קטגוריה: היסטוריה של עם ישראל

ת"ר מעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור והיה יוצא מירושלים והיו תלמידיו מהלכין אחריו ראה ריבה אחת שהיתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמתן של ערביים כיון שראתה אותו נתעטפה בשערה ועמדה לפניו אמרה לו רבי פרנסני אמר לה בתי מי את אמרה לו בת נקדימון בן גוריון אני אמר לה בתי ממון של בית אביך היכן הלך אמרה לו רבי לא כדין מתלין מתלא בירושלים מלח ממון חסר ואמרי לה חסד ושל בית חמיך היכן הוא אמרה לו בא זה ואיבד את זה אמרה לו רבי זכור אתה כשחתמת על כתובתי אמר להן לתלמידיו זכור אני כשחתמתי על כתובתה של זו והייתי קורא בה אלף אלפים דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה בכה רבן יוחנן בן זכאי ואמר אשריכם ישראל בזמן שעושין רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בהם ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מוסרן ביד אומה שפלה ולא ביד אומה שפלה אלא ביד בהמתן של אומה שפלה וכו' (כתובות ס"ו:)

להבין ולחוש מה שרבן יוחנן בן זכאי הבין וחש נוכל גם אנחנו בעת שנחדור מעט אל תוך המאמר ולהבינו מה שרבן יוחנן בן זכאי בכה זאת נבין, וגם אנחנו בכה נבכה עמו. ולא דמעות פשוטות נוזלות מעינינו כי אם דם תמצית לבנו מהול בדמעותינו, בעת שנראה בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר והננו ללעג ולקלס בגוים, והננו נעים ונדים לגולים מארץ לארץ וממדינה למדינה. ואם אמנם זאת עוד אפשר לטובת קיומנו בזמן הגלות כי בעת שהננו משנים את המקום שלנו לארץ אחרת למקום אשר לא יכירונו במצבנו שהיינו בהמקום שיצאנו משם, אז לא יבושו בני עמנו לעשות מסחרים גם לילך בחצרות לקנות אפילו סמרטוטים. בביתם היו אפילו אדונים גבירים וכאשר מוכרחים לילך במדינה אחרת אז לא יבושו לעבוד אפילו מלאכה בזויה, וזאת היא אפשר לאשרנו להושע מדלותנו ומלחצנו. וכאשר נחדור בעמקי נפשותינו איך שתפולנה בערך חיינו, ואז הננו רואים איך על פת לחם יפשע גבר ויסיר ממנו רגש האנושי וכבודו יחולל. שוה נא בנפשך, איש בעל מוח חושב מחשבות ולב הוגה דעות ייפרד מארץ מגורו אשר שם היה בעל דעה איש הרוח, ויגורש לארץ אחרת אשר שם מוזרים לו חיי הארץ ושפתם וכתינוק שנולד יחל להתלמד שפת הארץ ונימוסיה ומשליך אחרי גוו כל כבודו ואישיותו, עושה מעשה מסחר כאלה שאינה לפי רוחו ונפשו להשיג לחם עבורו ולשלוח הביתה כסף בעד אשתו וילדיה. ובעת שנראה זאת בעינינו, עיני אחים, צרות ותלאות עמנו יעקב סבא אשר יסבול בארצות גלותו ותמיד ילך מדחי אל דחי. ולמרות שיבוא איש הישראלי לאמעריקא וילקט פרורים ועוד יתן כסף די מחיר הפרורים, ולא די שלא ייכבדוהו עבור זאת שהוא ישתדל שלא יאבד כל דבר ויוקיר המחיר מכל סחורה תהיה אפילו בזויה, וגרי הארץ ישיגו כסף הרבה וחשוב במחיר הפרורים, אלא עוד יקראו אחריו מלא ויתרחקו ממנו. והלא אז בעל כרחנו אם גם נהיה קרי רוח מאד, גם אז כאשר מעט במתינות נחדור על זאת, בכה נבכה בדמעות שליש ודם נוזל בדמעותינו על עמינו האומלל אשר במחיר כחותיו הרעננים וכישרונותיו הנעלים ישלם בעד הפרורים שילקט מבין גללי בהמתן של ערביים, והם הערביים עוד יביטו עלינו בשאט נפש. ולכן בכה נבכה גם אנחנו עם רבנו רבן יוחנן בן זכאי על בני ובנות נקדימון, אצילי בני ישראל, אשר הזמן בוגד בהם ויעמידו אותנו למטרה לחצי לעג השאננים ובוז לגאיונים. ולהבין בטח אנו מבנים מדוע בכה רבן יוחנן בן זכאי, הוי ואבוי גם אנחנו נזעוק מרה עם רבנו על רע גורלנו בתבל, רחמנא ליצלן.

(דברי שמואל, מאמר א)

—

בשנת תרפ"ח יצא לאור בווילנה הספר "דברי שמואל" מאת הרב שמואל רובין הי"ד מהעיירה רודושקוביץ שליד ווילנה. הספר מכיל ארבעה עשר עמודים וכולל שני מאמרים (מאמר א: מעשה ברבי יוחנן בן זכאי. מאמר ב: כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד).

בפתיחת הספר פונה הרב המחבר אל הקוראים:

קוראים נכבדים! הנני נותן לפניכם היום חבורי זה "דברי שמואל" בו תמצאו רעיונות קדושות לנצחיות תורתנו הקדושה ועמנו מה שחדשתי בעזרת ה' יתברך החונן לאדם דעת, בצירוף דברים יקרים מה שראיתי בספרי דרוש השייכים להענינים המובאים מספרי. והנני מקוה לה' כי מספרי זה מעט מעט הכמות ורב האיכות תתענגו ממנו ותזכרו את שמי לטובה.

המחבר שמואל רובין.

מתאריכי ההסכמות שנתנו לספר ניתן לראות שהספר חובר שנים רבות לפני שיצא לאור, וייתכן שפרסומו נדחה מפני צוק העתים ומצב כלכלי קשה.

רבה של רודושקוביץ, הרב מאיר רובינזון זצ"ל, כותב בהסכמתו, בט"ו באדר תרע"ב: אנכי אקבל בלי נדר הספר "דברי שמואל" מהרב המופלג ושלם ר' שמואל בהרר"י ז"ל רובין שליט"א, באשר מכיר אנכי אותו לאיש המעלה ויקר ערך ובעל כשרון להטפה.

הרב זעליג ציוני, רבה של הורודוק כותב בשנת תרע"ד בהסמתו: עבר דרך פה הרב המופלג ויקר דרשן מצויין מו"ה שמואל בהרר"י ז"ל רובין יחיה והראה לפני את חבורו "דברי שמואל" על אגדות ומאמרי חז"ל אשר מבאר אותם על פי דרך תורתנו ואת כל קודשינו, לכן גם ידי תיכון עמו ומצוה לקרב את הרב המחבר הנ"ל בכל מאי דאפשר, וגם אנכי אקח ספר אחד בלי נדר.

פרטים על תולדותיו של הרב שמואל רובין הי"ד ניתן למצוא בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 199):

כיובל שנים עבדו באמונה על טהרת הקודש, שני השמשים הראשיים בעיירה: ר' ירחמיאל בן הנדל, איש פקח ורצוי למתפללים, שעמד על משמרתו בתום לב בבית הכנסת הגדול והשלים את התהלים בכל יום. בנו ר' יחזקאל רובין היה איש עליז וחביב ועסק בתורה כל ימיו. אף זכה לגדל בנים מופלגים בתורה ומדע כר' שמואל רובין והד"ר ישראל רבקאי (רובין).

הד"ר ישראל רבקאי כותב על אחיו בספר הזכרון לקהילת רודושקוביץ (תמונה 186): אחי שמואל (רובין) – בעל תוכן נפשי מורכב היה… ברצותו כמשכיל נאמן לחיות מעמל כפיים ובמאסו בעסקי תיווך מסחרי, קפץ לא פעם ועבר ממקצוע פרודקטיבי אחד למשנהו; בהיותו כבר אב למשפחה למד את מקצוע השענות, אחר כך מלאכת הבורסקאות. בעודנו צעיר הכשיר את עצמו למלאכת שוחט ובודק, נסע לאמריקה ועבד ב"שאפ"… ואך כלפי דבר אחד היתה לו יציבות נפשית – כלפי זיקתו להשכלה וציונות. תמיד עיין בספרים, תמיד למד דף יומי – ב"דברי ימי ישראל" לצבי גרץ. כשמוכרח היה למצוא את פרנסתו ב"מלמדות" היה מלהיב את תלמידיו בפרקי תנ"ך שהיה מוסרם ומסבירם ברוח השכלה ובאש קודש כאחת. היה גם נואם מחונן, הוגה דעות מקורי. כתב כמה מחקרי דרוש ואף פרסם ספר קטן בשטח זה.

(וראה את דברי ד"ר ישראל ברקאי עם אביו הרב יחזקאל, שם בתמונה 183).

בסוף ספר הזכרון (תמונה 225), ניתן למצוא ברשימת קדושי העיירה את משפחת הרב שמואל הי"ד: רובין שמואל, אשתו חסיה ובניהם ירחמיאל וישראל.

בדפי העד של "יד ושם" ניתן למצוא דפי שכתבה רבקה רובין, אלמנת ד"ר ישראל רבקאי (רובין). היא כתבה על הרב שמואל ב"ר יחזקאל ורחל לאה שהיה מלמד ושוחט, ושם אשתו חאשה הינדה, והיו להם שני ילדים: ירחמיאל (נולד בשנת 1915) והנדל (נולדה בשנת 1920).

בפתיחת הספר "דברי שמואל", מזכיר המחבר את הנשמות הקדושות של הוריו, חותנו ובנותיו. שם ניתן לראות שבתו ביילא נפטרה בי' באב תרע"ו, ובתו שרה פעשע נפטרה בכ"ז בטבת תרפ"ד.

קהילת רודושקוביץ הושמדה בשנים 1941-1942. הי"ד.

יהי רצון שבפרסום מאמרים אלו באתר זה, נעשה נחת רוח למחבר הי"ד שביקש מאתנו להתענג על דבריו ולזכור את שמו לטובה.

