אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא / הרב אלישע הורוביץ הי"ד

ביאת בן דוד ומציאת דג לחולה

איתא במסכת סנהדרין צ"ח, אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. וצריך בירור. ואמרתי בדרך רמז דהנה אנו רואים בכל החיות, הזאב טורף את השה, אבל הזאבים יחדיו חיים בשלום וכן הארי הדוב כולם דורסין וחוטפין את שאינו מינן, אבל במינן יש שלום, חוץ מהדגים, שדג אחד בולע לאלפים דגים קטנים.

ואפשר שזה מרמז התנא, אין בן דוד בא עד שיתבקש דג, היינו המידה של הדג, ששונאים איש את רעהו. לחולה, היינו ישראל השרויים בצרות. ולא ימצא, דהיינו שיהיה שלם, אז יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. (אמר המסדר, חידוש תורה הלז אמר לי הרב רבי יחזקאל הורוויץ שליט"א מה ששמע בשם אביו הגאון הצדיק זצ"ל הי"ד).

(מתוך קונטרס זכרון אלישע, מאת הרב אלישע הורוויץ הי"ד)


הרב אלישע הורוויץ הי"ד, נולד לאביו הרב נפתלי צבי זצ"ל שהיה דומ"צ ואדמו"ר בדעש שבצפון טרנסילווניה. סבו, הגביר והחסיד המפורסם הרב יוסף הורוויץ מקראס, היה חתן הרב משה פאנעט זצ"ל אב"ד דעש ומצאצאי רבי נפתלי מרופשיץ.  למד תורה בבחרותו אצל קרובו הגאון הרב יעקב אלימלך פאנעט אב"ד דעש, אצל קרובו הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מ' אויוואר ואצל הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד הי"ד.

בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב לאשה את מרת שיינדל בת הרב הגאון המפורסם ר' אברהם צבי גינצלר הי"ד, דומ"צ בהומנא, שמשרידי כתביו לזכר הרב הורוויץ מדעש בי"דיצא לאור בשנת תשע"ד הספר יצב אברהם.

הרב אלישע היה ר"מ וראש ישיבה בדעש, והרביץ תורה ברבים במשך 22 שנה. בכל יום העביר במשך שמונה שעות חמישה שיעורים לבעלי בתים ולתלמידי הישיבה. בכל ימיו כתב חידושי תורה, שהצטברו לכעשרים חיבורים גדולים. כל תורתו אבדה בשואה, מלבד מעט מן המעט שקובץ לקונטרס זכרון אלישע שהודפס בסוף הספר זכרון יעקב.

דעש הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בכ"ו באב ת"ש (30/8/1940) חזרה דעש לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו. בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדעש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). גם לאחר הכיבוש, נותר על כנו המנגנון המינהלי ההונגרי, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-י' באייר תש"ד (3/5/1944) הורה ראש העיר להקים את גטו דעש ביער בונגור השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיר. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דעש כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דעש ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. מדי יום נלקחו מכסה של גברים לעבודה כפיה בעיר. לאחר שעונו לגילוי מקום הסתרת חפצי הערך שלהם, גורשו תושבי הגטו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו בחג השבועות (28/5/44) ובט"ו וי"ז בסיוון תש"ד (6 וב-8 ביוני 1944).

משנת 1944 ועד לשחרור המחנות, הובאו יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן למחנה מטהאוזן-גוזן שבאוסטריה ששימר מרכז גדול לעבודת כפייה. הרב אלישע הי"ד גורש למחנה גוּזֶן, וגם שם המשיך הרב, במספר הזדמנויות, ללמד גמרא ומפרשים בעל פה ברבים. הרב נספה במחנה גוזן בכ"ז בתשרי תש"ה. אשתו, הרבנית הצדקת נפטרה בדעש בכ' כסליו תש"א. בנו יצחק אייזיק נפטר בי"ד שבט תש"ב בדעש. ילדיו חנה, אסתר צביה, משה חיים ואליעזר ניסן נהרגו ונשרפו באושוויץ, ביום י"ח בסיוון תש"ד.

בניו, הרב מנחם מנדל הורוויץ והרב יחזקאל הורוויץ, שרדו את השואה.

מקורות: קונטרס זכרון אלישע, זכרונות המאור, אנציקלופדיה של גיטאות

ראה גם: ספר יזכור לקהילת דש

המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא רשע / הרב אברהם דירנפלד הי"ד

הנצחת קהילת פאפא

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)


הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

הרב אברהם דירנפלד ומשפחתו הי"ד

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.

עם ישראל מושגחים בידי הקב"ה ולכן הם נצחיים ובלתי ניתנים לכליה / הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד

עם ישראל חי

ונשקיף כעת מתחילת צמיחת האומה הקדושה דאבותינו היו עקרים, ומצד הטבע לא היו ראוים להוליד. ואמר לו הקב"ה לאברהם, צא מאצטגנות שלך. והוציא אותו החוצה למעלה מהטבע. והיה על ידי הנהגה הניסית לחוד. וקרא הפעולה על שמו יתברך שמו, ולכן הפעולה עם ישראל הנולדים מהאבות הקדושים יחוייב מזה דיהיו גם כן נצחיים וקיימים לעולם בקיום המין.

ואחשוב לפרש בזה אומרם ז"ל מאי דכתיב כי אתה אבינו, כי אברהם לא ידענו וגו', לעתיד לבוא יאמר הקב"ה לאברהם בניך חטאו, אמר לפניו ימחו על קדושת שמך וכו', אמר לו ליעקב וכו' ימחו על קדושת שמך וכו', אמר ליה ליצחק, אמר ליה ריבונו של עולם בני ולא בניך וכו' מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים אתה ד' אבינו גואלינו מעולם שמך (שבת פ"ט). ועין הרואה המאמר הזה יעמוד מרעיד על אבינו הזקן דמסר נפשו על אנשי סדום הרעים ועל אבינו יעקב דבהריגת שכם חרה על בניו לא ילמד סנגורין על בניו. ולהאמור יבנו דבריהם, דהנה כתב כיון דמצד הטבע לא היה אברהם אבינו ראוי להוליד והיתה פעולת ניסית בהשגחת ד' לחוד, לכן לא יתכן כליה לבניו, חלילה. ואשר מטעם זה כתב גם כן דלא תתכן כליה חלילה להאומה הישראלית, על פי אומרם בילקוט דאין הקב"ה נפרע מן האומה, אלא אם כן נפרע מהשר שלה מקודם, ולכן בהאומות דהמה תחת השבעים שרים, ויצוייר כליה בהשרים, יתכן בהם גם כן כליה. מה שאין כן ישראל, דהם מושגחים מהבורא יתברך שמו, ונטלם הקב"ה לחלקו, וחלק ד' עמו והוא חי וקיים, כן בבניו לא יתכן כליה, חלילה, ולכן בעת חטאם בלי לימוד זכות יאמר אבינו הזקן ימחו על קדושת שמך. והרצון דסוף סוף לא שייך בהם כליה חלילה, כיון דמושגחים מאתך והם חלקיך, וקדושת שמך חי וקיים. וכן יאמר יעקב אבינו עליו השלום לכוונה הנ"ל. והקב"ה אומר לא בסבא טעמא ולא בדרדקיה עצה, דמכל מקום צריך ללמד עליהם זכות מפני המקטרגים. אמנם יצחק אבינו ילמד עליהם זכות בהחשבון דיעשה, המבואר שם, ויאמר גם כן בני ולא בניך, והיינו דהא הם בניך, ולכן צריכים שיהיו גם הם נצחיים, מיד נשאו עיניהם למרום ויאמרו, כי אתה ד' אבינו, והיינו כיון דעיקר צמיחתם היתה ניסית למעלה מהטבע, ולכן גואלינו מעולם שמך, והרצון כיון דאנו מושגחים ממך, ושמך הוא לעולם חי וקיים, לכן ממילא לא יתכן כליה חלילה בישראל גם כן כאמור. והבן בדברים. וכדהא קרי בחיל הנביא (ישעיה נ"א) שמעו אלי רודפי צדק מבקשי ד' הביטו אל צור חצבתם ואל מקבת בור נקרתם, הביטו אל אברהם אביכם ואל שרה תחוללכם, כי וגו' כי שמים כעשן נמלחו וגו' וישועתי לעולם תהיה. והרצון הביטו אל אבותיכם דהיו קרים, ולכן ממילא לא יתכן בכם כליה כאמור ודוק:

והדברים האמורים משובצים במשכיות מקראי קודש עת שם ד' דבר בפי בלעם כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, הן עם לבדד ישכון ובגוים לא יתחשב. ותרגומו לא יהיו נעשין כלה עם שאר האומות. לא הביט און ביעקב ולא ראה עמל בישראל ד' אלקיו עמו וגו' אל מוציאם ממצרים וגו' כי לא נחש ביעקב וגו' כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל.

ומבלי אאריך בדקדוקים, אומר בפירוש הכתובים כי אחר שאמר בלק הנה עם יצא ממצרים, היינו מעצמם קודם זמנם, ועדיין מוטל עליהם השעבוד, ורצה שבלעם יקללם. ואמרו חז"ל (בברכות ז') דבלעם ידע לכווין אותו רגע שהקב"ה כועס, ובתוספות הקשה מה יכל לומר ברגע זו. ותירץ, דיכול לומר תיבת כלם. אולם כתבתי דלא יתכן כליה חלילה בישראל, כיון דהם מושגחים מד' יתברך, וכן דהם נצחיים כיון דאבותינו היו עקרים כאמור. ובתרוץ דקודם זמנם, כתבתי כיון דהיא פעולת ד' לבדו בלי איזה השתתפות איש תכליתי, ולכן היתה הקשת לב פרעה, וממילא הפעולה גם כן נצחית. ולכן אמר, כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשרנו, דאבותינו היו עקרים והן עם לבדד ישכון, לכן ובגוים לא יתחשב, דלא שייך בהם כליה. לא הביט ביעקב ולא ראה עמל בישראל, לכלותם חלילה, משום ד' אלקיו עמו, הם מושגחים ממנו יתברך והוא חי וקיים, לכן המה גם כן נצחיים. ואזה דאמר דמשועבדים המה עוד לפרעה, אמר אל מוציאם ממצרים, היינו דהיתה רק פעולות ד' והיא נצחית, כי לא נחש ביעקב לכלותם חלילה. כעת, פירוש אם יהיה עת כליה חלילה, יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל. ישאל כל אחד היכן היא פעולת אלקי, דהיא מוכרחת להיות נצחית. ולכן ניבא דרך כוכב מיעקב, והיינו דבניסן עתידין לגאול, דהפעולה היא נצחית כאמור. והבן בדברים הנכונים והישרים:

(מתוך הקדמת פתח לבנון, בספר כבוד הלבנון)


הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד, נולד בסטרי שבגאליציה (כיום אוקראינה) בשנת תרל”ז (1877) לאביו רבי דוד, נכד קצות החושן והתוספות יום טוב, ולאימו עטיל בת רבי אברהם אבלי רייצס. מילדותו ניכר בכישרונותיו הנעלים ונקרא ‘העילוי מסטרי’. היה מגדולי תלמידי רבי אריה לייבוש הורוביץ אב”ד סטרי, והוסמך להוראה על ידי רבו ועל ידי שלום מרדכי שבדרון המהרש”ם ברז’אן ורבי יצחק יהודה שמלקיש מחבר שו”ת “בית יצחק”. נשא לאשה את שרה בת רבי יוסף פנצר ראב”ד דרוהוביטש מחבר הספר “פרי יוסף”, בשנת תרס"ז (1907), נתמנה לדיין ומו"ץ בדרוהוביץ' (דרהביטש), שבגליציה המזרחית, ועמד שם בראש ישיבה שהקים. בשנת תרע"ט (1919), נתמנה שם לראב"ד כממלא מקום חותנו. הוא ייסד ישיבה בעירו ולימד תורה לתלמידיו, עד לסגירת הישיבה בשל קשיים כלכליים. היה מחשובי הפוסקים בגאליציה, ראש חסידי טשורטקוב בעירו ומראשי אגודת ישראל בגאליציה המזרחית. היה חבר בוועדה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין. 

לאחר פטירת ראש ישיבת חכמי לובלין, המהר”ם שפירא זצ”ל, התאספו גדולי התורה ידידי הישיבה והחליטו להקים ועדה בשם “השלטון הרוחני” שתפקח על סדרי הלימוד ותקבע את דרכה של הישיבה. האדמו”ר מלובלין רבי שלמה אייגר מונה לנשיא הישיבה, ורבי יוסף קניגסברג לסגנו. רבי משה פרידמן האדמו”ר מבויאן-קראקא מונה לנשיא “השלטון הרוחני”, והרב זאב וולף נוסנבוים מונה לחבר הוועדה, לצד צדיקים גאונים נוספים: רבי נחום וידנפלד מדובמבראווא ואחיו רבי דוב בעריש ווידנפלד אב”ד טשעבין, רבי אברהם וויינברג מוורשה, רבי אריה צבי פרומר מקוז’יגלוברבי מנחם זמבה מוורשא, רבי שמואל פירר מקראס ורבי משה חיים לאו מפרשוב-פיעטרקוב. וכמשגיח הישיבה שימש רבי שמעון אנגל מזעליחוב.

רבי זאב וולף נוסנבוים ניספה בשואה עם קהילתו ומשפחתו בשנת תש”ג (1943). ספר זכרון לדרוהוביץ, בוריסלב והסביבה (עמ’ 105) הובאו זיכרונותיה של רבקה שפירא על עיר מולדתה, על קורות העיר בשואה: “כאשר עלה הצורר על העיר, ציווה מיד לאסור את נכבדי הקהילה היהודית והחלה פרשת הייסורים והעינויים. בראשית שנת 1942 אסף את כל שרידי היהודים שנשתיירו מן ה”אקציות” הקודמות, למען פעולת חיסולם הסופי. הרב ר’ זאב וולף נוסבוים צעד בראש תהלוכת המוות, ובקומה זקופה, בשירה וריקודים עודד את ההולכים לקראת קידוש השם. וכך נכרתה קהלת יהודי דרוהוביץ, אחת הקהילות המפוארות והנכבדות בגליציה המזרחית”. 

על חיי קהילת דרוהוביץ' ועל חורבנה ניתן לקרוא גם באתר יד ושם: האנציקלופדיה של הגטאות.

רבי זאב וולף נוסנבוים כתב חיבורים בכל מקצועות התורה. הוא חיבר את הספרים ‘כבוד הלבנון’ (1904) הכולל חידושים על הש"ס בחריפות ובקיאות, “זיו הלבנון" (1931) הכולל דרשה ושו”ת, וספר “ארז לבנון” (1939) הכולל את דרשתו ממעמד סיום הש”ס העולמי מהדף היומי וגמר כתיבת ספר תורה בישיבת חכמי לובלין. קונטרס “גינת אגוז” שכתב הובא בספר “דברי הילל” חלק ג (1935). חידושים ממנו הובאו בכתבי עת שונים ובהם בגליון א של קובץ חידושי תורה על תלמוד ירושלמי “נר מערבי” (1990).

