קטגוריה: ענווה ושפלות

לחנוכת הבית לכנ”י פה עירנו מיץ בחול המועד פסח שנת תרצ”ג לפ”ק.

רבות שבעה לה נפשי מהנאומים אשר לפני, אשר ספו קינה ונהי, על נגישת ולחיצת אחינו אשר בארץ אשכנז, ומהם שפכו עליהם מרורות לתלות אשמם בראשם כי מידם היתה להם זאת, את אשר הגיע עליהם, אחרי כי אחינו בני ישראל באשכנז בימי שלוותם, לא זכרו צור מחצבתם ארצם ולאומיותם, ולצריהם נתנו יד תמכו במשענת קנה רצוץ, אשר הם יעמדו להם בעת צרתם – ואין אנחנו יושבים כעת על מדין לשוח ולדון דיני נפשות, ולכל עת אמר שלמה המלך עליו השלום (קהלת ג) עת ספוד ועת רקוד, ודבר בעתו מה טוב. ואם השביעני במרורים בזו לילי פסח, ורעה נגד פנינו אשר יסמרו שערות ראשינו, אבל על כל פנים ימי הפסח זמן חירותינו הם ותן חלק לשבעה, וכן חג לנו מחנוכת הבית אשר אנחנו בו, וראה ראינו מדברי כל חוזינו ונביאנו אשר גם בתוך הצרה והיגון המציאו לנו פדות והנחה, וחזו לנו תמיד חזות נחמה ותרופה צרי למכותינו:

וגם אנכי היום בתור מנאים האחרון אכון פעמי לצאת בעקבי הצאן, ואחזה בסנסני מילין תרי ותלת דברי נחמה השקט ובטח בה’ אלהינו אשר מעולם לא עזב חסדו ואמתו מאתנו אנחנו עמו בכל ארצות פזורינו, וכן גם עתה אל יעזבנו ואל יטשנו ה’ א’ לנצח, ואנכי עמדי כאשר בשעה האחרונה נתכבדתי לשאת משאת דבר, טרם תפוש בלבי איזה רעיון ונושא מאמר המתאים וראוי לעת הפכפך כזאת, חנוך הבית, ושמחת חג, ועת צרה ליעקב ממש צרתות זו לזו, וראה מעשה ונזכר הלכה מלימודי הדף היומי בקהל עדתי במסכת יבמות בחמש עשרה צרתות בסוגיא ד”עשה דוחה לא תעשה”, כלל גדול אשר בתוך גלי ים התלמוד יעבור, ובמצולות ים אין מקום לתפוש משוט להתענג בתענוגי האגדה, אשר רק על מי מנוחות יעבורון, על כל זה אקוה, אשר מעז יצא מתוק לחיך, לומר איזה מילי מעליותא באגדתא מענינא דיומא כיד ה’ הטובה עלי, ואפתח שער בעת נעילת שער אשר ממנו ישקו כל העדרים:

הנביא מלאכי בעת נעילת שער ספרו, פתח ואמר “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים”, ונבין את דבריו בשים שכל אשר הנביא יחזור על הראשונות להגידנו לזכור תורת משה, ואשית נוספות כאשר כבר עוררתי בדרשת שבת הגדול באמרו דוקא בחורב, וכי רק בחורב נצטווה הלא גם באוהל מועד ובהר גריזים וחוקותיה במרה נצטוו גם כן:

אבל נביא מלאכי כאשר נראה אליו במראה הנבואה כל אשר יעבור על ישראל בהגלות תחת שבט מושלים שונים מהחל עד אחרית כיום מר הזה, כן נגלה לפניו אשר אחריו אין עוד נביא אשר יחיה, משימו אל עליו את נבואתו, להחיות את מר רוח הישראלי, חיל ורעדה אחזתהו, ואימה ופחד סבבוהו, לאמור, אוי מי יחיה משימו אל עליו כל המשא והצרות הללו, ה’ במראה אליו נתוודע ואמר לו, לך ואמור להם לישראל העצה היעוצה להם לבל יפלו פניהם, ולא ירדו ממדרגתם חס ושלום, בכל אשר יעבור עליהם, הוא[ זכרו תורת משה כו’. תורת משה יהיה להם למורה והר חורב ישימו לעיניהם למחזה בכל אורך ימי הגלות עד אשר הנני שולח לכם את אליהו הנביא כו’, ואתם אל תיראו:

ונבין סגולתם על פי אומרם במסכת שבת (פ”ט ע”א) אמר רבי יהושע בן לוי בשעה שירד משה מלפני הקב”ה בא שטן ואמר לפניו ריבונו של עולם תורה היכן היא, אמר לו נתתיה לארץ, הלך אצל ארץ. וכתב המהרש”א, מפני שארוכה מארץ מדה, וכן הלך ושאל מן הים הגדול, עד שבא אצל משה, אמר לו תורה שנתן לך הקב”ה היכן היא, אמר לו וכי מה אני שנתן לי הקב”ה תורה כו’, אמר לו הקב”ה הואיל ומיעטת את עצמך תקרא על שמך, שנאמר זכרו תורת משה, הרי שנקראת תורת משה על שהקטין את עצמו. וכן “משה קבל תורה מסיני”, למד להקטין את עצמו מסיני, שזכה שתינתן התורה עליו מפני שהוא השפל והנמוך שבהרים, על דרך שאמרו במדרש רבה קהלת, עיר קטנה זה סיני, ואנשים בה מעט אלו ישראל, ובא עליה מלך גדול זה הקב”ה, ובנה עליה מצודים גדולים אלו רמ”ח מצוות עשה ושס”ה לא תעשה. ועיין מדרש תהלים על הפסוק “למה תרצדון הרים גבנונים”, בשעה שבא הקב”ה ליתן תורה לסיני היו ההרים רצים ומדיינים אלו עם אלו, זה אומר עלי התורה ניתנה וזה אומר עלי התורה ניתנה, תבור וכרמל זה אומר אני נקראתי וזה אומר אני נקראתי, אמר הקב”ה למה תרצדון הרים גבנונים (הר על גבי הר) “ההר חמד אלהים לשבתו” מפני שהוא הר לבדו ונמוך וענוותן:

וזה שאמר הנביא לישראל, זכרו תורת משה שנקראת על שמו לענוותנותו, וכן הר חורב שהוא ההר הכי קטן, יהיה לעיניכם לאות, כי לא מרובכם חשק ה’ בכם מכל העמים כי אתם המעט, על כן בחר בכם אל, וכן מבטיח הנביא (ישעיה נ”ד) כי ההרים ימושו והגבעות תמוטינה וחסדי מאתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, היא התורה, והר ציון לעולם ישב, כן אתם בני ישראל לא כליתם מן האומות, אם כי הם הרבים:

וזה שאמרו בגמרא (שבת פ”ט) למה נקרא שמו הר חורב, שממנו ירדה חורבה לאומות העולם, המתגאים בגאוותם וריבויים, כי רם ה’ ושפל יראה, וגבוה ממרחק יידע. ודא תברתהון של אומות העולם המעיקים וצרים לישראל בתוקפן וגבורתן, אבל הם יאבדו משטח העולם, כמו שההרים ימושו (ישעיה נ”ד) ועם ישראל חי לעולם ולא תמוט. ומהם שונאי ישראל עצמם כבר באו והעידו על זה, על מפלתן, המן אמר “אתא מלי קומצא קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי” (מגילה ט”ז ע”א), אתם ישראל שאתם כולכם רק קומץ ומלא חפנים נגד העמים, אף על פי כן תדחו את כולם ולא יוכלו להרע לכם ולא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, על פי הכלל של “עשה דוחה לא תעשה”, ועשה אחת שישראל עושין דוחה כמה לא תעשה שאומות העולם אין אין מניחין לעשות, כידוע שמעט אור דוחה הרבה חושך, וכמו שהבטיח לנו ישעיה הנביא (ס’) כי הנה החושך יכסה ארץ (שאין שם שמש כלל), וערפל לאומים (הנאצי), ועליך יזרח ה’ וכבודו עליך יראה, ישראל אשר בך אתפאר ויאר לנו מכל צרותינו:

וגם בדבר חינוך הבית הזה, “זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחורב על כל ישראל חקים ומשפטים” אשר, לא רק רוח הלאומי בלבד יאמן בבית הזה, כי אם גם רוח התורה יכנס בה ולא ימוש מתוכה ובה יהגו אבות ובנים, ובזכות זה יקוים בנו מקרא שכתוב הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם, במהרה בימינו אמן:

(מתוך “דרש משה”, חלק ב)