בראש הספר הנני נותן לפניכם את "סוד הייחוד מרבנו יהודה החסיד" שמצאתי בקובץ כתב יד, של בית עקד הספרים שבמינכן…

שבע מאות שנה, מבדילים בין הזמן שבו נאמרו הדברים שבספר הזה, עד היום הזה, והנם חדשים כיום שנכתבו, אקטואליים המה גם היום. וכמו שנאמרו הדברים אז, לחזק את האמונה ולקרב את האדם אל בוראו, אל האצילות, אל אהבת הבורא ויראת השם, כן יוכלו הדברים האלה לשמש גם היום למטרה זו, בדור אשר פגה האמונה מן הלבבות, דוד חכם בעיניו, לא מחכמתו ותבונתו כי אם מפני שבזמן החכמות והמדעים יחיו, במאה העשרים, ודור אשר כזה הלא לנסיגה לאחור יחשב לו, להאמין שיש בורא לעולם ושהכל מושגח מאתו יתברך ושכל הכחות כולם הוא בראם, יצרם, סדרם וכוננם והאמונה רחוקה מכליותיהם, לא מפני שהתעמקו בחקירות ושמו לילות בימים לדעה את ה', לדעת את מעשי ה', לדעת תבל ומלואה ולהבין את מחזותיה, לדעת מהות נפש רוח ונשמה, ובאו למסקנות אחרות, זאת לא ולא. אבל אינם מאמינים, כי לא לפי רוח העת והזמן להאמין, לא יאות לדור של רדיו ותיליוויזיא, להאמין אמונה פשוטה ותמימה, בדברים שאין השכל האנושי משיג אותם. הדור הזה רוצים לראות הכל בעיני בשר שלהם ולהשיב הכל במוחם העכור מהבלי הזמן, ואם לא יראו ולא ישיגו, לא יאמינו.

הנביא ירמיה, בזמן בית ראשון אמר על אנשי דורו, קרוב אתה בפיהם ורחוק מכליותיהם (ירמיה יב,ב), היינו שהיו מזכירים את ה' על כל דבר ודבר, כמצות אנשים מלומדה, אבל לא האמינו בו, כי כליותיהם היועצות, לא יעצו להם לראות את ה' והוויתו בכל, כמו שראה דוד המלך עליו השלום, כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננת (תהלים ה), כי רחוק מכליותיהם שלא רצו לדעת את ה'. דוד המלך עליו השלום אמר לשלמה בנו (דברי הימים א כח,ט) דע את אלקי אביך ועבדהו, שלא יסתפק במסורת אבות לבד, כי במסורה בלבד תוכל האמונה להיות רק כהרגל בלי שום חיות, על כן אמר לו, שיתאמץ בחקר אלוקי ויחקור בשכלו עד כמה שידו מגעת, להכיר את הבורא וגדולתו, וכמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה פרק ב, הלכה ב) "האיך הוא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד, צמאה נפשי לאל חי וכו'", עיין שם. והיה הדור של ירמיה על כל פנים ה' בפיהם ממסורת שבידם, ולא רצו להכיר את ה' ממעשיו כי רחוק היה מכליותיהם ומעשתונותיהם. אבל היום התקדמו עוד יותר, כי רחוק ה' מפיהם, הס להזכיר בשם ה', ומכליותיהם, שהזניחו גם מסורת אבות, וגם החקירה באלקות. דור האומר לאל סור ממנו ומה שדי כי נעבדנו. והדור הזה אשר כל חייו ומגמותיו הוא לתור אחר הלב והעינים למלאות אחר מאויי ונטיות הנפש החומריים; דור אשר כל שאיפותיו המה השיפור החיצוני, יפוי הגוף בקישוטי נשים על חשבון הנפש הרוחני; בלי זיק שאיפה לעליה נפשית אצילית; דור אשר אין להם לב גם לא לחכמה ולא למדע – הראינוע הוא חכמתם וכל מיני ספורט, המדע שלהם – המה היו למבקרים לאמונה, המה המנוערים מכל זיק של אידיאליות, של רוח טהרה, של מוסר ומדות, המה אין לבם להאמין. ומדוע? "כי כל מני הרהורים – יאמר המאור ושמש זצ"ל – הן בעיקר האמונה, הן כשנולד לאדם ספיקות על צדיקי הדור, וכן הקושיות שנולד לאדם אפילו בתורה, כולם הם מאחיזת הקליפות שיש באדם, שהוא על ידי שלא בירר עדיין מידותיו הרעות ועדיין הוא משוקע בתאוות הגשמיות וצריך תחלה לברר מידותיו מכל סיג ופסולת, ועל ידי כך יוכל לבטל הרהורים הרעים" (פרשת פנחס). דור אשר נושא את נפשו אל הלחם אשר הוא אוכל, לחם בכל משמעותיו, רק לא משמעות תורה, דור אשר כל מגמתו הוא למלאות נפשו בתענוגי החיים ובשעשועי התבל, שכל חכמתו היא חיצונית בלא חמימות בלא רגש. כל אחד עולם בפני עצמו והאני שלו ממלא את עולמו, והאם יש מקום בדור אשר כזה לאמונה, מקום למושגים אשר יֵצרו למאוים ונטיות, למושגים הדורשים לרַסֵן את החמריות:

מספרים על הרב הצדיק מברדיטשוב זצ"ל, שבהיותו רב בעירה זיליחוב, שלח את שליחו לעיירות הקרובות וציווה להכריז: "אני מכריז ומודיע שיש אלוה בעולם". הרב הקדוש הזה ראה ברוח קדשו את רוח העת הבא, שעלול למחוק את האמונה מלב בני ישראל, על כן הקדים והכריז את הכרוז הנ"ל. וכן היה נחוץ גם עתה לשלוח לשווקים ולרחובות ולהכריז בפומבי, שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, אשר לב מלכים ושרים בידו והוא יטם לחפצו, הוא משגיח על דרכי כל איש ואין דבר נעלם ממנו, לנפלאותיו אין חקר לתבונתו אין מספר וכולי וכולי:

הרב הקדוש הנ"ל בהקדימו את כרוזו בעוד מועד הסתפק בכרוז קצר הנ"ל, אבל עתה אחרי שכבר פגה האמונה לגמרי, יש להוסיף ולפרסם עוד, כי אין כל חדש תחת השמש ודור חכם בעיניו כמו זה של היום כבר היה לעולמים, וכל ספרי האמונה שנכתבו לפני מאות בשנים נכתבו להגן מפני חכמים כאלה שכבר אז לא רצו להאמין, כי חפציהם ונטיותיהם עיוורו את עיניהם ולא האמינו, בלי מסווה של המאה של חכמה ומדע, וכן נכתב גם ספר זה של רבינו הרקח וכל ספריו באמונה, מוסר ומדות, רזים וסודות לחיזוק האמונה, להראות שיש אלוק בעולם, בורא ומנהיג, יש מנהיג לבירה ומשרתיו עושי רצונו, ומלאכים ממונים ובכל עושי שליחותו, וכזאת רואים גם בספרי רבו רבינו יהודה החסיד בעל ספר חסידים, שכבר היה לפניו דור חכם כזה. והקדושים האלה בלבם הרחב כאולם בחכמה ובתכונה, הראו את גדולתו של הבורא, נוראותיו ונפלאותיו גם בעניינים כאלה שהדורות שלהם לא היה להם האפשרות להעריך אותם כראוי לדעת ולהבין את הגדולות והגבורות הטמורות בהן, ואשר התפתחות החכמה והמדע של המאה הנוכחית קיימה ואשרה את דבריהם, סתריהם ורזיהם שגלו מסוד ה' ליראיו (ראה ספר חסידים ראשונים לכבוד אאמו"ר שיחיה פרק ח, ובספרי רבי אלעזר מגרמיזא סוף פרק ז, ובספר זה הלכות הדבור ועוד). ודבריהם גם היום המה דברים נאמרים בעתם ובזמנם, מלאים חכמה ודעת ה'. ועיקר דבריהם, לידע ולהודיע שכבודו מלא עולם ותורתו נצחית, וכל חכמה ומדע שבעולם אינם כדאים לקוצו של יוד שלה, המלאה חן וחסד ורחמים על כל הנבראים, מעלת האדם למדרגה העליונה ועם האמונה בה' מקימה מעפר השפלות, דלי מעש, ומאשפות הזמן תרים האביונים המתאווים, לפקוח עינים עיוורות וללמד לתועי רוח בינה. ואשר כל חמודי תבל לא ישוו בה. ועל כן הנני מודה ומשבח לבוראי שגלגל זכות זה עלי ידי וכה יוסיף חסדו עמדי מעתה ועד עולם.

רישא, תרצ"ו. המו"ל.

(הקדמה ומבוא לספר סודי רזיא)

—

הרב ישראל קאמלהר הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) ברישא כבכור לאביו הרב יקותיאל אריה.

(אודות אביו, הרב הגאון תורה ובהלכה, המחנך הדגול, הסופר והעורך כתבי עת, רבי יקותיאל אריה זצ"ל, ראה מאורי גליציה חלק ד. ראה הקדמת הרב ישראל הי"ד לספר אהבת הקדמונים. ראה מאמרו של בנו הרב משה קאמלהר מתצלום 99 בספר הזיכרון לקהילת רישא. וראה ספר אודותיו מאת יהושע מונדשיין, הצופה לדורו).

למד בהצטיינות בישיבת אביו והיה לבעל מידות, צנוע וירא שמים. השתלם בלימודי חול. פרסם מאמרים בעיתונות הדתית. קינה קצרה שכתב על אריה ליבוש הלוי איש הורוביץ זצ"ל מופיעה בספר "מפי אריה" (תר"ע). משנת תרע"ג היה מזכיר אגודת ישראל בפרנקפורט דמיין ועורך ביטאונה. בשנת תר"צ פרסם את ספרו "רבינו אלעזר מגרמיזא", כן כתב הקדמות והוציא לאור את ספרו של רבי אלעזר מגרמיזא "סודי רזיא" (תרצ"ו), את ספרו של סבו בעריכת אביו, "מבשר טוב" (תרצ"א), ואת ספרי אביו "מופת הדור" (תרצ"ד) ו"אהבת הקדמונים" (תרצ"ח). העתיק עוד כתבי יד – ולא הספיק לפרסמם.

