כוחו של יוסף פועל לדורות בעידוד ובנחמה, שנתחזק, לא נתייאש מצרות הגלות ונצפה לגאולה / הרב שבתי הכהן רפופורט הי”ד

תמונת הרב שבתי רפפורט הי"ד

אל עלינו להתייאש חלילה, ואדרבה עלינו להתעודד, להתחזק ולקוות לחסדי ד’ המרובים, כמו שכתוב, קוה אל ד’ חזק ויאמץ לבך וקוה אל ד’. הביטה וראה, מה שאמרו (בסוטה דף י”ג), וכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו שני ארונות הללו אחד של מת ואחד של שכינה מהלכין זה עם זה, והיו עוברין ושבין אומרים מה טיבן של שני ארונות הללו, אמרו אחד של מת ואחד של שכינה, וכי מה דרכו של מת להלך עם השכינה, אמרו קיים זה מה שכתוב בזה. עד כאן.

ויש לפרש הענין, דהנה יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, הוא יוסף שהשליכו אותו הבורה, הוא יוסף שנמכר לעבד למצרים, הוא יוסף שהושם בבית הכלא, והוא יוסף שעלה לגדולה ולמלכות במצרים, ובכל זאת עמוד בצדקתו, והוא שאמר לאחיו פקוד יפקוד אלקים אתכם, פקוד מלשון חסרון, אם יפקד ויחסר אלקים אתכם, זו מלכות שמים, אתכם, ותשכחו לצור מחוללכם, האל הגדול הגבור והנורא, בשל הגלות המרה, “והעליתם את עצמותי מזה אתכם”, שורו אל עצמותי והתבוננו בי, מאשר עצמותי יעמדו אתכם, עצמותי תאמרנה בצר לכם לבל תתייאשו, ועוד פקוד יפקוד אלקים אתכם לטובה בדבר ישועה ורחמים, וגם עצמות היבשות של הגולים יקומו לתחיה, ויצאו מגולה לגאולה ומאפילה לאור גדול. וימת יוסף, אבל עצמותיו נשארו אתנו, ויחנטו אותו הכח לדורות, ויושם בארון במצרים, ובארונו נסתיים ספר בראשית ותיכף מתחיל ספר שמות, ספר של גלות וגאולה גם יחד, ותיכף, בשימנו עצמות יוסף לארונו, קוראים אנו “חזק חזק ונתחזק”, אל תפול ברוחך ואל תרדם, אל תתמה על החפץ ועל תהרהר אחר מדותיו, כי הן הן גבורותיו והן הן נוראותיו, ממית ומחיה, מוחץ וגם רופא, ומקיים הוא אותנו בי זאבים טורפים ובין שני אריות, הן גם כל אותן השנים שהיו ישראל במדבר שממה, בין הפטיש והסדן, בין נחשים ועקרבים שאבו לטרוף אותנו, היו שני ארונות, אחד של מת ואחד של שכינה, מהלכין זה עם זה. והעוברים ושבים ראו כן תמהו, וכי דרכו של מת להלוך עם השכינה, ואיך ישראל בגולה יעצור כח להחזיק מעמד, קוטפים ורומסים, טורפים ותומכים אותם מכל עברים, חללי חרב וחללי רעב וחשובים כמתים, ואיך מהלך המת עם השכינה, איך יקיימו מצוותיו יתברך ולא המתים יהללויה. ומתוך שאלה זו יש עוברין ושבין, מצד האחד העניות מעבירם על דעתם, ואף על פי כן הם שבים ולא יעזבו את ד’, והאלה מנסרת את מוכל ולא תתן להם מנוח, לאמר איך יוכלון שאת את עול הגלות, לעבור את הספינה המטורפת בזעף ים הגלות, אבל היה ראה וינוס, ארונו של יוסף ראה, הא קיים זה מה שכתוב בזה, ארונו של יוסף הטיל אימה על שרו של ים, מפאת ויהי ד’ את יוסף בעניו, ויהי ד’ את יוסף באשרו והצלחתו, כל העתים היו שוות אצלו להשאר בקדושתו וצדקתו עומדת לעד. ארונו של יוסף מעודדנו ומנחמנו לאמור, אל לכם להתיאש, וגזירה עבידא דבטלי, ומרדכי ידע את כל אשר נעשה, ולמה באה הגזירה, אך ורק למען, ויקרא מרדכי את בגדיו, כל הגזירה היא לקרוע את הבגדים הצואים ולהסירם מעלינו, ולהלביש מחלצות תשובה שלמה בצום קול וממון, לסגף את הגוף על ידי הצום, כדי שיוכל להניפו באמצעות הקול של תורה ותפלה, למחצית השקל, הרומז להנשמה. ובאמצעות הצדקה וחסד נמצא חיים, גזירה עבידא דבטלי ובידינו <ניתן> לבטלה, כי אך מנסה ד’ אותנו, שובו אלי ואשובה אליכם.

(שפתי כהנים, דרוש ואגדה סימן י)


הרב שבתי הכהן רפפורט הי”ד, נולד בשנת תרמ”ח (1888) בביליץ שבגליציה המערבית, כבן לגביר הרב אברהם אבלי (יחוס משפחתו, כשושלת רבנית מפורסמת שהתייחסה על לרבינו הש”ך, הובא בפתיחת ספרו), היה חסיד ולמדן מופלג, עשיר, נדבן ובעל בית מפעלי אריגה, שעסק גם במסחר מסועף. בנוסף לעיקר השכלתו התורנית העמוקה רכש הרב שבתי בילדותו גם השכלה כללית. בזיווג ראשון, נשא לאשה את יוטא אידל בת רבי אברהם חיים ראובן יחיזקיהו רוטנברג, רבה של וודיסלב, אחיינו ותלמידו של האדמו”ר החידושי הרי”ם מגור. הרב רפופורט השתלם אצל חותנו כמו”ץ.