הרב משה קלנברג (קאהלענבערג), נולד בשנת תרמ”ג (05/09/1883) בסקאלאט שבגליציה (כיום אוקראינה) כבן לרב אברהם יהודה קלנברג ולאמו מרת העניא מינציא בת הרב יצחק קיבץ מסקאלאט. משפחתו היתה מיוחסת לגאונים מפורסמים ובהם הרב יעב”ץ והחכם צבי, רבי אפרים בעל שערי אפרים ועוד. “הרב הגאון הגדול החריף ובקי הר המוריה כליל המעלות ערוגת הבושם” (מתוך הסכמת רבי אברהם יהושע העשיל מקאפיטשיניץ לספר שלש דמעות ולספר דרש משה), “… דורש טוב לעמו מוכתר בנימוסין ותיק וחסיד וירא אלקים” (מתוך הסכמת האדמו”ר רבי מרדכי שלום יוסף פרידמן מסדיגורה, לספר שלש דמעות. וראה גם את שאר ההסכמות הנלהבות של גדולי ישראל לספרי הרב משה קלנברג) “אשר לא מש מימיו מאהלה של תורה מעושר ומעוני” (“ברכת אב”, מתוך דרש משה חלק א, עמ’ 16), והתחיל לכהן כרב עוד בצעירותו והיה אב”ד קוטשערמארא שבבוקבינה. בעקבות צרות מלחמת העולם הראשונה סבל מהרוסים, גלה מביתו, נטש את משרתו הרבנית ואבד את כל רכושו להצלת נפשו ונפשות משפחתו. הוא עבר דרך רומניה להונגריה, שם שהה שש שנים והיה רב חברת לינת הצדק ולומדי השיעור בש”ס בבודפסט. בשל נישואי אחותו מרת חנה כהנא עבר לווינה ושם היה רב חבורת קהל חסידים ומגיד מישרים בקלויז סדיגורה. בשנת תרפ”ט (1929) עבר לעיר מץ שבצפון מזרח צרפת. בעקבות עקירת בית העלמין היהודי בעיר בידי הגרמנים בשנת תרס”ג (1903) אבד ציון מקום קבורת הנפטרים ובכללים גם צדיקים גדולים שלא נודע מאז מקום קבורתם, אולם “אין עושין נפשות לצדיקים! המצבות והזכרונות הגשמיים בטלים ועוברים אבל דבריהם הן הן זכרונם הקיימים לעולם וזכרם לא ימוש מוך היהודים” (דרש משה, חלק א, הקדמה, עמ’ 28-29). במץ כיהן הרב משה כרב לקהילת “קהל יראים” של המהגרים ממזרח אירופה וממרכזה.

עולמו הרוחני של הרב קלנברג הושפע משורשיו בחסידות רוז’ין, ביהדות מזרח אירופה ומדמויותיהם של ה”חפץ חיים” והרב מאיר שפירא מלובלין. הרב קלנברג חיבר את הספרים דרש משה (ב”ח, תרצ”ה), דור ודורשיו מגדולי מיץ, שבתא דרגלא וספר “שלשת הרועים” משלשה בתי אבות גדולים וצדיקים, שלש דמעות הספדים על קדושי ארץ ישראל וגדולי ישראל (תרצ”ז) ובהם דברים לזכר חללי מאורעות תרפ”ט, הספד על החפץ חיים, הספד על הרב קוק ועוד. כן היו בידו גם כתבי יד עם הערות בש”ס ובשלחן ערוך ועל התורה, שהתכוון להוציאם לאור.

בשל צרות מלחמת העולם הראשונה והתנפלות צבאות הרוסים בשנת תרע”ד (1914), אבד כתב ידו על שולחן ערוך יורה דעה חלק א’, שהתעכב עם פרסומו כי טען “הלא עדיין אברך אנכי אעבור על פרשתא דא פעם ושתים וימים ידברו ואז אוציאם אורה כאשר אשלים חוקי על כל השלחן ערוך יורה דעה על כל פנים”. הרב כאב מאוד את אובדן כתביו: “וכגורל ביתי הוני ורכושי וכל מרבית ספרי שהיו שוים הון רב ונאספו ותמו או נגנבו, כן היה גורל גם הכתבי יד שלי אשר בעמל ידי יגעי ומצאתי כתבתים וגם הגהתים, ידי זרים שלטו בם ולדאבוני אין לזה לא גאולה ולא תמורה ושמעתא בעי צילותא, וחבל על דאבדין ולא משתכחין ומיאנה הינחם נפשי…” (הקדמת דבר משה, חלק א, עמ’ 30). כל ימיו קיוה שימצאו כתביו וישיבו לו אותם.