היה מראשי אגודת ישראל ברישא.

עם כניסת הנאצים ברח ללבוב, ונספה שם בשואה בשנת תש"ב (1942). רעייתו מרת פשה ובניהם נספו ברישא. כן ניספו אחותו רחל, בראשי בית היתומים ברישא, עם בעלה ר' יצחק וייסברג ושלושת ילדיהם, אחותו איטה אירום, אחותו בילה ובעלה ר' מרדכי חרי ובניהם.

שרדו האחים ר' משה (יהושע), גרשון והסופר צבי קאמלהר-אריאל.

ראה מאורי גליציה ד, 564-566.

שוש אשיש

שוש אשיש בד' תגל נפשי באלקי, כי הלבישני בגדי ישע, מעיל צדקה יעטני. כחתן יכהן פאר, וככלה תעדה כליה, כי כארץ תוציא צמחה, וכגנה זרועיה תצמיח, כן אדני אלקים, יצמיח צדקה ותהלה, נגד כל הגוים (ישעיה ס"א,י).

אמר עולא ביראה אמר רבי אלעזר, עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים והוא יושב ביניהם בגן עדן, וכל אחד ואחד, מראה (הקב"ה באצבעו, כן היא הגירסה בתוס') באצבעו. (ובירוש' מגילה פ"ב ה"ד) עתיד הקב"ה להיעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבוא, שנאמר: שיתו לבכם לחילה (תהלים מח,יד), לחולה כתיב, והצדיקים מראין אותו באצבע. ובשיר השירים (ז,א) ובשוחר טוב (תהלים מח); עתיד הקב"ה לעשות חילה לצדיקים לעתיד לבוא, והקב"ה חל עמהן וכו', שנאמר: (ישעיה כה,ט) ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה קוינו לו ויושיענו, זה ד' קוינו לו, נגילה ונשמחה בישועתו (תענית ל"א, ובמדרש הנעלם ח"א עמוד קט"ו, וילקוט ישעיה רמז תכ"ז בנוסח אחר):

אמר להם הקב"ה לישראל, בעולם הזה, אמרתם לפני פעם אחת 'זה אלי', אבל לעתיד לבא, אתם אומרים אותו דבר שני פעמים, שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו זה, קוינו לו ויושיענו, זה וגו' (שמות רבה פרשה כג,טו):

בכל דור ודור עמדו, ועומדים עלינו הצוררים, לכלות בנו חצי זעמם, ולהאכילנו בכל פה ולשון. המאורעות והמקרים הרעים, הרעות רבות והצרות אשר קרה לנו, בזמנים שונים, ידועים למדי. חדל כח ואין אונים אנו לספר ולפרט בפרטות את כל התלאות אשר מצאתנו. איה שוקל ואיה סופר ומונה את כל הקדושים שנהרגו, שנרצחו ושנטבחו באכזריות נוראה… ובתוך דפי תולדות ודברי ימי ישראל, קרושים עדיין, קלחי דם השפוך, ונשמע עוד ההד מהקרבנות אשר ברגעים האחרונים קראו בקול: "שמע ישראל, ד' אלקינו, ד' אחד…"!

כל עט, כל נוצה וכל כנף, אין ביכולתם לתאר בשרר אנוש, את אשר לקינו בכל מיני מדווה, את מכותינו ואת מכאבינו אשר סבלנו. ומי יכול למדוד את כל נהרי נחלי דמים, דם הנשפך כמים, דם ואש ותמרות עשן, הסואנים וצועקים בקול רעש גדול, צועקים מרה ובוקע רקיעים, "ועדיין הדם מרתח", ודמים בדמים נגעו, "דמי אבות ובנים – דמי חכמים וחכמות… ארץ! אל תכסי דמם…"

אבל! אל נא לנו ליפול ברשת הייאוש והכיליון, ואל נא לנו ליפול בסבך הזמן, האיום והנורא. הלא עוד תקווה נשקפה לנו, אשר ד' ברוב רחמיו, המוחץ והרופא, הוא ירפא את שבר בת־עמו, והוא יחבוש מכותינו האנושה. ואנחנו מייחלים, גם עינינו תלויות לשמים אשר "ישלח משיחו הולך תמים" ויגאלנו מבור הגלויות. ואחרי החשך ענן וערפל, יבא היום, ויזרח השמש, ואור החמה היפה וברה, יאיר מאפליותינו, וכימות עניתנו ישמחנו:

ואם גם הגלות נמשך עוד, ואנחנו עוד לא נושענו, ואף אם גם עוד שמי היהדות, עטופים בצעיף השחרות וקדרות, וחשכו המאורות, "ואכלוני שני דבים ואריות, ושמו בית קדשי למעון פריץ חיות, מואב ועמלק קדר ונביות". אבל אנחנו כורעים במודים, ומברכים על הרעה, דהלא "מאתו לא תצא הרעות", כי ד' הוא "אך טוב לישראל". "ואם חסד, אשירה, ואם משפט, אשירה. באלקים (מדת הדין) אהלל דבר, בד' (מדת הרחמים) אהלל דבר". האם יכולים לבא אל ד' ולתבוע חלקינו בדין ובמשפט. "ואם תמצה עומק הדין – מי יצדק לפניך בדין", הלא אין מעשים לזכות בעיניך. ורק "עין נושאים לך לשמים – לב שופכים נוכחך כמים", אשר יקדמונו רחמיך, ותקדים רחמים לרוגז, ותבוא לפניך מדת טובך, הוא מדת "ד' ד' אל רחום". ו"בשוב ד' את שיבת ציון – שובה ד' את שבותינו", במדת "ד' הוי'" שהוא רחמים. ואנחנו מחכים – ארובות השמים יפתחו ועוד יאר פניו אלינו, ויזריח את שמש הצלחתינו:

גלוי וידוע כי, "בכל צרתם לו צר", והקב"ה נוטל חלק בראש גליותינו, גם הלכה שכינה עם ישראל בגולה, שנאמר: למענכם שלחתי בבלה כו'". ועל זאת דווה לבנו, ועל אלה חשכו עינינו, כי "פתאום בא השודד עלינו, עליך לא נאמר, אלא עלינו, כביכול, עלי ועליך בא שודד". ועל דא קא בכינו, עיני עיני ירדה מים, "בגין שכינתא דאיהי בגלותא". ובצפיותינו אנחנו מצפים, לישועתינו, אשר יהיה בזה תשועת ד', "שישועתן של ישראל ישועתו של הקב"ה", "כביכול, ישראל נגאלים, וכאילו הוא נגאל". "אני והוא הושיעה נא, אמר רבי אלעזר: ולכה לישועתה לנו (לך קרי) שישועתו של הקב"ה, ישועתן של ישראל". ולעתיד המקווה, יהיה ישועת ד' וישועת עמו, ואז "יגל יעקב וישמח ישראל":

וכדי להבין את המאמרים אשר צטטנו בפתח השער, ארדה ואראה מהנעשה בגן ובשדה, לרעות בגנים וללקוט בשושנים, ונבואו בשערים, לפתור המאמרים: הנה דרך הנוטע והזורע, לפזר הזרעים על פני כל השדה. ובעת אשר ישליך הגרעינים, הלא מורא יעלה על ראשו, אולי יזרע לריק, כי יש זורע ונפסד. ולפעמים, הגרעין כלה ונאבד, בלה ונרקב כלא היה, או יהיה למאכל לעוף השמים ולחייתו ארץ. ואם גם אפילו הגרעין ישלח שרשיו בארץ, וייתן פריו, אבל לפעמים, יבא ירקון או שדפון ויכלה, או הברד יעלה עליהם ויאבדם. על הכל יבכה וידאג, וגם לפעמים אין כל בבית, כי אם הסאה וסאתיים, או הקב וקביים. ואם ייקח את הגרעינים האחרונים, אזי נשארים הם בביתו, בלי משען לחם, לחם לפי הטף. אבל "הזורעים בדמעה", בדמעות עיניו ובני ביתו, כי יירד לחייהם, ולקח הטרף מפיהם, והוא "מאמין בחי העולמים וזורע", בתקווה כי הארץ תוציא צמחה, "יצץ ציל ויגמול שקדים", וגמולו ישיב לו בראשו, "וימצא מאה שערים ויברכהו ד'". ואז "בא יבא ברנה נושא אלומותיו". גם אמרתי לראות בבית משתה ויין, בעת יגיע תור נישואין והילולא, תור חתן וכלה, אשר כולם שמחים וטוב לב, אבל החתן והכלה מענים בצום נפשם, ומרבים בבכי ותחנונים, גם לובשים בגדים לבנים, להזכיר יום המר, אשר ילך בדרך כל הארץ. "וכשהחתן נושא אשה, לוקח אפר מקלה, ונותן בראשו במקום הנחת תפילין, או לשבר כוס בשעת חופה, או לשום מפה שחורה, או שאר דברי אבילות בראש החתן", והכל לעורר בקרבם רגשי עצבות ואבל, והדברים האי נעימים יעוררו בקרבם רגשי חרטה על העבר, וקבלת הטוב על להבא. ובדרך התשובה הם הולכים לבטח בדרכם, דרך החיים, ונסו יגון ואנחה, וכל האבל כליל יחלוף:

אלו בנים הבונים, הכבושים בגולה, גולה וסורה, במצור ובמצוק, המעונים ומוכים זה כמה. אבל יבא יום הגדול, יום אשר "הגדיל ד' לעשות עמנו", יבא יום הטוב והשטח ונשמח בהישועה, "וישישו אתה משוש כל המתאבלים עליה". ועל יום הזה, מבשר ואומר ישעיה הנביא: "שוש אשיש בד'". השמחה תהיה כפולה, מה שיהיה גם ישועת ד', ובישועתו גם אנחנו ישישו וישמחו, עין בעין יראו הישועה הגדולה ו"אז ימלא שחוק פינו ולשונינו רנה", כי יבא בעזרה מקדש, ואבינו אב הרחמן, במדתו הטובה מדת הוי' שהוא רחמים, ירחם עלינו, ואז "נגילה ונשמחה –  גילה אחר גילה – בישועתו", ואף שאנחנו מתפלשים בעפר, כי עוד לא נושענו, ו"שחה לעפר נפשינו, דבקה לארץ בטננו", אבל "ותגל נפשי", נפש המשכלת, תגל ומקבל באהבה, כי "הנפש לא התעצב בשום דבר". ואף בהגלות המר הזה, וכפי ראות עינינו, מתנהג עמנו במדת דינו הקשה, מדת "אלקים-דין", גם בזאת "תגל נפשי-באלקי" ד"כל מה דעביד רחמנא לטב הוא דעביד". וגם בעת ש"כבקרת רועה עדרו, מעביר צאנו תחת שבטו", אבל "כאשר ייסר איש את בנו, אשר בעת הכותו, תעוררו הרחמנות, ומכה אותו כלאחר יד, ביד כהה, ובמדת "כרחם אב על בנים" כן "ד' אלקיך מיסרך", ולא יעיר כל חמתו, וכל "מה דעביד, הכל הוא במדת, רחמנא, ולטב הוא דעביד", כי הוא הטוב והמטיב לכל, ומאתו לא תצא הרעות. והקב"ה מוריד דמעות עלינו, ואומר "ודמע תדמע עיני, ותרד עיני דמעה, כי נשבה עדר ד', אמר רבי אלעזר, שלש דמעות הללו למה: אחת על מקדש ראשון, ואחת על מקדש שני, ואחת על ו"במסתרים תבכה נפשי מפני גוה – מפני גאותן של ישראל, שניטלה מהם ונתנה לעכו"ם". ונשבע הקב"ה שלא יבא לירושלם של מעלה עד שיבא לירושלם של מטה". ואף שעוד ידם נטויה עלינו, לכלות בנו חצי זעמם, אבל "הצור תמים פעלו-צדיק וישר הוא". וגם עוד "תגל נפשי באלקי" – "כי הלבישני בגדי ישע". ד' נתן לנו צדה לדרך הרחוק, הוא הגלות הנורא, אשר אנחנו טובעים במי ים־הזועף, אשר מגיע עד הנפש, אבל הלביש אותנו בגדי הצלה, כי הקב"ה שומרנו ומצילנו משטף מים רבים, והם "בגדי ישע" ישועה ורחמים, משמי שמי קדם. גם "מעיל צדקה יעטני" כי "צדק לפניו יהלך", שיעשה עמנו צדקה וחסד ויושיענו, "כחתן יכהן פאר", אשר זה רגעים אחדים שמו לו "אפר תחת פאר", "והסר המצנפת והרם העטרה", ועתה הדור הוא בלבושו ופארו חבש עליו, ו"החתן דומה למלך", נאות לבש, לבש עוז והתאזר, ו"ככלה תעדה כליה", "הכינה עצמה בשנים עשר חדש" לבשה לבנים, לבושי אבל, ואחרי החופה, תעדה עצמה בעדי כסף וזהב, ואז קול חתם נשמע בששון, וקול כלה נשמע בצהלה, כי כל עצב למותר, חלף ועבר ואיננו:

"כי כארץ תוציא צמחה", הזרע והגרעין, רק אז תתן פריה, בעת שכבר עלה עליו הכורת, אחרי אשר כבר נפסד ונרקב, ואחרי בלותו יהיה לו עדנה, ויגיע לעת הזמיר עת הקציר, אשר אסמיו ימלא בר, לחם ומזון. וכגנה זרועי תצמיח, גם כן רק אחרי אשר עלה עליו באשו, ואז "זרועיה תצמיח". והגפן תתן פריה, פרי קדש הלולים. "כן ד׳ אלקים", ד' – אשר לו העוז והממשלה, אחרי רוב הצרות והתלאות, ואחרי אשר "הקב"ה פיזרן לבין האומות, שנאמר "וזרעתיה לי בארץ" וה"זרע־ישראל" אחרי הכלה וההפסד "יצמיח", ואז "אמת מארץ תצמח", על ידי הכח, "וצדק משמים נשקף, גם ד׳ יתן הטוב, וארצנו תתן יבולה". וד' הויה שהוא רחמים, יתאזר בחנינותו, ויתעטף ברחמנותו, ויצמיח "צדקה" וחסד "נגד כל הגוים", נגד השונאים האומרים "איה אלקיהם".אבל "אז יאמרו בגויים הגדיל ד', לעשות עם אלה" וישכון ישראל בטח בדד, איש תחת גפנו ותחת תאנתו, ו"זית רענן יפה פרי תואר, קרא ד' שמך":

ובדרך הזה, נלך במסלה העולה בית־אל להבין דברי חז"ל "עתיד הקב"ה לעשות מחול לצדיקים וכו', וכל אחד ואחד מראה באצבעו", דבעת אשר יבא הזמן ל"ועלו מושיעים בהר ציון" ועין בעין יראו הישועה המקווה. ו"אז ישיר ישראל את השירה הזאת, 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן לתחיית המתים מן התורה",  ויציאת מצרים ניבא להם את העת קץ, "וכימי צאתכם ממצרים אראנו נפלאות". ואז בשירת הים אמרו: "זה אלי ואנוהו, והיו מראין אותו באצבע", כן לעתיד "כל אחד ואחד מראה באצבעו שנאמר: ואמר ביום ההוא, הנה אלקינו 'זה' קוינו לו ויושיענו". דכמו במצרים בעת שהיינו עבדים לפרעה, וימררו את חיינו בעבודה קשה והיה מתנהג עמנו במדת הדין, מדת אלקים, אבל קוינו לאלקינו, והיינו מחכים שיגיע העת של "זה אלי ואנוהו", ובאמת "קוינו לו ויושיענו", כי הושיע­ ד׳ בימינו ובזרוע קדשו, ומהדין נעשה רחמים, כי "בחזק יד הוציאנו ד׳ ממצרים", כן גם עתה בעת אשר אנחנו סובלים הרבה מאד, גם כן כמדת "אלקים" דין, בכל זה אנו מקוים ל"זה ד'" שיתהפך ממדת הדין למדת הרחמים ויגאלנו מבור הגליות, ואז, לעתיד לבא יאמרו אותו דבר שני פעמים: "הנה אלקינו זה וכו'", היינו הודאה על העבר, והודאה על להבא. "ולא שתיעקר יציאת מצרים ממקומה, אלא שתאמר יציאת מוסף על המלכיות".

ואנחנו נשמחו אז בגאולה הכפולה, "נגילה – גילה הלבבית, ונשמחה – שמחה חיצונית בישועתו", בישועת ד' אנחנו נשמח, כי ישועתו של הקב"ה הוא ישועתן של ישראל, ויגיע העת אשר נהיה שמחים בבנין עירך, ושוש נשיש בד' ונגילה ונשמחה בישועתו. במהרה בימינו אמן:

(הנואם העברי, שאלו שלום ירושלים, פרק טו)

—

הרב חנוך העניך טשרנטשפקי הי"ד, היה רב קהילת סאניק וקהילת גאלין. אביו הצדיק והחסיד ר' דוד ב"ר צבי זאב זצ"ל היה רב ואב"ד בקהילות באדזענאוו וילאווי. לאחר נישואיו, ישב הרב חנוך העניך באהלה של תורה ונסמך על שולחן חותנו הרב החסיד ר' פסח ב"ר יעקב קרוינינברג ז"ל בעיר דרובנין. הוא כתב חיבורים בהלכה, שו"ת ואגדה, מהם הספיק להדפיס את דער יודישער גארטען (תרצ"ה) בענייני ימים טובים, חינוך וארץ ישראל, את דער יודישער ערציהער (תרצ"ו) על דבר החינוך התורני, ואת ספר הנואם העברי – שאלו שלום ירושלים (תרצ"ח) הכולל ארבעים דרשות ונאומים, השקפות, רעיונות והגיונות על דבר עם ישראל ותורתו, בדרוש והטפה לפי רוח העת. הרב יהודה ליב צירלסון הי"ד, רבה של קעשנוב, כתב הסכמה לספריו. מאמר "אל מלא רחמים" מהרב טשרנטשפקי מופיע באוצר החיים, ומאמרו "נשיקות שונא" מופיע בקובץ דרושים (תר"צ). כן כתב באונזער גייסט, בהבאר, באור תורה, בקבוצי אפרים ועוד. וכן כתב הערות לספר שלחן העזר, מנחת ירושלים, לכונת המצות (תרצ"ו) ועוד. תשובה אליו מופיע בספר מערכי לב, בדרכי שלום ועוד, ודברים משמו מובאים במליצי אש.

בפתח דבר לספר הנואם העברי, כתב הרב שמטרת ספרו היא:

להלהיב לב ההוגים, האומרים והשומעים, להוסיף חיל ואומץ בתורת ד', ובפרט בעת הנורא ואיום, אשר לב העם הישראלי, נשבר ונפצץ בקרבו, הרת גלי הייאוש, עב ענני אפאטיא, מחשבת אימה חשיכה, קננו במוחו ושכלו, ותרדמת הזמן ועוכריו מפילים חתיתו על כל עם הקהל ועדת־ישראל. ומהראוי לדבר אל לבו, לנחם ולחזק, ולהסר מעליו, את המון רגשותיו, המעיקים אותו, ולחבוש ולרפאות את פצעי מכותיו האנושים, גם לנטוף נטפי־עסיס ונופת צוף, לתוך כוס יגונו, ו"כוס היגונים לאט הרפי מעט, כי כבר מלאו כסלי, ונפשי ממרוריך" (רבי יהודה הלוי אלחריזי, בקינה "ציון הלא תשאלי"), גם לעורר מרדם ישנים, לעודדם לחזקם ולאמצם בדת אל-חי ואמונתו הטהורה.

הרב ניספה בשואה ביערות קאזמייז' בקיץ תש"א (7/1941).