חתנו, רבי שמעון גבל, מחבר הספר ‘שם משמעון – כלי הגולה’, כיהן ברבנות ברעזיב וקאטוביץ. לאחר נדודים ועינויים קשים בסיביר הגיע לבוכרה על גבול אירן. הוא עבר לארה”ב וכיהן שם בקהלת כנסת ישראל ברונקס. בזקנותו עלה לארץ ישראל ונהרג בתאונת דרכים בירושלים בכ”ד בניסן תשמ”ו.

 

בדין אין בישול אחר בישול / הרב שאול שמחה מאלין הי"ד

נייר רשמי של הרב שאול שמחה מאלין הי"ד

דברי הרא"ש בדין בישול אחר בישול

כתב הרא"ש בפרק ג'  דשבת וזה לשונו:

ולמאי דפרשינן דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל, לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דף ל"ד דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה.

ורש"י פירש גזירה שמא ירתיח, ונמצא מבשל בשבת. וכן בפרק קמא דף י"ח גבי יורה עקורה, דפריך, והלא מגיס, ופירש רש"י ובמבשל הוי בישול. למדנו, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול.

ונראה להביא ראיה לדבריו מהא דביצה פרק המביא, תנו רבנן אחד מביא האור ואחד מביא העצים – ואחד מגיס בה, כולן חייבין. אף על פי שאותו שנתן לתוכה מים נתחייב משום מבשל, המגיס בה נמי חייב משום מבשל, אלמא יש בישול אחר בישול.

ואיכא למדחיה, דעד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפשר דאין בישול אחר בישול. ומסתברא דעד שלא הגיע למאכל בן דרוסאי כל המקרב בישולו חייב. ואחר שהגיע כמאכל בן דרוסאי, אם נצטנן והרתיחו חייב, כדפירש רש"י. והא דפריך בפרק קמא, והלא מגיס, אפילו ביורה רותחת, איכא למימר סימנין לצבוע צריך בישול לעולם. אי נמי, לאו משום בישול, אלא משום צובע. עד כאן דבריו.

שיטות הפוסקים בהבנת שיטת הרא"ש:

והנה בביאור דברי הרא"ש אלו נסתבכו גדולי אחרוני הפוסקים.

הסבר הבית יוסף בשיטת הרא"ש: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול, אלא אם כן הצטנן והרתיחו

הבית יוסף בסימן ש"ח החליט בדעתו דמשהגיע כמאכל בן דרוסאי, דווקא בנצטנן והרתיחו חייב. ולכן תמה על הטור דלא הזכיר לגמרי דעת אביו הרא"ש, ופסק אם לא נתבשל כל צרכו ואפילו כמאכל בן דרוסאי שייך בו בישול, אפילו בעודו רותח.

הסבר הב"ח בשיטת הרא"ש, וכן דעת הטור: אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי ולא נתבשל כל צורכו, יש בו משום בישול, אפילו בעודו רותח

ודעת הב"ח דמסקנת הרא"ש כרש"י, דדוקא בנתבשל לגמרי ונצטנן יש בו משום בישול. והא דאמרינן בביצה דכולם חייבים, דמשמע אפילו בעודו רותח, מיירי בבשיל ולא בשיל ואפילו כמאכל בן דרוסאי. ואף על פי שכתב אחר כך, ואיכא למידחי דהך דהמביא וכו', אינו בדרך החלט, רק דאפשר למידחי, אבל לעולם דאיכא נמי לומר כפשוטו דבלא נתבשל כל צרכו יש בישול אפילו בעודו רותח. וזה שכתב הטור, משום דתפס בדעת הרא"ש לעיקר כמו שכתב בשם רש"י.

הסבר הדרישה: לרא"ש נראה שגם לדעת הרמב"ם אם נתבשל כמאכל בן דרוסאי דינו כמבושל כל צורכו. (וכתב שאם כוונת הרמב"ם שיש איסור בישול במה שהתבשל כמאכל בן דרוסאי, הדברים יסתרו את היתרו לשרות בכלי ראשון מה שבא בחמין מערב שבת, אף שלא הגיע למאכל בן דרוסאי)

אמנם למרות זה, כתב הדרישה שהמעיין בדברי הרא'"ש יראה לעינים שסבירא ליה להרא"ש דמיד שנתבשל כמאכל בן דרוסאי יש לו דין נתבשל כל צרכו. ורוצה לומר, גם בשיטת הרמב"ם כן. דאם (לא) כן יהיו דברי הרמב"ם סותרים, שהרי כתב בפרק כ"ט מהלכות שבת: דבר שנתבשל קודם השבת או נשרה בחמין מלפני השבת, אף על פי שהוא עכשיו צונן מותר, לשרות בחמין בשבת. כתב על זה הבית יוסף, ונראה מדבריו דאפילו לא נתבשל כמאכל בן דרוסאי כיון שנשרה במים רותחין חשוב כמבושל ומותר לשרות אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. עיין שם בדרכי משה. ואיך יהיה מחולק כל כך, דלעניין בישלו על האש, אפילו הגיע למאכל בן דרוסאי יש בו משום בישול, ולשרותו בחמין, ואפילו בכלי ראשון אפילו לא הגיע למאכל בן דרוסאי.

על פי הדרישה המגיד משנה יתכן שדעת הרמב"ם כדעת הרשב"א שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דורסאי, אך מפורש במגיד משנה שלשיטת הרמב"ם רק אם נתבשל כל צורכו אין בו משום בישול

וכתב שם עוד דמה שכתב המגיד משנה על דברי הרמב"ם שדעת הרשב"א ושאר מפרשים בנתבשל כמאכל בן דרוסאי לית ביה משום בישול, ומשמע דשיטת הרמב"ם אינו כן, אינו רק כמסתפק בדעת הרמב"ם, זה תמוה מאד. דהלא מבואר להדיא בהלכה ד' גבי אחד נתן האור, בדברי המגיד משנה וזה לשונו: ובוודאי לדברי הכל כל שאין בבישולו חיוב, אין חיוב בהגסתו, רצונו לומר, במבושל כל צרכו לדעת רבינו ולא בהגסת מבושל כמאכל בן דרוסאי לדעת האחרים. הרי מפורש שהמגיד משנה אינו מסתפק כלל בדעת הרמב"ם, ולא כמו שכתב הפרישה.

גם בסתירת דברי הרמב"ם מה שהקשה, בנקל ליישב. וכבר הרגישו בכל זה באחרונים. ועיין במה שאכתוב להלן בשם הגר"א.

ובנוגע לדינא:

בשולחן ערוך פסק שיש בישול בתבשיל רותח שבושל כמאכל בן דרוסאי, ובנתבשל כל צורכו אם נצטנן.

הנה בשולחן ערוך אף שבסימן רנ"ג הביא שתי הדעות, אבל בסימן שי"ח פסק דתבשיל שנתבשל כל צרכו יש בו משום בישול אם נצטנן, ואם נתבשל רק כמאכל בן דררוסאי אפילו בעודו רותח כדעת הרמב"ם והטור בשיטת רש"י.

והרמ"א הביא דעת המקילין (כדעת הרשב"א) בנתבשל כל צורכו והצטנן, ולא פירש דין נתבשל כמאכל בן דרוסאי. ויתכן שכוונת הרמ"א שיש בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אפילו בעודו רותח, כדעת המגיד משנה בשיטת הרמב"ם.

והרמ"א גם כן לא הגיה כאן כלום, אלא בסעיף ט"ו כתב ויש מקילין דכל שאין נותן על גבי האש ממש אפילו נצטנן מותר. והוא כדעת הרשב"א המובא במגיד משנה שם הלכה ו', והר"ן בפרק כירה. ובנתבשל כמאכל בן דרוסאי הניח הדבר סתום, אף על פי שלכאורה דין אחד להם. ואולי אפשר לומר משום שיטת הרמב"ם שבנתבשל כל צרכו מיקל אפילו בנצטנן לגמרי, כמו שהבאתי לעיל, מה שאין כן במאכל כמאכל בן דרוסאי, שהרמב"ם עם האוסרים כמו שכתב המגיד משנה בדעתו.

תירוץ לקושיית הדרישה על הרמב"ם: אף אם נסביר שיש בישול לדעת הרמב"ם בנתבשל כמאכל בן דרוסאי,  התיר להכניס לכלי ראשון תבשיל שבא בחמין מערב שבת, לפי שאינו בא לידי בישול בזה ולא מיחזי כמבשל, לפי שאין דרך בישול בכך

ולעניין מה שהקשה הדרישה בסתירת דברי הרמב"ם, אפשר לומר כמו שכתב בביאור הגר"א בסימן רנ"ג ס"ק ס"א, הכלל כל מקום שאין בא לידי בישול וכל דבר שאין בו משום בישול, אף על פי שאסרו להחזיר על גבי כירה שאינה גרופה וליתן לכתחילה אפילו על גבי גרופה, משום דמיחזי כמבשל, לפי שדרך בישול בכך וכן על גבי האש. אבל בכלי ראשון או כנגד המדורה, שאין הדרך לבשל כן, אלא כמפיג צינתן, מותר.

ולכן המהרש"ק התיר לגוי להדליק את תנורי החורף, שאין נראה שכוונתו לבישול התבשילים שהועמדו בתוכן. ואסר להניח קדירות מגולות על ידי גוי אף קודם הסקת התנור, כי כשמסיק ניכר בזה שמתכוון גם לבישול הקדירות

וכתב משום זה הגאון מוהרש"ק בספרו טוב טעם ודעת לאסור לעמוד המאכלים לחמם ע"י אינו יהודי אפילו קודם הסקה על הקיכן, ולא דמי לתנורי בית החורף שלנו שאין הדרך כל כך לבשל בחול באייוואלאך שמלמעלה, ואין כוונת האינו-יהודי בההיסק רק לחמם הבית ולא לבשל הקרירות שעומדות שם, מה שאין כן על הפליטעס, שהקדירות עומדות מגולות, בוודאי כוונתו גם בשביל בישול הקדירות. עיין במשנה ברורה סימן רנ"ג שמסכים עמו בזה.

המשנה ברורה פסק לכתחילה כשולחן ערוך, ובדיעבד כדעת הראשונים שפסקו שאין בישול בתבשיל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי

וראיתי במשנה ברורה סימן שי"ח בביאור הלכה שחיזק פסק השולחן ערוך ומביא עוד הרבה ראשונים דקיימו בשיטה זו. אמנם בדיעבד כתב דאפשר לסמוך על כל הנך ראשונים הרמב"ן, הר"י, הרשב"א, הרא"ש, הר"ן והמאירי, וכן משמע מתוספת ריש פרק כירה, דכל שנתבשל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול.

(אור שמחה, סימן ט)


הרב שאול שמחה מאלין הי"ד נולד בסביבות שנת תרל"ה (1875), לאביו יוסף שרגא פייבל אב"ד בריסק שבליטא, מחבר מצבת סבו של הרב שאול שמחה מאלין הי"דספר זכרון יוסף, ולאמו חנה בת הרב משה זיסרמן. ה הוא היה מורה הוראה בביאליסטוק, ושם הוציא לאור בשנת תרפ"ו (1926) את ספרו "תורת הניקור השלם" והוסיף לו את ספרו "אור שמחה, חלק א", ובו חידושי הלכות ושו"תים בעניינים אקטואלים שונים מחלקי השולחן ערוך. בשנת תרצ"ה יצא ספרו "תורת השחיטה והבדיקה" כספר שימושי מקיף במקצוע ההוראה בדיני שחיטה וטריפות. הספר כולל ציורים אנטומיים והסברים מדעיים.

רב שאול שמחה ניספה בשואה בשנת תש"ב או תש"ג בביאליסטוק שבפולין.

כן נספו אחיו הרב אברהם משה, הרב דובער והרב איסר יהודה אב"ד בריסק. שמותיהם ושמות קרובים משפחה נוספים שנספו מוזכרים בהר הזיתים על מצבת סבם, הרב איסר יהודה, שחודשה לאחר מלחמת ששת הימים.

ניתן לקרוא אודות קהילת ביאליסטוק ועל אודות חורבנה – באתר יד ושם.

מה בין דרכו של משה רבינו עליו השלום ודרכו של קורח, על פי האדמו"ר רבי יצחק מווארקי זצ"ל / ר' יועץ קים קדיש ראקאץ הי"ד

מתוך ספר יזכור לקהילת פשיטיק

פתח הרב אדמו"ר הרב הקדוש זצוקללה"ה, המחלוקת שבין קרח ובין משה רבינו עליו השלום היתה,  שקרח פקח גדול היה, ובירר לו דרך ישרה לעצמו להיות עובד ד' בדרכי המצות שיהיו על פי דעתו, לא על פי דרך התורה. ולכן המשיך אחריו ר"נ איש לרמז על נ"ר מצוה, היינו שיתנהג המצווה על פי דעתו. ולקח אותם בדברים והלבישן טליתות שכולן תכלת, הוא רמז כי אותם האנשים אשר פתח ללכת אחר עצתו הלבישן בלבוש גדלות, כי מלת תכלת מרמז לאיש בעל מדריגה, כי הוא בשפתי חלקות פיתה את כל אחד בלי התחברות חברו. וזהו שתרגם אונקלוס "ואתפלג", שחילק כל אחד מהנו פתוים ולכל אחד לפי הבנת שכלו הסית אותו עד אשר השתווה לדעת קרח.

ולא כן היה דעת משה רבינו עליו השלום, ועליו נאמר (פרשת בהעלותך) בכל ביתי נאמן הוא, ולא זז מדרך אור התורה כאשר נצטווה מה' יתברך כנאמן הנפקד אצלו דבר ושומרו מכל אסון. וגם אם רבים יקומו עליו בתחבולות שונות לתת לאחרים את פיקדונו לא ישלח בו יד לשנות דעת המפקיד. וכל דבריו הקשים לא דיבר ליחידים, רק אל כל ישראל בכלל אחד. וזה שאמר משה רבינו עליו השלום, לא חמור אחד מהם נשאתי וגו', לא חומריות של אחד מהם לקחתי, כי גם דברי תוכחה להסיר החומריות מלב איש לא דברתי עם אחד בפרט, רק בכלל כל ישראל. ולכן שמואל הנביא שיצא מבני קרח היה מוכרח לתקן חטאת קרח, ודיבר גם כן לישראל בתוכחתו להיות מכוונים לדברי משה רבינו עליו השלום, וחמור מי לקחתי (שמואל א' יב) כנ"ל בדברי משה רבינו עליו השלום:

(שפתי קודש, פרשת קרח)


ר' יועץ קים קדיש ראקאץ ב"ר יהושע העשיל, היה מו"ל ומחבר חסידי מפורסם שאסף וליקט ביגיעה רבה תורות וסיפורים מאדמו"רי פולין הקונגרסאית.