בפרוץ מלחמת העולם השניה פינתה הממשלה את תושבי אלזס-לוטרינגיה לפנים הארץ, והרב עבר עם אביו הישיש לבורדו. ביתו נעשה מרכז לבני עדתו ולפליטים נוספים. בתחילת שנת תש”א (בנבמבר 1940) הוגלה הרב יחד עם רעייתו ואביו ורבים מבני קהילתו למחנה לה-לנד שליד העיר טורס, כ- 160 ק”מ דרומית מערבית לפריז. הוא ארגן תלמוד תורה לעשרות ילדים במחנה, ייצג בוועד את הנושאים הדתיים וכתב דרשות במחנה. “במהלך עשרים ואחת חודשי שהותו במחנה כתב הרב קלנברג את דרשותיו בכתב יד בהיר, קריא ועשיר במקורות: תשע דרשות, מבוא למגילת איכה, ביאור לפירושו של האבן-עזרא למגילת איכה, מסמך מזעזע המתאר את שילוחם מהמחנה ודברי תורה ששמע מפי אביו ועוד. כתב היד התגלגל והיה מונח עשרות שנים בארכיון ייוו”א בניו יורק ללא גואל, והוגדר כבלתי מזוהה. לאחר תחקיר ארוך ומורכב הצליחה הרבנית אסתר פרבשטיין, ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים, לזהות את שם המחבר, לגאול את כתב היד ולהוציא לאור את הספר “ידי משה“, ששמו נמצא רשום בכתב היד” (מתוך “תחקיר החודש”, תמוז תשס”ו, באתר “זכור”: חיים שלם, “מי יתן ויכתבו מילי”, הצופה,21 באפריל 2006).

מתמוז תש”ב החלו להוביל את יהודי המחנה להשמדה. הרב משה קלנברג הועבר לדרנסי שבפריז, והספיק לעבור שם לפני התיבה לסליחות ולתקוע בשופר. בערב ראש השנה (11.9.1942) הובל עם רעייתו, הרבנית חנה גיטל לבית טייטלבאום, לאושוויץ בטרנספורט מס’ 31, ושם הם נספו ב-ג’ בתשרי תש”ג (1942).

שני בניהם, הרב חיים מרדכי ור’ פנחס שרדו. בספר “ידי משה” הובאו גם דברי בן המחבר, הרב חיים מרדכי קלנברג, בנוגע למשפחה ולתולדותיה.

מקורות: אתר זכור. אנציקלופדיה לחכמי גליציה חלק ד עמ’ 544-547. ספר זכרון לגירוש יהודי צרפת, באטה וסרז’ קלרספלד (פריס 1978), דפי עד באתר “יד ושם”, ועוד.

הרב הונצח גם בספר “דעת שלום על פרק שירה” מאת הרב שלום מאסקאוויטש משאץ, תשמ”ט. וכן בספר משמיע שלום, מלוקט ע”י מכון “שפתי צדיקים” שע”י מרכז תורני “אוהב ישראל”, תשנ”ה.

הערות:

• ע”פ אנציקלופדיה לחכמי גליציה הרב נולד בתרמ”ב (1882), אחותו רשמה בדף העד שנולד ב1888, ולמעלה הובא תאריך הלידה המפורט כפי שהובא ברשימות ספר הזכרון לגירוש יהודי צרפת.
• ע”פ המובא ב”משמיע שלום” יום הזכרון נקבע לד’ בתשרי תש”ב. ונראה שכוונתו לתש”ג (1942). למעלה כתבתי ג’ תשרי תש”ג, כפי שמובא באנציקלופדיה לחכמי גליציה.

מספר הצפיות במאמר: 191

ויקרא משה להושע בן נון יהושע. בתרגום יונתן, כד חמי משה ענוותנותיה דיהושע קרא משה להושע בן נון יהושע.

והנראה לעניות דעתי שכבר ביארתי לשבועות שהשראת השכינה והדביקות לא יתכן בלי הכנעה וענוה יתירה, וכמאמרם ז”ל שאין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועניו. ולא אאריך כאן כי כבר נתבאר יפה. ועיין בליקוטי אמרים ובע”נ פרשת אמור:

והנה האר”י ז”ל ביאר הפסוק הצילה נפשי משפת שקר, שהוא סוד גלות השכינה ומה שהאדם גורם בחטאו, על פי משל למלך גדול שהיה לו בן שאינו הולך בדרך הישר וירא לנפשו אולי ילך למקום ריקים ופוחזים וילכד ברשתם ויכוהו שם ויבזוהו ויפשטו ממנו בגדי מלכות וילבשוהו בגדים צואים. לזאת יעץ המלך שילך הוא מקודם לכל מקום בא בן המלך, ובהיות שהמלך יכנס קודם יהיה מורא המלך ואימתו על האנשים ולא ירעו לבן המלך. והנה אין בושה וכלימה גדולה להמלך מזה שיצטרך לילך בכל המקומות המגונות והמבוזות עבור בנו, ומבקש מבנו חוסה נא על כבודי וחזור בך.

והנמשל מובן כי כן העבירה היא רוח הטומאה וקליפה גדולה. וכאשר יחטא האדם מכניס נשמתו להטומאה לפי ערך החטא ולא תהיה חס וחלילה תקומה להנשמה. אבל ה’ יתברך ברוב רחמיו וחסדיו הגדולים משרה שכינתו שם, ועל ידי זה יוכל להיות לו תקומה. וזה גלות השכינה, בסוד ומלכותו בכל משלה. ולא עוד אלא שמוכרח להשרות שכינתו קודם שמכניס האדם נשמתו שם, בכדי שבבוא שם הנשמה תמצא שם השראת השכינה. ועל ידי זה יש אפשרות שתהיה לה תקומה ושתהרהר בתשובה ותוכל לצאת משם. עד כאן דבריו.