כדבר הזה קרה בימי גלותנו לרבים, אשר אמרו לבנות במות חדשות בישראל. מהם שהיתה כוונתם לשם שמים, מהם שהיתה מחשבתם לכל הפחות שלא לשם סתירה אלא לשם בנין ותיקון, אבל סוף סוף נהפכו לנו לרועץ, לפי שלא כוונו את השעה, כי חויבנו חובת גלות וגלינו למקום המים הרעים ושתו התלמידים הבאים אחריהם במשורת שכלם ומתו ושם שמים נתחלל. כי בהיותנו בגולה מדולדלים ומטורפים, דויים וסחופים, עת מלחמה היא לנו, מלחמת קיומנו הקשה, שעת חירום הוא לנו ולתורתנו, אבדה חכמת חכמינו ובינת נבונינו הסתתרה. דעת התורה הולכת ומתמעטת, הולכת ומתנוונה, וברק מנעמי החיים מושכים את בנינו לדרכים אחרים, ולכן לא עת בנות במות חדשות אפילו אם בכושר יסודתן, כי אם לחזק בדקי חומתנו הישנה, לעמוד על נפשנו ולהציל שארית חמדתנו וקיומנו בדרך הכבושה מאבותינו, אשר בה הלכנו ולא נכשלנו ובה נלך בטח גם בעתיד ולא נכשל. אבל כל בנין חדש אפילו במחשבה רצויה בנקל אפשר שיהפך לנו לסתירה, והרבה הרבה צריכים בוניו להיות מתונים בו ולחקרו בחקירה ודרישת מרובה מכל צד לבל יהפך לנו לרועץ. ועל כגון זה אמרו: "חכמים הזהרו".

זה דורות אחדים אנו שומעים כתות ידועות, צעירים ושטעם צעירים בהם, קובלים על זקני הכמינו כי הצטמצמו יותר מדי בד' אמות של הלכה, סגרו דלתיים וברית, אטמו חלון ואשנב בפני כל רוח חדש הנושב בעולם ומתאמץ להתפרץ גם לתוך אהלי יעקב; הקיפו את עצמם חומת בצורה ויעשו משמרת למשמרת בפני כל תקון חדש, בפני השכלת דור החדש, ולעומת כל רעיון וכתה חדשים יוצאים חוצץ ביחס שלילי. הקובלים האלה הלכו הלוך ועז עד שבעיתים האחרונות פרצו כל גבולי הנמוס ויחלו להשליך שקוצים על כל זקני חכמינו וכל נושאי דגל התורה והדת, לעפר בעפר לעומתם ולטפל עליהם כל דבה נמבזה, להוריד ערכם ולבזותם בעיני הדור הצעיר ולשים עליהם אשמה כי את נפש עמנו המה קובעים.

האומנם כצעקה הבאה נעשה? האומנם זקני חכמינו מורדי־אור הנמו? האומנם שונאים המה את החכמה? האומנם לא יחפצו בכל תיקון והכשר בישראל? האומנם אהבתם לעמם פחותה מזו של הקובלים ומחפשי־תקונים?

לא מינה ולא מקצתה!

מעולם לא התנגדו חכמינו ז"ל להכניס דברים טובים ויפים מן החוץ לכרם בית ישראל, רק כל זמן שהם ומכניסיהן עמדו בגבול היהדות והתאימו לרוח התורה והמצות, כמו שאמרו ז"ל (מגילת ט:) "יפת אלקים ליפת" – יפיותו של יפת יהא באהלי שם", ואמרו עוד (סנהדרין ל"ט:) "וכמשפטי הגוים אשר סביבותיכם לא עשיתם וכו' כמתוקנין בהם לא עשיתם". מעולם עסקו חכמינו הגדולים בכל חכמות ומדעים חילוניים, עסקו וגם עשו בהם חיל ויעשום לרקחות וטבחות לתורה, ואם בזמנים שונים התנגדו גדולי אומתנו להשכנתם בתוך בית ישראל על ידי אנשים וכתות ידועים לא להחכמה וההשכלה כשהן לעצמן התנגדו אלא למשכיניהן או לבחירת הזמן, שלא היתה, לדעתם, השעה ראויה לכך. דעתם הרחבה והעמוקה, אהבתם העזה לעמם ודתם עד כדי מסירת נפש ממש, אשר חדדה ופיתחה בהם גם את החוש הטבעי להרגיש כל סכנה הצפויה גם מרחוק לקיום הדת והאומה, הן הן שנתנו להם הכח לראות ולחוש את העתידות של זרמים וכתות ידועים יותר מאחרים, הן הן שהכשירום לעמוד על המצפה לבית ישראל לשמור את עצמותו וקיומו, הן הן שגרמו התנגדותם לפרקים גם למעשים כאלה שאין בהם כל פגם בהוה. יש שהתנגדותם כוונה לא למול ההשכלה האמיתית אלא להקליפה החיצונה שבה הלבישוה ידים לא־אמונות, שקשר פנימי אין לה עם התוך עצמו, להסרח העודף אשר טפלו עליה מהרהורי לבם הם ולא רוחה הפנימי; יש שהתנגדותם כוונה אך ורק נגד אישיותם של המתעסקים והמתקנים, אשר נתנו ידים לחשוש שמהם ומהמונם תצא תקלה תחת תקנה וסתירה תחת בנין, והלב החם והדואג לקדשי האומה חש ומרגיש ויודע אם לעקל אם לעקלקלות; ויש שהכל טוב וישר אלא שאין הדור והשעה ראויים לכך, כי לא ראי עם יושב בארצו ושוקט על שמריו כראי עם גולה, ממושך וממורט. ישנם דברים כשרים שאינם פוגעים בדת בעצמותם, ואפשר היה להם להעשות גם על טהרת הקודש אילו ישבנו בארצנו והמקדש על מכונו וסנהדרין בלשכת הגזית. וכשאנו גולים ומדולדלים, ותורתנו וקיומנו מסוערים מכל עבר וצד ועומדים בנס, אנו צריכים לברוח מפניהם כברוח מפני הארי. כשאנו בגולה שפלים ונבזים אנו זקוקים לשמירה יתרה בכדי להחזיק מעמד, וכל צעד מסופק מסכן את קיומנו וקיום תורתנו בלבותנו. מטבע האנושי ומנוהג שבעולם שהעשיר, התקיף, הגבור ובעל־כח משמשים סמל השלימות והאושר בעיני הנדכאים והחלשים אשר תכו לרגליהם ואת מעשיהם יחקו בכל אות נפש, וישאפו אליהם כעבד ישאף צל. ובהיות עמנו כאלפים שנה העם היותר מדוכה ומעונה, היותר בזוי ושפוי, היותר מושפל בתבל, היה טבע הענינים מחייב שישאף בכל כחו לחקות את דרכי הגוים שכניו, העשירים, הגבורים, התקיפים המכובדים, שטוב הארץ בידם, ללמוד מעשיהם ולהתאות להתבולל במו אלא שכל זמן שאור תורתנו שמור בלבנו ובעוז האמונה נתחזק, הננו אמיצי כח־הרוח ומלאי גאון לאומי כי בנו בחר ה' לעם סגולה מכל העמים. הם נותנים לנו כח ועוז לשחוק למנעמי תבל ואשרה, לברק החיים וההצלחה הזמנית, ולהחליף עולם עובר בעולם קים. הם הם יאמצונו להחזיק מעמד לבלי נשאוף אל משכנות העמים, והם הם משמשים תריס בפני קסם החיים וההתבוללות ובם נתבצר, כמו שאמרו רז"ל (דברים רבה פרשה א): "רב לכם סב את ההר פנו לכם צפונה" — מהו "פנו לכם צפונה"? אם ראיתם שמזדווג לכם ברחו לתורה, ואין צפונה אלא תורה, שנאמר: "יצפון לישרים תושיה". ולכן הננו רואים שדור המתרפין מתורה וקטן־אמונת בנקל הוא נופל גם ברשת ההתבוללות והטמיעה, בוש במחצבתו ומתכחש ללאומו, לפי שמכיון שנשמט הבסיס מתחת רגליו, כבה הפנס המאיר מלפני עיניו ונפל התריס מידו, מיד הוא חש ריקות משעממת בלבו ושפלות מדכאת בנפשו ואין בו כח ואיל לעמוד בפני המיון חפץ החיים וחפץ החקוי והתדמות אל התקיפים המאושרים והטמיעה בתוכם. מה שלא אפשר בעם שוקט על שמריו ויושב בשלוה על אדמתו. ולכן בימי חשכת גלותנו, בעת רעה ומסוכנת כזאת הננו זקוקים לשמירה יתרה לעשות משמרת למשמרת, גדר לגדר, ולהשמר מכל צעד־מדחה אשר יוכל לחולל איזה פרץ במבצרנו הרוחני, ו"לך לך — אמרינן — נזירא, סחור סחור, לכרמא לא תקרב". ואין תרחך לומר שבשעה שהאמונה רפויה ורוח פרצים ישוב במתנה, עלינו להשמר ביתר עוז לבלי לקרוע חלון כזה שדרך בו אפשר לעלות פרצים ולעבור גבול, ו"בשעת המפזרים — לזרים חילם — כנס… "

…

כמובן אין זו אומרת שאנו צריכים לפנות עורף לכל העולם, אלא שבכל מעשינו צריכה למשול לכל לראש המגמה העיקרית לשמור מכל משמר את קיום תורתנו, אמונתנו ולאומנו; בכל צעדינו צריכים אנו להיות מתונים וזהירים מאד לבל יבולע על ידם בהוה ובעתיד לקניני העבר שלנו, אשר עליהם הורגנו כל היום ורבבות קרבנות הקרבנו על מזבחם! צריכים אנו להיות זכורים מה שאמרו ז"ל (ילקוט תתצא): "לא תתגודדו – ולא תשימו קרחה"; לא תשימו אגודות אגודות ותהיו חלוקין אלו על אלו, שלא תשימו קרחה בכם". באין אוטודיטט מוסכם לכל העם, באין מרכז רשמי ומקובל על כל הכתות ו"חלוקין אלו על אלו", כל צעד אי־נזהר מסוכן ביותר וכל אחד ואחד הולך ובונה במה לעצמו, מקצץ בנטיעות ועוקר שרשים, ומדחיק ללכת עד מקום שמשם לא ישוב עוד, ובית ישראל נקרע לקרעים ונעשה, חס וחלילה, קרחה…

מי ששמו אחד הוא יגדור פרצות עמו לשימנו עם אחד , יטנו שכם אחד ולב אחד לשם ה' אחד, ישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" והיה לבית ישראל רועה אחד במהרה בימינו

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

הערה: ישנם מספר דפים ממאמר זה שלא הובאו כאן, וניתן לראותם ע"י עיון במקור ממנו נלקח המאמר.

