הרב ישראל יעקב לובצ'אנסקי נולד בתרל"ב ,1872, בכפר מוש, לרב חיים לייב הרב של הישוב היהודי המתחדש בברנוביץ שבוואלין. הרב חיים לייב היה גאון, צדיק ואוהב ישראל אמיתי . ביתו המלא תורה, היה אכסניה לכל עובר אורח.

משחר נעוריו הצטיין ישראל יעקב בכישרונות נעלים ובמידות טובות. כשגדל ישראל יעקב נשלח ללמוד בישיבת נובהרדוק, שם עשה חיל בתורה והתעלה במדרגות היראה. ר' יוסף יוזל הורוביץ, ה"סבא" מנובהרדוק, בחר בו כחתן לבתו מרת פייגא מלכה. הוא עזר ל"סבא" לנהל את הישיבה בחרקוב שבאוקראינה והתמסר כולו לחינוך בני הנעורים.

אחרי פטירת אביו, בשנת תרס"ו, מילא את מקום אביו ברבנות ברנוביץ. בתקופה זו נהג רבי ישראל יעקב להשכים בכל בוקר ולחטוב עצים, להסיק בהצנע את התנור בבית המדרש, ולשאוב מים עבור המתפללים, בכדי להקל על מלאכת השמש.

לבקשת חותנו עזב את תפקידו ברבנות ברנוביץ ומסרו לגיסו הרב דוד וייצל. הוא חזר לישיבה בנובהרדוק ועלה בהשתלמות ביראת ד'.

בימי מלחמת העולם הראשונה גלה עם חמו-רבו לרוסיה שם עזר לו הרבה בהפצת תורת המוסר וביסוד ישיבות נובהרדוקיאות בערים חרקוב, צאריצין ועוד.

בשנת תר"פ עבר מרוסיה לפולין יחד עם התלמידים הגדולים של ה"סבא". הוא התקבל להיות ה"משגיח" בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ,  לצידו של הרב אלחנן וסרמן, והתמסר כולו לתפקידו. בכל ערב שבת היה הולך אל לשוק ומזכיר לחנונים על השבת הממשמשת ובאה. הוא אהב כל תלמיד אהבה עזה, התעניין במצבם ודאג לכל מחסורם. היתה לו השפעה אדירה על התלמידים. הוא נודע כפדגוג אומן, מלהיב לבבות לתורה ויראת שמים, בעל מידות נשגבות וענוותן הבורח מן הכבוד, ונחשב כאחד מהדמויות המרכזיות בכל עולם הישיבות בדור שלפני החורבן.

הוא היה אישיות נפלאה. קיצוני ביראת השם וותרן לכל אשר נגע לו עצמו. היה תמיד מהלך עמוס מחשבות, מדקדק בכל דבר כחוט הערה . הוא לא היה מצליף בשיחותיו, אלא מרטית את הלב, מלטף ומזכיר כי כל רגע בחיי האדם הוא יקר מפז. כהולך בדרך רבו, ראה בלימוד המוסר את הדרך היחידה לשלימות הדם. בשיחותיו בפני תלמידי הישיבה הרבה מאוד לדבר על הכח הטמון בלימוד המוסר יום יום. בלומדו מוסר בניגון עצוב הוא היה שוכח הכל ומתלהב. הוא היה עובד ד' בכל נימי נפשו ודרש זאת גם מתלמידיו.

כשפרצה מלחמת העולם השניה היו בישיבת ברנוביץ למעלה משלוש מאות תלמידים. התלמידים הצעירים חזרו ברובם לביתם, והמבוגרים בחלקם התפזרו למקומות שונים. ר' אלחנן ור' ישראל יעקב ברחו יחד עם קבוצת תלמידים , והגיעו לאחר תלאות רבות לעיר קובנה שבליטא, באמצע חודש סיון תש"א. כעבור כשבועיים, כשנכנסו הגרמנים לעיר. הם הוכנסו לגיטו סלובודקה, שם סבלו קשות מהתעללויות אכזריות. בתקופה זו הרבה הרב ישראל יעקב לדבר על אמונה וביטחון בד', תוך שהוא מחזק ומעודד את האנשים סביבו. הוא קידש וטיהר עצמו לקראת קידוש השם. הרב ותלמידיו נספו על קידוש השם במבצר קובנה ונקברו בקבר אחים. השם יקום דמם.

יום הזיכרון שלו –ע"פ ספר מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם – הוא בי"א תמוז תש"א (בספר המוסר והדעת, עמ' 115, מופיע תאריך אחר. וראה בויקיפדיה שם מופיע ה' במרחשוון תש"ב).

(מקורות: רבנים שנספו בשואה, מורה האומה ח"ג 154-158, אור אלחנן ח"א קנה-קס. מוסדות תורה באירופה בבנינם ובחורבנם עמ' 335, תורת המוסר עמ' 185, הנאמן ניסן תש"ט עמ' 22).

תחושת המחר / הגה"צ ר' ישראל יעקב לובצאנסקי זצ"ל הי"ד

נרשם בידי הרב בן ציון ברוק ופורסם בביטאון הנאמן, תל אביב ניסן תש"ט, עמ' 22-23.

עתה ירא פרעה איש נבון וחכם ויפקד פקידים על הארץ וחפש את ארץ מצרים בשבע שני השבע וגו' (בראשית מא, לג).

לכל התכניות שהציע יוסף לפרעה שיקציב את כל אוכל השנים הטובות ויהיו לפקדון לשבע שני הרעב היו דבר הגיוני מאוד, לכאורה כל אחד שיידע כבר את הסוד שיבואו שבע שני רעב מבין שיש להכין משנות השובע לשנות הרעב. מה צריך לכן, באיש חכם ונבון דוקא שיפקד פקידים על הארץ?

אבל כאן לפנינו דבר מיוחד במינו, והוא ההכנה הנפשית לקראת המחר השונה מן היום תכלית שנוי. בטבע העני והדל שידאג גם לפירורים משלו, מפני שהמחסור עומד על מפתנים והוא מדגיש בו בחוש. לא כן המושפע בטובה, שקשה לו לחסוך. יש מדינות עשירות שזורקות אלפי של מיני מזון, משום שאין זה נחשב בעיניהם, ואף כי יש לחשוש שמא יחסר להם בשנים הבאות. כך היה המצב במצרים. יוסף צפה  שבשבע שנות השבע כאשר שנה אחרי שנה תהיה הארץ משופעת בכל טוב ואין אוכל נחשב למאומה, הרי אף שידוע להם כי בעוד שנים אחדות יופסק השבע ויבוא רעב גדול, בכל זאת, כל עוד לא רואים בחוש את הרעב — יתכן שאנשים יתרשלו מלעבוד את האדמה וגם יהיו פזרנים בתבואה.

הלכך היה צורך באיש חכם ונבון שידע לעורר את העם על סכנת הרעב. "וחמש" פירש"י כתרגומו "ויזרזון" שיזרז את האנשים שיזרעו בכל יכלתם, שלא ישאירו שטח אדמה פנוי מזריעה ויאחסנו בצורה מתאימה את התבואה שיאספו. ״איזהו חכם הרואה את הנולד״ היינו שגם הנולד בעתיד יהיה לפניו כדבר מוחשי, כדבר המתרחש עתה, שיראה בשנות השובע את הרעב ממש פוקד אותו ואת בני ביתו, שיראו את המחר כאלו הוא כבר בא היום

וכזו ממש צריכה להיות הרגשת האדם ביחס לעניניו הרוחניים. ימי חיי האדם ספורים עלי אדמות, אחר כך יבואו ימי החושך, מה שלא הכין האדם לעצמו – יחסר לי ולא יושלם משום מקום, כמ"ש חז״ל "העולם הזה דומה לערב שבת והעולם הבא לשבת, מי שלא טרח בערב שבת -מה יאכל בשבת" העולם הזה דומה ליבשה והעולם הבא לים מי שלא הכין ביבשה מה יאכל בים, (ע׳׳ז ג׳). והנה בעוה״ז התורה והמצוות נתונים לאדם ממש בחנם, מתגלגלים ברגלי אדם על כל פסיעה ופסיעה, ובכל זאת פעמים רבות אדם דש מצוות בעקביו נדמה לו כי עוד יספיק כי יש עוד זמן לאסוף מצוות ומעשים טובים. אבל האיש החכם והנבון יודע שלא לבטל מימיו ושעותיו ומזרז את עצמו שלא להתעצל להכין צידה לדרך, לשנות הרעב הבאות אחרי ימי חייו, כפי שמשלו חז״ל, משל למלך שזימן את עבדיו לסעודה וכו'­ אלו ואלו יושבין, הללו אוכלין והללו רעבין, הללו שותין והללו צמאין שנא׳ כה אמר ד' הנה עבדי יאכלו ואתם תרעבו, הנה עבדי ישתו ואתם תצמאו, הנה עבדי ירונו מרוב טוב ואתם תצעקו מכאב לב (שבת קנ"ג) אשרי מי שיש לו בהוה תחושת המחר, כהגר״א זצ״ל מוילנא שבכה לפני פטירתו ואמר כמה יקר הוא העולם הזה שבעד פרוטות אחדות אפשר לקיים מצוות ציצית שזוכים על ידה לקבל פני השכינה. הוא הוא החכם הרואה את הנולד!

מאמרים נוספים מהרב הי"ד:

אוצר בלום

שבת אחים

הדרך הגבוה

לקט מתורותיו הובא בספר המאורות הגדולים

דברי התורה המובאים כאן הם אוד מוצל מאש ממש. הדברים לקוחים מתוך ספרו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד, "נאות דשא" על הגדה של פסח, חידושים על התורה, על הש"ס ועל האגדות. ספר זה הודפס בארה"ב ע"י בנו הרב שלום משה אונגר, לאחר שקיבל את כתב היד אחר המלחמה מאשה גויה שהצילה את הכתבים ברגע האחרון משריפה והסתירה אותם בביתה.

 מצה זו שאנו אוכלים על שום מה

והקשו המפרשים דמשמע דאלו היה מחמיץ בצקם היו יכולים לעשות בצקם חמץ, והלא כנר נאסרו מקודם – ותירצו כי בפסח מצרים לא היה איסור חמץ רק יום אחד וציווי של ז' ימים וגם איסור חמץ הוא רק לדורות. אבל הקשו על בעל הגדה דמשמע מדבריו שרק מפני שלא החמיץ בצקם אנו אוכלים מצה, הלא עוד קודם לזה נצטוו על אכילת מצה בערב תאכלו מצות וגם שבעת ימים מצות תאכלו וכדומה.

ונראה לענ"ד בפשטות כי הלא אותו הקושיה הוא גם על קרבן פסח שכתבה התורה שחיוב לעשות פסח. והלא קרבן פסח הוא כמו תודה על הנס שנעשה אז כמ"ש פסח על שום מה על שפסח הקב"ה וכו' וא"כ קודם שנעשה הנס למה עושים פסח — ואי הכי למה עשו קרבן פסח במצרים.

וע"כ נראה כי בודאי הקב"ה הבטיח את ישראל ע"י משה רבינו עליו השלום שיוציאם וגם כבר אמר מרע"ה לפרעה מה שנאמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך חצרים וכו'. ועוד אמר לו הקב"ה כשלחו כלה גרש יגרש אתכם שיגרש אותם משם, ועל מה שנעשה באותו לילה שהיה מכת בכורים ונצולו בכורי ישראל אנו עושים הפסח בזמן שבית המקדש קיים. וזכר אשר גרשו המצרים את ישראל ממצרים והשתדלו למהר לשלחם מן הארץ, על זה אנו אוכלים מצה. אבל אז לא היה לישראל זכות להנצל, והיה צריך להם איזה זכות כדי שיהיה אתערותא דלתתא, ועל כן צוה להם הקב"ה שיעשו קרבן פסח. ואז כפעם הראשון לא היה הקרבן פסח בבחינת קרבן תודה, כי אם בבחינת בקשת תפלה והתעוררות דלתתא שיושיעם ה'. ועל ידי שעשו פעולה זו המעוררת ענין זה כאשר נצטוו מהקב"ה אז נצולו ונעשה הנס. וכן הוא גם לענין הזה אשר נתקיים בהם מה שנאמר כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה. לזה גם כן היו צריכים איזה אתערותא דלתתא, וזה נעשה ע"י המצה. ועי"ז נתעורר למעלה שנושעו גם בענין הזה ונגרשו ממצרים בחפזון דמצרים. אבל בכל השנים אחר יציאת מצרים אנו עושים הפסח או זכרונו להודות לה' על הנס ואוכלים מצה לזכר אשר גורשו ממצרים.

וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלתם על שכמם ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב ושמלות

נראה לפרש כי לפי ראות עיני האדם אם נעשה כעת על ידי מכת בכורות בהלה במצרים שהחזיקו על העם למהר לשלחם מן הארץ, היו צריכים לילך משם מיד במוקדם האפשרי ובמהירות, כדי שלא יתקררו ויחזרו בהם לילך, כמו שעשו כמה פעמים. וידוע כי מלת העם תורה על פשוטי העם ומלת ישראל על החשובים שבהם – והנה באמת פשוטי עם נחפזו לדרכם ונשאו בצקם על שכמם ומהרו ללכת. אבל בני ישראל החשובים והמאמינים באמת לא מהרו כל כך רק עשו כדבר משה והרצון העליון וידעו בטח שלא יעונה להם כל רע בעשותם חפץ צורם ובקיום דברי משה עבדו. וז"ש וישא העם את בצקו טרם יחמץ וכו' על שכמם כי מהרו ורצו ללכת תיכף ומיד אבל ובני ישראל עשו כדבר משה וישאלו וכו' כי בטחו בה' – ואמר הפסוק אח"כ שגם את חן העם הפשוטים אשר לא שאלו ממצרים מחמת מהרותם לצאת נתן ה' בעיני מצרים וישאילום, וכמאמר חז"ל בעל כרחן דישראל.

ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גרשו ממצרים. ומשמעות הפשט הוא שמפני שלא היה להם שהות על כן לא החמיץ – ולכאורה הלא היה אסור להם חמץ בכרת, כמו שמפורש שם בקרא בפרשת החדש, ועיין בספר יסוד התורה ובמפורשים כי הפסוק רוצה לתרץ כיון דחמץ אסור למה לא אפוהו מיד במצרים. ועל זה תירץ כי גרשו ממצרים. וזה כעין מה שכתב הרמב"ן ז"ל בקדשו.

ועוד אפשר לומר כי הפסוק רצה לגלות לנו בזה חסדי ה' כי רבו, שרוצה לזכות את ישראל על כן הרבה להם תורה ומצות. כי הקב"ה גזר עליהם מקודם שלא יאכלו חמץ רק מצות, ואם כן בודאי הם הכינו את עצמם ורצו לעשות כמו שצוה להם הקב"ה מצות כשרות. ואחרי זה ראו שלא היה ביכלתם לעשות חמץ אפילו אם היה מותר לאכול חמץ כי גורשו ממצרים ולא היה להם פנאי להמשיך האפיה כמ"ש בעל ההגדה כאן לא הספיק בצקם להחמיץ, וגלוי וידוע לפני הקב"ה שיהיה כן ואף על פי כן עשה הקב"ה מזה להם מצוה לזכות את ישראל – וזה שנאמר ויאפו את הבצק עגת מצות, כמו שצוה להם הקב"ה, אבל האמת הוא, מספר הפסוק, כי לא חמץ מהאי טעמא כי גרשו ממצרים וא"כ לא היה אפשר להיות חמץ, ואף על פי כן עשו בזה רצון הבורא ברוך הוא וראה חסדי ה' כי רבו,

—

בהקדמת "נאות הדשא" כותב בנו, הרב שלום משה הלוי ואנגר:

אבי מורי, רבינו הקדוש זי"ע הנהיג ישיבת ל"ט שנה, והעמיד תלמידים לאלפים ואלפים, בדרך ישר מאוד נפלא בכל דרכי התורה – בתכלית העיון לגלות עמוקות בכל מעינות ההלכה — בהתמדה גדולה ורבה, טהורה ונקיה, אשר אפילו כל שהוא של בטול רגע. לא היה בטל בתוכה. – ועל כל אלה היה רב דומה למלאך ה' צבאות, היודע להשקיע את כל התורה ואת כל החכמה, בקדושה אחת – בקדושה יחידה ומיוחדת. היודע להגביר הקול של קדוש קדוש קדוש, על כל הקולות, אפילו על כמה קולות של תורה ומכל שכן על קולות אחרים. – תלמידי רבינו הגדול זי"ע יודעים המה עד כמה העמיק הרחיב הוא זי"ע בלמוד הישיבה בסוגיות הש"ס – ובכל זאת כמה ידע רבינו זצוקללה"ה להשכיח בכח גדול את כל העמקות ואת כל החדושים, בפשטנות שבפשטנות – ביראת שמים – לפנים ולאחור ובתוך – וביראת שמים שלו זי"ע, היה בטל ומבוטל ונשבר ונכנע לפני כל תלמיד חכם ירא שמים. – כמה מינים של יראת שמים יש לו להקב"ה בעולמו, ויראת שמים של רבינו הגדול זי"ע יחידה במינה היתה. ניכרת לעין כל רואיו. ויש לפרשה ולתרנמה רק בפסקא אחת והוא, כי היא, יראת שמים של רבינו הקדוש מנייטרא זי"ע.

ובתורתו וחכמתו, יבכה האמת הגדול שלו, שהיה שפל ברך כל כך. ביראתו וענותנותו, היה לו לרבינו כח הנהנה בכל תוקף ועוז, הן בהנהגת הישיבה והן בהנהגת הקהלה. כי היה אב"ד בכמה קהלות – בקראמפאך, בטירנוי ובנייטרא –והן בהגת מדינה, והנהגת מדינות, בשנים האחרונים. – רק מי שעמד פעם אחד פניו זי"ע, יודע קצת להשיג, עד כמה היה בכחו של רבינו הגדול זי"ע, להבריח שמץ של לצנו, וריח של שקר מד' אמות של דבריו, כלומר דברים הנאמרים בפניו.

הנסתרות לה' אלקינו, יודע הוא לבדו, דרך צדיקו של דור. והנגלות לנו, לעינינו. כי מן השמים הסכימו על תורתו של רבינו זי"ע בהרבה הסכמות. – בדורו של שמד, באמצע השרפה, בארצות הדמים, הנהיג רבנו הקדוש זי"ע את ישיבתו הקדושה בנייטרא עד חצי אלול תש"ד. ויודע היום כל איש מישראל מה הזמן הזה אומר. – בכל אלו הימים של אלו השנים, לא פסק רבינו זי"ע מתלמוד תורה דרבים בלמוד הישיבה אפילו יום אחד – בימים אשר כל יום ויום נחשב לאלף שנה, בפחדו ואימתו. – והיה הוא זי"ע לומד במחבואות שונות, עם התלמידים – אך לא פסק אפילו משעור אחד, פשוטו כמשמעו. – בחצי אלול תש"ד עדיין היו יושבי בית מדרשו של רבינו זי"ע כמו שני מאות תלמידים וכמה גאונים מובהקים צדיקי הדור שנמלטו בצלא דהמנותא של בית מדרשו ער שנלכד בעו"ה גם בית מדרשו הקדוש ביום י"ז אלול תש"ד.