וזה הכוונה אלמלא הקב”ה עוזרו לא יכול לו, שהקב”ה מקדים להשרות שכינתו שם, על ידי זה יוכל להינצל מעצת היצר הרע, ואם כן מכל שכן מי שיש לו דביקות תמידי בהבורא יתברך שמו ומשיג ממש ישות כבודו והשגחתו בוודאי יתבטל אצלו היצר הרע לגמרי. וכבר הבאתי לעיל שאי אפשר להתקשר ולקבל השראת שכינה בלי ענוה והתבטלות לגמרי. והענוה סגולה גדולה לזה, כי הקדושה אינו דבר נפרד, רק התבטלות לגמרי החלק לכל. מה אין כן הסטרא אחרא אשר הפירוד הוא עניינה.

ובזה אפשר להעמיס בכוונת התרגום, שדווקא על יהושע ביקש ולא על שאר מרגלים, כדי חמי משה ענותנותיה קרא שמיה יהושע, כי על ידי הענוה יוכל להמשיך השראת שכינה וקבלת אור מאור אין סוף בלי אמצעי ועל ידי זה ינצל מעצת היצר הרע. והבן:

(בני משה לפרשת שלח)

הרב חיים משה פיש מסטמר, אב”ד ורב בעיירה מאנאשטור שברומניה, נולד רבי אליעזר פיש האדמו”ר מביקסאד-סאטמר הי”ד בשנת תרע”ח (1918). כתביו על התורה, על המועדים וחידושיו לש”ס יצאו לאור ע”י אחיו, הרב נחום צבי, בספר “בני משה” (ח”א יצא יחד עם הספר שם אליעזר. והחלק השני יצא בפני עצמו. ניו יורק תשי”ד) ובשני שערי כרכי הספר הוא כותב עליו “הרב החריף העצום סיני ועוקר הרים, הגדול בתורה ובמעשים טובים. אב בחכמה ורך בשנים הצדיק הקדוש…”.

כל היהודים הכפריים שבנפות נאגי באנה, שומוקוט ומונושטור, הוכנסו לגטו בור פאטק, משם גורשו לאושוויץ בי”א סיוון תש”ד ושם רוב בני הקהילה נרצחו.
הרב חיים משה נספה באושוויץ בכ’ בסיון תש”ד (1944), עם אשתו הרבנית חיה הינה בת בנימין זאב שוורץ, ובניהם בנימין זאב, לאה צירל וישראל.

מקורות: בני משה, דפי עד באתר “יד ושם”, ויקיפדיה.

מספר הצפיות במאמר: 174

רבן שמעון בן גמליאל נשיא רבי מאיר חכם רבי נתן אב בית דין. כי הוה רבן שמעון בן גמליאל  התם הוו קיימי כולי עלמא מקמיה, כי הוו עיילי רבי מאיר ורבי נתן הוו קיימי כולי עלמא מקמייהו. אמר רבן שמעון בן גמליאל  לא בעו למיהוי היכרא בין דילי לדידהו, תקין הא מתניתא.

ההוא יומא לא הוו רבי מאיר ורבי נתן התם. למחר כי אתו, חזו דלא קמו מקמייהו כדרגילא מילתא. אמרי, מאי האי. אמרו להו, הכי תקין רבן שמעון בן גמליאל. אמר ליה רבי מאיר לרבי נתן אנא חכם ואת אב”ד נתקין מילתא כי לדידן, מאי נעביד ליה, נימא ליה גלי עוקצים דלית ליה וכיון דלא גמר נימא ליה ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, למי נאה למלל גבורות ה’ מי שיכול להשמיע כל תהלותיו, נעבריה והוי אנא אב”ד ואת נשיא (הוריות דף י”ג:)

יש להקשות איך ניסו רבי מאיר ורבי נתן להעביר את רבן גמליאל מתפקידו על ידי בירור שאינו יודע מסכת עוקצין, והרי ממנים בן לכל המינויים בישראל, אף שאינו ממלא מקום אביו בחכמה.

הרמב”ם פרק א’ מהלכות מלכים הלכה ז’ כתב כל השירות וכל המנוין שבישראל ירושה לבנו ולבן בנו עד עולם, והוא שיהיה הבן ממלא מקום אבותיו בחכמה וביראה. היה ממלא ביראה אף על פי שאינו ממלא בחכמה, מעמידין אותו במקום אביו ומלמדין אותו.