דהנה בנין בית המקדש, "מרום מראשון מקום מקדשנו", הוא אושר גדול ונפלא לעם הישראלי, אושר רוחני, כמו שהפליגו חז"ל במקומות רבים במעלות המקדש והמזבח המכוונים כנגד מקדש שלמעלה, ואושר חמרי בהיותו משמש מרכז הלאום ואחדותו. אבל כל זה הוא רק אם העם הוא בן דעה רחבה להבין ולהשכיל, "שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל", שה' מלא כל הארץ כבודו ואין לו צורך והצטמצמות בבית, כמו שכתב (ישעיה סו, א) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי". אם יבין כי לא לו, לה', הוא הבית אלא לנו, לטובתנו ולאשרנו בכדי שנקבל אורה ושפע קודש היוצא ממנו כבדרך צנור, כמו שכתבו ז"ל (תנחומא, מובא בילקוט שע"ת ומלכים קפב): "ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך", לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך – "ויקחו אליך שמן", ושהמקדש האמיתי בתוך לבות בני ישראל הנהו, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", "ונתתי את משכני בתוככם", וכתב האלשי"ך ז"ל שלא אמר "ושכנתי בתוכו" אלא "בתוכם" לפי שעיקר המשכן הוא בלב הצדיקים הישרים ובאמצעותם שורה בבית, כדרך שאמרו האבות הן הם המרכבה. וכמו שכתוב (ירמיה ז, ד): "היכל ה' היכל ה' המה", דהיינו שהמה בית ישראל ובלבותיהם היכל ה'. אם כזאת יבין העם, אז רק אז בא בנין בית הבחירה לאושר ולהצלחת עמנו. אבל אם יהיה העם גס ולא־למוד ולא ישכיל להבין את כל זה, אז להיפוך, חס וחלילה, צפונה לו בבנין בית הבחירה רעה רבה ונוראה, שיתעה להאמין בשוא שהבורא יתברך יש לו גוף ושאין מלא כל הארץ כבודו, אלא הבית הזה שם משכנו ממש. והרבה הכתוב (דברים ד,טו) להזהירנו על זה: "ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונת ביום דבר ה' אליכם בחורב מתוך האש". ומלבד הרעה העמוקה של הדעה הנפסדה הזאת מצד עצמה, הנה כרוכה בעקב זה גם סכנה נוראה לקיום האמונה, התורה והלאום, כאשר יבואר.

כי הנה דברי ימי העמים הקדומים יגולו לפנינו תמונה רגילה וקבועה, שבהלחם גוי בגוי מכיון שנכבש בית־המסגד הראשי של הצד האחד מיד יחשוב את עצמו למנוצח, יניח קשת וחנית מידו, יכנע תחת יד מנצחו ויקבל עליו את אמונתו ולאומיותו. סבת הדבר, לדברי ההסטוריונים, הוא האמונה שבהלחם העמים עלי ארץ מטה ילחמו גם אליליהם־מגיניהם זה בזה מעלה, ומכיון שנכבש בית מסגד אלילם ומשכנו, אות הוא כי נוצה על ידי אויבו, עבר ובטל מן העולם ומקומו ירש רעהו החזק ממנו, ולכן השליכוהו אחרי גו, התערבו עם הגוי המנצח ויהיו לעם אחד. ולכן אלו היו בני ישראל גסים ואי־נבונים והשתפקו במושגים כאלה בנוגע למקדש ה' ויבאו לידי הגשמת הבורא יתברך לחשוב שאמנם רק זה בית ה' ופה לבד מקום מנוחתו, אז היו ימי המקדש – כימי עמו, כי יחד עם חורבן המקדש היה בא, חס וחלילה, גם חורבן האומה, חורבן אמונתה ותורתה, כאמור.

וידוע שהשכלת עם ועם תרבה ותפרוץ בשעת שלומו ושלותו. כי בשבתו שקט ושאנן תחת גפנו ותאנתו יפנה לבו לתורה ולחכמה ואת כל כחותיו יאסוף לכונן ישיבות ובתי אולפנא למען הרבות דעת, עד שאמרו רז"ל (סנהדרין צ"ד:) על ימי חזקיה ש"בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם־הארץ, מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה". אבל בימי ריב ומלחמה יורד העם ממדרגת השכלתו. מבחר בניו יצאו על מערכות הצבא, כל כחותיו ואמצעיו תבלע החרב וכל מעיני העם רק ללמוד קשת וחנית. בארץ תרבה העזובה וכל דרכיה אבלות. אין מורה ואין תורה, אין תלמיד ואין מקשיב. וחושך הבערות יכסה ארץ. מלבד זה גם המלתמה עצמה, – מעשי הרצח ושפיכת דמים גורמים הרבה לירידת רוח האדם, להתאבנות רגשותיו העדינות ולטמטום כשרונותיו, כידוע שבעלי ההיסטוריא בדקו ומצאו שבימי "מלתמת השלשים שנה" ירדה אירופא במדרגת השכלתה שלש מאות שנה אחורנית.

לכן בימי מלחמה ושפך דם לא עת בנות בית רם ונשא לשם ה', שתוכו רצוף אצילות ומושגים מזוככים ורוממים מאל יחיד ומיוחד ד"לית אתר פנוי מיניה" ו"לית מחשבא תפיסא ביה כלל". כי בהיות העם שתוי־המלחמה נבער וגס, פרוע ומגושם, יבאו לנטוע בבית הנבחר מושגי ההגשמה הגסים, שעל כן נבנה הבית לה' שישים בו משכנו ממש כפשוטו. ודעות נפסדות כאלה אם תנטענה פעם על תלמי לבב העם ובהכרתו לא בנקל תשורשנה גם במשך כמה דורות של חכמים ונבונים, כידוע שנקל יותר לנטוע מתחלה דעה ישרה מאשר לעקור דעה כוזבת ולנטוע במקומה אמיתית. כאמרם ז"ל: "שבשתא כיון דעל על". ובאופן זה לא יהיה בנין המקדש לאושר העם כי אם לרעתו, והיה מסכן את קיום העם והאמונה על ידי חורבנו, כאמור. וכשם שנאמר "לא תניף עליהם ברזל", "כי חרבך הנפת עליה ותחללה", "ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו", ככה אל לדור שידיו צמודות לחרב ולמודות מלחמה לעסוק בבנינו.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי"ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

הנה חז"ל אמרו כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו כאלו נחרב בימיו.

ולתת ביאור לדברי חז"ל נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתוב במגילת איכה "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום הפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים". ובאמת לפי פשוטו אי אפשר להבין, דאיך אפשר לומר כן שגדול היה חטאם מחטאת סדום, הלא אנשי סדום דנו נערה למיתה משונה ר"ל על אשר נתנה פת לעני, ובארץ הקדושה היה מפורסם הכנסת אורחים שלהם, כמאמר התנא בפרקי אבות "ואל אמר אדם לחברו צר לי המקום שאלין בירושלים".

אך לאחר העיון נראה שצדקו מאוד דברי הנביא דהנה כלא הוא אין עונשין אלא מזהירין, וכן הוא בהקב"ה יתברך שמו, בעת שרוצה לענוש את האדם בעונש חמור, ישלח עליו מקודם עונשים קלים כדי שישים על לבו שחטאיו גרמו לו כל זאת וישוב אל ה' וירחמהו. אבל אם כל זאת לא הועיל לו שישוב והוא עומד במרדו, אז יגיע אליו עונש הראוי לו, עונש חמור ר"ל. וכמו כן היה בחורבן ירושלים ושריפת בית אלהינו וגלינו מארצנו, דקודם לזה אם הגם שכבר הגיע להם עונש חמור כזה מכל מקום הקב"ה ברחמיו הרוצה בתשובת עמו שלח עליהם שונאנו להחריב ארצנו אך לא עלתה בידם, כי הקב"ה היה מאריך אפו כי אולי ישובו מדרכם הרע ואז יישארו על מכונם וגבולם. אך כאשר ראה הקב"ה שכל זאת לא הועיל ונשארו בחטאם, אז שפך זעמו לענוש אותם בעונש חמור המגיע להם. אך יצא מן הכלל  היו אנשי סדום, כי הגם שגדול היה עוונם מנשוא ואכזריות כזו לא נשמע עוד להרוג נערה במיתה משונה יען שנתנה פת לעני, אבל לא מצינו שהיה הקב"ה מזהירם והוא באופן שישלח עליהם מקודם עונשים קלים, רק תיכף ומיד לאחר שרצו לפגוע בלוט הכו בסנוורים ושלח עליהם גפרית ואש עד שלא נשאר מהם שריד ופליט. ואולי אם הקב"ה היה שולח עליהם עונשים קלים היה עולה על דעתם שמאת ה' היא זאת, כי חטאם גרם להם כל זאת והיו מקבלים עליהם לשוב לה' ולקיים "פרס לרעב לחמך" והיו נשארים בחיים. וזהו שאמר הנביא "ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום", ואם תשאל האיך אפשר לומר כן הלא בארץ הקדושה היו נותנים פת לאורחים וצדקה לעניים  ובסדום הרגו נפש בעבור שנתנה פת לעני, על זה השיב "ההפוכה כמו רגע", פירוש שבסדום נהפך ונאבד כמו רגע בפעם אחת ולא חלו בה ידים, שלא שלח עליהם עונשים קלים מקודם ואלי אם היה שולח עליהם עונשים קלים מקודם היו נותנים על לבם לשוב לה'.

והנה אמרו חז"ל אין לך יום שאין קללתו מרובה מחברו, ואפילו אם זמן מה נראה לנו מנוחה מן האומות כי מראים לנו אותיות אהבה, אבל פתאום נסתר כל הבניין, כי נהפך לבם לשנוא אותנו ורודפים אותנו עד חרמה. ואם נשים אל לבנו שחטאנו גרמו זאת והקב"ה מחכה שבכל עת שנשוב אליו ואז יקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ ויוליכנו קוממיות לארצנו, אז בודאי היה קץ לגלותינו, כי הקב"ה מקבל התשובה. אך יען שבכל זאת אטום לבנו מלשוב אל ה', דין הוא גרמא שאנו גם כעת כבושים בגולה. וזהו כוונת חז"ל, כל דור שלא נבנה בית המקדש בימיו, והוא מטעם שלא עשו תשובה לשפוך בדמעות עינם ולבקש ולהתחנן לה' שיאמר קץ לגלותינו, אז כאלו נחרב בימיו, יען הי המה היו הגורם שלא נבנה ועוד בחורבנה בעוונותינו הרבים.