היה בית מדרשו של רבנו הגדול זי"ע יחיד, להשמיע קול תורה ברבים, בשעה שככר נשתתק בעו"ה קול תורה בכל ארץ הדמים – זמן רב – בשעה שכבר קיים הקב"ה בעו"ה בכל בתי מדרשות של ארצות הרשעה, את נבואת הנביא (ירמיה ט') כי נצתו מבלי איש עובר ולא שמעו קול מקנה, מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו – ובמדרש חז"ל בפתיחתא דאיכה, על זה.

ורבינו זצוקללה"ה כבר היה מנוע לחזור לבית מדרשו בעו"ה וברח ליערות, ואני בעו"ה נתחייבתי וזכיתי להיות עמו. נתחייבתי לראות ענויו וחליו והסתלקותו ולהביא גופו הטהור לקבר, וזכיתי לראות שלא פסק פומי' מגירסא ושלמד תורה ברבים כל הימים הללו מן י"ז אלול תש"ד עד ט' אדר תש"ה, עם בחורים ואנשים שהסתתרו סביב לו במערות וביערות. ומי כמוהו ידע את כל אשר נעשה לביתו ולבית מדרשו, לזרעו ולזרע זרעו, ולתלמידיו אשר אהבם כנפשו, ובכל זאת הבליג על יגונו ועל מכאובי לבו ולמד תורה ברבים. – בחורף ביער — ברעב ובחוסר כל — ועל כל אלה ביסורי נפשו הנוראים, כמעט בכל יום עד ט' אדר ת ש"ה. מי לא ידע היום הזה – מה הזמן הזה אומר, במדה של מסירות נפש.

ועל. המזבח הנורא אשר לפני ד', אשר ראינוהו בעינינו בעו"ה, היתה נפשו הטהורה של רבנו הקדוש זי"ע העולה של בין הערבים, אשר עליה השלימה מדת הדין, סדר אחד, של כל הקרבנות כלם – סדר הקרבנות של מרביצי תורה ותופסי ישיבת הגדולים, גאונים וצדיקים שנתפסו בעוון הדור, זי"ע ועכ"י – והועילה מסירת נפשו של רבנו אאמו"ר זי"ע לקיים מקצת מהמקצת מן תורתו הקדושה בקרב שירי שיריים מתלמידיו שנשארו בזכותו ובהשתדלותו – ואף כי למה נחשב זה, לעומת האבדה – אבל על כל פנים נשאר כאן לוז שממנו תחית המתים — אם יסכים ד' — והכל בידי שמים חוץ מיראת שמים — אם נסכים אנחנו, ויהיה רצוננו בתחיה זו. ובכן יהיו נא בית המדרש אשר שמו של רבנו זי"ע נקרא עליו — והדפסת כתבי הקדש שלו, זצוקללה"ה, ולמודם ההתחלה לתחיה הזאת.

כמו שמנה אלפים ספרים היו לו לרבנו זי"ע באוצר הספרים שלו, רובם יקרי ערך – וכלם נשרפו באש של רשעה, בחורף של שנת תש"ה, ולא נצולו אלא כתבי יד של רבינו הקדוש זי"ע, ברובם, בדרך נס ופלא, שנספר אותו אי"ה, בשעה שיהיה כאן המקום לספר. ובכל זאת בעו"ה אחרנו עד כה, מחמת רוב הטרדא בקיום בית מדרשו של רבינו הקדוש זי"ע – כי ידענו כי הוא רצונו הראשון זי"ע, העולה על כל רצוניו הטהורים…

וברור ה' הטוב אשר הציל מכת"י רבינו זי"ע כמה כרכים, דבר ה' זו הלכה על רוב סוגיות הש"ס – וגם איזה שו"ת – ודברי אגדה ויראת שמים – אף שנאבדו ונשרפו בעו"ה ב' כרכים, דברי הלכות ודרשות וכרך גדול של פסקים ושו"ת והגהות הש"ס והפוסקים, מלבד חבור נכבד מאוד על בעל המאור ומלחמות, שנננב מביתו עוד לפני כמה שנים…

ומצוה עלי, בגזרה מפי כ"ק אאמו״ר רבינו הקדוש זי"ע להגיד בזה דבר לתלמידיו:

כי במצבו הנורא והאיום, ביערות באנסקא ביסטריצא, אמר לי רבינו זי"ע, לפני הסתלקותו, בט' אדר תש"ה, בתורת צואה בתוך שאר דברים בזה הלשון: אמור לבני ולתלמידי, אשר ישארו בחיים, כי הנני מבקש מאתם שיקבעו עתים לתורה ושיתפללו במנין – ויזהרו מאוד שלא לשיח שום שיחה בשעת התפלה – ולא בחזרת הש"ץ ולא בשעת קריאת התורה – ויזהירו את הסביבה שלהם על כך. אחר כך אמר רבינו את הוידוי בעינים זולגות דמע, ונסתלק מתוך פסוקי יחוד. כל כך גדול וחזק ואמיץ היה רצונו של רבינו זי"ע, שיתפללו תלמידיו כדת וכראוי, – עד שאפילו במצב כזה – בשעה כזו — זאת היתה בקשתו הקשורה בנפשו הטהורה ביותר.

—

באתר זכור הובאו תולדותיו של הרב שמואל דוד אונגר הי"ד:

הרב שמואל דוד אונגר – סלובקיה 
ראש ישיבה ומנהיג דגול

תאריך לידה: תרמ"ו, פישצאן, סלובקיה
תאריך פטירה: ט אדר תש"ה, יער קאלישטי, סלובקיה

נולד בשנת תרמ"ו בפישצאן, לאביו המרא דאתרא הרב יוסף משה אונגר. למד בישיבת דודו בפישצאן, הרב נח ברוך פישר, ולימים בא בברית הנישואין עם בתו. בגיל 21 נתמנה לדיין בקהילת קרומפאך, ולאחר תקופת רבנות בטירנוי, נתמנה לרבה של ניטרה ועמד בראשות הישיבה במקום. המיוחד בהנהגתו בישיבה: היה מלמד גם ספרי מוסר, כגון חובות הלבבות ואגרת הרמב"ן. כמו כן היו לו שני מבחנים קבועים: ביום ראשון מבחן בגמרא, ובכל מוצ"ש מבחן על חומש ורש"י.
הרב אונגר היה ידוע גם כבעל תפילה גדול. הוא הראה דוגמה אישית לתלמידיו כיצד לשפוך שיח לפני בורא עולם. לא רק לתלמידיו, גם לחבריו הרבנים היה למופת בתפילתו. מסופר שבכנסיה הגדולה השלישית של אגודת ישראל באלול תרצ"ז, שהתקיימה במרינבאד בנוכחות ר' אלחנן וסרמן הי"ד, הוא עבר לפני התיבה באמירת תהלים וגרם להתרגשות ולהתרוממות רוח של כל הרבנים שנאספו מכל העולם לעורר רחמים על עם ישראל, שהיה כבר נתון בסכנת המלחמה.
הרב אונגר זכה להעמיד אלפי תלמידים במשך קרוב ל- 40 שנה. התלמידים באו גם מארצות מחוץ לסלובקיה. חלק מאותם תלמידים היו לרבנים ולראשי ישיבות בעלי השפעה רבה באירופה. יש לציין שגם השלטונות העריכו מאוד את פועלו, לדוגמה: הם הסכימו לממן ולתחזק מקווה כשרה. תופעה זו של תמיכה ממשלתית הייתה נדירה מאוד במדינת הונגריה הגדולה.

בתקופת השואה
בתחילת המלחמה היו לרב אונגר מספר הזדמנויות לצאת למקום בטוח, אך הוא סירב באומרו שהישארותו במקום תתרום לקהילה, ובכלל – אמר – "איך אוכל לעזוב את אחיי ואת תלמידיי הנתונים בצרה?!".
בשבת שאחרי פסח תש"ב (1942) החל גירוש היהודים מנייטרא. בסעודה שלישית דרש הרב בדברי תורה וחיזק את המיועדים לגירוש. כאשר התחילו לבכות – עצר בעדם ואמר: שבת! שבת!
למרות צו הגירוש זכה הרב אונגר במעמד מיוחד מטעם השלטונות. באִסרו חג של פסח קיבל מטעם הממשלה את המינוי לרב ראשי של יהודי סלובקיה, בצירוף הכרזה על ביתו ועל סביבתו כשטח אקסטר-טריטוריאלי – שטח חסות – אליו אסור היה להיכנס אפילו לשוטרים, ולמעשה, כל מי שנמצא שם היה מוגן. לעתים פרצו לשם החוליגנים של הכומר לינקה, וכהגנה מפניהם הוכנו כמה בונקרים, שם מצאו התושבים מחסה.
השמועה עשתה כנפיים, ואל הרב ושכונתו נקבצו פליטים מגליציה ומפולין, אולם רק למאתיים רבנים ולמאה וחמישים תלמידים היה מקום, ואלו עסקו בתורה יומם ולילה. כל אותה עת השתדל הרב, יחד עם חתנו הרב מ.ד. וייסמנדל, להציל יהודים רבים ככל האפשר. כבר בראשית המלחמה שלח את חתנו ללונדון על מנת להשיג רשיונות כניסה לקנדה עבור משפחות מיהודי סלובקיה, אך התכנית לא יצאה אל הפועל. מאוחר יותר היה הרב מעורב בתכניות ההצלה הגדולות שיזם חתנו, וביניהן התכנית הגדולה של מתן שוחד בגובה שישים ושניים אלף דולר ומיליון ושש מאות אלף כתרים סלובקיים, שהועברו לוישליציני ולהימלר. תכנית זאת גרמה להפסקת הגירושים למשך שנתיים וחצי, ובהפסקה זו רוכזו 4000 יהודים בעיר סרד, עד שנשלחו לאושוויץ באלול תש"ד.
באותו חודש הוכרח גם הרב עצמו להיפרד מבני משפחתו, לא לפני שדרש דרשת פרידה לבני עדתו שעמדו לפני הגירוש. בדרשתו דיבר הרב על ההשגחה של ה' בעולם, ועל החובה לקבל את הדין באהבה. בסוף דבריו קרא לקהל לקבל עול מלכות שמים בקריאת "שמע ישראל". מפאת מחלתו נאלץ הרב לשהות תקופה קצרה בהרי זאבאר הסמוכים לניטרא. כאשר ראה שאינו יכול לחזור לעיר (בגלל הגירוש) התחיל במסע נדודים בהרי זאבאר, בליווי בנו ותלמידו. מלוויו באותה תקופה סיפרו עד כמה המשיך להקפיד על קלה כחמורה. נזהר מלאכול פת עכו"ם, שתה רק חלב ישראל, הקפיד על נטילת ידיים ועל פרטי הלכות שבת. בימים נוראים ובסוכות הייתה תקופת רגיעה, ואז הצליח להגיע לעיר באנסקה ביסטריצה, תקע בשופר, התפלל בציבור ודרש לפני הקהל.
כאמור, רבים שאלו בעצתו גם ממקומות אחרים, ובמכתבו האחרון אל הרב חנניה יו"ט דייטש (רב בדאבשינא סלובקיה, ואחר כך בקליבלנד), הגיב הרב אונגר על השאלה האם כדאי להימלט מסלובקיה להונגריה, ואמר שקשה לו להחליט, מכל מקום הוא ייעץ לו לחכות קצת. כאילו נבואה נזרקה מפיו, שכן סמוך לכתיבת התשובה נכנסו הגרמנים וכבשו את הונגריה.

חודשים אחרונים 
אחרי שכבשו הגרמנים את באנסקה ביסטריצה, שוב ברח הרב עם מלוויו ליער. ביער קאלישטי, הסמוך לעיר, חפרו בונקרים ושם הסתתרו בשלג ובכפור במשך חודשים רבים. הנהגה ראויה לציון מאותה תקופה: היה מוכן להסתכן ולעלות מן הבונקר החשוך, כדי שיוכל ללמוד תורה באור.
הרב נחלש מיום ליום והרגיש שסופו קרב. הוא כתב צוואה, ובין השאר ביקש מתלמידיו שלומדים בהתמדה שיתפללו בכוונה ושיזהרו שלא לשוחח בשעת התפילה, חזרת הש"ץ וקריאת התורה. הרב נפטר ב-ט באדר תש"ה, והובא לקבורה זמנית ביער. לאחר המלחמה נטמנו עצמותיו בפישצ'אן – עיר הולדתו – ליד קבריהם של אביו ושל הרב קלמן וובר. בין הניצולים מבני משפחתו: בנו, הרב שלום משה; חתניו הידועים: הרב מיכאל דב וייסמנדל והרב האדמו"ר מקלויזנבורג, הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם (שנישא לבתו בנישואין שניים לאחר המלחמה).

מקורות: 
אלה אזכרה, חלק ב.

 —

תולדותיו הובאו במורי האומה, חלק שלישי, מאת הרב ישראל שורין זצ"ל.

תולדותיו מיום בריחתו ליער באלול תש"ד, ועד לפטירתו בט' באדר תש"ה, ראה ספר 'מעמק הבכה' (תש"י)

מזרעו למולך (ויקרא כ,ב), ידוע מאמרם מזרעו ולא כל זרעו והרבה טעמים נאמרו בזה, ואפשר לומר עוד שמי שפוקר כל כך שנותן כל זרעו למולך אין למדים בני אדם ממנו בחשבם אותו כמשתגע, לא כן מי שאינו נותן רק בן אחד אפשר הוא שיתעה גם אחרים, וזה הוא מוסר גם עבורנו שנדע שסכנה יותר גדולה נשקפת מאותם שמגדלים כל בניהם לתורה ובן אחד מגדלים ללא תורה, מן האיש שמגדל כל בניו ללא תורה כי מן הראשון ילמדו שאר העם לא כן מן השני לא ילמדו בחשבם אותו ליוצא מן כלל ישראל.

ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל אני ד׳ מקדשכם (ויקרא כב,לב). מפני שנכתב מקודם ושמרתם מצוותי ואמרו חז״ל ושמרתם זו משנה, ועל ידי הלימוד יבואו למדרגת ת״ח לכן בא הציווי שבתור לומדים לא יחללו את שם קדשי שלא יאמרו פלוני שלמד תורה כמה מכוערים מעשיו, כי אם ונקדשתי שיאמרו פלוני שלמד תורה כמה נעים מעשיו, וזה כי אני ד׳ מקדישכם, כלומר למען יאמרו שאני ד׳ מקדש את העוסקים בתורתי.

ברוך הגבר אשר יבטח בד׳ והיה ד׳ מבטחו (ירמיה, יז,ז). כאשר אדם בוטח בד',  אף כי הדבר קשה עליו מאד, מסייעים אותו מן השמים שיוכל להגיע לידי בטחון מלא ושלם. לפיכך יעשה אדם ראשית את שלו ויהיה בעל בטחון, ובסופו של דבר יזכה לכך שהשם יתברך יהיה באמת ״מבטחו״…

יען מצאנו כמה דברים, שחושבים חז״ל, שעל ידם מתו נדב ואביהוא והוא: א) שהורו הלכה בפני משה רבם, ב) שתויי יין נכנסו, ג) שאמרו מתי ימותו זקנים אלו, ואנו ננהיג את הצבור, וכאן אמר הכתוב בפירוש, ובנים לא היה להם, לכן אפשר אשר הכל עולה בקנה אחד, כי כאשר מרגיש האב, איך רע ומר הוא, באם שהבנים לא יכבדוהו, אז מקבל מוסר, איך נצרך לכבד את האבות, ואת רבותיו, ומכ״ש את מלך מלכי המלכים, אבל המה, יען ובנים לא היה להם, לא הבינו, איך באיזה מדה, נצרך לכבד האבות, וכן את הרב, לכן נכשלו בחטאים הנזכרים, כבוד אב, מורא רבו, ועל כולם, לכנס למקדש שתויי יין, שנחשב חטא כנגדו יתברך. או יאמר בכונת חז״ל אלו, על פי מה שכתב בעל ח״ס ז״ל, לפרש והותירך ד׳ לטובה בפרי בטנך, רצה לומר, דאם נגזר על אדם עונש מיתה, ויש לו בנים, שצריד להדריכם בדרכי ד׳, מוסיפים לו ימים בשביל בניו, אבל נדב ואביהוא, יען ובנים לא היה להם, לכן לא היה מה להגן עליהם, נמצאו לא מתו בשביל ביטול מצוות עשה דפריה ורביה, רק אלו היה להם בנים, היה ד׳ מאריך ימיהם, בשביל בניהם.

(שיר מעון)

ב״ה יום ג׳ לסדר בראשית תרצ״ו.
הנה על מה שאיתא בשו״ע או״ה (סימן תרל״ט) דמצטער פטור מסוכה, והרמ״א שם דהפטור מן הסוכה ומחמיר על עצמו להיות בסוכה נקרא הדיוט, המצטער פטור מסוכה היינו אם בביתו ינצל מאותו הצער ואם לא חייב לישב בסוכה, והא דמצטער פטור היינו אם אירע לו במקרה שצער זה היינו שבא לו במקרה רוח קר, או איזה ריח רע, כדאיתא בגמרא סוכה (דף כ״ו עמוד א) ריחא דגרגישתא,

וטעמא דמצטער פטור דדרשינן תשבו כעין תדורו שאינו מחוייב להיות בסוכה כל היום רק כעין ישיבה בדירה כל השנה, לפ״ז אם מצטער בסוכה ואינו יוצא ממנה כדי להנצל מאותו צער אינו מקיים בזה כעין תדורו דאם היה אירע לו צער זה בדירתו בחדרו היה יוצא ממנה לחדר אחר ואדרבה במה שיוצא ממנה בזה מקיים כעין תדורו.

ועוד נראה לי המתקדשים והמטהרים והשמחים במצות השי״ת בכל לבבם וחביבה להם ישיבה בסוכה מכל תענוגי העוה״ז שאם אירע להם איזה צער, שינוצלו מהישיבה בסוכה, זה צער להם שאינם בסוכה, ואדרבה זה צערם שאינם יושבים בסוכה, הרי אנו רואים שהרבה היושבין בטרטיראות וכדומה, ובבתים בלילות ארוכות בחורף, אשר שם אויר מעופש ע״י רוב האנשים וקטורי העשנים, מכל מקום אינם יוצאים משם כי נוח להם בדיבוק חברים והאוהבים, ולאכול שם ולשחוק עמהם בכמה מיני שחוק, ואינם חוששין על ענינים אלה עשן וקיטור וכדומה לו, ואינם חוששין למיחושים הקלים משום רוב הנאתם, לפ״ז גם ישיבת סוכה שמחה להם ואין צריכין לצאת כמו שהם אינם יוצאים מביתם בשביל זה, ואדרבה חייבין בסוכה.

(ממרן רבינו שמעון סופר זצ״ל, אבדק״ק ערלוי, בעל התעוררות תשובה, בענין דמצטער פטור מן הסוכה, מתוך "האהל, קובץ תורני", אלול תש"ל)

---

בפתיחת ספרו "מוסרי הרמב"ם, הוראה לדרך החיים ותוכחת מוסר" הובאו תולדות רבינו שמעון סופר זי"ע, אב"ד ור"מ דק"ק ערלויא

רבינו שמעון הצדיק — כפי שכינוהו חכמי דורו — נולד בק"ק פרעשבורג, לאביו מרן בעל "כתב סופר" ז"ל, בן מרן בעל "חתם סופר" ז"ל, ביום כ"ח לחודש אייר שנת תר"י לפ"ק.