היה מחשובי חסידי גור ומפעילי “אגודת ישראל” והשתתף בועידות הארציות של המפלגה ובקונגרסים העולמיים שלה. בתרע”ה (1915), לאחר ששימש כמורה הוראה ודיין בווידיסלב, נבחר הרב רפופורט למלא את מקום דודו בהנהגת הרבנות, ובנוסף לכך בהנהגת הקהילה ובדאגה לכלל צרכיה. באותם ימים, התנהלה מלחמת העולם הראשונה והעיר תחת כיבוש גרמני. מכיוון שידע היטב פולנית וגרמנית שימש הרב כמתרגם רשמי בין שלטונות הכיבוש הגרמנים לבין התושבים היהודים והלא יהודים, שהיו נתונים במצוקה מחמת הכובשים הגרמנים. בתרצ”ה (1935), התמנה כרבה של פינטשוב, שבאזור קרקוב, כממלא מקום חותנו. הרב נודע כחריף ושקדן, כתלמיד חכם עצום בעל זכרון נפלא, כדרשן נפלא ומנהיג מוכשר, מסור ואהוב על קהילתו. הוא יסוד מוסדות ציבוריים בעירו, ודאג להתפתחות המוסדות הקיימים, ובייחוד דאג לחינוך הדור הצעיר.

בערב ראש חודש אדר תרצ”ו (1936), דרש בבית הכנסת בעירו דרשה שעיקרה הדרכים להתמודדות עם גזירת השחיטה שנגזרה באותה העת בסיים הפולני (ראה דיון על משמעות דרשה זו, ב”חסידות פולין”, מאת מנדל פייקאז’ עמ’ 302-310). באותה שנה הוציא לאור את ספרו “שפתי כהנים” ובו שו”ת ודרושים בפלפול, הלכה על שבת הגדול, ודרושים ואגדה בענייני ם נוספים, קונטרס בסוגיא דכבתה ומאמרים במקצועות שונים. הספר התקבל באהדה רבה בחוגי הרבנים והלומדים בפולין. הרב לא התפרנס מעסקי אביו ואחיו ולא מרבנותו. לאחר פטירת אשתו, גידל לבדו את שבעת יתומיו. הרב יצחק מאיר אלטר, בן אחיו של הרבי מגור, היה גיסו של הרב רפופורט, בזיווג שני.

בשנת תש”ב, נשא דרשה ליום א’ של ראש השנה – שהובאה בזכרון עיונים בתעניות, כרך א (תש”ע).

עם התחלת הגירושים למחנות עלה בידי בן אחותו, הרב ד”ר שאול ויינגורט שגר בשווייץ, להשיג לו ולבני משפחתו דרכונים של אזרחי פרגוואי. הם נשלחו לוויטל שבצרפת ושם שהו כשנה וחצי, יחד עם ששת אלפים עצורים בעלי אזרחות זרה ובהם 173 יהודים. אחרי שנה וחצי הצהירו מדינות אמריקה הלטינית שאין הם מכירות באזרחות של יהודי פולין בעלי הדרכונים שלהם. בעקבות כך שלחו הגרמנים את היהודים מוויטל למחנה דראנסי ליד פאריז באיסרו חג הפסח תש”ד (1944), ומשם גורשו כולם לאושוויץ בחג השבועות. בין הנספים היו הרב ואשתו (לבית איבשיץ). מכל משפחתו שהיו בפולין לא היה ולוא ניצול אחד. יחד איתו נספו בתו אלטה ובעלה הרב חיים לייבוש ברגלס, בתו מאטה עם בעלה ר’ שאול וולף, בתו אסתר, בנו ישראל עם אשתו ובנם בן השנה וחצי. הניה, בתו של הרב רפופורט שהיתה בווילנא, גם כן נספתה בשואה, וכן שני אחיו ושתי אחיותיו של הרב רפופורט נספו עם משפחותיהם.

מצאצאיו של הרב רפופורט שרדו רייזל ובעלה ר’ שמואל זלמנוב מראשי חסידי חב”ד בברוקלין, ובנו שאול, חתן ה”שם משמואל” מסוכוטשוב.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, ספר זכרון עיונים בתעניות עמ’ קס”ו, אלה אזכרה חלק ב עמ’ 217-210, אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד 1016-1019.

מספר הצפיות במאמר: 14

על ידי אחדות והתקבצות מתחזקים וזוכים להתקרב לאבינו שבשמים / הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד

האחדות מחזקת

האספו ואגידה לכם, ופירש רש”י ביקש לגלות הקץ ונסתלקה ממנו שכינה. בשם הרב הקדוש מפרשיסחא זי”ע, יש לדקדק למה אמר נסתלקה ממנו שכינה ולא אמר נסתלקה ממנו נבואה. ופירש הרב הקדוש הנ”ל כוונת רש”י ז”ל, דהנה כשרצה יעקב אבינו עליו השלום לגלות את הקץ רצה לגלות הקץ של בעתה, כדכתיב באחרית הימים, כי הקץ של אחישנה לא היה לו מה לגלות, כי ידוע אם זכו ישראל ויעשו תשובה יכול להיות הקץ בכל יום, כמאמר הכתוב (תהלים צ”ה) היום אם בקולי תשמעו וכמאמר חז”ל (סנהדרין צ”ח) זכו אחישנה. אם כן רצה לגלות הקץ של בעתה. ועל ידי אמירת הקץ היה מוכרח להזכיר עונותיהם של ישראל ולומר עליהם שלא זכו, ויהיה הקץ בעתה, כמאמר חז”ל לא זכו בעתה, נסתלק הקב”ה ממנו שלא ישמע בגנותם של ישראל, והתחיל לומר בדברים אחרים, וזה אמרו נסתלקה ממנו שכינה. ודברי פי חכם חן (זכרון לראשונים דף כ”ו ע”ב בהגה”ה):

ומפה קדוש אדומו”ר הרב הקדוש רבי שמעון מסקערניעוויטץ זי”ע שמעתי “האספו” הוא לשון אפס ואין, היינו כשהאדם הוא בעיניו אפס ואין אז יכול לבוא ל”ואגידה לכם”, לאחדות ואהבת רעים. עד כאן לשונו הקדוש זי”ע.

