קטגוריה: סיון כג

א. רבי אלעזר בן ערך איקלע להתם, אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה (רבי אלעזר בן ערך נקלע לשם, נמשך אחרי היין והמים המשובחים ושכח את תלמודו). כי הדר אתא, קם למיקרי בספרא (כשחזר משם – קם לקרוא בספר התורה), בעא למיקרא (רצה לקרוא) "החדש הזה לכם", אמר: "החרש היה לבם". בעו רבנן רחמי עליה, והדר תלמודיה (בקשו חכמים רחמים עליו וחזר תלמודו) (שבת קמ"ז:).

עיין מדרש רבה קהלת (ז,טו). נראה שהוצרך לכך יען שהיה מעין המתגבר מחודד מאוד טפי מכולם, עוקר הרים וטוחנן בסברא. וכדי שלא יזיק לראשו על פי דרך הטבע, הוצרך להנפש שם במקום מרחץ, ועל ידי כן בא לידי כך.

אימשיך בתרייהו איעקר תלמודיה וכו' בעא למקרא 'החדש הזה לכם', אמר 'החרש היה לבם', בעו רבנן רחמי עליה והדר תלמודיה. הא דטעה ר' אלעזר בן ערך דוקא בזה, שמעתי מאדוני אבי הגאון שליט"א [זצ"ל הי"ד], משום דהקב"ה נתן להם לישראל מצוה זו 'החודש הזה לכם', שהוא חדש ניסן, מזל טלה, כדי להבדיל אותם מתועבות מצרים שהיו עובדים לטלה, כמו שנאמר 'כי תועבת מצרים כל רועי צאן'. ורבי אלעזר בן ערך, אדרבא, אימשך בתרייהו, לא הבדיל עצמו מעכו"ם, וטעה ב'החודש הזה לכם' שהוא עשוי להפריש בני ישראל מאומות העולם.

ולי נראה ללמוד מוסר השכל מכאן כנגד אלו האומרים שאין צורך בלימוד תורת ה', כי העיקר לקיים המצות, ויכולין להיות יהודי טוב אף בלי לימוד. והאמת אינו כן, כי לא עם הארץ חסיד, ומי שאיני לומד בחשק הולך, יהיה כגר שעושה קרבן פסח שאמרו עליהם אין עושין חבורת גרים וכו'. וזה היה אצל רבי אלעזר בן ערך ששכח תלמודיה והיה סבור שאף בלא זה יכול לקיים מצות ה', והיינו 'בעי למקרא החודש הזה לכם', רמז כי זה מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, והיה רוצה לומר כי מה בכך ששכח תלמודו, העיקר הוא 'החודש הזה לכם' לקיים המצות, אבל אמר כי אינו כן, כי החרש היה לבם. בלי תורה אטום וסתום הלב, ואף מצות אין יכול לקיים, וביקש שיחזור לתלמודו.

(זכרון סופרים, עמו' סו)

ב. ושמעתי מאדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד] דאיתא בספרים הקדושים להרב הצדיק ר' יעקב קארלינער זצוק"ל היה לו דביקות גדול, על שכמעט פרחה נשמתו, והיה אומר הרב הצדיק הקדוש מלובלין זצוק"ל, שיביאו עכו"ם ויגע בו, וכשיגע בו הטומאה יסתלק מקדושתו מעט – והנה במקום קדושה אין הפסק לדביקות, אדרבא תמיד מוסיף התעוררות גדולה מכח קדושת המקום, כדאיתא בר' עקיבא (ברכות ל"א.) כשהיה מתפלל אדם רואה אותו בזוית זו ומוצאו בזוית אחרת, ולכך בני ישראל שהיה מחניהם קדוש, שהרי כל שלשה ימים היו מקדשים ומטהרים את עצמם, ולכך בא להם תמיד התעוררות גדול, והיה להם דביקות גדול מכח קדושת המקום. אבל חוץ למחנה היה כבר מקום בית הכבוד מקום טומאה, ולכך היו נרתעין לאחוריהם י"ב מיל להפסיק דביקותן הגדול ולהחזיר נשמותיהם.

(זכרון סופרים, עמו' נט)

ג. תניא, אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת. מצא בהמה נאה אומר: זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנה – מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו, שכל מעשיו לשם שמים. שנאמר בָּרוּךְ אֲדֹנָי יוֹם יוֹם (תהלים סח, כ). תניא נמי הכי: בית שמאי אומרים: מחד שביך לשבתיך, ובית הלל אומרים: ברוך ה' יום יום (ביצה טז.). עיין טור אורח חיים סימן רמ"ב, ואור זרוע הובא בדרכי משה סימן ר"נ עיין שם.

בית שמאי אומרים מחד שביך לשבתיך. ברש"י על התורה על הפסוק 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ,ח) כתב, תנו לב לזכור תמיד את יום השבת, שאם נזדמן לך חפץ יפה תהא מזמינו לשבת. וצריך להבין למה כתב רש"י כדברי בית שמאי ולא כדברי בית הלל שהיה אומר 'ברוך ד' יום יום'.  ואמר אדוני אבי שליט"א [זיע"א הי"ד], דלעיל מיניה אמרינן 'אמרו עליו על שמאי הזקן, כל ימיו היה אוכל לכבוד שבת, מצא בהמה נאה אומר זו לשבת. מצא אחרת נאה הימנו, מניח את השניה ואוכל את הראשונה. אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו שכל מעשיו לשם שמים, שנאמר ברוך ה' יום יום'. ויש לדייק בלשון 'אבל הלל הזקן מדה אחרת היתה לו', דמשמע דלו הוא דהיתה מדה אחרת, ולו יאתה לעשות כן בגודל בטחונו, שהיה מוכן לעלות על גג בית המדרש לשמוע דברי תורה מאחר שלא היתה לו פרוטה ליתן לשמש בית המדרש. אבל אדם אחר לא ינהג כן. והנה יש נפקא מינה גדול בין בית שמאי לבית הלל, דמאן דנהג כבית שמאי נמצא שיש לו די מחסורו בכל יום, דהרי כבר הכין מאתמול. אבל דנהג כבית הלל אינו יודע מה יעשה למחר ומה יאכל. ורש"י פירש (שם ט') על הפסוק 'ועשית כל מלאכתיך', כשתבוא שבת יהא בעיניך כאילו כל מלאכתך עשויה, שלא תהרהר אחר מלאכתך'. נמצא דנהג עצמו כבית שמאי לא יבא לידי הרהור, אבל מאן דנהג כבית הלל יכול לבא בקל לידי הרהור. ולכך הלל דייקא מדה אחרת היתה לו, שזה היה דוקא להלל שהוא היה בעל בטחון גדול. אבל אדם אחר לא יעשה כן, שיכול לבא בקל לידי הרהור. ולכן פירש רש"י דוקא כדברי בית שמאי, ודוק.