פרטי חייו ברובם אינם ידועים, אך ממכתבי ההסכמות ובעיקר מחילופי האגרות שקיים עם רבים מרבני פולין, ניכרת הערכה לאישיותו כתלמיד חכם וחסיד. בהיותו מלמד בכפר קוויף בבית הגביר ר' יצחק מאיר לנגה (בהמשך עברה משפחת ר' יצחק מאיר לנגה לפשיטיק שבמזרח פולין, ואתו עברה גם משפחת המלמד ר' יועץ קים קדיש), החל רושם בלשון מליצית סיפורים חסידים ותורות חסידיות. בהמשך נדד בין שטיבלאכים חסידיים וקיבץ מהחסידים תורות וסיפורים. לאחר שמפעלו הספרותי התפרסם, החלו רבים מחסידי פולין לשגר לו מכתבים גדושים בסיפורים ותורות, אותם העתיק לספריו בשם מוסרי הסיפורים.

ר' יועץ קים קדיש חיבר את הספרים הבאים: נפלאות היהודי (תרס"ח), תפארת היהודי (תרע"ב), תפארת היהודי עם קונטרס בית צדיקים (תר"צ. הקונטרס הנ"ל, המביא את מגילת היוחסין של משפחת ר' יועץ קים קדיש, נכתב בידי ידידו וקרוב משפחתו מאת הרב צבי יחזקאל מיכלסון מפלונסק הי"ד), יצירתו המונומנטלית שיח שרפי קודש (ובו קרוב לשלושת אלפים סיפורים ודברי תורה מאדמו"רי פולין המובאים בחמישה כרכים ובקונטרס שישי, תרפ"ח-תרצ"ב. הספר חזר ונדפס שוב ), שפתי קודש (תרפ"ט).

בנוסף לכך כמו כן רכש את זכויות ההוצאה לאור של הספרים ספר חסדים תניינא (תר"ע), אהל אברהם (תרע"א), ומבחר הפנינים עם לקוטי רב פנינים (תרפ"ה, תש"ח, תשל"ד).

הספרים התקבלו בהתלהבות על ידי הציבור החסידי והופיעו בכמה מהדורות.

ספרים אלו מהווים, עד היום, מקור עיקרי למחקר חייהם ותורתם של אדמו"רי פולין, ובהם אדמו"רי בית פשיסחה, קוצק, גור, וורקא ועוד. לאחר השואה הפכו ספריו כגל-עד כמעט בלעדי לעולמה העשיר של החסידות. הרב ד"ר יצחק אלפסי תיאר אותו כ"יהודי בטלן, שבלעדי ספריו לא היינו מוצאים ידינו ורגלינו בתולדות צדיקי פולין" (על אגדות יפות ללא כל בסיס היסטורי), "אשר כגודל בטלנותו, כן גודל וחשיבות ספריו" (מאורות בחסידות).

בספר הזכרון לקהילת פשיטיק כתב עליו מנדל הוניג:

דמותו של ר' קדיש, קלסתר פניו, צורת הילוכו וכל הוויתו חרוטים בזכרוני. נדמה לי שאני רואה אותו רץ, עפרון ונייר בידו, שקוע במחשבותיו, בעולם של דמיון, חדור אמונה ושאיפה לשלמות הנפש. גבה קומה, דל ורזה, בעל זקן בינוני חד, שערות זהב, גבות ארוכות המכסות במידת מה את עיניו, עיני תכלת בוהות. כולו עצמות, ידיו יבשות, פניו, מצחו – רק עור וגידין… שערות פיאותיו ובעיקר של הזקן היו שמיכות וכאילו שזורות, מימיו לא נגע בהן מסרק; תער או מספרים – הס מלהזכיר. גדלו על כן השערות מטבען… ראשו היה מכוסה כיפה. נדמה לי שאף פעם לא החליף אותה מיום הנישואיו, ואולי אף מלפני כן. אי אפשר היה להכירה אם היא מבד, מעור או מחומר אחר, כולה מקשה אחת משומנת ועליה כובע עגול… פאותיו שגודלן מקצה הגולגולת ולמטה עבות היו, מסולסלות ונתונות מאחורי אוזניו. לבוש קפוטה ארוכה, חגור אבנט משי מלא שומן שלא ירד מגופו. צווארון החולצה פתוח בין בקיץ ובין בחורף. ציציות ארוכות מזדקרות היו מתחת למעילו…. הילוכו היה תמיד מהיר, תחת ידיו באבנטו או החזיק יד אחת מול העיניים, ראשו כפוף תמיד כדי להימנע מעבירה האורבת בדרכים…

קדיש היה גר בחדר קטן עם ארבעת ילדיו, ביניהם אחד חולה שחפת. אור השמש כמעט שלא הגיע לחדר זה. במשך הזמן עבר לחדר גדול יותר בקומת הבית שבקצה הסימטה. לדירה זו הובילו כ-20 מדרגות פגומות עם משענת רעועה, וקיימת הייתה סכנה תמידית ליפול מהמדרגות, במיוחד בימות החורף כשהיו מכוסות קרח. גם חדר זה היה אפל. על השולחן שבאמצע החדר נמצא כד חרס קטן ובו שמן ופתיל. לאור קלוש ומהבהב זה היה לומד וכותב עד שעה מאוחרת בלילות. הייתה להם אמנם גם מנורת נפט, אבל בה היה משתמש רק במקרים מיוחדים…

הוא אסף את כל החומר והתכתב עם אנשים שונים כדי להיווכח בנכונות הדברים שנמסרו לו… ימים ולילות היה שקוע בעבודתו הקדושה. אפשר היה לראותו בעד החלון רכון על שולחנו לאור המהבהב של המנורה, כותב ומחבר את סיפוריו על הרביים וחסידיהם. הוא היה מתכתב באותו הזמן עם כל הרביים שבפולין ומחוצה לה…

חי היה בעוני ובחוסר כל, לבוש ברשלנות, נעול במגפיים מטולאים שזכו רק פעם בשבוע לקצת עטרן כדי לרככם וליפותם לכבוד שבת. הוא קיים על עצמו את הכתוב: פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ובתורה אתה עמל.

שיח שרפי קודש החדשבספריה הוירטואלית של אתר דעת ניתן למצוא את הספרים שיח שרפי קודש, נפלאות היהודי, תפארת היהודי, תפארת בנים. בשנת תשמ"ט הוצאו לאור מחדש ספרי שיח שרפי קודש בעריכה וסידור מחודש לפי פרשיות התורה, ערכים ועניינים, בתוספת מפתחות, מראי מקומות וביוגרפיות של הצדיקים המוזכרים בספר.

הצבא הגרמני כבש את פשיטיק ב- 5/9/1939, ומיד עם כניסתם לעיר נקראו היהודים להתייצב בבית-הכנסת כדי להירשם לעבודת כפייה. היהודים חוייבו בתשלום של 80 אלף זלוטי, ולהבטחת התשלום לקחו הגרמנים בני ערובה. ילאחר שקבוצות העובדים יצאו לעבודתן העלו הגרמנים באש את בית-הכנסת ואת בית-המדרש.
בראשית 1940 נמנו בעיר 2,850 יהודים, אבל מספרם עלה בהתמדה, עם בואם של פליטים יהודים ממערב פולין. בתחילת 1941, לרגל ההכנות לפלישה בברית-המועצות, הקימו הגרמנים מחנות צבא חדשים באזור פשיטיק, ונאסר על יהודים לשהות באזור זה והם פוזרו בעיירות המחוז. בסתיו 1942, גורשו היהודים מעיירות המחוז ושולחו למחנות השמדה, ובעיקר לטרבלינקה. מיעוטם הועברו למחנות עבודה שונים שהקימו הגרמנים באזור רדום.

עקבותיהם של ר' יועץ קים קדיש ובני משפחתו נעלמו בשואה, והם ככל הנראה נספו. "מי יודע מה היה בסופו? האם נשארו לו צאצאים ליועץ קים קדיש ראקאץ מפשיטיק?" (מאורות בחסידות, הרב ד"ר יצחק אלפסי).

מקורות: ויקיפדיה, ספר זכרון פשיטיק (מדף 363 בדפי האתר), מרכז מורשת יהדות פולין.

.

הסנדק – דינים ומנהגים / הרב אשר זליג לנדא זצוק"ל

דיני הסנדק

מיהו סנדק ומה מקור שם זה

מי שאוחז התינוק על ירכו בשעת מילה נקרא סנדק. וקריאת שם סנדק, דסנדק נוטריקון סניגור נעשה דין קטיגור (והוא על פי זהר הקדוש פקודי דף רנ"ה דסטרא אחרא אתבר בזמנא דאתגזר בני ישראל וכו' דעתיד סניגוריא על ישראל. הגאון הקדוש מדינוב ז"ל ברית שלום). ובאבודרהם כתב בעל הברית שקורין בלע"ז פדרינו, ובערוך ערך סנריקוס פירש בלשון יווני ורומי פטרון ישר ופרטליק (בר"א סימן ה' סעיף קטן א).

מדרשים על הסנדק

וסמך למצות סנדקאות כתב מהרי"ל בהלכות מילה בשם מדרש שוחר טוב (השלם) וכן הובא בדרכי משה סימן רס"ה וזה לשונו: החזק מגן וצנה, אני משבחך בכל אברי. בראש אני קורא בתפילין בשערי לא תקיפו פאת ראשכם, ביריכי אני עושה סנדיקים לנימולים. מובא גם כן ברוקח בהל"ש סימן ק"ח ועוד אמרו חכמינו ז"ל במדרש אר"א בשם ר"א מקרא זה אי אפשר לאמרו שהקב"ה נעשה שושבין לאברהם אבינו עליו השלום במילה שנאמר וכרות עמי הברית והמלאך גבריאל נעשה סנדק (בר"א שם). והוא מצווה גדולה מאוד ועל ידה הוא זוכה לעשירות. ורמז דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ד' חילו (ברית שלום).

הסנדק כמקטיר קטורת

ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן ב' ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (הג"ה רס"ה סעיף יא). ופתחי תשובה סעיף קטן יד הביא בשם צוואת רבי יהודה החסיד ז"ל שלא יעשה חברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד. ובהגהות יד שאול הוכיח מתרגום יונתן שבאביו זקנו לא אכפת לן ויכול להיות סנדק בהרבה בנים, שיוסף היה גם כן סנדק בהרבה נכדיו, והטעם דהנודע ביהודה מהדורה קמא יורה דעה סימן פ"ו כתב דעל כן לא ייתן שני ילדיו לסנדק אחר דהוי כנותן מתנותיו לכהן אחד, וזה שייך במי שאינו מכירו, אבל במכירו מותר ליתן, כמו במכירי כהונה. והחכם צבי כתב דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה ועל כן שרי. זה תורף דבריו. ועיין נודע ביהודה שם ובחתם סופר אורח חיים סימן קנ"ה וקנ"ט דלהרב אב"ד גם כן אין להקפיד משום דרב בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה. עיין שם. ויש מבארים דברי ר"פ על נולדי תאומים אז אין ליתן השני ילדים ביחד לסנדק אחד (ברית שלום), אבל בלאו הכי לית לן בה. ואפילו נימא דהקפידא בכל שני ילדים, האיסור הוא רק על בעל ברית המכבדו אבל הסנדק פשיטא שלא ימנע בשביל זה שכבר היה סנדק, ואולי יש חשש איסור שנראה כמזלזל ח"ו בדבר מצווה וכמזלזל בבעל הברית אם לא ירצה ואולי אתייקורי הוא דאתייקר ביה. (י"ש סעיף קטן יא לקוטי סוף בר"א סימן א' סעיף קטן כה).

האם קטן יכול להיות סנדק כשיש שם גדול

ואין לכבד לקטן שיהיה סנדק במקום דאיכא גדול, כיון דהסנדק הוי כמקטיר קטורת. כן כתב בספר זב"ל בשם שו"ת כת"י. והבר"א משיג דזה אינו, דכווין דמותר ליתן לכהן קטן מתנות כהונה כמו שכתב תוספות פסחים פ"ט וקצות החושן סימן רמ"ג סעיף קטן ד, הכי נמי כשהקטן יודע ומבין מה הוא מצות סנדקאות מותרין לכבדו. עיין שם.

האם סנדק רשאי להיות מוהל בו זמנית

ואין הסנדק רשאי להיות מוהל משום דהברכה צריך להיות בעמידה. כן כתב הפמ"ג בסימן תקפ"ה מ"ז אות א'. ובשו"ת שע"צ יורה דעה סימן קע"ד פוסק דמותר להיות מוהל משום דלעולם הברכה נגררת אחר עשיית המצוה, וכיון דהמצוה מותרת בישיבה הכי נמי הברכה (כדוגמא דטו"ז סימן תפ"ט סעיף קטן ט, ואדיני אבי זקני הפני יהושע ריש פ"ג דמגילה) וכן פסק בשו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן ס"ד, וגם משום דאין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך בזה. עיין שם. ועיין מדרש רבה פרשת אחרי ובהגהות הרד"ל ובנודע ביהודה תניינא סימן רי"ג, וכן נהג הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שהיה סנדק ומוהל ביחד, כמו שכתב בחוט המשולש (בר"א סעיף קטן יא, ואשתמיט כל זה מברית שלום. עיין שם).

ישתדל להיות סנדק, שהיא מצווה רבה

ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק. ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות (רמ"א שם). ובספרים הקדושים כי מצוה זו סגולה לתקן פגם הברית, ועל כן לא יחוש אדם על ההוצאה שעושה במצוה זו. ומותר לעשות הוצאות בעבור מצוה זו ממעות מעשר, אם אין לו מעות אחר. (עיין טו"ז וש"ך רמ"ט ביכורי יעקב סוכה סימן תרכ"ז סעיף קטן יא בספר הגן ודרך משה דף לב). ויש מחזירין להיות סנדק בימי השובבי"ם כי הוא מכלל תקוני הברית ואוכלים בסעודת מילה כי יום טוב שלהם הוא. וירא שמים ישתדל להיות סנדק אחר גמר התיקון, שיחשבו התענית שובבי"ם רצופים. ומכל מקום אם אבי הבן מאליו הוא מכבדו בסנדקאות אפילו באמצע שובבי"ם לא ימנע מהמצוה וליכול ילחדי, כי בלי ספק נחשבים התעניות רצופים (בר"א ונ"כ סעיף קטן ד).

