קטגוריה: אישים הי"ד

במדרש רבה איכה: חטאו בכפלים ולקו בכפלים ומתנחמים בכפלים וכו'. עיין שם.

נראה לי לפרש על פי דברי המדרש רבה ואתחנן על הפסוק בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים ושבת וכו' כל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, צרה, וכל צרה של ישראל עצמן, אינה צרה. דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שלא היתה אלא לישראל, שנאמר אבל גדול ליהודים, מיד הצמיח הקב"ה ישועה, שנאמר ליהודים היתה אורה ושמחה. ולכאורה יפלא הדבר המעטות הרעות והצרות אשר עברו על ראשי עם ישראל בדורות שונים. ורבי יוחנן בעצמו אמר, גדע בחרי אף כל קרן ישראל בכרך ביתר והרגו בה אנשים ונשים וטף עד שהלך דמן ונפל לים (גיטין נ"ז). ואם בשביל שבימי מרדכי ואסתר הצמיח הקב"ה ישועה לישראל על זה נוכל לומר שצרת ישראל אינה צרה?

אולם נראה לי לבאר כוונת הדברים, באשר נשים אל לב נראה אשר סיבת הצרות והרדיפות לעמנו שתים הנה. אחד, מפני פירוד הדעות והלבבות , שנאה קנאה ותחרות בין משפחה למשפחה ובין מפלגה לרעותה, אשר יעוררו חמת מדנים, משטמה ומדון לחרחר ריב בין איש לרעהו – ולא יוכלו לעבוד שכם אחד, ומה שאחד בונה השני סותר – וככלל הכתות והמפלגות שצצו ופרחו ככמהין וכפטריות – וצרה זאת איננה מצויה בעם ישראל בלבד, רק גם בין עמים שונים, וצרה זאת ראויה להיקרא "צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה", והביאה רעות רבות בכנפיה, שהכחידה עמים רבים גדולים ועצומים, שלא נשאר מהם אף זכר כל שהוא:

אמנם יש צרה על ישראל עצמן, המיוחדת רק לעם ישראל ואין אומות העולם שותפין בה, היינו מה שסובלים אנחנו בעד שמירת חוקי דתנו ומצוות התורה, אשר שונים עמדו עלינו לכלותנו מצד היותנו שומרי דת ישראל, ולמדות השחיטות, העינויים שעברו על ראשנו נשארנו עד היום – גם אחרי הגלות המר של אלפים שנה – עם חי וקיים, לנס ולמופת, שד' יתברך שלח לנו עזרתו וישועתו מקדש לחלצנו מצרה, ולהאציל עלינו מרוח הקדש, שלא להתבולל בעמים. ונשארנו נאמנים לדתנו ועמנו. מעתה יפורשו דברי המדרש רבה, כל צרה שישראל עצמן סובלין, היינו בשביל האנטישימיות, בעד דתנו ותורתנו, איננה צרה, כי בטוחים אנחנו בחסד עליון שגם הגלים היותר קשים אל יפגעו בנו לרעה. והעבר מוכיח על העתיד. ועל זה דרש רבי יוחנן כגון צרתן בשושן הבירה שהיתה רק בשביל הדת הצמיח הקב"ה ישועה כי שם היתה שנאת הדת והלאום. ודתיהם שונות מכל עם – דרשא במגילה (ז') דלא אכלו מינן ולא נסבי מינן:

אבל צרה שישראל ואומות העולם שותפין בה, היינו הצרה הכללית על פירוד הדעות, על ריבוי מפלגות וכתות שהיא סלע המחלקות, להרוס ולא לבנות, זאת היא צרה איומה ומסוכנת:

זאת היא הכוונה על המדרש איכה, חטאו בכפלים: עזבנו תורת ד' ומוסרו, וגם מחלוקת וריב היה בין אחד לחבירו ולקינו בכפלים ששתי הצרות היו בעוכרנו, צרה הכללית והפרטית, ומתנחמים בכפלים שלא תהיה לנו שנאה מעמים ולאומים אחרים ולא בנו בעצמנו:

ובדרך זה אמרתי לפרש דברי חז"ל ביומא ט' ע"ב, "ראשונים שנתגלה עוונם, נתגלה קצם. אחרונים שלא נתגלה עוונם, לא נתגלה קצם". ודבריהם לכאורה צריכים ביאור. אולם הכוונה בזה לפי דעתי, דהעוון של חורבן מקדש ראשון היה בשביל ג' עברות, גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. וכולם ידעו והבינו שעושים עברה, וממילא כשהתחרטו ידעו שעליהם לעבור תשובה. אזי ד' יתברך, ברוב חסדיו, מחל להם על עוונם וגלה את הקץ לגלותם – אבל העוון של לשון הרע, רכילות, שנאת חנם, קל הוא בעיני ההמון, אין העבירה ניכרת וידועה להם כלל, אדרבא בהרבה פעמים דומה שעושים מצוה, ואין יודעים לשוב על זה כלל. וממילא לא נתגלה קצם. ועל דרך זה אמרתי לפרש – דברי המקונן, "חטא חטאה ירושלים". במקדש הראשון ידעו שחטאו והכירו את החטא שהיה גלוי וידוע לעין כל ,"על כן לנדה היתה", צרתם היתה רק זמנית כמו נדה ששבה לאחר זמן לטהרתה. "כל מכבדיה הזילוה", הנביאים ידעו לדבר והוכיח איתם על משובתם, "ותשב אחור", והם עשו תשובה. אבל במקדש השני "טומאתם בשוליה", חטאם של ענין לשון הרע ושנאת חנם היה בלתי ניכר וידוע, לא ידעו שעליהם לשוב מחטאתם, לכן "לא ידעה אחריתה", סובלים אנחנו את הגלות מארץ חמדתנו ונסתם כל חזון מאתנו מבנין מקדשנו השלישי:

יהי רצון שד' יגדור פרצותנו ויאחד את לבבנו לעשות רצון ד' יתברך וישיב שופטנו ככראשונה ונזכה לבניין מקדשנו במהרה בימינו אמן:

 יחיאל הלוי קעסטענבערג אבד"ק ראדום.

(קובץ דרושים, תרפ"ג, דרוש ז. לשבת נחמו, מאת הרב יחיאל הלוי קסטנברג הי"ד)

---

הרב יחיאל קסטנברג בן חיים מנחם מנדל הלוי שהיה הדיין והמו"ץ של ראדום שבפולין, נולד בשנת תרמ"ח (1888), ונהרג בשואה באלול תש"ב.

הרב היה תלמידו של אביו וחתנו של הרב נפתלי יוסף פריינד. הוא נסמך על ידי הרב מלכיאל צבי טננבוים מחבר ה"דברי מלכיאל", הרב משה נחום ירושלימסקי ועוד. בראשית דרכו עסק במסחר, ואחרי שהפסיד את כספו התמנה בשנת תר"ע (1910) לרב בווירז'בניק שבאזור לובלין. אחרי זמן מה חזר לעירו. בשנת תרע"ג (1913) כיהן כדומ"צ ראשי בראדום, משנת  תרע"ד (1914) כיהן כרב העיר, אך מינויו היה נתון במחלוקות קשה שליוותה את הקהילה לאורך כל התקופה שבין שתי המלחמות. הרב נהנה מתמיכת חוגים אורתודוקסיים שמחוץ ל"אגודת ישראל", אבל לא היה מקובל על הציונים ועל נציגי האיגודים המקצועיים ואף לא על אנשי "אגודת ישראל". הנהגת הקהילה לא אישרה את מינויו בידי שלטונות המחוז. אחרי שפולין קיבלה את עצמאותה והבחירות לתפקיד של רב העיר התנהלו באווירה יותר חפשית, לא היתה דעת רוב יהודי העיר נוחה ממנו. ובשנת תרפ"ו (1926) בחר רוב הקהילה ברב יצחק שטיינברג, אך שלטונות המחוז אישרו את מינויו של קסטנברג. מחלוקת זו נמשכה עשרות שנים ונודעה בפולין, גורמים שונים התערבו במחלוקת זו וליבו אותה. על רקע זה מתפרסם בשנת תשצ"א (1931) בוורשה ספר אודותיו, מאת מ' גוטמאן (איש טוב) "די ווירקלעכקייט אין ליכט און שאטן – הרב קעסטענבערג אדער ראדאמער רבנות" ("האמת באור ובצל, הרב קסטנברג או הרבנות מראדום").

בימי "משפט ביליס" שלח הרב חומר ביבליוגרפי עשיר לסניגוריה, והם שלחו לו מכתבי תודה נלבבות.

בזיכרונותיו של יחיאל רובל, הוא מציין שבעת שברח מהכיבוש הגרמני פגש את הרב יחיאל קסטנברג בורח ובידו שלשה ספרי תורה, כשלצדו בניו, חתניו ומלוויו. מיד לאחר מכן הם הותקפו ביריות משמונה מטוסים גרמנים, שפצעו והרגו את רוב הנמלטים.

בזמן השואה הסתגר בחדרו, ושם התקיים מניין פרטי. הרב נראה רק בג' באלול תש"ב (16.08.1942), כשיהודי העיר, והוא עמהם, גורשו מגטו ראדום לטרבלינקה.

מקורות: מרכז מורשת יהדות פולין – רדום, רבנים שנספו בשואה, אנשי שם ועוד.

ראה גם: ויקיפדיה – גטו ראדום, ויקיפדיה – ראדום, האנציקלופדיה של הגטאות – רדום, ספר יזכור לקהילת ראדום (יידיש) – מדף 56 (בעימוד האתר), אלה אזכרה ז עמ' 36.

ב"ה

חילו לאורייתא ושופריה לחומרי מתנייתא רב נהוראי הרואה אומר ברקאי ה"ה כבוד אהובי וידיד נפשי הרב הגאון החריף ובקי בכל חדרי התורה, סיני ועוקר הרים, חובר חברים מחוכמים וכו' כש"ת מו"ה יקותיאל יהודה גרינוואלד שליט"א רב אב"ד בביהכנ"ס בית יעקב בעיר קאלאמבוס תע"א אהייא אמעריקא.

אחרי דרישת שלום ת"ה נעימות ימינו הטהור קבלתי וארי נעשה שוא"ל הדרת גאונו נ"י לא לדידי צריך, כי ידיו רב לו בחריפות ובקיאות וכו', אך כדי לעטר מכתבי בעיטור סופרים אציע לפני הדרת גאונו נ"י משא ומתן של הלכה כיד ה' הטובה עלי וזה החלי בעזרת צורי וגואלי.

נשאלתי מהבחור החריף ושנון מו"ה ישראל יעקב ניימאנן נ"י מק"ק פרסבורג אם קטן נעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותו שנה חל תשעה באב, אם מחוייב להתענות או לא. עד כאן שאלתו.

הנה כבר נשאל בשאלה זו הגאון מהרש"ם בשו"ת שלו (ח"ג סימן שס"ג) עיין שם. ולעניות דעתי נראה להעיר דהנה בגמרא תענית (דף כט, עמוד א) איתא והיינו דאמר רבי יוחנן ואלמלי הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל בו נשרף. ורבנן אתחלתא דפורענותא עדיפא. ועיין בתוספות מגילה (דף ה, עמוד ב) ד"ה ובקש וכו' שכתב אי נמי יש לומר דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי כדאמר רבי יוחנן אילו הווי התם קבעתיה בעשירי. וכתב במסורת הש"ס על דברי תוספות אלו, וודאי רבי יוחנן לא יכול היה להכריע כל החכמים לדעתו, אלא שהרבה חכמים הסכימו לקובעו בעשירי, רק רוב הסכימו לקובעו בתשיעי וכו'. עיין שם. ולפי זה גם עשירי באב נמי הוה יום אבל גדול לישראל כיון שרובו של היכל נשרף בו ביום. וכיון דלגזור תענית בתרווייהו לא היה אפשרית משום סכנה, וכדאיתא באור זרוע, דמשום הכי לא עבדינן שני ימים יום הכיפורים, משום דאיכא סכנתא, מובא גם ברמ"א אורח חיים (סוף סימן תרכ"ד) לפיכך גזרו הרבנן תענית בתשיעי כיון דאתחלתא דפורענותא עדיפא. אבל באופן שחל תשעה באב בשבת קודש, דאסור אז להתענות בתשיעי, מסתברא דהתענית ביו"ד באב מצד עצמו נמי, ולא רק מצד תשלומין של תשעה באב. ויעויין בירושלמי (תענית פרק ד) דאיתא, רבי ירמיה בשם רבי חייא ברבא כדין היה שיהיו מתענין בעשירי, שבו נשרף  בית ה', ולמה בתשיעי, שבו התחילה הפורענות וכו'. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי. רבי לוי ציים תשיעי וליל עשירי. עד כאן. הרי שמי שלא חושש לסכנה גם אי נקטינן כרבנן דאתחלתא דפורענותא עדיף והעיקר תענית בט', מכל מקום נכון להתענות רק שאי אפשר לגזור כן משום סכנה. ולכן נער שנעשה בר מצוה ביו"ד באב ובאותה שנה חל תשעה באב בשבת קודש ונדחה למחרתו, מחוייב הנער להתענות. כן נראה לעניות דעתי נכון… ויעויין עוד בהתעוררות תשובה מאאדמו"ר הגאון הצדיק שליט"א (חלק אורח חיים סימן צט) שהאריך בנעימים בכדומה לזה. יעויין שם.

(יד סופר, חלק ראשון, סימן ז)

---

הרב משה סופר הי"ד, בן הרב שמעון סופר הי"ד בן ה"כתב סופר" בן ה"חתם סופר", היה דיין ואב"ד בקהילת ערלוי (אֶגֶר) שבהונגריה. הוא נודע בגדולתו בתורה, חריף עצום ובקי נפלא בש"ס ובפוסקים.