(זכרון סופרים, עמו' רצ)

ד. אמר רבי יצחק אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין, שנאמר 'יצו ה' אתך את הברכה באסמיך'. שמעתי מאדוני אבי עטרת ראשי שליט"א [הי"ד זיע"א] לפרש, כי אמרינן באבות איזהו עשיר השמח בחלקו, כי אם רואה תמיד בחלק של חברו אינו נהנה דבר מעושרו, דאפילו אינו חסר לו כלום ויש לו הכל, כל מה שמתאוה, אבל צר לו כי גם לחברו נתן הקב"ה את הברכה, ואפשר שיש לו יותר ממנו. ולכך אפילו נתן הקב"ה את הברכה בתוך עדרו או תבואותיו מה יש לו מזה, והלא אינו נהנה מזה כלום, ואין זה ברכה. והיינו 'אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין', שמתנסה עיניו ואינו רואה בשל אחרים ושמח בחלקו, זה הוא הברכה.

(זכרון סופרים, עמו' שיז)

ה. אהיה זנב לאריות ואכתוב הנראה לעניות דעתי – בפרשת פקודי (ויקרא מ,יז) כתיב, 'ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן'. וכתיב בפרשת שמיני (ט,א) 'ויהי ביום השמיני' וגו', כתב רש"י שמיני למילואים הוא ראש חדש ניסן שהוקם המשכן בו ביום וכו'. ומאין נודע לנו שאחד לחודש הראשון שהוקם בו המשכן הוא ראש חודש ניסן, אם לאו מהפסוק 'החודש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה'. ועוד יותר דכתב שפתי חכמים בריש פרשת שמיני טעם הקמת המשכן בראש חודש ניסן הוא, יען דתלינן קדושה ביום קדוש, ואותו יום נטל עשר עטרות, וכיון שבאותו יום היה כבר קדושה ראשון למעשי בראשית וראשון לחדשים, ולכן קבעו גם שמונה דברים האחרים בפעם אחת לאותו יום. זה תוכן דבריו.

והנה מעשי בראשית שהיה באחד בניסן לא מצינו מפורש, ואדרבא פלוגתא הוא בראש השנה י"א ע"א בין רבי אליעזר ורבי יהושע, ומפורש יצא ראשון לחדשים 'החודש הזה לכם' וגו', נמצא ידיעתינו לזמן הקמת המשכן נובע מהפסוק 'החודש הזה' וגו'. וכל עצמו של הקמת המשכן ביום ראש חדש ניסן אינו רק מחמת ראשון לחדשים, מחמת הפסוק 'החודש הזה' וגו' והדין עם הירושלמי – והכי פירושו בדין הוא שיקדים החדש לפרשת פרה, שהרי בא' בניסן הוקם המשכן, וכל זה לא ידעינן רק מהפסוק 'החדש הזה' וגו', נמצא בפסוק 'החודש הזה' נרמז לנו טעם זמנו וזמנו של הקמת המשכן, ובודאי הדין שיקראו מקודם זאת ואחר כך פרשת פרה שגם זמנו תלוי בפסוק 'החדש הזה' וגו', שהרי בשני בניסן נשרפה הפרה, ואי לאו הקמת המשכן באחד בניסן לא היה שריפת הפרה בב' בניסן, כי אי אפשר לשרוף הפרה קודם לה משום דבעי 'והזה אל נכח פני אוהל מועד'. ולפי זה מצינו שפיר שייכות להקמת המשכן עם פרשת 'החודש הזה' וגו' כנ"ל.

ובזה נבין מאמר ר' יצחק שבו התחיל רש"י לפרש את התורה, אמר רבי יצחק לא היה צריך להתחיל אח התורה אלא מ'החודש הזה לכם' שהוא מצוה ראשונה וכו'. וצריך ביאור הלא בודאי צריכין אנו לידע מקודם האמנת הבריאה שבלא זה אין כלום, וגם לידע אשר נתגלגל לאבותינו שירדו למצרים ונזדככו בכור הברזל שעל ידי זה זכו ונעשו ראויים לקבלת התורה והמצות, אבל יען שלא נתפרש בתורה זמן התחלת הבריאה ורבי יהושע שאומר בניסן נברא העולם, ידעינן זה משום דניסן הוא ראשון לחדשים, ותלינן קדושה ביום קדוש, ובודאי לכך נקבע ניסן ראשון לחדשים משום דבאותו יום היה ראשון למעשה בראשית, וכיון דזמן התחלת הבריאה ידעינן מהפסוק 'החדש הזה לכם' וגו', שפיר קאמר רבי יצחק שבו היה צריך להתחיל את התורה כדי לידע זמן התחלת הבריאה.