והכסף משנה הראה מקור לדברי רבינו ז”ל מכתובות, דאמר רבי אף על פי ששמעון בני חכם, גמליאל בני נשיא. וקאמר התם דרבן גמליאל לא היה ממלא מקום אבותיו בחכמה אלא ביראת חטא ממלא מקום אבותיו הוה.

ולפי זה קשה מאי אהני להו לרבנן שלא ידע לדרוש בעוקצין, הלא לדברי הרמב”ם אף על פי שאינו ממלא בחכמה מעמידין אותו בתחלה, כל שכן שאין מעבירין אותו.

מדוע רק לאחר תקנת רבן שמעון בן גמליאל, שפגמה בכבודם, באו רבי מאיר ורבי נתן להעבירו מתפקידו. והרי כוונתם היתה רק לשם שמים, בשל כך שאין הנשיא בקי במסככת עוקצים, אם כן מדוע שתקו עד כה?

גם יש להרגיש במאמר זה טובא הנה בלי ספק חכמים אלו היתה כוונתם לשם שמים, אם כן כפי דעתם דעל פי הדין יש להעביר את רבן שמעון בן גמליאל מנשיאותיה מפאת חסרון ידיעתו בעוקצין ולא יכול לדרוש בכל התורה להשמיע כל תהלתו, מדוע שתקו עד עתה שהיה נראה להם קצת פחיתת הכבוד מתקנתו המציאו לבקש עילה עליו. וכי משוא פנים יש בדבר.

הפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’ – יכול להתפרש לעניין תלמיד חכם שנאה לו לדרוש רק אם בקי בכל (וכן דעת רבי מאיר), ויכול להתפרש לעניין סיפור שבחו של מקום שאין להאריך יותר מידי בסיפור שבחו (ואין לספר אפילו מקצתו, וכן דעת רבן שמעון בן גמליאל)

אמנם יש לתרץ כל זה על פי מה שכתב המרש”א שם בחידושי אגדות דבמכות דף י’ אמר רבי אלעזר, מי אוהב בהמון לו תבואה, למי נאה ללמוד בהמון מי שכל תבואה שלו, דאמר רבי אלעזר מאי דכתיב  מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, מי שיכול להשמיע כל תהלתו. ודרש הקרא לעניין תלמיד חכם. אולם בפרק ב’ דמסכת מגילה דריש האי קרא לענין סיפר שבחו של מקום, ויליף מהאי קרא דאסור להאריך בשבחו של מקום יותר מדאי, שנאמר ‘מי ימלל גבורות ד’ ישמיע כל תהלתו’ – למי נאה למלל גבורות ה’ למי שיכול להשמיע כל תהלתו.

והשתא לרבי מאיר מתפרש האי קרא לעניין תלמיד חכם, כדאיתא במכות. ולרבן שמעון בן גמליאל  מתפרש האי קרא לענין סיפור שבחו של מקום. כן הוא תורף דברי מהרש”א.

המילה ‘כל’ יכולה להתפרש כ’כולו’ ויכולה להתפרש כ’כל שהוא’, כלומר אפילו מקצת.

והנה יש לומר אם פירוש הקרא הוא לעניין סיפר שבחו של מקום או לעניין תלמיד חכם תלוי בזה, דהנה במסכת סוטה, אמר רב, תלמיד חכם צריך שיהא בו שמינית שבשמינית. רב נחמן בר יצחק אמר לא מיניה ולא מקצתו, מי זוטר מאי דכתיב ‘תועבת ה’ כל גבה לב’.

וביארו המפרשים דמשמעות דורשין איכא בינייהו, דמצינו לפעמים מלת ‘כל’ משמעותה ‘מקצת’, כמו ‘ולא יעיר כל חמתו’ וכן ‘אין לשפחתך כל בבית’.

במשפטים חיובים משמעות המילה ‘כל’ היא ‘כולו’. במשפטים שליליים משמעותה ‘כל שהוא’. ובמשפט חיובי שכוונתו לשלילה נחלקו החכמים (כפי שרואים במחלקות בביאור הפסוק ‘תועבת ה’ כל גבה לב’ – שנחלקו מפרשיו האם ראוי לתלמיד חכם מקצת שבמקצת גאווה או שלא יתגאה כלל וכלל)

וכתבו המפרשים כלל בזה דהיכי דכתיב כל במשפט מחייב, משמעו כולו, והיכי דכתיב במשפט שלילה, משמעו אפילו מקצתו. אמנם היכי דכתיב במשפט מחייב, כמו תועבת ה’ כל גבה לב, אך כוונת העניין היא שלילה, שלא יהיה גבה לב, פליגי רב ורב נחמן בר יצחק. דרב סבירא ליה דאזלינן בתר משפט מחייב, ומשמעו כולו. ורב נחמן בר יצחק סבירא ליה דאזלינן בתר משפט שלילה, ומשמעו אפילו מקצתו.