והנה רבים המה אשר התעו מדרך הישר וחושבים שאם יתקרבו אל האומות במאכל ובמשתה, ישיגו מנוחה מהם. אבל גם אלה ראו שעלתה חרס בידם, כי לא יועל ולא יציל גם זאת שימלטו משנאתם ורדיפתם.

ועל דרך זה אמרתי לבאר הכתוב בפרשת תבא והפיצך ה' בכל העמים כו' ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה ואבותיך עץ ואבן ובגוים האלה לא תרגיע ולא תמצא מנוח לכף רגלך, והנראה לי בזה בעזרת ה' דהנה כל לב ישראל יכאב וכל עין תדמע שזה כמה אלפים שנה מיום שגלינו מארצנו ואין אנו יכולים להשיג מנוחה משונאינו, ואפילו אם נשיג זאת אנו במורא תמיד שלא יצליח מעשה הרשעים להשבית אותנו מהמנוחה. והלא אין אנו מבקשים מהם אהבה, כידוע מאמר חז"ל שעשו שונא ליעקב, אבל שיתנו לנו מנוחה, זאת בצדק וביושר יכולים אנו לבקש.

וכאשר שמעתי לפרש הכתוב במגילת אסתר ויאמר המלך מה נעשה יקר וגדולה למרדכי על זה, ויאמרו נערי המלך לא נעשה עמו דבר. ובאמת יש להפליא על תשובתם, וכי לא ידעו זאת שהמלך לא ישמע להם להיות כפוי טובה מבלי לשלם גמול לאיש אשר הצילו ממות. אך לאחר שנעיין היטב נראה שהשיבו לו תשובה נכונה. כי ליהודי יש שמחה ולמתנה גדולה יחשב לו אפילו אם רק נותנים לו מנוחה ואין רודפים אותו ואין חפץ יותר. וזה שהשיבו "לא נעשה עמו דבר", שלא נעשה לו רעה וישב בשלום ובשלווה, וזה בעצמו יהיה נחשב לו מתנה.

אך המאמינים בה' יודעים היטב שבמשך ימי הגלות אשר אנו סובלים משנאת העכו"ם, הוא הכל מן השמים, כי חטאנו גרמו זאת, והוא עונש מאתו יתברך שמו אשר רוצה בתשובת ישראל, ואז ושב ורפא לו, שלא יהיה בהם כח לשלוט בנו.

אמנם רבים מקלי הדעת אשר הכו בסנוורים ואינם מאמינים שהכל הוא מאתו יתברך שמו חושבים מחשבות שהשנאה הוא מחמת ההרחקה במאכל ובמשתה, ולהסיר השנאה מהם אפשר לתקן זאת שיתקרבו אליהם לאכול עמהם במסיבה אחת מבשר פגולם ולשתות מיין נסכם ואז יסור השנאה ויהיה אהבה ואחווה ושלום וריעות ביניהם.

אמנם יש מקלי דעת אשר לא יסתפקו בזה ויוסיפו לחזק אהבת האומות עליהם שעושים כמתכונתם לחוג יום אידם ובעת הווינאכט שלהם הנקרא קאראטשאן גם הם עושים קריסטענבוים כאשר הוא מנהג וחק אצל העכו"ם.

והנה הדרך השני הוא גרוע הרבה והרבה מן הראשון, כי האוכל ושותה עמהם לבקש התקרבות, על כל פנים ממלאים תאוותם ממאכל ומשתה שלהם. אבל אלו שחוגים גם חגם באופן הנ"ל, הלא אין להם שום הנאה מזה שיאמרו שיצרם תכפו, וגם לא ראו זאת מאבותיהם שיהיה מענה בפיהם שמחמת ההרגל עשו כן. ובמכוון עושים רק מפני כן שיתדמו להם. אך אפילו לכת השניה תקוותם הוא שווא ומדוחים, כי יהיו נרדפים ושונאים מאומות העולם אפילו לאחר התועבות האלה וא יועי ולא יציל להשיג על ידי זה אהבה מהם. וזהו שאמר הכתוב והפיצך ה' אלהיך בכל העמים כו' , ובוודאי יהיה לך מהם גם רדיפות, ועבדת שם אלהים אחרים אשר לא ידעת אתה, פירוש שאין לך שום תאווה לזה כדבר אשר להעושה אין שום ידיעה והרגשה שיהיה לו תאווה מזה, נוסף לזה, ואבותיך, שגם אבותיך לא עשאו כן לעבוד עץ ואבן, שאין לך שום אמתלא שאתה עושה מחמת ההרגל. והכל יהיה מחמת תכלית הנרצה להשיג מהם אהבה. אך הבטיח כי לא יועיל ולא יציל להסיר השנאה יען, ובגוים האלה לא תרגיע ולא יהיה לך מנוח לכף רגליך, הגם שאתה תעשה כמותם לעבוד עץ ואבן.

והנה לא אלמן ישראל ורבים המה אשר מבינים היטב שכל זמן שאנו בגלות אין שום תקווה שיהיה לנו מנוחה בין האומות ושופכים תחנתם לפני ה' שישוב אותנו לארצנו, אך אינו בסגנון אחד, כאשר אבאר בהקדם הכתוב במגלת איכה כל עמה נאנחים מבקשים לחם נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש.

ולתת באור לדברי הכתוב נראה לי בעזרת ה' בהקדם הכתובים בשמואל, ויען המבשר ויאמר נס ישראל מפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם וגם שני בניך מתו חפני ופנחס וארון אלהים נלקחה. ויהי כהזכירו את ארון האלהים… ותשבר מפרקתו וימת… וכלתו אשת פנחס הרה ללת ותשמע את השמועה אל הלקח ארון האלהים ומת חמיה ואישהּ, ותכרע ותלד כו'. וכעת מותה ותדברנה הנצבות עליה אל תראי כי בן ילדת, ולא ענתה ולא שתה לבה, ותקרא לנער איכבוד, לאמר גלה כבוד מישראל כי נלקח ארון האלהים ואל חמיה ואישהּ. והאלשיך ז"ל אמר על זה דבר נחמד, כי לעלי נאמר שני בשורות רעות, האחד שמתו שני בניו, והיא צערא דגופה אשר אין למעלה ממנו. והשני, וארון אלהים נלקחה, והיא צער השכינה. ומדרך הטבע היה שיותר יכאב לו השמועה שמתו שני בניו. אך גילה הכתוב, ויהי כהזכירו את ארון אלהים ותשבר מפרקתו וימות, כי יותר היה מכאיב לו צער השכינה מצערא דגופא, כי מהשמועה ממיתת בניו לא נתפעל כל כך שימות. וכן היה באשת פנחס, ששמעה שמת בעל נעוריה וגם כי הלקח ארון אלהים. ומהטבע היה שיכאיב לה יותר צער השמועה ממיתת בעלה, אך גילה הכתוב, ותקרא לנער איכבוד לאמר גלה כבוד מישראל אל הלקח ארון אלהים ואל חמיה ואישהּ. והזכירה מקודם צער השכינה ואחר כך הצער ממות חמיה ואישה, כי יותר היה מכאיב לה צער השכינה מצערא דגופא.

והנה בעת שחרב עירנו וניטל בית תפארתנו הבית המקדש וגלינו מארצנו, אם כי היה צערא דגופא אשר אין למעלה ממנו, כי נשבר מטה לחם ובדאבון לבב עלה בזכרונם השפע שהיה להם בעת אשר ישבו על אדמת הקודש איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, אבל יראי השם היה מכאיב להם יותר צער השכינה והוא חורבן בית המקדש שהיה משרה שכינתו שם והקריבו לפניו קורבנות. אך אלה במדרגה פחותה שפכו בדמעות עינם רק על כי שבתה מדהבה ואינם יודעים באיזה אופן יפרנסו עצמן, וזהו שמקונן הנביא כל עמה נאנחים מהיכן יקחו לחם, נתנו מחמדיהם באכל להשיב נפש, פירוש שכל חמדה שלהם הוא רק להשיג אוכל ובזה הוא די להם, אבל לא שמו על לבם גלות השכינה.

והנה כאשר נשים על לבבנו דורות שלפנינו האיך התאבלו על ירושלים נראה ונבחין כמה ירדנו אחורנית. גם בזה הנה יסופר מנודע ביהודה ז"ל שמהתחלת י"ז תמוז עד לאחר ט' באב התענה בכל יום ובלילה אכל ר פת חריבה ושתה מים.

והנה אין אני רוצה לבנות יסוד מזה, כי לאו כל אדם זוכה להיות במדרגה נשגבה כאיש גדול בענקים הנודע ביהודה ז"ל, אך אדבר מדורות שלאחריו, הנה שאר בשרי הרב הגאון דק"ק מעזא קיוועשד נ"י סיפר לי שבסעטעטשע שהיה שם רב הגאון הקדוש אדוני אבי זקני ז"ל שהיה אביו של אדוני אבי זקהני הגאון הקדוש מנוחת אשר ז"ל, שהיה רב בק"ק טשענגער, והיו שם יהודים רק אנשים פשוטים אשר התפרנסו את עצמן מזה שהלכו לכפרים לישא וליתן עם הנכרים דשם, ולעת ערב שבו למקומם. ולכל אחד היה בשקו ספר של"ה הקדוש, ולא הלכו לביתן רק תיכף ומיד לבית הכנסת, ושם למד עמהם רבם ז"ל מספר של"ה. והנה בליל פורים התאספו אצל רבם ז"ל לשמוח במשתה היין, ולאחר חצות ראו שנחסרו מהנאספים שני יהודים ונבהלו מאוד, כי חשבו אולי אסון אירע להם, והלכו לחפש בכל הצדדים. ובחדר אחד קטן שהיה שם תנוי בנויה מצאו אותם שהיו יושבים על הארץ ועשו תיקון חצות בקול נאנחה גדולה הורידו כנחל דמעה. והנה נגש אחד אליהם ואמר היתכן שבפורים אשר הוא יום משתה ושמחה יעשו תיקון חצות. ואז השיב לו אחד לאז מיך גיין מיט דיין פורים וואס האב איך פין דעם פורים אז אינער הייזעל איז אבגעברענט געווארען. ועתה פקח וראה עד היכן הגיע מדרגתם בזה להתאבל על ירושלים ועל חרבן בית המקדש, הגם שהיו אנשים פשוטים, ובעת אשר השמחה במעונה לשמוח ולאכול ולשתות, נשבר בקרבם בזכרם עיר הקודש עד שהורידו כנחל דמעה ועשו תיקון חצות. והם קיימו באמת אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.