ומי שכבדוהו להיות סנדק ואביו מוחה בו, אינו חייב לשמוע לו. וכמו שכתב הרא"ש כלל ט"ז דאם אביו אומר לי שלא יתפייס עם חברו, אין צריך לשמוע לו. וכל זה כשאין האב נותן אמתלא טובה לדבדו למה יצווהו כך שלא להיות סנדק לא ישמע לו לבטל מצווה, ובפרט כשכבר קיבלה עליו, כי מצווה רבה היא (עיקהד"ט בשם כני"ח).

מי יבחר להיות הסנדק ובאיזה מצב מותר להחליף אותו

ואם ראובן נולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא בעצמו, ולא בא האב רק אחי אביו שהוא תלמיד חכם, ואדעתא דהכי לא נדר, והלך חכם והתירו ועשה סנדק לדודו, אין לערער על המתיר. ואפילו לכתחלה יש לומר דמצי למתשיל, כדי שתיעשה המצווה בעילוי יותר [עיקהד"ט בר"א סעיף קטן ה וסעיף קטן ח). ואם הבטיח לאחד שיכבד לו בסנדקאות, אינו רשאי לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. ואם חוזר מהני ונקרא רשע, כמו אם כיבד למוהל (בר"א סימן א סעיף קטן כה).

ואם אבי הבן רוצה לכבד לקרוב שלו עם הסנדקאות, והאם רצונה בקרוב שלה, הולכים אחר היותר גדול בתורה ובמעשים טובים. ובשווים קרוב שלו קודם.

חיובי הסנדק לעלות לקריאת התורה

סנדק כבר נתבאר דיפה כוחו ממוהל לענין קריאת התורה, כמו שכתב הרמ"א. ומה שכתב החתם סופר סימן קנ"ח דהסנדק הווי רק נטפל למצווה, כתב הבר"א משום דמוציא הוצאות, ואם כן כשהרב אב"ד הוי סנדק ואינו מוציא הוצאות, שוב אם המוהל תלמיד חכם כהרב, אין להרב קדימה לקריאת התורה מהמוהל. ואפילו מחיובא דאבי הבן הסנדק קודם, אף על גב דאבי הבן קודם למוהל, משום דסנדק קודם ליארצייט וייארצייט קודם לאבי הבן. (ועיין זכל"א בערך מילה מג"א רפ"ב שו"ת מ"ח יורה דעה חלק ב סעיף קטן מב שצריך עיון). ובספר שע"א, שער ב סימן ב, דבמקומינו אין הסנדק והמוהל חיובים לקריאת התורה, ובפרט בראש השנה ויום הכיפורים אין משגיחין בחיובים כלל (בר"א סעיף קטן יט).

סנדקאות לאונן ולאבל

מי שכבדוהו לסנדק בחול המועד סוכות ואירע שמת לו מת בלילה, רחמנא ליצלן, אם נקבר המת מקודם שעת המילה רשאי הוא להחזיק במצוותו להיות סנדק. ואם לא נקבר עדיין, אם יש שם כתפים מיוחדים ומסרו לידם, מותר לעשות המצווה. ואם אין שם, אף על פי שיש שם מי שרוצה להתעסק עבורו, אינו רשאי. ומכל שכן באנינות דאב ואם, אם לא שאינו בנמצא הגון כל כך (הגר"ז בהלכות אונן). אבל, רחמנא ליצלן, אין לו להיות סנדק לכתחלה, כיון דאבל אסור להקטיר קטורת. ומן הדין מותר אפילו בתוך ז' לאבילות, דהא אפילו אונן להיות סנדק, רק שאסור האבל לנעול סנדלים וללבוש בגדי שבת (עיין זכל"א בערך אבל סנדק).

טבילה והתעטפות בטלית לקראת מצוות המילה

מהרי"ל כשהיה סנדק היה טובל את עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. והדרכי משה כתב דהוי חומרא בעלמא ואין נוהגים כן. אבל החיד"א כתב דכשהוא חס וחלילה טמא, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח בטומאתו, וכל שכן כשמכווין לתקן פגם ברית. ורבים נהגו דבכל אופן טובלים סמוך למצווה. וכן ראוי לנהוג. ויעב"ץ כתב שנכון דגם האב והמוהל יטבלו ויסתפרו ויכינו מחשבתם לטהר ולקיים המצווה בשמחה וכוונה, ויאמרו התפילות שנתקנו, ומתעטפים בטלית מצווה. ונוהגים שהסנדק מכסה את התינוק עם הטלית שלו. והמנהג הוא שכל מי שיש לו איזה כיבוד במצוה זו, מתעטף בטלית שכן הוא בפייט שיסד ומבטן לשמך הם נימולים ועל כסותם יעשו גדילים. וטוב שהוולד יהיה גלוי עיניים. עיין ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ו. ומי שנוהג לטבול את עצמו בערב תשעה באב או תוך ל' לאבילות, רחמנא ליצלן, יכול לטבול ואפילו תוך ז׳ במים צוננים, יש לומר דמותר כשהוא סנדק . וצריך עיון ( ועיין אלף למטה סימן תרכ"ה סעיף קטן יד, ובהגהות יד שאול סימן שפ"א). ואם אי אפשר לו לטבול, על כל פני ירחץ בתשעה קבים כשהוא טמא, ואפילו בשבת (עיין בס"ח סימן תתכ"ו ובאשכול הלכות תפלה סימן ב). ומכל מקום אם אי אפשר רק במוהל טמא אסור להחמיץ המצווה. ואב שיכול למול, ואב שיכול למול אף על גב שטמא הוא, מכל מקום הוי קודם למילה ממוהל אחר טהור (ועיין יומא ו עמוד ב נ"כ סעיף קטן ס בר"א סעיף קטן יב קצת מזה).

סנדקאות ושושבינות – מה קודם

מי שכבדו אותו להיות סנדק וצריך לנסוע על החתונה להיות שושבין דחתונה, יסע להיות שושבין דהווי בכלל גמילות חסדים ועדיף מסנדק. כן כתב בספר מדרש שם ועבר.

מעלת הקוואטער

מרב עובדיה ברטנורא ביכורים פרק ג משנה ג שכתב דחייבים לעמוד מפני נושאי התנוק לברית מילה דחביבה מצווה בשעתה. משמע שם דגם המכניס והמוציא התינוק, הנקראים קוואטער וקוואטירן הם בכלל סנדק וכל מה שמתירין לסנדק ולמוהל, הכי נמי להם, דהיינו ללבוש בגדי שבת מראש חודש אב ואילך עד התענית. וכמו שכתב המחצית השקל בסימן תקנ"א בשם האליה רבה. ודלא כמו שכתב בשו"ת דברי יעקב סימן נג ההיפוך (בר"א אות ב).

הזריזות הנדרשת מהסנדק והמנהג שייתן מתנה לתינוק

הסנדק צריך להיות זריז לבוא בהשכמה, ואם לאו, מעמידין אחר במקומו, שאין מחמיצין המצווה (יעב"ץ במג"ע). והמנהג שהסנדק נותן מתנה דורון לתינוק הנימול, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה נתן לאברהם אבינו עליו השלום את ארץ ישראל במתנה כשמל עצמו (שם).

דגשים מעשיים במלאכת הסנדקאות

אומנות הסנדק שיקרב ברכיו שלא יפול הוולד בין רגליו. ונוהגין לתת ספסל קטן מתחת רגלי הסנדק, ואל יהיה גבוה כי על ידי זה ישכב התינוק כמו בתוך גומא ותתעכב מלאכת המילה. וישים הסנדק את רגלי ושוקי סמוכים יחדיו יודבקו (ויכוון בזה עקידת יצחק) ויטה ידו תחת עגבות הילד ובכל ידו ידחוק רגלי הילד למטה שיהיה האבר בגובה גלוי, וטוב שאיש אחר יאחז ברגלי הילד (עיין גם כן ברית שלום):

(קרבן אשר)

תפלה לאב קודם המילה

לשם יחוד קוב"ה בדחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל:

הנה אנוכי בא לקיים מצוות עשה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו לתקן את שורשה במקום עליון, והריני מוסר בני למוהל, ואני ממנה אותו שליח גמור שימול את בני כדת מה לעשות. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתעלה עלי כאלו קיימתי מצוה זו עם כל הכוונות הראויות לכווין במצות מילה, ופריעה, ומציצה, ויתגלה החסדים במשפט האורים, ותהא מצוה זו חשובה לפניך כריח ניחוח ותשפיע נשמה קדושה לילד.ואליהו הנביא זכור לטוב ישמור הילד לשמור בריתו ושלא יחטא כלל. ותזכני לי ולאמו לגדלו לתורה ולמצוות, ויהיה חכם וחסיד ובעל מדות טובות ובריא מזליה ונשמח בו ובתורתו, ונגיעהו לחופה. ועתה הנה הבאתי את פרי בטני אשר נתת לי לקיים מצוותיך ביראה ובאהבה ושמחה רבה, באתי היום לעשות רצונך, ואתה ברוב רחמיך תברכנו מברכותיך ותשמחנו בעבודתך, ותצילנו מכל חטא. ותזכני לקיים כל המצות שבתורה. חנני ה' כי אליך אקרא כל היום. עזרנו אלהי ישעני על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ויהי נועם כ'ו.

(שם)

תפלה לסנדק קודם המילה

לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלי בשם כל ישראל.

הנה אנכי בא להיות סנדק, ואהיה כסא ומזבח לעשות על ירכי המילה, ויהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהיה מזבח כפרה, שתכפר על כל חטאתי ועוונותי ופשעי, ובפרט מה שפגמתי בירכי ובאות ברית קודש, ותעלה עלינו כאילו כווננו בכל הכוונות הראויות לכווין ותמלא כל השמות שפגמתי בהם, ותהא המילה חשובה כקטורת הסמים כדכתיב גבעת הערלות וכתיב גבעת הלבונה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ויהי נועם כו':

 (שם)


הרב אשר זליג הי"ד ב"ר יוחנן לנדא היה מורה הוראה באלפין שבאזור קרקוב ובכמה מקומות נוספים, אך סירב לקבל את עול הרבנות, כדי שיוכל להשיב שו"תים באין מפריע. לאחר שעירו חרבה במלחמת העולם הראשונה, היה מו"ץ, ר"מ ודרשן בחברת משניות באושפצין ובעיר ססנוביץ. זמן מה היה ראש ישיבת "כתר תורה" של חסידי רדומסק, בסוסנוביץ וברדומסק שבאזור לודז'.

בשנת תרפ"ג הוציא לאור את ספרו קהלת אשר ובו חידושים וביאורים בש"ס ופוסקים. בשער הספר מוזכר שכתב את הספר "אבני זכרון" על כללים ופלפולים בש"ס ופוסקים, את "שו"ת תולדות אשר" וקונטרס "אבני השדה על אגדה", אותו כתב בשדה המערכה במלחמת העולם הראשונה.

בשנת תרפ"ד חלה ונפטר בנו הבחור נפתלי צבי, שעסק במסחר ועזר לאביו לשקוד על התורה.

בשנת תרצ"א הוציא לאור את ספרו קרבן אשר על התורה, שהוא "סנסן אחד מחיבורי הגדול על חמישה חומשי תורה… וכן יהיה ה' יתברך בעזרי להוציא לאורה על כך ספר בראשית במהרה" (מתוך שער הספר). הספר יצא שוב לאור בשנת תש"מ ע"י נכדיו של המחבר.

על הספר הסכימו הרבנים הבאים: הרב שלום דוד אונגר אב"ד זאבנא, הרב מאיר אריק אב"ד טארנא, הרב חנה הלברשטאם אב"ד קאלישיץ, הרב יוסף נחמיה קארניטצער אב"ד קראקא והגליל, הרב מאיר הכהן ראפאפארט אב"ד לוקאווא, הרב אליהו באמבאך אב"ד אשפצין והגליל, הרב ישכר דובעריש הלוי אב"ד פלאוונא, הרב  נחום וויידענפעלד אב"ד דאמבראווא, הרב שמואל פיהרער אב"ד קראס, רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו"ר מגור, רבי שלמה חנוך הכהן ראבינאוויץ מסוסנוביץ האדמו"ר מראדומסק, הרב צבי אריה יהודה מייזלש מלאסק, הרב  מאיר דן רפאל פלאצקי אב"ד אסטראב, הרב מרדכי ליב ווינקלער ממאד, הרב אברהם יוסף גרינוואלד אב"ד אונגוואר והרב שלמה זלמן עהרענרייך אב"ד שאמלויא והגליל.

בפתיחת ספרו מביא המחבר לאחר פתיחה בענייני אגדה, חלק מספר היוחסין של משפחתו. בהמשך הוא מודה לקב"ה על הצלתו ממקום סכנה בחזית האיטלקית בשעת מלחמת העולם הראשונה. הוא מבאר את החשיבות של הדפסת חידושי תורה וכותב "חשקה נפשי להעלות כתבים שלי למשמרת לעד ולדורות". בסיום הקדמתו הוא מתפלל שקב"ה יעזור לו, לאשתו גאלדא ליבא, לבתם אסתר ובעלה הרב יחיאל יצחק לייכטער ובניהם נפתלי צבי ויעקב שלום, לבניהם אברהם יושע, משה, אלעזר לייזר ולבתם הילדה צירל.

מאמר נוספים שלו מופיעים בכתבי עת, ובהם מאמר לפרשת ניצבים המופיע בהבאר, מאמר בהכוכב, בהירדן, ביגדיל תורה, באסיפת חכמים ועוד. ותשובות אליו מופיעות במספר ספרי שו"ת. כמן כן כתב הסכמות לספרים ובהם ספר שערי ציון.

הרב נפטר בגיטו סוסנוביץ, ביום כ"ג בטבת תש"ב (12.1.1942), בהיותה תחת הכיבוש הנאצי. הרב נטמן בחלקת אנשי אושפיצין.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה ג.

מקורות נוספים: ספר אושפיצין.

על ידי התורה מרפה הקב"ה חוזק שונאינו / רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד האדמו"ר מאוונגוואר

תמונת מחיי קהילת אונגוואר

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)


 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווהשבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ספר דברי יחזקאל שרגאושם נרצחו.

געגועים לאותיות פורחות

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.הקדמת דברי שלום

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.

המשיח יבוא בהיסח הדעת / האדמו"ר מראצפרט רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד

תמונת רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד

ענין נחמד ששמעתי מכבוד קדושת דודי זקני הרב הקדוש המפרוסם בוצינא קדישא האדמו"ר רבי שלום אלעזר הלברשטאם זצל"ה בראצפערטה באאזמו"ר הגה"ק רשכבנה"ג בעלי  דברי חיים זצוקללה"ה זי"ע, בהיותו במרחץ אוזשוק (על יד אונגוואר) אני הק' יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם בסטראפקוב-ירושלים.