ויש להוסיף בכוונת סוף הפסוק אשר יקרא אתכם באחרית הימים, היינו שזה יהיה  נצרך לכם באחרית הימים, שלא יהיה לכם במה להתחזק בגלות, אז על ידי  שתהיו באפס ואין ובביטול גמור ותבואו לאחדות ואהבת רעים זה לזה, ובזה תתחזקו עצמיכם זה עם זה, וכל אחד יחזק את חבירו לבל יפול חס ושלום. והבן.

ובספרי אמרי יהונתן (פרשת ויחי) כתבתי, היינו שיעקב אבינו עליו השלום ראה ברוח קדשו שבאחרית הימים יהיו עומדים עלינו אנשים מדור החדש שיהיה ברצונם למעט ולעשות לאפס ואין את דת היהדות. על זה אמר יעקב אבינו עליו השלום לבניו “אספו” מלשון אפס ואין, שבאחרית הימים יהיו עומדים עליכם אנשים כאלה שיהיה ברצונם למנוע ולעשות לאפס ולאין את דת היהודי, על כן אני אומר לכם עצת לזה “ואגידה” – שתעשו אגודה אחת, ואז “לכם” אותיות מל”ך, היינו שעל ידי זה תזכו לקבלת עול מלכות שמים, ועל ידי זה יקויים בהם “וראו כל בשר כי שם ד’ נקרא עליך ויראו ממך”. וממילא אל תפחדו מאנשים כאלה, כי לא יצליחו.

אבל באם לא תאגדו יחד אז חס וחלילה גורמים לעשות מאותיות לכ”ם אותיות כל”ם, ויהיו גורמים חס וחלילה כליה ואבדון לדת היהודי, ה’ יתברך ישמרנו ויצילנו. והבן.

וזה שאמר יעקב אבינו עליו השלום הקבצו ושמעו בני יעקב ושמעו אל ישראל אביכם, היינו הקבצו ושמעו שהוא גם כן לשון קיבוץ, כמו וישמע שאול את העם (שמואל א,טו), תהיו באגודה אחת ובאחדות הגמור. ועל ידי זה אתם זוכים לקבלת עול מלכות שמים, כמו שכתוב במדרש רבה שמעו אל ישראל אביכם שבשמים, היינו על ידי קיבוץ ואגודה אחת תזכו להתקרב לאביכם שבשמים, ועל ידי זה תזכו לרב טוב, כמו שכתוב, והיה אם שמוע, היינו על ידי בחינת שמיעה הוא קיבוץ ואחדות, ונתתי מטר ארצכם וכו’ וזהו שאמר המדרש מכאן זכו ישראל לקריאת שמע, שתיכף קבלו עליהם עול מלכות שמים ואמרו שמע ישראל וכו’, היינו שעל ידי שמע ישראל, הוא קיבוץ ואחדות, היו באים לה’ אלקינו ה’ אחד, לאחדות ה’ יתברך ועול מלכות שמים. והבן:

(חדות שמחה עם פירוש שמחת יהונתן)

הרב יהונתן ב”ר יוסף יחיאל הלוי אייבשיץ הי”ד, היה בקלשין, אב”ד וואלמין, אח”כ בפראגא ובהמשך היה מו”צ בוורשה והיה גאון מופלא ומפורסם. חיבר את הספרים “שער יהונתן” (תרפ”ב, תרצ”ה) “הכולל שו”ת להלכה ולמעשה בעניינים הנוגעים לארבעה חלקי השולחן ערוך בבירור השאלות הקשות והחמורות ובפרט בענייני עגונות” (יגדיל תורה), “אהל ברוך” (תרצ”ג) ו”חדות שמחה” עם פירוש “שמחת יהונתן” (תר”צ). וכן השתתף בהוצאת הספר “ישרש יעקב” (תר”צ) ובסופו קונטרס “אמרי יהונתן” מאת הרב יהונתן אייבשיץ הי”ד.  בחיבוריו מזכיר את ספריו “מנחת יהונתן” על תרי”ג מצוות, “אמרי יהונתן” על התורה ו”ליקוטי יהונתן”, אך יתכן שספרים אלו לא יצאו לאור.

כתבים ממנו ואליו נמצאים גם במספר חוברות של כתב העת שערי תורה, הנצח, אהל יצחק, אהל מועד, דגל הצעירים, הבאר (ראה שם גם את תשובתו בנוגע להלכות הנוגעות לחידושי העידן המודרני), שערי אורה ועמק הלכה, והסכמות ממנו מופיעות בספרים חומת הדת, דבורי אמת, קהלת דוד, כונת המצות, כור המבחן, כל דאמר רחמנא, מליצי אש, שערי אורה, כור המבחן ועוד. תשובות אליו נמצא באהל יצחק, בחמדת יעקב, בשביבי אש, בקונטרס התשובות, במנחת יחיאל ועוד. הרב נמנה על החותמים הרבים על תקנת רבים, כפי שמופיע בספרו של הרב אלטר עזריאל מאיר איגר הי”ד.

בספר “חדות שמחה” מובא גם מכתב מאת אחיו הרב אלעזר הלוי אייבשיטץ מסטערדין.

בהקדמתו לספר ישרש יעקב, כותב הרב על חשיבות הדפסת והפצת כתבי הצדיקים:

ולעניות דעתי שהדפסת חידושי תורה מגאונים וצדיקים נשמתם עדן ואומרים על ידי זה דבר שמועה מפיהם הוא הגורם גם כן לקיום העולם, על פי מאמרם ז”ל (סנהדרין ל”ז, מגילה ט’ ע”ב ברש”י ד”ה אעשה, אבות דרבי נתן פרק ל”א) כל המקיים נפש אחת מישראל כאלו קיים עולם מלא. ויש לדקדק למה נקט כל המקיים נפש ולא אמר כל המקיים אדם מישראל. אך הכוונה על נפש הרוחני, ולאו דוקא הגוף בלבד בחיים חיותו צריך לקיים, רק אף לאחר פטירתו דנשאר רק הנפש הרוחני צריך לקיימו. והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, כפירוש רש”י ז”ל ביבמות שם, והוה כאלו קיים עולם מלא, והבן. וזה ענין מאמרם ז”ל (ברכות י”ח) צדיקים במיתתם נקראים חיים, והיינו על ידי שאומרים דבר שמועה מפיו ושפתותיו נעות בקבר כאלו הוא חי, והבן. וזהו שאמרו רבותינו ז”ל (אבות פרק א) על שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, היינו לעשות חסד עם גדולי ישראל להדפיס חידושי תורתם ולומר דבר שמועה מפיהם, וכמאמר חז”ל (ויקרא רבה פרשה ל”ד אות ח’) ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מגדולי ישראל מעלין עליו כאלו עשה חסד עם כל ישראל. עיין שם.