בשנת 1942 גויסו לשירות העבודה כל הגברים היהודים בגילאים 18 עד 42, והם נשלחו לחזית הרוסית. רק מעטים מהם שרדו. בי"ב באייר תש"ד (5/5/1944) ניתנה הוראה לרכז את יהודי ערלוי בגטו שהוקם במרכז העיר, ובתוך עשרה ימים הסתיים ריכוז 1,620 היהודים בגטו. בי"ז בסיוון (8/6/1944) הובלו תושבי הגטו הובלו בצעידה לבית חרושת ללבנים במרחק של 16 ק"מ. לאחר צעידה של 10 ק"מ נוספים לתחנת רכבת בכפר הסמוך, הועמסו היהודים על קרונות בקר ונשלחו למחנה ההשמדה אושויץ. עם סיום המלחמה, רק מעטים שרדו ושבו לעיר.

הרב משה סופר ואביו הרב שמעון, הרבנית הצדקת (אשת הרב משה סופר הי"ד) טושענע בת הרב משה יוחנן שונפלד זצ"ל, וארבעת בנותיהם: חוה רבקה, לאה, גיטל טוביא וריזל. הי"ד, הוגלו יחד ונהרגו על קדושת השם ביום כ"א בסיון שנת תש"ד (12/6/1944).

בנם, הרב אברהם שמואל בנימין זצ"ל, חיבר את הספרים שו"ת דברי סופר (שני חלקים) וספר מחזה אברהם הכולל ביאורים והערות על שו"ת חתם סופר אורח חיים. הוא הצליח להימלט במלחמת העולם השניה, אך נפטר במיתת נשיקה ביום כ"ד בטבת תש"ח, בהיותו בן עשרים ושש.

בנם, הרב יוחנן סופר זצ"ל, האדמו"ר מערלוי, שרד את מחנות העבודה והגיע לבודפסט ועסק בהקמת ישיבת חתם סופר וישיבת ערלוי.  פרסם בשנת תש"ט את ספרו של אביו שו"ת "יד סופר", שחלק אחד ממנו יצא לאור עוד בחיי אביו. בשער הספר, במהדורת הרב יוחנן, מופיע: קובץ זה הוא רק מיעוט בלתי ניכר מהמון חידושי תורה ותשובות למאות שהשיב לשואליו אאמו"ר הגאון המחבר זצ"ל, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שעלה בידינו להציל אחר השריפה הנוראה ששרף ה' בבית ישראל בתקופת הבהלה ובשנות הדמים. תשובה נוספת מהרב הי"ד ניתן למצוא בספר ירושת פליטה, סימן לג.

באלול  תש"י עלה הרב יוחנן לארץ עם קבוצה מתלמידיו, וייסד בה את חסידות ערלוי.

מקורות נוספים: תולדות הרב משה סופר, נכתבו על ידי בנו ומופיעים בהקדמת הבן לספר "יד סופר".

ב"ה יו"ד ניסן כ"י ב"א ע"ת ק"ץ לפ"ק בארשא יצ"ו.

שלום רב לכבוד רועי ישראל הגאונים המובהקים קברניטי האומה החיים על אדמתנו אדמת הקודש ד' עליהם יהיה.

בשורות הבאות להלן אמרתי להעיד על מוכ"ז העלמה עלקא פיש מבורשא שהיא ממשפחת היותר מיוחסות שבמדינתנו נכדת הג' המפורסם בעל קונטרס הספיקות ומצאצאי הרה"ג ר' אברהם צבי פיש שהיה הרב הראשון במדינה מרמרוש ולמעלה בקודש היא מגזע היחוס, ועתה נדבה רוחה לעלות לארצנו הקדושה לעבוד בזיעת אפים בעבודת השדה או איזה עבודה אחרת לבנות לה עתידה בארה"ק, ובהיותה העלמה הזאת נתגדלה על ברכי היהדות המסורתית והתנהגותה בצניעות כידוע לבנות ישראל, ושם בארץ ישראל אין לה שום גואל ומודע אשר אולי ירצה להיות לה למורה דרך, ולהדריכה על הדרך הישר ולהזהירה שלא תתחבר בלי משים – עם חבורת מרעים, לכן חוב קדוש על כל מי שמכתב זה יבוא לידו לעזור להעלמה הנזכרת בעזרה מוסרית ליעצה ללמדה לחנכה ולהשגיח עליה בעינא פקיחא ולהאיר לה הדרך ישכון אור.

כן דברי הכותב והחותם בברכת נחמת ציון וירושלים

הק' אלטר מנחם מנדל בהה"צ שליט"א

אבדק"ק הנ"ל

הק' גרשון בלא"א מהרי"ד שטויבער

גרשון שטובער דומ"ץ דק"ק בארשא יצ"ו,  יצ"ו בה"צ שליט"א

(מחברת דברי חכמים מאת הרב בן ציון פיש הי"ד, הקדמת נכד המחבר)

---

האדמו"ר רבי אלטר מנחם מנדל האגר מבורשה (מחוז מרמרוש, רומניה), נולד בויז'ניץ בד' בכסלו תרנ"ז (1896) לאביו, האדמו"ר מבורשה, רבי פנחס שהיה בנו של רבי ברוך מוויז'ניץ. רבי אלטר מנחם מנדל התמנה לרבה של בורשה בשנת תרפ"ד (1924), ונשא בתפקיד במשך 19 שנה. הוא נודע כבעל צדקה גדול והנהיג ישיבה במסירות נפש רבה. ישנם מספר גרסאות לגבי נסיבות רציחתו בשואה. או שנפטר בגטו סעליש בערב ראש חודש כסלו תש"ג, או שהובא משם חולה לאושוויץ בכ"ט באייר תש"ג (1943), ונהרג שם עקה"ש ביום ג' בסיון תש"ג. מתוך ארבעת ילדים – נספו בשואה בן ובת, ואחיהם ואחותם עלו לישראל.

הדיין מבורשה הרב גרשון שטויבער הי"ד נולד לאביו הרב יהודה צבי הרש, בקניספלד, בשנת תרמ"ד (1884) והיה מצאצאי בעל נודע ביהודה. לרב נולדו 11 ילדים. הרב, ורבים מבני קהילתו ובני משפחתו, נספו באושוויץ (05.1944). בין הנספים בנו יהודה צבי בן ה-12 ובתו הרבנית דרעזי אשת הרב ישראל אריה זלמנוביץ שנהרגה יחד עם בתה מרים הי"ד.

שרידים מתורתו הובאו בפרי חיים על חושן משפט, כרך ג (ירושלים, טבת תשס"ב), ותשובה אליו הובאה בקרן לדוד סימן קכה.

בשו"ת יג"ל יעקב או"ח סימן כח, הובאה תשובה משותפת לרבי אלטר מנחם מנדל ולרב גרשון:

שלומים רבים, כטל וכרביבים, מגבהי מרומים, על לאש כבוד ידידי אהובי, הרב המאוה"ג לממשלת התורה והיראה, שלשלת היוחסין חופר מגזע תרשישים, כקש"ת מו"ה אלטר מנחם מנדל האגער שליט"א אב"ד דקק בארשא יצ"ו, ואתו עמו אחסימ"ך כבוד ידידי הדב הגדול, מעז ומגדל, חו"ב בח"ת כש"ת מו"ה גרשון נ"י דומ"ץ דשם.

בשנת 1941 גורשו ארבעים משפחות מבורשה לפולין ושם נספו. הגברים גוייסו לפלוגות העבודה וחלקם נספו באוקראינה. באפריל 1944 אספו את כל תושבי העיירה הנותרים לגטו וישאו דה סוס ומשם הוצעדו רגלית קילומטרים רבים עד לתחנת הרכבת והועברו ברכבות לאושוויץ.

ראה עוד: אודות הקהלה והאדמו"ר ראה ספר זכרון לקהלת בורשה.

אודות הרב בן ציון פיש הי"ד ראה אידישע וועלט פארומס, דפי עד באתר יד ושם. ראה גם אדמור"ים שנספו בשואה עמ' 48, ואלה אזכרה חלק ג.

ב"ה "דברי שלום", סימן צ"ו.

כתוב בסמ"ג (לאוין לא תעשה סד): שהקב"ה שומע תאות ענוים, אף על פי שלא התפללו על זה, שנאמר: תאות ענוים שמעת ד' תכין לבם תקשיב אזנך (תהלים י,יז).

ויש להקשות: הלא מי לנו ענו ביותר ממשה רבינו עליו השלום, שהתורה העידה עליו: "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במדבר יב,ג). ואמר רבי אלעזר: גדולה תפלה יותר ממעשים טובים, שאין לן גדול במעשים טובים יותר ממשה רבינו, ואף על פי כן לא נענה אלא בתפלה וגו' (ברכות לב ע"ב). וראה במדרש תנחומא פרשת תבא. ואין לומר דהתם דוקא במקום שיש לבטל גזר דין מפני שהקב"ה מתאוה לתפלתם של צדיקים הנותנים כח בפמליא של מעלה למדת הרחמים שתתגבר על מדת הדין, יעוין ביבמות סד ע"א, ובחולין ס ע"ב, ובאגדות מהרש"א שם, מה שאין כן הכא, דהא מסתימת דרשת בעל הסמ"ג משמע דבכל אופנים אין צריך תפלה.

ואם כן איפוא יש להקשות עוד מהא דאיתא בגמרא (תענית כה ע"ב) שמואל הקטן גזר תעניתא וירדו להם גשמים קודם הנץ החמה, כסבורים העם לומר שבחו של צבור הוא. אמר להם אמשול לכם משל למה הדבר דומה לעבד שמבקש פרס מרבו ואמר להם תנו לו ואל אשמע קולו. הרי חזינן דלאו מעליותא היא. וידועה תשובת רבי שמעון בר יוחאי לתלמידיו על שאלתם מפני מה לא ירד לישראל מן פעם אחת בשנה (יומא עו ע"א).

ואפשר לומר לפי עניות דעתי: כי באשר יש חילוק בין מתפללים על דרך שאמר רבי אלעזר (תענית יד ע"ב) לא הכל בקריעה ולא הכל בנפילה וכו', ויש מתפלל על אחרים ונענה, ועל עצמו אינו נענה, דאין חבוש מתיר עצמו וכו'. יעוין בברכות ה ע"ב, ובחולין פו ע"א, ובספר חסידים סימן תשנג. וכן בעתים יש חילוק בין עת לעת. יעוין בזוהר הקדוש פרשת אחרי דף נח, ובמדרש רבה קהלת ט. כמו כן לאו כללא היא לומר על הכל באופן זה תנו לו ואל אשמע קולו, דהנה בדניאל (י,יב) כתיב: כי מן היום הראשון אשר נתת אל לבך להבין ולהתענות לפני אלקיך נשמעו דבריך, בישעיה (סה,כד) כתיב: והיה טרם יקראו ואני אענה. בגמרא ברכות כ ע"א, תענית כד ע"ב, סנהדרין קו ע"ב איתא: דכי הוה שליף רב יהודה חד מסאנא אתי מטרא.

ובכן נראה לעניות דעתי דמה שכתב בעל הסמ"ג אף על פי שלא התפללו על זה, היינו שהכינו את עצמם לתפלה ולא הספיקו להתפלל עד שנענו, וכדאיתא במדרש רבה דברים (פרשה יב) אמרי רבנן יש תפלה וכו' ויש תפלה שעד שלא יתפלל אותה נענה, שנאמר (ישעיה סה,כד) והיה טרם יקראו ואני אענה. והכי איתא במדרש שמואל פרשה ד, יש תפלה שלא תספיק לצאת מן הפה עד שנענה.

והנה בתענית כה ע"ב גרסינן, מעשה ברבי אליעזר שירד לפני התיבה וכו' ולא נענה וירד רבי עקיבא ואמר אבינו מלכנו וכו' וירדו גשמים וכו' יצתה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה, אלא שזה מעביר על מדותיו וזה אינו מעביר על מדותיו, דנראה מזה דמדת ענוה שקולה יותר מזכות אבות, אף על פי שידוע דאינה דומה תפלת צדיק בן צדיק וכו' (יבמות סד ע"א) כי במדה שאדם מודד בה מודדין לו, ומי שעובד ד' חוץ לדרך הטבע במסירת לב ונפש ממש בלי שום פניה יש ביכלתו לפעול גם כן למעלה מן הטבע.

ויש להעיר מהא דאיתא בזוהר הקדוש שמות דף טו ע"א בזה הענין דאמר לו עקיבא אמשול לכם משל: רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא, דרחים ליה יתיר וכו' ולא בעי למתן ליה בעותיה בבהילו וכו' אנא דמי לעבדא דמלכא וכו' דאמר מלכא הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להבא וכו' נחה דעתיה דרבי אליעזר. יעוין שם. ויש לומר לעניות דעתי, דרבי עקיבא אמר כן מצד ענותנותו, שחשב את עצמו כעבד שנאמר עליו הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול להכא. ולא כמו שחשב רבי יוחנן בן זכאי את רבי חנינא בן דוסא כעבד לפני המלך (ברכות לד ע"ב) לפרוש רש"י שם על דרך שאמר חוני המעגל שאני כבן בית לפניך (תענית כג ע"א). והא דנחה דעתו של ר' אליעזר דגם זה אפשר להיות לפעמים שעכבת מלוא הבקשה תהיה בכדי שלא יפרד מהר המבקש האהוב.

ולענין הרבות תפלה, מבואר בברכות דף לב ע"ב דכל המאריך בתפלה אין תפלתו חוזרת ריקם ובלבד שלא יעיין בה לצפות שתעשה בקשתו. יעוין שם. ובמדרש שמואל פרשה ב איכא מאן דלמד מחנה שהרבתה להתפלל, דכל המרבה בתפלה נענה. ואיכא מאן דאמר שבשביל שהרבתה להתפלל נתקצרו ימיו של שמואל. ואולי מאן דאמר זה סבירא ליה שהיה גם כן עיון תפלה באופן המעורר דין, כדאיתא בברכות נה ע"א, ובראש השנה טז ע"ב, ובזוהר הקדוש מקץ דף רב ע"ב. אבל בלי עיון תפלה כזה יש לפעול הרבה בתפלה ובתחנונים, כדאיתא בתנא דבי אליהו סדר אליהו זוטא פרק ו, ובמדרש תנחומא פרשת וירא, ובספר חסידים סימן קל דאפילו מי שאין לו זכות, אם הנהו מרבה תפלה ותחנונים הרי זה נענה.

