים הממונים על המס, "ויתנו עלינו עבודה קשה", דהיינו לא באונס אלא ברצון בחרו בהשיעבוד יותר ממה שהיו צריכין לשלם המסים ונעשו עניים ולא יכלו לסבול ובחרו בשיעבוד ואתי שפיר.

וירעו אותנו המצרים, על זה הביא ראיה מפסוק הבה נתחכמה לו פן ירבה, שנתחכם על ישראל בשביל שחשד אותם שהיו מתגאים. ואף על פי כן בטלו הגזירה. ועתה אפילו יתן להם גדולה ויתגאו יכולין לבטל הגזירה, על כן אמר שצריכין להתחכם.

(נחלת אבות, פירוש להגדה של פסח)

הרב נתן צבי בריסק, חתן הרב נפתלי שוורץ אב"ד מאד ואחיו של המהר"ם בריסק, נולד בשנת תרמ"ד (1884) לאביו ורבו הרב יהושע אב"ד ט' דאדא ולאמו הרבנית אסתר בת הרב מנחם גרשון גרינוולד, שהיתה דור חמישי ל"פני יהושע". הרב נתן צבי חיבר את ספר נחלת צבי (תרע"ו) על מסכת אבות, נחלת אבות (תרע"ט) על הגדה של פסח, נחלה לישראל על תהלים, נחל דמעה (תרפ"ג) ובו הספד על אביו וצוואת אביו, נחלת שבעה (תרצ"א) ובו דברי אגדה ודרוש על מועדי ה' חגים וזמנים, וספר מאמר אסתר (תרצ"ג) ובו ביאורים לספר בראשית ולמדרשי חז"ל בדרך פשט ואגדה.

היה אב"ד טשעקא, עד שנת תרפ"ז (1927), בה החל לכהן כרבה של סאלונטע. בשנת תש"ד (1944) נהרג עקה"ש במחנה ההשמדה אושוויץ. הי"ד.

ד' אמות של הלכה

ישנם גדולי תורה שמציינים את תכונתם בתור מסגורים בד' אמות של הלכה. ולנו נדמה לפי זה, כי דבר אין להם עם הוויות העולם ואינם מעורבים בדעת עם הבריות. דווקא ע"י התורה הכרתו מתרחבת ונוגעת אף ברשעים וברחוקים ביותר, משום שגם מעשי הרשעים והרשע נאורים רק באור התורה בבהירות יסודית ומקפת.
מצינו בחז"ל חשש שמא יאמרו הרמאים כי אין החכמים בקיאים במעשה ידיהם. זאת אומרת בקורת תהיה אם לא יבינו החכמים במעשה ידי הרמאים. על כורחך הגיעו לידי הבנה זו על ידי לימוד התורה, המגלה אף את הפינות האפילות בנפש האדם. וגם במה שחכם לא היה יכול לדעת מצינו "איבעית אימא מרביה יליף ליה ואיבעית אימא 'סוד ד' ליראיו'". ואדרבה, תלמיד חכם הצופה על הכל על ידי אספקלריה של התורה, רואה כל דבר כפי מהותו הנכונה. "אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד" – היינו כי אין בעולם יותר משיש בהלכה, והיא היא ההגדרה האמיתית של הפרט והכלל בבריאה, למקומו, שעתו ונשמתו, כפי רצון הבורא. אם כן המציאות המצטיירת מן ההלכה היא היא המציאות האמיתית שאין בה אלא רצון היוצר. כן השקפתנו על כל עניין ועניין צריכה להיות כפי שזכינו ללמוד מפי הבורא ברוך הוא על ידי תורתו. בה במדה שמחשבתנו תהיה תורנית, נהיה קרובים לגוף האמת.

לפי זה מובן מאליו כי הד' אמות אינן שטח צר, אלא העולם ומלואו נכלל בהן. אין לך דבר בעולם שהתורה אינה דנה עליו ומקפת אותו.