עד כאן לשונו. ולעניות דעתי, יפים הדברים לעמוד על חשיבות פרסום תורת רבים מרבותינו הי”ד.

הרב נספה בשואה בשנת תש”ג (1943).

מקורות: ספרי הרב הי”ד, אוצר הרבנים.

מספר הצפיות במאמר: 11

ממלכת כהנים – פרק א: שבטי ישראל לדגליהם / הרב אברהם משה וויטקינד הי”ד

ישראל חונה לשבטיו

“ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות יט).

נקדים בזה מאמרם ז”ל (במדבר רבה ב) על הפסוק וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו ותהי עליו רוח אלהים וכו’ אלו הדגלים, התחיל אמר מי יכול ליגע באלו, מכירים את אבותיהם ואת משפחותיהם  שנאמר “שוכן לשבטיו” מכאן למדנו שהדגלים היו גדר וגדולה לישראל לכך נאמר איש על דגלו, עד כאן.

ולהבין אנו צריכים איזו גדולה וגדר יכולים היו למצוא בדגלי ישראל יותר מדגלי שאר אומות העולם, ומה ראה איפא כאן, בלעם זה הנביא הגדול, עד כי מדי נשאו את עיניו אל המחנה ודגליה, נחה עליו רוח ה’ לגמור את ההלל על ישראל בשירת “מה טובו”!?

נקדים בזה להבין עוד את מאמרם ז”ל בפרשת הדגלים (במדבר רבה ב) איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מה תלמוד לומר לבית אבותם, הדא הוא דכתיב אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק, בשעה שאמר הקב”ה למשה עשה להם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר עכשיו עתידה המחלקת להנתן בין השבטים, אמר לו הקב”ה מה אם אני אומר לשבטו של יהודא שישרה במזרח, הוא אומר אי אפשר אלא בדרום וכו’ אמר לו הקב”ה מה איכפת לך, מעצמן הן מכירין את דירתם דייתיקי יש בידם מיעקב אביהם האיך לשרות בדגלים, כמו שטענו והקיפו את מטתו כך יקיפו את המשכן, דאמר רבי חמא בר חנינא כיון שבא יעקב אבינו לפטור מן העולם קרא לבניו, דכתיב ויקרא יעקב לבניו, ובירכן וציון על דרכי האלהים וקבלו עליהם מלכות שמים. משגמר דבריו אמר להם, כשתטלו אותי ביראה ובכבוד לוו אותי. ולא יגע אדם אחר במיטתי ולא אחד מן המצריים ולא אחד מבניכם מפני שנטלו מבנות כנען, וכן הוא אומר ויעשו לו בניו כאשר ציום, וישאו אותו בניו. האיך ציוום? אלא אמר להם, בני יהודא ישכר זבולון, יטענו את מיטתי מן המזרח. ראובן שמעון גד ישאו את מיטתי מן הדרום, אפרים ומנשה ובנימין יטענו מן המערב. דן ואשר ונפתלי יטענו מן הצפון. יוסף אל יטעון לפי שהוא מלך ואתם צריכים לחלק לו כבוד. לוי אל יטעון לפי שהוא טוען את הארץ, ומי שהוא טוען ארונו של חי העולמים אינו טוען ארונו של מת. ואם עשיתם וטענתם את מיטתי כשם שצוויתי אתכם, האלהים עתיד להשרות אתכם דגלים. כיון שנפטר, טענו אותו כמו שציום, שנאמר, ויעשו לו בניו כן כאשר צום, הוי אשא דעי למרחוק ולפועלי אתן צדק זה הקב”ה שפעל פעולות טובות עם ישראל, שלא ציום לחנות דגלים אלא במצוות אביהם, שלא ליתן מחלקת ביניהם, לכך נאמר לבית אבותם, כעניין שהקיפו את מיטת אביהם כן יחנו הוי לבית אבותם יחנו בני ישראל. עד כאן.

ומה שיש להעיר בזה הוא, למה היה אמנם ליעקב אבינו עליו השלום לצוות כלל על ענין הקפת המיטה, מה שישמש אחר כך יסוד, לימים יבאו, בעניין הדגלים, ולבא בכל חשבונות המקומות והכבודים האלה, אשר נותן אפשרות גם לחיכוכים וסכסוכים בין השבטים. וכמו שאמר משה “עכשיו עתידה המחלקת להינתן בין השבטים” כל אלה למה? ואם אמנם לוא גם נניח כי הדגלים היו דבר נאה והגון לישראל, הנה הלא ידוע כי אין לך דבר עומד בפני המחלקת ובמקום שיש לחשוש על דבר הפרת השלום אין להתלקח “בכבודים” למי שהוא, ולחלק ולאמר, פלוני ישרה במזרח ופלוני במערב. גם בהקפת המיטה וגם בנשיאת הארון למה באו כל החשבונות האלה שאינם מרבים את השלום בישראל? ולא עוד אלא שיעקב היה צריך לדעת, כמדומה, את פירושם של משטמת אחים וקנאת בנים, וכמו שאמרו ז”ל “שבשביל שני סלעים מלת שעשה יעקב כתונת פסים ליוסף נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים”, ואם כן למה ראה עוד לחזור על החזון הזה לפני מותו, ולצוות אחריו גם לדורות הבאים, לנטוע תמיד שורש הבדלות בין שבט לשבט ובין איש לרעהו, הלא כמדומה כי תורת ההשוואה הכללית של בני אדם, היא ראויה יותר להכרה מצד האדם המפותח, כי מה יתגאה אנוש חציר להבל דמה? והמעט הוא למיוחסים השונים של החברה הכללית, כי יש להם גם עושר גם חכמה, כי יבקשו עוד כבוד להשתרר עלינו גם השתרר בהמון הבדלות אישיות וחברתיות, ודגלים מבדילים שונים? כל הקוצים הדוקרים שבני אדם מטילים זה לזה, ומה גם בין אחים בני אב אחד למה? הלא מאז הננו ממאסים את היהירות ואת ההתנשאות הריקה, שאינה אומרת כלום, וכמו שכתוב תועבת ה’ כל גבה לב. אם כן לאיזה תכלית בא יעקב אבינו עליו השלום בצוואת שכיב מרע זו, לפני מותו, בכל חשבונות הכבוד האלה, של מזרח ומערב, חשבונות לא נעימים כלל לאחדים? ובכלל יש לדרוש את כל “הפרטים הנפלאים” של הצוואה הגדולה הזאת, כאשר יבואר בעזרת ה’ יתברך מתוך הרצאת הדברים בפרקים הבאים.