אמנם כאשר ידוע שהקב"ה מדקדק עם סביביו, יעוין בשקלים פרק ה הלכה א, וביבמות קכא ע"ב, ובבבא קמא נ ע"א נגזר עשר פעמים על משה רבינו עליו השלום איש האלקים מסבת אי־קדושת השם במי מריבה שלא יכנס לארץ ישראל, ולא נחתם גזר דין הקשה עד שנגלה עליו וכו' ואמר לו גזרה היא מלפני שלא תעבור (מדרש רבה דברים יא). ובכל זאת הלא גדול כחה של תפלה אם אינה עושה כולה, חציה היא עושה, והועילה תפלתו שיראה את הארץ. יעוין בברכות לב ע"ב, ובמדרש רבה דברים ח, ואולם גזרת המיתה לא היה אפשר לבטל דאמר לו הקב"ה למשה אם לא אמיתך בעולם הזה האיך אחיה אותך לעולם הבא, ולא עוד אלא שאתה עושה תורתי פלסתר, שכתוב בתורתי על ידיך ואין מידי מציל. וגם בדבר הזה הונח לו שהקב"ה בכבודו ובעצמו נשקו ונטל נשמתו בנשיקת פה. זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.

שלום הכהן שיין הרב דפה רינא פלך בסרביא

(דברי שלום סימן צ"ו, התפרסם גם בבית ועד לחכמים)

---

הרב שלום ב"ר אליהו הכהן שיין הי"ד נולד בשנת תרל"ד (1874), והיה אב"ד ורב גאון מפורסם ברינה (Reiny) אשר בפלך בסרביה (רוסיה/רומניה).

הוא כתב את הספרים הבאים: שערי שלום – מאסף בדרך שו"ת חידות ופתרונות בארבעת חלקי השולחן ערוך (תר"ע-תרפ"ו), קונטרס נתיבות שלום – חידות ופתרונות בענייני מצוות פריה ורביה (תרפ"ח), נוה שלום – הערות בענייני האמת והשלום (תרפ"ט), דברי שלום – הערה בעניני נסים ושביב אור באגדה (תרפ"ט), ברית שלום – הערות להתגברות השכל ולהתרופפות היצר (תרצ"א), משפט שלום – שביבי אור בנתיבות המשפט (תרצ"ג), עצת שלום – הערות להתחזקות בקיום הטוב (תרצ"ו) ומשמיע שלום – הערות לכניסה לשערי תשובה (תרצ"ח).. מלבד זאת כתב רבות בכתבי העת הרבניים ובהם אהל יצחק בעריכת הרב יצחק קליין, שערי תורה בעריכת בניו של רבי יצחק הכהן פייגנבוים מוורשה, הפרדס בעריכת הרב שמואל אהרן פרדס, בית ועד לחכמים בעריכת הרב יוסף שמעון פולק, ואסיפת חכמים בעריכת הרב חיים אלטיר בירבראייער, "אוצר החיים" בעריכת הרב חיים יהודה אהרנרייך, "קול תורה" בעריכת הרב יהודה יודל רוזנברג, "שערי ציון" בעריכת הרב שלמה בלזר והרב אהרן זסלנסקי, ועוד.

את הרווחים ממכירת הספר "שערי שלום" הקדיש המחבר להחזקת הישיבה הגדולה בעיר סאטמר (סאטי־מארע) שברומניה, שבה למדו כארבע מאות בחורים, כפי שמופיע בדגלנו.

תשובות אליו מופיעות בסימן נ"ה ב"קונטרס באר חיים מרדכי" (תרפ"ד) ובשו"ת הרב"ז. מכתב תנחומים ממנו מופיע בספר זכרון לישראל, שירים ומכתב ממנו נמצאים בארכיון בספריה הלאומית.

ספריו זכו להסכמות נלהבות אשר תיארו את הרב שיין כאיש צעיר לימים, גאון מופלג, חריף ובקי בחדרי התורה וירא אלקים, מלא בחריפות ובקיאות בכל ענפי ההוראה, שומר משמרת הקודש ומכהן פאר בתור רב ומו"צ לעדת רינה. בין נותני ההסכמות לספריו נמנים: הדיין מסאטמר הרב יצחק קליין, הרב יהושע בריסקין מחבר ספר "תו יהושע", רבה של אלאפאליא הרב אליהו פוסק, הרב יהודה ליב צירלסון, הרב איסר זלמן מלצר אב"ד ור"מ סלוצק, הרב חיים מרדכי רולר אב"ד ניאמץ והרב בצלאל זאב שפרן אב"ד באקוי.

בשנת תרפ"ה יצא לאור הקובץ השני של כתב העת "אפיריון" ובו הידיעה הבאה, ממנה עולה שהרב שיין תכנן לעלות לארץ ישראל:

 עם זאת בא' דר"ח אלול תרצ"ה (1935) כתב לעורכי הירחון "שערי ציון" מכתב, שהיה באוסף שלמה אפשתין ירושלים, בו כתב כי על אף שהיה בידו רישיון עליה לארץ ישראל, עבורו ועבור רעייתו, לא עלה בידם למצוא את הכסף הנחוץ לנסיעה ולכן הם נאלצו לדחות את עלייתם.

בשנת תרפ"ח פרסם הרב שיין בכתב העת "בית ועד לחכמים" את המודעה הבאה: אל בני הישיבות! בחורי חמד חובבי תורה החפצים להשיג את ספרי "שערי שלום" ו"נתיבות השלום" ימציאו לידי מכתב מריש מתיבתא או מהרב דמתא ואשלח אי"ה בשבילם מהספרים ההם הדרושים לערך האפשרי ולפי מצב החומרי, חנם אין כסף.

הרב הצטרף ל"משמר הדת" שהוקם ע"י גדולי הרבנים ברומניה ובוקובינה בשנת תרצ"ז (1937) לתיקון ולשמירת יסודי הדת במדינתם.

בעקבות אולטימטום שהגישה ברית המועצות לרומניה נסוגה רומניה מבסרביה והיא סופחה לברית המועצות בשנת 1940. בשנת 1941 כבשו גרמניה הנאצית ובעלי בריתם הרומנים, את בסרביה. לקראת הפלישה נתן מנהיג רומניה הפשיסטית יון אנטונסקו פקודה סודית לרצוח את כל היהודים החיים בכפרים, לעצור את  היהודים החיים בערים ולרכזם בגטאות ולהוציא להורג את מי שיואשמו בשירות השלטון הסובייטי. רצח היהודים בוצע בידי יחידות הז'נדרמריה, יחידות צבאיות ויחידת "השדרה המיוחדת" בפיקודו של סגן ראש-הממשלה מיכאי אנטונסקו, ביחד עם יחידות מקבילות מהצבא הגרמני. בתאריך 15.09.1941 הורה אנטונסקו לגרש את כל יהודי בסרביה למחוז טרנסניסטריה. בדרך לגירוש נרצחו עשרות אלפי יהודים שהושלכו לקבר אחים ועשרות אלפים נוספים הוטבעו בנהר הדנייסטר. כמחצית מיהודי בסרביה נרצחו כבר בדרך לטרנסניסטריה, ובאמצע 1942 כבר לא היו יהודים בבסרביה. עוד על שואת יהודי רומניה ראה: השואה בבסרביה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – אזור הכיבוש הרומני – ויקיפדיה, ממלכת המוות – טרנסניסטריה – אתר יד ושם, טרנסניסטריה – גיא ההריגה של יהדות רומניה – אתר גימלאי בנק דיסקונט, סרט בyoutube: הרצאה של פרופ' קורן על יהדות בסרביה והשואה שלה.

גיסו של הרב שלום הכהן שיין כתב דף עד המופיע באתר "יד ושם" ובו ישנם פרטים נוספים אודות הרב ומשפחתו: הרב נשא לאשה את מרת לאה לבית לוי ונספה בטרנסניסטריה.

תמונת חותמת הרב שלום הכהן שיין מובאת כאן באדיבות אוסף שלמה אפשתין ירושלים.

בשם ה' ובעזרתו

אמר נכד המחבר, מדי עסקי בקדשים לסדר סדר מערכה, להוציא לאור תעלומות חכמה, ספרא דבי רב, קדוש זקיני, רבן ומאורן של ישראל זי"ע אשי בו ישמחו התלמידים ויתענגו המתמידים, היודעים להוקיר יקרה מפנינים. ולגודל חיבת הקודש אהבה דוחקתני לעורר את אהבה עד שתחפץ, ולקיים מילי דאבות להקריב הקונטרס היקר והנחמד "עולת תמיד" על מזבח הדפוס אשר יהיה בעזרת ה' יתברך לתועלת ולתכלית לתלמידי חכמים, אשר תורתם אומנתם, ועוסקים בתורת ה' תמיד, אמרתי טרם כל שיח לעורר בתשובה מאהבה, לאשר ששאלני אחרי כי בעוונותינו הרבים חרב בית המקדש ובטל התמיד, ואין לנו לא כהן בעבודתו, ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, אם כן מה לנו להעמיק בביאור הלכות אלו, בפלפלא חריפתא, אשר המה כהלכתא למשיחא. לכן אבקש ממך ידידי היקר והנלבב, יהיו נא בין עיניך דברי רבינו הגאון הנשר הנדול בעל באר שבע זי"ע אשר לפיד אש ולהבה עובר בין גזרי תיבותיו בסוף הקדמתו, וזה לשון קדשו, אני טרם אכלה לדבר אבוא לעורר לב המעיין, שלא יהא נפתה בשיחת הילדים, מילדי העיוורים, אפרוחים שלא נפתחו עיניהם, באמרם מה צורך ותועלת יש לנו ללמוד בהלכות הוריות ותמיד, וכיוצא בהם הלכתא למשיחא. לא תאבה להם ולא תשמע אליהם, חלילה רחמנא ליצלן מהאי דעתא, וכדי בזיון וקצף להשיב על דברי שטות, ושבוש גדול שלהם. כי כבר הכה על קדקדם אדם קשה כברזל ומנו הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות בסוף מסכת מנחות, ונגרר אחריו ר"מ מקוצי בפתיחתו לסמ"ג במצוות עשה לשכנו תדרשו ובאת שמה, ומלבד שהם מבזים אבות העולם אשר לבם כפתחו של אולם, שלמדו כל אלה המסכתות הנזכרות בשמוש חכמים, ובדבוק חברים, ובפלפול התלמידים למאות, ולאלפים, ולרבנות וכו' וכו' ובפרט במסכת הוריות ותמיד וכיוצא בהם שכבר אמרו רבותינו ז"ל בסוף מנחות מאי דכתיב זאת תורת החטאת כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת. והא ודאי שאין רצונו לומר שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקים הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירוש וכו' ונראה לי שזו היתה כוונת מסדר סדר המעמדות שסדרו לומר בכל יום פרק אחד מן מסכת תמיד וכו' עיין שם היטב עוד דברות קדשו בזה.

ולך נא ראה להאי סבא קדישא הגאון בעל חפץ חיים זי"ע, בהקדמתו בריש לקוטי הלכות על מסכת זבחים שמה הרחיב הדבור, בדברי קדשו הכתוב לאמור, גודל מעלת וחשיבות לימוד סדר קדשים בדורנו, וזה לשונו, ועוד שאלה אחת אשאל אלו היה בא מבשר נאמן לישראל שבזמן קרוב תהיה הגאולה, בוודאי היו מזדרזין אלפי רבבות ישראל ללמוד ההלכות השייכות לקרבנות ולמקדש, בעבור שאז כל הדינים נוגעים למעשה וכו', ועתה הגידו נא לי הלא אנו מחכין ומצפין בכל עת על ביאת המשיח שיבוא במהרה, וכמו שאנו אומרים שלשה פעמים בכל יום, ועל כן נקווה וכו' לראות מהרה בתפארת עוזך וגו' (עיין בסנהדרין כ"ב ע"ב דלרבנן אסור לכל כהן בארץ ישראל לשתות יין תמיד שמא יבנה פתאום המקדש, וכן בעירובין מ"ג ע"ב האומר הריני נזיר ביום שבן דוד בא אסור לשתות יין כל ימות החול וכו'). ועיין עוד בפתיחתו שם אסף איש טהור כל המקומות המדברים מתועלת למוד זה דמצלת את האדם מכל הקטרוגין העומדים עליו ולקדשו בקדושת נפשו. עיינו שם היטב  ותרוו נחת.

והנה אין כוונתי ומטרתי פה להאריך ולהעריך דברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן זי"ע אשר דבריהם כגחלי אש להלהיב הלב לעבודת הקודש ובמעלות למוד סדר קדשים, ולא אבוא רק בקוצר אמרים כי הן הן הדברים, שעוררנו להוציא לאור הספר הנחמד "עולת תמיד" למען להשקות תלמידיו הנאמנים מי באר מים חיים, מעין לא אכזב, מעין היוצא מבית קדשי קדשים. ובפרט בעת ההוא אשר בעוונותינו הרבים נתקיימו כל הסימנים שהזכירו חכמינו ז"ל בסנהדרין צ"ז צ"ח קודם ביאת משיח, וכמו שאמרו חכמינו ז"ל דור שצרות רבות באות עליו כנהר חכה לו. ואם כן בוודאי חוב קדוש מוטל עלינו לעסוק בקדשים, כדברי הגאון הנ"ל בזה.