מחלוקת זו קיימת גם בביאור המילה ‘כל’ בפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, לפי שגם פסוק זה הוא משפט חיובי שכוונתו שלילית. למפרש ‘כל שהוא’ – הפסוק מתייחס לסיפור שבחו של מקום, שאין לספר אף מקצתו. ולמפרש ‘כולו’, הפסוק מתייחס לתלמיד חכם שראוי לדרוש בהמון רק אם בקי בכל.  

ולפי זה הכא בקרא ד’מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’ דכתיב במשפט מחייב, אך כוונת העניין הוא שלילה, דמי שאין יכול להשמיע כל תהלתו, לא ימלל גבורות ה’, באנו למחלוקת זו. דאם פירושו ‘כולו’, מוכרח לומר דקאי לעניין תלמיד חכם, דאי אפשר לפרש לעניין סיפר שבחו של מקום, דאם כן היה משמע דדוקא כל שבחו של מקום אי אפשר לספר, אבל מקצת אפשר לספר. והלא אי אפשר לספר אפילו מקצתו, כדאיתא בברכות בהאי דנחית קמיה דרבה אמר ‘האל הגדול הגבור והעזוז וכו”. אמר ליה, סיימתינהו לכולהו שבחיה דמריה כו’, משל למלך שיש לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ומקלסים אותו באלף אלפי אלפים דינרי כסף, וכי לא גנאי הוא לו.

ופירש המורה נבוכים ח”א סוף פרק נ”ט, דלכך אמר ‘ומקלסים בדינרי כסף’, ולא אמר ‘ומקלסים אותו במאה דינרי זהב’, דאם כן היה משמע דאף על פי מקלסין אותו במקצת. ובאמת קילוסו של מקום אינו כלל מעניין שבחו, כמו מלך שיש לו דינרי זהב ומקלסים אותו בדינרי כסף, שאינו כלל מעניין שבחו. וכמו כן אי אפשר לקלס להמקום, אפי’ במקצת. והדברים עתיקים.

אם כן אם מלת ‘כל’ משמעו כולו, על כורחך קאי קרא לעניין תלמיד חכם. אבל אי מלת ‘כל’ משמעו אפילו מקצתו, על כורחך צריך לומר דקאי לעניין סיפר שבחו של מקום. דאי אפשר לפרש על תלמיד חכם, דאם כן היה משמע, דדוקא אם יכול להשמיע על כל פנים מקצתו, יכול לדרוש בהמון. ולא מי שלא יוכל לדרוש כלל לא לדרוש בהמון, פשיטא, דאם לא יוכל לדרוש כלל לא ידרוש ברבים, ועל כורחך קאי לעניין סיפר שבחו של מקום, כיון דאי אפשר לקלסו כלל מעניין שבחו, אפילו מקצתו, הלכך אסור להאריך בשבחו של מקום רק מה שתקנו לנו אנשי כנסת הגדולה, כפי מה שאנו משיגים מפעולותיו כידוע.

מתקנת רבן גמליאל, משמע שהסביר את ‘כל’ במשמעות ‘כולו’ (ולכן נטל לעצמו כבוד, כי ראוי לתלמידי חכמים מקצת שבמקצת גאווה, על פי ביאור הפסוק ‘תועבת ה’ כל גבה לב’, במשמעות, מי שמתגאה כולו הוא תועבה ולא מי שמתגאה במקצת שבמקצת). ולפי זה, מעתה, הפסוק ‘מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו’, על כורחך, מתייחס לתלמיד חכם המותר לדרוש בהמון רק אם בקי בכל התורה, ולא לסיפור שבחו של מקום (שהרי אי אפשר לספר אף מקצת משבחו). ולכן רק עתה, עם שלילת הפירוש של הפסוק לעניין שבחו של מקום, יכלו לדרוש את העברת רבן שמעון בן גמליאל מתפקידו.

אמור מעתה מה מאד יבא הכל על נכון. דמראשית כזאת לא היה לחכמים אלו פתחון פה להוריד את רבן שמעון בן גמליאל מגדולתו מפני חסרון ידיעתו, מפאת הכתוב מי ימלל גבורות ה’ ישמיע כל תהלתו, דהיה אפשר לומר דקאי קרא לעניין סיפר שבחו של מקום, ומשמעות כל הוא אפילו מקצתו. אך אחר שתיקן רבן שמעון בן גמליאל משנה זו ליקח לעצמו יותרת הכבוד, והיה נראה לחכמים אלו קצת גאווה בזה, ועל כורחך כרב סבירא ליה דתלמיד חכם צריך שיהיה בו מעט התנשאות, ומשמעות כל היינו כולו, אם כן על כורחך קרא ד’מי ימלל’ קאי לעניין תלמיד חכם דצריך לדרוש בכל התורה, אם כן לשיטתו, נעבריה והוה אנא אב בית דין ואת נשיא.