(מאמר ארבע עשר, הגיונות לשבת תשובה תרע”ה, תועפת ראם, חלק ב)

 

הרב אברהם משה וויטקינד נולד באמדור, פלך הורודנה, בשנת תרמ”ב (1882), לאביו הרב חיים אהרן. היה רב סעלוב, הסמוכה לנוברדוק, ובולטרימנץ, פלך ווילנה, מחבר ספרי “תועפת ראם”, ד”ח.

הרב כתב בהסכמתו הנלהבת לספרי הרב מתתיהו יחזקאל גוטמן:

מע”כ הרב הגאון הסופר הגדול האשכול הנפלא מו”ה מ”י גוטמן שליט”א לרוב עונג הגיעני ג’ ספריו, כ”מ מבקש לדעה את הרושם, אני משיבו בזה כי בלילה שנתקבלו ספריו, אותו הלילה היה לי ליל שמורים, כי כל הלילה בלעתי בבליעת רעב וצמא את דבריו הנמרצים הפולטים ברקי ברקים מזהירים ומתנשאים עד לב השמים… ידע נא רומעכ”ת כי הרבה ספרים מונחים אצלי שטרם זכו כלל כי אעיין בהם מפני תכנם הריק וסגנונם המלא חלודה…  הדושת”ה אברהם משה וויטקינד אבד”ק באלטרוסאנץ (ליטא). המח”ס “תועפת ראם” בארבעה חלקים.

במאמר במובא כאן דן המחבר הי”ד על חשיבות עניין הבדלה בין ישראל לעמים, בפרט, ועל חשיבות השמירה על הייחודיות הלאומית, בכלל, בלא להיכנע לרוחות השואפות לאחדות עמים המוחקת את כל ההבדלים והסגולות של כל עם, שבט ופרט. וכבר בהקדמת חלק ב’ של ספר זה, “תועפת רא”ם”, כותב המחבר באותו עניין:
תקופתנו אומרת כי האנושית צריכה להתחדש ולהתבסס בייחוד על יסוד השוואות של בני-אדם מבלי הבדל בין עם לעם בין איש לרעהו; לכל בני אדם מבלי הבט מאיזה מעמד או מפלגה שהיא ישנן זכיות שוות להשתמש עם זכיות החברה והנאות החיים, ולפיכך תורה אחת ומשפט אחד לכל המין האנושי, כקטן כגדול, כעם, ככהן, הכל שוים לפני החוק!
אבל כמדומני, כי כל האומר כי הדימוקרטיא החדשה באה להשוות קטן וגדול בעולם, אינו אלא טועה, כי דבר זה הוא מן הנמנעות בטבע, ולהיפך, היא באה להחזיר את תכונת ההבדלה, בציון-הכשרונות שבין איש לאיש, ליושנה.

הרב אברהם משה נהרג ביום ח’ במנחם אב תש”א (1.8.1941).

על שואת יהודי בוטרימנץ ניתן לקרוא באתר “יד ושם”.

מקורות: חכמי ליטא (תשי”ט), דברי אפרים (תש”ט) ועוד.

ראה גם:  דורשי ציון בפועל (תשס”ו).

מספר הצפיות במאמר: 20

הבנים הם רגלי האב, המאפשרים לו להמשיך להיות מהלך גם לאחר מותו / הרב משה האלטר הי”ד

תמונת הרב משה האלטר הי"ד

ויכל יעקב לצות את בניו ויאסוף רגליו אל המטה ויגוע ויאסף אל עמיו.

יש לדקדק הוראות המלות ויאסוף רגליו אל המטה. מה מאתנו יהלוך אם בעת אשר נצחו עליונים את התחתונים ונלקח ארון אלקים היה יעקב ראשו ורובו במטה והדום לרגליו.

אמרתי בזה דבר נכון ומתקבל על פי דברים החמודים ששמעתי מפי כבוד גיסי הרב הצדיק שליט”א. עניין צוואת דוד המלך לשלמה בנו (מלכים א,יב) ויקרבו ימי דור למות ויצו את שלמה בנו לאמר אנכי הולך בדרך כל הארץ וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה’ וגו’. אשר יש לדקדק הוראות המלות “אנכי הולך בדרך כל הארץ” שצרף בהצוואה, הלא עיקר צוואת דוד המלך היה רק כי ישמור בנו אתי משמרת ה’, היה לו להתחיל וחזקת והיית לאיש. והדברים “אנכי הולך בדרך כל הארץ” הלא אינם שייכים לעניין הצוואה. אבל כבוד גיסי הרה”ג שליט”א דבר גבוה גבוה, והוא עניין נפלא הסכת ושמע.