משחר נעוריו הצטיין בשקידתו הגדולה בתורה וביראתו הנפלאה לה' — ויהי לפלא. ממעיני אביו הקדוש שתה בצמא אשר ספי ליה כתורא בתורה וביראה, והכיר בו כי לגדולות נוצר, ואף הביע אמונתו זו פעמים רבות בפני אחרים. באביב שנת תר"ל, כשה
גיע לפרקו, השיא לו אביו לאשה את מרת אסתר ע"ה, בתו של הרבני הצדיק והגביר הנודע רבי יצחק פריעד ז"ל מקליינוורדיין, אשר שם הוחג חג נישואיו ברוב פאר והדר, בהשתתפות גדולי ישראל. מבית חותנו, אשר כל עתותיו שם היו קודש לה' ולתורתו — הרבה להתכתב עם אביו הגאון ז"ל ועם שאר גדולי דורו בהלכה למעשה ובפלפולא דאורייתא. ברם לא ארכה שם שלותו, היות שבשנתיים אחרי חתונתו מתה עליו אשת נעוריו אשר ילדה לו בת אחת, ונשא לאשה את מרת גליקל ע"ה בת הגאון הצדיק המפורסם מהו"ר חיים שמואל בירנבוים ז"ל מדובנא רבתי שהיה חתנו של מרן הגאון רבי עקיבא איגר ז"ל. בימים ההם התיישב בעיר אומאן שברוסיא, ולאחריה בעיר קיוב, אשד גם שם יצאו טבעו ושמו כאחד הגדולים והוכר כאיש מורם מעם בתורתו וצדקתו. חכמי העיר, כיבדוהו מאוד על אף גילו הצעיר, וגם רצו להושיבו על כסא הרבנות של עיר זו הגדולה לאלקים — אך מרן ז"ל סירב בדבר. אשתו זו ילדה לו את הרב הגאון רבי עקיבא סופר ז"ל, שהתיישב אח"כ בק"ק לבוב.

סביבת שנות תרל"ו־ל"ז חזר לעיר מולדתו פרעשבורג, בעוד שבשנתיים הקודמות ישב בקראקא, בבית דודו אחי אביו, הגאון רבי שמעון סופר ז"ל בעל "מכתב סופר", האב"ד דשם. בעת ההיא נשא לו את אשתו השלישית, ה"ה מרת מלכה אסתר ע"ה, — בתו של הגאון רבי בנימין שלמה זלמן שפיצר ז"ל האב"ד דקה"י ויען, בעל ספר ,"תקון־שלמה", שהיה חתנו של מרן הגאון בעל "חתם־סופר" ז"ל. אשתו זו ילדה לו שלש עשרה בנים ובנות. בשבתו בפרעשבורג, החל להוציא לאור את ספריהם "של אבותיו הקדושים, הלא המה זקנו ה"חתם סופר" ז"ל ואביו ה"כתב סופר" ז"ל.

בשנת תרמ"א, נקרא לכהן פאר כאב"ד בק"ק ערלויא, במקום שנתקבל בכבוד גדול. מיד אחרי בואו שמה, התאספו אליו עשרות תלמידים מכל הסביבה, לשמוע תורה מפיו. גם שם המשיך בהוצאת ספרי אבותיו בהלכה ובאגדה, וכמו כן הוציא לאור את ספריו הוא. הלא המה: שו"ת "התעוררות־ תשובה" ארבעה חלקים, אשר בו מתגלה לפנינו שיטת לימודו המקורית, ועומק תפיסתו, וספר "שיר־מעון" על התורה, שספחו אל ספר "תורת משה" עה"ת, מזקנו החת"ס ז"ל, שיצא לאוד על ידו. בגלל ענותנותו הרבה, הדפיס ספריו אלה בעילום שמו. בספר ירושת פליטה סימן ל"ב מופיעה תשובה שכתב הרב הי"ד.

בשבתו בעירו ערלויא, הוכר מרן ז"ל כאחד מראשי מנהיגי המדינה, בכל הנוגע לדתה של תורה, ולא נעשה דבר קטן וגדול מבלי להוועץ בדעתו. מעיר זו יצא שמו לכל תפוצות ישראל כשר התורה וקדוש עליון, וכן הרבה לעורר ולהתריע נגד פירצות שונות שראה, בפרסמו כרוזים בכל רחבי המדינה לחזק בדקי ישראל — בעניני כשרות, טהרת המשפחה, בדיקת כשרות התפילין וציצית וכו'. חכמי הדור, כמו המוני בית ישראל, ראו בו את זקן הגאונים משיירי הכנסת הגדולה, איש מופת ופועל ישועות, צדיק יסוד עולם אשר כל מעשיו לשם שמים, בלתי לה' לבדו. מרן ז"ל שזכה לאריכות ימים מופלגת, ישב על כסא הרבנות בערלויא משך ששים וארבע שנים רצופות, ולמרות שהציעו לו משרות רבנות בקהלות גדולות, כאונגוואר, סאטמאר, בודאפעסט — סירב לעזוב את מקום שבתו. בשנת תש"ד כשעלה הכורת על מדינת הונגריה, נתפס אף הוא בגזירה זו, ויחד עם אנשי קהלתו, תלמידיו ובני משפחתו — וביניהם בניו הרב הגאון מוה"ר שמואל חיים הי"ד ומרן הגאון הרב משה סופר הי"ד ראבד"ק ערלויא, בעל "יד סופר" — הובל לעיר השריפה אוישיויץ, וביום כ"א לחודש סיון הועלה על המוקד בקדושת שמו יתברך, בשנתו התשעים וחמש, הי"ד.

כתבה על רבי שמעון סופר מערלוי, התפרסמה בבית יעקב, גיליון 118-119 עמ' 10, תולדותיו הובאו בפירוט בספר רבי שמעון חסידא, מאת אהרן סורסקי, ירושלים תשנ"ט

הרב יעקב חיים הי"ד בן ברוך ודבורה טרושקין נולד בתרמ"ג, 1883. בבלארוסיה,  למד בישיבות שברוסיה ובפולין וכן בישיבת סלבודקה שבליטא ונשא לאשה את חניה, בתו של הרב יחיאל מיכל הובשה זצ"ל.

מיד לאחר פטירת חותנו, בשנת תרע"ז, 1917, נבחר הרב טרושקין למלא את מקומו כרב של קהילת שקוד שבליטא, ששכנה לא הרחק מהגבול הגרמני, הסלובקי והרוסי. הוא כיהן בתפקיד זה עד לחורבן הקהילה, והיה מנהיג רוחני אהוב על כל תושבי הקהילה מהעיר הישנה והחדשה כאחד, משכין שלום שהרבה בעשיית צדקה וחסד לכל הנזקקים, שהרבה לעסוק בתורה וחקר גם עניינים מדעיים. באזור החדש של העיירה שקוד פעלו בית כנסת ושני קלוייזים.

הרב השפיע רבות על כל המתרחש בחיי תושבי העיירה ובעיירה עצמה ונשא דרשות רבות בשבחה של ארץ ישראל. מתוך הכרה בכך שאין עתיד ליהודים בגולה ושהאדמה בוערת מתחת לרגלם, תמך בתנועת המזרחי, אירח בביתו את כל השליחים שבאו מן הארץ והאזין בקשב רב לסיפוריהם אודות המתרחש בה. הוא חינך את ילדיו ואת כלל הנוער בעיירה לאהבת הארץ ולחובה לעלות אליה. שלוש בנותיו זכו לעלות אליה, אך בנו צבי הירש (1910-1941) נהרג בשואה הרב לא חת להביע את דעתו, על אף שרבו הקולות בסביבתו ששללו שיתוף פעולה עם התנועה הציונית.

בבית הרב התנהלה כבית פתוח עם פעילות קהילתית ענפה. הוא הקים בעירו כיתות וחוגים למשנה ולגמרא בקלויז, .ותלמידים רבים נהגו לבוא ולהשתתף בשיעוריו וליהנות מחכמתו הרבה, לאחר שסיימו את יום הלימודים שלהם, במסגרת פעילותם בסניף "תפארת בחורים". גדלותו של הרב הייתה ניכרת בתחומים רבים של נתינה לקהילה שלו, במנהיגותו רוחנית, בדמותו החינוכית, בהקניית ערכים יהודיים שורשיים לנוער ובפיתוח עמדות של חברי הקהילה בעניינים לאומיים וציבוריים שעמדו על הפרק.

בתקופת השלטון הסובייטי בליטא (1940-1941) היו תמורות רבות גם על יהודי שקוד, בעיקר בתחום הכלכלי. מפעלים ובתי מסחר הולאמו. פעילות הנוער הציוני נאסרה ובית הספר העברי נסגר.

ביום שפרצה המלחמה בין גרמניה לברית המועצות, בתאריך 22/6/1941, נכבשה העיירה, ורק מעטים הספיקו לברוח. הליטאים שמחו לבוא הגרמנים וסייעו להם להתעלל ביהודים ולבזוז את רכושם. היהודים נלקחו לעבודות פרך קשות מבזות. הליטאים הכו יהודים ונטפלו לנשים.

הגרמנים השאירו חיל מצב של כמאה איש בשקוד שתוגבר על ידי ליטאים. הגבלות רבות הוטלו על היהודים, ונמסר להם כי על כל גרמני שיהרג הם ירצחו 100 יהודים. בשלב חסימות הדרכים חזרו לשקוד היהודים שניסו לברוח ממנה, ורק חלק קטן מבני הנוער הצליח להצטרף לצבא האדום, ולהילחם במסגרת הדוויזיה הליטאית שלה.

בשבת, ג' תמוז תש"א 28/6/1941, הותקף הכוח הגרמני הקטן שהוצב בשקוד על ידי חיילי הצבא האדום שניסו לשוב ולכבוש את העיירה. כתוצאה מהקרב נשרפו בתים רבים, וחיילים משני הצדדים וכן אזרחים רבים נפגעו ונהרגו. בין ההרוגים היה הרב יעקב חיים טרושקין ויהודים נוספים.

בשבת בבוקר הזעיקו הגרמנים תגבורת וגברו על חיילי הצבא האדום שנאלצו להיכנע. הליטאים האשימו את היהודים בפרוץ הקרב, ובתגובה רוכזו הגברים היהודים במועדון "השאוליסטים" ואילו הנשים והילדים נכלאו בבית הכנסת הישן.

למחרת, בערב יום ראשון 29/6/1941 הובלו הגברים למקום בו פקדו עליהם לחפור בורות ושם הם נורו בידי שכיניהם הליטאים ובראשם ספר מהעיר העתיקה של שקוד, שהכיר היטב את קורבנותיו, שהיו שכניו ולקוחותיו. לאחר כשבוע שבו היו כלואים בתנאים איומים הוצאו הנשים והילדים מבית הכנסת והובלו אל הכפר דימיטרובה, ונוצלו לעבודות חקלאיות עד להירצחם בסתיו.

—

שבוע הקדשתי זמן רב בחיפוש אחר דבר תורה משמו של הרב יעקב חיים טרושקין הי"ד, אך עד כה לא מצאתי דבר. אני קורא לקהל הקוראים היקר לעדכן אותי אם המצא תמצא בידם דבר תורה משמו.

אמנם אף שלא מצאתי דבר תורה של הרב טרושקין הי"ד, כדי שלא לסיים בלי דבר תורה, ראיתי לנכון להביא מכתבי חותנו הרב יחיאל מיכל הובשה, מחבר "מיכל מים" עה"ת, "מאמר להחזקת היהדות" ודברי הספד על הרב שמואל מוהליבר בקונטרס "וימת שמואל".

בהקדמת הקונטרס מסביר הרב הובשה את הסיבה שטרח להדפיס את דברי ההספד על הרב מוהליבר:

ידעתי שחברי ורבותי מיודעי, ישאלו ויתמהו, מה ראיתי להדפיס הספדי זה, בכרך קטן בפני עצמו, יותר מההספדים האחרים אשר  נשאתי, על הסתלקותן של גאוני וגדולי דורנו?

כבן אוהב לעמנו, עוררני מצבנו האיום, בשנים האחרונות עוד יותר, לחקור ולחשוב את סבת ירידתנו פלאים מיום ליום, ברוחניותינו  וחומריותינו, ואחרי כל העיונים והחשבונות, הוכחתי גם אני ככל  מביני דבר לאשורו, שמקור כל הרעות וכל צרותינו הוא חסרון אנשים גדולים טובי לב, ואוהבי עמם באמת, אשר יחפצו ויוכלו וידעו להשתדל לטובת עמנו ואשרם. אם כי סבות החסרון הזה רבות הגה,  וענפיה ישתרגו עד למרחוק, אם ביסוד רוע מצב החומרי של ישראל  וגדוליו, אם בחסרון כחות רוחניים, מאיזה סבה וטעם שיהיה, זאת אנו רואים שהתמעטו מאד בעוונותינו הרבים אנשים כאלו בעמנו, וספינת ישראל  מטולטלת ומנודנדת על גלי מי ים הזועף, רק מחסרון חובלים ומלחים אמיצי רוח, שהיה בידם להסיר הרבה מן הרע, ולהביא רוב טובה לישראל, ולכן יהמה לבי כחלילים לפטירתו של הגרש״מ זצ״ל, אשר בו התאחדו הרצון והיכולת, לב חם, ואהבה בוערה לפעול לטובת עמנו הנדכה, ולא היה דבר נשגב ממנו, והפקיר ממונו לאלפים, וטרח ועמל הרבה בגופו,  וותר על כבודו, לטובת ישראל ואשרו, כפי אשר מצא לטובה ולאשר, והרבה מאד עלה בידו, וכפי שידעתיו והכרתיו ובחנתיו היטב, היו כל  מעשיו ופעולותיו לשם ה' עמו ותורתו, קבל על עצמו את אשר התנה ה' את משה רבינו, וכן התנה הוא את פרנסי ישראל שהעמיד, כמבואר בילקוט פ' בהעלתך "בני ישראל טרחנים הם, על מנת שיסקלו אתכם  באבנים ומעפרים עליכם בעפר" כו', ידע הקב״ה שכח סבלנות נורא מאד נדרש לפרנסי ישראל האמיתיים, בלב תמים, אף בהיות כל העם מאוחד במדבר, תחת הנהגתו של משה רבינו ע"ה. ומכל שכן בדורנו זה, אשר חולקנו למפלגות שונות ורבות בעונותינו הרבים, כמה אהבת הלאום  וכמה סבלנות ואמץ רוח, ידרש עתה לפרנס ישראל, החפץ להרבות טובה וחסד לעמו, שלא ייעף ולא ירבץ תחת משא הטרחנים מצד אחד, והמביטים אחריו מצד השני.

רוחי הבוער לאהבת פרנסי ישראל  ועסקי בטובתם, אם ברוחניותם ואם בחומריותם, וידיעתי בענות נפשם  וכח סבלנותם, לא יסתפק במה שהספדתיו וספרתי בשבחו של הגרש״מ זצלל״ה בבית המדרש הנזכר, חפצי שישמעו דברי לכל אחינו בני ישראל,  שידעו להוקיר את אוהבם באמת ותום לבב ודרש טובתם, ושיועמד  לפרנס כמותו בזמנינו, שֵם בספרותנו הקדושה והעתיקה, אולי יתעוררו  אחינו בית ישראל על ידי דברי המעטים האלו, להוקיר את דורשי טובתם באמת, שיוקל עי״ז משאת החפצים לעסוק בטובתם ולהאשירם כפי כחם ואונם והיה זה  שכרי.

ויאמר ד׳ ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים, ובמדרש רבה פ' ג' הה״ד 'ויאמר ד׳ ראה ראיתי', ראיתי לא נאמר אלא ראה ראיתי, אמר לו הקב״ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי ואני רואה אותן מקבלין תורתי זהו ראה, ראיתי זו ראיית מעשה העגל שנאמר ראיתי את העם הזה. וכזה מבואר בקוצר בתנחומא פ״כ. והקושיא מבוארת בשלמא מעמד הר סיני היא לטובתם, אבל מעשה העגל מהו ההזכרה עתה לטובת ההוצאה.

הענין כי כבר ביארתי במקום אחד שעם ד׳ בטוב שלימות כוונתם וחפצם לדעת ד׳ וללכת בדרכיו, רק כמה סיבות ומניעות המונעים אותם מלהחזיק בדרכיו כמו שאמרה כנס"י (שיר השירים) אל תראוני שאני שחרחורת דהיינו אל תראו שחרורית לבי כי זה ששזפתני השמש, מב' טעמים הוא בי בלי שיהיה ברצוני הטוב ובחפצי. אחת – ששזפתני השמש, הוא השמש הצלחה והאושר, שהביאני עד הלום. ב' – בני אמי נהרו בי היא העול הגליות שמוני נוטרה את הכרמים, וע״כ כרמי שלי לא נטרתי, וגם בהעגל מציגו בספרי שהקב״ה מקטין החטא, לך רד כי שחת עמך, ומשה מגדיל החטא, אנא חטא העם הזה חטאה גדולה, ופירשתי במקום אחר כי החטא בפני עצמו גדול היה, אכן הקב"ה רואה ללבב שאין בהם משפט מות יען כי טעו בדבר ע׳״כ הקב״ה מקטין החטא. וע״כ י״ל ראה הקב״ה שתי ראיות מעמד הר סיני, איך בכל לבב נתנו את עצמם ואמרו נעשה ונשמע, זה מורה איך כשמביאים את עם ד׳ אל התורה איך נפשם וחפצם אתם לגמרי, לכן היה באפשרות לכופן (שבת פי"ח) וכאשר ביארתי במקום אחד. ועוד זאת אפילו העבירות וחטאות איך עושים כי היא רק באונס שמוכנסים בה, וע׳׳כ מועיל הכפייה ומה שמביא הקב״ה את עם ד׳ לתורתו ולעבודתו, כי רק מסירין המניעות ואז כבר עושים מחפצם הטוב. כי חפצם ורצונם היה לזה.

ובזה יש להבין את הפסוקים 'ויאמר משה מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני ישראל ממצרים ויאמר כי אהיה עמך, וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה', ונודע הקושיא איך שייך אות מדבר העתיד לאמת שום דבר בהוה.

אך הענין שמשה הבין שחפץ לא לבד לעשות עם ד׳ חרות מעבודת מצרים ולעשותם חפשי, כי עבור כן לא היה שוה כל זאת. ויידע נאמנה שבא ד׳ להחליף עבודתם שעד עתה היו עבדי מצרים ומעתה יהיו עבדי ד'. אולם זה אינו דבר נקל כל כך. על כן שאל 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', דהיינו אם אלך לא יהיה רק אל פרעה, ולא שיהיה הליכתו אל בני ישראל לעשות מפעלים בהם לעבודתך. ועל זה השיב לו ד׳ 'בהוציאך את העם וגו׳ תעבדון את הא׳ על ההר הזה', דהיינו שבהוצאה נכלל גם החלק הרוחני של קבלת התורה כנ״ל.