(זכרון סופרים, עמו' תז)

ו. כי אתא רב דימי אמר שמונה עשרה קללות קילל ישעיה את ישראל ולא נתקררה דעתו עד שאמר להם המקרא הזה 'ירהבו נער בזקן והנקלה בנכבד' (חגיגה יד.). והוא תמוה למה נתקרר דעתו של ישעיה דוקא בפסוק זה, וכי לא היה די י"ח קללות. ואמר לי אבא אדמו"ר הגאון שליט"א [זצוק"ל הי"ד] לבאר על פי משל, שפעם אחת אירע שאחד במדינה מרד במלכות והשיא בעצתו הרבה אנשים אשר גם כן נתחברו עמו כנגד מלכם. אבל לא ארכו הימים ותגבר יד המלך, והשיב להם גמולם בראשם. האחד נחנק, האחד נשרף וכו', כל אחד קיבל ענשו הראוי לו, זה משונה מזה. אבל הראש שבהם אשר הוא יסוד הסיבה אותו לא המיתו, רק הניחוהו סגור בחדר מיוחד חושך ורע. ויהי בקרב הימים נשמע בכל הארץ פתגם המלך שכל הנערים הנוהגים לסבוב בעיר מחמת שאין להם מלאכה, הרעים בעזות פנים, המה יבואו ליום מיוחד אל המלך. ויהי בבא יום המועד ויאמר אליהם המלך, לכם לא בחרתי לעשות שום מלאכה, רק בכל יום ויום תלכו אל החדר של ראש המורדים הזה, ותסיתו אותו בעזות פניכם בכל כחכם וככל משאלות לבכם, למען אשר תוכלו לצער אותו עד מאוד. ויען אחד מהנערים אדוני המלך למה קנסת משפט כזה על איש הלזה, כי לא די לו שאין לו חרות והוא סגור ומסוגר מן העולם וכמעט חייו אינם חיים, ולמה אתה רוצה לעשות לו את הדבר הרע הזה. אל נא אדוני. ויען המלך לו, דע כי לאיש הזה אם הייתי עושה לו כל המשפטים והעונשים משונים הראויים לו גם אז אין תקוה שיתחרט וישוב ממעשיו הרעים, כי יחשוב בלבו באמרו היום גברה יד המלך עלי, ומחר יהיה להיפוך, מי יודע איך ישתנו העיתים והמזלות, וכשם שהוא עושה עכשיו עמי, כן אשלם גם אני גמולו בראשו. וכזאת וכזאת לא יתן לב להכניע עצמו אל המלך ולשוב. רק בזה המעשה אשר אני רוצה לעשות חשבתי אולי יהיה נהפך לבבו הערל לחשוב מחשבות טהורות, כי בראותו אתכם ומה שאתם עושים לו יצטער בלבבו, איך נערים עזי פנים באים לאיש כמוני, וכי זה המשפט שנערים פני זקנים יכלימו, ואז יאמר בלבו הלא גם אני הייתי כן נער עז פנים בהלכי למרוד כנגד אדוני המלך אשר אני כנגדו גרוע עוד יותר מנער זה אלי, ואז יש תקוה שישוב ממעשיו הרעים בתשובה שלימה ולא ימרוד עוד.

והנמשל מובן מאליו. הקב"ה יתברך שמו נתן לנו תורה ומצות לשמור אותם ולעשותם, ואם אנו מורדים חס ושלום נגדו יתברך שמו לא די אם יעניש אותנו כל כך, כי נחשוב בלבבנו היום הוא מעניש אותנו, ומחר לא יעשה לנו מאומה, ואנו בשרירות לבינו נלך חס ושלום. אבל אם נערים עזי פנים ילבינו פני זקנים, אז יחשבו כמו שאין הנער הזה ראוי לבא אלי, כך מכל שכן איך העזתי פנים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו. כזאת וכזאת יחשוב ויתן החי אל לבו, ועל ידי זה יכנסו בו מחשבות טהורות לשוב אל ה' בתשובה שלימה. על כן לא נתקררה דעתו של ישעיה עד שאמר להם מקרא זה 'ירהבו הנער בזקן והנקלה בנכבד', ורק אם יתנו זה לליבם אז יחזרו למוטב, ורק זה יכול להביאם אל הדרך הטובה והישרה, והבן כי נכון הוא.

(זכרון סופרים, עמו' תיח)

הבחור המופלג ר' יוסף שמואל סופר הי"ד נולד לאביו הרב אברהם יעקב סופר הי"ד אב"ד טעט ולרעייתו הרבנית רבקה מירל. הוא פרסם מספר חידושים בכתב העת הנשר שנה שמינית (ת"ש) עמו' סו ו-קי, והניח אחריו חידושים בכתב יד, ובהם גם חידושים בשם אביו.

ר' יוסף שמואל נספה בכ"ג בסיון תש"ד באושוויץ. רבים מבני משפחתו נספו גם הם.

תמונת חתימת כתב ידו של ר' יוסף שמואל סופר, משלהי שנת תרצ"ט, מובאת באדיבות בית המכירות צפונות.

מספר הצפיות במאמר: 61

דרשה אשר אמרתי בקהילת קודש פאיע שבת קודש פרשת נחמו תרפ"ג לפ"ק.

הנה עיקר הדרשה הוא להורות לעם דרכי ה', הדרך אשר ילכון בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לזה שיהיו דברים היוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב צריך שני תנאים. אחד ,שאיש העומד לפני עם ועדה לבשר צדק יצמצם מחשבותיו ויהיה ראשו ולבו שם, ויסדר את דבריו שיהיו מסודרים כראוי באופן שיתקבלו לפני השומעים. ותנאי שני, שיהיה ראשם ולבם של השומעים שם בשעת הדרשה באופן שיהיו הדברים נכנסים אל לב השומעים. אולם אם חס ושלום יש להם דאגות פרנסה וכדומה, אזי לבם בל עמם ולא שייך גבם "נכנסים אל הלב", כיון שאין להם לב נכון לקבל מוסר. לזאת, בעת צרה חס ושלום, שישראל נרדפים מכל צד, רחמנא ליצלן, בענייני פרנסה, אם איש אחד עומד בקהל רב לבשר צדק, צריך תפלה שיתקבלו דבריו ויעשו רושם בלב השומעים. וזהו "ואתחנן אל ה' בעת ההיא", דווקא בעת צרה, רחמנא ליצלן, שאוכל לדבר ודברי יעשו רושם באוזן השומעים.