שאלתי אותו על מאמר חז"ל, שלשה באים בהיסח הדעת, מציאה משיח ועקרב, הנה מציאה ועקרב מובן שיתכן שיבואו בהיסח הדעת אבל משיח איך יתכן שבני ישראל השרויים בגלות וסובלים צרות רבות ורעות כל כך ומצפים בכיליון עיניים לביאת המשיח ובכל הדיבורים והשיחות בין אדם לחברו תמיד מתחננים ומתפללים לד' יתברך שישלח לנו את משיח צדקנו, ואיך זה אפשר היסח הדעת הזה?

השיב לי הרב הקדוש זצל"ה וזה תורף לשונו: הנה סגנון בקשת בני ישראל על ביאת המשיח הוא כולם שווה שמבטאים בפיהם בקשותיהם שיבוא המשיח במהרה, אבל המטרה על מה צריכים את המשיח, זה שונה. כי איש הפשוט מתפלל על המשיח כדי שיהיה לו טובות העולם הזה הגשמיות ויראה נקמה בשונאיו אשר הרעו לו. אבל איש הירא את ד', אשר כל מגמתו הוא שיזכה לעבוד ד' יתברך באמת ובלבב שלם ויוסרו כל המפריעים לו בעסק המצוות ושיזכה לגדל בניו ובנותיו על דרך התורה ומצוות, הנה דרך הזה הוא דרך האמתי כמו שכתב הרמב"ם  ז"ל בפרק י"ב מהלכות מלכים, וזה לשונו, לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם ולא כדי שירדו בעכו"ם ולא כדי שינשאו אותם העמים ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח, אלא כדי שיהיו פנויים לתורה וחכמתה ולא יהיה להם נוגש ומבטל כדי שיזכו לחיי העולם הבא כמו שביארנו בהלכות תשובה. עד כאן לשונו. והנה לזה צריכים "דעת", ולאו כל אדם זוכה לזה, רק יחידי סגולה. והנה בעקבתא דמשיחא אשר הצרות מתחדשות ומתגברות בכל יום ויום ואין יום שאין קללתו מרובה מחברו, ובפרט תלמידי חכמים ויראי ד' סובלים מאד מאד יותר מאנשים פשוטים, ממילא זה גורם להסיח גם של אנשי המעלה הנ"ל מלבקש רק ישועה רוחנית כי הצרות גורמים להם ביטול תורה ועבודת ד' יתברך.

וכמו שאמר כבוד קדושת מרן אדמו"ר החוזה מלובלין כאשר פעם נסע על הדרך ונטו הסוסים מעל המסלה ונכנסו לתוך בוץ עמוק באין יוצא, והבעל עגלה צעק לרבינו שאינו יכול לצאת מהבוץ וביקש שהרבי יתפלל לד' יתברך, אז נענה הרבי ואמר, ריבונו של עולם הנני יודע היטב כי כל כוונתך שאשוב בתשובה שלימה על עוונותי הרבים, אבל אני מבקשך להוציאני מקודם מן הבור היון הזה, כי איך אצמצם מוחי לתשובה בעודי עומד בתוך הבוץ. תיכף נענה ויצא מן הבוץ לשלום.

הנה כמו כן הוא העניין אפילו עם בעלי המדרגות הגבוהות, שבתוך צרותיהם אינם יכולים לצמצם מחשבותיהם לצורך גבוה על כן הם "מסיחים דעתם" מן ההרגש הרוחני הנ"ל ומבקשים את ביאת המשיח לצורך הגשמי שייוושעו מצרותיהם הגשמיות.

וזה כוונת חז"ל ש"המשיח יבוא בהיסח הדעת". וקל להבין. ודברי פי חכם חן. ויעזור ד' יתברך שנזכה במהרה לביאת משיח צדקנו בהיותנו בדעת נכונה ושלימה. אמן ואמן.

(מתוך דברי ישכר דוב)


רבי שלום אליעזר הי"ד, מבני הזקונים של רבי חיים הלברשטאם זצ"ל בעל "דברי חיים" ומייסד שושלת חסידות צאנז, נולד בחול המועד פסח תרכ"ב (1862). בן שבעים היה רבי חיים כשנולד לו בנו שלום אליעזר, והוא נקרא שלום, על שם האדמו"ר מבלז רבי שלום רוקח, ואליעזר, על שם מחותנו רבי אליעזר הורוויץ האדמו"ר מדזיקוב, בנו של האדמו"ר רבי נפתלי צבי הורוויץ מרופשיץ. כשנפטר אביו (כ"ה ניסן תרל"ו, 1876) היה שלום אליעזר בן ארבע עשרה שנים. האדמו"ר רבי חיים הניח אחריו ארבע יתומים קטנים, ובהם גם שלום אליעזר, והם חונכו על ידי אחיהם שנעשו אדמו"רים מפורסמים ועל ידי אמם הרבנית מרת רעכיל ע"ה בת הצדיק רבי צבי מדאמבראווא בן הגאון הקדוש רבי מרדכי דוד אב"ד דאמבראווא שהיה מחשובי תלמידי החוזה מלובלין.
תמונת שלום אליעזר האלברשטאם הי"ד

באלול תרל"ו (1876), כחצי שנה לאחר הסתלקות אביו הקדוש, נשא את מרת שרה מרים ע"ה בת אחותו וגיסו האדמו"ר רבי מרדכי דוב טברסקי אב"ד הורנוסטייפולה שברוסיה, והיה סמוך על שולחן חותנו במשך כעשר שנים. בשנים אלו למד בהתמדה רבה מתלמיד חכם מפורסם שהיה מתלמידי הצמח צדק מליובאוויטש. בשל היותו אזרח אוסטריה,  גורש על ידי הממשלה הרוסית, יחד עם תושבים זרים אחרים, ועבר לגור ליד אחיו הגדול האדמו"ר רבי יחזקאל משיניוואה, שבגליציה המערבית. אחר כך התיישב בטרנוב (טארנא), שבאותו האזור, שהייתה מרכז חסידי צאנז.

בשנת תרנ"ח (1898) היגר להונגריה, החל לשמש כאדמו"ר ונעשה למנהיגם של חסידי צאנז בהונגריה. בהתחלה התגורר בטגלאש ובסוף קיץ תרנ"ח עבר לרצפרט, ונעשה שם אדמו"ר לוותיקי חסידי צאנז. בעיר זו נהג אדמו"רות במשך למעלה מארבעים שנה, ועל שמה הוא נקרא "הרבי מראצפירט". לרבי היו שני בנים וארבע בנות אותן שידך עם משפחות גדולי האדמו"רים בדורו.
כל גאוני הונגריה וצדיקיה חלקו לו כבוד רב, וגם פקידים הונגרים רבים חלקו לו כבוד והשתתפו בחתונת בתו. הוא נודע כאיש מופת ואלפי יהודים נהרו מרחבי הונגריה אל ביתו בראצפרט ונושעו מברכותיו ומתפילותיו. הוא פעל בהתלהבות ובמסירות נפש לתת עזרה לאחיו היהודים. מידי שבת היה אומר דברי תורה על שולחנו, והיה יושב ליד השולחן כל הלילה. האדמו"ר נהג לספר סיפורי מעשיות על רבי אלימלך מליז'נסק והחוזה מלובלין, על אביו האדמו"ר מצאנז ועל חותנו האדמו"ר מהורנוסטייפולה. כן היה מספר על אדמו"רים שיום הזיכרון שלהם חל באותו השבוע. החסידים היו שותים משקה ורוקדים בהתלהבות עד עלות השחר.

תמונת רבי אליעזר שלום הלברשטם הי"דהאדמו"ר מראצפירט נהג ליסוע מידי פעם לערים שונות בהונגריה, וכמעט כל שנה היה מגיע לגאליציה ליום הזיכרון של אביו בלווית כל משפחתו ואלפי חסידים. אחת לכמה שנים היה בא לטרנסילבניה, וגם שם נהו אחריו חסידים רבים.

בשנת תרפ"ט כתב מכתב (המופיע בשפת אמת) ובו הוא קורא להשכנת שלום בקהילת סאטמר, להסרת המחלוקת ולשמירה על אחדות הקהילה.

שנת תרצ"ט (1939) השתדל לעלות לארץ וכתב אל אחד מהאנשים שעסקו בפעולות העליה לסדר לו את הרישיונות לעלות לארץ, אך הדבר לא עלה בידו. האדמו"ר מצאנז קלוזינבורג זצ"ל מביא מכתב זה בספרו שפע חיים, וכותב ששמע בעצמו מפי הצדיק רבי שלום אליעזר הי"ד שאמר "יודע אני שחורבן גדול בא לעולם, ויודע אני שבארץ ישראל יכולים לפעול ישועות". (וכן הביאו דבריו בעלון בית יעקב).

וזה לשון מכתבו (שהובא גם בעלון קול תורה):

ב״ה ד' וחמושים עלו בני ישראל (תרצ"ט)

להרב הגאון עושה צדקה בכל עת וחסיד מפורסם כש"ת מו"ה שמואל אהרן וועבער נ"י.

הנה זה שנים רבות אשר חשקה נפשי לעלות ולדור בירושלים עיר קדשינו ואולם היו לי מניעות רבות, אבל כעת, עלה בדעתי חזקה לעלות לירושלים. והנה שמעתי לאמור כי כעת יש מקום עבור איזה רבנים ממדינתינו לקבל רשיון, על כן באתי לבקשו שאנכי אהיה מן העשרה הראשונים עם זוגתי הרבנית תחיה אשר כפי הנשמע כהדר"ג הוא קרוב מצדה, וגם משמש אחד לשרתינו. ואל ידחה אותי ח"ו, כי ידוע אדע כי יש בידו להיטיב ולראות הכתבים הנחוצים לזה. וגם כ"ק אאמו"ר הקדוש רשכבה"ג זלה"ה היה לו חשקות גדול ליסע לארה"ק ולא עלתה בידו, על כן אנכי רוצה אי"ה ליסע ונפשי בשאלתי לבל ידחה אותי בלך ושוב רק ישלח הכתבים הנחוצים. והשי"ת יתן לו חיים ארוכים ונחת ושפע רב וישועה בכלל כל ישראל והשי"ת בודאי יעזר שיקויים מאמר חכמז"ל בניסן עתידין להגאל ונעלה לציון ברנה עם גואלינו במהרה בימינו. ידידו הדוש"ת המצפה לישועה ולתשובתו במוקדם והשי"ת ירחם במהרה על כ"י עם הג"צ.

כ"ד הק׳ שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ק מצאנז זצלה"ה

בימי השואה לא עזב את קהילתו.

בניסיון להציל את חתנו, האדמו"ר מבאבוב רבי בן ציון הלברשטם הי"ד, הוא כתב מכתבים ליהודים בארה"ב שמופיעים ב"ילקוט אגרות קודש". מכתב אחד מהם מצוטט באידישע וואלט, וזה לשונו:

ב״ה, ג׳ ואתה תחזה מכל העם.

ידידי היקר החסיד הנכבד לעמו מו"ה אלימלך אלעזר נ"י.

אתם ידעתם את נפש חתני הרב הצדיק מבאבאוו שיחיה והוא עם בניו בלעמבערג ובני ביתו כולם עם ר' יחזקאל דוד נ"י בקראקא והם כולם בצרה גדולה. מה לי להאריך ולספר הלא אתם תדעו יותר בשם. והיום קבלתי מכתב מנכדתי רבקה תחיה, מכתב מרירות תסמר שערות כל נפש כל חי, ע"כ למען ה' האספו בשם, הלא יש בשם חסידי באבאוו בלי עין הרע למאות ולאלפים, ועשו כל מה שביכלתכם אצל חשובים בשם וד"ל במסירת נפש ובזריזות יתירה להוציאם משם מדינה של גהינם כי הוא ממש בנפשם — הוא סכנת נפשות — הרחמנות עד לב השמים, האספו כולכם ועוצו עצה ותחבולה להביאם למדינתכם או לארה"ק. אבל לא בעצלות כי כל רגע ורגע יחשב לשנה וד"ל. ואקוה שיעשה זאת מיד למעני ולמען רבו שליט"א מבאבאוו וד"ל.

אלה דברי ידידו הדוש"ת המצפה לבשו"ט ולתשובה מיד מכל וכל כדי להחיות את נפשי בזה וא"ש כ"ד ידידו

הק' שלום אליעזר הלברשטאם בהרה"ג

בסוכות שנת תש"ד, לא ניתן היה למצוא אתרוגים בהונגריה, מלבד חמישה אתרוגים כשרים שהוברחו לפעסט תמורת סכום עצום, ונשלחו לחמשה אדמו"רים. אחד מהם נשלח לרבי שלום אליעזר הלברשטאם מראצפערט הי"ד, וציבור גדול התכנס לברך על ארבעת המינים שלו. בין הבאים היו רבי מאיר יוסף רובין הי"ד האדמו"ר מקרסטיר, רבי ישראל צבי רוטנברג הי"ד האדמו"ר מקאסין, רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם האדמו"ר מקלויזנבורג, רבי יקותיאל יהודה טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מסיגוט, רבי אהרן טייטלבוים הי"ד האדמו"ר מבאטור, הרב יצחק צבי ליבוביץ הי"ד אב"ד טשאפ, הרב ישראל אפרים פישל ראטה הי"ד הרב מווידיטשקא ואחיו הרב משה שמעון הי"ד אב"ד דיורא, הצדיק ר' מענדל יקוראדער הי"ד דיין במישקאלץ, הרב אברהם פרנקל הי"ד מחבר 'דופקי תשובה', ועוד. רבי שלום אליעזר אמר אז שאולי נסתבב מן השמים מחסור האתרוגים, כדי שהרבנים יתכנסו יחדיו ויבטלו את הגזירה הנוראה המרחפת על שארית ישראל הנתונה למשיסה ולבוזזים.

הרבי מראצפירט גורש לגיטו נירג'האז. משם נשלח עם מספר יהודים נכבדים למחנה ההסגר ווריו-לאפאש, ועונה שם קשות. משם נלקח עם הרבנית למחנה ההסגר שימו-פוסטו ושם נפתחה הרבנית בגיל שמונים וחמש. מספר ימים לפני שבועות גורש ברכבת לאושוויץ, בה נרצח בט"ז בסיון תש"ד. הי"ד.

יהושע רוזנבלום, היה נער שהועסק בזונדרקומאנדו באושוויץ, שם פגש את הרבי מראצפרט הי"ד, והוא העיד על כך:

תוך כדי עבודתי בזונדרקומאנדו עברו עלי חוויות אימים ומאורעות נוראים. באחת החוויות, אותה אזכור עד ליומי האחרון, נזדמנה לי פגישה עם הצדיק ר' שלום אליעזר הי"ד מראצפרד. היה זה בראשית הקיץ, בזמן המשלוחים הגדולים של יהודי הונגריה אל כבשני אושוויץ. משלוחים רבים עברו בלי כל מיון, הישר אל הכבשנים…

יום אחד, בעודני עובד בתוך הכבשן, נעצר לידי יהודי זקן ושבע ימים ושנים. הישיש הסתכל עלי ושאל אותי; נערי מהיכן ספר על רבי שלום אליעזר הלברשטם הי"דאתה? מאיזה מקום?