או יש לפרש על דרך זה אמרו' מי אנכי כי אלך וכו', על דרך מה שפירש הא"ע פ' בשלח על פסוק 'כי קרוב הוא', בלשון "אע״פ", ועל דרך זה יש לפרש גם כאן שטען משה רבע״ה 'מי אנכי כי אלך אל פרעה', אף אם אלך אל פרעה ואף אם אוציא את בני ישראל ממצרים עדיין עיקר התכלית חסר כי מי אנכי לנהל ולהדריך את העם לעבודתך. על זה אמר לו הקב״ה 'אנכי אהיה עמך', אם אינך מאמין בך עדיין על כעת, אבל אין זה מדרכי העבודות שלא תחשוב שאפשר לך עצמך להיות אחר כך במדרגה גדולה כזו ובאופן כי אהיה עמך, וזאת לך האות כי תעבדון את האלקים על העתיד,  וכן מדרגתך על העתיד. וזה שהשיב לו הקב״ה שאנכי אהיה עמך, דהיינו שתשיג מדרגה נפלאה ע״ד שפנים אל פנים ידבר ד׳ אליך כאיש אל רעהו, וע״י מדרגה זו תוכל לנהל עם ד׳ וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, דהיינו שאתה תהיה שלוחי שזה מורה שתהיה עומד בכחי ממש. וכמו שהביאו המפרשים פה בשם האר״י הקדוש, שבמקום שנאמר שליחות מאת ד׳ נקרא שם ד׳ על זה, כי שלוחו של אדם כמותו, בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה, דהיינו כשיצאו ממצרים לא תהיה העבודה בדרך פשוט מאתם, רק שד׳ יביאם לזה דהיינו ע״י כפיית ההר, והיינו ״על ההר״ עבור ההר באופן שמזה תשפוט צדק שד׳ הוא העושה את האיש להביאו למדרגתו יען בראותו בו הכנה לכך, ועל ידי כך תוכל לחשוב בדין שאהיה עמך. והסיבה לזה כבר כתבתי במקום אחר שבזה נעשה דרך משור לדורות האחרונים אם ח״ו ישכחו מעללי אל ומצותיו לא ינצורו ח״ו, יביאם ד׳ לידי תורתו ולעבודתו כחפץ גבוה (ועיין מה שכתבתי בסמיכות התורה).

ובזה יש לפרש הפסוקים 'ויאמר משה אל האלקים הנה אנכי בא אל בני ישראל ואמרתי להם אלקי אבותיכם שלחני אליכם, ואמרו לי מה שמו מה אומר אליהם. ויאמר אלקים אל משה אהיה אשר אהיה, ויאמר כה תאמר אל בני ישראל אהיה שלחני אליכם. ויאמר עוד אלקים אל משה כה תאמר אל בני ישראל ד׳ אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלוקי יצחק ואלקי יעקב שלחני אליכם זה שמי לעלם וזה זכרי לדוד דור', הרצון שמשה רבנו שאל להקב״ה באיזה בחינה יהיה טיבותא לעם ד׳, וזה 'מה שמו',כי לפי טובותיו של הקב׳׳ה ככה בשם יכונה, במבואר במדרש, ע״כ שאל שמו. כי נפקותא בדבר כי יש חילוק האם תהלוכות הקב״ה עם עם ד׳ יהיה לפי חסד ורחמים או בדין. כי יש הפרש רב, כי האם לעולם יזכו לרחמים, או שיהיה בבחינת אלקים בדרך הטבע.  והשיב לו הקב״ה אהיה כי הקב"ה, בבחינת 'אהיה' שרואה ללבב עם ד׳ שמוכנים ומוכשרים המה להיות אחר כך עמו ונחלתו, ע״כ בדין הוא שיטלו שכרם מאתו, וזה 'אהיה אשר אהיה', כי אף בהיות האיש על התורה ועל העבודה היא לראיה רק שיהיה כי אינו עדיין לפי גודל טובותיו של הקב״ה. אולם 'ויאמר כה תאמר לבני ישראל', להם לא יגלה דבר ד׳, דהיינו 'אשר אהיה', שגם אחר שיקבלו תורתו ויהיו עמו לא יהיו רק בבחינת 'יהי' שיהיה אח״כ, ובכל עת ידאו עצמם כאינם עדיין כי בשמעם גודל העול והסבל של התורה, ימירו אחרי, על כן 'כה תאמר לבני ישראל אהיה שלחני אליכם', דהיינו שהקב״ה נותן לכם הטובות בבחינת 'אהיה' עבור שרואה בכם המעלות שאתם ראוים להיות עמו ונחלתו, היא עבור ששרשכם שורש פורה פרי טוב ענבי גפן הוא, אלקי אבותיכם אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, ולא אמרם יחד, יובן עם המשל של הישמח משה על פסוק 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד׳ מקרש ד׳ כוננו ידיך', שהיה מלך גדול נטע כל נטיעות שבעולם תוך גינת מלכותו. ואמרו לו שעוד ישנם במרחקים נטיעות יקרות מאוד מאוד. והביאם ונטעם. אך יבש שרשם, כי לא יכלו לעמוד באדמה כזו היותה לקוחה ממקום יקר. ויעצו אותו לבחון עוד הפעם, ויבש עוד. ויעצו אותו לבחון עוד, ונתנו הסיבה לזה כי העפר הלזה עוד איננו מוכן לנטע שעשועים כזה אך אחרי שכבר נטע בו פעמיים התרגל הארץ לקבל את זאת ותעמוד בו. ככה השראת השכינה עלי ארץ. הוא ענין נכבד וגדול ואינו כדאי העוה״ז לענין כזה. אך אחרי שתביאמו פעם ותטעמו עוד פעם, לכן מכון לשבתך פעלת ד׳ וכו׳, לעולמים יהיה המקדש שתפעיל פעם שלישי. ככה יראת ה׳ ותורתו והשראת השכינה גבן היה פעם א׳ באברהם ולא הוחזק עדיין להיות קשור בזרעו ויצא ממנו ישמעאל, פעם ב׳ היה ביצחק ועדיין לא היה מוחזק וקשור בזרעו אחריו ויצא ממנו עשו, ואח״כ בא יעקב, וזה נטיעה השלישי ונשאר בו ובזרעו. וזה 'אלוקי אברהם אלוקי יצחק ואלוקי יעקב', דהיינו בהיותו פעם השלישי אלוקי יעקב ע׳ל כן  'זה שמי לעלם', אוכל להיות בטוח ששמי זה 'אהיה' יהיה לעולם, שלעולם אוכל לחשוב בדין עליכם שאתם מוכנים להיות עמי ונחלתי ישראל וזה זכרי לדר דר.

—

הרב ראזנער סג״ל יהודה הי״ד אב"ד ק"ק סעקליהיד

עלה באש השמיימה א' דשבועות תש"ד באושוויץ.

תולדותיו הובאו בהקדמת האדמו"ר מתולדות אהרן לספר אמרי יהודה ובירחון הכוכב.

ויחי יעקב (מז,כח). פירש״י ז״ל וז״ל למה פרשה זו סחומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השעבוד שהתחילו לשעבדם עכ״ל, ונראה לפרש בעזהשי״ת ענין הסתימה של עין ולב דהנה שיעור פתוחה שבספר מורה הוא שלש תיבות של שלש אותיות (עיין ביו״ד סימן ער״ה ס״ב) נגד ג׳ פעמים תיבת אשר דכתיב בפרשת ויכולו (בראשית ב,א־ג).
ובאבודרהם בסדר מעריב של שבת מביא מדרש שבויכולו כתיב שלשה פעמים ״אשר״ ובפסוק זאת חוקת התורה וכו׳ ויקחו אליך פרה אדומה וכו׳(במדבר יט,ב) ג״כ כתיב ג׳ פעמים "אשר" וזהו רמז כשם שפרה מכפרת כן האומר ויכולו שלשה פעמים הוא מתכפר, ואינו מובן השייכות של הג׳ .פעמים אשר שבפרשת ויכולו לשיעור הפתוחה שבתורה

אך נראה דהנה הפתוחות שבתורה הוא כמו שאיתא בתורת כהנים הובא ברש״י ריש פ' ויקרא להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, ובאמת כשאדם בא לידי טהרה וקדושה אז זוכה להתבוננות, ופרשת ויכולו המדברת מקדושת שבת הוא המשכת הקדושה ופרשת פרה אדומה שהוא לטהר הטמאים מביא על האדם המשכת טהרה, ומשני פרשיות אלו נעשה הפתוחה היינו ההתבוננות בין פרשה לפרשה (ואומרים ג׳ פעמים קדוש דיש ג׳ קדושות הוא קדוש ונרתיקו קדוש והיכלו קדוש וגם יש ג׳ מיני טהרה טבילה והערב שמש והזאה לפרה אדומה), והנה כתיב ״וטהרו וקדשו״ (ויקרא טז,יט) ופירש״י שם וטהרו ממה שעבר וקדשו לעתיד לבא, נמצא דכשיש טהרה וקדושה יש המשכה בעבר ובעתיד.

והנה נודע דברי כ"ק אאמו"ר זצ״ל ענין סתימת עין ולב, דסתימת עין הוא שנסתם האור דעבר מה שעינו ראה והסתימת לב הוא בעתיד כענין לבבו יגיד לו, דהלב הוא הנביא של העתיד, ולכן הפרשה הכא סתומה מפני שכיון שנחסר להם הטהרה והקדושה לא היה בידם ההתבוננות של העבר והעתיד, ולפי״ז מובן מה דאיתא בספרים דשירת הים היה הכל בפתיחת עינים כמו דאיתא בזוה״ק פ׳ בשלח (נה:) כל ישראל חמו על ימא מה דלא חמא יחזקאל נביאה, וזה הי׳ כנגד הב' סתימות שהי' להם בהיותם במצרים משום דבשעת שירה זכו לקדושה וטהרה בתפילה ובקדושה וטהרה בשירה ובזמרה, וכן איתא בקרא "היתה יהודה לקדשו וכו׳ הים ראה וינוס״ (תהלים קיד,ב־ג) דהיתה יהודה לקדשו זו המשכת הקדושה, הים ראה וינוס, ובמדרש תהלים שם איתא ראה ארונו של יוסף וזהו יסוד הטהרה, ולכן היה הכל פתוחות שנפתחו להם שערי טהרה וקדושה באמירת השירה.

והנה בשל"ה הקדוש איתא דאותיות התורה הם בנין העולם והפתוחות הם החלונות שבבנין, וענינו לפי דברינו דע״י הפתוחות שהם ע״י טהרה וקדושה ממשיכין ההשגחה העליונה כדכתיב "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים" (שיר השירים כ,ט) ואיתא בתיקוני זוהר משגיח מן התלונות של ביהכנ"ס וכו׳ עיי״ש, והוא מה שאנו אומרים בתפלת שבת הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני רקיע דאיתא במס׳ ברכות (ח.) לעולם יכנס אדם שיעור שני פחחים ואח״כ יתפלל דכתיב ״אשרי אדם וכו' לשקוד על דלתותי יום יום״ (משלי ח,לד) ופירשו הספה״ק דדלת אחת היא לצאת מעניני עוה״ז ודלת אחת ליכנס לקדושה לעוה״ב בבחינת עולמך תראה בחייך, ויציאה מן העוה״ז ע״י טהרה, טהור מכלל דאיכא טמא, והעוה״ז הוא תערובת טוב ורע וצריך להפריש הרע מן הטוב וזה ע״י טהרה, וכניסה לעוה״ב הוא ע״י קדושה, וזהו בחינת עין ולב טהרה דעבר וקדושה לעתיד, וזהו הפתיחת דלתות שערי מזרח כי דלתות בחינת טהרה וקדושה והוא ע״י כחו של אברהם אבינו כדכתיב ״מי העיר ממזרח צדק״ (ישעיה מא,ב), ובוקע חלוני רקיע הפירוש דהנה איתא במס׳ בבא כתרא (סה.) האחין שחלקו אין להן לא דרך זה על זה ולא סולמות זה על זה ולא תלונות זה על זה, וענינו דהנה בשמים יש י״ב חלונות, דכל שבט יש לו חלון מיוחד להמשיך ההשגחה עליו ואעפ״כ כשכל ישראל דבוקים בשרשם יחד ההשגחה הוי מכל הי״ב חלונות לכל הי״ב שבטים וזהו החלון הי״ג שורש החלונות כנגד יעקב אבינו וכדאיתא בכתבי האריז״ל שהוא המאחד לכל החלונות, וכן סולמות הוא המשכת השפע מלמעלה למטה והעלאת התורה והמצוות מלמטה למעלה וכדאיתא בהאבן עזרא פרשת ויצא בענין הסולם דיעקב אבינו, וזה היה בשעה שהיה יעקב אבינו חי היה להם חלונות  וסולמות. אבל כשמת יעקב אבינו והאחין נתחלקו אז לא הי' להם חלונות וסולמות זע״ז רק כל אחד הי' לו חלונו המיוחד לו מפני שלא הי' עוד כחו של יעקב המאחד החלונות והי׳ סתימת החלונות.

והנה סתימת חלונות היא ע״י אבנים וטיט, ובמצרים היה השעבוד בטיט ולבנים ועי״ז נסתמו החלונות, וכנגד זה הכח של הטיט נתן להם מצות ציצית חותם הטיט של קדושה כמש״כ במ״א, וכשיצאו ממצרים נסתלקו האבנים והטיט ונפתחו החלונות והיא ראיית עינים כמו שכתוב בפרשת ציצית ״וראיתם אותו" (במדבר טו,לט) והטיט של מצרים היה סתימת הראיה, והאבנים היה סתימת הלב, כמו שכתוב גבי נבל ״וימת לבו בקרב והוא היה לאבן״ (שמואל א כה,לז) וכן כתיב ״והסירותי את לב האבן מבשרכם״ (יחזקאל לו,כו) וזה היה סתימת עין ולב, סתימת החלונות שהם סתימת הפרשיות, וכשיצאו ממצרים נפתחו העינים וניתך האבן שבלב ונעשה לב בשר, וזה הפתיחת דלתות שערי מזרח בחינת טהרה וקדושה והבן.

(פרשת ויחי, קדשי יחזקאל מהדורא תניינא)

---

רבי יחזקאל הולשטוק, האדמו"ר מאוסטרובצא, נולד בסקרנבייץ בשנת תרמ"ז (1887), ונספה בסנדומיר בעשרה בטבת תש"ג.

בילדותו למד אצל אביו, האדמ"ר הראשון של אוסטרובצא, רבי מאיר יחיאל, ואח"כ היה תלמידו של הרבי מצ'ורטקוב. כבר בילדותו ניכרו בו כישרונותיו הגדולים. בשנת ,תרע"א (1911) היה רב של העיירה אינוולודז. אח"כ היה הרב של נאשלסן הסמוכה לוורשה. שמעו יצא כצדיק המעורר בתפילותיו המרגשות לחשיבה ולמעשים טובים. לאחר פטירת אביו מילא את מקומו כאב"ד וכאדמו"ר לאלפי חסידים באוסטרובצה ועמד בראש ישיבת "בית מאיר".

עם כיבוש פולין ע"י הנאצים שהה הרבי בוורשה, ולאחר מספר חודשים הצליח לשוב לאוסטרובצא, שם גנז בחשאי את כל ספרי התורה בבור. הנאצים התעללו ברבי וגילחו חצי זקנו. בעזרת חסידיו הועבר הרבי לעיירה סנדומיירז', שם הוסזסתר בבונקר.הרבי סירב לנטוש את בני הקהילה ולעבור למסתור בבית הבישוף. בטבת תש"ג דרש הגסטפו להסגיר את הרבי, אחרת יישרפו 200 מיהודי העיירה וחייהם של אלפים נוספים יהיו בסכנה. בתגובה אמר: "מוטב אהיה אני קורבן הקהל ולא להפך". הוא טבל במקווה ובעלות השחר אמר סליחות ווידוי והתכונן למות על קידוש השם. בבוקר עשרה בטבת באו הנאצים להוציאו להורג וירו בו למוות סמוך לקיר בית הכנסת, כשהוא קורא שמע ישראל. עשרים יהודים שהציעו עצמם למיתה במקומו, אולצו לחפור קבר אחים לעצמם, ונורו לתוכו. הרבי מאוסטרובצה הובא לקבר ישראל וכחודש אחריו נרצחו גם שבעת ילדיו.

הרבי התכוון להוציא את חידושיו תחת השם "מראה יחזקאל", אך מרבית כתביו אבדו. המעט ששרד יצא לאור בשם "קדשי יחזקאל", ו"קדשי יחזקאל תניינא", בהוצאת הרב יחיאל ראובן מנדלבוים ובנו הרב ירחמיאל.

בתוך הקינה עליו, המובאת כאן למעלה, שכתב תלמידו ר' חיים יצחק וולגלרנטר הי"ד:

 התווה לנו רבינו דרכו של אביו הקדוש בשיטת הפלפול, לחדור לתוך תוכו של כל דבר בסקירה זכה ובהירה, שנן וחידד, עקר הרים וטחנן זו בזו בסברא, תלי תלים של הלכות וחידושים על כל מקצוע בנגלה ובנסתר. ואכן העידו בו תלמידיו – שלא איקלע מעולם, קושיא שהציעו לפניו – שלא יעמידה על תוריה על אתר.

(מקורות באתר זכור- אמונה בימי השואה, ובויקיפדיה)

ידוע חקירת הראשונים איזה מדרגה עדיף אם מדרגה הכבישה או מדרגה התיקון. והרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פ"ו) מחלק בין מצות שכליות לשמעיות, שבשכליות מדרגת התיקון עדיף ובשמעיות מדרגת הכבישה עדיף. והביא ראיה ממה שאמר רבי אלעזר בן עזריה (תו"כ קדושים י, יא) אל יאמר אדם אי אפשי לאכול בשר חזיר וכו' אלא אפשי והתורה אסרה עלי. ומזה דהזכירו רק מצות שמעיות משמע דבשכליות תיקון הנפש עדיף.

ולפענ"ד שגם במצות שכליות גופא יש לחלק בין חטאים שאינם מצד הטבע ובין חטאים הבאים מצד המדות. כי החטאים הבאים מצד הטבע שהם תולדת החומר, אין לנו אפשרות לחטטם ולשרשם, שאין לנו שום כח לשנות הטבע, וצריכים רצון גבוה שלא לעבור החטא, וזהו כבישה, כיון שעל כרחו רוצה בבשר חזיר. אמנם תיקון שייך רק במדות, כגון אהבת הכבוד, אין זה טבע, אלא מידה. כי בטבע האדם אין נטיה לכבוד אלא תשוקה לגדלות. ואדרבא נטיה זו טובה היא, שאין האדם יכול להתפתח בלעדה. ואהבת הכבוד באה רק מחשבון שקר, אשר אנחנו מפרשים כי כבוד זהו גדלות, וממילא יש לנו תשוקה לכבוד. אבל כשמתברר לנו שכבוד הוא פחיתות, ממילא בטלה הרדיפה אחר הכבוד וכן במדת הקנאה, יתכן ג"כ מדרגת התיקון, שאין הקנאה בטבע האדם, אלא הוא סניף מהנטיה המרכזית של בקשת הגדלות, וגם היא באה מחשבון שקר, שנדמה לו שאם יתגדל חבירו, יחסר לו בגדלותו. וכשיברר לנפשו בהכרה ברורה מהי הגדלות האמיתית, יפרחו ממנו הקנאה והכבוד.

אמנם מדת התאוה, הלואי שינצחנה במדריגת הכבישה, יען שטבע היא, ואי אפשר לשרש הטבע לגמרי. ועוד שמקצתה נחוצה היא. אבל קנאה וכבוד נוכל לתקן לגמרי בצורה ברורה. וכל זה רק אם עובד על עצמו בינקותו, בעוד שהוא צעיר לימים כי בימים, אלו יש נפק"מ בין טבע למדות, אבל זקן שנתרגל בדרכי הקנאה ובתהלוכות הכבוד גם ההרגל נעשה לטבע, ובזקנותו גם חשבונות הכבוד והקנאה נעשים כמו חלק מגופו. וגם אם יבא לידי ההכרה במהות הגדלות האמיתית, לא יועיל מאומה, כיון שנעשו בו המדות להרגל ולטבע, וצריך הרגל חדש לשרש ההרגל הישן. ואימתי יכול ההרגל החדש לעקור ההרגל הישן, בשעה שההרגל הישן אינו ישן הרבה, ולא הורגל במדות הרעות זמן רב. אבל אם כבר הורגל זמן רב אז אינו יכול לשרשם לגמרי, וצריך ללכת בדרך הכבישה. ויוצא לנו מזה שמדרגתנו אצלינו במצב של זקנה היא מדרגת הכבישה.