"ואתחנן אל ה'", פירש רש"י, אף על פי שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים אלא מתנת חנם. ועיין בכלי יקר מה שמפרש בישוב דברי רש"י, דאין כוונת רש"י שיש להם לתלות במעשיהם הטובים שכבר עברו, דאין לאדם שום חוב על הקב"ה, כי כל המצות שאדם עושה אין בהם די השיב כעל גמולות כעל ישלם כל תגמולוהי עליו, במה שכבר עשה לו ה' כי גבר עליו חסדו מיום היוולדו, ואיך אמרו שיש להם לצדיקים לתלות במעשיהם הטובים. אלא אין הפירוש באותן מעשים טובים שכבר עשו, אלא במעשיהם הטובים שעתידים לעשות. וגם משה רבנו עליו השלום התפלל על העתיד, רק שהקב"ה אמר לו "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה", שזה היה מן השמים שמשה לא יכנס לארץ ישראל בשביל מתי מדבר שיכנסו עמו לעולם התחיה. ובזה פירשתי המדרש, כבר כתבתי עליך שחכם אתה ואתה רוצה לכנס לארץ, דאיזה חכם הרואה את הנולד, והיה לך לראות את הנולד, דבשביל מתי מדבר אי אפשר לך לכנס לארץ ישראל.

ובהפטרה, "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם דברו על לב ירושלים וגו', כי נרצה עונה כי לקתה מיד ה' כפליים בכל חטאתיה". ובילקוט, "אמר אלקיכם" לא נאמר, אלא "יאמר" בלשון הווה, בכל שנה ושנה כשעוברים ימי המצרים מכריזין בשמים "נחמו נחמו", וממילא מובן דבכל שנה כשמגיע שבת נחמו צריכים לנחם את ישראל. ומה מאד צריך התחזקות לזה בצוק העתים אלו אשר ישראל נרדפים מכל צד שיהיו יכולים לנחם את ישראל, ויהיו דברי התנחומים מתקבלים ויכנסו באזניהם, כמו שנאמר "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח וגו'". ואיתא במדרש (איכה סוף פרק א) "חטא חטאה ירושלים, חטאו בכפלים, לקו בכפלים, נחמו בכפלים. חטאו בכפלים, שנאמר "חטא חטאה ירושלים". לקו בכפלים, שנאמר "כי לקתה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה", ומתנחמים בכפלים, שנאמר "נחמו נחמו עמי". עיין שם.

ולפי עניות דעתי, נראה על פי דברי בעל העקידה דפירש הגמרא כתובות (דף ס"ו ע"ב) בבתו של נקדימון בן גוריון שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתם של ערביים וכו', בכה רבי יוחנן בן זכאי ואמר "אשריכם ישראל, בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטים בהם, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרם ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה". עיין שם. ולכאורה קשה, דמההוא מעשה מוכח רק דבאין עושין רצונו של מקום נמסרין ביד אומה שפלה, אולם דבעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולים לשלוט בהם לא מוכח מההוא מעשה, ומאי שייך הכא לומר "בזמן שעושין רצונו של מקום וכו'". ואיתא בבעה"ק דהך "בזמן שעושין רצונו של מקום" הוא פירוש על הא ד"אין עושין רצונו של מקום", על פי הידוע ארבעה יסודות העולם, דומם צומח חי מדבר, זה למעלה מזה, רכל חד וחד לפי מעלתו צריך זהירות והשגחה יתירה שיתקיים. הצומח צריך לפי רום מעלתו יותר שמירה לקיומו מהדומם, וכן החי יותר מהצומח, ומדבר צריך עוד יותר לפי דקותו ברוחניות, ולפי מהות דקותו ברוחניות עלול יותר להתקלקל ולהישחת אם לא יהיה לו שמירה הראוי לו. למשל, האדם מבחר היצורים אם לא ישמור את בריאותו שמירה יתירה עלול לחלאים, חס ושלום, יותר מהחי, כנראה בחוש. וכן הוא ברוחניות כמו בגשמיות, לפי ערך בחינת האדם ומעלתו, נפגם נפשו בחטאו, חס ושלום, כידוע, "וסביביו נשערה מאד", כמאמרם ז"ל, הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, וזה מעיד על רום מעלתו. וזה שבכה רבי יוחנן בן זכאי כשראה בתו של נקדימון בן גוריון שלקטה שעורים מבין רגלי בהמתן של ערביים, על זה אמר "אשריכם ישראל כשעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון יכולין לשלוט בהם,, וכיון שהם ברום המעלות כל כך, משום הכי עלולים יותר להישחת, חס ושלום, "כשאין עושין רצונו של מקום ומסורים ביד אומה שפלה וכו'".