אין להקב"ה בעולמו כי אם ד' אמות ההלכה – בורא עולם אינו מוצא בעולמו כי אם ד' אמות של הלכה בלבד. בה ורק בה נמצאת ההערכה של ענייני העולם כלו. לכן זה שמשקיף על החיים מתוך דברי ההלכה, זוכה לראות נכונה.

אשרי הזוכה לדור בד' אמות ההלכה. בתחומן לא ישלטו פגעי הזמן שירגיזוהו ממנוחתו. באשר הכל מוצא את ההלכה בתורה, ועל ידה יוסיף לראות את משפטה:  "אחת שאלתי מאת ד'… שבתי בבית ד' כל ימי חיי… כי יצפנני בסכו" – כל ימיו המצא ימצא צפון בסתר אהלה, על כן ירא בהמיר ארץ. נכון לבו בטוח בד'!

(מתוך "דרכה של תורה" בתוך הספר "שעורי דעת")

הרב אברהם יצחק נולד בשנת תר"ן (1890) לאביו רבי יוסף לייב בלוך, שהיה רבה של טלז, וראש ישיבת טלז, ולאמו מרת חסיה לבית גורדון. בשנת תרפ"א (1921) החל הרב אברהם יצחק בלוך לכהן כראש ישיבת טלז, ומשנת תר"ץ (1930) נתמנה גם לאב"ד ורבה של טלז. תחת הנהגתו גדלה הישיבה ופרחה ומספר תלמידי המכינה והישיבה היה קרוב לארבע מאות. התלמידים אהבו אותו כאהבת בנים לאביהם.

עוד בימי עלומיו נודע כעילוי, בעל הבנה עמוקה בהלכה וחוקר מעמיק באגדה, ומימיו לא מש מאהלה של תורה. בעמל התורה ובהתמדת לימודה ראה את עולמו בחייו. הוא היה מגדולי תנועת המוסר והוגיה והיה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל ובתנועת "יבנה". לרב ולרעייתו מרת רסיה לבית דניס נולדו שבעה ילדים.

עם כניסת הרוסים לליטא ביולי 1940, נסגרו על ידם  כל הישיבות שם. תלמידי ישיבת טלז התפזרו ברחבי המדינה, אך המשיכו ללמוד בחמישה סניפים שהתנהלו במחתרת במספר ערים שונות. הרב בלוך המשיך לדאוג להם גם בתנאים הקשים ששררו אז.

הצבא הגרמני נכנס לטלז בתאריך 26.6.1941, וכבר למחרת גורשו היהודים מבתיהם, רכושם נשדד, והם נכלאו ברפתות ובאסמים באחוזת רייניאי ועונו שם בעבודת פרך. בי"ט בתמוז (14.7) באו למחנה גרמנים וליטאים והחלו להתעלל ביהודים לעיני קהל של תושבי טלז שצפה במחזה. באותו היום ולמחרתו נרצחו ביער כל הגברים היהודים שהוחזקו באחוזת רייניאי, ובהם גם יהודים מעיירות וכפרים סמוכים. בין הנרצחים בכ' בתמוז תש"א (15.7.1941), היו גם הרב בלוך וכל חברי הנהלת הישיבה והמכינה, עם כל הרמי"ם וחברי "כולל הרבנים". הי"ד.
לאחר שבוע הובלו הנשים והילדים למחנה גירול ושוכנו שם בצפיפות גדולה עם נשים וילדים מיישובים סמוכים. הם גורשו משם ב- 30.8.1941. 500 נערות ונשים צעירות הוצעדו ונכלאו בגטו בטלז, וכ 1500 הנותרות נרצחו בידי ליטאים. ב 24-25.12.1941 גורשו הנשים שנותרו בגטו טלז ונרצחו ליד אחוזת רייניאי. הי"ד.

אודים מוצלים מיצירתו הספרותית של הרב, דרשותיו וחידושיו, מופיעים במספר ספרים.

מקורות: אודים עמ' 160, אתר רבנים שנספו בשואה, דברים לזכרו בספר הגאון רבי אליעזר גורדון, דפי עד, אנציקלופדיה של גלויות, בספר יזכור לקהילת טלז. וראה אודותיו גם בספר "אישים שהכרתי" מאת הלל זיידמן.