ודרך הכבישה היא בשני פנים, האחת לפתח בנו הנטיות הטובות והנעלות ולחזק אותם כדי שיהיו כח מתנגד למדות הפחותות. והשניה לחשוב אודות הנטיות הפחותות, כחשבון של הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה. ואם האדם אינו מרגיש תועלת החשבון, הוא מפני שאין לו הרגשה בצער הנצחי.

וצריכין אנו להתבונן כי בכל דבר יש חומר וצורה, וכך גם ביראת שמים יש חומר וצורה. החומר הוא התמימות, והצורה היא הערמומיות. ולפי שטבע האדם נוטה רק לחכמה, לכן יש לו רק הצורה של יראת שמים. אבל החומר של יראת שמים – שהוא האמונה התמימה בשכר ועונש חסר לו. וא"כ אין לו במה לכבוש את יצרו, שבצורה בלבד אי אפשר לכובשו ונחוץ מאד להשלים נפשינו בחומר של יראת שמים כדי שלא תהיה מדרגתו נמשלת לבעל חשבון שמחשב חשבונות בסכומים גדולים, בשעה שבמציאות כלתה פרוטתו מן הכיס, והוא עשיר רק בחשבונות ולא בכסף. ועוד שמי שיש לו צורה בלי חומר, כבר פסקו חז"ל ואמרו (אבות ג, יז) כל שחכמתו מרובה ממעשיו למה הוא דומה לאילן שענפיו מרובין ושרשיו מועטין והרוח באה ועוקרתו והופכתו על פניו. הרי שראו חז"ל שיש במדרגת החכמה צד סכנה. ואעפ"י שהיא צורת האדם, ובלא חכמה הוא כאיש בלי צורה ותואר, מ"מ יש בזה צד סכנה לאנשים פשוטים, שיכולים לאבד האמונה והתמימות במעשה המצות.

ולכן צריך האדם לחומר של יראת שמים, שהוא התמימות הפשוטה. ואין לומר שגם החומר של יראת שמים אפשר להשיג ע"י החכמה. דאי נימא הכי שוב נעשה החומר לצורה ויחסר שוב התמימות. אלא צריכים אנו להבין כי יראת שמים ומידות יש להם מקור אחר, רחוק מחכמה ויותר חזק ממנה, והוא טבע האדם. כי בתולדה נמצא בו יר"ש ומדות טובות. כמו שנראה מתולדות האנושות, שבכל דור ודור היו מאמינים, מפני שזה מוטבע בטבע הנפש המשכלת. וכל האפיקורסות שיש בעולם היא הפוך הטבע, והיא תוצאה הנובעת מעקמימיות השכל. ולכן כל העבודה שלנו צריכה להיות רק לחזק הכוחות הטבעיים שבנו, וזה רק ע"י מעשה, כמו שאנו רואים בחוש שכאשר ישתמש האדם באחד מאבריו, יתחזק אותו האבר, ואם יתרפה – יחלש. וכן הוא לגבי חושי האדם, וכן גם גבי החוש של יר"ש ומדות טובות. וכשאדם עושה מצוה, מחזק כח הטבעי של יראת שמים ומדות טובות, וכשנותן פרוטה אחת לצדקה, מחזק בזה כח הרחמנות. וצריך להשתמש בכל המקצוע של החכמה, כדי לחדש ולהרגיש מעשים חדשים אשר בהם ועל ידם, יתפתחו הכוחות הטבעיים של שלימות הנפש. ואז יהיה כאילן אשר שרשיו מרובין מענפיו, אשר כל רוחות שבעולם לא יזיזו אותו ממקומו.

(נכתב בידי תלמידו הרב חנוך העניך פישמן זצוק"ל בעת למודו בברנוביץ)

תולדות הרב דוד רפפורט הי"ד

נולד בתר"ן או תרנ"א,1890, לאביו הרב עקיבא רפפורט נכדו של רבי עקיבא איגר, ולאימו שרה חיה לבית שארלט נכדה של הגר"א מוילנה.

בנעוריו למד בעירו, מינסק שברוסיה הלבנה אצל טובי הרבנים והמלמדים. בעודו נער נודע כעילוי גדול, מהיר תפיסה, בעל בקיאות וזיכרון מעולה. לאחר שלא היה מי שילמדנו בעירו, למד בעצמו בבתי מדרשות ובקלוייזים של מינסק, בהתמדה עצומה יומם ולילה.

ערב פרוץ מלחמת העולם הראשונה נצטוו הוריו, שהיו אזרחי אוסטריה, לעזוב את רוסיה, ואביו נתקבל כרב ומורה הוראה בדנציג-צופוט. ר' דוד עזב את בית הוריו בגיל 25 ועבר ללמוד בישיבת פוניבז' והביא עמו את חיבורו המוכן לדפוס "צמח דוד" על כל הש"ס. לאחר כשנתיים עבר לכולל "בית ישראל" בישיבת סלובודקה, שדאגה להדפסת ספרו בשנת תרפ"ה.

בשלוש שנותיו הראשונות בכולל עסק בסדרי זרעים, קדשים וטהרות, וכתב את "מקדש דוד" חלק ראשון, העוסק בעניינים מסדר קדשים.

בשנת בתרפ"ח, 1928, התקבל להיות ראש מתיבתא בישיבת "אהל תורה" בברנוביץ, שבווהלין, בראשות הרב אלחנן וסרמן. וכעבור זמן חילקו ביניהם הרב אלחנן וסרמן והרב דוד רפפורט את אמירת השיעורים בישיבה. עד מהרה התפרסם ר' דוד כאחד מגדולי הרמי"ם בישיבות. הוא היה שקוע בתורה ועסק בתורה בהתמדה עצומה. למרות שחי בדחקות, היה מלא שמחה ושופע אהבה ומסירות לבחורי הישיבה.

חלק שני של "מקדש דוד" הדן בענייני סדר קדשים, יצא לאור בתרצ"ב, ובתרצ"ה פרסם את החלק השלישי על ענייני סדר טהרות ואת החלק הרביעי על ענייני סדר זרעים. חלק חמישי של "המקדש דוד", העוסק בענייני סנהדרין ובניין בית המקדש, היה ערוך ומוכן לדפוס אך כתב-היד אבד בשואה יחד עם שאר כל חידושיו ושיעוריו.

עם פלישת הגרמנים לפולין נמלטו הרב דוד ואשתו פרומה לבית גריגראס, יחד עם הישיבה, לווילנה, ומשם עברה הישיבה לטרוקי. כשהשתלטו הרוסים על ליטא, בקיץ ת"ש, 1940, עברה הישיבה לסימילישוק, שם המשיך ר' דוד להגיד שיעורים ולהכינם לדפוס.

בשבת פרשת בהעלותך, י"ט בסיון תש"א, 1941, נכנסו הרוסים לישיבה ועצרו את הרב דוד. הוא נשלח למחנה עבודה סמוך לגבול פינלנד, בו הועסקו האסירים בחטיבת עצים ועבודות פרך נוספות ביערות בקור עצום. הרבנית הוגלתה למחנה עבודה אחר. תלמידיו הספיקו לקבור בקרקע ארגז מלא כתבים של רבם, ובהם מאות שיעורי תורה וחידושים. כל הניסיונות לאתר את הכתבים לאחר המלחמה, כשלו.

גם בהיותו במחנה לא חדל הרב דוד להגות בתורה ובלילות רשם את חידושי תורתו. במהלך שהייתו במחנה חשש מאכילת מאכלות אסורים והסתפק במים ובלחם היבש אשר ניתן לאסירים. הוא חלה במחלת מעיים קשה, וכעבור מספר שבועות, זמן קצר לפני פטירתו, קרא אליו שני יהודים וביקש מהם להיות עדים למותו, לבל תישאר אתו הרבנית עגונה. בצום גדליה תש"ב,1941, נקבר הרב דוד בשדה עזוב .

הרב רפפורט לא זכה להעמיד צאצאים, אבל דברי תורתו הנלמדים בבתי המדרש הם לו "יד ושם".

(מתוך תולדותיו המובאים בתחילת שעורי מקדש דוד ומקורות נוספים)

במדרש "הדודאים נתנו ריח – זהו ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה שמצותה על הפתח"…

וראיתי לפרש דאיתא במדרש על וישב ראובן אל הבור והיכן היה ששב? משקו ותעניתו.

ויש להבין למה עזבו באמצע ההצלה והלך לשקו ותעניתו אך יש לומר דמבואר בספר הקדוש בני. יששכר כי כל איש בטרם  שרוצה לעשות איזה מצוה או דבר טוב לפני הקב"ה, יעשה קודם תשובה, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום "ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי וגו'". וכל מצות ומע"ט שהאדם עושה בלא תשובה על חטאיו חומסין הקליפות את המצות ומע"ט ומוסיפים בהם כח וחיות חס וחלילה. ולכן עצה היעוצה – לעשות חשובה – ובזה מציל שלא יחטפו הס"א את המצוה שעושה..

והנה אמרתי ליתן טעם למצות חז"ל להדליק על הפתח של חצירו מבחוץ על פי מה דאיתא בשבת ל"א דכל מי שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה למי שנמסרו לו מפחחות הפנימיות ולא החיצונות ופירש"י דיראת שמים הוא פתח החיצון ע"ש. וכן מבואר בזוהר הקדוש ליראה הוא השער והפתח לכנוס לקדושה. "זה השער לה' צדיקים יבואו בו". וחז"ל דרשו "בראשית ברא אלקים – בשביל יראה שנקרא  ראשית, שנאמר ראשית חכמה יראת ה'". ואני רמזתי דלכן סופי תיבות של בראשית ברא אלקים הוא אמת וזה ראש דברך אמת, כמבואר בספרים הקדושים אבל הוא במם סתומה ת' א' ם'. ונראה עפ"י הידוע דיראת שמים בגימטריה אלף ואחד ומם סתומה הוא מספר שש מאות, ואם כן סופי תיבות של "בראשית ברא אלקים" הוא מספר "יראת שמים" להורות שזהו הראשית העיקר וקודם לתורה, שמיד כשנכנס לתורה צריך שיוקדם לו יראת שמים והוא פתח החיצון והבן.

[הג"ה. ובזה אמרתי לפרש בפרשת בחקותי: "אם בחקותי תלכו וגו'", דרש"י כתב בחקותי תלכו שתהיו עמלים בתורה וז"ש בין אם בחקותי תלכו בלמוד התורה ובין ואת מצותי תשמרו בעת קיום המצוות העיקר הוא והראשית ועשיתם אתם, רצונו לומר יראת שמים דתיבת א'ת'ם' מספרו "יראת שמים", והבן].

והנה נר חנוכה מורה על אור התורה ועי' בבני יששכר באריכות ואנו מקיימין מצות נר חנוכה המורה לאור התורה למען נלמד ונייגע בה. תמיד שתאיר עינינו לכן המצוה הוא להדליק בפתח החיצון להורות כי צריכין להקדים יראת שמים לתורה ולהכנס בפתח החיצון המורה על יראת שמים והבן. וכל שכן לפי דברי הבני יששכר הנ"ל נחוץ מאוד להקדים יראת שמים לתורה כי בלי זה נופלת התורה  לומד לידי ס"א ח"ו כנ"ל ע"כ מצות נר חנוכה על פתח החיצון דאז נתקיים אצלו התורה שלומד לפי שהקדים יראת שמים.

וזה לשון המדרש: "הדודאים נתנו ריח", זה ראובן שהציל  את יוסף ונשמע ממנו שצריך לעשות תשובה טרם עשיית המצוה, ולכן "על פתחינו כל מגדים" מצות נר חנוכה על הפתח וכנ"ל.

(אבן שלמה, בראשית)

---

על הרב שלמה זלמן אהרנרייך ניתן לקרוא באתר זכור:

ר' שלמה זלמן אהרנרייך משימלוי – הונגריה (טרנסילבניה) 
רב, ראש ישיבה ומגדולי הדור בהונגריה

נולד: בשנת תרכ"ג.
נספה: י"א סיון תש"ד, באושוויץ.

הרב שלמה זלמן נולד בתרכ"ג בעיירה סובראנץ שבמחוז אונג בהונגריה לאביו, ר' חיים לייב. אמו הינדל רייזל הייתה בתו הבכורה של הרב אברהם יהודה הכהן שוורץ, בעל "קול אריה". הרב שלמה זלמן התחנך בבית סבו הגדול במשך כ- 20 שנה. כבר בגיל 10 נודע כעילוי, ובגיל 14 כתב קונטרסים של חידושי תורה שמצאו חן בעיני סבו בעל "קול אריה". ראה את עצמו כתלמיד החת"ם סופר, כי למד אצל סבו-רבו שהיה תלמיד החת"ם סופר. לאחר נישואיו הציעו לו לשמש ברבנות, אך הוא סירב וניסה את כחו במסחר בחנות בעיירה סיקס. במשך 3 שנים ניהל את החנות, ותוך כדי כך למד תורה ואף חידש חידושי תורה. חלק מבאי החנות ניצלו את העובדה הזאת ועד מהרה נתרבו הגניבות מהחנות והעסקים לא הצליחו, עד שהרב נאלץ, בכל זאת, לקבל עליו תפקיד רוחני. בשנת תרנ"ד התמנה לרב אב"ד בהיושטשאבא שבמחוז בורשוד בסמוך למישקולץ, שם הוא פתח גם ישיבה ועמד בראשה 5 שנים.
בקיץ תרנ"ט התמנה לרב ואב"ד בעיר שימלוי. הוא העביר לכאן חלק מתלמידיו, ופתח ישיבה של תלמידים מצטיינים. קרוב למאה תלמידים למדו בישיבה, וזו הפכה לאחת הישיבות החשובות ביותר בהונגריה הגדולה. הרב עמד בראש הישיבה כ- 45 שנה. פעילותו החינוכית התייחסה גם לגיל הצעיר. הוא ייסד ת"ת בו למדו מאות תלמידים. את הקהילה הוא הנהיג ביד רמה. התקין תקנות חשובות, בין השאר התנגד להוצאת כספים על מותרות, חיזק את גדרי הצניעות בחתונות ועשה רבות בנושא הכשרות. הוא לא נשא פנים לאיש, ומדי פעם היה מוכיח בשער. יחד עם זאת דעתו הייתה מעורבת עם הבריות, והסביר פנים לכל אדם. בצד גאונותו בתורה הצטיין הרש"ז בשקידתו יוצאת הדופן בתורה. נוסף לשיעוריו הרבים שינן משניות רבות בעל פה, ונהג לחזור כל יום על תרי"ג מצוות סמוך לברכת התורה. את דרך לימודו אפיינו העמקות והדיוק, ולכך חינך את תלמידיו הרבים.

חיבוריו: 
הרב היה מחבר פורה ביותר. הוא סידר והוציא לאור את חידושי סבו "קול אריה". בנוסף לכך התפרסם בהוצאת חידושי הראב"ן בתוספת ביאור משלו בשם "אבן שלמה". כמו כן הוציא לאור את ספרו של אחיו של המהר"ל מפראג "אגרת הטיול", והוסיף לו את ביאורו "טיול בפרדס".
חלק מספרו "שאלות ותשובות לחם שלמה" פורסם עוד בחייו, ולאחר השואה התפרסמו שאר החלקים וכן "אבני המקום" ועוד. בסך הכל חיבר כ- 130(!) חיבורים. הוא השתדל לכוון לאמיתה של תורה עד כדי כך שבגיל 40 דן לשרֵפה קונטרסים שכתב בילדותו, כי טען שאינם לאמיתה של תורה.

הרב וארץ ישראל: 
הרב היה אחד מהמתנגדים החריפים ביותר לציונות, ואפילו לאגודת ישראל. עם זאת חיבב מאוד את הארץ. הוא נסע פעמיים לביקור בארץ בשנים תרצ"א ותרצ"ה (ואת כל הדרך באניה ניצל ללימוד תורה). פעמיים בשנה דאג באופן אישי לאסוף כספים למען עניי ארץ ישראל.

בתקופת השואה: 
בשנים הראשונות למלחמה המשיך לפרסם את חידושיו, ואף יצא כנגד הטוענים נגדו: בעת שאנחנו בצרה אין לו לרב מה לעשות אלא להדפיס ספרים?! הרב השיב להם בהקדמתו לספר "אגרת הטיול": "אדרבא, היא הנותנת! להראות את אחינו בני ישראל כי אנחנו בטוחים בהקב"ה שאל יעזבנו ואל יטשנו… ולמרות הצרות אנו משתעשעים בתורתנו הקדושה ומסייעים שייצאו לאור ספרים חדשים ספרי חכמה ודעת. בזה אנו מראים גודל אהבת התורה שבקרבנו וזכות אהבת התורה הקדושה תגן עלינו".
בתשובות באבן העזר יש הד לבעיות שהתעוררו בעת המלחמה. הוא מתייחס לנושא של העגונות ומסתייג מהיתר גורף: "דעתי בלאו הכי שלא להתיר שום עיגונא עתה בלתי אם תמתין י"ב חודש אחר שקיטת המלחמה כי שמענו וראינו כמה פעמים שהעידו מהקומנדו (=הצלב האדום) שמת ונקבר, ובא לביתו חי!". הדברים נכתבו בפ' וישב תש"ד, בסוף 1943.
בקיץ תש"ד (1944) הועבר הרב עם בני משפחתו לגטו שימלוי, ששררו בו תנאים נוראים ביותר ביחס לשאר הגטאות. בכל זאת המשיך הרב שלמה זלמן לכתוב את חידושי תורתו. בקונטרס האחרון שלו כתב: "גמרתי קונטרס זה ביום ה' לסדר מצורע, שנת תש"ד שהיא עת צרה ליעקב וממנה יוושע…". כתב היד שרד אצל אחד הגויים בשימלוי עד לאחר המלחמה, ויצא לאור בתשכ"ו במסגרת "ספר המאור" עם פירוש "מאורות שלמה" להרש"ז אהרנרייך. בגטו הציעו לו להימלט לרומניה, אך הוא השיב שזו הזדמנות שלא כל דור זוכה לה – לקיים מצוות קידוש ה', על כן הוא מעדיף להישאר עם צאן מרעיתו. נוסף על כל הייסורים שעברו עליו בגטו, נחתה עליו גם מכה נוספת, קשה ביותר. שישה כרכים של ספרו "אם לבינה" על פרקי אבות – חיבור שהיה חביב עליו במיוחד – נשרפו לנגד עיניו בגטו על ידי סרדיוט הונגרי.
לאחר חג השבועות תש"ד נלקח הרב ברכבת לאושוויץ. במהלך הנסיעה עודד את בני קהילתו לקבל עול מלכות שמיים באהבה, וכשירדו מן הרכבת באושוויץ אמר לתלמידו חיים צ'נגרי: "ר' חיים, אנו הולכים בשמחה לקדש את שמו יתברך". בי"א בסיוון תש"ד עלה הרב על המוקד.