והנה איתא במדרש (איכה פרק א) "חטא חטאה ירושלים", אומות העולם אינן חוטאים, אלא אף על פי שחוטאים אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו וכו'. והוא ממש כדברי הבעה"ק הנ"ל, כיון שישראל הם ברום המעלות, לפי מהות דקותם נפגמים יותר כשחוטאים. וזהו "חטא חטאה ירושלים", "ירא" ו"שלם", דאומות העולם אף על פי שחוטאים אינן כלום, מה שאין כן ישראל, שהם ירא ושלם, משום הכי חטאם הוא בכפליים. לקתה בכפליים, דלגבי ישראל, שהם קרובים לה' יתברך, כמאמר הכתוב, "מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים כה' אלקינו וגו'", משום הכי כשהם לוקים הצער שלהם הוא גם צער להקב"ה, כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין דף מ"ו עמוד א) כשישראל בצער מה הקב"ה אומר, "קלני מראשי קלני מזרועי". וישראל מרגישים צער השכינה, ממילא נלקים בכפליים, גוף הלקותא שלהם, ועוד מה שמצטערים על צער השכינה.

עוד יש לומר, דהנה ישראל נקראים "צאן קדשים", שכל אחד מרגיש בצער של חברו. משום הכי לקתה בכפליים, לקותא של עצמו ולקותא של חברו. וכן נחמו בכפליים, דנחמה דלעתיד יהיה בכפליים, כידוע, "שמחנו כימות עניתנו". עיין בכתב סופר בפרשת וישב מה שכתב בזה.

וה' הטוב ירום במהרה קרן ישראל וקרן התורה, ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

(עץ אפרים, פרשת ואתחנן)

הרב אפרים רוזנפלד הי"ד נולד בשנת תרמ"ה (1885) בכפר פאייע, לאמו מרת פעסיל ולאביו הרב שלמה, שהיה תלמיד בעל "ייטב לב" ושימש שו"ב בעיירה יותר מארבעים שנה. הרב אפרים למד בישיבות הרב יצחק צבי יונגרייז אב"ד ניר מעדיעש (ואחר כך אב"ד קאשוי), הרב יהודה גרינוואלד אב"ד ניר וואיא, ובישיבת הרב משה גרינוואלד בעל "ערוגת הבושם" בחוסט – שם למד שבע שנים רצופות ושקד על התורה בהתמדה רבה, ונתעלה שם ביראה ובתורה, בחריפות ובקיאות, עד שהיה לאחד מגדולי הרבנים בהונגריה. חותנו רבי משה פארהאנד, היה תלמיד מובהק של ה"חתן סופר", חיבר את הספרים "אהל משה" ו"חיי משה", היה דיין בנייטרא דיין במשך 25 שנה, ראש ישיבה ורב חברת "מחזיקי התורה" שם, ובשנים תרע"ב-תש"ד היה אב"ד וראש ישיבה במאקווא (מאקו). הרב אפרים ישב במאקווא במשך 18 שנה ושימש שם דיין ועזר לחותנו בניהול הישיבה ומסר בה שיעורים. בשנת תרצ"א (1931) נבחר לשמש אב"ד בעיירה סענדרא והחזיק שם ישיבה. הוא היה אחראי גם על יותר מהכפרים במחוז, פיקח על ענייני השחיטה, טהרת המשפחה וכל שאר ענייני הדת.

הוא היה רב גאון וצדיק, חסיד ועניו שלמד תורה כל ימיו ביגיעה רבה והתמדה נפלאה, לימד תורה ויראה והעמיד תלמידים הגונים. הרב חידש וכתב הרבה חידוש תורה. בנו הציל אחרי החורבן פנקס אחד מכתבי אביו, הם יצאו לאור, בירושלים בשנת תשמ"ז, בספר "עץ אפרים" על התורה, דרשות ושו"ת. בתחילת הספר הובאו תולדות המחבר.

עם כניסת הגרמנים לסענדרא, הם תפסו בני ערובה מהנהגת הקהילה והכריזו על עוצר בית. הנוצרים הוזהרו שלא לעזור ליהודים. הוקם גטו בסענדרא, והובאו אליו גם יהודים מישובי הסביבה. הגרמנים הפכו את בית הכנסת לאורווה לסוסיהם. חלק מהגברים נלקחו מהגטו לעבודות כפיה במכרה הסמוך, חלקם הועברו לעבודת כפייה במקום אחר והשאר הוחזרו לגטו. בחג השבועות תש"ד גורשו כל יושבי הגטו למישקולץ ומשם לאושוויץ.

הרב נספה באושוויץ עם משפחתו ביום כ"ג בסיון תש"ד, ובהם אשתו הרבנית חיילה יכט, וילדיהם יהושע, יעקב זאב, רבקה. נספה עמם גם בנם הרב יוסף אהרן אב"ד ק"ק באקאני, עם רעייתו מרת מרים לאה ובנותיהם פעסיל וסלאווא. בנם של הרב אפרים והרבנית חיילה יכט, חיים צבי, נספה בי"ב באדר תש"ד. הי"ד. שרדו בתם הרבנית שרה לאה למברגר ובנם הרב חנניה יו"ט ליפא רוזנפלד.

הרב משה פארהאנד נפטר בי"ז בסיוון תש"ד כשבוע לפני גירוש קהילתו לאושוויץ.

על גיסו של הרב אפרים רוזנפלד הי"ד, הרב מרדכי פארהאנד הי"ד נכתב כאן בעבר.

עוד ראה: ספר שבעת הרועים: דברי ימי ק"ק דענדרא (אונגרין) ותולדות שבעת רועיה הרוחניים, בני ברק, תשנ"א-תשנ"ב.

מספר הצפיות במאמר: 198

בגמרא (ברכות י"ז) רבי אלכסנדרי בתר צלותיה אמר הכי, יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתעמידנו בקרן אורה ואל תעמידנו בקרן חשכה ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו.

ולהבין מדוע המתין רבי אלכסנדרי עד אחר שסיים את תפלתו לומר הכי, גם מהו לשון עמידה ולא סגי ליה בישיבה.