אני בא מסביבת קראקוב, השבתי לזקן.

קראקוב? מסביבת קראקוב? שאל הזקן
בהיסוס מה, ומיד הוסיף; הלא אחי, רבי ישעיה'לה טשכויבר, גר בקראקוב…

נרעדתי כל כולי. הבנתי שזקן מופלג זה, הינו הצדיק רבי שלום אליעזר מראצפרד. אולם, לא היה לי פנאי לנהל 'שיחת רעים' בשעה נוראה זו. עוד מעט תיסגרנה הדלתות, ואז…

רבי, אמרתי בבהילות לצדיק, אמור את ה'וידוי' מהר… אלה הם הרגעים האחרונים… מהר! לבש משהו והתפלל עלינו. למען השם, עשה זאת מהר!

עזרתי לו ללבוש את ה'טלית קטן', ואז אמר הרבי את ה'וידוי' בהתייפחות ובהתלהבות גדולה.

משסיים – לחץ את שתי ידי ואמר לי בהתרגשות עצומה, במלים שלא מעלמא הדין;

– אתה, נערי, תזכה ותינצל. אתה תישאר בחיים. אולם בקשה לי אליך; אנא, זכור וספר לעולם כולו את אשר עוללו לנו הרשעים הארורים… ספר!

(משה פורת, באמונה בחסד וברחמים, תל אביב, תשמ"ח 1987, עמ' 63-62)

הסכמותיו מצאתי לספרים הבאים: מדרש ריב"ש טובמלא העומר, חרש וחושב, בן נחום מאת הרב מנחם יוסף היימליך הי"ד, שמוש תהליםשו"ת בנין צבי, אור לישרים, דרשות בית היוצר, פרשת מרדכי, באר משה ובית אשר על התורה.

ובהקדמת שו"ת דברי שלום מאת הרב שלום קרויז כתב שהצדיק הקדוש רבן של ישראל מרן אדמו"ר רבי שלום אליעזר הלברשטאם הי"ד זצ"ל הגיע, למרות ימות החורף והקור הגדול, להלווית אביו הרב שמואל דוד קרויז זצ"ל, ושם בירך אותו עם היבחרו לרב ואב בית דין. והוא מוסיף וכותב שם: "ועתה כי לקינו בכפליים כי גם לא הניח אחריו בכתב יד מחידושיו היקרים, כי לא העלה בכתב חידושיו רק הטמין ברמ"ז, ובמה אנחם! לזאת התאמצתי להביא בתוך ספרי הקדמות וחידושים שונים אשר שמעתי מפיו הקדוש, וגם איזה תשובות שמצאתי ממנו כדי שלא ישכח מפי זרעו וזרע זרעו עד עולם".

דבר תורה נוסף מהאדמו"ר הי"ד הובאו גם בספר שרת"י במדינות על חומש דברים. תשובת האדמו"ר ממונקטש אליו מופיע בעלון אור תורה (חשון תרצ"ג). מכתביו החריפים והקצרים כנגד הציונות ואגודת ישראל מופיעים בספר תיקון עולם (מונקטש, תרצ"ו).

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואהאנשי שם. אדמו"רים שנספו בשואה. אתר קדם בית מכירות. זכרונות המאור. אתר זכור ועוד מקורות שונים.

ראה גם: אלה אזכרה, ה. רבינו הקדוש מראצפערט, צבי בריננער (בני ברק, תשס"ז). סעודת יומא דהילולא להר"ק רש"א הי"ד מראצפערט – המאור. וראה מאמרים ביידיש באידישע ליכט (תשמ"ח) ובאידישע ווארט (תשנ"ד).

הערה: בשו"ת דברי שלום כתב שהרב אליעזר שלום הלבשרטם הי"ד נהרג עקה"ש ביום ט"ו בסיוון תש"ד.

אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה להשלים חלקו / הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד בהספדו על אביו

תמונת הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד


וזה אשר קוננתי במר נפשי על כ"ק אאמו"ר הקדוש זצ"ל בעת שהיה ארון הקודש מונח בבית הכנסת:

אברהם זקן בא בימים. הדקדוקים כבר מבוארים מה באו בימים.

אך איתא בשל"ה הקדוש שכל איש נברא רק לכבוד יתברך שמו לעובדו ולשמור מצותיו שלא לבלות אף רגע אחת מימי חייו לבטלה. וכל רגע שהוא מבלה בזה העולם שלא לכבוד הבורא יתברך שמו, הרגע הזאת אינו נחשבת כלו וחסר כל הרגעים האלה. וזה הפירוש בא בימים שאברהם אבינו עליו השלום בא עם כל הימים, שלא נחסר לו אף רגע חדא אשר חי על פני האדמה, שבכולה עבד את ה' יתברך ובא לעולם הבא עם כל הימים שלימים.

גם נוכל לומר בא בימים, שבא למקור מחצבתו, כי הנשמה מחצבתו מתחת כסא הכבוד על פי מה דאיתא בספר ייטב לב לאדוני אבי זקני הגאון הקדוש זצ"ל האב בית דין דקהילת סיגיט בשם כבוד קדושת מורי זקני בעל ישמח משה על הפסוק וזרח השמש ובא השמש, כי מבואר בתוספות ריש פרק ג' דברכות דזריחת השמש נקרא יציאה, כדכתיב השמש יצא על הארץ. ושקיעתה נקרא ביאה, כי בא השמש. ולכאורה איפכא מבעי לי, כי בזריחה באה לעולם ובשקיעתה יצא מן העולם. אבל הטעם כשבא אל ביתו ומקומו נקרא ביאה וכשיצא ממקומו נקרא יציאה. וכבר אמרו חכמינו ז"ל חמה יוצאת במזרח ושוקעת במערב כדי ליתן שלום לקונה, שהשכינה במערב, לכן כשזורחת על הארץ נקרא יצא ממקומה של העולם וכששוקע וחוזר למקומו של עולם נקרא ביאה. וזהו שאמר הכתוב וזרח השמש בשחרית, ובא השמש במערב. ולמה נקרא בא, ולזה מתרץ אל מקומו, הוא המקום ברוך הוא, שואף זורח הוא שם, במערב, עד כאן רבינו הקדוש. ובדרך זה נוכל לומר על כבוד קדושת אדומ"ר ואברהם זקן בא בימים, שבא למקור מחצבתו ולמקומו, כי מה שנברא נקרא אצלו יציאה, שיצא לעולם הזה רק לתקן, ובהסתלקותו מזה העולם נקרא אצלו ביאה, שבא למקומו עם כל הימים שלימים, כי תיקן הכל.ספרו של הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד

ועליו נוכל ג"כ לפרש הפסוק בפרשת השבוע הזאת, וכי יהיה באיש חטא משפת מות והומת ותלית אותו על עץ. ולכאורה קשה הלא נודע מרבנינו הקדושים כי כל התורה היא רק להטיב לבריאותיו, ואם כן מה מבשר לנו תורה הקדושה כי יהיה בלשון עתיד, היה צריך לכתוב וכי היה באיש וגומר, לשון עבר, אם כבר היה. גם חטא משפט מות, היה לכתוב משפט מות וגומר.

אך נוכל לומר על פי מה שכתב כבוד קדושת זקיני הקדוש מראפשיץ זלל"ה, כי ידוע דלעתיד יהיה השם הקדוש יו"ד ה"א וא"ו ה"א, ואמר זקיני הקדוש הנ"ל, כשהיתי בדחן אמרתי שהזיווג יעלה יפה, הכוונה כן,שהזיווג של שני שמות הוי"ה אדנ"י יעלה יפה, היינו בגמטריא צ"ה, כי עתה בגלות המר הזיווג של שני שמות הנ"ל בגמטריא צ"א. וידוע מספרים הקדושים כי איש נקרא הצדיק. ועל פי זה יהיה הפירוש בהפסוק הנ"ל, כי יהי"ה באי"ש,  כשנסתלק צדיק מזה העולם, אשר כל כוונתו בזה העולם היה לייחד יחידים ולגרום שהזיווג יהיה בגימטריא צ"ה. אזי חטא משפט מות, פירושו נחסר משפט המות, על פי הכתוב וחטא מקום דוד. כי על זה ולזה נענש הצדיק. ואמר הכתוב: "ותלית אותו על ע"ץ" – ראשי תיבות עוון ציבור, לתלות בעוון הדור, כדאיתא בגמרא, צדיק נתפש בעוון הדור.

וזה נוכל לומר על כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, כי ידוע שכל ימיו לא היה מאבד שעיו ורגעיו לבטלה, רק ישב על התורה והעבודה וכל רגשי תנועותיו לא היה כי אם בכוונה מיוחדת. ועתה אחי ורעי נבכה ונספוד מאין הפיגות על פטירתו מזה העולם, כי בעוונותינו נחסר לב הצדיק.

וכמו שכתב זקני הקדוש בעל המחבר ספר ישמח משה על הפסוק וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ד'. והקשה מה זה שהזכיר הכתוב בשם הוי"ה, שהוא מדת הרחמים, אצל עונש. ותירץ כי בעוון הדור צדיקים מתים, לפי שמחייב כל הדור ליענש, אך כעל הרחמים ברחמנותו אינו מעניש כל הדור, רק הצדיק  נסתלק בעוונותיהם. וזה פירוש וכל בני ישראל, כי הצדיק שקול נגד כל הדור, על כן נבכה  ונתאונן בבכי מר ועפעפנו יזלו דמעות נחלי מים. הוי ואבי על אבדן הצדיק הקדוש הזה בעווננו. וכל אחד ואחד מאתנו יבכה וירגיש בעצמו כי בעוונו נחסר לנו הצדיק הנ"ל. אבל הוא חזר למקומו. הוא הלך למנוחות ואותנו עזב לאנחות.

ובזה נוכל גם כן לפרש הפסוק, ויראו כל העדה כי גוע אהרן. ולכאורה קשה מה ויראו. אך על פי מה שפירש כבוד קדושת דודי הרב הקדוש ז"ל בעל המחבר ספר קדושת יום טוב, על הפסוק ראה אנכי, שראה לשון הרגשה, שידגיש כל את אנכי ד' אלקיך. וכמו כן גם כאן נוכל לומר, ויראו כל העדה, בהרגשה כי גוע אהרן. כי בזמן שהצדיק בעיר הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. וכשפנה מן העיר, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה. וכמו שהספיד הרב הצדיק מבאביו זצ"ל את אדמו"ר הגאון הקדוש משינאווע זצ"ל, ואמר כזה הלשון, העולם אומרים שהרב הצדיק משיניווע נפטר מן העולם, אבל אני אומר שהעולם נפטר הצדיק, אבל הצדיק בעצמו לא נפטר. והוא בחיים חיותו בעלמא דקשוט, וכמאמרם צדיקים במיתתם נקראים חיים. אבל לאנשי דורו נסתלק, כי כל אחד ואחד מרגיש שנחסר לו הצדיק. ודברי פי חכם חן. וגם אנכי היום במר נפשי אזעק ואקונן ויראו כל העדה כי גוע אהרן, כל האנשים אשר היו מסתופפים בצילו, ושאלתם ובקשתם הושטחו לפניו ואאמו"ר זצ"ל שפך שיחו עבורם ומתון צרתם המציאם הצלה והרווחה, היינו כל העדה הזה ירגישו כי גווע וחסר להם הצדיק. ועל מי לנו להשען וכו'.

ונסיים בפסוק הנ"ל: "ייראו כל העדה כי גוע אהרן". ויש לדקדק מה כי גוע אהרן, אמאי לא כתיב כי מת אהרן, כמו גבי משה דכתיב וימת שם משה. וגם מה כל העדה, והלא כיון שמת אהרן אין העדה כשלימות. אך נראה לי על פי מה דאיתא כל מי שמניח בן למלאות מקומו נקרא שכיבתו גוויעה. ובמשה כיון שלא הונח למלאות מקומו, כתיב וימת. אבל גבי אהרן, דהניח למלאות מקומו, כתיב כי גוע אהרן. וכל העדה, נראה לי, כי בהעדר צדיק נחסר חלקו תורה ועבודה, על כן הנשארים צריכים לחזק ולאמץ ולהרבות תורה ועבודה להשלים גם חלקו. וזה ויראו כל העדה שיראו להשלים, שיהיה כל העדה בשלימות כמו שהיה, דהיינו להשלים חלקו.

וזה נוכל לומר הפשט בגמרא שבת, אחד מבני החבורה שמת, ידאגו כל החבורה. וגם כן קשה כנ"ל, מה כל החבורה. ולפי הנ"ל אתי שפיר, על פי מה דאיתא בגמרא תענית אם נאמר כבש, למה נאמר אחד, אלא אחד המיוחד שבעדרו. וכאן נמי אחד מבני החבורה; המיוחד שבבני החבורה, ונחסר חלקו תורה ומצות ומעשים טובים, ידאגו כל החבורה, פירש ידאגו שיהיה החבורה בשלימות כמו עד כעת להשלים גם חלקו.

ובזה נוכל לפרש כוונת אאמו"ר זצ"ל בהצוואה שתקנת ח"י הוא שמבקש מאנשי עירו וידידיו שיהיה בנו ממלא מקומו, דהיינו להשלים תקנת ח"י, כמו דאיתא כל זמן שיהושע היה נראה כאילו משה חי, כיוון שהוא ממלא מקומו.

על כן  אחי חזקו ונתחזקה ונראה ונדאג להשלים חלקו של הצדיק זצלל"ה וימליץ טוב בעדינו ובזכות זה יבולע המות לנצח וימחה ד'  דמעה מעל כל פנים ונזכה לגאולה האמיתית בב"א.

(הספד מר, על הרב אברהם אהרן טייטלבוים זצ"ל, מאת בנו הרב יחיאל הי"ד)


הרב יחיאל ב"ר אברהם אהרן טייטלבוים  בתרכ"ח,1868. מתרע"א,1911, היה דיין ומו"ץ בקולבוסוב (קולבושובה), שבגליציה.