הנה דבר ידוע ומפורסם כי מלאך אלקים הוא בבחינת עומד. ואדם היהודי נוצר תורה ושומר מצווה הוא בבחינת הולך, יען כי הולך ממדרגה למדרגה. לעומת זה המלאך במדרגת הקדושה שנברא כן הוא עומד לעולם בלי שום שינוי, כמאמר הכתוב (זכריה ג) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. אשר המלאכים נקראים עומדים עיין שם. והנה בבחינת הולך נקרא האדם אך כל זמן שהוא חי ומקיים את מצות ה’, אבל מעת שימות האדם, במתים חפשי, כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות, נקרא האדם עומד וממה שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ואלה המה דברי רב לרב שמואל בר שילת, אחים לי בהספידאי דהתם קאימנא. היינו, אחר המיתה התם קאימנא. התם הלא אהיה בבחינת עומד. אבל יש עוד תרופה ועניין אשר גם לאחר מיתתו של אדם יהיה בבחינת הולך. היינו בעת אשר בניו ישמרו דרך ה’, וברא מזכי אבא שיהיה בבחינת הולך גם אתר מיתתו. וחכמינו ז”ל הקדושים הביעו והלבישו במחלצות המליצה ברא כרעיה דאבוהו. היינו, כי הבנים המה הרגלים של אביהם, שיהיה תמיד בבחינת הולך. אלה הדברים ציווה דוד המלך את שלמה בנו, אנכי הולך בדרך כל הארץ. אם תרצה כי אהיה בבחינת הולך גם בעת אשר אגיע בדרך כל הארץ, אזי וחזקת והיית לאיש ושמרת את משמרת ה’ . הדברים מאירים כספירים וראוים למי שאמרם:

ועל פי דברים הנחמדים האלה נוכל להעמיס הוראות המלות ויאסוף יעקב את רגליו אל המטה, היינו, כידוע כל עבודתו של יעקב הייתה שתהיה מיטתו שלימה. יוצאי חלציו שבטי יה יהיו במרום המעלה שלא יהיה פסול במיטתו. לזאת כאשר כלה יעקב לצווה את בניו והרגיש כי נפשו יוצאת בדברו אתם ולמען יהיה בבחינת הולך גם אחר כך אסף את רגליו אל המטה, שיהיה הולך על ידי בניו, שכינם בשם מטה.

וזה היא העניין יעקב אבינו לא מת, מה זרעו בחיים, כל זמן שזרעו המה צדיקים בבחינת חיים, אף הוא בבחינת חיים, בבחינת הולך. כי ברא מזכי אבא. הגדתי זאת לפני כבוד גיסי הרה”ג שליט”א וקלסיה, ואמר כי יש אתו בכתובים כעניין הזה אשר פסח מצרים קשרו בכרעי מטותיהן:

בזה פרשתי מאמר חז”ל בגמרא ברכות דף ג’ כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דור וכיון שהגיע חצות הלילה בא רוח צפונית ונושבת בו ומנגן מאליו, מיד היה עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר. המאמר הזה אומר דרשוני. ונוכל לומר בזה כי השי”ת הבטיח את דוד המלך כי לעולם ישמור לו חסדו ובריתו נאמנת לו וכסא דוד יהיה נכון עד עולם, ומלכות בית דוד וזרעו לעולם יהיה וכסאו כשמש נגדו, ומשיח אלהי יעקב אשר במהרה יבא ויגל לבנו, על כסאו לא ישב זר ולא ינחלו עוד אחרים את כבודו. על כן מצא דוד עבדו להתפלל ולבו ככנור יהמה מיתרי לבו ועורקיו היה ככנור תלוי למעלה ממיטתו של דוד להתפלל על זרעו אחריו. וכיון שהגיע חצות הלילה. הלילה מורה על עת הגלות שדומה ללילה, וכיון שהגיע חצות הלילה, היינו עת תוקף הגלות, עת אשר גלינו מארצינו וחרבה עירינו ושמם בית מקדשינו, ואין לנו לא כהן ולא נביא ולא מלך. רוח צפונית, רוח ה’ ושביב הקודש הצפון והטמיר בקרבו. בחצות הלילה בתוקף הגלות היה מתעורר דוד המלך לקול דודו הדופק בחדרי לבבו ורוח ה’ היה מנשבת בו, והיה מהגבר כארי, היינו על פי דברי הגמרא יומא ס”ט נפק אתא כגוריא מבית קודש הקדשים, ולזה התגבר דור המלך כארי. והיה דוד יושב ועוסק בתורה, כי בכח התורה עלתה בידו להחליש ולבטל את היצר הרע הוא השטן ושר של עשו עד שהגיע עמוד השחר, עד אשר יזרח ויאיר אור הגאולה שנמשלה לשחר במהרה בימינו אמן:

(נופך משלי, פרשת ויחי)

הרב משה ב”ר אברהם האלטר הי”ד היה אחד האישים הבולטים בתנועה הדתית-לאומית בצ’נסטוחוב, תלמידו של הגאון רבי מאיר יחיאל הלוי זצ”ל רבה של אוסטרוביץ ושל הגאון רבי שאול משה זצ”ל רבה של ווירושוב אב”ד בלודז’ ואח”כ בתל-אביב.

בהוראת גיסו רבינו ר’ נחום אש זצ”ל, החל לדרוש וללמד בקביעות בבית המדרש ו”מחזיקי הדת” בשבתות ובימים טובים, בבוקר ובערב לעת מנחה, החל משנת תרס”ה-תרס”ו, והיה מטובי הנואמים העממים ופרשן טוב טעם בהלכה ואגדה. נאה דורש ונאה מקיים. מכובד על הבריות ודעתו נשמעת עליהן בהקשבה יתירה. להרצאותיו ושיעוריו בתורה היו שומעים רבים, כי ידע להסביר ולהנעים את דבריו בדרכו המיוחדת. סגנון הרצאותיו במסיבת “עונג שבת” ב”מחזיקי הדת” ובחוגי “המזרחי”, היה שקול ומדוד ובנוי על יסודות מוצקים.