יש לומר, בדרך מליצה, כי יש בעלי בתים אשר עינם רעה בחוק הרב ומטילים בו דופי ומבקרים מעשיו ואומרים לגרמיה הוא דעביד, בפרט בעידן צלותא מתלחשים עליו באמרם שהבעלי בתים יש להם דאגת פרנסה וזמנם יקר בעיניהם למצא טרף לביתם והרב שוהה בתפלתו באמירת "למען ירבו" בקול רם ומאריך בתפלת שמונה עשרה שהיא טירחא דציבורא, וחושדים אותו שנוהג סלסול לעצמו להרבות כבודו, ונקל להרב להתעכב בבית הכנסת כי פרנסתו מצויה לו מקופת הקהל ולו היה עליו עול מחיתו כמוהם, גם הוא היה ממהר לברוח מקיר בית הכנסת חוצה. אבל מחמת שהוא בן חורין לא יחיש ולא ירגיש בצער הבעלי בתים. אבל טח עיניהם מראות כי הרב הירא את ה' ומכיר תעודתו הוא כמו הלב באדם ומרגיש בצער בני עדתו. ובכל צרה ועקא שלא תבא נכנס בו החץ תחלה, וישא את שמותם לפני ה' בצלותא ובבעיתא על שתי כתפיו לזכרון. הוא הרב, הוא הדיין ומוכיח להוליכם בדרך טובה, דוגמת הכהן גדול, כמו שפירש הגאון מהרש"א ז"ל (בברכות ו') מי בכם ירא ה' לשמוע בקול עבדו וכו', שקאי על הש"ץ שמזכה את הרבים בתפלתו, דוגמת הכהן גדול. ומלבד זה רוב הרבנים, בפרט בעיירות קטנות, מתפרנסים בדחקות, לא כלינו, ושמח בחלקו שזוכה להיות ממזכה הרבים ולהוריק להם שפע. אמנם בין אנשים פחותים כאלה יוחלש דעתו וידיו לא תעשינה תושיה, כמו שנאמר (פרשת כי תשא) לך רד כי שחת עמך, ופירש רש"י ז"ל, כלום לא נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו' .על כן רבי אלכסנדרי בתר דסיים תפלתו, היינו שמונה עשרה, ובוודאי היה מכוון להעלות תפלת ישראל לפני השומע תפלות, והאריך בהשתפכות נפשו כדי להועיל לבני דורו, דאג אולי ימצאו שם ביניהם אנשים בוערים אשר יבזהו בלבם לומר שמחמת יוהרא, חס ושלום, מאריך בתפלתו. והיא בוודאי מחלת לב, ואם כן צדיק מה פעל, ויגיעתו חס וחלילה לריק, אמר יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו שתעמידני בקרן אורה – הכוונה שיביטו עלי בעיניים גלויות, כאלו הייתי מואר בקרני השמש, שידוננו לכף זכות, ולא יראו בו מומים. ולא יטעו בי ואתראה לפניהם כאיש ישר בלבבי וכמשתתף בצרתם תציגני ותעמידני. ואל תעמידני בקרן חשכה – שלא אתראה בעיניהם מצד נקודת ראות הצללים, אשר תכסה עליו עננים ואין נוגה לו, ממילא לא ידוה לבנו ולא יחשכו עינינו. כמו שנאמר (משלי טו,ל) מְאוֹר עֵינַיִם, רצונו לומר, שרואים זולתם את האדם בעיניים בהירות ורחוק מהם מחשבת פגול, יְשַׂמַּח לֵב.

יונתן הכהן שטראססער מו"ץ דקדע"י ראאב

(תורת אבות, ברוקלין תש"ן,  עמ' שט)

הרב יהונתן הכהן שטרסר נולד בשנת תרנ"ח (1898) לאביו הרב עקיבא אב"ד טאקאי. בצעירותו למד תורה מאביו והיה בין טובי התלמידים בישיבת הרב שמואל דוד הלוי אונגר הי"ד שהיה אז אב"ד בקרומפאך שבסלובקיה. אח"כ למד בישיבת פרסבורג אצל הרב עקיבא סופר, ה"דעת סופר". הוסמך להוראה מרבותיו ומהרב מאיר ליב פרייא משוראן הי"ד והרב דוד וועסעלי, הדיין מפרסבורג הי"ד. לאחר נישואיו למרת פעסל בת הרב בן-ציון סנידרס אב"ד ראאב (ג'ור) שבהונגריה עסק במסחר תוך שהוא משקיע את רוב מרצו בלימוד תורה בעיון, בכתיבת חידושי תורה ובעבודת ה'. אח"כ סגר את עסקיו, התמנה שם לדיין ומו"ץ וסייע לחותנו בעיסוק בצורכי הציבור. הוא מסר הרבה שיעורים תורה מושכי לב לצעירים ולבעלי המלאכה.

בשנת 1938 פרסום "החוקים היהודיים" שהגבילו את היהודים בתחומי הכלכלה והחברה. עקב כך התערערה פרנסת היהודים בראאב ומוסדות הצדקה בעיר ארגנו ועד עזרה ליהודים חסרי הפרנסה. בשנת 1942 גויסו רוב הגברים היהודים לשירות עבודת כפייה במסגרת הצבא ההונגרי, ורובם נשלחו לחזית המזרחית באוקראינה. הגרמנים כבשו את הונגריה ב-19.03.1944. כחודשים אחר כך גורשו יהודי העיר לכמה בתים בעיר שהוכרזו כגיטו, ולגטו על האי ג'ורסיגט בנהר דנובה. לאחר כשבועיים גורשו כלל היהודים לגטו שעל האי, בשל התנגדות שר הפנים ההונגרי לקיום גטו בעיר. לאחר גירוש כלל יהודי המחוז לגטו, הייתה הצפיפות שם נוראית, וכ-30 איש השתכנו בכל חדר. ב-07.06.1944  הכו ועינו חיילי הז'אנדרמריה ההונגרית את היהודים בגטו, כדי שיגלו היכן החביאו את רכושם ושדדו אותם. היהודים גורשו כ-3 ק"מ משם למחנות בפאתי העיר, על גדות הדנובה, בלא שהותר להם לקחת דבר מלבד הבגדים שעל גופם. בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיוון, ה- 10.06.1944, היכו הגרמנים והשפילו את רבני קהילות ראאב ואת חברי המועצה היהודית. עד אמצע יוני גורשו כל יושבי המחנה, שמנו כ-5000 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ. הרב סבל עם קהילתו בשנות הזעם ונספה עמם ביום כ"ג בסיון תש"ד. שרידים מתורתו ותולדותיו הובאו בספר תורת אבות (ברוקלין תש"ן).