הרמב”ם פסק בהלכות דעות (ב,ג) שאין מקום כלל לגאווה לתלמיד חכם, משמע שביאר ‘תועבת ה’ כל (במשמעות ‘אפילו מקצת’) גבה לב’. ולפי זה ביאור ‘מי ימלל גבורות ה’ – ישמיע כל תהלתו’, הוא ‘אפילו מקצת תהלתו’, וזה מתאים למה שפסק בהלכות מלכים (א,ז) שממנים תלמיד חכם במקום אביו לדרוש ברבים אף אם אינו ממלא מקומו בחכמה ומלמדים אותו.

ומעתה מאד נאמנו דברי הרמב”ם דהוא ז”ל פסק בפ”ב מהלכות דעות הלכה ג’ כרב נחמן בר יצחק דלא מני ולא מקצתו, כמ”ש שם הגהות מיימוני א”כ האי קרא ד’מי ימלל’ קאי לעניין סיפר שבחו של מקום, אבל בתלמיד חכם, אף אם אינו ממלא בחכמה מלמדין אותו.

(הר שפר, הוריות פרק שלישי. הכותרות המודגשים אינן מופיעות בספר)

הרב שמואל פירר הי”ד אחד מגדולי התורה בגאליציה, נולד בכפר סקנקובה, בשנת תרכ”ח (1868), לאביו הרב אשר זליג. בילדותו נודע כ”עילוי מסנקובה”, והצטיין בשקידה, בסברה ובפלפול, באגדה ואף במתמטיקה. בגיל עשר ידע בעל פה את כל חושן משפט חלק א’, עם פירושי קצות החושן ונתיבות המשפט, ובא ללמוד אצל הרב נפתלי גולדברג אב”ד טרנוב, מחבר הספר בית לוי.

בגיל שמונה עשרה נשא לאשה את מרת שרה בת הרב אברהם יהושע השל גולדמן ז”ל ונולדו להם ששה בנים וחמש בנות. כל הבנים כיהנו כרבנים בגאליציה.

מגיל עשרים היה רבה של העיירה מילובקה, שם ענה על שאלות רבות בהלכה, התעמק בכל מדרכי ההלכה, והעביר שיעורים ממושכים לתלמידיו בהסברה מעולה ומרתקת. הרב מונה לראש ישיבה בקרקא, שנקראה לימים ישיבת בית מאיר, ולימד בה עשרות תלמידים מובחרים.

בשנת תרס”ח (1908) נצטרד, ועבר לכהן במשך שלושים וחמש שנים כרבה של הקהילה החדשה בקרוסנו. הרב נודע כמומחה בדיני ממונות מסובכים, וסוחרים רבים באו להתדיין לפניו. רבים בקשו לקבל ממנו סמיכה, קבלה והסכמה. בנוסף היה הרב חבר בהנהגה הרוחנית של ישיבת חכמי לובלין, והיה בה לבחון את התלמידים ולסומכם.

בשנת תרפ”ג יצא לאור ספרו הר שפר, חידושים וביאורים על מסכת הוריות. מהדורה שניה של הספר יצאה על ידי בנו בשנת תשי”ז. כתב יד לספר נוסף ובו תשובות בהלכה מאת הרב שמואל פירר, הוכן לדפוס על ידי המחבר, אך אבד בשואה.

הרב היה חסיד צאנז, היה דבק ברבי משינאווא וברבי ברוך מגורליץ, ובשנותיו האחרונות התקרב לאדמו”ר מבאבוב הי”ד.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה עבר לגאליציה המזרחית שנכבשה בידי הרוסים ונדד במשך שנתיים בסטרי, בוליחוב וקוזובה. לאחר שהגרמנים כבשו את גאליציה המזרחית, שב לקרוסנו והסתתר במחבוא עם עוד כמניין זקנים עד שמחבואם נתגלה, בחיסול גיטו קורסנו, ביום כ”ה בכסלו תש”ג (4.12.1942). יחד עם הרב נורו במקום כל מי שנמצאו במקומות מסתור, ומספר החללים עמד על כתשעים. לאחר המלחמה שבו וקברו את הרב בבית העלמין שבעיר.

מקורות: מאורות גאליציה, רבנים נספו בשואה, אתר יד ושם – המכון הבינלאומי לחקר השואה, הקדמת בן המחבר למהדורה השניה של הספר הר שפר.

מספר הצפיות במאמר: 503