נתכבד על ידי תושבי עירו כלמדן גדול וירא שמים. ביקר בארץ על מנת להשתקע ולא זככה לכך, וכל ימיו הצטער על כך ורגיל היה בכל נאומיו והופעותיו לציין, שמחובתו של כל יהודי, חובב ציון באמת, לבקר, לכל הפחות, פעם בחייו בארץ ישראל, ולחזות במו עיניו את הדרה ותפארתה ולחונן את עפרה.

בשנת תר”פ פורסם ספרו הראשון “נופך משלי“, הכולל דרשותיו, שדרש בכל שבתות השבוע ובמועדים בצ’נסטחוב. את ההסכמות לספר כתבו גיסו הרב נחום אש זצ”ל, ורבותיו האדמו”ר מאוסטרובצה הגאון ר’ מאיר יחיאל הלוי זצ”ל והרב שאול משה מווירושוב זצ”ל.

בשנת תרפ”ט פרסם הספד על רבו האדמו”ר מאוסטרובצה, בשם “עמודי שש”, שכלל גם שני דרושים משלו.

בשנת תרצ”ו פרסם חוברת “אראלים ומצוקים”, הספד על גיסו הרב אש ז”ל. ובשנת תרצ”ח פרסם “ציון לציוני מוהר”ן”, ההספד שנשא על גיסו ביום הקמת המצבה על קברו.

הניח הרבה חידושי תורה בכתב יד, אבל גורלם היה כגורלו המר. הצר הצורר שם קץ לחייו רבי התפארת והתהילה.

(ספר צ’נסטוחוב, ירושלים 1967, עמודים 648-649).

 

מספר הצפיות במאמר: 32

קדשי יחזקאל על פרשת ויחי / האדמו”ר רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי”ד

תמונת רבי יחזקאל הולשטוק הי"ד

מתולדות האדמו”ר רבי יחזקאל הלוי הולשטוק הי”ד

הרב יחזקאל הולשטוק, האדמו”ר מאוסטרובצא, נולד בסקרנבייץ בשנת תרמ”ז (1887), ונספה בסנדומיר בעשרה בטבת תש”ג.

בילדותו למד אצל אביו, האדמ”ר הראשון של אוסטרובצא, רבי מאיר יחיאל, ואח”כ היה תלמידו של הרבי מצ’ורטקוב. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים. בשנת ,תרע”א (1911) היה רב של העיירה אינוולודז. אח”כ היה הרב של נאשלסן הסמוכה לוורשה. שמעו יצא כצדיק המעורר בתפילותיו המרגשות לחשיבה ולמעשים טובים. לאחר פטירת אביו מילא את מקומו כאב”ד וכאדמו”ר לאלפי חסידים באוסטרובצה ועמד בראש ישיבת “בית מאיר”.

עם כיבוש פולין ע”י הנאצים שהה הרבי בוורשה, ולאחר מספר חודשים הצליח לשוב לאוסטרובצא, שם גנז בחשאי את כל ספרי התורה בבור. הנאצים התעללו ברבי וגילחו חצי זקנו. בעזרת חסידיו הועבר הרבי לעיירה סנדומיירז’, שם הוסזסתר בבונקר.הרבי סירב לנטוש את בני הקהילה ולעבור למסתור בבית הבישוף. בטבת תש”ג דרש הגסטפו להסגיר את הרבי, אחרת יישרפו 200 מיהודי העיירה וחייהם של אלפים נוספים יהיו בסכנה. בתגובה אמר: “מוטב אהיה אני קורבן הקהל ולא להפך”. הוא טבל במקווה ובעלות השחר אמר סליחות ווידוי והתכונן למות על קידוש השם. בבוקר עשרה בטבת באו הנאצים להוציאו להורג וירו בו למוות סמוך לקיר בית הכנסת, כשהוא קורא שמע ישראל. עשרים יהודים שהציעו עצמם למיתה במקומו, אולצו לחפור קבר אחים לעצמם, ונורו לתוכו. הרבי מאוסטרובצה הובא לקבר ישראל וכחודש אחריו נרצחו גם שבעת ילדיו.

הרבי התכוון להוציא את חידושיו תחת השם “מראה יחזקאל”, אך מרבית כתביו אבדו. המעט ששרד יצא לאור בשם “קדשי יחזקאל”, ו”קדשי יחזקאל תניינא”, בהוצאת הרב יחיאל ראובן מנדלבוים ובנו הרב ירחמיאל.

בתוך הקינה עליו, המובאת כאן למעלה, שכתב תלמידו ר’ חיים יצחק וולגלרנטר הי”ד:

 התווה לנו רבינו דרכו של אביו הקדוש בשיטת הפלפול, לחדור לתוך תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, שנן וחידד, עקר הרים וטחנן זו בזו בסברא, תלי תלים של הלכות וחידושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר. ואכן העידו בו תלמידיו – שלא איקלע מעולם, קושיא שהציעו לפניו – שלא יעמידה על תוריה על אתר.

קינה

קדשי יחזקאל(מקורות באתר זכור- אמונה בימי השואה, ובויקיפדיה)

 פרשת ויחי, קדשי יחזקאל מהדורא תניינא

ויחי יעקב (מז,כח). פירש״י ז״ל וז״ל למה פרשה זו סחומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם עכ״ל, ונראה לפרש בעזהשי״ת ענין הסתימה של עין ולב דהנה שיעור פתוחה שבספר מורה הוא שלש תיבות של שלש אותיות (עיין ביו״ד סימן ער״ה ס״ב) נגד ג׳ פעמים תיבת אשר דכתיב בפרשת ויכולו (בראשית ב,א־ג).
ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת מביא מדרש שבויכולו כתיב שלשה פעמים ״אשר״ ובפסוק זאת חוקת התורה וכו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וכו׳(במדבר יט,ב) ג״כ כתיב ג׳ פעמים “אשר” וזהו רמז כשם שפרה מכפרת כן האומר ויכולו שלשה פעמים הוא מתכפר, ואינו מובן השייכות של הג׳ .פעמים אשר שבפרשת ויכולו לשיעור הפתוחה שבתורה

אך נראה דהנה הפתוחות שבתורה הוא כמו שאיתא בתורת כהנים הובא ברש״י ריש פ’ ויקרא להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ובאמת כשאדם בא לידי טהרה וקדושה אז זוכה להתבוננות, ופרשת ויכולו המדברת מקדושת שבת הוא המשכת הקדושה ופרשת פרה אדומה שהוא לטהר הטמאים מביא על האדם המשכת טהרה, ומשני פרשיות אלו נעשה הפתוחה היינו ההתבוננות בין פרשה לפרשה (ואומרים ג׳ פעמים קדוש דיש ג׳ קדושות הוא קדוש ונרתיקו קדוש והיכלו קדוש וגם יש ג׳ מיני טהרה טבילה והערב שמש והזאה לפרה אדומה), והנה כתיב ״וטהרו וקדשו״ (ויקרא טז,יט) ופירש״י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא, נמצא דכשיש טהרה וקדושה יש המשכה בעבר ובעתיד.