בין השנים 1804- 1810 כיהן בקולבוסוב ר' יעקב, בנו של ר' נפתלי מרופשיץ. אחריו נתפנה כיסא הרבנות עד 1835. בשנה זו הוכתר כרב העיר ר' יחיאל בנו של ר' אשר ישעיה רובין. הוא כיהן בקולבוסוב עד לפטירתו ב- 1860. אחריו נתמנה חתנו, ר' אברהם אהרון טייטלבוים. הלה כיהן בקולבוסוב כיובל שנים עד 1910. ממנו עבר כס הרבנות אל בנו, ר' יחיאל הי"ד. את צוואת אביו ואת הספדו על אביו, פרסם הרב יחיאל הי"ד בחוברת בשם "הספד מר" (לבוב, תרע"א).

רוב התושבים היהודים בקולבוסוב היו חסידי רופשיץ. בשנת 1939 היו בעיירה כחמשת אלפים נפשות וכמחציתם יהודים. הגרמנים כבשו את העיירה ב-13.9.1939 והחלו בשוד רכושם של היהודים ובחטיפתם לעבודת כפייה מדי יום ביומו. היהודים אולצו לפתוח את חנויותיהם, ורכושם נבזז.  בסוף 1939 הוטל על יהודי קולבוסוב לשאת סרט זרוע ועליו מגן דוד. נקבעו להם שעות עוצר, ותנועתם בעיירה הוגבלה. לקראת סוף ינואר 1940 הוקמה בעיירה יחידה של משטרת עזר, שאנשיה שדדו בתי יהודים וחטפו מידי יום כמאתיים יהודים לעבודת כפייה. ב-13.6.1941 ריכזו שוטרים גרמנים את יהודי העיירה בגטו שהוקם בצפיפות גדולה בבתים רעועים באזור מוזנח של העיירה, והוקמה גדר מסביבה. בסתיו 1941 רוכזו בגטו קולבוסוב היהודים מכפרי הסביבה, והעוני והרעב גברו. הגטו חוסל ב-24.6.1942, במסגרת פינוי כל יהודי הנפה לז'שוב. ביולי 1942 גורשו רובם למחנה ההשמדה בלז'ץ.

הרב יחיאל טייטלבוים הי"ד אולץ להצטלם עם טלית ותפילין בחזית ביתו שבגיטו (תמונה זו, המופיעה בעמוד זה,  מופיעה גם באתר מוזיאון השואה בארה"ב ובאתר יד ושם).

בהמשך הוא גורש לגיטו ריישא, שם נרצח בתמוז תש"ב. כן נרצחו שם גם שתי נכדותיו.

מקהילת קולבוסוב שרדו את השואה רק תשעה יהודים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אתר מוזיאון השואה בארה"ב, האנציקלופדיה של הגטאות, מרכז מורשת יהדות פולין, ויקיפדיה.

ראה גם: ספר יזכור לקהילת קולבוסוב.

ההסבר לצורך במניין בברית מילה / הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד

תמונת הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד

ב"ה יום כ"ט לחודש מנחם אב שנת תרצ"ט

קעשנוב

שלום רב לכבוד חביבי הרה"ג מו"ה מנחם נחום גוטמאן רב בקהילת יאס

לא טובה השמועה אשר המוהל הרשמי של עדתכם הכבודה מהריב בנפשו לבטל כפעם בפעם ענין הצרכת מנין עשרה במעמד ברית מילה, בחשבו כזאת למותר!

העברת הדרך היא זו מצד המוהל. ענין זה זה לא רק שהנהו מנהג עתיק יומין נעלה בערכו, אלא הוא גם דין קבוע באור זרוע (סוף הלכות מילה) ובשולחן ערוך (סימן רס"ה, סעיף ו).

אמנם "היכא דלא אפשר" מתיר השולחן ערוך גם בפחות מעשרה, אבל מדת "לא אפשר" הלא היא בכבר מוגבלת בסוגית "פסחים" (כו,א) דהיינו היכא שהגשמת הדבר איננה במציאות. והוא הדין נמי כאן בשולחן ערוך, באומרו: "היכא דלא אפשר", היינו דוקא היכא שאין במציאות להשיג מנין עשרה, כגון בכפר או בשעת סכנה, רחמנא ליצלן.

הצרכתי עשרה לפי המבואר בחכמת אדם (כלל מ"ט, סעיף כ"א), היא משני טעמים:

א. "לפרסומי מצוה"

ב. "משום שהתינוק הוא כיוצא מבית האסורים (דהיינו כדברי רבינו תם בתוספות בבא קמא (דף פ', סוף עמוד א)), שצריך להודות בפני עשרה".

אולם טעם שלישי היותר מתקבל הוא המבואר באור זרוע (שם), דהיינו משום דאמרינן בפרקי דרבי אליעזר (פרק י"א): "כל עדות נאמנה לישראל – בעשרה כו'" עד "עדות ברית מילה — בעשרה" .

לפי ענ"ד יתכן להוסיף עוד טעם בזה:

הן נקטינן להלכה על פי הנוסח התלמודי (ב"שבת" קל"ז, ב. ובירושלמי "ברכות" פ"ט ה"ג), דאחר ברכת "להכניסו", שאומר האב קודם הפריעה צריכים העומדים שם לומר: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". אולם, לכאורה, הלא אמירה כזו היתה יותר נאותה להמוהל עצמו, כיון שעבודת הכניסה לברית תעשה על ידו, כעין הא דקאמרינן בבבא מציעא (פ"ג, ב): "קריינא דאגרתא איהו ליהוי פרוקנא", –  אלא יתכן, דהיינו משום שעדת ישראל צריכה להצהיר באותו מעמד שהיא מכנסת את היהודי החדש למחיצתה בשביל שיוכל "להכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים". וכיון דנקטינן במתניתין דריש "סנהדרין", שאין עדה פחותה מעשרה, לכן מצריכינן, שהמצהירים יהיו דוקא עשרה, דהיינו עדה שלמה.

כן, דין נטוע הוא זה: חלילה אפוא להמוהל דנדון דידן מלעקור נטוע! עליו הוא שמוטל תמיד להודיע מראש לבעלי הברית, שיזדרזו להכין בעוד מועד מנין עשרה, אפילו בהיות הדבר קשה לפי מצב הענינים.

המוהל צריך להיות במדרגת "טהור", כדמפיק האור זרוע (שם, סימן ק"ז) מהא דקאמר במדרש "חזית" (פרשה ד', פסוק ז'): "המול ימול": "יבוא טהור ויטפל עם הטהור", לכן חלילה לו מלפגל בקרבן, שהוא הרך הנימול, כמבואר בזוהר (פרשת "לך לך" דף צ"ה, ע"א).

אם אחז המוהל עד עתה דרך נלוזה –  בזה – עליו לשוב ממנה תיכף ורפא לו!

ידידו דורש שלום תורתו, יהודה לייב צירלסאהן

(תשובה זו נרכשה ע"י מכון אהלי שם ליובאוויטש, והודפסה על ידיהם לראשונה באהלי שם, כרך ו, עמ' יט)


אודות הרב צירלסון ותורתו, ראה גם במאמרים קודמים באתר זה: התורה שעיצבה את הטבע הישראלי. מדוע לא יראתם לדבר – בהגנה על כבודו של הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד.

כל דבר מתעורר מהפוכו / הרב גבריאל גשטטנר הי"ד

תמונת הרב גבריאל גשטטנר הי"ד

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש"י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת"ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז"ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז"ל קידושין (דף כ"ט) יראת ד' טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו' וכו' על כן אמרו חז"ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר"א בברכות (דף י"ב ע"ב) ובנדה ל"ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כי גבי תורה גם כן אמרו חז"ל (קידושין דף ל') ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו' וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו"ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ"ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו"ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב' סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו"ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)


הרב גבריאל זכרון למשפחת הרב גבריאל גשטטנר הי"דגשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב"ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי"ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב"ד ור"מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג בשואה, כן נהרגו אשתו, כל בניהם ורוב אנשי קהילתו. הי"ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אשר יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיהרב גבריאל גשטטנר וקהילתו הי"דו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער"ה-תרע"ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גיליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ"ג כספר בשם "שפתי גבריאל", על התורה ועל מסכתות הש"ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ"ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי"ד.

בניגוד למובא במקורות שהוזכרו למעלה עולה כי רבי גבריאל גשטטנר הי"ד הועבר למחנה עבודה בגרמניה המזרחית, ושם נספה בי"ב באלול תש"ד (31.8.1944). גופתו הועברה לשריפה בקרמטוריום של העירה גרה במזרח גרמניה ואפרו נטמן שם בקבר אחים בו נטמן אפרם של 446 יהודים. 

יום הזכרון של הקהילה הוא ט"ז-י"ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.

 

למה קראו חז"ל לחג השבועות "עצרת" / הרב פנחס זליג שוורץ הי"ד

שדה חיטה

בספר קדושת לוי כתב, נשאלתי במדינות ליטא מפני מה נקרא חג השבועות בשם "עצרת", הלא נזכר בתורה שם עצרת רק בשמיני עצרת. יעויין שם שהשיב בשלשה אופנים… (האופן הראשון מובא בהמשך הדברים כאן. באופן השני הסביר שחג השבועות הוא היום שנעצרים בו כדי לחגוג בשמחה את סיום מצוות הספירה, בדומה לסיום מסכת ושמיני עצרת. באופן השלישי הוסבר שהתעוררות הנשמה מלמעלה מוכרחה להיות מולבשת במעשה, ובשעת מתן תורה הלבישו את ההתעוררות הרוחנית בכלי של המצווה שעצרה אותם והגבילה אותם מלעלות בהר).

[ובאמת  שאלה זאת מבוארת בזוהר הקדוש (אמור) ברעיא מהימנא הוא מותיב לה והוא מפרק לה. וזה לשונו, בתר דא למיעבד חג שבועות, דכתיב ועשית חג שבועות לד' אלקיך. שבועות על דעאלו ישראל לכיא דחמשין יומין דדינין שבעה שבועות. ובקורבנא דעומר אתבטיל יצר הרע דערקת מאשת חיל. וכדי תמן לא אתקריב, מתדבקין ישראל בקוב"ה ואתבטיל מעילא ומתתא. ובגין כך איקרי בגוונא עצרת דאית ביה בטיל יצר הרע ועל דא לא כתיב ביה חטאת, כשאר זמנין דכתיב בהו חטאת, וכדין כל נהורין אתנכשו לאשת חיל. ובגין כך עצרת שבועות וכו' (הין צדק)].

ועיין בבני יששכר מאמרי סיון מאמר ג' בזה, ועיין יפה ללב ח"ב שמתמה הלא נזכר בתורה שם עצרת גם כן בשביעי של פסח, ככתיב (ראה) ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת וגו'. כדרך שאמר בפרשת פנחס בחג הסוכות ביום השמיני עצרת וגו'. יעויין שם שהאריך בזה טובא.

[ואחי הרב הגאון מו"ה יצחק מאיר הכהן זצ"ל בספרו אמרי יצחק בדרושיו לשבועות כתב טעם דנקרא בשם עצרת על פי מה שכתוב בבני יששכר (מאמר י"ב) לתרץ מה שכתוב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' ובא הקבלה דרצונו לומר ממחרת יומא טבא והצדוקים אמרו שהיא שבת ממש. ולכאורה אמאי נכתב בתורה הקדושה שבת שיצטרך למודים שונים דהכוונה על יום טוב, ועל ידי זה בא טעות, יכתב בפירוש ממחרת יום הראשון. אולם נודע דכל האורות נתהוו בלילה בראשונה של פסח בגבהי מרומים בדרך נס שלא על ידי מעשינו. אך להיות הדבר שלא על ידי מעשינו, אין לו קיום. על כן צוה הבורא יתברך שמו מצות ספירת העומר לספר דחדש יום אחר יום, ונכנסים לאט לאט להקדושה על ידי מעשינו, ואחר כך קבלת התורה. וידוע, דשבת קדושתה מעצמה בלי אתערותא דלתתא. מה שאין כן יום טוב, נקרא מקרא קודש, שאנחנו מזמינים את הקודש, וקדושת יום טוב תליה בקידוש בית דין. ואם כן, אז יום ראשון של פסח היה לו מעלת שבת, על כן נאמר ממחרת השבת. יעויין שם באריכות. ובזה יש לבאר מדרש רבה (במדבר) בשעה שנתן הקב"ה תורה לישראל נתקנאו בהם אומות העולם. אמרו מה ראו אלו להתקרב להם יותר מן הכל. סתם הקב"ה את פיהם ואמר להם: הביאו ספרי יוחסין שלכם כשם שמביאין בני, שנאמר, ויתלדו על משפחותם לבית אבותם וכו' (ועיין ישמח משה) . ולכאורה, הלא גם בהמה יש אשר המה מבני אברהם ויצחק. אולם רצונו לומר, על דרך שפירש הנוע"מ מה שכתוב ולשם יולד גם הוא, רצונו לומר, בעצמו, חוץ תולדות אבותיו. יעויין שם. וזהו שאמר הביאו לי ספר (מלשון בהירות) יוחסין שלכם, מצד עצמותיכם, כשם שמביאין בני כי המה בעצמן זככו נפשותם, ולא רק מצד קדושת אבותם, שנאמר ויתילדו על משפחותם לבית אבותם, רצונו לומר, המה הולידו בעצמן נוסף על הלידה אשר מצד משפחותם לבית אבותם, וק״ל. ונאמר בפסוק (בפרשת יתרו) בחדש השלשי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני וגו' (ועיין רש"י). יש לומר לפי הנ"ל הכוונה, רצונו לומר, לצאת בני ישראל מארץ מצרים,  אז ביום הזה באו מדבר סיני והיו ראוים לקבל התורה, אך עצור עצור להם, עד אחר הספירה שיהיה על ידי מעשיהן. ועל כן חג זה יתואר בשם "עצרת". וק"ל.]…

וידידי הרה"ג מו"ה ישראל וועלץ דומ"צ בפעסט נ"י כתב אלי מה שכתב בטעם למה נקרא יום מתן תורה הקדושה עצרת בדברי חז״ל (וגם בשם שבועות לא מצינו בתורה שנקרא כן, עיין מדבר קדמות מערכת ש׳ אות ז"ך) ובקול הרמ"ז בפתיחה על משניות שבועות האריך בנותן טעם לשם ״עצרת״. וברכי יוסף (וכן במדבר קדמות) כתב דנעלם ממנו לשון הפסיקתא זוטרתי פרשת פנחס. ועיין מה שכתב הרמב"ן פרשת אמור, ובספר לקוטי הלוי (מנהגי קהילת קודש ווירצבורג) כתב משם ספר חיי אברהם עוד טעם, לפי שעצרת לשון מניעה, לפי משקבלו התורה נעצרו מנשותיהם וכו' עיין שם. ועוד עיין בנתינה לגר (פנחס כח,כו) שכתב טעם נכון על לשון תרגוס אונקלס הגר שתרגם עצרתא, ועיין שם. ועיין פירוש הכתב והקבלה סוף פרשת ראה ובחיבורו עיון תפלה בתפלת מוסף לרגלים. ודי בזה.