ואני הפעוט בבואי אל הדביר פנימה ובגשתי אל הקודש מבית לפרוכת, אמרתי אבוא בקצה הירוע"ה העיר"ה באיזהו מקומן של שבחים בדברי רבינו אאז"ל ולהקריב את מנחתי, אשר העיר רעיוני לפי מועט הבנתי. והאומנם כי נפשי יודעת מאד מועט ערכי עלי, פחות שבעירוכין, עם כל זה אמרתי בלבי לא תהא גרועה ממנחת עני. וגם נודע דברי הגאון אדוננו בעל בינה לעתים ז"ל יגעתי ולא מצאתי אל תאמין, דהרי זה גופא היגיעה, כבר לו במציאה, איפוא לזאת, הרהבתי בנפשי עוז, להגיש מנחתי מנחת התמיד,  בתוספות אמרים, אומ"ר הבא מן החד"ש, זאת עולת חידו"ש בח"דשי על עולת התמיד יעשה ונז"כו, זכינן לקטן.

ועתה קודם הכנסתי לטרקלין קודש קודשים, אשא עיני לשמים, בפרישות כפים, תפלה למשה חזקני ואמצני אתה צורי וגואלי, ויהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל, למטה חן ולמעלה חנן, אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' תמיד בנה ביתך, וכונן מקדשך, בימינו בנין עולם, ונראה במהרה בנחמה, בעיר ה' שמה ונעלה ברננה, לעבוד עבודת הקודש באמת ובתמים, ולהגות בתורת יקותיאל לילות כימים, ובמאור תורתו יאיר עיני, ונפלאות מתורתו יראני, וביראתו יחזקני, במעגלי צדק ינחנו, בחיים ושלום יחוננו, ויחוש לגאלנו, ויקבץ פזורנו, ובהר מרום הרים יקננו, כי כשל כח הסבל, דבקה לארץ בטננו, נרבצים תחת משא וכובד עול הגליות, שחה לעפר נפשנו, התנערי מעפר קומי, וערבה לד' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמוניות אמן סלה.

(הרב משה גרינוולד הי"ד בתחילת פירושו מנחת התמיד על הספר עולת התמיד)

---

בטעמא דמצות אכילה בערב יום הכיפורים

ב"ה, ווראנוב

בסימן קט"ו (שבירחון לקט ששנה שנה ד') כתב בטעם מצות אכילה ערב יום כיפורים, כדי שיעלה החלב והדם הנמעט ביום הכיפורים במקום קרבן כשר וכו'. עיין שם שכתב בשם גאון אחד, דעל כן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים, דעל ידי הדם הנמעט על ידי התענית דיום הכיפורים עולה כקרבן לה', כמו שאמרינן בנוסח יום הכיפורים קטן "חלבי ודמי הנמעט בצומי תמור חלבים ודמים". אמנם מי שמילא כריסו בבשר חזיר ואחר כך מתענה הרי זה דומה למעלה מנחת דם חזיר ואחר כך מתענה, הרי זה דומה למעלה דם חזיר, ולכן ציווה הקב"ה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שיהא סעודת מצוה והדם והחלב של מצוה ימעט לקרבן לרצון לפני ה']. זה רבות בשנים אשר נאמר לי מפי כבוד קדושת אדוני אבי זקני הגאון הצדיק בקי וחריף מוהר"א ווייס ז"ל ראב"ד קהילת קודש מונקאטש האי טעמא משמיה דאור עולם רבינו הגאון הקדוש מוהר"י בעלזא זי"ע.

ואני אמרתי בחפזי לתרץ בדברי קודש קושית הצל"ח במסכת ברכות (דף ח' בדיבור המתחיל "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי ועשירי") וזה לשונו: ויש לדקדק הלא בעשירי הוא מתענה באמת, ואין שייך לומר "כאלו התענה", ולא הווא לי למימר אלא "מעלה עליו הכתוב כאלו התענה תשיעי". עיין שם. אך על פי זה היטב מדוקדק, והיינו דהתענית עשירי דייקא אז עומד וחשיב במקום קרבן כשר לרצון לפני ה' אם אכל ושתה בתשיעי, דאז חלב והדם הנמעט בצום הקודש עולה לגבוה, דנתרבה מאכילת מצוה בערב יום הכיפורים, דהא בלאו הכי אולי נכשלנו חס ושלום בימות השנה באיסור או רק לתאווה ואין להעלות חלבה לגבוה. ועיין בתוספות תמונה (דף ל"א ע"א דיבור המתחיל "דינקה") עיין שם הדבר ואתי שפיר היטב בסייעתא דשמיא.

ובאופן אחרת אמרתי לתרץ דקדוק הצל"ח הנ"ל כעת על פי המבואר בשו"ת קרן לדוד (סימן ס"א) לאדמו"ר זה דוד"י וזה רוע"ה ישראל הגאון מסאטמאר ז"ל, בטעמא דאינו מברכין על מצות אכילת ערב יום כיפורים משום דאינו אלא הכנה לעינוי יום הכיפורים. ונסתייע מרש"י יומא (דף פ"א ע"ב דיבור המתחיל כל האוכל), וזה לשונו: והכי משמע קרא ועניתם בתשעה, כלומר התקן עצמך בתשעה כדי שתוכל להתענות בעשרה, עד כאן לשונו. ועיין בטור אורח חיים (סימן תר"ד) ונראה פשוט דמי שלא התענה ביום כיפורים לא קיים מצות אכילת ערב יום כיפורים וכו'. עיין שם הדבר. ומעתה מדוקדק היטב דהא אכילת ערב יום כיפורים הוא מצוה דייקא היכא דהתענה ביום הכיפורים ותשיעי תליה בעשירי, וכוונת חכמינו ז"ל לפי זה כאלו בהתענה בתשיעי ועשירי היינו דווקא אם התענה בעשירי, דבלאו הכי לא נחשב אכילת התשיעי כתענית, ואתי שפיר בסייעתא דשמיא.

משה גרינוואלד

בהרמוהרי"י האבד"ק יארע ז"ל

(זכרון עמרם צבי, סימן כז, עמו' פג-פד)

---

הרב משה גרינוולד הי"ד בן הרב יקותיאל יהודה אב"ד יארע בן הרב משה גרינוולד מחבר "ערוגת הבושם" אב"ד הומנא, קליינווארדיין וחוסט.

נשא לאשה מרת זיסל את בת הגאון הרב מרדכי אליעזר ארנגרובר אב"ד ווראנוב ומחבר הספר נחלת יוסף.

בשנת תש"ג, נמלט הרב עם משפחתו ממדינת סלובקיה לנייפעסט שהונגריה, שם התקבל בכבוד גדול על ידי קרובי משפחתו, האחים הרב כלב והמוהל המומחה הרב אליעזר דוד גשטטנר יחד עם הרב עמרם גשטטנר הי"ד, אשר דאגו לכל מחסורם וסדרו לו פרנסה כרב בקהילת ראקוש פאלוטא הסמוכה.

הרב משה הוציא לאור באותם הימים את ספרו של סבו "עולת תמיד" על מסכת תמיד, והוסיף לו את הערותיו שנקראו בשם "מנחת תמיד". בפתיחת הספר מביא המחבר הסכמה מחותנו ומודה לכל אלו שסייעו לו. הוא מזכיר שם את המצב הנורא בו עם ישראל שרוי באותם הימים. הספר יצא לאור שוב בברוקלין בשנת תשל"ט, על ידי אחיו פנחס אלימלך ז"ל.

הרב משה גרינוולד וכל משפחתו נהרגו באושוויץ ביום כ"א בתמוז תש"ד (12/7/1944). הי"ד.

מקורות: להורות נתן, עולת תמיד.

מקורות נוספים לעיון: ספר יזכור לקהילת רקושפלוטה, אנציקלופדיה של הגטאות – רקושפלוטה

ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור.

הנה תכלית הדרשה הוא להוכיח על מומין שבסתר ושבגלוי הנמצאות בתוך העדה, ולהורות לעם ה' הדרך ילכו בה. ואם כן אין מקום למנהג שנהגו ישראל ודורשיו לדרוש משל ומליצה ולבאר אגדות חז"ל. והלא טוב שהמוכיח יאמר בפירוש בלי שום משל ומליצה ובלי לעוות מקראי קודש "רשע מחלל שבת מות תמות", "להגיד לעמי פשעם ולבית יעקב חטאתם", כי לא המדרש עיקר אם טוב אם רע פתרונו, כי אם המוסר וההוכחה העטוף בו, אך היודע מצב חומרי של המגיד המוכיח , מי שיודע שלא לחכמים לחם וכי להרב "המגיד משנה" אין לו לחם משנה, והוא תלוי בדעת אחרים בדעת הבעל בתים ובחסדם. והיה כאשר יוכיחם על עוונם בלי שום משא פנים יאבד לחמו פשתו מימו וצמרו כי כלה גרש יגרשהו, אי לזאת השכיל המוכיח הלז להלביש מוסרי מחלצות האגדה הנעימה ותחת לחרף ולקלל את הפושעים יכביר מלים וישים מדברו על מדרש ומקרא ובתור ביאור על המדרש יבליע בנעימות לשונו דברי תוכחתו. אולם לתחבולה זאת מוכרח לפנות רק מוכיח עני אשר אל החזקות שומעיו צופות עיניו כי המה נותנים לחמו, אמנם אם הבעל מוכיח עשיר והוא לא יקווה לאיש, בידו להגיד פשעי שומעיו מבלי משל ומליצה.

ובזה יתבאר מאמר חז"ל (במכילתא פרשת בא) שאמרו לרבי עקיבא, עקיבא מה לך אצל אגדה כלך אצל נגעים ואהלות. אחר שנודע כי רבי עקיבא היה עשיר גדול ואחר שזרחה עליו שמש ההצלחה עם זוזים בכנפיה ולא היה תלוי בדעת אחרים, ועל כל זה תפס בחבל הדרוש לדבר באגדות, אמרו לו בצדק "עקיבא מה לך אצל אגדה". אם דרשן אחר אומר מדרש להבליע בו המוסר, הצדק אתו אך אתה עקיבא, שחננך ה' הון רב, מה לך להכניס את המוסר באגדה, לך נאה לומר ההוכחה בלי שום לבוש, כלך מדברותיך אצל "נגעים ואהלות" נגעי נפשות בני אדם והעבירות אשר באהלי האנשים הרשעים וחדרי משכביהם. זה תכלית ומטרת האגדה למלאות דעת יראת ה' כמים לים מכסים.

ולדרכנו נבין מקרא שלפנינו בהקדמה משל לקוח מהחיים. מאחת הקהילות נתקבל רב חדש על מנת שידרוש בכל חודש דברי דרוש ואגדה. ויהי בכל עת שקרב זמן הדרוש קרא הרב לשמש של הקהלה אשר ידע היטב מעשה אנשי הקהלה ודרש אצלו להגיד איזה חטא פרץ בעיר, למען דעה על מה נחוץ להרים קולו. השמש הגיד לו באמונה כל אשר ידע, אך לגודל תמהונו של השמש מעולם לא דרש הרב על אדות החטאים אשר הגיד לו, ותמיד הוכיח על חטאים אחרים אשר לא נעשו בהקהלה. אם הודיע השמש שחילול שבת נפרץ בעיר באופן מבהיל, דרש הרב והוכיח על התרשלות במצות ציצית. אם עורר השמש הנאמן את רוחו על המכשולים בעשית המצות, דרש וצעק הרב והוכיח על אתרוגים המורכבים. ואם השמש הודיע לו כי נפרץ טהרת המשפחה ונשי ישראל אינן טובלות לנדתן, אז הוכיח הרב על תפילין כשרים ואופן הנחתם. כללו של דבר, מהכל דיבר רק לא ממה שנצרך לדבר בזמן ההוא. אכן נודע הדבר כי באמת נצרך לו לידע מה חטא העם, אבל לא כדי שידע להוכיח על חטא ההוא אשר פרט, רק להיפך, למען ידע להשמר שלא יוכיח על חטא ההוא אשר פרץ באמת. הן אני עני ותלוי בדעת הבעלי בתים ואם אוכיחם על פשעיהם יפנו לי עורף וינקמו נקמתם ממני, כי על פי הרוב העשירים הם החוטאים ולא ייטב בעיניהם אם אגיד להם קשות, ואשר על כן הוא חוקר טרם שידרוש מה חטאו למען ידע שלא להוכיח על חטא הזה, ולא יפגע חס וחלילה בכבודם, למען לא יחסר לחמו.

אך באמת צריך להמוכיח רוח כביר שלא לפחוד משנאת השומעים, ולדבר דבר בעתו ולבלתי חת ויבטח בה' המכין מזון לכל בריותיו. ומשה רבינו עליו השלום, העניו מכל אדם התפלל על זה שיהיה לו רוח כביר ולא יפחד מלדבר דבר בעתו ולהזהיר על החטאים שחוטאים אז באותו עת. וזהו שאמר הכתוב "ואתחנן אל ה' בעת ההוא לאמור", שאוכל לאמור מוסר על הנוהג "בעת ההוא" דווקא, לא מוסר הנצרך בזמן אחר. והבן.

הרב משה אהרן קרויס נר"ו אב"ד באיא־מארע

(המגיד, וכן בפורסם בשינויים קלים באפריון)

---

הרב משה אהרן הכהן  קרויס נולד בשנת תרמ"ט (1889) בפטרובו-סלו במחוז באטשקה.

אביו, הרב יהודה הכהן  קרויס זצ"ל, היה רב ואב"ד של לקנבך שבבורגנלנד (אז בהונגריה), חיבר את ספרי דבר בעתו,  ומקום קבורתו בהר הזתים שבירושלים. אמו של הרב משה אהרן, הרבנית עטל בת הרב הגאון ר' אדוניהו שמלצר ז"ל, קבורה בבית הקברות העתיק בלקנבך.