(ראה תולדותיו גם בהכוכב, תשי"ב)

דבר אל הקורא: בלוג זה נועד להביא אליך מאוצרות הרוח והדעת של רבותינו הקדושים הי"ד.  בתוך אוצרות אלו ישנם דרשות המובנות לכל נפש, וישנם אפיקי דעת עמוקים המצריכים לימוד מעמיק. אופי מדיה זו מכוון אותי שלא להביא דברים שרבים יתקשו להבינם ללא הקדמות ורקע מתאים. אך לא ארצה למנוע מכם גם מהאוצרות שצריך קצת סיוע בהבנתם. הדברים המובאים להלן, מלוות בכותרות מודגשות, שכתבתי להקל על הקורא להבין את הנאמר, כך שגם מי שאין לו את הרקע ואת הניסיון בהבנת כתבים כגון אלו, יוכל למצוא בהם חפץ ולהבינם. הכותרות נועדו רק להקל על המעיין, ואל ללמוד להיות כבול למובא בכותרת – שיותר ממה שכתבתי בהם מובא במאמר.

"…והנה דבר ידוע, שכשאין בית־המקדש קיים והקרבנות בטלין מפני חורבנו, אף הנרות בטלות; אבל לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי, שהיא נוהגת אף לאחר חורבן, בגלותנו…" (רמב״ן, בהעלותך).

מכל עבודות המקדש נותרה לנו בזמן הגלות רק עבודת הנרות, בנרות חנוכה – לפי שהם עדות שהשכינה שורה עמנו גם בגלותנו

ברמב״ן פר׳ בהעלותך (במדבר ח׳, ב׳), דהדלקת המנורה נשארה לנו גם בגלות, בהדלקת נר חנוכה. וראוי לתת טעם: מה נשתנתה עבודה זו מכל עבודות המקדש, שמכולן לא נשאר לנו שיור אלא מהדלקת המנורה, ונראה לתת טעם פשוט בזה דהנה בשבת (כ״ב, ע״ב) על הפסוק: יערוך אותו אהרן ובניו – ״וכי לאורה הוא צריך אלא עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל״ וכו', הנה דעיקר תכלית מצוה זו היא שתהא לעדות, שהשכינה שורה בישראל, ועל־כן נשאר לנו מזה גם בגלות, להורות שאעפ״י שגלו – שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א). וגם בגלות – השכינה שורה אל ישראל.

ויש לבאר איך נרות חנוכה מעידות שהשכינה שורה בישראל
ולבאר איך מצות נר חנוכה היא ג״כ עדות שהשכינה שורה בישראל.

נחלקו חכמים ורבי אליעזר לגבי תנורו של עכנאי – האם מועיל חיבור על ידי דבר אחר, כגון על ידי החול שבין חוליות החרס של התנור. לדעת רבי אליעזר – אין זה מועיל, ולכן התנור נחשב כמנותץ, וטהור. ולדעת חכמים – מועיל החיבור והתנור טמא. וחכמים נידו את רבי אליעזר להבדילו מקהל ישראל. כי לשיטתם אין זה נידוי, שהרי רבי אליעזר וקהל ישראל דבוקים בה', ולשיטתם חיבור ע"י דבר אחר הרי הוא נחשב חיבור. וסברו חכמים שרבי אליעזר יוכרח להודות לשיטתם, כדי לצאת מהנידוי.

נראה קצת על־דרך הפלפול, ואקדים דברי הרמב״ן פר׳ אחרי (ויקרא י״ח, כ״ה) דעיקר קיום המצות הוא בארץ־ישראל, ולא בחוץ־לארץ, דהדר בחו״ל דומה למי שאין לו אלו־ה, כמו שאחז״ל (כתובות ק״י, ע״ב), ולכאורה כל יגיעותינו בגלות בתורה ובמצות הן לריק, וח״ו לומר כן. ונראה לענ״ד להקדים דברי הגמרא ב״מ נ״ט, ע״ב דאיתא שם פלוגתא בין רבי אליעזר וחכמים גבי תנור של עכנאי שחתכו חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה, דרבי אליעזר מטהר וחכמים מטמאין, ולבסוף ברכוהו לרבי אליעזר. ולכאורה למה בשאר פלוגתות של יחיד ורבים, אף דהלכה כרבים, לא מצינו שינדו ליחיד החולק על דעתם, ואדרבה מצינו בריש פרק רבי אליעזר דמילה (שבת ק״ל, ע״א) דר׳ אליעזר ס״ל דמכשירי מילה דוחין שבת, ועיר אחת עשו כמותו והיה להם שכר גדול, אף דחכמים פליגו על זה. ואמרתי לבאר, דבסוגית תנור של עכנאי נידוהו לרבי אליעזר משום דלפי דעתם, בפלוגתא זו עצמה, אין הנדוי חשיבא נדוי, דסברת פלוגתתם גבי תנור שחתכוהו לחוליות חוליות ונתנו חול בין חוליה לחוליה היא, דר״א סבירא ליה דאף דהתנור מחובר כעת ע״י החול, חשוב כנתוץ, דחיבור על־ידי דבר אחר לא מהני, ומצד עצמו חשיב כנתוץ, וחכמים מטמאין, דסבירא ליה דחיבור על־ידי דבר אחר גם־כן מהני; ור״א הרי הוא רבו של רבי עקיבא, שהיה מקור התורה שבעל־פה, ומרע״ה אמר עליו (פסיקתא דר״כ ד,קע״ז): ״יהי רצון שיצא זה מחלצי״ — בודאי היה דבוק תמיד בשי״ת בדבקות נפלאה, וכלל ישראל אף הוא דבק בשי״ת, א״כ אף דנדוהו לרבי אליעזר והבדילוהו מכלל ישראל, מכל מקום נשאר דבוק בישראל באמצעות השי״ת, דהרי חכמים סברו דחיבור ע״י דבר אחר גם־כן חשיב חיבור. אך לפי דעתו של ר״א עצמו דלא מהני חיבור ע״י דבר אחר, חשיב שפיר דנידוהו. וכיון דלפי דעת חכמים אין זה נחשב נדוי, ע״כ נדוהו. גם סברו שעל־ ידי זה יהא מוכרח להודות לשיטתם כדי לצאת מן הנדוי, כי לדעת ר״א הרי חשיב נדוי, ולדעת חכמים החולקים עליו אינו נדוי.

אבל רבי אליעזר סבר, שאף שלשיטתו אין חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור, ולכן הוא, מצדו, נבדל מהציבור בעקבות הנידוי, הרי שדי בכך שאין הציבור בדילים ממנו (כי לשיטתם חיבור על ידי דבר אחר נחשב חיבור) בכדי שלא יהיה נידויו נידוי.

אכן לר״א הוה ס״ל דאף לפי דעתם אין זה נחשב נדוי, דעיקר דין נדוי הוא שנבדל מקהל הגולה, כמפורש בכתוב וס״ל א״כ לר״א דלא אזלינן בתר דידיה, רק בתר הציבור, שנבדל מהם, והרי הציבור סבירא ליה דבהאי גונא לא חשיב נדוי, דמכל־מקום הם מחוברים אליו, אף דאם נדון מצד היחיד שמתנדה, חשיב שנבדל מהם, מ״מ בתר דידהו אזלינן, וכיון דהם אין נבדלין ממנו לא חשיב הבדל. ועי׳ כעי״ז בגמרא מנחות כ״ג, ע״א דפליגי בגמרא לענין מין במינו אי בתר בטל אזלינן או בתר מבטל – עי״ש, ומבואר שם חידוש כזה, דנבלה עם שחוטה חשיב מין במינו, ושחוטה עם נבלה חשיב מין בשאינו מינו עי״ש היטב, וה״נ דכוותא כלל ישראל עם רבי אליעזר חשיב דבר אחד (דלשיטתם לא חשיב נבדל), ורבי אליעזר עם כלל ישראל לא חשיב דבר אחד, וס״ל לרבי אליעזר דהאי גונא חשיב מחובר עם ישראל ולא נבדל, וחכמים סוברים להיפך – ודו״ק.

בזמן הגלות עם ישראל נפרד מהשכינה – אך השכינה שרויה בתוכם. ונמצא שלדעת חכמים גלו ישראל ונבדלו מהשכינה, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אך לדעת רבי אליעזר היות והשכינה לא בדלה מעם ישראל, אין כלל גלות.

וכעין זה ממש הוא גם עם ישראל בגלות. הם נפרדים מן השכינה, שהרי בנים שגלו מעל שולחן אביהם, אף דהשכינה שרויה בתוכם הרי הם בגלות. מ״מ כיון שהוא בהסתר פנים מהם, נמצא שמצדם יש הבדלה ביניהם לאביהם שבשמים, אמנם השכינה עצמה מחוברת עמנו בגלות, דמצד השכינה ליכא הסתר, דדעת שכינה איכא (עי׳ ב״ק כ״א, ע״א) ולדעת רבי אליעזר הנ״ל  האי גונא לא חשיב כלל הבדל, ונמצא דליכא גלות כלל, ולא חשיב כלל שגלו מעל שלחן אביהם. אמנם לדעת רוב החולקים עליו חשיב עתה שנבדלים מהשי״ת, ע״כ כתב הרמב״ן שפיר בפרשת אחרי וכנ״ל שבחו״ל אין עיקר תכלית המכוון מן המצות, משום דההלכה היא כחכמים וע״כ הדר בחו״ל דומה למי שאין לו א־לוה.

לעתיד לבוא, כשתהיה הלכה כבית שמאי, יוכרע כרבי אליעזר שגם במשך הגלות היתה דבקות בה', וגם התורה והמצות שעשו ישראל בחוץ לארץ יתעלו לעשות פרי כתורה ומצות שבארץ ישראל.

אמנם כל זה היום. אבל הרי לעתיד לבוא תהא הלכה כבית־שמאי, כידוע, ורבי אליעזר שמותי הוא, והיינו שהיה מתלמידי בית־שמאי, כמש״כ התוס׳ שבת ק״ל, ע״ב בשם הירושלמי, וא״כ לעתיד תהא ההלכה כרבי אליעזר, בסברא זו, דכל שהקהל הם אחד עמו, אף שהוא נבדל מהם, מ״מ לא חשיב נבדל כלל, וא״כ אזי תגלה ג״כ למפרע שגם בכל משך היותנו בגלות, לא היינו נפרדים כלל, משום דכל מקום שגלו – שכינה עמהם, ויש להם אלו־ה אף בחו״ל, וא״כ למפרע יתעלו התורה והמצות שעשו בני־ישראל בגלות, ויעשו פרי למעלה ממש כמו בארץ־ישראל – ונכון מאד, בס״ד.

וכשם שאין אומרים הלל על נס שבחו"ל, יש לומר גם שאין לאומרו גם על נס שבארץ ישראל כשהיא יורדת מקדושתה, אם כן מדוע אומרים הלל על נס חנוכה שנעשה בטרם נחנך המקדש וחזר לקדושתו?

והנה במגילה (י״ד, ע״א) איתא: ״אין אומרין הלל על נס שבחוצה־לארץ" – וי״ל דאפילו בארץ־ישראל אין לומר הלל, ורק בזמן שכל עשר קדושות שבה שנשנו בפ״ק דכלים, הם בשלמות, אבל אם חסר אחת מעשר קדושות, לא שייך כלל לומר הלל, דעיקר שלימות קדושת ארץ־ישראל היא המקדש. וא״כ יש להקשות איך אומרים הלל על נס חנוכה, כיון שבאו פריצים וחללוה, ויצאה לחולין כדאי׳ בע״ז (נ״ב, ע״ב), אף די״ל דבאין כאחד, דעל־ידי הנס נתחנך המקדש וחזר לקדושתו, מ״מ מצינו דלא אמרינן באין כאחד רק בתר מעיקרא אזלינן, עי׳ שבת (צ״ט, ע״ב), ואין לומר, דבפך אחד של שמן שנשאר טהור, נתחנך המקדש וחזר לקדושתו קודם הנס דלא משמע כן, דכיון דנקראין שמונת ימי חנוכה, מלשון חינוך, מוכח דלא חזר לגמרי לקדושתו רק אחרי אשר עברו כל שמונת הימים.

מצד הקב"ה השוכן בתוכנו גם בטומאתנו, גם בחו"ל וגם בארץ ישראל קודם נס וחנוכת המקדש, השכינה שורה וישנה קדושת ארץ ישראל גמורה. אלא מצד ישראל כשאין מקדש, חסרה קדושת ארץ ישראל. ולפי שכשיש מחלוקת בין דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד (ישראל) – שומעים לרב, לכן אומרים שהנס בזמן חנוכת המקדש, וקדושת ארץ ישראל, באו בו זמנית, ואומרים הלל על הנס.

ע״כ נראה לבאר בזה. דהנה בתמורה (כ״ה, ע״א) איתא: ״אמר על הבכור, עם יציאת רובו עולה… דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעים״, – וחלה קדושת בכורה ולא קדושת עולה, הנה מבואר כאן דהיכא דיש לצדד לכאן ולכאן  – אזלינן בתר דברי הרב, והוא  המכריע. הכי נמי מצינו סתירה בענין זה, דלפעמים אומרים באין כאחד ולפעמים אזלינן בתר מעיקרא. וצריך שיהיה ראוי קודם המעשה, כדאיתא בגמרא שבת (צ״ט, ע״ב) ובסוכה (י״ב, ע״ב) לענין: ״תעשה ולא מן העשוי״, ועי׳ בר״ן ר״פ כל הצלמים, וכיון דאפי׳ כשישראל בחוץ־לארץ ממש, מ״מ מצד השי״ת אין חסרה להם קדושת ארץ־ישראל כלל, כי השי״ת נמצא בכל מקום, וכמו שאחז״ל: כל מקום שגלו שכינה עמהם (מגילה כ״ט, ע״א), רק מצד ישראל נחשב זה בחו״ל, וכאן דמצד הרב, שהוא השי״ת, גם קודם הנס חשיב ארץ־ישראל גמור, אף דמפאת התלמיד שהם ישראל עדיין חסרים קדושת ארץ־ישראל בשעה שאין מקדש, מ״מ שוב אמרינן באין כאחד, משום ״דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים״ ודו״ק.

לכן עצם קביעת ההודאה והלל על נס חנוכה, מעידה שגם טרם חנוכת המנורה אין זה נחשב כנס שבחוץ לארץ, כי גם בגלות השכינה שורה בישראל. ועניין זה הוא עצם מהותו של יום טוב של חנוכה.

וא״כ מזה שקבעו נר חנוכה להודות ולהלל, ש״מ דאפילו בגלות ג״כ שורה השכינה בישראל. ומצד השי״ת הם דבקים ב-ה׳, ולכן לא חשיב נס שבחו״ל, וא״כ נר חנוכה הוא שפיר עדות שהשכינה שורה בישראל, כמו המנורה במקדש – ודו״ק. וע״כ מסתבר הדבר שנרות חנוכה יהיו נקבעין, באמצעות נס שנעשה בנרות המנורה משום דכל מהות יום־טוב של חנוכה, משמשת עדות שהשכינה שורה בישראל גם בגלות, כמו שהעידו הנרות במקדש.

—-

 הרב הגאון אריה צבי פרומר זצ״ל נולד בתרמ"ד,1884. היה תלמיד וחסיד היה לאדמו״ר שר־התורה רבי אברהם מסוכאטשוב שבאזור ורשה, בעל אגלי־טל ושו״ת אבני־נזר זצוקללה״ה. עם הסתלקותו של האדמו״ר בתר"ע, 1910, מינה ממלא־מקומו בעל ״שם משמואל״ את הרב־הגאון כראש ישיבת "בית אברהם" בסוכאטשוב, והוא דבק ברבותיו הגדולים עד יום אחרון. ממעיינם הזך והטהור של תורה וחסידות שתה, ועל־פי דרכם בנה טפחות־טפחות לדברי תורה וחסידות שלו — אותם כתב ואותם השמיע לשומעיו הנלהבים בימי שבת ומועד. כשחרבה העיר בימי מלחמת העולם הראשונה עבר לוורשה, ואחר כך התמנה כרב בקוז'יגלוב, ושם ניהל ישיבה. השלטונות הפולניים גרשו אותו משם. בתרפ"ד,1924, בא לזאויירצ'ה, שבזגלמביה, אך השלטונות לא אשרו למנות אותו כרבה של העיר. משם עבר לכהן כרב בסוסנוביץ. בשלושת הרגלים היו רבים מחסידי סוכאטשוב בבנדין עולים אליו לרגל.

אחרי פטירתו של הרב מאיר שפירא בתרצ"ה,1935, ניהל זמן מה את ישיבת חכמי לובלין, עם הרב אריה לייב לנדא מקולביל הי"ד. בחורף תרצ"ה,1935, ביקר בארץ ישראל עם האדמו"ר דוד בורנשטיין מסוכאטשוב הי"ד. בימי מלחמת העולם השניה היה בגטו ורשה, ושם הקים, עם הרב אברהם וינברג הי"ד, ישיבה שהתקיימה בבונקר ברחוב מילא 14, וגם השתתף בארגון שיעורים לבני הישיבות ולרבנים שהגיעו אל הגטו מן העיירות הסמוכות. בגטו עבד ב"שופ" לנעליים. נמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי, שלמעשה היו מחנות השמדה. נספה בטרבלינקה. לפי פנקס בנדין במיידאנק.

(מבוסס גם על אתר רבנים שנספו בשואה. וראה עוד על תולדותיו בספר ארץ צבי אמרות טהורות דברי תורה וחסידות על סדר הפרשיות, בבלוג בקצרה, שבעים פנים עמ' 286, ועוד).

חג הגאולה י"ט כסלו

זה מאה שלשים ושבע שנה שעדת החסידים בכל מרחבי תבל חוגגים ברוב פאר והדר  את חג הגאולה י"ט כסלו. ביום הזה – י"ט כסלו תקנ״ט – נגאל ממאסרו בפעטערבורג הרב בעל התניא והשו״ע הנקרא אצל חסידי חב״ד בשם אדמו״ר הזקן או רבינו הגדול נ"ע.

 לא אותו – את רבינו הגדול נ"ע – בלבד גאל הקב״ה ביום הזה. כי אם אתו עמו את כל תורת החסידות, שיטת מורנו הבעש״ט נ״ע וביחוד שיטת תורת החב"ד. אשר רבינו הגדול נ"ע היה מחוללה ומיסדה, ואשר כל כך מסר נפשו הקדושה עליה במסירות נפש בפועל ממש.

 כמו כל דבר חדש המתגלה בעולם כן שיטת החסידות בכלל ותורת החב"ד בפרט שנתפשטה במדינת רוסיה וליטא ע"י רבינו הגדול ותלמידיו – עוררה התנגדות עצומה בין מערכת המתנגדים במדיניות הללו, שביניהם היו גם הרבה לומדים וגאונים מפורסמים.

יד ההשגחה העליונה היתה בזה שהחרדים והגאונים האלו לא יכירו בתחלה את האור כי טוב הגנוז בשיטת תורת החסידות מוזרים יהיו בעיניהם דרכי הנהגת החסידים.

 וצריכים להדגיש, כי הרבה גרמו לזה אנשי בליעל שמפני טעמים שונים הביאו דיבה וכחש על החסידים לפני הגאונים התמימים האלו שלא יצאו מד' אמות של הלכה והם נתנו אומן לדברי המלשינים. והגיע הדבר לידי זה שראשי מערכת המתנגדים החליטו לעמוד בכל תוקף נגד זרם החסידות המתפשט בעולם, ולעקור, היל"ת, את כל דרכי הנהגת החסידים משרשן.