סיפר לי מורי וחמי הגאון הצדיק מו"ה מאיר ז"ל שהיה אבדק"ק בילקע, שהחוקר המפורסם משה מדעססויא שהוא במדינת אשכנז, אשר ידוע שהיראים פרשו ממנו וגם בניו נשתמדו ר"ל והיו מבקרים אותו גם שרים ושרות לדבר עמו בעניני מדע. ופעם אחת באה אליו אשה גרעפין לבקרו בט' באב, ולגודל תמיהתה מצאה אותו יושב על הקרקע והקינה בידו ובוכה בקול מר צורח. והנה הגם שידעה שאותו יום הוא אבל ליהודים, אבל חשבה יען שהוא מאנשי מאדערין, לא יחזיק בזה מנהג ישראל להתאבל, ובפרט לבכות במר לבו. והנה היא גילתה לו מצפוני לבבה ושאלה אותו על זה. ואז לקח נייר וכתב לה אחד מהציונים אשר חיבר ר' יהודה הלוי ז"ל על לשון אשכנז והראה לה. וכאשר קראה את הנכתב נתעוררה כל כך עד שהתחילה לבכות. ואז אמר לה, ראה גם ראה, הנה כל הענין אינו נוגע לא לך ולא לאומה שלך, ובכל זאת כאשר ראית את המכתב נתעוררת כל כך עד שהיית מוכרחת לבכות, ואיך לא אבכה אנכי, הלא כל איש מישראל בזכרו את כל הנעשה ביום הזה יהיה לבו נשבר בקרבו ויוריד כנחל דמעה, אפילו הוא מהמאדרעין.

והנה קורא נעים הרבה היה לי להביא מעניינים כזה, אבל גם מכל הנ"ל, די שיקח מוסר השכל באיזה אופן צריך להתאבל על חרבן עירנו ובית מקדשנו, ובפרט בט' באב ביום המאורע, ובזכות זה נזכה לראות בבנינה ושיקבץ נדחנו מארבע כנפות הארץ במהרה בימינו אמן.

(הרב ישעיה יונגרייז הי"ד, חזון ישעיה דרושים)

אשרי המקיים צוואת הרב הי"ד ואומר בשמו מתורתו ברבים.

לימים נוראים, תרצ"ג, להמאורעות באשכנז

המקונן הקדוש, מסר דינו לשמים, בראותו צרות ישראל כי רבו, ואמר, שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך ועל משפחות אשר בשמך לא קראו, כי אכלו את יעקב ואכלהו ויכלהו ואת נוהו השמו (ירמיה י״א פסוק כ״ה).

רבותי! כעת, בעו״ה, בגזירות וגירוש אשכנז נתקיים הפסוק הזה כתומו, "כי אכלו את יעקב ואכלהו"! רחמנא ליצלן, כי ארץ אשכנז מעולם נהנה מאת תושביה היהודים, המשוררים הגדולים שבה היו יהודים, והם היו עמודי התוך בהשכלה ובכל ההמצאות היותר גדולות, וכמו שאמר פרעה בשעתו בשעה שבאו ורצו שיסעייה להזדווג בישראל (כמבואר במדרש שמות) ״והלא משלהם אתם אוכלים ואתם רוצים להזדווג להם״!

אך כעת לעיני השמש בלי שום בושה בפני העולם הם מכלים את היהודים, ה׳ זאבאטינסקי אמר בנאומו, שהאשכנזים מכלים את עם ישראל כמו שממעכים את הזבוב, וזהו מלא מובן המלה ״ויכלהו״, ר״ל, לגמרי עד היסוד, שלא יקום עוד לתחיה, ח״ו. ומשתדלים להוציא כל מיני דיבה על עם ישראל, בכל מיני חסרונות שבעולם ברוח ובגשם, ולהסיר מהם לפני כל את עדיים הרוחני ואת כל אצילותו,  וזהו שאמר ואת נוהו השמו! ה׳ הטוב ירחם עליהם.

אחי ועמי! ביום הקדוש הזה בתפלת מוסף כשנבוא להפיוט ״ונתנה תוקף" ונאמר בראש השנה יכתבון וביום צם כפור יחתמון וכו׳ מי בחרב! ו מי בחיה! נכוון נגד המתנפלים בשנה זו באשכנז ובעיר הבירה וויען (עטטרייך) שהם נמשלו כחיות טורפות, כמו שפירש המהר״ל מפראג בספרו ״דרך חיים" על אבות (פ"ה משנה יו"ד)  חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם, דר״ל אומות שפלות, שנמשלו לחיות רעות עיי"ש.

כי קראנו במכ"ע, ביום ג׳ שעבר, שההיטלריסטים התנפלו ביום ב׳ דראש השנה על מקום תפלה שהתפללו שם 280 איש ועשו שם שמות (פאגראם) השחיתו הכל והכו במקלות את המתפללים, אשר אחד עשר איש נחבלו, והרב שהתפלל שם הספיק לברוח עם הספר תורה שבידו דרך פתח אחורנית.

גם עשו התאספות במכוון בראש השנה, בעיר וויען ומהם מאה אלף איש עשו דימנסטראציא פומבית ברחובות וייען, והממשלה דשם לא הפריעה אותם, ועברה בשלום.

אבל רבותי! נתאר בנפשנו איך גדלה אז פחד היהודים בוויען הבירה , ואיך היו מתפללים בשברון רוח ולב, בודאי הרטיבו את רצפות בתיי הכנסיות ובתי מדרשות בדמעות חמות.

לפענ״ד כאשר ידוע מ"ש הקדמונים, שקודם התפלה צריכים לקיים את המצוה של ״ואהבת לרעך כמוך", להתפלל גם עבור הכלל, ובפרט בימים נוראים, כעת בבקשת "זכרנו לחיים" ״וכתוב לחיים טובים כל בני בריתך", ״בספר חיים ברכה ושלום ופרנסה טובה נזכר נכתב לפניך אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום", שנתקן במכוון בלשון רבים, לבקש על כלל ישראל, יהיו חרותים לנגד עינינו כל מעשה אשכנז ונרגיש כולנו ביסוריהם ונוריד דמעות על מצבם הנורא, שנשברו לרסיסים ורבים מהם נמצאים באמצע־דרך גלותם, העומדים בין בים ובין ביבשה, שהמקום ירחם עליהם ויוציאם מאפילה לאורה, כי אז יצרף הקב"ה גם יסורי כל אחד ואחד מישראל לזכיותנו. וגם כאשר אמרתי זה מכבר, שבימים הנוראים עלינו להסיר כל שום קסם ומחלוקת מאתנו, ואז כל יסודי של כל אחד ואחד מאתנו יצורף לחשבון גדול, לא כן, ח"ו, אם נהיה בקטטה ובמחלוקת אזי אינו מצורף לנו רק יסורים של עצמינו ולא יסורי זולתנו, והוא כמו שכתוב בזוהר הקדוש לעניין מיתת צדיקים, שאינו מכפר רק אם אנחנו מקושרים. ודבוקים להצדיק, והוא כמו שמקיזים דם להחולה, שאינו מועיל רק אם מקיזים דם מהאבר הקשור ומחובר לגוף החולה. ולא כשהוא מחותך מהגוף, כמובן.

בתור עד ראיה מחויב אנכי לספר לפניכם, שאינו דומה שמועה לראיה, מאחינו באשכנז, בימי הספירה (תרצ״ג) נתאכסן בביתי איש אחד מאשכנז, שהוא בעצמו יליד גליציע והיה דר בהמבורג איזה שנים והיה לו בית-שכר וכשקימתי הכנסת אורחים וישב ע״ג השלחן לאכול פת, נבהלתי ונשתוממתי איך שמחזיק בשתי ידיו בלחייו, וכששאלתיו מדוע? והשיב שהוא מפני המכות שהוכה באשכנז ע״י שונאינו בנפש. וגם הראני מכתב מאת רב אחד מעיר הסמוך לגבול, אשר כותב ששכב שם בבית החולים עד שנתרפא ממכותיו, ובדקתיו אם איננו רמאי, ומצאתי בידוי תעודת מסע כירח ימים מקודם, שקבלו מאת הקונסל הפולני מהמבורג.

ונכרים דברי אמת שהוא איש פשוט אבל איש ישר, כי לא רצה להנות ורק נתנו לו בילעט על האניה ההולכת מפה לעיר וולהצאוועק ומשם יסע לדאנציג, שהניח שם את אשתו. וראיתי שכנים הדברים, היתה לו פרנסה בכבוד כמה שנים והיה מוכרח למכור את השענק שלו בדבר מועט, שהכו אותו ההיטלריסטים בהתנפלויות עליו עד שכל שיניו מנדנדין, וראיתי בזה דוגמא אחת ממה שסובלים ומוכים אחינו בית ישראל באשכנז.

ובודאי כשנהיה באחדות שלמה זה עם זה, ונהיה מקושרים להכלל גם היסורים הגדולים האלה, מלבד לבני אשכנז בעצמם, יהיו גם לנו לזכיות, ויעלו לחשבון לנכות עונותינו ונזכה לשנה טובה ולשנת חיים שלום באמת ולגאולה שלמה.

(מתוך מועד ושבת, הרב מרדכי דוב איידלברג הי"ד)

בתמונה למעלה: השפלת יהודי וינה ברחובות העיר, 1933, עם סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

—

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.