הרב למד בשקידה רבה בישיבות פרסבורג, בישיבת הרב גרשון שטרן במארוש-לודאש, בישיבת הרב אליעזר דייטש, מחבר ספר דודאי השדה, בבוניהאד ובישיבת הרה"ג יוסף צבי דושינסקי זצ"ל בגאלאנטה. הוא למד כמה שנים באוניברסיטת לוצרן שבשוויץ וקיבל תואר ד"ר. הוא  היה בקי במדעים, דיבר 12 שפות ונודע כבר סמכא בענייני רפואה. עוד טרם מלאו לו ארבעים, היה הרב ידוע כידען מופלג, סיני ועוקר הרים. שמו הלך לפניו גם בעיני זקני הרבנים במדינה.

הרב משה אהרן כיהן כברב ואב"ד בקהילת לוצרן שבשוויץ, משנת תרס"ח (1908) כיהן כרבה של נמש-סאלוק ליד העיר פאפא, אחר כך נבחר לכהן כרבה של טשעטשוביץ שבסלובקיה ובשנת תר"פ (1920) החל לכהן כרבה של באניה (נאג'-באניא, נאדיבינה, באיה-מארה) שבטרנסילוואניה. היה גאון מפורסם בתורתו ויראתו, נואם מזהיר ועמד בראש ישיבה גדולה.

שאלה שכתב בתרס"'ד הובאה בשו"ת מקדשי השם. בשנת תרס"ט הוציא לאור את הספר בית אברהם ובית דויד והוסיף לו הקדמה והערות. באותה שנה מופיעים חידושים בוילקט יוסף סימן מז בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד (ביקורת על ספר זה מופיע באפיריון, תרפ"ו). בשנת תר"ע ובשנת תרע"ב מופיעות תשובות בתל תלפיות מאת הרב משה אהרן קרויס רב נ-סאלאק. בשנת תרפ"ה מתפרסם בכתב העת המגיד סימן ק דבר תורה לפרשת ואתחנן מאת הרב משה אהרן קרויס אב"ד באיא-מארע שפורסם שנה קודם לכן באפיריון. בשנת תרפ"ו הוציא לאור את ספרו זכרון יוסף על חברו הגביר הרב יוסף ערלנגר שאירח אותו בביתו בלוצרן. בספר שתי תשובות הלכתיות משנת תרפ"ה. בשנת תרפ"ה הופיעה הערתו בספר אוצר החיים בעריכת הרב חיים יהודה ארנרייך הי"ד, בשנת תרצ"ד הוציא לאור את ספרו של סבו נפש אדוני'. תשובתו בעניין "שאלה בגירי עריות אם מותר לקבלם" יצא לאור כקונטרס בשנת תר"צ וחזרה והודפה בספר ירושת פליטה סימן כ"ו. בתשובה זו מברר הרב את האם להתיר את גיורה של נכרית שחיה כמה שנים יחד עם בחור יהודי ממשפחה הגונה ושמר הדת שאינו יכול להיפרד ממנה, והיא מבקשת להתגייר ולהיות כאחת היהודיות הכשרות. ושם בסימן י"ז מופיעה תשובה הרב קרויס בדין קריאה ב"ספר תורה שציינו בעופרת קוים ונקודות". מספר תשובות שנכתבו לרב מופיעות בספרי אפרקסתא דעניא. בבית וועד לחכמים מתבשרים הקרואים על פרסום "קונטרס כתוב לאמר – שאלה להלכה ולמעשה, בעניין אומר אומרו ומינו סופר ועדים בגט על ידי כתב אשר לפניהם" מהרב הגאון המפורסם מו"ה משה אהרן קרויס שליט"א מבאניא". בשנת תש"ב מתפרסם בספר דרכי משה החדש, סיפור מאת הרב משה אהרן על אביו. ספריו "מעיין מים" ו"התורה והחכמה" הוכנו לדפוס, אך אבדו בשואה.

ב-1940 גוייסו רבים מהגברים בקהילת באניה לעבודות כפייה במסגרת הצבא ההונגרי והוצבו באוקריינה. הצבא הגרמני כבש את העיר בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). בי' באייר תש"ד (3/5/1944) הוקמו גיטאות בעיר והיהודים גורשו עליהם בצווי השלטון ההונגרי. המשטרה המקומית חקרה את היהודים בעינויים כדי לגלות היכן הסתירו את חפצי הערך. תושבי הגיטאות גורשו לאושוויץ בשני טרספורטים בסיוון תש"ד (5-6/1944) ושם נספו רובם.

הרב משה אהרן ואשתו הרבנית אסתר בת ר' ליב אולמן נהרג עקה"ש באושוויץ. כן נספו רבים ממשפחתם ובהם, בתם תרצה עם ילדיה (בן 6 ובת 4), ובנם הבחור ישראל אלתר שנפטר במחנה עבודה בט"ו בחשוון תש"ה. אחיו הרב נפתלי, אחיו הרב יקותיאל עם אשתו דבורה, אחותו ברכה עם בעלה הרב וולף ווינברגר וכל ילדיהם ונכדיהם, אחותו פראדל עם בעלה הרב הגאון רבי אברהם יעקב סופר אב"ד של קהילת טעט ובנם אדוניהו, אחותו רבקה עם בעלה ר' יצחק ויעדר עם כל ילדיהם.

שרדו את השואה בנם הרב ד"ר אברהם דוד רב בקהילות בטשיקסערעדא, האמנשטאט ובניו-יורק ושני בניו, בתם שרה ייטלה (ליאת) וואלדמן, חתנם הרב חיים אלתר פנט רב בבאניה ובתל-אביב מחבר סדרת ספרי תפוחי חיים ועוד, אחיו הרב אדוניה הכהן קראוס מחבר ספר אדני היד החזקה, אחותו הרבנית ייטל ואחותו הרבנית שרה אונגר.

מקורות לעיון נוסף: חכמי טרנסילבניה, דאס אידישע ווארט שבט תשמ"ה, ספר זכרון לקהילת נאג'-באניה עמ' 38-40, 42-44. לתיאור קורות קהילת באניה בשואה – ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות.

 

איתא במסכת סנהדרין צ"ח, אמר רבי חנינא אין בן דוד בא עד שיתבקש דג לחולה ולא ימצא. וצריך בירור. ואמרתי בדרך רמז דהנה אנו רואים בכל החיות, הזאב טורף את השה, אבל הזאבים יחדיו חיים בשלום וכן הארי הדוב כולם דורסין וחוטפין את שאינו מינן, אבל במינן יש שלום, חוץ מהדגים, שדג אחד בולע לאלפים דגים קטנים.

ואפשר שזה מרמז התנא, אין בן דוד בא עד שיתבקש דג, היינו המידה של הדג, ששונאים איש את רעהו. לחולה, היינו ישראל השרויים בצרות. ולא ימצא, דהיינו שיהיה שלם, אז יבוא משיח צדקינו במהרה בימינו אמן. (אמר המסדר, חידוש תורה הלז אמר לי הרב רבי יחזקאל הורוויץ שליט"א מה ששמע בשם אביו הגאון הצדיק זצ"ל הי"ד).

(מתוך קונטרס זכרון אלישע, מאת הרב אלישע הורוויץ הי"ד)

---

הרב אלישע הורוויץ הי"ד, נולד לאביו הרב נפתלי צבי זצ"ל שהיה דומ"צ ואדמו"ר בדעש שבצפון טרנסילווניה. סבו, הגביר והחסיד המפורסם הרב יוסף הורוויץ מקראס, היה חתן הרב משה פאנעט זצ"ל אב"ד דעש ומצאצאי רבי נפתלי מרופשיץ.  למד תורה בבחרותו אצל קרובו הגאון הרב יעקב אלימלך פאנעט אב"ד דעש, אצל קרובו הרב יוסף משה מייזליש אב"ד מ' אויוואר ואצל הרב מרדכי בריסק אב"ד טאשנאד הי"ד.

בשנת תרפ"ד (1924) נשא הרב לאשה את מרת שיינדל בת הרב הגאון המפורסם ר' אברהם צבי גינצלר הי"ד, דומ"צ בהומנא, שמשרידי כתביו יצא לאור בשנת תשע"ד הספר יצב אברהם.

הרב אלישע היה ר"מ וראש ישיבה בדעש, והרביץ תורה ברבים במשך 22 שנה. בכל יום העביר במשך שמונה שעות חמישה שיעורים לבעלי בתים ולתלמידי הישיבה. בכל ימיו כתב חידושי תורה, שהצטברו לכעשרים חיבורים גדולים. כל תורתו אבדה בשואה, מלבד מעט מן המעט שקובץ לקונטרס זכרון אלישע שהודפס בסוף הספר זכרון יעקב.

דעש הייתה חלק מהונגריה עד מלחמת העולם הראשונה, ואחריה סופחה לרומניה. בכ"ו באב ת"ש (30/8/1940) חזרה דעש לריבונות הונגריה. החוקים האנטי-יהודיים שחוקקה הונגריה נאכפו באזור זה בחומרה רבה יותר משנאכפו בתוך הונגריה עצמה.
בקיץ 1941 גירשו הרשויות ההונגריות לאוקראינה הנתונה לכיבוש הגרמנים עשרות משפחות יהודיות שלא יכלו להוכיח שהן בעלות אזרחות הונגרית. רוב המגורשים נרצחו. בשנת 1942 גויסו גברים יהודים רבים מדעש לשירות עבודת כפייה במסגרת צבא הונגריה. רובם הוצבו באוקראינה, ורבים מהם נספו שם.

הצבא הגרמני כבש את הונגריה בכ"ד באדר תש"ד (19/3/1944). גם לאחר הכיבוש, נותר על כנו המנגנון המינהלי ההונגרי, והיהודים רוכזו בגטאות וגורשו על-פי צווים ותקנות של רשויות השלטון ההונגרי, המרכזי והמקומי. ב-י' באייר תש"ד (3/5/1944) הורה ראש העיר להקים את גטו דעש ביער בונגור השוכן במרחק כמה קילומטרים מהעיר. בתוך ימים אחדים רוכזו בגטו דעש כ-7,800 יהודים, ובהם יהודי דעש ויהודי מחוז סולנוק-דובוקה. מדי יום נלקחו מכסה של גברים לעבודה כפיה בעיר. לאחר שעונו לגילוי מקום הסתרת חפצי הערך שלהם, גורשו תושבי הגטו לאושוויץ בשלושה טרנספורטים שיצאו ממנו בחג השבועות (28/5/44) ובט"ו וי"ז בסיוון תש"ד (6 וב-8 ביוני 1944).

משנת 1944 ועד לשחרור המחנות, הובאו יהודים מאושוויץ ומברגן-בלזן למחנה מטהאוזן-גוזן שבאוסטריה ששימר מרכז גדול לעבודת כפייה. הרב אלישע הי"ד גורש למחנה גוּזֶן, וגם שם המשיך הרב, במספר הזדמנויות, ללמד גמרא ומפרשים בעל פה ברבים. הרב נספה במחנה גוזן בכ"ז בתשרי תש"ה. אשתו, הרבנית הצדקת נפטרה בדעש בכ' כסליו תש"א. בנו יצחק אייזיק נפטר בי"ד שבט תש"ב בדעש. ילדיו חנה, אסתר צביה, משה חיים ואליעזר ניסן נהרגו ונשרפו באושוויץ, ביום י"ח בסיוון תש"ד.

בניו, הרב מנחם מנדל הורוויץ והרב יחזקאל הורוויץ, שרדו את השואה.

מקורות: קונטרס זכרון אלישע, זכרונות המאור, אנציקלופדיה של גיטאות

ראה גם: ספר יזכור לקהילת דש

כל המתפלל אחורי בית הכנסת נקרא רשע שנאמר סביב רשעים יתהלכון.

יש לפרש על פי מה שכתב בבית שמואל אחרון מאמר חז"ל הנהו בבלאי טפשאי דאכלי נהמא בדנהמא, רצונו לומר, כל יגיעם ועבודתם שיהיה להם לאכול, ואוכלים כדי שיהיה להם כח לעבוד. ואם כן מותר האדם מן הבהמה אין, וזה אכלי נהמא כדי שיוכלו לאכול עוד נהמא, בנהמא, כלומר, בעבור נהמא.

ובאהבת ציון מפרש סביב רשעים יתהלכון, דהרשעים המה סובבים תמיד בעגולה אחת, דאוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, והגוף עובד שיהיה לו מה לאכול, ואוכל שיהיה כח לגוף לעבוד, נמצא כי תמיד הולכין וסובבין בעגולה זו. אך באמת צריך האדם לאכול כדי שיהיה בריא ולעשות רצון בוראו ולקיים מצותיו. ונודע דעולם הזה נקרא אחור, כמו שאמרו חז"ל על הפסוק אחור וקדם צרתני, אחור בעולם הזה וקדם לעולם הבא, וזה שאמר הש"ס כל המתפלל אחורי בית הכנסת, דהנה תכלית תפלת בית הכנסת על צרכי הנפש. אמנם המתפלל רק על צורכי עולם הזה והגוף נקרא אחורי בית הכנסת, ועל כן נקרא רשע, כדכתיב סביב רשעים יתהלכון. ועל זה אמר אביי לא אמרו אלא דלא מהדר אפיה לבי כנישתא, אבל במהדר אפיה לביה כנישתא, כלומר שמתפלל על צורכי עולם הזה שעל ידי כן יהיה ביכלתו לעבוד ד' יתברך שפיר דמי (פנינים יקרים).

(בית יוסף, הרב אברהם דירנפלד הי"ד)

פדה בשלום נפשי.

יש לפרש הפסוק, הנה אם אדם יודע באדם שהוא שונאו יכול לשמור ממנו, ואין כל כך סכנה. על כן אמר דוד המלך עליו השלום, "כי לא אויב יחרפני ואסתר", שאוכל להסתיר מפניו, אבל "ואתה אנוש כערכי", "אשר יחדיו נמתיק סוד". וכן פירשו המפורשים (מלכים א,ב) "וישם דמי מלחמה בשלום", שהרג יואב את אבנר על ידי שדבר עמו בשלום והראה עצמו כאוהב. וזה "פדה בשלום נפשי", שהיה בסכנה תחת מסווה השלום (ילקוט אליעזר).