והנה נודע דברי כ”ק אאמו”ר זצ״ל ענין סתימת עין ולב, דסתימת עין הוא שנסתם האור דעבר מה שעינו ראה והסתימת לב הוא בעתיד כענין לבבו יגיד לו, דהלב הוא הנביא של העתיד, ולכן הפרשה הכא סתומה מפני שכיון שנחסר להם הטהרה והקדושה לא היה בידם ההתבוננות של העבר והעתיד, ולפי״ז מובן מה דאיתא בספרים דשירת הים היה הכל בפתיחת עינים כמו דאיתא בזוה״ק פ׳ בשלח (נה:) כל ישראל חמו על ימא מה דלא חמא יחזקאל נביאה, וזה הי׳ כנגד הב’ סתימות שהי’ להם בהיותם במצרים משום דבשעת שירה זכו לקדושה וטהרה בתפילה ובקדושה וטהרה בשירה ובזמרה, וכן איתא בקרא “היתה יהודה לקדשו וכו׳ הים ראה וינוס״ (תהלים קיד,ב־ג) דהיתה יהודה לקדשו זו המשכת הקדושה, הים ראה וינוס, ובמדרש תהלים שם איתא ראה ארונו של יוסף וזהו יסוד הטהרה, ולכן היה הכל פתוחות שנפתחו להם שערי טהרה וקדושה באמירת השירה.

והנה בשל”ה הקדוש איתא דאותיות התורה הם בנין העולם והפתוחות הם החלונות שבבנין, וענינו לפי דברינו דע״י הפתוחות שהם ע״י טהרה וקדושה ממשיכין ההשגחה העליונה כדכתיב “משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים” (שיר השירים כ,ט) ואיתא בתיקוני זוהר משגיח מן התלונות של ביהכנ”ס וכו׳ עיי״ש, והוא מה שאנו אומרים בתפלת שבת הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דאיתא במס׳ ברכות (ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פחחים ואח״כ יתפלל דכתיב ״אשרי אדם וכו’ לשקוד על דלתותי יום יום״ (משלי ח,לד) ופירשו הספה״ק דדלת אחת היא לצאת מעניני עוה״ז ודלת אחת ליכנס לקדושה לעוה״ב בבחינת עולמך תראה בחייך, ויציאה מן העוה״ז ע״י טהרה, טהור מכלל דאיכא טמא, והעוה״ז הוא תערובת טוב ורע וצריך להפריש הרע מן הטוב וזה ע״י טהרה, וכניסה לעוה״ב הוא ע״י קדושה, וזהו בחינת עין ולב טהרה דעבר וקדושה לעתיד, וזהו הפתיחת דלתות שערי מזרח כי דלתות בחינת טהרה וקדושה והוא ע״י כחו של אברהם אבינו כדכתיב ״מי העיר ממזרח צדק״ (ישעיה מא,ב), ובוקע חלוני רקיע הפירוש דהנה איתא במס׳ בבא כתרא (סה.) האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא תלונות זה על זה, וענינו דהנה בשמים יש י״ב חלונות, דכל שבט יש לו חלון מיוחד להמשיך ההשגחה עליו ואעפ״כ כשכל ישראל דבוקים בשרשם יחד ההשגחה הוי מכל הי״ב חלונות לכל הי״ב שבטים וזהו החלון הי״ג שורש החלונות כנגד יעקב אבינו וכדאיתא בכתבי האריז״ל שהוא המאחד לכל החלונות, וכן סולמות הוא המשכת השפע מלמעלה למטה והעלאת התורה והמצוות מלמטה למעלה וכדאיתא בהאבן עזרא פרשת ויצא בענין הסולם דיעקב אבינו, וזה היה בשעה שהיה יעקב אבינו חי היה להם חלונות  וסולמות. אבל כשמת יעקב אבינו והאחין נתחלקו אז לא הי’ להם חלונות וסולמות זע״ז רק כל אחד הי’ לו חלונו המיוחד לו מפני שלא הי’ עוד כחו של יעקב המאחד החלונות והי׳ סתימת החלונות.

והנה סתימת חלונות היא ע״י אבנים וטיט, ובמצרים היה השעבוד בטיט ולבנים ועי״ז נסתמו החלונות, וכנגד זה הכח של הטיט נתן להם מצות ציצית חותם הטיט של קדושה כמש״כ במ״א, וכשיצאו ממצרים נסתלקו האבנים והטיט ונפתחו החלונות והיא ראיית עינים כמו שכתוב בפרשת ציצית ״וראיתם אותו” (במדבר טו,לט) והטיט של מצרים היה סתימת הראיה, והאבנים היה סתימת הלב, כמו שכתוב גבי נבל ״וימת לבו בקרב והוא היה לאבן״ (שמואל א כה,לז) וכן כתיב ״והסירותי את לב האבן מבשרכם״ (יחזקאל לו,כו) וזה היה סתימת עין ולב, סתימת החלונות שהם סתימת הפרשיות, וכשיצאו ממצרים נפתחו העינים וניתך האבן שבלב ונעשה לב בשר, וזה הפתיחת דלתות שערי מזרח בחינת טהרה וקדושה והבן.

מספר הצפיות במאמר: 77