[יש מי שכתב באתר MyHeritage שהרב נספה במחנה הריכוז מאטהאוזן ב- 16.11.1944, ל' בחשון תש"ה].

מקורות: קונטרס בית אבות, בתוך ספר תורת אבות, עמ' של-שלא, אתר בית התפוצות, אתר אנציקלופדיה של גטאות.

מספר הצפיות במאמר: 102

הבן האוהב את אביו בתכלית האהבה עם כל רגשי לבבו, הבן הזה תמיד הוא חושב מחשבות האיך ובאיזה אופן הוא יכול לעשות נחת רוח לאביו היקר שאוהב אהבה עזה וחזקה. למשל, אם הבן הזה יודע שאביו אוהב זמר נאה, אז הוא מטריח עצמו להביא לאביו איש שיודע לזמר לפניו כדי שיהיה לאביו נחת רוח מזה. ואם הוא שומע שאביו רוצה לאכול איזה מיני מתיקה, מיד הוא מתאמץ בכל כמו להביא לאביו מטעמים אשר אהב.

כן אני בנימין השפל והדל, אני אוהב את אבי שבשמים בכל כחי ורגשי לבבי, בכל נשימת רוחי והגיון לבי. וכאשר שמעתי וראיתי שאבי שבשמים אוהב בניו כשעושין רצון קדשו, כשמקיימים המצות, כשמחזיקים איש את רעהו, כששומרים את פיהם מלדבר לשון הרע שקר ולצנות, מיד כתבתי ואספתי דברים ומוסרים מספרים קדושים כדי להביא את בניי ולוקחי בנותי וגם שארי בני אדם תחת כנפי השכינה, ועל ידי זה יהיה נחת רוח לאבינו שבשמים יתברך ויתעלה, ועל כן אספתי ולקטתי תוכחות מוסר והנהגות ישרים מספרים קדושים להורות הדרך לאנשים פשוטים כמוני. והרבה דברים טובים ראיתי בספר הקדוש משפט צדק והעתקתי אותם משם לכאן. וגם אביא דברים טובים ומועילים מהרבה ספרים קדושים וטהורים. ובפנים הספר אני כותב שם המחבר אחר כל עניין. ויהי רצון לפני הבוחן לבבות שיתקבלו דברי למעלה וגם למטה, כי כל מגמתי לעשות טובות עם כל בר ישראל ועם כל בני ביתי היקרים.

וראיתי לטוב את זה הדרך לעשות נחת רוח ליוצרי ובודאי יתברך שמו ויתעלה. וסדרתי הענינים על סדר אל"ף בי"ת כדי שכל אחד ימצא בנקל את הענין המבקש. וראיתי שרבינו ירוחם ז"ל כתב בהקדמתו, אף על פי שאינו כותב שום חידוש, מכל מקום הסר הנכון הוא יהיה לתועלת, וכן אני אומר בספר הזה שמחמת שהבאתי עניינים רמים ונשגבים מתוקים מדבש מקדושי קדמונינו וסדרתי אותם על סדר א' ב' בוודאי יהיו אלו הדברים בעזרת ד' יתברך לחיזוק הדת ולימוד תורה הקדושה.
וקראתי שם הספר הזה אהבת עולם אהבתיך, כשמו כן הוא כי אהבה להקב"ה הוא מאוד חזק בקרבי ומים רבים לא יוכלו לכבות אותו. ואני תפלה אל ד' שיחזק אותי ואת כל בני ביתי בבריאות הגוף ופרנסה בריוח שנוכל לעבוד את בוראינו תמיד בכל נפש ובכל מאוד עד נשימה אחרונה ונזכה כלנו יחד במהרה לקיבוץ גליות ובל"צ במהרה בימינו אמן.
בוא וראה כמה גדול כוחו של ספר מוסר, וזה לשון פירוש "רמתים צופים" על חנא דבי אליהו ז"ל, פעם אחת נסע הבעל המחבר "רמתים צופים" ובא לפני הרב הקדוש "היהודי" ז"ל ושאל אותו הרב היהודי ז"ל על רוע פניו מאוד כאלו היה חולה, חס וחלילה, ותמה עליו מה היום מיומים. והשיב להרב "היהודי" ז"ל שאחד ביישו למאוד עד שנגע אל לבו ונפשו. ותמה הרב ואמר מי הוא זה אשר מלאו לבו לעשות כן.ואמרתי לו שלא אגיד לו. והפציר בי הרב שאגיד לו, כי רצה להעניש מאוד אותו איש עד שהקפיד עלי שאגלה אזנו. ושאל אותי, מה השבת לאיש הזה אחר הביוש. והשבתי לו, שאחר הביוש נשקתי אותו בפיו. והוסיף הרב להפליא מאוד, וגזר עלי שאגיד לו כדרך שהיה. והוכרחתי להגיד לו, כי איתא בירושלמי (שבת פ"א הל"ב) שצריך שיהא בעל השמועה (בעל המחבר ספר) עוד לפניו בשעת לימודו, והבנותי בספר "שבט מוסר" והיה מבייש אותי עד למאוד, עד שראיתי שמעולם לא התחלתי לעבוד את הבורא יתרך שמו, ואין לי שום יראה ובושה ולא שום מעלה המחויבת לאיש היהודי בני אברהם יצחק ויעקב. וראיתי בעצמי שאמת הדברים. ונפל עלי בושה גדולה, עד שכמעט יצא נפשי. ואחר כך נטלתי הספר ונשקתי אותו בכל לבי והנחתי אותו בארגז בתוך שאר הספרים. ויהי כאשר שמע הרב "היהודי" ז"ל זאת שמח שמחה גדולה וכו'. עד כאן לשונו. הרמב"ם ז"ל כתב כשיאות (הספר) לאחד חכם, ולא לעשרת אלפים סכלים, אני מחבר ספרי בעבור חכם האחד. עד כאן לשונו.
והנגי אתנפל תחינתי לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שישמע שוועתי ויקבל מנחתי, מנחת עני, לריח ניחוח ויחזק אותי שאוכל לישב באהל של תורה כל ימי חיי. ויתן לי ולזוגתי תחיה ולבניי ולבנותיי תחי', חיים ארוכים עם בריאת הגוף, חיים של שלום עם פרנסה טובה עד ביאת. גואל צדקינו אמן.