ועל זה הדרך יש לפרש "ויאמר קין אל הבל אחיו". ותמוה דלא נתפרש מה אמר לו, וגם תיבת "אחיו" מיותר דהלא ידוע דאחיו הוא. אך אמרו חז"ל (מדרש רבה פרשה כ"ד) דהבל היה גיבור יותר מקין. מה עשה קין, רימהו והראה לו אחווה ואהבה, ועל ידי כן "ויקם קין על הבל אחיו ויהרגהו". והוא שרמזה לנו התורה איך הורגו, על ידי "ויאמר קין אל הבל אחיו", כלומר אמירה הוא בכל מקום אמירה רכה ונעימה. מה שאין כן דיבור הוא קשה. וסימן לדבר "דבר אדוני הארץ אתנו קשות". "אל הבל אחיו"; הראה עצמו כאוהב ואח, ועל ידי כן ויהרגהו (אור החיים הקדוש).

(שם)

המתפלל כשהוא כורע כורע בברוך וכשהוא זוקף, זקף בשם.

יש לפרש על דרך מליצה, כי המתפלל לד' ומאמין בהשגחתו יתברך, כשהוא כורע ויורד, רחמנא ליצלן, עד לעפר, בכל זאת לא יתרעם על מידותיו יתברך, אלא כורע בברוך. וכשם שמברך על הטוב, כך מברך על הרעה. וכשהוא זוקף ועולה על במותי ההצלחה, לא יבעט חס וחלילה לומר כחי ועוצם ידי וכו' אלא זוקף בשם, ותולה גדולתו בד' יתברך שמו (י"ג בשם המפרשים).

(שם)

---

הרב אברהם דירנפלד הי"ד, נולד בנייטרא לאביו הרב ישראל ולאמו לאה. סביו היו הרב יעקב, שהתנדב לשמש כמורה ההוראה בנייטרא במשך שנים רבות, והרב יוסף העניג האב"ד בנייטרא וראש ישיבה שם.

הרב אברהם  היה תלמידו של הרב שאול בראך זצ"ל אב"ד ור"מ בקאשוי והרב שמואל רוזנברג זצ"ל אב"ד ור"מ באונסדורף והרב יואל פעלנר אב"ד ור"מ בבעלעד. הוא נשא לאשה את תרצה, בתם של הצדיק המפורסם רבי צבי הופמן ורעייתו שרה מהעיר פאפא, שמחוז וספרם בהונגריה, ובמשך כמה שנים נסמך על שולחנם ועסק בתלמודו בשקידה עצומה.

במלחמת העולם הראשונה ניצל בנס בהיותו בשדה מערכה על הר דומבארד.

הוא הנהיג ישיבה גדולה בפאפא, יחד עם הרב עזריאל גשטטנר זצ"ל, ובמשך שנים רבות והעמיד באהבה ובמסירות מאות תלמידים, ובהם תלמידי חכמים מופלגים. בנוסף שימש כרב בחברת ש"ס, שם ישב שנים רבות באהלה של תורה, העביר שיעורים בבוקר ובערב ודרש ברבים בכל שבת. הרב יגע בתורה מתוך הדחק הוא והיה מפורסם כתלמיד חכם עצום, צדיק כביר ואיש חסיד ואמת.

בשנת תרצ"ז (1937) הוציא לאור את ספרו "בית ישראל" ובו ליקוט של פירושים מאת ראשונים ואחרונים על תחילת מסכת ברכות. הרבנים שכתבו הסכמה לספר היו הרב שאול בראך, הרב יעקב יחזקיה גרינוואלד, הרב יהושע בוקסבוים הי"ד והרב אשר אנשיל כ"ץ הי"ד.

בשנת תרצ"ח (1938) חזר והוציא את הספר במהדורה חדשה, בשם "בית יוסף". בהקדמת הספר כתב: הנה חברתי זה הספר  (והוא קיצור של ספרי "בית ישראל" עם איזה הוספות חדשות) כדי שיהיה שוה לכל נפש ושירוץ בו הקורא ולא ילאה המעיין בו מחמת רוב הפלפולים וברורי השיטות אשר בררתי בעזרת ה' יתברך בספרי "בית ישראל" אלא ירוו הלומדים צמאונם בפנינים יקרים ובדברים מתוקים מדבש ונופת צופים בפלפלת כ"ש מרבותינו הקדושים זכותם יגן עלינו אשר נמצא בספרי הנוכחי מועט הכמות ורב האיכות.

במתכונת זו חיבר פירוש על רוב מסכתות הש"ס, וחיבורים נוספים בשאר מקצועות התורה. את ספריו הוא חיבר ביגיעה רבה לילות כימים ללא ליאות, תוך שהוא אוסף ומלקט פירושים מודפסים וכתבי יד, ומסדרם בסדר דפי המסכת לתועלת הלומדים.

למרות סבלו הרב בשנותיו האחרונות המשיך לשקוד על תורתו, וכשהיה קשה ללמוד מספר חזר על תלמודו בעל פה.

בכ"ד באייר תש"ד (17/5/1944) פרסם סגן הממונה על המחוז וספרם את צו הגטואיזציה שבעקבות הוקם הגטו בפאפא. היהודים גורשו לגטו בתאריכים 23-31/5/1944. בגטו שוכנו 2,565 יהודים בצפיפות נוראה. גטו נוסף הוקם בעיר בשטחו של מפעל נטוש לייצור דשנים ובו שוכנו יהודים מהיישובים הסמוכים. באמצע יוני 1944 הועברו לגטו זה גם תושביו של גטו העיר, לאחר שנחקרו בעינויים על מנת שיגלו היכן הסתירו חפצי ערך. בי"ד בסיון (5/7/1944) גורשו 3,000 יהודים ממפעל הדשנים לאושוויץ. המאות היהודים הנותרים גורשו בו ביום למחנה שרוור, ולמחרת גורשו משם לאושוויץ.

הרב ניספה באושוויץ בשבת פרשת בלק, י"ז בתמוז תש"ד (8/7/1944) עם אשתו ועם עשרה מילדיהם, הי"ד.

שנים מבניו נשלחו לאושוויץ, שרדו, עלו לארץ, ולימים שבו והוציאו לאור, את מה ששרד מכתבי אביהם, במהדורה חדשה הכוללת שני חלקים מספר "בית יוסף" על מסכת ברכות, וחלק אחד על מסכת ביצה. אחד מהבנים שימש כראש ישיבת בעלז בירושלים.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, הקדמת בני המחבר לספר בית יוסף מהדורה ג, קהילת פאפא באנציקלופדיה של הגיטאות, ויקיפדיה – שואת יהודי הונגריה.

מקורות נוספים: חכמי הונגריה עמ' 532-533, ספר יזכור לקהילת פאפא, חכמי הונגריה עמ' 532 (ירושלים, תשנ"ז), הקדמת ספרו בית יוסף מהדורה ו.

מיהו סנדק ומה מקור שם זה

מי שאוחז התינוק על ירכו בשעת מילה נקרא סנדק. וקריאת שם סנדק, דסנדק נוטריקון סניגור נעשה דין קטיגור (והוא על פי זהר הקדוש פקודי דף רנ"ה דסטרא אחרא אתבר בזמנא דאתגזר בני ישראל וכו' דעתיד סניגוריא על ישראל. הגאון הקדוש מדינוב ז"ל ברית שלום). ובאבודרהם כתב בעל הברית שקורין בלע"ז פדרינו, ובערוך ערך סנריקוס פירש בלשון יווני ורומי פטרון ישר ופרטליק (בר"א סימן ה' סעיף קטן א).

מדרשים על הסנדק

וסמך למצות סנדקאות כתב מהרי"ל בהלכות מילה בשם מדרש שוחר טוב (השלם) וכן הובא בדרכי משה סימן רס"ה וזה לשונו: החזק מגן וצנה, אני משבחך בכל אברי. בראש אני קורא בתפילין בשערי לא תקיפו פאת ראשכם, ביריכי אני עושה סנדיקים לנימולים. מובא גם כן ברוקח בהל"ש סימן ק"ח ועוד אמרו חכמינו ז"ל במדרש אר"א בשם ר"א מקרא זה אי אפשר לאמרו שהקב"ה נעשה שושבין לאברהם אבינו עליו השלום במילה שנאמר וכרות עמי הברית והמלאך גבריאל נעשה סנדק (בר"א שם). והוא מצווה גדולה מאוד ועל ידה הוא זוכה לעשירות. ורמז דכתיב ישימו קטורה באפך וסמיך ליה ברך ד' חילו (ברית שלום).

הסנדק כמקטיר קטורת

ויפה כח הסנדק מכח המוהל להקדימו לקריאת התורה, דכל סנדק כמקטיר קטורת, ולכן נוהגין שלא ליתן ב' ילדים לבעל ברית אחד, כדאמרינן גבי קטורת חדשים לקטורת (הג"ה רס"ה סעיף יא). ופתחי תשובה סעיף קטן יד הביא בשם צוואת רבי יהודה החסיד ז"ל שלא יעשה חברו סנדק לשני בניו אלא אם כן מת אחד. ובהגהות יד שאול הוכיח מתרגום יונתן שבאביו זקנו לא אכפת לן ויכול להיות סנדק בהרבה בנים, שיוסף היה גם כן סנדק בהרבה נכדיו, והטעם דהנודע ביהודה מהדורה קמא יורה דעה סימן פ"ו כתב דעל כן לא ייתן שני ילדיו לסנדק אחר דהוי כנותן מתנותיו לכהן אחד, וזה שייך במי שאינו מכירו, אבל במכירו מותר ליתן, כמו במכירי כהונה. והחכם צבי כתב דקרוב חשוב יותר ממכירי כהונה ועל כן שרי. זה תורף דבריו. ועיין נודע ביהודה שם ובחתם סופר אורח חיים סימן קנ"ה וקנ"ט דלהרב אב"ד גם כן אין להקפיד משום דרב בעירו ככהן גדול שמקטיר ושונה. עיין שם. ויש מבארים דברי ר"פ על נולדי תאומים אז אין ליתן השני ילדים ביחד לסנדק אחד (ברית שלום), אבל בלאו הכי לית לן בה. ואפילו נימא דהקפידא בכל שני ילדים, האיסור הוא רק על בעל ברית המכבדו אבל הסנדק פשיטא שלא ימנע בשביל זה שכבר היה סנדק, ואולי יש חשש איסור שנראה כמזלזל ח"ו בדבר מצווה וכמזלזל בבעל הברית אם לא ירצה ואולי אתייקורי הוא דאתייקר ביה. (י"ש סעיף קטן יא לקוטי סוף בר"א סימן א' סעיף קטן כה).

האם קטן יכול להיות סנדק כשיש שם גדול

ואין לכבד לקטן שיהיה סנדק במקום דאיכא גדול, כיון דהסנדק הוי כמקטיר קטורת. כן כתב בספר זב"ל בשם שו"ת כת"י. והבר"א משיג דזה אינו, דכווין דמותר ליתן לכהן קטן מתנות כהונה כמו שכתב תוספות פסחים פ"ט וקצות החושן סימן רמ"ג סעיף קטן ד, הכי נמי כשהקטן יודע ומבין מה הוא מצות סנדקאות מותרין לכבדו. עיין שם.

האם סנדק רשאי להיות מוהל בו זמנית

ואין הסנדק רשאי להיות מוהל משום דהברכה צריך להיות בעמידה. כן כתב הפמ"ג בסימן תקפ"ה מ"ז אות א'. ובשו"ת שע"צ יורה דעה סימן קע"ד פוסק דמותר להיות מוהל משום דלעולם הברכה נגררת אחר עשיית המצוה, וכיון דהמצוה מותרת בישיבה הכי נמי הברכה (כדוגמא דטו"ז סימן תפ"ט סעיף קטן ט, ואדיני אבי זקני הפני יהושע ריש פ"ג דמגילה) וכן פסק בשו"ת מהר"ם שיק אורח חיים סימן ס"ד, וגם משום דאין עושין מצות חבילות חבילות לא שייך בזה. עיין שם. ועיין מדרש רבה פרשת אחרי ובהגהות הרד"ל ובנודע ביהודה תניינא סימן רי"ג, וכן נהג הגאון רבי עקיבא איגר זצ"ל שהיה סנדק ומוהל ביחד, כמו שכתב בחוט המשולש (בר"א סעיף קטן יא, ואשתמיט כל זה מברית שלום. עיין שם).

ישתדל להיות סנדק, שהיא מצווה רבה

ונוהגין להדר אחר מצוה זו להיות סנדק. ואין לאשה להיות סנדק לתינוק במקום שאפשר באיש, משום דהוי כפריצות (רמ"א שם). ובספרים הקדושים כי מצוה זו סגולה לתקן פגם הברית, ועל כן לא יחוש אדם על ההוצאה שעושה במצוה זו. ומותר לעשות הוצאות בעבור מצוה זו ממעות מעשר, אם אין לו מעות אחר. (עיין טו"ז וש"ך רמ"ט ביכורי יעקב סוכה סימן תרכ"ז סעיף קטן יא בספר הגן ודרך משה דף לב). ויש מחזירין להיות סנדק בימי השובבי"ם כי הוא מכלל תקוני הברית ואוכלים בסעודת מילה כי יום טוב שלהם הוא. וירא שמים ישתדל להיות סנדק אחר גמר התיקון, שיחשבו התענית שובבי"ם רצופים. ומכל מקום אם אבי הבן מאליו הוא מכבדו בסנדקאות אפילו באמצע שובבי"ם לא ימנע מהמצוה וליכול ילחדי, כי בלי ספק נחשבים התעניות רצופים (בר"א ונ"כ סעיף קטן ד).