ובטעמי מנהגים כתב (וכן כתב קדושת לוי, באופן הראשון) מפני שכל החגים יש בהם שני מיני עבדות להבורא יתברך שמו. האחד – הוא בעשיית המצוה השייך לחג פלוני. בפסח, אכילת מצה ודומיהן. והשני – הוא איסור עשיית מלאכה. ובחג השבועות אינו כן, רק מצוה אחת דהיינו שאנו נעצרין מעשיית המלאכה. ועל זה נקרא בשם עצרת.

ועוד טעם דעצרת הוא לשון עצור ממלאכה, ובימי הפסח וסוכות יש ימי חול המועד דמותרים במלאכת דבר האבד, והאיך יקרא עצרת. מה שאין כן בשבועות דחד יומא ואסור גם במלאכת דבר האבד, נקרא עצרת על שם שעוצרים ממלאכה.

(מנחה חדשה, מאת הרב פנחס זליג שוורץ הי"ד)

 

כי מתאמצת היא / הרב דוד בלייכר הי"ד

תמונת הרב דוד בלייכר הי"ד

אמר החכם "רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה".

לכאורה סתירה למה שאומר הגר"א ז"ל (באגרת הגר"א ומקורו במכילתא יתרו) "כל התחלות קשות". ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף "כי ההרגל על כל דבר שלטון " (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…

רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז"ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.

ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?

אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז"ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ"ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.

כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא "ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה".

והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.

וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.

ולכן אמרו חז"ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. "טעמו וראו כי טוב ד' ". ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.

ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.

ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי "הבחירה" אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז"ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל "הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו".

ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו"ר זצ"ל זי"ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה"מתאמצת". ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.

ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז "הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת"… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…

ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.

(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי"ד במזריטש ביום ב' דשבועות שנת תרפ"ה. השיחה נערכה ע"י הרה"צ ר' ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי"ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ "אור תורה ומוסר" (ירושלים, תשכ"ח)).

להשלמת העניין, ראה ביאור הגר"א למגילת רות א,יח:

ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו'. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו' למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.


הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל – "הסבא מנובהרדוק".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה"סבא" לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר"פ נפטר "הסבא", והרב דוד עבר למזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות "בית יוסף", על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית. על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ' והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.

כשהוקם הגטו במזריץ' נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.

הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ"ה באייר תש"ב, בטרבלינקה (או מיידנק).

דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון  "אור המוסר", ביטאונם של ישיבות "בית יוסף" בישראל ובפולין. בשנת תש"ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר "דברי בינה ומוסר" בסוף הספר נוסף קונטרס "חסדי דוד" על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.

מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).

דרשה לשבועות, חלק 3: נזקי הריקודים המעורבים והצעה ליסוד אגודת נשים לקריאת ספרות איכותית / הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד

התאגדות

המקונן צווח שבת משוש לבנו, נהפך לאבל מחולנו (איכה ה,טו) ובעוונותינו הרבים עלינו לקונן הקינה הזאת, כי מאז ומקדם היה לאב ואם שמחה וששון בעת נישואי בניהם, אבל עתה אם אחד משיא בת או בן נשמע מן אביהם ואמם רק דברים כאלה: באמת אין אני נהנה כלל מהשידוך, רק מה אוכל לעשות, כי הם יאמרו אם לא אעשה נשואין אז יאבדו את עצמם לדעת. לזאת אין ברצונם לעשות נשואין ברוב עם רק בהצנע ובצמצום מנין ונוסע לפעמים לעיר אחרת שבוש מזה לעשות נשואין בעיר שדר בו עתה ונוסע למקום שאין מכירים.

שבת משוש לבנו! נהפך לאבל מחולנו! כי עיקר הנשואין שהאב והאם עושה הוא משום שביניהם לא יאבדו את עצמם לדעת, שלא יהיה אבל, וכל המחול הוא שלא יהיה אבל, וזהו נהפך לאבל מחולנו.

שבת משוש לבנו, כל הרקודים עתה נהפך לאבל כי המחולות ורקודים בחורים ובתולות, אנשים ונשים, אשד ריקוד כזה גרוע מאד מאד. ומה הוא הסוף מן רקודים כאלה אחד הורג את חבירו, האשה את בעלה, האיש את אשתו, כל הטראגעדיעס הנוראים הנודעים הוא הריקודים מן אנשים ונשים. אין אנו מוחים בהאשה ללמוד את עצמה לרקוד, אך ורק שיהיה ריקוד על פי התורה בלא תערובות, רק הריקוד יהיה מן מין אחד ולא בכלאים אנשים ונשים. המחולות והרקודים של האמהות, כגון מרים הנביאה, ריקוד כשר, ולא בכלאים, ואם אותם חנן אלקים שהיא מסוגלת לרקוד, אבל רק שיהיה הריקוד על פי התורה במין אחד, אבל לא כרקודים בתערובות אנשים ונשים, הנהוג עתה, שהם רוקדים, הוא גרוע מאד מאד באין שיעור וערך, וזהו סם המות להגשם והרוח:

לזאת כאשר הצעתי כל גורל שלכם המר והנמהר מן בקורת ספרות הפסולה, הנני קורא לכם אחיות יקרות התאגדו כולם כאחד באגודה אחת בנות ישראל החרדות, ואני מצדי אשתדל עבורכם ספרים היסטריה חרדות טהורים מכל שמץ, ויהיה לכם מקום שתוכלו לאסף בכל יום איזהו שעות, ושמה יקראו בספרים כגון הד"ר הירש וד"ר לעמאן וכדומה, כי לא חסר לנו ברוך ה' כותבי היסטריה וספרות חרדית. ובזה תהיה בקי בכל היסטריה הישראלית מתחילה ועד סוף, וגם תהיו נאמנים לד' ולתורתו ולעמו וארצו,  וגם חס וחלילה לא יתערב בעת האספה איש, רק עבורכם לבד יהיה האספה. ותשתדלו להוסיף חברות ועל ידי זה לאט לאט גם העלמות שדבר ד' רחק מהם, ברוב הימים שיראו אשר באמת אגודה זו נושא פירות ומקבלים עונג מן החיים, אז גם מהם יפרד אחד אחד ויכנסו בתוך אגודתכם ומלאה כל הארץ דעה את ד':

 

(עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

דרשה לשבועות, חלק 2: הספרות הפסולה הורסת את חינוך הבנות, את נאמנותן למשפחתן ולאמונתן ומובילה לטרגדיות / הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד

השפעת הספרות על החינוך

אחיות יקרות! כשעמדתם על הר סיני, הייתן אתן מסכימים בלב שלם לקבל עליכם עול התורה והמצוה. נראה אם גם היום מקיימים אתן את התורה? אם גם היום תמלאו את תפקידכן?

הנה הנשים הזקנות עוד נמצאים שומרת תורה ומצוה, הולכת בדרך אמותיהם. אבל הנשים הצעירות, ברובם עזבו את ד', נזרו אחור, הלכו הרחק מן דרך עץ החיים. העלמות והבתולות, אם נתבונן בדרכם היטב, ואם נשאל אותם אם יודעים הם דבר מה מן תורה ומצוה, ישיבו תשובה, לא! לא!

נתבונן מעט במצבכם בכלל ובפרט, ברוח ובגשם, נראה עד כמה משחיתים דרכם בכל אופן. הנה מאז ומקדם שפשטה מחלה המתדבקת היא ספרות הפסולה! מאז ומקדם שנוסד בכל עיר וכפר בית עקד הספרות הפסולה! מכל מפלגה שהיא, הן שנקרא על שם הציונים, הן שנקרא על שם הבונדאים, הן על שם פרץ [הוא פורץ גדר הצניעות], הן על שם שומרים… בכלל כולם כל בתי עקד הספרות הפסולה דרכם לילך ולהזיק וכל באיה לא ישובון מדרך הרע, וכל מדריך כף דגלו, באחד מבתים הללו, דורס ברגליו כל דבר קדוש, וכל דבר מצוה כצחוק בעיניו. בכלל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בכל התורה כולה וכל דבר מצוה נמאס אצלו. ואם לפעמים נמצא בין אנשים כאלה עושה איזהו מצוה, הם עושים הכל רק לפנים, מחמת שרוצים על ידי זה לצודד נפשות נקיות כי עוד הם לא כל כך זרים מן דרך המצוה ועל ידי זה לא יתרחקו מלבקר אותם! אבל באמת כל מי שמבקר בית עקד הספרות הפסולה הוא כופר בד' ותורתו. ונודע לי היטב מהותם. וכל מי שאומר אשר יכולים להיות איש יהודי וגם לבקר את בתי עקד הללו, אין מכיר אותם, וטועה את עצמו בהם.

הייתם אתם נאמנים לד' ולתורתו, בנים נאמנים לאביהם ואמם, ואחר כך כשהייתם לאיש הייתם נאמנים לבעליהן, ואחר כך כשהולדתם בנים הייתם נאמנים לפרי בטנכם. בכלל הייתם חזקים ושלימים בגוף לא סבלתם על מחלת נערוועז שהוא מחלת משוגעת. חייכם היו לכם ערב ונעים וטוב, ובעתות הפנויות הייתם מהלכים ומטיילים עם ידידותיכם העלמות, ומבלים הזמן במנוחה ועונג. ובעת שבאתם חזרה לביתכם הייתם בטוב לב ודבורכם בנחת עם כל בני הבית. וקודם השינה הייתם קוראים קראת שמע, ובבקר הייתם זהירים בנטילת ידים שחרית, נטילת ידים לסעודה, ברכת המזון וברכת השחר. ובכלל כל התנהגתכם היה בנחת ועונג ברוח ובגשם. והוא מפני שעם בחורים לא היה לכם מגע ומשא, את ספרות הפסולה לא היה  כלל לנגד עיניכם, לזאת היו חייכם ערב וטוב, שלא היה לכם שום דבר שימאס את חייכם.

אבל עתה בזמן הרע הזה שאתם מבקרים את בית עקד הספרות הפסולה מכל מין שהוא וכל כך ספר פסול טמון בידכם כל היום וכל הלילה בעתות הפנויות מן מלאכה בשכיבה ובקימה, ואין אתם יודעים מן שום דבר שבקדושה, מי ידבר מן נטילת ידים שחרית, מי ידבר מן ברכת המזון, מי ידבר מן תפילה, מי ידבר מן שמירת שבת קודש. מי גרם לה זאת, מי חייב בזה, הספר הפסול אשר אינה מסיחה דעתה ממנו, בו קוראת כל דבר מינות, בו קוראת אשר הם צוחקים מן כל דבר מצוה, בו קוראת כל דבר ניאוף, לזאת אין ביכולת שגם אצלה הקוראת בו מבלי שתדרוס ברגליה כל דבר קדוש וכל דבר מצוה נמאס בעיניה. אחר כך שבאת חזרה מן בקירת בית עקד הספרות הפסולה שהיתה בחבורת בחורים ובתולות, ואחר הטיול בשעות המאוחרות בלילה עם חבורת בחורים, האב חשוב בעיניה כבהמה, האם כמשוגעת, כל האנשים הנמצאים בבית ככלום נחשבים בעיניה. ואחר כך כאשר נהיית לאיש המזומן לה אחר הנשואין עולה בדעתה הלוואי לא היית מכיר אותו והלוואי היתה מתה קודם הנשואין, כי מצאה אחר נאה ממנו. ואחר כך כשהולדתם בנים, אתם שונאים אותם. לפעמים עוזבים את הבנים ואת הבעל ונוסעת עם איש אחר שמצא חן בעיניה למדינה אחרת. לפעמים לוקחים הבנים ומניחים על הפקר. ובכלל מרגישים את עצמיכם חולים על הראש וסובלת על מחלת נערוועז, ואין אתם מקבלים נחת מן חייכם. והכל מי גרם לזה, מי חייב בזה, בית עקד ספרות הפסולה ומשם יצאה כל הרעה. כי לפעמים נמצא שם בחבורה בחור אחד ונושא חן בעיניה להנשא לו, אבל הוא אינו רוצה בה, הולך עמה ומטייל עמה, אבל ליקח אותה לאשה אינו רוצה. עד כמה מר גורלה וכמה גומר ענין רע כזה, או שתטבע בנהר או שתפיל את עצמה מן בית חומה גדול מן מדריגה השלישית. אבל קודם שנגמר בלבה לעשות מעשה להאביד את עצמה לדעת עד כמה מר לה ועד כמה נמאס חייה, ואם שמה בבית העקד נמצא בחור אחד ונושאת חן בעיניו ואם גם הוא מסכים לזה, אך הוא נגד רצון אביה ואמה, כי אין זה לפי כבודם שיהיה חתנם איש ריק ופוחז, ואז עד כמה רע ומר לה מאד כי נגמר בדעתה לגנוב מעות מבית הוריה ובאישון לילה לברוח מבית אביה. ועוד שלא נגמר מעשיה, כמה ראשה כבד עליה, ואין שום חידוש שסבלת על מחלת נעדוועז. ואם שמה נמצא בחור שרוצה לישא אותה, אבל היא אינה מתרצית בו ובכל פסיעה ופסיעה הוא הולך אחריה ומביט אחריה, ובמה גומר ענין רע כזה עד שמאבד אותה מן העולם על ידי תרועת חץ או שהורג אותה באופן אחר. וטרם שנגמר מעשה ההוא עד כמה מואס בחייו וחייו אינם חיים. אך עוד יותר נחלה המכה אם יקרה שעלמה אחת נושאת חן בעיני שני בחורים וכל אחד רוצה לישא אותה לאשה, אז לא יכולו לשית עצה בנפשם ורע להם מאד. ואין להם עצה רק או שבחור אחד הורג את חבירו, או ששלשתם הרגו זה את זה, או שאחד הורג אותה… אבל עצה אחרת אין להם. מה מאד אז גורלם רע ומר, ואין שום פלא אם היא מואסת בחייה ובכל יום מקללת את עצמה למה נבראת לחיות חיים רעים כזה.

ומי גרם בכל הטראגעדיעס הללו, ומי חייב בזה ומי הוא המלאך המות שלה – הוא בית עקד הספרות הפסולה. נשבר חייה לעולם, נפסק חוט של מנוחה מחיים שלה, מואסת בחייה, לעולם טוב מיתתה מן החיים. אבל מה טוב היה הגודל של העלמה מאז ומקדם, שלא בקרה בית עקד הספרות הפסולה ושלא היתה לה שום התחברות עם בחורים וספר פסול לא בא לידה! כי הייתה יודעת מן חיים, חיים של מנוחה, חיים של בריאת הגוף כי היה ערב לה!

(מתוך עצי זית, חלק ב, דרוש א, מאת הרב יצחק יוסף זילברברג הי"ד)

1 36 37 38 39 40 56