פה מישקאלץ שנת תרח"ץ לפ"ק.

בנימין פריעדמאן

(אהבת עולם אהבתיך)

הרב בנימין ב"ר יוסף פרידמן הי"ד, נולד בשנת תרמ"ד (1883) בנירדהאז שבהונגריה, לאביו הרב יוסף ולאימו סלווה. בעודו ילד קטן התייתם מאמו. אביו שלח אותו ללמוד תורה בישיבת רבי שמעון גרינפלד, 'המהרש"ג', אב"ד סימהאלי זצ"ל, שם למד בהתאמה גדולה וקיבל מרבו את דרך הלימוד. משם המשיך ללמוד בישיבת רבי אליעזר דייטש בבונהיד, בעל "תבואות השדה", והיה לתלמידו המובהק. היה מקורב לאדמו"רים רבי ישכר דב מבלזא, רבי ישעיה מקרסטיר ורבי הירצקע מראצפרט.

הרב בנימין נשא לאשה את מרת שיינדיל בת הרב אליעזר יצחק פלדברנד, נינה של בעל ה"קיצור שולחן ערוך" ואחותו של הרב אברהם אריה פלדברנד הי"ד, שסייעה לו שיוכל ללמוד וללמד ולכתוב את חידושיו, וכן עמלה בגידול ילדיהם לתורה וליראה. הם שלחו את בניהם ללמוד בישיבות המפורסמות והקפידו על חינוך בנותיהם. אף שהיה טרוד רבות בחינוך ילדיו ובניהול בית דפוס, הוא עסק בלימוד תורה לשמה ומסר כל ערב שיעור לפני קהל רב בבית הכנסת של קהל הספרדי במישקולץ.

בנוסף להוצאת לאור של ספריהם של אחרים, כתב והוציא לאור גם ספרים משלו: בנין עולמים (תרפ"ד), קונטרס הטהרות (תרפ"ב, תרצ"ו), מפתח לש"ס משניות (תרצ"ד), כללי הקרבנות (תרצ"ה),  מקור התפילות (תרצ"ה) ואהבת עולם אהבתיך (תרצ"ח), וכן קיצור שו"ת חתם סופר (יצא לאור עם בנין עולמים בשנת תש"ס) ועוד. הרבנים שכתבו הסכמות לספריו דברו בשבחו של המחבר, הפועל לשם שמים להרבות תורה בישראל, שכן בכל ספריו שהדפיס כיוון רק מחשבה זו:  להרבות כבוד שמים ולקרב עוד יהודי אחד לבורא יתברך שמו. האמת היתה נר לרגליו. הוא פעל להרחיב את גבול שומרי השבת ולמען קדושתה של השבת.

הרב בנימין פרידמן ורעייתו שיינדיל גורשו מהגטו לאושוויץ, שם נספו בכ"ג בסיוון תש"ד עם בתם מרת סלוא ובתה הקטנה פרימט, עם בתם רחל ובנם הקטן יעקב ובתם הקטנה מלכה. הי"ד.

שבעה מילדיהם שרדו: משה ושרה היגרו לארצות הברית, ומשה עבד שם בבית דפוס. אחיהם יצחק, יום-טוב ליפא, הרב שלום, הרב דוד והבת רבקה עלו לארץ ישראל. הרב דוד ואשתו יהודית, עלו לארץ ישראל בשנת 1947, אך בהגיעם לארץ גורשו לקפריסין  ושהו במחנות המעצר שם כשנה. יצחק, יום-טוב ליפא והרב שלום, כאביהם, פתחו בתי דפוס בארץ והוציאו לאור ספרים רבים. הרב שלום, ניהל את בית הדפוס 'אשל' והוציא לאור את ספריו "מילי דברכות" (תשי"ז. בספר זה הביא כמה חדושי תורה מ"עבודת בנימין", שהשאיר אביו הי"ד בכתב יד ונשארו לפליטה בדרך נס) ושערי שלום (תשכ"ה).

דוד, היה היחיד שלא היה לו בית דפוס, אך לקח על עצמו להוציא מחדש את ספריו של אביו בנימין. דוד הוציא לאור את ספרי אביו "תפארת אבות" על התורה, "אהבת עולם אהבתיך", "קונטרס הטהרות" ו"מקור התפילות, וכתב ופרסם את הקונטרס "זכרון בנימין", על תולדות אביו, הרב בנימין.

 מקורות: חכמי הונגריה, ספרי הרב בנימין הי"ד, זכרון בנימין, דף עד ב"יד ושם", מידע מצילה פרידמן נכדתו של הרב בנימין הי"ד.

מספר הצפיות במאמר: 189