ומי שכבדוהו להיות סנדק ואביו מוחה בו, אינו חייב לשמוע לו. וכמו שכתב הרא"ש כלל ט"ז דאם אביו אומר לי שלא יתפייס עם חברו, אין צריך לשמוע לו. וכל זה כשאין האב נותן אמתלא טובה לדבדו למה יצווהו כך שלא להיות סנדק לא ישמע לו לבטל מצווה, ובפרט כשכבר קיבלה עליו, כי מצווה רבה היא (עיקהד"ט בשם כני"ח).

מי יבחר להיות הסנדק ובאיזה מצב מותר להחליף אותו

ואם ראובן נולד לו בן ואמר שאם יבא אביו יהיה הוא הסנדק ואם לא יבא יהיה הוא בעצמו, ולא בא האב רק אחי אביו שהוא תלמיד חכם, ואדעתא דהכי לא נדר, והלך חכם והתירו ועשה סנדק לדודו, אין לערער על המתיר. ואפילו לכתחלה יש לומר דמצי למתשיל, כדי שתיעשה המצווה בעילוי יותר [עיקהד"ט בר"א סעיף קטן ה וסעיף קטן ח). ואם הבטיח לאחד שיכבד לו בסנדקאות, אינו רשאי לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וגו'. ואם חוזר מהני ונקרא רשע, כמו אם כיבד למוהל (בר"א סימן א סעיף קטן כה).

ואם אבי הבן רוצה לכבד לקרוב שלו עם הסנדקאות, והאם רצונה בקרוב שלה, הולכים אחר היותר גדול בתורה ובמעשים טובים. ובשווים קרוב שלו קודם.

חיובי הסנדק לעלות לקריאת התורה

סנדק כבר נתבאר דיפה כוחו ממוהל לענין קריאת התורה, כמו שכתב הרמ"א. ומה שכתב החתם סופר סימן קנ"ח דהסנדק הווי רק נטפל למצווה, כתב הבר"א משום דמוציא הוצאות, ואם כן כשהרב אב"ד הוי סנדק ואינו מוציא הוצאות, שוב אם המוהל תלמיד חכם כהרב, אין להרב קדימה לקריאת התורה מהמוהל. ואפילו מחיובא דאבי הבן הסנדק קודם, אף על גב דאבי הבן קודם למוהל, משום דסנדק קודם ליארצייט וייארצייט קודם לאבי הבן. (ועיין זכל"א בערך מילה מג"א רפ"ב שו"ת מ"ח יורה דעה חלק ב סעיף קטן מב שצריך עיון). ובספר שע"א, שער ב סימן ב, דבמקומינו אין הסנדק והמוהל חיובים לקריאת התורה, ובפרט בראש השנה ויום הכיפורים אין משגיחין בחיובים כלל (בר"א סעיף קטן יט).

סנדקאות לאונן ולאבל

מי שכבדוהו לסנדק בחול המועד סוכות ואירע שמת לו מת בלילה, רחמנא ליצלן, אם נקבר המת מקודם שעת המילה רשאי הוא להחזיק במצוותו להיות סנדק. ואם לא נקבר עדיין, אם יש שם כתפים מיוחדים ומסרו לידם, מותר לעשות המצווה. ואם אין שם, אף על פי שיש שם מי שרוצה להתעסק עבורו, אינו רשאי. ומכל שכן באנינות דאב ואם, אם לא שאינו בנמצא הגון כל כך (הגר"ז בהלכות אונן). אבל, רחמנא ליצלן, אין לו להיות סנדק לכתחלה, כיון דאבל אסור להקטיר קטורת. ומן הדין מותר אפילו בתוך ז' לאבילות, דהא אפילו אונן להיות סנדק, רק שאסור האבל לנעול סנדלים וללבוש בגדי שבת (עיין זכל"א בערך אבל סנדק).

טבילה והתעטפות בטלית לקראת מצוות המילה

מהרי"ל כשהיה סנדק היה טובל את עצמו להכניס התינוק בטהרה לברית. והדרכי משה כתב דהוי חומרא בעלמא ואין נוהגים כן. אבל החיד"א כתב דכשהוא חס וחלילה טמא, טוב וישר לטבול ולא יגש למזבח בטומאתו, וכל שכן כשמכווין לתקן פגם ברית. ורבים נהגו דבכל אופן טובלים סמוך למצווה. וכן ראוי לנהוג. ויעב"ץ כתב שנכון דגם האב והמוהל יטבלו ויסתפרו ויכינו מחשבתם לטהר ולקיים המצווה בשמחה וכוונה, ויאמרו התפילות שנתקנו, ומתעטפים בטלית מצווה. ונוהגים שהסנדק מכסה את התינוק עם הטלית שלו. והמנהג הוא שכל מי שיש לו איזה כיבוד במצוה זו, מתעטף בטלית שכן הוא בפייט שיסד ומבטן לשמך הם נימולים ועל כסותם יעשו גדילים. וטוב שהוולד יהיה גלוי עיניים. עיין ירושלמי כתובות פרק ה הלכה ו. ומי שנוהג לטבול את עצמו בערב תשעה באב או תוך ל' לאבילות, רחמנא ליצלן, יכול לטבול ואפילו תוך ז׳ במים צוננים, יש לומר דמותר כשהוא סנדק . וצריך עיון ( ועיין אלף למטה סימן תרכ"ה סעיף קטן יד, ובהגהות יד שאול סימן שפ"א). ואם אי אפשר לו לטבול, על כל פני ירחץ בתשעה קבים כשהוא טמא, ואפילו בשבת (עיין בס"ח סימן תתכ"ו ובאשכול הלכות תפלה סימן ב). ומכל מקום אם אי אפשר רק במוהל טמא אסור להחמיץ המצווה. ואב שיכול למול, ואב שיכול למול אף על גב שטמא הוא, מכל מקום הוי קודם למילה ממוהל אחר טהור (ועיין יומא ו עמוד ב נ"כ סעיף קטן ס בר"א סעיף קטן יב קצת מזה).

סנדקאות ושושבינות – מה קודם

מי שכבדו אותו להיות סנדק וצריך לנסוע על החתונה להיות שושבין דחתונה, יסע להיות שושבין דהווי בכלל גמילות חסדים ועדיף מסנדק. כן כתב בספר מדרש שם ועבר.

מעלת הקוואטער

מרב עובדיה ברטנורא ביכורים פרק ג משנה ג שכתב דחייבים לעמוד מפני נושאי התנוק לברית מילה דחביבה מצווה בשעתה. משמע שם דגם המכניס והמוציא התינוק, הנקראים קוואטער וקוואטירן הם בכלל סנדק וכל מה שמתירין לסנדק ולמוהל, הכי נמי להם, דהיינו ללבוש בגדי שבת מראש חודש אב ואילך עד התענית. וכמו שכתב המחצית השקל בסימן תקנ"א בשם האליה רבה. ודלא כמו שכתב בשו"ת דברי יעקב סימן נג ההיפוך (בר"א אות ב).

הזריזות הנדרשת מהסנדק והמנהג שייתן מתנה לתינוק

הסנדק צריך להיות זריז לבוא בהשכמה, ואם לאו, מעמידין אחר במקומו, שאין מחמיצין המצווה (יעב"ץ במג"ע). והמנהג שהסנדק נותן מתנה דורון לתינוק הנימול, כמו שאמרו חז"ל שהקב"ה נתן לאברהם אבינו עליו השלום את ארץ ישראל במתנה כשמל עצמו (שם).

דגשים מעשיים במלאכת הסנדקאות

אומנות הסנדק שיקרב ברכיו שלא יפול הוולד בין רגליו. ונוהגין לתת ספסל קטן מתחת רגלי הסנדק, ואל יהיה גבוה כי על ידי זה ישכב התינוק כמו בתוך גומא ותתעכב מלאכת המילה. וישים הסנדק את רגלי ושוקי סמוכים יחדיו יודבקו (ויכוון בזה עקידת יצחק) ויטה ידו תחת עגבות הילד ובכל ידו ידחוק רגלי הילד למטה שיהיה האבר בגובה גלוי, וטוב שאיש אחר יאחז ברגלי הילד (עיין גם כן ברית שלום):

(קרבן אשר)

תפלה לאב קודם המילה

לשם יחוד קוב"ה בדחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל:

הנה אנוכי בא לקיים מצוות עשה, וביום השמיני ימול בשר ערלתו לתקן את שורשה במקום עליון, והריני מוסר בני למוהל, ואני ממנה אותו שליח גמור שימול את בני כדת מה לעשות. ויהי רצון מלפניך ה' אלהי ואלהי אבותי שתעלה עלי כאלו קיימתי מצוה זו עם כל הכוונות הראויות לכווין במצות מילה, ופריעה, ומציצה, ויתגלה החסדים במשפט האורים, ותהא מצוה זו חשובה לפניך כריח ניחוח ותשפיע נשמה קדושה לילד.ואליהו הנביא זכור לטוב ישמור הילד לשמור בריתו ושלא יחטא כלל. ותזכני לי ולאמו לגדלו לתורה ולמצוות, ויהיה חכם וחסיד ובעל מדות טובות ובריא מזליה ונשמח בו ובתורתו, ונגיעהו לחופה. ועתה הנה הבאתי את פרי בטני אשר נתת לי לקיים מצוותיך ביראה ובאהבה ושמחה רבה, באתי היום לעשות רצונך, ואתה ברוב רחמיך תברכנו מברכותיך ותשמחנו בעבודתך, ותצילנו מכל חטא. ותזכני לקיים כל המצות שבתורה. חנני ה' כי אליך אקרא כל היום. עזרנו אלהי ישעני על דבר כבוד שמך והצילנו וכפר על חטאתינו למען שמך. ויהי נועם כ'ו.

(שם)

תפלה לסנדק קודם המילה

לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה בדחילו ורחימו, ליחד שם י"ה בו"ה ביחודא שלי בשם כל ישראל.

הנה אנכי בא להיות סנדק, ואהיה כסא ומזבח לעשות על ירכי המילה, ויהי רצון מלפניך אלהינו ואלהי אבותינו שיהיה מזבח כפרה, שתכפר על כל חטאתי ועוונותי ופשעי, ובפרט מה שפגמתי בירכי ובאות ברית קודש, ותעלה עלינו כאילו כווננו בכל הכוונות הראויות לכווין ותמלא כל השמות שפגמתי בהם, ותהא המילה חשובה כקטורת הסמים כדכתיב גבעת הערלות וכתיב גבעת הלבונה, ויתקיים בנו מקרא שכתוב ישימו קטורה באפך וכליל על מזבחך ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה ויהי נועם כו':

 (שם)

---

הרב אשר זליג הי"ד ב"ר יוחנן לנדא היה מורה הוראה באלפין שבאזור קרקוב ובכמה מקומות נוספים, אך סירב לקבל את עול הרבנות, כדי שיוכל להשיב שו"תים באין מפריע. לאחר שעירו חרבה במלחמת העולם הראשונה, היה מו"ץ, ר"מ ודרשן בחברת משניות באושפצין ובעיר ססנוביץ. זמן מה היה ראש ישיבת "כתר תורה" של חסידי רדומסק, בסוסנוביץ וברדומסק שבאזור לודז'.

בשנת תרפ"ג הוציא לאור את ספרו קהלת אשר ובו חידושים וביאורים בש"ס ופוסקים. בשער הספר מוזכר שכתב את הספר "אבני זכרון" על כללים ופלפולים בש"ס ופוסקים, את "שו"ת תולדות אשר" וקונטרס "אבני השדה על אגדה", אותו כתב בשדה המערכה במלחמת העולם הראשונה.

בשנת תרפ"ד חלה ונפטר בנו הבחור נפתלי צבי, שעסק במסחר ועזר לאביו לשקוד על התורה.

בשנת תרצ"א הוציא לאור את ספרו קרבן אשר על התורה, שהוא "סנסן אחד מחיבורי הגדול על חמישה חומשי תורה… וכן יהיה ה' יתברך בעזרי להוציא לאורה על כך ספר בראשית במהרה" (מתוך שער הספר). הספר יצא שוב לאור בשנת תש"מ ע"י נכדיו של המחבר.

על הספר הסכימו הרבנים הבאים: הרב שלום דוד אונגר אב"ד זאבנא, הרב מאיר אריק אב"ד טארנא, הרב חנה הלברשטאם אב"ד קאלישיץ, הרב יוסף נחמיה קארניטצער אב"ד קראקא והגליל, הרב מאיר הכהן ראפאפארט אב"ד לוקאווא, הרב אליהו באמבאך אב"ד אשפצין והגליל, הרב ישכר דובעריש הלוי אב"ד פלאוונא, הרב  נחום וויידענפעלד אב"ד דאמבראווא, הרב שמואל פיהרער אב"ד קראס, רבי אברהם מרדכי אלטר האדמו"ר מגור, רבי שלמה חנוך הכהן ראבינאוויץ מסוסנוביץ האדמו"ר מראדומסק, הרב צבי אריה יהודה מייזלש מלאסק, הרב  מאיר דן רפאל פלאצקי אב"ד אסטראב, הרב מרדכי ליב ווינקלער ממאד, הרב אברהם יוסף גרינוואלד אב"ד אונגוואר והרב שלמה זלמן עהרענרייך אב"ד שאמלויא והגליל.

בפתיחת ספרו מביא המחבר לאחר פתיחה בענייני אגדה, חלק מספר היוחסין של משפחתו. בהמשך הוא מודה לקב"ה על הצלתו ממקום סכנה בחזית האיטלקית בשעת מלחמת העולם הראשונה. הוא מבאר את החשיבות של הדפסת חידושי תורה וכותב "חשקה נפשי להעלות כתבים שלי למשמרת לעד ולדורות". בסיום הקדמתו הוא מתפלל שקב"ה יעזור לו, לאשתו גאלדא ליבא, לבתם אסתר ובעלה הרב יחיאל יצחק לייכטער ובניהם נפתלי צבי ויעקב שלום, לבניהם אברהם יושע, משה, אלעזר לייזר ולבתם הילדה צירל.