לדאבון, נמצאו גם כן אנשים כאלה שכל כך הכו בעיוורון הרוח עד שלא נמנעו מלהשתמש במלחמתם גם באמצעים מדינים והשתדלו בהתאמצות יתירה לאסור ע"י חוק מהממשלה את כל תורת החסידות והסתעפות הנהגותיה החדשות שהנהיגה בחיי ישראל במדינות רוסיה וסמוכותיה. למטרה זו הביאו בדבתם ובהעריכם מלשינות נכזבות, את רבינו הגדול נ"ע לבית המאסר בפעטערבורג, בחשבם להפסיק ולנתק עי"ז בבת אחת את כל עבודת התפתחות והתפשטות החסידות שנסתדרה על ידי רבינו הגדול בתעמולה מסודרה במקומות שונים בעזרת תלמידיו שהביאו לידי פועל את פקודי וציוויי רבם הקדוש בזה.

סכנה גדולה רחפה על ראש רבינו הגדול ותורתו הקדושה כל ימי משך שבתו במאסר היותר קשה בעיר הבירה של מדינת רוסיה. אבל הודו לד' כי טוב. אשר בחסד ד' על כללות ישראל בכלל ועל עדת החסידים בפרט לא עלתה ביד המלשינים – להפיק זממם ואחרי שהכירו שרי המדינה שלפניהם היה דבר המשפט, כי רבינו הגדול הוא איש אצילי אשר רוח אלקים בו והתפלאו מגודל עומק חכמתו בתשובותיו על השאלות שערכו לפניו, ואשר תורתו ומשנתו קב ונקי ואינה סותרת לחוקי המדינה – הנה חופשה גמורה ניתנה לרבינו הגדול ולתורתו שיטת מורנו הבעש"ט נ"ע ביום הבהיר י"ט כסלו תקנ״ט.

אופיני הוא הדבר, אשר ביום הילולא רבא של מורו ורבו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – נסתלק י"ט כסלו תקל"ג – נתבשר תלמידו רבינו הגדול נ"ע כי חירות ניתנה לו ולתורת רבו הקדוש.

באחד המכתבים שכתב רבינו הגדול נ"ע אחרי צאתו מהמאסר לאחד מתלמידי מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע הוא כותב בזה הלשון:

ברם כגון דא צריך להודיע, כי יום אשר עשה ה׳ לנו, יום י״ט כסלו יום ג׳ שהוכפל בו כי טוב יום הילולא רבא דרבינו  הקדוש נ״ע. וכשקראתי בספר תלים בפסוק פדה בשלום נפשי קודם שהתחלתי פסוק שלאחריו יצאתי בשלום מה' שלום.

מני אז הוקבע יום י״ט כסלו לחג הגאולה ויום התוועדות אנ"ש בבל מקומות מושבותיהם בכל שנה ושנה. בהתוועדות הלזו נותנים אנ"ש שיחיו שבח והודיה לה' יתברך על החסד הגדול שעשה ד' עמהם ומתעוררים ברגש קודש להתקרב לאור החסידות שהורינו רבינו הגדול נ"ע בתורותיו הקדושים. בתוך סעודת ההודיה מנגנים ניגוני חב"ד המעוררים את הנפש ומרננים את הלב. זקני החסידים מבארים ענייני דא״ח. ומספרים מאשר ראו ושמעו מהחסידים הגדולים בזמנם ומתלהבים ומתלהטים בזכרון ימי קדם. הצעירים שומעים באזן קשבת לספורי הזקנים ולהוראותיהם בדרכי החסידות. וכולם כאחד מתחזקים ומתעוררים להתקשר באילנא דחייא ע"י קביעות עתים לתורה, ושיעורי לימוד דא״ח ברבים דווקא למען יתקיים יעוד הידוע ויפוצו מעיניתך חוצה.

הרבה נפשות לחסידות עשתה התוועדות החסידים. מה שלא היה בכחם של ויכוחים ואף גם לימודי והשפעות תורת החסידות, עשתה בדרך ממילא ומאיליו שיחת רעים והתוועדות של אנ"ש בכל זמן וזמן. ההתוועדות (פארבריינגען) של חסידים מכנסת רוח חיים בעבודת ד'. ההתוועדות של חסידים מעודדת ומרעננת את הכחות בחיות חדש ומעמידה את האדם על דרך האמת.

הבקי בדברי הימים של חסידי חב״ד יודע הוא מהרבה לבבות ונשמות ישראל שנתעוררו ונתקרבו אל מאור החסידות ע"י התוועדות החסידים בזמנים שונים. ובפרט בחג הגאולה י"ט כסלו המיוחד בסגולתו הפרטית לעורר את לב ישראל להתלהב ולהתלהט באור החסידות.

יום י"ט כסלו נחשב אצל חסידי חב"ד לראש השנה לחסידות. ביום הזה ע"י לימוד החסידות והתועדות אנ"ש, שואבים חיות חדש על כל השנה לעמוד חזק על המשמרת בארחי נועם דרכי החסידות.

 וכמו שבכל ליל ר"ה הוא עת עליית העולמות לקבל חיות חדש ממקור החיים על השנה הבאה, כן יום י"ט כסלו הוא הזמן המסוגל להתרוממות ועליית הכחות למקורם לשאוב חיים פנימיים ועצמיים מעצם ופנימיות הנפש, המתקשרת ביום הזה בהתקשרות עצומה בענף עץ עבות באילנא דחייא רבותינו הקדושים.

וזהו לשונו הקדוש של כ"ק אדמו"ר הרה"ק הרש"ב נ"ע זצוקלה"ה שכתב לבנו כ"ק  אדמו"ר שליט"א בשנת תרס"ב אודות י"ט כסלו, וז"ל בהמשך דברי מכתבו:

 ביה יום ד׳ ט"ז כסלו תרס"ב.

בני שי׳ תתאספו בי״ט כסלו הבע״ל, התלמידים ראשיהם מוריהם ומשגיחיהם ותשמחו בשמחת החג אשר פדה בשלום נפשינו, ואור וחיות נפשינו ניתן לנו קרוב הדבר אשר היום הזה הוא ״ראש השנה״ לדא״ח אשר הנחילנו אבותינו הק׳ זצוהלה״ה נ"ע זי״ע והוא הוא תורת הבעש״ט נ״ע

זה היום תחלת מעשיך שלימות הכונה האמיתית בבריאת האדם עלי ארץ להמשיך גילוי אור פנימיות תוה״ק אשר נמשך ביום הזה בבחי׳ המשכה כללית על כללות השנה ועלינו להעיר לבבינו ביום הה בבחי׳ חפץ ורצון פנימי ועצמי באמיתת נקודת לבבינו שיאיר נפשינו באור פנימית תורתו ית׳

ממעמקים קראתיך הוי׳

 להמשיך בחי׳ עומק ופנימית תורת הוי׳ ומצות הוי׳ מבחי׳ פנימיות ועצמיות אוא״ס ב״ה שיאיר בפנימיות נפשינו אשר כל עצמותינו (ר"ל כל מציאותינו העצם וההתפשטות כו') יהי׳ אליו ית׳ לבד, לגרש מאתנו כל מדה רעה ומגונה מהמדור הטבעיים כי אם כל עשיותינו וענינינו (הן בעבודה היינו תפלה, תורה ומצות, והן בעניני העולם המוכרחים לקיום הגוף) יהיו בכוונה אמיתית לשם שמים. אשר חפץ הוי׳ כו׳ והשי"ת אב הרחמים ירחם עלינו וינחנו בדרך הטובה והישרה.

 ישר יחזו פנימו כו׳.

 (עכ"ל הק׳ בהנוגע לענין זה)

 החודש כסלו בכללו הוא מרובה במאורעות חשובים בדברי הימים של החסידים בכלל וחסידי חב"ד בפרט. בו בחודש נגאל ממאסרו רבינו הגדול נ"ע – בו ביום הוא הילולא רבא של מורנו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע – י"ט כסלו תקל"ג – בו בחודש נגאל ממאסרו כ"ק אדמו"ר האמצעי (בנו של רבינו הגדול נ"ע) – י׳ כסלו תקפ"ז – בו – הוא יום הילולא של כיק אדמו"ר האמצעי נ"ע – ט׳ כסלו תקפ״ח –

בימים האלו הוא קביעות עתים להתועדות אנ"ש בכל מרחבי תבל. אשר אז איש את רעהו ידברו להתעורר ברגש קדש פנימי ללכת בדרך הסלולה לנו מרבותינו הקדושים ולהתלהב בזיק אהבת רעים לילך שלובי זרוע בדרכנו דרך החיים על יסודי תורת החסידות.

 בקובץ הלז שהנהו מוקדש בעיקרו לחג הגאולה י"ט כסלו וכן לזכרון יום כ"ד טבת יום הילולא רבא של רבינו הגדול נ"ע – נסתלק כ"ד טבת תקע״ג – הננו מביאים בו תמונות כתבי יד קודש ומכתבים שונים מרבותינו הקדושים, המתייחסים בעיקרם לאלו  הזמני זכרון, שנחרתו בעט שמיר בחיי החסידים לקביעות לדורות.

 המערכת.

(מאמר המערכת לרגל י"ט כסלו תרצ"ו, התמים של איגוד תלמידי התמימים, שבין עורכיו נמנו הרב יהודה עבער הי"ד והרב יחזקאל פייגין הי"ד)

---

הרב יהודה הבר (עבער) הי"ד – ראש המתיבתא הראשי בישיבת "תומכי תמימים" בנוול שברוסיה הלבנה וראש ישיבת חב"ד בוורשה ובאוטבוצק הסמוכה, נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו ר' אברהם יעקב, המלמד בעיירה קרוסנילוקי. למד בצעירותו בחדר בליובאוויטש ואצל הרב שמואל ניסנוביץ בעיירה שצעדרין, בשנת תרע"ו החל ללמוד בישיבה המרכזית של תומכי תמימים. בשנת תרע"ח עברה הישיבה יחד עם אדמו"ר הרש"ב לרוסטוב. בשנת תרפ"א סגרו הקומוניסטים את הישיבה.

בשנת תרפ"ו נשא לאשה את מרת פריידא בת הרב מנחם מענדל שניאורסון, רבה של העיר ראפקה. החל משנת תרע"ח כיהן כר"מ ומשגיח בישיבות תומכי תמימים בחרקוב, פאלטאווא, ובנעוול,

בשנת תר"ץ נחלץ עם משפחתו מהשלטון הרוסי והיגר לריגא, בה התגורר אדמו"ר הריי"צ, בהמשך כיהן כר"מ ראשי בישיבת תומכי תמימים וילנא, כר"מ ראשי בתומכי תמימים בעיר וורשה וכמנהל הכלכלי של סניפי של ישיבת תומכי תמימים בפולין (ובהם וילנה, אוטבוצק, לודז', חמלניק, קאלושין, פאצאנאוו, חלם ועוד), הוא חיבר את ספרי שערי יהודה על מסכתות כתובות, גיטין וקידושין ועל מסכתות פסחים, בבא קמא, בבא מציעא ובבא בתרא והיה עורך מדור 'שערי תורה' בשבועון 'התמים'. 

בהוראה האדמו"ר הריי"צ לימד הרב הבר את ניגוני חב"ד לתלמידים בעלי כישרון מוזיקלי, תוך שהוא מקפיד על דיוק בנגינה ומלמד את הסיפור העומד מאחורי  כל ניגון. 

בעזרת אדמו"ר הריי"צ, הצליח הרב הבר לברוח עם משפחתו מפולין הכבושה בידי הגרמנים ולהגיע לריגא. הוא תכנן להמשיך במסע לארה"ב, אך לא הצליח להשיג את רשיונות ההגירה. 

הרב יחזקאל פייגין ('חאטשע') הי"ד –  מזכירו של אדמו"ר הריי"צ ומנהל מחתרת ישיבות תומכי תמימים בברית המועצות, נולד בשנת תרנ"ה בעיר לוקימא ברוסיה הלבנה. הוא למד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש. בשנת תרע"ב היה בין שבעת התלמידים שנשלחו על ידי אדמו"ר הרש"ב לייסד את ישיבת 'תורת אמת' בחברון, אך עם תחילת מלחמת העולם הראשונה הם גורשו בחזרה לרוסיה וחזרו ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' שבליובאוויטש.

בשנת תרע"ח הוא נדד עם הישיבה שעברה לעיר קרמנצ'וג שבאוקראינה ועבד שם כמלמד. 

בשנת תר"פ (1920) נשא לאשה את מרת סאשה צייטלין בת הרב יהודה ליב צייטלין מהומל, הוא כיהן כ'חוזר' ראשי של האדמו"ר הריי"צ. וכמנהל 'תומכי תמימים' ו'תפארת בחורים' ברוסיה. הוא עמד בראש ישיבת 'תומכי תמימים' בעיר הומל, ייסד את ישיבת 'תומכי תמימים' בפולטובה ועמד בראשה. בשל רדיפות מצד המשטרה החשאית של ברית המועצות, עבר עם הישיבה לנעוועל, ומשם לעיר חרקוב, משם לרוסטוב ושוב לחרקוב. . 

הרב פייגין כיהן גם כמנהל רשת הישיבות החשאית של 'תומכי תמימים' בכל רחבי ברית המועצות, והיה נודד בין הישיבות לבחון את התלמידים ואת מצבם הכלכלי של הישיבות. הוא כיהן כמזכיר אדמו"ר הריי"צ החל משנת תרפ"ז וניהל בפועל את כלל פעילות חב"ד בברית המועצות

בשנת תרפ"ח הצליח להיחלץ מרוסיה עם אדמו"ר הריי"צ ולהגר לריגא, שם כיהן כמשפיע לחסידי חב"ד ועמד בראש ארגון 'אחות תמימים ריגא'. 

בשנת תר"צ נסע לארה"ב להכין שם את ביקורו של האדמו"ר הריי"צ. בשנת תרצ"ג היגר עם האדמו"ר הריי"צ לעיר וורשה, ובשנת תרצ"ד התמנה לשמש כמשגיח בישיבת 'זיכרון יוסף'. בשנת תרצ"ה עבר לאטווצק. הוא כיהן כמנהל ומשפיע ישיבות 'תומכי תמימים' בפולין. 

בין השנים תרצ"ה – תרצ"ט, ערך את המדור "שערי חסידות" בקובץ 'התמים' שיצא לאור בעיר ורשה. הרב כתב מכתבים לאנ"ש ברחבי העולם, ושנים לאחר מותו על קידוש ה', הם נאספו ופורסמו על ידי הרב אהרן לייב רסקין, חבר מערכת 'אוצר החסידים'. 

בתחילת מלחמת העולם השנייה חזרו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לעיר וושה, והרב פייגין התגורר שם אצל ר' הלל צייטלין. בה' בטבת ת"ש הצליחו האדמו"ר הריי"צ והרב פייגין לחצות את הגבול לריגה, משם הצליח האדמו"ר הריי"צ להגר לארה"ב, אך הרב פייגין ומשפחתו לא הצליחו להשיג היתר יציאה, אף שהיו להם רישיונות כניסה לארצות הברית, והם נותרו בריגה.

הרב יהודה הבר והרב יחזקאל פייגין הי"ד נרצחו בי' בכסלו ה'תש"ב, 1942, לאחר שנתפסו באקציה שעשו הנאצים בריגה והובלו עם רוב היהודים לבית הכנסת, שהועלה באש עם כל הנמצאים בתוכו. איתם נרצחו גם החסידים הרב אליהו חיים אלטהויז, הרב יצחק הורביץ ('איצ'ה דער מתמיד'), הרב רפאל כהן והשו"ב והרב מרדכי חפץ, כן נרצחה רעייתו של הרב פייגין – וכל ארבעת ילדיהם: בנותיהם מאשא, רחל, חנה ועלקא ובנם שמואל ליב. 

עדי ראיה סיפרו כי ר’ איצ’ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: “אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה”. הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה”ח ר’ אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה”ח ר’ יחזקאל פייגין, ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה’הקפות’ החב”די הנודע.

בשנת תש"ה, כשנודע לאדמו"ר הריי"צ על הרצחם התעלף הרבי מרוב צער ומצבו הבריאותי הורע..

מקור חב"דפדיה – על הרב הרב, וחב"דפדיה – על הרב פייגין. 

ב"ה

ישמחו החסידים ויגילו הלומדים בזאת הברכה אשר אנכי נותן  לפניכם היום הני ספרי קודש מכ"ק אדמו"ר הרב הגאון הצדיק הקדוש עובד ד׳ מנעוריו, עומד בפרץ וגודר גדר ולוחם מלחמת  ד׳ במסירות נפש, רבן של ישראל כקש"ת מרן חנה הלברשטאם זצוקללה"ה אבד"ק קאלאשיטץ הי"ד ואח"כ תקע משכן קדשו בעיר רישא. אשר נהרג בעוה"ר ע"י הרשעים הנאצים ימ"ש וכפי המשוער היתה ביום ב׳ דחול המועד סוכות שנת תש"ג.

האדמו"ר זצללה"ה הי"ד הי׳ בנו של הרה"ק ר׳ מנחם מענדיל הלברשטאם אבד"ק פריסטיק בן הרה"ק ר' ליבוש אבד"ק דוקלא בן הגה"ק מוה׳׳ר ר׳ דוד מקרשאנוב בן רבינו הקדוש רשכבה"ג הבעל דברי חיים מצאנז זצללה"ה זי"ע ועכי"א.

אמו של אדמו"ר זצלה"ה הי"ד היתה הרבנית הצדיקת המפורסמת  במדותי' הטובות, מנשים המצוינות שבדור מרת פיגא בילא הי"ד בת רבינו הקדוש מאור הגולה מרן הבעל דברי יחזקאל משינאווא זצלה"ה זי"ע.

במה אקדם ד׳ אכף לאלקי מרום אשר שם נפשי בחיים ולא נתן למוט רגלי במלחמה האיומה והנוראה אשר שם שמות בארץ, ואחר כמה הרפתקאות ותלאות רבות דעדו עלי עוד זיכני השי"ת להוציא לאור תעלומות חכמה ולהקים שם וזכר למרן המחבר הקדוש והטהור זצללה"ה אשר בעוה"ר לא נשאר אף אחד מזרעו, זרע קודש הלולים  לד׳ הי"ד.