מאמר נוספים שלו מופיעים בכתבי עת, ובהם מאמר לפרשת ניצבים המופיע בהבאר, מאמר בהכוכב, בהירדן, ביגדיל תורה, באסיפת חכמים ועוד. ותשובות אליו מופיעות במספר ספרי שו"ת. כמן כן כתב הסכמות לספרים ובהם ספר שערי ציון.

הרב נפטר בגיטו סוסנוביץ, ביום כ"ג בטבת תש"ב (12.1.1942), בהיותה תחת הכיבוש הנאצי. הרב נטמן בחלקת אנשי אושפיצין.

מקורות: ספרי הרב הי"ד, רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה ג.

מקורות נוספים: ספר אושפיצין.

הצג פוסט

וזה כוונת בעל הטורים על פסוק ועליתם את ההר, דהקשה הווא ליה למימר "על ההר". ותירוץ דתיבות "את ההר" בגימטריה "תורה". עד כאן לשונו. עיין שם להבין כוונתו בזה.

נראה… דהתורה היא למעלה מן הטבע, ורצה ללמדם שלא ילכו לארץ ישראל בכח הטבע, רק בכח התורה, על כן "את ההר" בגימטריה "תורה", שיעלו על ההר ויצליחו דווקא בכח התורה, ולא בטבע חס ושלום. כי על ידי טעות זה של מחשבת הטבע לחוד נסתמו עיני המרגלים באומרם אפס כי עז העם.

וכן שמעתי מאדוני אבי מורי ההגה"צ הקדוש מו"ה רבי ישכר דוב מאוונגאר יצ"ו זצל"ה הי"ד שהסביר כל הפרשה באמרי צוף ונעם, שמה שאמר משה רבינו עליו השלום שיעלו ויבחנו ויראו את העם והארץ, אמר החזק הוא הרפה כו'. והקשה הא בכל החלוקות נאמר "אם", יש בה עץ אם אין וגו' ורק כאן כתיב בה"א "הרפה" ולא כתיב "אם רפה". אלא אמר אאמו"ר בהסבר באריכות שעיקר הזהירות אמר להם משה רבינו עליו השלום שידעו שכיוון שהמה עולים בכח התורה מהקב"ה "את ההר", בגימטריה "תורה", ידעו שכל מה שנחשב בטבע חזק לא נחשב לעומת התורה רק רפה, כי הקב"ה על ידי התורה מרפה חוזק שונאינו. ואם כן זה מה שאמר להם שהחזק הוא רפה, הוי הקדמה למה שלאחריו, שמה שמצווה להם לתור, הוה רק בבחינת "וברכתיך בכל אשר תעשה", לעשות קצת עובדא על פי דרך הטבע, אבל העיקר ביטחונו לא על כחנו ואמץ ידינו רק על ד' יתברך. אם כן יהיה הפירוש המעט הוא אם רב, הבמחנים אם במבצרים, היינו, בין כך ובין כך הכל חד, כיון ד"החזק" הוא "רפה" נגדינו בזמן ועידן שאנו מקיימים מאמר "עלו זה בנגב", היינו דרום, הרוצה להחכים ידרים, חכמת התורה הקדושה. על כן אנו מבינים גודל המעל והטעות שהיה למרגלים שטעו בזה ואמרו כי "עז" העם, שלא החשיבו כח התורה המביא לנו עזר ד' יתברך.

(דברי ישכר דוב לפרשת שלח, הרב יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטם בשם אביו רבי  ישכר דוב ליפשיץ הי"ד)

---

 

רבי ישכר דוב ליפשיץ האדמו"ר מאונגוואר נולד בפולין בשנת תרמ"ב (1882) (או בשנת תרמ"ח, 1888) כבן בכור לאביו רבי  אריה לייבוש האדמו"ר מאפטא זצ"ל בעל "״יסוד לקרא" ו"ישמח צדיק" ולאמו הרבנית הדסה בת רבי חיים מאיר מפינטשוב בעל "אמרי חיים" ו"מנחת יהודה".

עוד בצעירותו היה עילוי בעל תפיסה מהירה, זיכרון עצום, פיקח ומתמיד. שמעו הלך לפניו ברוב בקיאותו בתורה ובחריפות שכלו.

בשנת תרנ"ח השתדך עם הרבנית בילא, בתו של רבי אברהם שלום הלברשטאם מחבר ה"דברי שלום" מסטראפקוב שבקרפטורוס בן רבי יחזקאל שרגא זצ"ל אב"ד ואדמו"ר משינאווא בעל ה"דברי יחזקאל" זצ"ל בנו של ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל.

לאחר נישואיו עבר לסטרופקוב, היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודה בהתמדה ושקידה רבה. חותנו היה לומד יחד עמו יומם ולילה ושמח בחתנו שהיה עילוי עצום בקי ומפולפל בכל מקצועות התורה בעל משנה הלכתית סדורה ושכל ישר, ובעל מידות נעלות ומשובחות ועינוותנות יתירה.  בהמלצת חותנו נתמנה לדומ"ץ ואדמו"ר בעיר אונגוואר שבאותו האזור, על מנת לרומם שם את קרן התורה, להכניס לשם את דרכי החסידות ולגדל את הדור הצעיר ליראת שמים. הרבי מאונגוואר הי"ד ניהל את עדתו כארבעים שנה ובית מדרשו היה מרכז לתלמידי החכמים שבעיר, לעובדי ה' ומבקשי יראתו, ולמרכז חסד וסיוע לעניים ולפליטי המלחמה שהגיעו לעיר במלחמת העולם הראשונה. כמעט בכל דרשה לפני הציבור דיבר על גודל מעלת הצדקה והתרים נגידים לעמוד להצלת אחיהם. רבים הגיעו מכל המדינה להסתייע מעצת הצדיק ומתפילתו, מהשתדלויותיו להצילם מצרות ועונשים משפטיים, ומתמיכה כלכלית תוך שמירה על פרטיותם ועל כבודם. במהלך מלחמת העולם הראונה סייע הרבי הי"ד במסירות נפש של ממש להסתיר ולכלכל ולהלין יהודים שערקו מהצבא והיו צפויים לעונש מוות בתלייה. הרבי היה לומד ומלמד באופן תמידי ומסודר בבית מדרשו ורבים מאנשי העיר וסביבתה הושפעו רבות לתורה ולייראת שמים.

בשמיני עצרת בשנת תרע"ה נפטרה הרבנית. אחר כך נפטרו בתו היחידה שרה ע"ה בהיותה בת 18 ובנו הבחור יוסף זכריה זצ"ל. הרבי נשא בזיווג שני את הרבנית אסתר הי"ד בת הרב יחיאל נתן הלברשטאם מבארדיוב.

בשנת תרפ"א ובסיסיות שנת תרפ"ד עבר דירה ופתח בית מדרש מרווח יותר, בו נוספו בחורים ואברכים שלמדו שם בשקידה רבה.

בנו, רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ-הלברשטאם, האדמו"ר מסטרופקוב, הדפיס את הספר ״דברי ישכר דוב״  ובהקדמה שם הביא פרק מפורט על תולדותיו והליכותיו בקודש של אביו. בתוך ההקדמה הוא כותב:

חיבר ספר נכבד מאד על הלכות מקואות, בביאור כל ההלכות על סדר נכון בהוספות הלכות נחוצות מדברי הפוסקים, והיה מסודר על דרך ספר שולחן ערוך התניא ומסומן בצדו מקורות הדינים המחודשים. גם היו לו חידושי תורה בכתובים על דרך פלפול, ועל דרך אגדה המושכת את הלב, דרושים לכל חפציהם על התורה והמועדים, דברים נפלאים מתוקים מדבש. וראיתי שהטמין אותם יחד עם ספריו הקדושים לפני צאתו בגלות אושוויץ. וחבל על דאבדין ולא משתכחין. הם נטמנו בביתו בעיר אונגוואר על עליית בית מדרשו שברחוב מיטראק (שויהאז).

בנוסף לכתבי רבי ישכר דוב ליפשיץ הי"ד שהוטמנו בעליית בית מדרשו, היו טמונים בביתו כתבים נוספים.

עם כניסת הגרמנים להונגריה במהלך השואה, נאלץ בנו, הרב יחזקאל שרגא לנטוש את בית הוריו, בהותירו שם בארון הספרים שלו חוברת עבה בה כתב רבים מדברי התורה ומהסיפורים ששמע מסבו רבי אברהם שלום מסטרופקוב זצ"ל.

בשנת 1938, עם הסכם מולוטוב-ריבנטרופ הועבר האזור כולו לשליטה הונגרית, והוחל באכיפת חוקים אנטי יהודיים.

בשנת 1940 גויסו רבים מיהודי העיירה לעבודות כפיה תחת השלטון ההונגרי, במסגרת הצבא ההונגרי. רבים מהם נשלחו לחזית המזרחית לבניית תעלות הגנה נגד הצבא הסובייטי, ונספו שם. באלול תש"א (8.1941) גורשו מאונגואר יהודים חסרי נתינות, ובהגיעם לקמניץ פודולסקי שהייתה תחת השלטון הגרמני נרצחו.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה, נכבשה הונגריה על ידי הגרמנים ב- 19.3.1944. פחות מחודש אחר כך, בערב פסח, תש"ד (תחילת 4.1944), הוקמו שני גטאות באונגוואר. האחד לתושבי העיירה, במפעל לבנים שמחוץ לעיירה, והשני ליהודים מחוץ לעיירה. הוטלו מסים כבדים והופקע רכוש רב, הזהב ומעילי הפרווה. שבוע לאחר מכן, גורשו 14,000 יהודי אוגוואר לגטו בשטח מפעל הלבנים מחוץ לעיר.

לאחר תלונת ראש העיר ובקשתו לגרש את היהודים המהווים פגיעה תברואתית ובריאותית לתושבי עירו, החל מכ"ד באייר ועד ט' בסיון ה'תש"ד (17-31.5.1944) שולחו יהודי הגיטאות בחמישה "משלוחים" לאושוויץ ושם נרצחו.

 

ביום כ"ה אייר תש"ד (1944) נספה הרבי מאונגוואר באושוויץ. כן נספו הרבנית, ובניו מזווג ראשון האדמו"ר רבי ברוך אברהם והבחור אריה ליבוש הי"ד.

בנם האדמו"ר מסטרופקוב רבי יחזקאל שרגא עבר את מדורי הגיהנם באושוויץ וניצל. רבים מבני משפחתו, ובהם אשתו וששת ילדיהם, נספו בשואה. הוא שימש כרב במחנות העקורים, נישא שנית, עלה לארץ ישראל וביסס בה את החסידות בתי מדרש שלו התקיימו בירושלים ובבני ברק.
במשך שנים רבות, הצטער האדמו"ר על אבדן החוברת היקרה שרשם מפי סבו ועל כך שלא נטל אותה עמו בגלות שנכפתה עליו בידי הנאצים. בשנת תשט"ו הוא מוציא לאור את ספרו של סבו "דברי שלום", ומציין שיגע רבות לקבץ את שארית הפליטה של כתב היד של מחבר הספר.

גם בהקדמת ספרו "דברי יחזקאל שרגא" (תשט"ז) הוא כותב שכתבי סבו, כתבי אביו, כתבי דודו וכתביו, אבדו בשואה. הוא מוסיף וכותב שכפי שאנו מאמינים בתחיית המתים, כן יחזיר לנו הקב"ה את כל התורות האבודות שנשתכחו במצור ובמצוק של הגלות.
בשנת תשמ"ו (1986), נודע לאדמו"ר כי ישנו יהודי שנוסע לעיירה אונגוואר. האדמו"ר זימן אותו אליו ושרטט בפניו את מקום מגורי הוריו: "ככל הידוע לי, הבית לא נחרב. השתלט עליו נכרי שגר בו כיום עם בני משפחתו. כשאתה מגיע לעיירה, תיגש לשם, תתאר לדייר מי שלח אותך, ותאמר לו שאני מבקש שיוציא לי מהבית חפץ כלשהו שנותר בין כתליו מתקופת העבר. שתישאר לי מזכרת לפחות, מהמורשת הגדולה והחפצים היקרים של ההורים, שנותרו מאחור והופקרו לחסדי המקומיים".

היהודי שמח למלא אחר בקשת האדמו"ר. נקש בדלתו של הדייר ותיאר בפניו את מבוקשו, במפתיע, הסביר לו הדייר פנים וביקש ממנו לחכות רגע. לאחר רגעים ספורים, הביא הדייר את אסופת מכתבים שנותרה שלמה. כשהביא השליח את האוצר לבית האדמו"ר, לא היה קץ לאושרו והתרגשותו חצתה גבולות. האדמו"ר לא חדל לספר על ה'סייעתא דשמיא' וההשגחה הפרטית שזיכתה אותו כי האוצר שכה היה חביב עליו, יחזור אליו ביום מן הימים. האדמו"ר ביקש לשוב ולההדיר את ספרו של זקנו ה'דברי שלום' ולשלב בו את דברי התורה שהוא כתב, אולם מחמת סיבות שונות לא יצא הדבר אל הפועל, והאדמו"ר לא זכה לראות את פרי עמלו נושא תוצאות מוגמרות.
בשנת תשע"ג (2013) יצא ממכבש הדפוס הספר "דברי שלום", ובו שולבו חידושי תורה נוספים שנרשמו בידי נכדו, האדמו"ר מסטרופקוב זצ"ל – רבי יחזקאל שרגא ליפשיץ הלברשטאם, מחבר ספר "דברי יחזקאל שרגא".
יהי רצון שנזכה לראות בחזרת כל יתר התורות האבודות והאותיות שפרחו באוויר בימי שריפת הגווילים.

 

סרט מאונגוואר בשנת 1934:

 

מקורות: ויקיפדיה, רבנים שנספו בשואה, דברי ישכר דוב, אתר בחדרי חרדים.

מקורות נוספים: אלה אזכרה, ז, 111-108. ספר יזכור לקהילת אונגוואר.