אמרתי בלבבי אקיים מה דאיתא במסכת שבת ד׳ ל"ג ע"ב ברשב"י שאמר הואיל ואיתרחיש ניסא איזיל אתקין מילתא, ומבואר  בבאה"ט או"ה סי׳ רי"ח סק"ד כשנעשה נס לאדם יתקן איזה צרכי רבים, ולכן העמסתי עול על שכמי להדפיס הני ספרי קודש אשר בודאי  צרכי רבים הם וברכה לכל מורה ות"ח העוסק בהלכות ובפרט הלכות חמורות ועמוקות כאלו. ועוד נוסף לזה תהי׳ טובה ותועלת גדול לכל אחד ואחד אשר ילמוד בהספרים הק׳ הללו שיגרום על ידי זה שתהיה שפתותיו של אותו צדיק דובבות בקבר, כדאיתא בש"ס יבמות ד׳ צ׳׳ו ובכורות ד׳ ל"א אשר על זה ביקש דוד המלך עליו השלום אגורה באהלך עולמים עיי"ש.  ועל ידי זה ודאי ימליץ טוב עלינו ועל זרעינו ונשא ברכה מאת ד׳ כדרכו בקודש בחיים חיותו. והנה למותר להלל ולפאר את כבוד קדושת  אדמו"ר זי"ע כי לו דומי' תהלה והמפורסמות אינן צריכות ראי׳ וכבר  נודע בין החיים גודל צדקתו וחסידותו, עבודתו ופרישותו וגאונותו בתורה, ואת אשר הסכימו עליו צדיקי הדור שהי׳ לפניו זי"ע, ועל כולנה גודל אהבת ישראל אשר הי׳ בוער בקרבו כלהבת אש אשר ממש לא  יאומן כי יסופר ורק מי שזכה להסתופף בצלו צל הקודש ראה נפלאות מגודל אהבתו לכל בר ישראל כקטן כגדול. וכל מי שבא אצלו בלב נשבר  ומלא עגמת נפש ויסורים אזי תיכף בדרכו על מפתן ביתו וראה את פני קדשו נתרגש מאור קדושתו ונתמלא שמחה וששון וכל היסורים וע"נ חלפו והלכו להם, עוד טרם דבר אתו והציע לפניו את מבוקשו, והי׳ אח וידיד לכל אחד ואחד. ואפילו אדם פשוט הרגיש בו אח לצרה וידיד נאמן והי׳ קולע אל השערה בעצותיו הקדושות והמחוכמות, והי׳ תקיף בדעתו להביע עצתו אף בדברים הכי נשגבים וגדולים והי׳ אב ופטרון לכל, להאיר מתוך חשיכה את לב הנבוך והנדבה ובדברותיו הקדושים והנעימים. הפיח ממש רוח חיים ושמחה בלב כאחד ואחד. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בב"ב ד׳ צ"א ע"ב אותו היום שנפטר אברהם אבינו מן העולם עמדו כל גדולי אוה"ע בשורה ואמרו אוי לו לעולם שאבד מנהיגו ואוי לה לספינה שאבד קברניטה. אשר מהראוי להתבונן אמאי מתחילה המשילו גדולי אוה"ע את אברהם אבינו עליו השלום למנהיג העולם ואח"כ הקטינו לדמותו רק למנהיג הספינה שהוא מדריגה קטנה ונמוכה ממנהיג העולם. אבל באמת כאשר נעיין היטב, יותר גדולה מדריגתו של קברניט הספינה ממנהיג העולם. כי מדרך העולם כשימות מלך המדינה רק השרים הגדולים היושבים ראשונה במלכות המה יודעים ומבינים להעריך החסרון הגדול בהעדרו של המלך, אבל יתר העם שומעים ויודעים שמת מלכם, אבל אינם מרגישים כל כך את החסרון הגדול בהעדרו של המלך. אבל כשיקרה מקרה שיסעו אנשים על ספינה בלב ים ופתאום נתפשטה השמועה שמת הקברניט של הספינה אזי כל הנוסעים כולם כאחד בלי הבדל בין קטן וגדול יחד כולם ירגישו תיכף ומיד בגודל הסכנה המרחפת עליהם. ולכן גדולי אוה"ע לאחר שהספידוהו לאברהם אבינו עליו השלום בתור מנהיג העולם שבו וראו כי לא הספדוהו כהלכה בזה שהכתירוהו בתור מנהיג העולם אשר בהעדרו ירגישו רק השרים הגדולים. ובכו והספידו אותו אוי לה לספינה שאבד קברניטה, אשר בהעדרו ירגישו כולם כאחד. כדברים האלה נוכל לומר בהלקח מאתנו עטרת ראשנו ונזר תפארתנו, רבינו הקדוש הי"ד זצלה"ה, כי כל אחד ואחד שזכה לראות פני הבית משכן קדשו, יהי׳ מי שיהי׳ הי׳ נהנה ממנו עצה ותושיה ובחסרונו והעדרו כולנו יחד כואבים ונאנחים ושואלים מי מביא לנו תמורתו, ואין לנו במה להתנחם רק בזה שזכינו לשארית נחלתו הני ספרי קודש וגם מעט מחדושיו על התורה אשר נאסף מאנ"ש מהנשאר בזכרונם אשר שמעו מפיו הקדוש של מרן המחבר זצלה"ה ורק זאת תהיה נחמתנו לעצבון לבנו וכובד רוחנו.

ובזכות שנהגה בספריו הק׳ ואומרים שמועה מפיו הקדוש תהינה שפתותיו דובבות בקבר להמליץ טוב בעדנו. וגדולים צדיקים וכו׳ להעתיר בעדנו שנזכה לפדות נפשנו ולביאת גואלנו בביאת משיחנו בב"א. ובזה נראה לי לפרש הגמרא בברכות דף י"ח ע"ב כי החיים ידעו שימותו, אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים וכן להיפך ברשעים דנקראים מתים אף בחייהם, ולכאורה למאי נ"מ בזה ומה יתרון יש לצדיקים בזה דנקראים חיים ומה חסרון יש לרשעים בזה דנקראים מתים. אמנם יש לומר בזה עפ"י מה ששמעתי מכ"ק אאמו"ר שליט"א, לפרש הפסוק אם בחקותי תלכו וכו׳ ופירש רש׳׳י שתהי׳ עמלים בתורה ובמד"ר זה שאמר דוד המלך עליו השלום השבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך. ועיין במפרשים שהקשו על אמרו תלכו דייקא, ועל פירוש רש"י שתהיו עמלים בתורה, ועל המדרש שתלה זה הפסוק מתהלים לפרשתנו. ואמר לפרש עפ"י מה דהסביר לן קדוש זקנינו בספרו הק׳ בני יששכר במאמרי חדשי כסלו טבת מאמר ב׳ סימן ג׳ הטעם מה שמצינו בגמרא יבמות ד׳ צ"ו ע"ב שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו. והקשה שם מאי כולי האי, ותרצו דעל דבר זה ביקש דוד ג"כ אגורה באהלך עולמים, בשתי עולמות דכשיאמרו שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר כדכתיב דובב שפתי ישנים ע"ש. והקשה קדוש זקני זצלה"ה ומהו הנאה להנפטר אשר שפתותיו דובבות, והסביר זאת, דהנה כתיב היום לעשותם, ודרשו בו, היום לעשותם ולמהר לקבל שכרם. ממילא כל מה שהאדם מרבה ללמוד תורה בעוה"ז יתרבה שכרו לעוה"ב בג"ע, ובצאתו מן העולם הזה הוא מקבל שכר כפי רבות תורתו, אבל אין לו עוד תקוה שיתרבה שכרו יותר, רק מה שלמד ועשה מצוות ומעשים טובים בהיותו בגוף ניתוסף שכרו בכל פעם וע"כ כל ימי חיי האדם בעוה׳׳ז נקרא מהלך. מה שאין כן בצאתו מן העולם הזה נשאר עומד שאין לו עוד קווי שיתעלה במדריגה בכל פעם ויתוסף שכרו רק כפי הנפסק עליו בעת צאתו, בזה המעמד נשאר עומד. והנה בגמ׳ שבת דף נ"ה אמרינן שם על הזוג והענבל שהוא ג"כ כלי לקבלת טומאה אף דהוא עשוי רק לשמיעת קול, ונפקא לה מן כל דבר אשר יבוא באש, אפילו דיבור יבוא באש, רצ"ל אפילו כלי שאינו ראוי להשתמש רק לדיבור, היינו שמשמיע קול, מיקרי גם כן כלי. ואמרינן שם בגמ׳ כשניטל הענבל אפילו הכי עדיין כלי הוא לפי שראוי להקישו על גבי כלי אחרינא ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה, הגם שעושה מלאכתו ע"י דבר אחר מיקרי עושה מעין מלאכתו ושם כלי עלי׳, נמצא בנידון דידן אף כשנפרד הגוף מן הנשמה והוי ככלי שנשברה, אפילו הכי אם תלמידיו אומרים שמועה מפיו הנה שפתותיו דובבות ומיקרי עושה מעין מלאכתו הראשונה ע"י דבר אחר וכלי מיקרי, נמצא מיקרי בכל פעם שהגוף לומד ממש בדיבור בעוה"ז וניתוסף לו בכל פעם שכרו בעוה"ב, ויתעלה בכל פעם רוחו ונשמתו בגן עדן, וזה שהקפיד ר"י על תלמידו ר"א שלא אמר שמועה מפיו, עכלה"ק.

ובזה פירש אאמו"ר שליט"א כוונת הפסוק אם בחקותי תלכו וכדפירש רש"י שתהיו עמלים בתורה, היינו, ע"י שלומד עם בניו כמ"ש ואת עמלנו אלו הבנים או עם התלמידים שנחשבו כבנים, כדאמרינן בגמ׳ סנהדרין דף י"ט, כל המלמד את בן חבירו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו ילדו. תלכו הרי אתם בבחינת תלכו תמיד אף בעוה"ב, ולא תהי׳ לעולם בבחינת עומד, כיון שבניכם ותלמידיכם ילמדו אחר כך ויאמרו שמועות מפיכם הרי כאלו אתם בעצמכם לומדים וזה כוונת המדרש אמר דוד המע"ה חשבתי דרכי היינו בהא דכתיב אם בחקותי תלכו, אנה יש לי לילך עם החוקים ובאיזה דרך, ונתיישבתי שאין דרך אחר לילך רק ואשיבה רגלי אל עדותיך, היינו, רק ע"י לימוד התורה יכולים לילך תמיד בלי הפסק ולהיות בבחינת הולך אף לאחר פטירה לעוה"ב עכ"ד ודפח"ח.

(דברי חנה, הקדמת המו"ל)

—

תולדותיו הובאו ברבנים שנספו בשואה. בדף עד ביד-ושם נכתב ע"י קרבו משפחתו שהרב הי"ד ברח לפריסטיק, הוגלה ליאסלו ושם נהרג ביריה, בי"ח בתשרי תש"ב.

 

הרב החסיד ר' יצחק הורביץ הי"ד (הידוע בכינויו ר' איצ'ע מתמיד, תר"נ-י' בכסלו תש"ב), שימש כשד"ר ונודע כעובד ה' מופלא, ונחשב לאחד מגדולי החסידים לאורך הדורות. נהרג על קידוש ה' בריגא במהלך השואה.

מן הדמויות המופלאות והמפורסמות בין גדולי חסידי ליובאוויטש בדור שלפני השואה היה רבי יצחק המתמיד, איש פלא בדרכיו והתנהגותו, כקדוש עליון. "מתמיד" גדול בלימודיו ועוסק בתורה ועבודה ביגיעה עצומה. מעולם לא שכב יעל מטה ולא פשט בגדיו כל השבוע. צם תכופות, ולא אכל אלא פעם אחת בכל יום רגיל, סעודת עראי בלבד. בשעות המאוחרות של הלילה היה בעת למודו מכנים רגליו בקערת מים קרים כדי שלא יירדם. אחר שכב על ספסל משד שעות ספורות כשידו משמשת כ"כר", וקם שוב לעבודת ה׳ של היום החדש. היה בקי נפלא בש"ס ופוסקים ומומחה בהוראת איסור והיתר עד כדי יכולת לספור אותיות היורה דעה והש"ך והט"ז, יחד עם זאת היה בעל ידיעות מקיפות ומעמיקות בתורת חב"ד, ומתפלל מדי יום משך שעות רבות, לעתים עד תפלת מנחה.

הרב ר׳ יצחק נולד לאביו ר׳ שמואל מנחם מענדל בעיירה ברגזנוואטה ("נהר טוב"), שבפלר חרסון, מהמושבות שייסד האדמו"ר האמצעי בשעתו, במטרה להפנות יהודים לחקלאות.
כבר מילדותו היה ניכר בר' יצחק גדלותו. המלמד שלו שהיה יהודי למדן סיפר לימים שהיה רואה את הנער ממשיך לשבת וללמוד מדי לילה בשעה מאוחרת, גם כשהוא עצמו כבר היה מוכן ללכת לישון.
אחר הבר־מצוה נסע לקרמנצ׳וג ל"דעם גדולים ישיבה", שם למד בהתמדה, אלא שנפשו חשקה ללמוד בישיבה חסידית, ומשום כך נסע לפוצ׳וף, שם ניהל הרה"ג הרה"ר ר׳ צבי נטע גנסין ישיבה. בישיבה זו היה מספר צעירים שנתפסו ל"השכלה" בסתר (מהם התפרסמו אח"כ א. צ. גנסין, בנו של הר"מ, וי. ח. ברנר), הללו שמו להם למטרה להפיל ברשתם בחורים בעלי כשרונות, ומיד בהגיע ר׳ יצחק לישיבה נטפלו אליו במגמה לצרפו לחבורתם. ר׳ יצחק חש בכוונתם הסמויה ועזב את הישיבה. משך תקופה מסויימת ישב ולמד לבדו בבית הכנסת שואבי מים במינסק, ובסוף שנת תרס"א זכה להתקבל לישיבת "תומכי תמימים" בליובאוויטש, הישיבה שאיחדה את למודי הנגלה והחסידות ברמה גבוהה.
משך זמן — לאחר נשואיו — שימש ראש מתיבתא בישי­בה שייסד, בשליחות כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, בעיירה דוברנקה שבסביבת ניקולאיוב. שם היה משמיע לפני תלמידים הבוגרים, מדי יום שעור מעמיק בגפ"ת.
סדר יומו שקבע אז לעצמו היה נפלא ביותר, ואותו לא שינה, בדרך כלל, בכל שנות חייו: היה קם בהשכמה, מתחיל בהכנותיו לעבודת ה׳. טובל במקוה טהרה, לומד כמה שעות תורת החסידות, מתפלל תפלת שחרית בדבקות והשתפכות הנפש, לומד נגלה, טועם משהו במסגרת התועדות עם חסידים בית המדרש, תוך אמירת "לחיים" והשמעת דבריו למשתתפים, ואחר חוזר אל למודיו עד התנומה הקצרה ע"ג הספסל.
שבת קדש היה מוקדש אצלו לתורת החסידות ולעבודה שבלב, כמעט בכל שעות השבת — מבואה ועד צאתה. בסעודה שלישית, היה נוהג "לחזור" מאמר חסידות לפני הצבור. תקופה מסוימת שימש ר"מ בראמען ובמקומות נוספים. אח"כ נתמנה ע"י כ"ק אדמו"ר נ"ע לשליח לעבור על פני מקומות ישובי החסידים ולעורר לבבות לעבודת ה׳ כפי הדרוש ("משפיע נודד") היה לוקח לבבות בפיו המפיק מרגליות. עניינים עמוקים ונשגבים בתורת חב"ד היה מסביר בצורה כה פשוטה ובטוב טעם עד שאנשים פשוטים ביותר קלטו את תוכנם.
היה זהיר ומהדר במצוות בתכלית הזהירות וההידור בהם עד כדי הפלגה, וביחוד בקשר לענייני אכילה וכד'. יחד עם זאת היתה התנהגותו באופן של "הצנע לכת" מבלי שתורגש לאחרים, בפשטות ובענווה יתרה. היה חביב לזולת, מקבל כל אדם בסבר פנים יפות, ומשתדל להיטיב לו. תלמידים שהתאכסנו בביתו מתארים כיצד היה ר׳ איצה טורח בעצמו למלא צרכיהם. אירע בתלמיד שחיבב במאכל מסוים שלא היה ניתן להשיג בקלות, והיה ר׳ יצחק מתרוצץ בכל חנויות העיר כדי להשיג מצרך זה. כן היה מפסיק במשך הלילה פעמים מספר את למודיו כדי לבדוק אם השמיכה או הכר לא נשמטו מהתלמיד שלן אצלו.
היה קשור בלב ונפש לכ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע ולבנו כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע שראה בעין יפה את הידוריו וחומרותיו משום שחשבו לראוי להתנהגות כזו.
כשהגיע לאזניו שמע הסתלקות כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע, באיחור רב, בגלל שיבושי הקשרים בתקופה ההיא שלאחר מלה"ע הראשונה ובראשית המשטר הקומוניסטי ברוסיה, התעלף בו ברגע ובקושי החזירוהו להכרתו.
בתקופת השלטון הקומוניסטי עמד בשרות כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע במאבקו על קיום הדת, והיה נוסע בשליחות הרבי לכל עיר ועיר לעורר ולחזק ולהקים בתי חנוך וישיבות. היה נודד על פני הישובים היהודיים ומתוועד במחתרת ומתקן הצריד תיקון. סיפורים רבים מתהלכים על פעליו הרבים בתקופה זו.
לאחר שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע עזב את רוסיה בשנת תרפ"ח והתיישב בריגה — חיפש דרכים לעזוב גם הוא את רוסיה כדי להיות קרוב לרבי נ"ע ובשנת תרצ"ג עלה חפצו בידיו. לפני כן ביקר שוב בכל ריכוזי החסידים ועודדם ושמע מפי כל אחד מהם את אשר ברצונו למסור לרבי נ"ע.
כשהגיע לריגה נרתם מיד לעבודת הרבצת התורה והחסידות ברחבי לטביה בשליחות הרבי נ"ע, וגם נשלח על ידו לארצות הברית לעורר לעבודת ה׳. פעמיים נסע בשליחות הרבי לארה"ב: בשנת תרצ"ד ובשנת תרצ"ז, ושני ביקוריו אלו השאירו רושם עז במקומות אליהם הגיע. בביקורו הראשון נדהם למראה עיניו, ואת תדהמתו הביע במכתביו לאחד מבני משפחתו: "כאן אוכלים בכל יום בשר ממש"…
כשעבר הרבי נ"ע לפולניה נשאר הוא בלטביה, אלא שנסע מפעם לפעם להסתופף בצל הרבי ואז היה הרבי מנצל אותו לשליחויות ברחבי פולניה להפיץ תורת החסידות.
היה איש אמת עד להפליא, כל מלה שלו וכל תנועה מדודה ומחושבת. היה בעל הדרת פנים מאירה, ולבושו נקי תמיד. הכתונת שהיה מחליף בערב שבת, לאחר שמוש השבוע היתה כה נקיה עד שלא הייתה אפשרות להבחין־ בינה לבין הכתונת שנועדה לשבת.
על הרגעים האחרונים של ר' איצ'ע מסופר כי הנאצים ימ"ש היו חוטפים את יהודי ריגא, מכנסים אותם בבית הכנסת ובהתמלא הבית, מציתים אותו באש על כל הנמצאים בתוכו וכל מי שהיה מנסה להמלט מן הלהבות היה נורה מיד! כך נשרף גם ר' יצחק על קידוש השם.
היה זה ביום יו"ד כסלו תש"ב. הגרמנים הובילו יהודים רבים בכוח אל תוך בית הכנסת ובאכזריותם ורשעותם העמידו יהודים רבים אחרים בחוץ כדי לצפות במחזה הנורא.
עדי ראיה סיפרו מאוחר יותר כי ר' איצ'ע פתח את ארון הקודש, הוציא ספר תורה ואמר: "אנו זוכים לקיים מצות מסירות נפש על קידוש השם ועלינו לעשות זאת מתוך שמחה". הוא הניח את ידו האחת על כתפו של הרה"ח ר' אליהו חיים אלטהויז ואת השניה על כתפו של הרה"ח ר' יחזקאל פייגין (מזכירו המסור והנאמן של הרבי הריי"צ) ויחד הם יצאו בריקוד כשהם שרים בתוך כך את ניגון ה'הקפות' החב"די הנודע… עטוף טלית ועטור תפילין, נהרג על קידוש השם, ה׳ ינקום דמו.

מקורות: לקט מתוך בטאון חב"ד תמוז תשכ"ד, וערך בחב"דפדיה.